סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
קונטרס תורת העישוי · פרק ז
יבאר אם יש כפייה במצוות נשואי אשה ויברר דעת הפוסקים בזה:
תנן החם יבמות ס"א: לא יבטל אדם מפו"ר ושם ס"ד נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה איני רשאי, לבטל וכתב הנמוקי יוסף שם פירוש אינו רשאי לבטל שכופין אותו לגרש משום קיום מצות פו"ר כמו שכופין על שאר מצות. וכ"כ הרא"ש שם שכיון שעברו עליו כ' שנה כו' יכופו אותו כמו שאר מצוות שמכין אותו שת"נ ושכן היא דעת הרי"ף וכ"כ הנמוק"י שם בשם המפורשים ושכן נראה מדברי הרמב"ם וכן פסקו הטור והש"ע והלבוש בא"ע סי' א' שאם עברו עליו כ' שנה ולא נשא. ב"ד כופין אותו לישא וכ"כ רש"י ביבמות ס"ה ד"ה היא מהימנא כו' שעלינו לכופו לקיים פו"ר וכ"כ ביש"ש שם. והנה ראיתי בתוספות יו"ט ריש סדר נשים שכתב שם בזה"ל כתב הרמב"ם התחיל במסכת יבמות כו' ולא התחיל במסכת כתובות ועיון השכל שהי' ראוי להקדים אבל עשה זה מפני שהנשואין הוא דבר עומד ברשותו של אדם ורצונו דאין לב"ד לכוף אדם עד שישא אשה אבל הייבום מוכרח לעשות ואומרים לו חלוץ או ייבם ואע"ג דאמר רב הונא בן כ' ולא נשא כל ימיו בעבירה לא משמע ליה להרמב"ם שבשביל זה יכפיהו ב"ד דא"כ הוי לי' למתני כופין אותו וכן בפרק ט"ו מהלכות אישות שהעתיק דברים אלו לא ביאר בהם שיהי' כופין אותו אבל הרא"ש סוף פ"ו דיבמות כתב שיכפוהו ב"ד לישא לקיים פרו ורבו כמו שאר מצוות שמכין אותו עד שתצא נפשי עכ"ל הנה מבואר שלדעת התוס' יו"ט חולק הרמב"ם על הרי"ף וסייעתו בדין זה וס"ל דאין כופין על מ"ע הזאת והנה כל דבריו תמוהין לי לכאורה [א] מ"ש דלא משמע לי להרמב"ם שיכופו על זה מדלא תני להדיא דכופין אותו קשה אדרבה הש"ס לא הוצרך כלל לבאר זה שהרי קיי"ל שזה כלל גדול בתורה בכל מ"ע דכופין ומכין את המונע מלקיימה וכדתניא כתובות פ"ו וחולין קל"ב וכ"כ הרמב"ם בסה"מ שורש י"ד להדיא שהוא כלל כולל כל המצוות עשין בכללן ולא עוד שאם הי' מתני בזה שכופין אותו הווי קשיא לן פשיטא מאי קמ"ל. ותדע שהרי בש"ס ר"ה וא"ו תניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו ונתקשו התוס' שם פשיטא מאי קמ"ל ופירשו שם בזה"ל כל מ"ע כו' מכין עד שת"נ והא דאיצטריך קרא הכא משום דסלקא דעתא דאין כופין כאן לפי שכתוב לרצונו עכ"ל [ב] מ"ש להוכיח מדברי הרמב"ם בהלכות אישות פרק ט"ו שלא כתב דכופין ש"מ דס"ל אין כופין קשה דאדרבה הרי כתב הרמב"ם שם להדיא דין יו"ד דמי ששהה יוד שנים עם אשה ולא הוליד כופין אותו להוציא ומקור הלכה זו מפני דס"ל הלכה כרב תחליפא ב"א בכתובות ע"ז ודלא כרב אסי שם דאמר אין כופין משום דלא כייפינן אפו"ר כמ"ש רש"י שם להדיא אלא כרב תחליפא דפליג עליה הרי דס"ל דכופין על פו"ר ועוד הך כופין להוציא דהתם אינו אלא על מצוה דרבנן כמ"ש רש"י במקומו שם ומ"מ כופין מחינן לי' בשוטים כ"ש על גוף המ"ע המוטלת עליו מה"ת. [ג] הנמוקי יוסף דיבמות הביא דברי הרמב"ם שבפרק ט"ו מהלכות אישות הנ"ל וכתב שנראה מדברי הרמב"ם שם שמכין אותו על מצוה זו עד שיקיימנה או שתצא נפשו והגם דיש לומר שהתוי"ט פליג עליה ושנראה לו מדברי הרמב"ם להיפך אבל תימא איך עשה א"ע כלא ידע את יוסף הלא דרכו להביא דבריו בכ"ד וכ"ש במקום שנחלק עליו מהיפך להיפך. [ד] אם כדברי התוי"ט שהרמב"ם ס"ל דאין כופין על מ"ע זו קשה איך העלימו הרא"ש והטור והב"י והלבוש והרש"ל דעת הרמב"ם הלזו ואיך לא אישתמיט חד מנייהו לתת זכר לדבריו כלל וכלל הלא תורתו של הרמב"ם כל היום בפיהם ואפילו במקום שהשיגו עליו רבים מ"מ יזכירו דבריו ויפרשום ויתרצום והיותר תמוה הלא בדבר זה לא נמצא שום מי שישיג עליו מדוע א"כ פסקו לכוף ולהלקותו היפך דעת הרמב"ם בלא טעם ובלא ראיה. [ה] תו קשיא לי דהרי הובא בפוסקים דהאידנא לא נהגו לכופו לקיים פו"ר וכמ"ש רמ"א שם סעיף ג' וכבר ביקשו טעם. וסמך לדבר זה ולא מצאו. (א) במרדכי כתב שסמכו על מ"ד הלכה כרב דאין מעשין כתובות ע"ז. (ב) אי נמי דס"ל דרב ושמואל לא פליגי אלא בא"י כמ"ש יבמות ס"ד (ג) אי נמי דסמכו על הא דאיתא ב"ב דף ס' עמוד ב' מיום שפשטה המלכות כו' בדין הוא שנגזר על עצמינו שלא לישא אשה כו' ועיין ביאור הגר"א שם בא"ע ה"ק יו"ד שכתב וז"ל כל אלו טענות דחיות הן דקיי"ל כשמואל וכמ"ש סי' קנ"ד וכן מהא דיבמות ס"ד כבר דחאה הרא"ש שם וההוא דב"ב ד' ס': כבר כתבו התוס' שם תימא הא כתיב פרו ורבו ושמא דוקא באותם שכבר קיימו פרו כו' ואם כדברי התוס' יו"ט הנ"ל קשה איך לא אישתמיט חד מהפוסקים לומר שסמכו בזה על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא שמצוה זו אין כופין עליה ושהוא דבר העומד ברשותו ורצונו:
ויש אמנם דרך אחד ליישב כל התמיהות הללו לענ"ד ולומר שהדבר ברור דאע"ג דנראה לכאורה מפשט דברי הגמרא מו"ק י"ת דקידושין לחוד לאו מ"ע הוא שהרי אמרו לא מבעיא לארס דלא קא עביד מצוה כו' וכן נראה לכאורה דעת הפוסקים שהביא רמ"א באבן עזר סי' ל"ד ס"ג וכמ"ש הגאון רחנ"ן בעא"ר שם מ"מ דעת הרמב"ם לא כן הוא דהוא סבור שהקידושין מ"ע בפ"ע ומצוות פו"ר מ"ע בפ"ע שהרי בתחילת הלכות אישות מנאם לשני מצוות נפרדות וכ"כ בפ"א הלכה ב' להדיא דלקוחין אלו מ"ע של תורה הוא וכן מבואר להדיא מדבריו בספר המצוות עשין רי"ב ורי"ג שמנה כל אחת למ"ע בפ"ע וכן הוא דעת הסמ"ג והסמ"ק והרמב"ן והראב"ד להדיא שכולם מנו אותם שתי מצות פרטיות א' לקדש אשה בקידושין השנית מצות פר"ו ומעתה לפי מ"ש הרמב"ן דפילגש מותרת גם להדיוט ושגם הרמב"ם ס"ל הכי לפי גרסתו בדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות מלכים וכמו שהביא הכסף משנה בפ"א מהלכות אישות בשמו דפילגשו המיוחדת לו מותרת גם להדיוט א"כ לפי שיטה זו חדא יש לומר דיש הבדל בין מצוות הקידושין למצות פו"ר ואעפ"י שכופין על מצוות פו"ר מ"מ על מצוות קידושין אין כופין והרי יש טעם נכון להבדל זה דשאני קידושין הואיל ולא הוציא הכתוב מצוה זו בלשון ציווי ואזהרה ולקחת לך אשה לא כתיב אבל כתיב כי יקח איש אשה לומר לך שאין כאן חיוב החלטיי אלא אם ירצה איש לקנות אשה שהיא תהי' נקנית לו ליורשה ולטמא לה אז המצוה היא שיקדשנה באחד מג' דרכים ואם אינו חפץ בקנין זה אין כופין אותו על זה כעל כל מ"ע שבתורה. ומחוייב על כל פנים לייחד לו אשה כדי להוליד ממנה וגם שאינו מחוייב לקנותה בקידושין וחופה מטעם הנ"ל:
וכל זה נכון וניתן להאמר לשיטת המתירין פי פילגש המיוח' לו גם להדיוט אבל לשיטת הפוסקים דפילגש מיוחדת אסורה להדיוט מה"ת (או עכ"פ מדרבנן) וודאי שוב אין מקים לחילוק זה כלל ובהכרח אי אפשר לנו לומר אלא שכופין אותו לישא אשה בקידושין וחופה כדי לקיים פר"ו שהרי לישא פילגש אינו יכול אפילו מיוחדת אליו לבדו אסור ועל כרחינו שכופין אותו לקיים שתי המצוות יחדיו הן של הקידושין והן על הנשואין ולפי זה יתיישבו כל הקושיות [א] מ"ש התוסי"ט דלא משמע ליה להרמב"ם שיכופו על זה כו ר"ל על מצוות הקידושין והלקוחין בתורת נשואין הוא דבר דס"ל להרמב"ם שאין ב"ד כופין על זה והרי מבואר כך בלשון הרמב"ם להדיא שכתב שהנשואין הוא דבר עומד ברשותו של אדם ורצונו דאין לב"ד לכוף כו' לישא אשה עכ"ל אבל מצוות פר"ו וודאי י"ל דמודה דכופין גם להרמב"ם ומה שכתב דהרמב"ם הוכיח כן מהא דלא תני להדיא דכופין אותו. להנ"ל אתי שפיר דמ"ע של לקוחין דלא אפקה קרא בלשון חיוב וציווי אי איתא דכופין עליה וודאי הווי לי' למתני בהדיא דאפ"ה כופין ומדלא תני התם דכופין ש"מ דקושטא הכי היא דאין כופין על מצוה זו מפני הלשון כי יקח הכתוב בתורה וכנ"ל וכ"כ הרא"ש להדיא בפ"ק דכתובות סי' י"ב לענין טעם שנוי נוסח ברכת קידושין מכל הברכות יעו"ש ודוק וכן מוכת להדיא מלשון הרמב"ם גופי' שכתב בריש הלכות אישות בזה הלשון נצטוו ישראל שאם ירצה איש לישא אשה יקנה אותה תחילה בפני עדים עכ"ל התנה בפירוש דמצוה זו אינה אלא במי שירצה לישא ור"ל שתהא קנוייה לו בתורת נשואין אבל אם לא ירצה בקנינה אין עליו חיוב וקרוב ללשון זה ביתר ביאור כתוב בתשובת הרמב"ן שהובא ביש"ש פ"ב דיבמות סי' י"א ע"ש שכתב בזה הלשון שהקידושין והחופה מ"ע וכל שבא לישא אשה שתהי' אסורה לכל אדם וקנוייה לו ליורשה וליטמא לה אמרה תורה יקדש ויכניס לחופה ויברך הא אלו רצה שתהי' לו פילגש ולא קידש כלל כו' הרשות בידו עכ"ל. [ב] ובהכי אתי נמי שפיר מה שהוכיח התוי"ט מדברי הרמב"ם פ' ט"ו מאישות שהעתיק שם דינים הללו ולא ביאר בהם שכופין אותו ש"מ דאין כופין ר"ל על דרך הנ"ל שאם הי' סובר דכופין אותו לקדש אשה ולעשות בה קנין תחילה וודאי זה הי' לו לבאר חידוש בזה דאעפ"י שלא הוציא הכתוב מצוה זו בלשון ציווי מ"מ כופין עליה ותדע לך שכן הוא שהרי בפרק י"ד ממעשה הקרבנות כתב הרמב"ם שם וז"ל אעפ"י שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני עכ"ל הנה הבליע בנעימת לשונו לתת לנו טעם מדוע הוצרך כאן ללמדינו שכופין ומפורש כדבריו אלה בתוס' ר"ה ואו ד"ה יקריב ומדלא כתב שכופין ש"מ דס"ל דבאמת אין כופין לקדש. אבל על גוף המ"ע של פו"ר וודאי דכופין כעל כל מ"ע ולא הוצרך כלל להשמיענו דין זה אבל כתב שם דכופין את מי ששהה עשר שנים עם אשה ולא הוליד שיוציאנה בעל כרחו וזהו וודאי הוצרך להשמיענו לאפוקי ממ"ד בגמרא שם כתובות ע"ז דכה"ג אין כופין להוציא שהרי אפשר לו לישא עוד אחרת קמ"ל דכופין אותו וכפיי' זו מדרבנן וכמ"ש רש"י דגזרינן דלמא לא יהבי לי' אחרת כיון דלא אפקה לההיא ומעתה יובן מ"ש התוי"ט דהרא"ש סוף פ"ו דיבמות כתב שיכופו ב"ד לישא לקיים פו"ר כמו שאר מצוות שמכין אותו עד שת"נ עכ"ל ע"כ שהוא חולק על הרמב"ם וס"ל דכופין אותו גם על מצוות הקידושין והלקוחין דוודאי אי אפשר לומר דהרא"ש נמי הכי קאמר דכופין אותו לקיים פו"ר דוקא ולא לקדש אותה דווקא דהא ליתא שהרי הרא"ש ס"ל דהדיוט אסור בפילגש וכמ"ש הרמ"א בדרכי משה סי' כ"ו וכ"כ הב"ח שם בהדיא בשם תשובת הרא"ש דאפילו במיוחדת לו ס"ל להרא"ש דאסור.
ומה שכתב הרא"ש פ"ק דכתובות סי' י"ב בזה"ל ואם לקח פילגש וקיים פר"ו אינו מחוייב לקדש אשה עכ"ל כבר פירש הגאון הק"נ דר"ל אם לקח פילגש באיסור וקיים עמה פרי' ורבי' אינו מחוייב עוד לקדש אשה עכ"ל יעו"ש שהשיג על הב"ש שרצה להוכיח מדברי הרא"ש הנ"ל דפילגש מותרת. [כ] אמנם דברי הנמוקי יוסף שכתב שכופין לישא אשה לקיים פר"ו ושכן נראה מדברי הרמב"ם פרק ט"ו מאישות וודאי י"ל דאין ר"ל שיכופו לקדש אלא כשישאנה בתורת פילגש דיו לשיטת הרמב"ם הנ"ל והתויו"ט נמי מודה לזה ולא אמר אלא שהרמב"ם סובר דהנשואין הוא הלקוחין הכתובים במצוות הקידושין הוא דבר הרשות ואם לא ירצה לקדש אין כופין והנמוקי יוסף ג"כ יודה לזה ולשון לישא אשה מצינו גם בפילגש כמ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות בזה הלשון אם נשא פילגש:
וכן תמצא בלשון הרמב"ן בתשובה הובא ביש"ש סי' י"א בזה"ל הפילגש וודאי מותרת שהרי דוד נשא אותה ומצינו גדולי ישראל נושאין אותה עכ"ל וכן הוא בדברי היש"ש עצמו שם דין י"א בזה"ל ולא ישא פילגש ומ"מ היכא דכבר עבר ונשא אין מוציאין ממנו עכ"ל. [ד] ומעתה נסתלקה נמי התמיה הד' מדוע לא הביאו הטור והרא"ש והש"ע והלבוש דעת הרמב"ם כלל דס"ל אין כופין להנ"ל שפיר עבדו דהשמיטו דבר זה שהרי הטור והרא"ש והש"ע כלהו ס"ל לדינא דאפילו פילגש המיוחדת לו אסורה וכמ"ש בסימן כ"ו באבן העזר שם וא"כ מוכרת ממילא דכמו שכופין על גוף המצוה של פו"ר ה"ה דכופין אותו שיקדשנה כדת של תורה דהרי לא סגי בלאו הכי ואין מקום לקיים פו"ר אם לא יקיים מצוות קידושין תחילה משא"כ הרמב"ם לשיטתו הנ"ל אין כופין על מצוות הקידושין והוא דבר עומד ברשותו אבל על עצם המצוה של פו"ר וודאי כופין גם להרמב"ם ובזה מסולק נמי הקושיא [ה] הנ"ל דאי אפשר לומר דסמך המנהג הוא משום שסמכו על דעת הרמב"ם שהרי נהגו שלא לכוף לא על הקידושין ולא על פו"ר גופה וזהו גם דלא כהרמב"ם:
והנה קשה לכאורה לפי גרסת הכסף משנה וסייעתו בדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות מלכים דפילגש אסורה להדיוט אפילו מיוחדת לו איך א"כ יפרנס דברי הרמב"ם הנ"ל שהנשואין הוא דבר עומד ברשותו ורצונו. והרי לא סגי בלא נשואין וא"א לכופו על פו"ר בלתי שיכופו לקדש בתחילה. ודוחק לומר שגם הלכה זו מן החזרות שחזר בו הרמב"ם במיבורו ממ"ש בפירוש המשנה. אולם נראה לענ"ד שמכאן ראיה לדברי הגאון בעל לב שמת שגם לפי גרסא של הכ"מ הנ"ל כוונת הרמב"ם היא מדרבנן הוא דאסרוה לא מה"ת וא"כ יש לפרש דבריו שבפירוש המשנה שדבריו שם סובבין לתת טעם והבדל הענין איך הוא מן התורה ור"ל כיון שמה"ת הקידושין והנשואין רשות והייבום וחליצה חובה לכן להם משפט הקדימה בסדר הש"ס אבל לדינא בתר דתיקון רבנן דפילגש אסורה פשיטא דלא סגי בלאו הכי נמצא לפי"ז פשר דבר דלדינא לא נחלקו הרמב"ם והרא"ש כלל דהרמב"ם דיבר שם איך הוא מן התורה והרא"ש הרי מיירי איך הוא לדינא לדידן ומ"מ אין תפישה על התויו"ט שכתב שנחלקו הרמב"ם והרא"ש לדינא להנ"ל שי"ל שדבריו על פי שיטת הרמב"ן וגרסתו גם לפי דברי הבית שמואל סי' כ"ו ס"ק ב' שכתב דלהרא"ש אין איסור בפלגש כלל. הנה לפ"ז יש לפרש גם דברי הרא"ש כמו שיתפרשו דברי הרמב"ם והנמוקי יוסף שכופין אותו על גוף מצות פו"ר וכנ"ל והרשות בידו שלא לקדש כלל. וכדעת הראב"ד וקצת מפורשים שהובא ברמ"א שם סי' כ"ו אבל דברי התויו"ט אתיין כדברי הב"ח והגאון הק"נ בפירוש דעת הרא"ש וכנ"ל דלא כהב"ש:
והנה לשיטת הב"ש הנ"ל דהרא"ש ס"ל דאין איסור כלל בפילגש ולפי מה שהעלינו דכולם מודים שהקידושין הוא מ"ע גמורה בפני עצמה א"כ יש ראיה ברורה מדברי הרא"ש גופיה דס"ל שאין כופין על מצות קידושין וכשירצה ישא פילגש ואינו מחוייב לקדש כלל והרי הוא עצמו כתב דמכין אותו עד שת"נ או שיקבל עליו לקיים פו"ר ועל כרחינו דס"ל נמי ההבדל הנ"ל שאין כפייה רק על מצוות פו"ר ולא על מצות הקידושין ומן הטעם הנזכר שם בפ"ק דכתובות סי' י"ב בדברי הרא"ש עצמו מפני שלא הוציא הכתוב מצווה זו בלשון ציווי וכנ"ל לומר לך שאין, כופין על מצוה זו וכעין דברי הרא"ה בחינוך במצוות אמה העבריה ע"ש וכן תמצא בדברי הרמב"ן לענין חיוב של כופר שאין ממשכנין עליו מדהוציא הכתוב בלשון אם כופר יושת עליו יעו"ש: