אור ברסלב
סדר הלכה (חידושי הלכה) קונטרס תורת העישוי › פרק ט

סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין

קונטרס תורת העישוי · פרק ט

פרק ח

הא דתניא מכין אותו עד שת"נ חיובא היא ומוזהרין עליהם או אינו אלא רשות: בש"ס דר"ה דף וא"ו תנו רבנן מוצא שפתיך תשמור זו מ"ע ול"ת ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כאשר נדרת זה נדר לד' אלקיך אלו חטאות ואשמות עילות ושלמים נדבה כמשמעה אשר דברת אלו קדשי ב"ה בפיך זו צדקה עכ"ל והנה בחושן משפט סי' כ"ו במי שנדר לתת כך וכך לעניים אם לא יעשה דבר פלוני מודיעין לו שחל הנדר וי"א שאין יורדין לנכסיו ובסמ"ע שם הקשה מאי יש אומרים הלא אין חולק בזה ועיין ב"ח שם וראיתי להט"ז שכתב שם על הסמ"ע והב"ח שנעלם מהם סוגיא ערוכה דפ"ק דר"ה הנ"ל דמבואר דנודר לצדקה וודאי מוזהרין ב"ד לכופו מן הכתוב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך יעו"ש בט"ז ולענ"ד י"ל דאין כאן העלמה כלל דכד מעיינין שפיר בגמרא שם חזינן דלא מוכת מהתם מידי שהרי כל הנך מילי דחשוב בברייתא שם אע"ג דמקיש להו כולי להדדי מ"מ לאו לכל מילי אקשינהו שהרי חייבי עולות ושלמים ממשכנין וחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין וכן לענין העשה והל"ת הל"ת אינה אלא בג' רגלים והעשה ברגל א' וצדקה מחייב עלה לאלתר ואין לומר דכל דבר שלא ביארו בש"ס שם שיוצא מן ההיקש פשיטא לן דמקיש להו להדדי דהא וודאי ליתא שהרי ש"ס ערוך בפ"ק דנדרים ז': איבעיא להו יש יד לצדקה כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה כו' או דילמא לבל תאחר הוא דאיתקיש וכן כתבו הרא"ש והר"ן שם דאיכא מילי דלא מקיש להו צדקה לקרבנות יעו"ש ולא שייך בזה לומר אין היקש למחצה וכמ"ש הר"ן שם וא"כ פשוט שי"ל דלענין עישוי לא איתקיש צדקה לקרבנות ואין מעשין עליהם מפני דצדקה מתן שכרה בצידה להכי אמרינן בש"ס ערוכין ד' ל' דאע"ג דצדקה הרי היא כהקדשות לענין בל תאחר מ"מ לענין להשתמש בה אינה כהקדש ושרי לאשתמושי בה באופן דבמה שיש סברא לחלק שפיר י"ל דלא הוקש:

שוב מצאתי לבעל המאור פ"ד דב"ק בשם תשובת הגאון רב האי דאפילו כד חד נודר לצדקה לא כייפינן לי' וסיים שם בזה"ל ודאמר צדקה הרי הוא כנדר "לענין בל תאחר" עכ"ל הרי מפורש דס"ל דלבל תאחר הוא דאיתקיש ולא לענין כפייה וזהו שסיים שם דב"ד לא עבדו לי' מידי אמנם הרמב"ן במלחמות שם פליג על זה וס"ל דגם לענין עישוי איתקש צדקה לקרבנות וכופין עלי ג"כ דועשית אזהרה לב"ד שיעשוך אצדקה נמי קאי וכ"כ הר"ן בפ"ד דכתובות ד' פ"א וז"ל שם דהא אמרינן בר"ה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ובהאי קרא כתיב צדקה עכ"ל יעו"ש. והנה י"ל דהרמב"ן והר"ן אזלי לטעמייהו דס"ל דכופין גם בצדקה הגם דמתן שכרה כתוב בצידה מ"מ משום דיש בה נמי לאווי דלא תאמץ ול"ת וכמ"ש הר"ן שם עמוד א' והוא כתירוצו של ר"י בתוס' ב"ב ח' וכ"כ הב"י סי' רמ"ח ביו"ד שם דגם הרמב"ן ס"ל ההוא תירוצא להלכה וא"כ ממילא שדינה ככל מ"ע שאין מ"ש בצידה לכן פליגי על זה וס"ל כיון דצדקה כתיבא בהא קרא דועשית ואיתקש לקרבנות וכייפינן עלה נמצא דעישוי זו בנודר לצדקה במחלוקת הוא שנוייה דלרז"ה ורה"ג לא איתקיש אלא לענין בל תאחר ואין כופין ולהרמב"ן והר"ן כופין דאיתקיש גם לעישוי דלדידהו אין טעם לחלק בניהם מצד מ"ש שבצידה הואיל דיש ג"כ לאווין. ויש אמנם לחקור אי נימא דעד כאן לא אמרו הרמב"ן והר"ן דמוזהרין לכופו אלא משום טעם זה שכתב הר"ן שם דבפיך זו צדקה בההוא קרא דועשית כתיב ויש כאן אזהרה לב"ד שיעשוך אבל כפיית שאר כל המצוות כגון סוכה ולולב שאין להם זכר אצל אזהרת ועשית כלל להכי כתוב. ב"ד של מטה מוזהרין עלי' וכו מוכח מדברי כפייה דידהו אינה אלא רשות ביד ב"ד להלקותו אם ירצו ולא חיוב הא וודאי לא מבעיא לן דחייבים ביד להכרית לקיים המצוה שהרי אמרו בברייתא חולין ק' מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עלי' שמע מינה וודאי דכל שאין מתן שכרה בצידה הרמ"א בתו"מ סי' צ"ז סעיף י"ז ומדברי הלבוש ביו"ד סי' רמ"ח שכתבו דבמ"ע שמ"ש כתוב בצידה אין ב"ד חייבים לכופו ש"מ וודאי דס"ל דמ"ע שאין מ"ש כתוב בצידה חייבים ב"ד לכופו אלא שיש לומר דכפיית דברים סגי ואין מוזהרין להלקותו דוקא ותדע שהרי תניא בספרא פרשת אמור קדושים הי' בעל כרחם יקדישום ב"ד לכך והדר תני התם וקדשתו בעל כרחו שאם לא רצה דפנו וכתב הרא"מ וז"ל הראשון בדברים והשני בשוטין וכן נראה מפירש"י פרק האשה רבה פ"ת עכ"ל וכן כתב בקרבן אהרן שם אות י"ג הרי להדיא דכפיית בעל כרחו שבכתוב כפיית דברים סגי עד שבא עוד הכתוב השני ולימד גם אהכאה בשוטין וא"כ פשיטא דגם הך כפייה דסוכה ולולב לו יהא דמצאו לה כתוב מה"ת שיכריחום בעל כרחם אימא דסגי נמי בכפיית דברים:

והנה בירושלמי דר"ה ואיתא התם ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך רבנן דקיסרי בשם ר' אבינא מכאן למשכון עכ"ל והובא במלחמות להרמב"ן שם פ"ד דב"ק ופירש דהא דקיי"ל דממשכנין חייבי עולות ושלמים ודמין וערוכין מן ועשית נפקא אזהרה לב"ד שיעשוך מפורש מזה דלא סגי בכפיית דברים בלחוד אלא די"ל דהיינו דוקא הנך מילי דכתיבא שם אצל ועשית ומשמע להו דועשית וודאי עשיית מעשה קאמרינן ולא סגי בדברים וס"ל דזה דווקא בכל הנך עניני דחשבינן התם וכתיבי בהאי קרא דועשית משא"כ סוכה ולולב ודכוותייהו דילמא בכפיית דברים סגי וההלקאה אינה אלא רשות ביד ב"ד כשירצו. והנה הא וודאי לא קא מבעיא לן לשיטת האומרים דגם במ"ע שכתוב מתן שכרה בצידה יש רשות לב"ד להלקותו אם ירצו א"כ מוכח ממילא דס"ל דבכל המצות שאין שם מ"ש בצידה ביד מוזהרין להלקותו שהרי ס"ל דתכונת ההכאה והכפייה שניהם שווין ואין הבדל ביניהם אלא בדבר זה בלבד דכשמ"ש בצידה הרשות ביד ב"ד שלא לכופו וכשאין מ"ש בצידה חייבים ומוזהרין כי קא מבעיא לן לשיטת האומרים דכל שיש מ"ש בצידה אין ב"ד רשאים להכותו כלל והכפיית דברים סגי מי נימא דגם לפי שיטה זו ס"ל דכשאין מ"ש בצידה חייבים להלקותו ואיננה רשות או דילמא דגם לשיטה זו ס"ל שאין הבדל ביניהם אלא בדבר אחד דזו אין רשאין להלקותו וזו רשאין לא שנאמר דיש חיוב בדבר א"כ יהיו חלוקים זה מזה בשני דברים זו חובה להלקותו וזו אינו רשאי זו סגי בדברים לחוד וזו בשוטין דוקא. והנה בירושלמי פ"ד דב"ב כתיב מאזני צדק וכו' מכאן אמרו חכמים כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עלי' ופריך שם מהא דתניא יהי' לך מנה לך אבר דמים על כך (פי' ממונין להלקות ולענוש את מעוות המידות רשב"ם ב"ב פ"ט) ותימר הכין א"ר בון בר חייא כיני מתניתין כל מצוה שמ"ש בצידה אין ב"ד נענשין עכ"ל והשתא אי נימא דהלקאה זו אינה אלא רשות ביד ב"ד כשירצו להלקותו לפי ראות עיניהם א"כ קשה למה לי' להירושלמי לשבש את הברייתא הא י"ל בפשיטות דחי ביה וודאי למנות אגר דמים להיות מוכנים אם ירצו ב"ד להלקותו אבל ההלקאה גופה באמת אינה אלא רשות וכדתניא להדיא בברייתא אין ב"ד מוזהרין עלי' אבל מוכח מזה דפשיטא לי' דמוזהרין ב"ד להלקותו אפילו במ"ע שמ"ש בצידה אלא שאין נענשים על זה אם לא הלקיהו ואם לא הלקיהו ב"ד נענשים על זה:

וכן מוכח בש"ס יבמות פ"ת. דתניא מנין שאם לא רצה דפנו פירש"י הלקהו לקדשו בעל כרחו תלמוד לומר וקדשתו ופריך היכי דמי וכו' צריכא למימר דרכנו ופירש"י פשיטא דבאיסור לא איצטריך קרא דפשיטא דכייפינן כו' יעו"ש והשתא אי נימא דהך כפייה של כל, המצוות אינם אלא רשות הרי שפיר איצטריך קרא למילף דמוזהרין כאן להלקהו על כך אלא וודאי פשיטא לן דיש חיוב בזה על כל המצוות כולם ומוזהרין עליהם והכי משמע נמי מדברי התוס' פ"ק דר"ה ד' וא"ו דתניא התם יקריב אותו מלמד שכופין אותו כתבו שם וז"ל כל מ"ע נמי כופין ומכין עד שת"נ והא דאיצטריך קרא הכא משום דסלקא דעתין דאין כופין כאן לפי שכתיב לרצונו עכ"ל ולמה לא תירצו בפשיטות דאיצטריך קרא הכא ללמד אזהרה לב"ד שיעשוך משא"כ בכל המצוות אבל מוכח מזה דס"ל להתוס' דבכל המצוות נמי חיובא הוא ומוזהרין על כך. אמנם אחר כ' זה יש לומר נהי דמוכת מכל הנ"ל דההלקאה זו אינה רשות ומחויבים ומוזהרין ע"ז מ"מ היינו דוקא הלקאה לייסרו בשועין ולענות גופו כדי להכריחו לקיים המצוה אבל הלקאת נפש שתצא נפשו ממש י"ל שזה אינו אלא רשות לפי ראות עיני הב"ד ולפי השעה אבל שיהיו חייבים להמיתו על מניעת קיום מ"ע בשב ואל תעשה לא שמענו והרי אפילו עובר בקום ועשה בעבירה דקנאים פוגעים בו בשעת מעשה איננה חייב אלא רשות וכמ"ש המ"ל הנ"ל ק"ו בביטול מצוה קלה ובשב ואל תעשה. אמנם מדברי הגאון מהר"מ בש"ס ב"ב ח' שכתב שם וז"ל וההוא דכל הבשר דאמר שבקיהו דתניא מ"ע שמ"ש בצידה אין מוזהרין הכי פירושו אינכם מוזהרין להכריחו להכותו עד שת"נ כשאר מצוות כו' וכן כתב שם עוד שנית בזה"ל אין מוזהרין להכריחו ולהכותו עד שת"נ כשאר מצוות עשה אבל מ"מ כפייה קטנה חייבים לכופו עכ"ל מבואר מזה דס"ל דהך עד שת"נ נמי מחויבים ומוזהרים לעשות כן ואמת דהמתבונן בעין יפה יראה דאין הכרח שם לזה כלל ומה הי' הענין חסר אם נאמר דלעולם חיוב ואזהרה להמיתו אין כאן אבל יש כאן אזהרה ועונש אם לא הלקוהו כלל ויתפרשו ג"כ דברי הירושלמי ודברי התוס' על דרך הזה עצמו שכתב מהר"מ בעצמו שם אכל עכ"פ מדברי מהר"מ מבואר דפשיטא. דהך הכאה הגדולה עד שת"נ שבסוכה ולולב מיזהרין עליה ב"ד ונענשים אם לא קיימו לעשות כן:

גם מדברי הגאון חוות יאיר שכתב להוכיח דעל לית לא מתינן לי' עד שתצא נפשו מדלא מצינו שמצילין אותם בנפשו בשום ל"ת חוץ מהנך השנויים שם בסנהדרין והשתא אי נימא דהכאה עד שת"נ איננה מחוייבת אלא רשות ביד ב"ד אם רצו. א"כ בטלה הוכחה זו מעיקרא דמה ענין הכאה זו לענין אלו שמצילין אותם בנפשם שהם כולם חיוב גמור מה"ת וכמ"ש הרמב"ם, בפ"א מהלכות רוצח דין ט"ו אלא וודאי ר"ל דגם הכאה זו עד שת"נ דסיכה ולולב וכל המציות כלהו מוזהרין ומחוייבים עליהם כמו אלו השנויים בסנהדרין שם וכן מוכת מדברי הגאון בעל אור זרוע שבספרו שם ד' ע' כתב בזה"ל א"ר בר"ש הני טבחי דהוצל קיימא בשמתא דר"ח הא עשרין ותרתין שנין למאי הלכתא אי לימא לאשמעינן דלא רמי עלן למנגדינהו אלא לשמתינהו והא תניא מכין אותו עד שת"נ עכ"ל הנה מבואר מדבריו דפשיטא ליה דהא דתניא בסוכה ולולב דמכין אותו עד שת"נ לאו רשות היא אלא חיובא דרמי עלן למיעבד הכי וכעין מלקות דארבעים דלית שברישא דברייתא שם. וז"ל הרמב"ן במלחמות פ"ד דב"ק אבל לאחר שעברו עליו ג' רגלים בכולן ממשכנין [גם חטאות ואשמות] וכופין נמי במילי ושוטי דבכלהו כתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וכענין שאמרו בשאר מצוות מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל משמע נמי דס"ל דענין הכאה עד שתצא נפשו שאמרו הוא נמי אזהרה לב"ד בכל המצוות ולא רשות נמצא שהרי זה בא ללמד ונמצא למד שענין הכאה זו נמי אזהרה לב"ד היא כמו עישוי דועשית ואפילו נאמר דמועשית זה לא נפיק עישוי דכל המצות כדמוכח בלשון הרמב"ן שם אבל עכ"פ ס"ל דחייבין בכך כענין עישוי זו דועשית:

תוכן העניינים

סדר הלכה (חידושי הלכה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה