סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
קונטרס תורת העישוי · פרק ח
יבאר שמצות אירוסין היא מצוה פרטית בפני עצמה ושאין חולק בזה דלא כהגאון רחנ"ן שר"ל בזה פלוגתא חדשה:
אמנם הגאון ר' חנ"ץ במעיין החכמה דף קפ"ז אות נ"ה כתב שם וזה לשונו. וממה שכתב הרא"ש בריש כתובות כו' כי פו"ר הוא קיום המצוה כו' ומש"ה ס"ל שמברך ברכת אירוסין בשעת נשואין נראה מזה שחולק על הרמב"ם במנין מ"ע זו עכ"ל ואם אמת כי דיבר דבר חכמה והמציא מחילוק המנין הזה נפקא מינה לדינא מ"מ גוף הענין אינו מוכרח וי"ל שלא נחלק הרא"ש בחשבון מ"ע זו על הרמב"ם כלל שהרי לא מצינו מי שיחלוק עליו בחשבון מצוה זו אדרבה הרמב"ן והראב"ד והרמ"ך בעלי ההשגה שלו כולם מודים לו שזו מצוה פרטית בפני עצמה וכ"כ הסמ"ג והסמ"ק והחינוך ומה שכתב הרא"ש שם שאינו מחוייב לקדש אשה הנה אפילו לשיטה הנ"ל דר"ל שמותר בפילגש לכתחילה מ"מ אין ראיה מזה כלל ותדע שהרי הרמב"ם גופיה כתב בפ"א מאישות הלכה ב' שמצוות התורה הוא שאם ירצה איש לישא אשה יקנה אותה תחילה בפני עדים עכ"ל מוכח להדיא דמצוה זו איננה אלא אם ירצה להיות לו אשה בתורת חופה וקידושין ואם לא ירצה אינו מחוייב אעפ"י דהיא מ"ע גמורה מה"ת והרי כבר ביאר הרמב"ם בפרק י"א מהלכות ברכות הלכה ב' וז"ל ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית ולעשות מזוזה או לבנות בית בשביל מעקה וכו' עכ"ל ואעפי"כ כולם מודים שהם מצוות מיוחדות בחשבון המצוות וה"ה שי"ל כן במצוות הלקוחין וכמ"ש למעלה וכן מ"ש דמצוות פו"ר היא קיום המצוה כו' לאו למימר דקידושין לאו קיום מצוה הוא אבל ר"ל שפו"ר הוא קיום המצוה שחייב וכופין עלי' בעל כרחו משא"כ הלקוחין הנה הוא כדבר הרשות נגדה וכנ"ל בדברי הרמב"ם וזהו שסיים שם ואינו חייב לקדש:
ומ"ש להוכיח ממ"ש הרא"ש שם סי' י"ו שאם לא בירך ברכת אירוסין בשעת קידושין יכול לברך אח"כ בשעת נשואין ש"מ דהקדושין לחוד אכתי לא עביד מצוה לענ"ד אין ראי' וי"ל דגם הרא"ש מודה דקידושין בפני עצמן מ"ע היא מ"מ כיון שלא נגמר היתר הבעילה עד שעת חופה לכן עדיין יכול לברך והיינו דקאתי עלה מדין בהמ"ז שמברך כל זמן שלא נתעכל וזהו שכתב הרא"ש שם וז"ל שאין ההימר נגמר אלא ע"י חופה ולמה לא כתב שאין המצווה נגמרת אלא כו' ש"מ דאדרבה ס"ל דמצוות הקידושין כבר נגמרה בשעת קידושין שהוא מ"ע בפני עצמה והוצרך לבא מטעם שאין ההיתר נגמר וזהו שכתב תיכף גם בתחילה שם שהי' לנו לברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש אשה מפני שבאמת הוא מצוה בפ"ע כמו מצוה של פו"ר והוצרך לתרץ דעיקר המצוה המועלת עליו בעל כרחו היא מצוות פו"ר משא"כ זו אין כופין עליה ויכול הוא שיאמר שאינו רוצה אלא פילגש אעפ"י שהקידושין הוא מ"ע גמורה וכנ"ל. אמנם המרדכי פ"ק דכתובות שם כתב וז"ל מה שאין מברכין אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש האשה משום דאין עשייתה גמר מצוותה כדאיתא פרק התכלת עכ"ל ולכאורה קשה אי נימא דכ"ע ס"ל דקידושין לחוד מ"ע בפ"ע היא א"כ הרי כבר נגמרה מצוה זו בשעה שקידש ואיך מדמה לה להא דפרק התכלת מ"ב ע"ב דמסיק התם דלהכי אין מברכין על עשיית תפילין מפני שאינה גמר מצוה ומוכת מזה לכאורה דס"ל להמרדכי דקידושין לחוד כעשיית תפילין דמי (אע"ג דהלקוחין הוא מ"ע) שאינה מ"ע רק הקשירה כמו כן הקדושין אינה מ"ע רק הנשואין ויש לומר דה"ק אע"ג דהלקוחין הוא מ"ע של תורה בפני עצמה מ"מ כיון דלא נגמר ההיתר אלא ע"י חופה לא דמיא ממש למצוות מילה דהוא גמר ממש וכן לא דמיא נמי לעשיית תפילין ממש שאיננה מצווה בפני עצמה כלל משא"כ הקידושין הרי היא מ"ע בפני עצמה לכן באמת מברכין על האירוסין בפ"ע אבל אין מברכין וצוונו לקדש האשה שכרי מ"מ אין כאן גמר בשלימות ותקנו חכמים על כן לעשות פשר דבר ע"י שינוי נוסחת הברכה הזאת מנוסח כל הברכות באופן דלפ"ז כלהו ס"ל דהקידושין היא מ"ע בפני עצמה מה"ת:
ויש לענ"ד ראי' מהש"ס דהאירוסין היא מ"ע בפני עצמה מה"ת מהא דתנן ביצה ל"ו ע"ב במשנה אלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין אשה ופריך בגמרא שם אמאי קרי להו רשות והא מצוה קא עביד ומשנינן לא צריכא דאית לי' אשה ובנים ולכאורה קשה הא קיי"ל דמצוה לישא אשה אעפ"י שקיים פו"ר כבר וכמ"ש ביבמות ס"ב וכ"כ כל הפוסקים להלכה. והרמב"ן במלחמות שם די"ל שהוא חיוב מה"ת אבל עכ"פ מצוה דרבנן יש בזה לכל הדיעות *) (וכמ"ש בא"ע סי' א' סעי' ת') א"כ אכתי הדר ק"ל אמאי קרי לי' רשות ועל כרחינו צ"ל כיון דאינה מ"ע גמורה מה"ת אעפ"י שהיא מצוה רשות קרי לה וכמו שכתב רש"י שם בקצרה א"כ מוכח להדיא דהא דפשיטא לי להש"ס דקידושי אשה מצוה היא. ר"ל מ"ע גמורה מה"ת דאל"כ תיפוק לי' אפילו באין לו אשה ובנים הרי אין כאן בקידושין מצוה מה"ת כלל אלא בנשואין. ונשואין אסור גם במועד כדתנן במו"ק ח' וי"ח. ולקדש הוא דמותר במועד וביו"ט אסור משום רשות והכא בקידושין עסקינן דאסור לקדש אשה ביו"ט תנן אבל נשואין גם בחול המועד אסור אלא וודאי דפשיטא לי' להש"ס דיש בקידושין ולקוחין לחודא מ"ע של תורה להכי פריך בפשיטות והא מצוה קא עביד ומשני לא צריכא דאית לי' אשה ובנים דכה"ג תו לא הוי הקידושין מ"ע של תורה אלא קצת מצוה ומדרבנן או מד"ק והנה בכסף משנה פ"א מהלכות אישות הביא דברי הר"א בנו של הרמב"ם שנשאל דמש"ס מועד קטן י"ח: דקאמר לא מבעיא לארס דלא קא עביד מצוה אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה ע"כ הרי מפורש דקידושין לחוד לאו מצוה הוא והשיב הר"א ז"ל דמ"מ אין המצוה נשלמה אלא בנשואין וקידושין בלא נשואין שפיר קאמר הש"ס דלאו מצוה היא וקשה הא דבר תורה קידושין לחודא סגי ומותרת לי מיד וכמ"ש הה"מ שכן מוכת בש"ס ושזהו שנהגו ביהודה לייחד קודם החופה ומדברי סופרים הוא דאסורה הארוסה להמקדש אבל כבר היא אשת איש מה"ת וחייבת סקילה אם זינתה ועיין א"ע סי' נ"ה מפורש בטור וש"ע דכלה בלא ברכה אסורה מדברי סופרים היא וכן בלא נשואין וחופה יעו"ש בב"ש:
ויש"ל לפי מ"ש הלבוש בא"ע סי' נ"ד וז"ל מכמה פסוקים למדנו שאין האשה נקנית להיות אשתו לגמרי ע"י א' מדרכי הקידושין עד שישאנה ויכניסנה לביתו שכן כתיב במערכי המלחמה מי האיש אשר ארס אשה ולא לקתה וגומר וכן חלק הכתוב בין נערה המאורסה לאשה בעילת בעל וכן בנדרים וכו' ע"ש ולפ"ז שפיר אפשר לומר דלענין מ"ע של קידושין ג"כ איך מ"ע נגמרת עד שיכנס אותה בתורת נשואין והן הם דברי המרדכי הנ"ל וכן יש לפרש גם דברי הרא"ש פ"ק דכתובות סי' י"ז הנ"ל אבל קשה שא"כ איך כתב הרמב"ם בה' אישות שאם לא בירך ברכת אירוסין עד אחר הקידושין שוב לא יברך עוד דהוי ברכה לבטלה דמה שנעשה כבר נעשה ועל מה יברך וכ"כ בש"ע א"ע סי' ל"ד ובלבוש שם להדיא והרי לדברי הר"א הנ"ל עדיין לא נשלמה המצוה כלל וקיי"ל כל זמן שלא נשלמה המצוה יכול עדיין לברך וכמ"ש התוס' בסוכה ל"ט ד"ה עובר לעשייתם אמנם לולי דברי הר"א ז"ל נלענ"ד דוודאי הרמב"ם ס"ל דבקידושין לבד כבר נגמרה המצוה של קידושין ולהכי תו לא מצי אברך ומה שהקשו מש"ס דמו"ק דקאמר לא מבעיא לארם דלא קעביד מצוה יש לומר דלק"מ ולא מבעיא לשיטת ר"ת ביצה ל"ו ע"ב בתוס' ד"ה והא מצווה דס"ל דהא דתנן אין מקדשין אשה ביו"ט היינו דוקא ביש לו אשה ובנים אבל באין לו מותר לקדשה אפילו ביו"ט גופי' ואצ"ל במועד וא"כ על כרחינו הא דקאמרינן במו"ק שם דלארס במועד לא מבעיא לן דאסור היינו דוקא בשיש לו אשה ובנים הוא דס"ד לומר דאסור לקדש במועד דאל"כ הרי אפילו ביו"ט גופי' מותר לקדש ולהכי שפיר קאמרינן טעמא דאסור משום דלא מצוה קעביד דכה"ג שיש לו אשה ובנים כולי עלמא מודי דתו אין כאן מ"ע דכי יקח איש אשה דהיא מ"ע של קידושין ולא מבעיא לי' למימר דוודאי אסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה ופירש"י וז"ל דעוסק בפרי' ורביה עכ"ל דזהו מצוה עליו אע"ג שיש לו אשה ובנים וכמ"ש ולערב אל תנח ידך אסור באופן דמצוות נשואי אשה למי שיש לו אשה ובנים דאינו אלא ממה שאמרו בבוקר זרע זרעך ולערב וגו' וודאי י"ל דעיקר המצוה היא הנשואין לא הקדושין אמנם אפילו לפירוש רש"י שם דאפילו אין לו אשה ובנים אסור לו לקדש ביו"ט וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ שם מ"מ י"ל דהיינו דוקא ביו"ט גופי' ומשום איסור קניה אבל במועד וודאי לית מאן דפליג דלמי שאין לו אשה ובנים מותר לארם וא"כ על כרחינו הא דקאמר דס"ד דלארס במועד וודאי אסור היינו דוקא כיש לו אשה ובנים ושפיר קאמרינן דלאו מצוה קא עביד באותן קידושין וכנ"ל דבכהאי גוונא דווקא הוא דקאמרינן שאין הקידושין בפ"ע מצוה אלא הנשואין המתירין לו לעסוק במצוות פו"ר וכמ"ש גם בערב כו' להכי כ"ע ס"ל דבכה"ג הנשואין הם משלימין המצוה ונ"מ לדינא י"ל שכה"ג גם הרמב"ם מודה דיכול *)הג"ה בש"ע אה"ע סי' א' סעיף ח' שם דיבר לענין שאסור לו לעמוד בלא אשה אעפ"י שכבר קיים פר"ו אבל ביש לו אשה אין עליו חיוב זה אעפ"י שהאשה הזאת אינה עוד בת בנים. אבל יש בו מצוה קצת מן הכתוב. בבוקר זרע זרעך וכו' וכדמוכח בש"ס ביצה ל"ז שם וכמו שפירש שם רש"י להדיא. ועיין יבמות ס"ב וברמב"ן ובעל המאור שם:
לברך גם אחר שקידש כיון שכבר קיים פו"ר ובא לישא אחרת:
ועיין רש"י כתובות דף ע"ז דבור המתחיל אין כופין דלא כייפינן על פרי' ורבי' עכ"ל ולכאורה תמוה מי הכריחו לפרש כן הא י"ל דלית מאן דפליג בזה דכופין על מצוה זו כעל כל המצוות אלא דשאני התם הואיל ויכול לישא אחרת אלא דחשו רבנן דילמא לא יהבו לי' אחרת כיון דאכתי ראשונה אגידה בי' להכי רבנן חייבוהו להוציא וס"ל לרב דלא כייפינן עלי' על ההוא חיובא דרבנן והרי רש"י גופי' לקמן פ"ו העלה לחלק דמצוה דרבנן אין כופין משא"כ מ"ע של תורה ויש לומר דאין הכי נמי דמ"ש רש"י דלא כייפינן על פו"ר ר"ל מצות פו"ר כגון זו דאיירינן התם אבל עיקר המצוה וודאי כופין כעל כל המצות שבתור'. שוב מצאתי בתשובת בגדי כהונה חלק א"ע סי' א' שם עמד ג"כ על דברי רש"י הללו והעלה ג"כ דכוונת רש"י לומר דוקא כהאי גוונא דהתם שאין החיוב דלהוציא מה"ת ע"ש דברירא לי' ג"כ דכייפינן עלה כעל כל מצוות שבתורה. עוד כתב שם לפרש דברי רש"י הללו בשם הראב"ן דס"ל לרב דשאני הכא דשמא לאו בר הכי הוא הלכך אין כופין ע"ש משמעות דבריו לכאורה דס"ל דאין כופין על ספק מ"ע אבל כבר העלינו שא"א לומור כן וכדמוכח להדיא בש"ס יבמות פ"ח אבל על כרחינו דכוונת הראב"ן כך הוא דלא דמיא למצוות סוכה ולולב ודומיהם. שודאי כופין גם על ספיקן אעפ"י שלא נתחייב במצוה זו אלא מספק כגון טומטם ואנדרוגנס שעיקר חיובו אינו אלא שמא זכר הוא וכדומה לזה כופין אותו שהכפייה תועיל ותפעיל שיקיים מה שמוטל עליו לקיים משא"כ מצוות פו"ר הנה אפילו יקח אשה עדיין אינו ברור לנו שיקיים פו"ר דדילמא לאו בר הכי הוא או היא ולא יולידו אלא דמ"מ קיי"ל דכופין דסמכינן ארובא דעלמא דבני אולידו נינהו אבל ס"ל לראב"ן דעכ"פ מי שכבר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא הולידו הרי איתברר לן דאינהו לאו מרובא דעלמא נינהו שמזדווגין ויולדין אע"ג דאכתי חיובא רמי עלי' להוליד ומחוייב לישא אחרת. אבל ס"ל לרב דתו לא כייפינן לי' על חיוב זה ורב תחליפא פליג וס"ל דאפילו כה"ג כופין והלכה כרב תחליפא וכמ"ש כל הפוסקים דלא כדעת יחידא הנזכר במרדכי פרק הבא ע"י שפוסק כרב וזהו שסיים הראב"ן שם דכשבאין לפנינו לדין כופין אותו ר"ל דהלכה כרב תחליפא. ונחזור לדברי הנמוקי יוסף הנ"ל שכתב וז"ל דנכון הוא ברווק שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא שב"ד יכפוהו לישא לקיים פו"ר וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בספר נשים פ' ט"ו כיון שעבר כ' שנה ולא נשא אשה ה"ז עובר ומבטל מ"ע וכן משמע בגמרא וא"כ הו"ל כשאר מ"ע שמכין אותו ער שתצא נפשו או עד שיקיים המצוה עכ"ל ובספר העמ"ש הביא דברי הנמוקי יוסף הללו וכתב וז"ל ואיני רואה הוכחה דוודאי הוא עצמו עובר על מ"ע כשאר מ"ע שבתורה אבל אי אפשר לכוף אותו בעל כרחו עכ"ל ועדיפא מינה הי' לו להקשות. לו יהא דאפשר לכוף אבל איך מוכח מדברי הרמב"ם הללו דכופין אותו וכפייה מאן דכר שמה הכא והנני יותר מתמיה מה ראה הנמוקי יוסף ומה מצא הוכחה בדברי הרמב"ם בזה יתר מדברי הש"ס והפוסקים ומבואר בכמה דוכתי שיש בזה חיוב מ"ע של תורה ולא נמצא מי שיחלוק בזה ואי ר"ל דמ"מ הם לא פירשו אם כופין על מ"ע זו או לא א"כ קשה הלא גם הרמב"ם לא דיבר כאן מדין כפייה כלל ואין שם שום רמז לכפייה לא מינה ולא מקצתה.
אמנם לענ"ד דברי הנמוקי יוסף ברורין ונימוקו עמו שזה וודאי לא הוצרך להוכיח שיש כאן מ"ע של תורה שדבר זה אין בו ספק וממילא וודאי דכופין עלי' כעל כל מ"ע דקיי"ל מכין אותו עד שת"נ אלא משום דקשה לכאורה דהא לא מצינו כפייה זו אלא על ביטול מצוה התלויה בזמן וכבר הגיע זמנה לקיימה והוא עובר עלי' כגון זה כופין אותו מפני שהוא מצוה עוברת ובעבר זמנה ביטל מצוותה כסוכה ולולב ודומיהם משא"כ מצוה שאיננה עוברת ויש לו זמן לקיימה עוד הנה אין זה ביטול מצוה אלא שיהוי מצוה ולא מצינו בזה הכאה עד שת"נ [וכמ"ש מדברי התוס' והרמב"ן דקודם שעברו. ג' רגלים אין ממשכנין כיון שיש לו זמן עדיין לקיים] וקשה א"כ איך יכו אותו על מצוה זו והרי לא מצינו בתורה זמן קבוע עלי' כלל, אמנם תשובה לזה יש ללמוד מדברי הרמב"ם פ' ט"ו הנ"ל שכתב שכיון שעברו עליו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מ"ע עכ"ל מדבריו אלה מוכח דס"ל דכיון שנתנו חכמים זמן עלי' דינה כמצוה התלויה בזמן ותיכף שעבר הזמן הווי לי' ביטול מצוה ודינה ככל מצוות זמניות שכופין עליהם ומכין עד שת"נ ואחרי עשרים שנה כל רגע ורגע ביטול מצוה חשבינן לה משא"כ קודם עשרים וכן מ"ש הנמוק"י וכן משמע בגמרא י"ל דמש"ס קידושין כ"ט דאמר ר"ה כל שעברו עליו כ' שנה ולא נשא כל ימיו בעבירה משמע דמעתה כל רגע ורגע יש כאן ביטול מ"ע זו כמו מצות סוכה ולולב בזמנם אלא דפרכינן כל ימיו ס"ד כלומר מי דמי למצות זמניות דהתם וודאי עבר זמנם בטל מצוותם משא"כ הכא. הרי יכול עדיין לישא ולקיים המצווה ומשני אלא אימא כל ימיו בהרהור עבירה וכמצוות זמניית הווי:
שוב מצאתי ראי' ברורה לדברי בתשובת מהרי"ט סי' מ"ז שם כתב וז"ל דבן עשרים שאינו נושא לא מקרי "שיהוי" מצוה אלא ביטול מצוה ושעל כן נכון הדבר לכופו ולהכותו עד שת"נ או עד שיקבל עליו לקיים וכתב ג"כ שכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב שזה עובר ומבטל מצוה ושמחתי כי כוונתי לדבריו של גדול והן הם דברי הנמוק"י הנ"ל ועיין ש"ס יבמות ד' ל"ט דכייפינן לי' ליבם משום דכל שיהוי מצוה לא משהינן ואומרים לו או חלוץ או יבם הרי דכייפינן גם על "שיהוי" מצוה ויש לומר דשיהוי מצוה כההוא דהתם שבשהייתו זאת הוא חב לאחרים שהוא מעגן עי"ז את אשת אחיו להכי שפיר כייפינן ליה משא"כ בשיהוי מצוה אחרת אע"ג דראוי שלא להשהותה אבל אין בזה דין כפייה זו ועיין יו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב בהגה בנשבע לעשות דבר פלוני בתוך שנה חייב לעשותו מיד שמא אנס ועיין מהרי"ט סי' קל"א דמ"מ אין כופין אותו כשאינו רוצה לעשותו מיד יעו"ש. ועתה נשוב לדברי הספר העמ"ש שכתב בזה"ל אבל וודאי אי אפשר לכוף אותו בעל כרחו וכן הכפיל שם עוד הפעם וז"ל אלא וודאי אי אפשר לכוף על מצוה זו ומטעם הנמוק"י שאין מוכח שעושה דרך מרד דילמא ידע בנפשו שאינו ראוי להוליד אפילו אינו אומר בפירוש ראוי לדונו לזכות עכ"ל ואין אלו אלא דברי תימא ואיך לא שת לבו לתת מקום לדברי הרא"ש והנמוק"י והטור והש"ע והלבוש הרמ"א והרש"ל שהחליטו הדברים להלכה דכופין על מ"ע זו כעל כל המצוות וכן כתב הרמב"ן במלחמות פ"ו דיבמות להדיא ויסוד טענתו הוא מדברי הנמוק"י שכתב שכל שאין מוכח שעושה דרך מרד אין כופין אותו והרי תשובתו בצידו. דכל שמוכח שעושה דרך מרד וודאי כופין ותדע שהרי הנמוק"י עצמו פסק דכופין ומכין על מ"ע עד שת"נ וכן היש"ש סי' ליב כתב שם דברי הנמוק"י להלכה דכל שאין הוכתה שעושה דרך מרד אין כופין אותו והוא עצמו פוסק שם פ"ו סי' מ"ם דכופין על מ"ע ברווק שאינו בן מורה וגם חשיד בד"א יעו"ש וכ"מ מדברי הב"י והש"ע והרמ"א והלבוש דס"ל נמי שני הסברות הנ"ל להלכה א"כ וודאי אפשר לכופו כשמוכח שאינו עושה אלא דרך מרד ומדע לך שהרי הלכה היא בידוע דפריעת ב"ת מצוה היא ומכין אותו עד שת"נ או שיקבל עליו לפרוע כמ"ש בשים ופוסקים ובטור ובש"ע חו"מ סי' ותימה איך אפשר לכופו נימא דילמא מלוה ישינה יש לו עליו ואפילו אינו טוען כך בפירוש הרי אנו דנין אותו לזכות ולהכי מהימן לן בשבועה ולא חשדינן לי' שהוא רוצה לגזול וכמ"ש בש"ס ופוסקים להדיא ואיך א"כ לא נחזיק ספק זה לבלתי הכותו מכות מות ואם תועיל סברת ספק מלוה ישינה לענין חיוב ממון ק"ו בן בנו של ק"ו נגד חיוב מיתה. ועל כרחינו צ"ל דלק"מ דהא דמכין אותו עד שת"נ או שיפרע היינו דוקא בשאי אפשר לנו למלות במלוה ישינה שהודה בעצמו או שמחל לו כל מלוה ישינה וכדומה דמוכחא מלתא שאינו רוצה לקיים המצוה. והכי מוכת בגמרא להדיא כתובות פ"ו דאמר לי' רב כהנא כו' אמר לא ניחא לו למיעבד מצוה מאי א"ל תנינא כו' מכין אותו עד שת"נ נזהרו חכמי הש"ס בדבריהם אלו והשמיענו דדוקא כה"ג שאינו משלם מצד דלא ניחא ליה למיעבד מצוה אעפ"י שיודע שהוא חייב ויש לו לשלם ואינו רוצה להכי הוא דמכין אותו עד שת"נ וה"ה בכל המצוות דינא הכי ועיין ספר המצוות שורש י"ד שכתב בזה"ל כל מ"ע בכללם כל מצוה מהם כשמתחייב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע מלעשותו עד שימית או שיעשה אותם עכ"ל מה שהאריך לכפול לשונו ולכתוב עוד הפעם כל מצוה שתתחייב עשייתה. לכאורה קשה מה רצה בזה אמנם יובן להנ"ל דר"ל לאפוקי כשאפשר שאין עליו חייב לעשותו וכגון זה שאמרנו שמא מלוה ישינה יש לו עליו שמא אין לו מעות. אולי מצטער הוא ופטור מן הסוכה וכן התנה בפירוש כל מצוה כו' כל מצוה כו' ר"ל שכל זה אינו נוהג אלא באופן שברור לנו שתתחייב עשייתה:
והנה ראיתי להגאון בעל תורת חיים בחידושיו לב"ב ד דס' על מה שהקשו התוס' שם איך אפשר שנגזור שלא לישא ולא להוליד והא כתיב פרו ורבו וכתב על זה דלא קשה מידי דהא קיי"ל יש כח לחכמים לעקור דבר מה"מ בשב ועל העשה יעי"ש ולענ"ד שהתוס' ס"ל דזהו דווקא כשרצו חכמים לגזור וגזרו בהחלט על הציבור שינהגו כפי גזירתם אז לא איכפת לן אעפ"י שהוא נגד הכתוב כל שהוא בשב ואל תעשה אבל דבר זה שלא לישא אשה לא גזרו בהחלט שינהגו כן אבל אמרו בדין הוא שנגזור על עצמינו אעפ"י שלא גזרו חכמים מפני שגם הוא דבר שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו מצדינו כל כהאי גוונא שפיר י"ל שאין זה אלא בשכבר קיים פו"ר דאל"כ אין בנו כח לנהוג דבר שהוא עקירת דבר מה"ת אפילו בשוא"ת לכן הוצרכו התוס' לתרץ שבאמת אין רשאין לנהוג כן אלא מי שכבר הוליד בן ובת, ויש ראי' להתוס' מש"ס כתובות ע"ז שנחלקו אמוראי בדין הכפייה למי ששהה עם אשתו יו"ד שנים ולא הולידו וקיי"ל דכופין כמ"ש הפוסקים וקשה לפי הנ"ל בברייתא ב"ב הנ"ל הרי דין הוא שלא לישא ולא להוליד כ"ש שאין כופין כה"ג להוציא ועל כרחינו צ"ל כדברי התוס' דכל שלא קיים פו"ר אין בנו כת לעקור דבר מה"ת ושפיר כופין כעל כל מ"ע שבתורה אבל בשכבר קיים פו"ר דמה"ת תו לא מחייב לישא אלא מדרבנן זהו שדין הוא שנגזר על עצמינו ולאסור עלינו לישא אחרי שקיים פו"ר אלא הנח להם שיהיו שוגגין סבורים שאין איסור בדבר וכמ"ש רשב"ם משמע דבאמת יש איסור בדבר וי"ל דר"ל נמי כנ"ל כיון כשכבר קיים פו"ר וגם פשטה מלכות:
אמנם דעת אבי אסף הובא במרדכי דהלכך אין כופין האידנא מטעם הברייתא הזאת דב"ב מוכת מזה דפליג על התוס' וס"ל נמי כדברי התורת חיים הנ"ל וצ"ל לשיטת אבי אסף דההוא פלוגתא דכתובות ע"ד הוא מצד הדין או קודם הגזירה או אחרי שבטלה גזירת המלכות או באם יבטלו המלכות גזירתם ויניחום לקיים התורה והמצוה יודאי שחזר הדבר לשורת הדין ולא שייך כאן לומר שצריך מנין אחר להתירו שהרי באמת לא נאמר הדבר במנין אלא שדין הוא שנגזור על עצמינו קאמרינן ודיו לדין זה בשעמ גזירות המלכות דווקא. אמנם מדברי האבי אסף הנ"ל לא משמע הכי וצ"ע ועין ספר המצוות סי' רי"ב דמפיק למצוה זו מן הכתוב בכח ט' ז' לא משם א' וכ"כ רש"י שם ראשון לברכה והשני למצוה ובש"ס יבמות ס"ה משמע דהמצוה הוא ממ"ש לאדם א' כ"ת וכ"כ הרא"מ ומהר"ל בג"א שם בשם התוס' פרק ד' מיתות יעו"ש והנה לכאורה נ"מ לדינא דאם שורש הציווי היא מן א' כ"ח דיש שם ברכה וכמתן שכרה בצידה חשיבא (כמ"ש הרמב"ן שם) א"כ דינה כמ"ע שמ"ש בצידה לענין כפייה משא"כ אם הוא ממ"ש בנח ט' י' ויש לדחות ועיין מקנה בקידושין י"ד לענין הענקה וי"ל דהרמב"ם נמי ס"ל דעיקר המצוה מא' כ"ת שהרי העתיק שם כמ"ש ביבמות ס"ה ומ"ש קרא דנח הוא ללמד שנוהגת גם בבנ"ח וכדברי מהר"ל:
שוב מצאתי ראיתי בתשובת הרי"מ חלק אה"ע סי' ל"ו ד' ע"ז סוף עמוד ד' בד"ה עוד נראה וז"ל ומ"ש הראשונים ז"ל על הא דאין כופין [האידנא לישא אשה] הטעם בדין הוא שנגזור על עצמינו כו' שהוא תמוה מאוד. מאחר שלא גזרו וגם אם היו גוזרין הי' על זמן שהי' גזירת שמד ר"ל כמ"ש רש"י שהי' מבטלין ממילא אבל לא הי' גוזרין על זמן שאין גזירות ומניחים לקיים המצוות כמו לענין הצומות דאל"ה יקשה מה שאמרה מרים לעמרם. ולכך נראה דכוונתם דמאחר דמה שמעשין וכופין היא מטעם דשליחותי' עבדינן דהדיוטות אנן א"כ כיין שהי' אז גזרת שמד ר"ל שהי' בדין שנגזור על עצמינו א"כ לא נתנו לנו רשות לכוף ואח"כ שביטלו הגזירות אין כאן סמוכין שיתנו לנו רשות וממילא לא שייך זה רק לענין לכוף אותו. ורוב הפוסקים כמעט כולם בשהה יו"ד שנים להתיר. אך זה ע"פ דין אבל מ"מ כתבו שלא נשמע עד עתה. מי שהתיר גם בשהה ע"ש בשב יעקב. עכ"ל הטהור. ושמחתי לראות כי כוונתי לדעתו הגדולה בזה שדעת מאן דאמר דלהכי אין כופין מטעם שדין הוא שנגזור על עצמינו. והוא דעת אבי אסף הנ"ל. סבירא לי דאפילו האידנא שאין אצלינו גזירות הללו כלל אפ"ה אין כופין [וכמו שסיימתי למעלה בזה"ל אמנם מדברי האביאסף הנ"ל לא משמע הכי וצ"ע] ומדבריו למדנו עוד דפשיטא לי' דאין הדיוטות מעשין לקיים המצווה, אלא אנן מטעם שליחותייהו דקמאי מעשינן. וכבר כתבנו מזה במקומו בס"ד: