סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
קונטרס תורת העישוי · פרק ו
יבאר דבר חדש בענין ארבעה ועשרים מתנות כהונה שזכו בהם בני אהרן והערה נכונה בזה הענין בדברי בה"ג:
והנה נראה לפי ענ"ד דבר חדש והוא דעשרים וארבעה מחנות כהונה שזכו בהם בני אהרן הם כולם מכוונות נגד העבודות שנמסרו לבני אהרן דכשנתבונן בהם נמצאם שמספרם ג"כ עשרים וארבעה. כיצד חמשה עשר מהם חשיב להו בש"ס חולין קל"ב ומנחות י"ח מלבד הולכה ומלבד הקטרת החלב הרי י"ז ותרומת הדשן ודישון מזבח הפנימי והמנורה וסדר המערכה ושני גזרי עצים ושני בזיכי לבונה וסידור לחם הפנים שבע עבודות הללו דשיירינהו תנא דהתם כמו שכתבו התוס' במנחות שם דהנך שבעה נמי מסורות לכהן דוקא יעו"ש הרי אלו ג"כ עשרים וארבעה עבודות [ועיין תוספתא דמאי פ"ב דגריס התם אין לי אלא זריקת הדם והקטר חלבים מנין ליציקות ובלולות תנופות כו' ומדחשיב הקטרות לחוד והקטר חלב לחוד שמע מינה דהקטרה ר"ל הקטר הקטורת וע"ש עוד שנויים וצריך עיון מדוע לא פירש רש"י אין לי אלא אלו דקאי על זריקה והקטר כדברי התוספתא] והרי זה מורה באצבע על היסוד הנ"ל שהמחנות כ"ד הם שכר הכ"ד עבודות ובעברי על עיון הדברים הללו מצאתי דבר פלא אשר יהי לפלא, לכל מקשיב על דבר אמת והוא כ"ד מתנות הללו נמצא בהם שמקצתם הנם מצוות מיוחדות כל אחת ואחת נחשבת מ"ע בפני עצמה ומקצתם אינן מ"ע בפני עצמן אבל הם חלק מחלקי המצוות המיוחדות והם נכללות בתוכם ולעומת זה ג"כ נמצא בכ"ד העבודות בסגנון הזה ובמנין מכוון זה כנגד זה ממש כיצד מתנות כהונה. א' מ"ע שיאכלו כהנים בשר קדשי קדשים כגון בשר החטאת והדומה לה. ב' מ"ע שיאכלו שיורי מנחות. ג' מ"ע לחת להם תרומה. ד' לתת להם בכורים ה' ליתן לו בכור ו' לתת לכהן חלה. ז' תרומת מעשר ח' ליתן לו זרוע לחיים וקיבה ט' חמשה סלעים דפדיון הבן יו"ד פדיון פטר בכור י"א ראשית גז צאנך תתן לו. הרי אלו י"א מתנות שהם י"א מצוות בחשבון המצוות אמנם י"ג מתנות האחרות אין אחד מהם מ"ע בפני עצמו אבל נכללות במצוות האחרות כיצד. א' בשר האשם. ב' זבחי שלמי ציבור. ג' מותר העומר. ד' לחמי עצרת ה' לחם הפנים. ו' מותר לוג השמן של מצורע ז' המורם מתודה. ח' המותר מאיל נזיר. ט' חזה ושוק של שלמים. תשעה מתנות הללו כולם אינם נחשבין *)הגה שוב מצאתי בתשו' לר"י פיק ז"ל שהוכיח שגם כהנים לוקין והוא ש"ס ערוך יומא כ"ג אם הוציא אגודל, והרי תיובתא למ"ש התוי"ט דלא מצינו כהנים לוקין אבל פי מ"ש בפנים. א"ש שדוקא על ביטול עבודה אינו לוקה מפני שמ"ש בצידה אבל כל שאיני מסוג זה שפיר לוקה הן ל"ט והן מרדות ובהוציא אגודל אינו פורק ממנו עול עבודה אדרבה רודף לעבוד יותר אבל לוקה משום רמאות:
למ"ע בפני עצמן אבל הם חלק מחלקי המצוות של אכילת קדשים ומצוות העומר ומצוות המצורע והנזיר והשלמים וכדומה וכן ארבעה הנותרים דהיינו חרמי כהנים הוא חלק ממצות לדון דין חרם דסתם חרמים לשמים. ולא לכהנים ואם פירש חרם זה לכהנים אז ינתן לכהנים וי"א דסתם חרם לכהנים אם לא שפירש לשמים. ב' גזל הגר נכנס תחת סוג מצוות השבת הגזילה ג' שדה אחוזה חלק ממצוות דין ערכי שדות. ד' עור העולה שהוא לכהן חלק מחלקי מצוות מעשה העולה וכמ"ש הרמב"ם בשורש י"ב להדיא ועתה צא וחשיב נגד כ"ד מתנות כהונה אלו כ"ד עבודות כהונה בסגנון זה ממש כיצד. א' מצוה לכהנים לעבוד עבודה כמ"ש ועבדתם עבודת מתנה או מן והקריבו בני אהרן עיין סה"מ שורש י"ב ובהשגות שם. ב' וביער עליה הכהן עצים בבוקר. ג' והרים את הדשן. ד' להעלות נר תמיד ה' לסדר לחם הפנים. וא"ו למלוח כל קרבן. ז' לערוף העגלה ח' לטהר את המצורע. ט' להשקות את הסוטה. יו"ד להקטיר קטורת בכל יום. י"א נשיאת כפיים לברך את ישראל הרי י"א מצות פרטיות כל אחת ואחת נחשבת בפני עצמה למ"ע בתרי"ג אבל י"ג הנותרות אין אחת מהם מ"ע פרטיות אלא נכללת במצוות הי"א דהיינו קבלה. ב' הגשה. ג' הזאה. ד' מליקה. ה' יציקה. וא"ו בלולה ז' קמיצה. ח' פתיתה. ט' תנופה. כולם תולדות המצוה של והקריבו בני אהרן שהוא ההולכה כמו שפירש"י בחולין שם או הזריקה כמ"ש בתוספתא דדמאי הנ"ל וכמו כן ארבעה הנותרים. א' שני גזרי עצים חלק ממצוות וביער עליה הכהן. ב' דישון מזבח הפנימי חלק ממצוות הרמת הדשן. ג' דישון המנורה נכלל במצוות המנורה להעלות נר תמיד ד' שני בזיכי לבונה חלק ממצות מעשה לחם הפנים:
והנה א"כ הדברים מכוונים כ"ד לכ"ד י"א לי"א י"ג לי"ג אמנם טעם המנין הזה ומפני מה יחשבו הללו למ"ע בפ"ע ולא אלו ומדוע יהיו אלו כללים ואלו נכללים ומאיזה טעם יחשב בזה עיקר המצוה הנתינה לכהן או ההפרשה ובזה המצוה העקרית שיאכלנה הכהנים כל זה עדיין צריך תלמוד וכמו כן חמש עשרה עבודות המסורות לבני אהרן דחשיב להו בחולין ובמנחות שם כנגד (עיין רש"י חולין קלא עמוד א' ז"ל שם ומוציא אני) ט"ו מתנות כהונה שכולם נכסי כהן לעשות בהם כל צרכיו יעו"ש. ועיין בהלכות גדולות במנין תרי"ג שלו שחושב יציקות בלולות תנופות כל אחת למ"ע בפ"ע בתרי"ג ולעומת זה במתנות כהונה יחשוב עור העולה וחזה ושוק והמורם מתודה ג"כ כל אחת למ"ע פרטית ומכל זה נלמד דמתנות כהונה כולן מתן שכר של עבודת כהונה היא. וביורה דעה הנדפס ע"י שפרעכער בלבוב ראיתי בסי' ס"א ביד אפרים שם הגהה אחת לא נודע שם בעליה כתב להוכיח שאין מתנות כהונה מתן שכרן של עבודתם מדלא כתיב בהו שכר חלף עבודתם כמ"ש בלוים וכבר כתבנו שאין זה הוכחה. שוב ראיתי ביורה דעה השני שנדפס ע"י מענקיש בהשגחת המגיהים המופלגים שהשליכו הגהה הלזו מן הספר ושפיר עבדו *) עוד כתבנו בתשובה הנ"ל די"ל דהתם ביבמות משום טעם דפגם משפחה צריך זה הכהן הספק לעלות בעצמו דוקא משא"כ חיוב מצות העבודה יכיל הכהן לעשות שליח לעבוד במקומו והשיב על זה בעל הע"ש וז"ל אין בזה טעם דאם מאותו משמר הרי נצרך לצאת י"ח עצמו ואם ממשמר אחר לא שמעתי שכהן יוכל לזכות עבודתו לשל משמר אחר זולת מי שיקריב קרבן עצמו כדאיתא בב"ק ד' ק"י ואפילו כהן גדול אינו יכול ליתן לשל משמר אחר אלא א"כ הוא מקריב קרבן עצמו כפירש"י בד"ה אם הי' כה"ג אונן ויש לו קרבן עצמו להקריב עכ"ל. החזרתי לו תשובה תמהני שנעלמו ממנו דברי הסוגיא הזאת עצמו שעסק בה ב"ק ד' ק"י ע"א דאמר רב ששת אם הי' כהן טמא בקרבן ציבור נותנה לכל מי שירצה מבואר מזה להדיא דיכול לעשות שליח וכן כתב הרא"ש להדיא הובא בשיטה מקובצת שם דכהן בין טמא בין טהור שניהם יכולים לעשות שליח לכהן של משמר אחר ושם כתב בשם הרשב"א דיכול לעשות שליח לכהן של אותו משמר והמעיין יראה די"ל דלא פליגי הרא"ש והרשב"א לדינא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. ומה שהבין כ"ת בכוונת רש"י דלהכי פירש שמקריב קרבן שלו דאי לאו הכי אינו יכול לעשות שליח טעות הוא ולא עלה זאת על דעתו כלל. ולא נמצא מי שיאמר כן. אבל כוונתו משום דאי לאו בקרבן עצמו יקשה פשיטא מאי קמ"ל דעבודתה ועורה לאנשי משמר וכי ס"ד שיכול לתת עורה לאחרים הא קיי"ל כל שהוא עצמו איני יכול לאכול גם לאחר לא מצי יהיב וכדתניא להדיא כהן גדול אונן אינו אוכל ואינו חולק לערב דבשלמא הא דקאמר נותנה להקריב לכל כהן שירצה קמ"ל דחס רחמנא על כה"ג כדמפרש התם אבל הא דעבודתה ועורה לאנשי משמר מאי קמ"ל להכי פירש"י דהכא בקרבן של עצמו מהו דתימא דאיש קדשיו לו יהי' כתיב ואפילו כהן הדיוט מעכב אנשי המשמר מלהקריב קרבן של עצמו כמ"ש בש"ס שם קיט וא"כ כהן גדול דעדיף זכותו אפילו בקרבן שאינו שלו לדחות אנשי המשמר והוי אמינא דבקרבן של עצמו עדיפא כחו אפילו באנינות לתתו לכל מי שירצה להקריבו דה"ה אפשר שנותן בשרו ועורו לכל מי שירצה קמ"ל רש"י דליתא ודלא עדיף בזה מכהן הדיוט דכללא היא כל שאינו זכאי באכילתו בשרה ועורה לאנשי משמר:
עוד י"ל לפי מ"ש המשנה למלך פ"ב מהלכות ביאת מקדש דכהן גדול אונן אסור לו לכתחילה להקריב אלא שאם התחיל גומר והקשה א"כ היכי מצי עביד שליח ותירץ שאין בזה רק איסור דרבנן ויש שלית לדבר עבירה מדרבנן וקשה שהרי בפ"ב מהלכות רוצח העלה המ"ל עצמו דגם בעבירה דרבנן אין שליחות אמנם יש לחלק דבקרבן שלו מותר לו להקריב לכתחילה להכי מצי עביד שליח משא"כ בקרבן ציבור מסתברא וודאי דאסור לו להקריב בעצמו וממילא דלא מצי עביד שליח להכי פירש"י דהכא בקרבן עצמו מיירי וכ"כ הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש ועיין מ"ל שם:
עוד י"ל דבקרבן שאינו שלו אע"ג דיש לכה"ג חלק בראש להקריבו וה"ה יכול ליתנו למי שירצה מאנשי המשמר אבל לא למשמר אחר דכי זכה ליה רחמנא להקריב בעצמו הוא קודם לבני משמר אבל כל שאינו מקריב בעצמו בני משמר היום קודמין לשליחות זה אם לא בקרבן של עצמו דקדשיו לו יהי' אמר רחמנא ואז הוא נותן לכל מי שירצה:
ויש לתת טעם לזה שהרי זה שהתירה תורה לכהן גדול להקריב באנינות אמרו בש"ס שם שהוא *) הג"ה שוב יצא לאור הספרי עם הגהות הגאון מהרי"ש נרו כתב שם בפרשת קרח ולבני לוי וכו' כל מצות הכהונה קנאו השם. ונתנו לכהן חלף עבודתו כו' עכ"פ מבואר דמתנות כהונה הוי נמי חלף עבודתם עכ"ל בהגהותיו:
מטעם דחס רחמנא עליו ואמרינן החם מהו דתימא כי חס רחמנא על כהן גדול לקרובי הוא אבל לשוויא שליח לא מצי משווי קמ"ל וענין חס רחמנא דקאמר הוא כמ"ש רש"י ביומא י"ג ד"ה להביא למקדש לפקת צערו עכ"ל וסלקא דעתין לומר דזהו דווקא כשעובד בעצמו אז יסיח דעתו מצערו אבל כשאינו עובד בעצמו אכתי אינו מסיח דעתו מצערו קמ"ל דמצי עביד שלית ור"ל שמח דעתו על קרבנו שנתן ביד שלוחו וזה שייך שפיר בקרבן של עצמו דדעתו עלוויה וכמ"ש הרא"ה בחינוך סי' ק"ל דיותר יתעורר אדם בקרבן עצמו משא"כ בקרבן שאינו שלו אפילו יהי לו שותפות בו לא יתעורר בו כקרבן של עצמו אבל קרבן של אחרים וודאי י"ל כל שאינו עובד בעצמו אין כאן פיקוח צער ושפיר הדרינן לסברא שאמרו בש"ס כי חס רחמנא לקרובי ה"א ולא מצי למיעבד שלית רק בקרבן שלו וקיי"ל נמי דיחיד ביום שמקריב קרבנו יו"ט שלו משא"כ בקרבן שאינו שלו כל שאינו מקריבו בעצמו אין כאן היסח דעת:
העולה מכל מיש א' דכופין ומלקין לקיים ספק מצוות עשה כל שמחוייב לקיימה כופין עליה ב' מצות עבודת כהונה מתן שכרה קבע לה הכתוב בצידה ודינה ככל מ"ע שמ"ש בצידה לענין כפיי' אם לא שאין שם כהן אחר לעביד זולתו שאז יש כפיי' מצד מצות ההקרבה של קרבן זה שהיא מ"ע שאין מ"ש בצידה. ג' שהכהן יכול לעשות שליח במקומו ממשמר זה או אחר (השמטה. ואיכא למידק מ"ש דקאמר סוכה איני עושה וכן בלולב וציצית הכי הוי לי' למימר סוכה איני יושב (לולב איני נוטל) ציצית איני לובש. שהוא עיקר המצוה. אבל עשיית הסוכה והלולב והציצית. אינו אלא מכשירי מצוה. וי"ל לפי מ"ש הב"י באו"ח תקפ"ט בשם אוהל מועד בשם הרא"ה. דלמ"ד מצוות אין צריך כוונה אפילו עומד וצווח איני רוצה לקיים את המצוה יוצא י"ח בעל כרחו. להכי א"ש דקאמר סוכה איני יושב או ציצית לא יהי על כנפות בגדי הרי בידינו להושיבו בסוכה בעל כרחו ולהסגירו שבעת ימים וכן לפשוט ממנו בגדו בעל כרחו וא"צ א"כ להכותו נפש. משא"כ באומר סוכה וציצית ולולב איני עושה דהיינו כגון שמבריח כל ממונו ואין כאן מי שיעשה המצוה בלעדו. ואין חיוב קיום המצוה אלא עליו ועל ממונו בזה שפיר אמר להכותו עד שיעשה או עד שת"נ. (עיין רמב"ן פרשת יתרו) ומגיד משנה פ"א מהלכות איסורי ביאה דין ח' דנקטו לולב איני נוטל דלא כגרסת הש"ס שלפנינו. שלולב איני עושה וי"ל דס"ל דבנטילה והגבהה כשאינה ברצונו אלא ע"י סמיכת יד אחרים אין כאן לא נטילה ולא הגבהה של עצמו אלא של אחרים ודו"ק. ע"כ השמטה: