סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
קונטרס תורת העישוי · פרק ד
יבאר שיש הבדל באיסורי דרבנן ויש מהן שהן בשל תורה להכותו עד שת"נ וסמוכין לזה מהש"ס.
והנה הרשב"ש שם סי' תר"י כתב דבשבות של שבת שיש בו מעשה מרדות שלו כעין של תורה. מהו לך רד מרדות הם צריכים מסייע ליה לר' מאיר תדע לך שכן הוא בוא וראה כיון שירד משה ויאמר כה אמר ד' [הרגו איש את אחיו] והיכן אתה מוצא שאמר לו כך [אלא מפי הגבורה למד שא"ל] לך רד מרדות הם צריכים עכ"ל הנה פירשו להדיא דמ"ש לך רד ר"ל שילך וירדה אותם בהכאת מרדות ולמדנו כי הכאה זו היא עד שת"נ שהרי הרגום בתורת הכאת מרדות הלזו (שלשת אלפי איש) ור"ל במי שלא היו שם עדות והתראה וכמ"ש הרמב"ן וכן כל חייבי מיתות שלא נעשה בם התראה כדינה מכין אותם מכת מרדות וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות סנהדרין:
היא להכותו שת"נ ולהצריכו התראה. ויש לענ"ד סמוכים לדבר מדברי הש"ס שבת דף מ' ע"א המבשל בחמי טבריא בשבת חייב מכות מרדות עכ"ל ולכאורה יש לתמוה מאי שנא מרדות זה מכל המרדיות שבש"ס הנ"ל ביבמות ובכתובות ונזיר ובחולין דבכלהו אמר מרדות דרבנן והכא נקט מרדות סתם אבל להנ"ל אתי שפיר דבשבות של שבת שיש בו מעשה מרדות שלו כעין של תורה היא ולכן השמיטו כאן הך מדרבנן ללמד דמרדות זה כעין של תורה. ועיין תוס' יבמות נ"ב דיבור המתחיל אם בעל דהך מדרבנן דקאמר התם הוא לאפוקי דלא נימא שהוא כעין של תורה מובן ממילא דלהכי כשהוא באמת כעין של תורה שפיר עבדו לסתום בו ולא לפרש שהוא מדרבנן וכה"ג בקדושין כ"ח אמרינן הקורא לחבירו עבד וכו' סופג את הארבעים. אע"ג פשיטא לן שאין זה אלא מרדות דרבנן מ"מ נקט האי שנא למילף על מנין מלקיותו של זה שהם ארבעים בעין של תורה ומן הטעם שכתבו התוס' שם במקומו וכמ"ש התשב"ץ בתשובה סי' הנ"ל:
עוד נלענ"ד בא"א שיש לומר שכל גזירה דרבנן שגזרוה לעשות סייג וגדר לאיסור שיש בו חיוב מיתה או כרת העובר על גדר זה לוקה מלקות מרדות כעין של תורה דהיינו עד שת"נ ולהצריכו התראה משא"כ כשהאיסור של תורה גופיה אין בו חיוב מיתה וכעין דברי מהרש"א עירובין דף כ"א שכתב שם וז"ל העובר על דברי סופרים חייב מיתה וכעין כו' ונראה דהיינו דוקא בדבר שגזרו לעשות גדר על דבר עבירה שיש בגופה חיוב מיתה אבל גזירה בדבר שיש בו עשה ול"ת כו' לא יהא טפל חמור מן העיקר והך דר"ע דמייתי בסמוך משום כרך תרומה נגעי בה שיש בה חיוב מיתה עכ"ל:
אמת כי לפי ענ"ד יש לתמוה לכאורה שהרי ש"ם ערוך ברכות דף ד' בקורא ק"ש אחר חצות חייב מיתה אעפ"י שמן התורה זמנה עד עמוד השחר וחכמים הוא דגזרו שלא יאמר אדם אוכל קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש כו' וחוטפתו שינה נמצא ישן כל הלילה. והרי ביטול מ"ע דק"ש גופא אין בו חיוב מיתה מה"ת ואפ"ה העובר על סייג שלה חייב מיתה. והכי איתא להדיא בירושלמי פרק הנחנקין בזה"ל בוא וראה שאם לא קרא קריאת שמע כלל עובר על עשה ואין בה מיתה ואם קרא והטה חייב מיתה עכ"ל. ויש לומר דחיוב מיתה הנזכר כאן לאו חיוב מיתה ממש קאמר אלא קרוב לחיוב מיתה וכמו שמצינו ג"כ בבכורות עיין שם בתוס' ד"ה וכי תימא וס"ל למהרש"א דיש הבדל בזה שאם הוא גדר לעבירה שיש בה חיוב מיתה מה"ת הנהו חייב מיתה גם על הגדר שלה משא"כ בגדר לעבירה שאין בגופה חיוב מיתה מסתברא דחיוב מיתה הנזכר בה לא חיוב מיתה ממש אלא קרוב לחיוב זה קאמר:
וכן יש לפרש דברי הרמב"ן בסה"מ שורש ג' ד'י"ח. ז"ל שם ואין לנו בדרבנן חיוב מיתה כלל עכ"ל דר"ל במידי דרבנן שגזרו לעשות סייג לדבר שאין עליו גופי' חיוב מיתה מה"ת. ולכן שפיר הוכיח מזה דגונב את הקסווה אם לא היו בו אלא גזירה דרבנן לא הי' עליו חיוב מיתה ממש שאין זה גדר לעבירה שיש חיוב מיתה עליה גופא. וכל כהאי גוונא אין לנו בדרבנן חיוב מיתה ממש וכדברי מהרש"א הנ"ל ובהכי ניחא שלא יהי' דברי הרמב"ן הללו מופרכים מדברי הגמרא דפשיטא להו דיש מיתה לכל העובר על דברי סופרים ואיך שהוא מצאנו לפ"ז נקודה נפלאה בגמרא דבכל המרד זה שהזכירו ביבמות וכתובות ונזיר וחולין הנ"ל פירשו להדיא שהיא מרדות מדרבנן ללמד שאינה של תורה ולא כעין של תורה להכותו עד שת"נ ולהתרותו מפני שכל אלו אינם אלא גדרים לעבירות שאין בגופן חיוב מיתה. כגון לא תלך רכיל לא ילבש גבר לא תקח אם על בנים או מ"ע דקדושים תהיו לדעת בה"ג ותשב"ץ שעל ביטול המצוה גופה אין בה חיוב מיתה לכן גם על המרדיות שעל גדריהו אינם עד שתצא נפשו משא"כ באיסור בישול בחמי טברי' שהוא גדר וסייג שלא יבא לבשל באש שחייב עלי' מיתה מה"ת לכן גם הכאת מרדות שלו היא כעין של תורה עד שת"נ ולהכי שפיר דייקי חכמי הגמרא בלישנייהו ונקטו התם מכות מרדות סתם ולא אמרו בו מכח"ר מדרבנן [ומכל מקום אמרו חכמים שאין מדמין הגזירות זו לזו. ותדע שהרי הרשב"ש כתב שם דבשבות של שבת שיש בו מעשה מכין אותו עד שת"נ כעין של תורה. והרי יש לנו כמה שבותין של שבת שיש בהם מעשה ופטורים לגמרי וכמ"ש הרמב"ם בריש הלכות שבת והמ"מ שם ובכסף משנה שם ועיין שבת ד' קל"ח לענין תולה את המשמרת ובדברי רש"י שם דמשמע דפטור ממרדות וכן בשורה את החלתית שם ד' ק"מ אמנם במגיד משנה ריש הלכות שבת נראה דיש לו גרסא אחרת בשבת ד' קל"ח וכן מצאתי להפרמ"ג בשמו בא"א סי' ש"ו ס"ק ואו]:
ונחזור למ"ש שהכאה זו אפילו יקראוה מכות מרדות אין מזה הוכחה שהיא מדרבנן. אמנם ממ"ש הרשב"ש סי' תר"י שם וז"ל שלשה מינים במכות מרדות. א' נסמכים שהם כעין של תורה. ב' שהם לגדר וסייג שנזכר בגמרא. ג' מה שלא נזכר בגמרא אבל הוא מן הסברא. והנסמכין על המקרא פירוש כגון. שניות לעריות ממ"ש ושמרתם את משמרת כו' שהם כעין של תורה ואפשר שכזה הוא מכות מרדות שמכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו שלא לעשות עד כאן לשונו:
הנה מדבריו משמע שהכאה זו מרדות מדרבנן ממש לא מן התורה והמדריגה היותר גבוהה הוא כעין של תורה ולא של תורה ושכזה הוא מרדות שמכין אותו עד שתצא נפשו:
וכן משמע מדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות דף ואו יעו"ש בלשונו שכתב שגזרו בהם מדבריהם שמכין אותו עד "שתקבל" אותם עליו או עד שת"נ כו' עכ"ל הרי דר"ל דהכאה זו לאו דאורייתא היא. אלא מדרבנן. שגזרו בהם מדבריהם. לעשות משמרת וסייג:
וכן מוכח נמי מדברי הרב המגיד פרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכה ח' על מ"ש הרמב"ם שם שהבא על אחת מן חייבי עשה רשות לב"ד להכותו מרדות. כתב ה"ה שזה נלמד במכל שכן מן השניות שאינו אלא מדרבנן ולוקין מרדות כ"ש חייבי עשה וסיים שם וז"ל ובביאור אמרו במצות עשה כגון סוכה איני עושה לולב איני כו' מכין אותו עד שת"נ עכ"ל משמעו להדיא דס"ל דגם הכאה זו דרבנן הוא דומיא דהכאת שניות לעריות. וכן מוכח נמי מדברי הב"ח בחושן משפט סי' תכ"ה שכתב לתמוה על דברי ר"נ גאון שהביא הטור. והוצרך למחוק גרסת כל הספרים הישינים מוכח מזה. דפשיטא לי' להב"ח דהכאה זו אינה אלא מדרבנן. ולכאורה תמוה מה יענו כל הנך רבוותא לכל הנך דוכתי הנ"ל המוכיחין להדיא דרידוי זו לקיים המצוה של תורה היא ממש:
ויש לומר דהנך רבוותא ס"ל דרידוי זה להכריחו לקיים את המצוה. אמת שהיא מה"ת ממש אבל איננה אלא הלקאה ורידוי בעלמא. אבל לא להמיתו חמש ורבנן הוא דתיקנו הכי וגזרו להפקיר חייו כדי לעשות חיזוק לד"ת. ולפי"ז י"ל דמ"ש הרשב"ש דאפשר שכזה הוא מכות מרדות שמכין אותו עד שיקבל או שח"נ ר"ל ההכאה עד שת"נ רבנן הוא דתיקון הכי. אבל הלקאה לחודא לכופו על קיום מצוה מודה שהיא מה"ת. ולא בא לחשוב שם. אלא מכות מרדות דרבנן. והן הם שחלקם בשלשה מינים. אבל רידוי זה מה"ת ממש היא ואין לה מקום בחשבונו שם. שכולם מרדות דרבנן יעו"ש *):
ועל דרך זה יש לפרש גם דברי הרמב"ן הנ"ל דז"ל שם ובמקומות יש להם מכות מרדות והוא למי שעובר על מצות של דבריהם כעין של תורה והם כל הגזירות שגזרו בהם מדבריהם שמכין אותו עד שיקבל או עד שת"נ עכ"ל ור"ל דאע"ג דרידוי לקיים מצוה הוא מה"ת אבל רידוי עד שת"נ גזירה דרבנן הוא וכן דברי הה"מ הנ"ל אין כוונתו לומר דחיוב מרדות של חייבי עשה נלמד מן הך דסוכה ולולב. ותדע לך. שאם בעי ללמדו משם קשה הרי התם ב"ד מחוייבים ומוזהרים. והכא אינו אלא רשות וכמבואר ברמב"ם שם. ועוד קשה הא הך הכאה אינה אלא כשבידו לקיים עדיין המצוה והכא הרי מיירי כשכבר עבר ובא עליה ומנ"ל דלוקה גם אח"כ. אבל על כרחינו צ"ל דעיקר הדבר ילפינן במכ"ש מן השניות וכמ"ש המגיד משנה בפירוש. אבל ר"ל דלא תקשי וכי היכן מצינו הלקאה על מ"ע לזה אמר ובביאור אמרו סוכה אינו עושה וכו' מכין אותו עד שת"נ. אף אתה אל תתמה אם לוקין אותו מרדות גם אתר הסוכות. וכן כתב הר"ן להדיא בחידושיו לחולין ד' קל"ב דלוקה אחר החג כשלא ישב בסוכה ור"ל מרדות דרבנן. וה"ה וק"ו בא על חייבי עשה שעשה מעשה. וכן י"ל מה דפשיטא לי' להב"ח דאינה מה"ת היינו דוקא הכאה של מיתה אבל הכאה בעלמא לרדותו על זה מודה שהוא מה"ת לכל הדיעות **) וכן י"ל דברי הרב תפארת ישראל במשנה ג' פ"ד דנזיר ז"ל הממאן לקיים עשה מכין אותו מדרבנן עד שימות או עד שיקיים העשה עכ"ל דר"ל הכאת מיתה הוא מדרבנן משום סייג וגדר אבל הלקאה גופא הוא מה"ת ממש:
ולפי זה י"ל דמש"ס יבמות פ"ח: דפריך בפשיטות צריכא למימר ופירש"י פשיטא דכייפינן ולמה לי קרא. אינה ראי' אלא להכאה בעלמא אבל להמיתו לא שמענו והא דלא משני דאיצטריך קרא דמכין עד שת"נ. דמה"ת אינו כן בשום מצוה. והכא גלי קרא י"ל דאדרבה לא ניחא לי' להש"ס שיהא חייב מיתה מה"ת על זה יותר מן כל המצוות שבתורה. ועל דרך זה י"ל זה שכתבו התוס' בר"ה וא"ו:
דבכל מ"ע נמי כופין עד שת"נ לאו למימרא דר"ל דמה"ת כך הוא בכל מ"ע. אלא דהתוס' קושטא נקטי דכך הוא פשוט לדינא. ואם דמה"ת אין כאן אלא הכאה בעלמא מ"מ לא ניחא להו לומר דלהכי איצטריך הכא ועשית לומר דמכין עד שת"נ מה"ת. שאין סברא להחמיר במצוה זו יותר מכל שאר המצוות. ועל דרך זה י"ל דהא דילפינן בירושלמי מן הכתוב דמ"ש הכתוב בצידה פוטרתו מהכאה זו. לאו מהכאה עד שת"נ קאמר. שהרי מה"ת אין לנו הכאה עד שת"נ בשום מצוה לדעת הנך רבוותא הנ"ל אבל ר"ל דכשמ"ש בצידה גם אהלקא' בעלמא אין מוזהרין. וכן י"ל דלישנא דברייתא גופא דקאמרינן במד"א בלית אבל במ"ע כו' לאו למימרא דהכאה עד שת"נ היא מה"ת אלא דה"ק במד"א דלוקה מ"ם ותו לא כלומר דיותר על זה עובר על ל"ת דלא יוסיף זה אינו נוהג אלא בל"ת אבל במ"ע לא נתנה תורה קצבה להלקאות הללו ואין שם מספר קצוב. אבל לא להכותו נפש וכנ"ל:
והך סוגיא דסנהדרין פ"ב דפריך מי איכא מידי דר"פ ואנן ניקום ונקטלי'. י"ל דס"ל להנך רבוותא הנ"ל דאין הלכה כרב אחא בר הונא אלא כרב ששת וכמ"ש הר"י דיליאן בשורש ג' שכן הוא גם דעת הרמב"ם ואפילו להרמב"ן שם בהשגותיו דס"ל דהלכה כר"א בר הונא. מ"מ לאו כללא הוא ותדע שהרי הרמב"ן עצמו כתב בשורש השני שזה אמת שיש מרדות דרבנן שמכין אותו עד שת"נ. וכ"כ התשב"ץ בשמו (ח"ב סי' נ"א.) להדיא ודברי הרא"ש בתשובה כלל י"א סי' ק' הנ"ל. נמי י"ל דשורש השאלה יש לה מקום כיון דעכ"פ יש כפייה והלקאה מה"ת לקיים המצוה א"כ איך תתקיים כל אותה הלכה דניתוח ומשכון. ואיך יתקיימו אותם הפסוקים שבתורה שאסרו למשכן. ועיין רא"ש פרק המקבל שלא הקשה מהפסוקים אלא מן ההלכה לבד ע"ש סי' מ"ו. ודברי הרא"מ בס"י והמרדכי פרק השולח שהצריכו להכאה זו סמוכים בא"י י"ל דלאו משום דעד שת"נ מה"ת היא אלא כיון שהיא הכאה של מיתה ס"ל דצריכה סמוכין דוקא ותדע שהרי כתב הבית יוסף בחו"מ סי' ב' דיש אומרים דהא דקיי"ל ב"ד מכין ועונשין שלא מה"ת לעשות סייג לתורה מ"מ צריך לזה דוקא דיינים סמוכין דא"י וזהו כשמלקין אותו הכאת מיתה וכ"כ בברכי יוסף סי' ב' שם. וכן י"ל בדברי רב נוטראי גאון דאפילו נחזיק לקיים גרסת כל הספרים דגרסי ולא לחבטו מ"מ אין הכרח מזה דעד שת"נ היא מה"ת דלעולם תקנת חכמים היא אלא דס"ל דכל שהיא הכאת מיתה אין דנין אותה שלא ע"י סמוכין משא"כ מרדות דעלמא. איננה עד שת"נ וכדעת הרמב"ן וסיעתו:
*)[הג"ה ולכאורה קשה להנ"ל דהכאה עד שת"נ שבסוכה ולולב וכדומה דרבנן הוא. א"כ הי' לו לחשוב עוד מין רביעי במרדות דרבנן דהיינו הכאה עד שת"נ לכופו לקיים המצוה והוא נבדלת מכל השלשה מיני מרדיות שחושב שם בהבדל רב דכל השלשה מינים מלקין אותו אחר שעבר משא"כ זו אינו לוקה אלא כשבידו לקיים עדיין וכמ"ש רש"י והרמב"ם והרשב"א והתשב"ץ וסייעתם. וי"ל דס"ל דאין מרדות עד שת"נ אלא על עבירה נמשכת וכדברי הר"ן פ' דכתובות וא"כ שוב, אין הבדל בינה לבין הכאה דשניות דכל שהיא עבירה נמשכת מכין עד שת"נ וצריכים התראה וא"כ אין לנו אלא שלשה סוגים החלוקים בהלכותיהם. והם א' הנסמכים כגון שניות וכזה הוא מרדות של קיום מצוה ושניהם מכין עד שת"נ (וצריכים התראה.) בעבירה נמשכת דוקא. הב' הנזכרים בש"ס חייבים מרדות על העבר אבל לא עד שת"נ וא"צ התראה. ושני המינים הללו ב"ד מחויבים ומוזהרין להלקותו אבל השלישי. הוא מה שלא נזכר בש"ס. י"ל שזה המין אין בו חיוב ואזהרה לב"ד אלא רשות:
**)הג"ה ומ"מ אינה צריכה סמוכין הואיל ואינה אלא הכאה בעלמא משא"כ הכאה עד שת"נ אעפ"י שהוא מדרבנן אכל לא נמסרה אלא לכ"ד סמוכין שהיא דיני נפשות. ונמצא לפי"ז דהכאה של תורה א"צ סמוכין והכאה דרבנן כה"ג צריכה סמוכין דוקא ולמ"ש הרא"מ בס"י והמרדכי:
וכן אפי' לדעת האומרים דמכות מרדות דרבנן מכין עד שתצא נפשו אפילו אתרי העבירה מ"מ מודים שהדבר הזה איננו חובה ורשות ביד הדיינים בזה לעשות לפי ראות עיניהם להקל או להחמיר משא"כ הכאה שקודם עברו ובידו לקיים המצוה והוא עובר לפנינו בכל רגע ורגע כה"ג מחוייבין בי"ד להכותו עד שיקבל לו שת"נ והרי א"כ יש הבדל ביניהם זה רשות וזה חובה ולעולם דגם היא מדרבנן:
וכן ברי הלבוש עטרת זהב סי' רמ"ת כמוכח בריו דבכל מ"ע שאין מ"ש כתוב בצידה חייבין לכופו מן התורה לפי הנ"ל וודאי יש לומר שכל זה לענין הלקאה ורידוי בעלמא אבל ההכאה המופלגת היינו עד שימות אינו אלא של דבריהם שגזרו להפקיר חייו לעשות סייג לתורה. אמנם דברי הרמב"ם בספר המצוות שורש י"ד הנ"ל וודאי מוכיחין דס"ל דהך עד שתצא נפשו היא מה"ת ממש וכן מורין דברי הגאון בעל חוות יאיר הנ"ל להדיא דהכאה עד שת"נ מן התורה היא כענין אלו שמצילין אותם בנפשם שהיא מה"ת ממש. וכך הם דברי הגאון חכם צבי בתשובותיו סי' מ"ט וכן דברי הגאון הרא"מ. שהביא שם שדברי שניהם יעידו ויגידו דהכאה שתצא נפשו שבכל המצוות אינו מדרבנן אלא מן התורה:
וראיתי להגאון פרי מגדים באו"ח בפתיחה הכוללת ת"ד אות ת' שכתב וז"ל התב"ש בבכ"ש על הא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא משום דעונש ליכא ג"כ בהאי עלמא ואע"ג דמ"ע מכין עד שת"נ כמו סוכה ולולב "זהו מדרבנן לא מן התורה" עכ"ל הנה הוא כמחליט דהכאה זו לגמרי מדרבנן ומשמע דס"ל דאפילו הכאה בעלמא בלי עד שת"נ נמי ליתא מה"ת (ויהיב טעמא דכמו דשכר בהאי עלמא ליכא ה"ה עונש.) ואם יש עכ"פ הלקאה בלא מיתה מה"ת הרי יש עונש גם בהאי עלמא מה"ת על מרע ג"כ והיינו דאיכפל וקאמר "זהו מדרבנן לא מן התורה" ע"כ:
וזה לכאורה תמוה טובא. שהרי לא מצינו שום חולק על זה דיש עכ"פ רידוי והלקאה מה"ת להכרית על קיום מצוה וכמ"ש למעלה. וי"ל דכוונתו דלא תקשי מהא דמצינו מכות מרדות עד שת"נ גם אחרי עב וכנ"ל. ועל זה אמר שכל הלקאה שאחרי כן היא מדרבנן אבל מן הכאה שקודם עברו לק"מ שאין זה בגדר עונש אלא כפיי' ועישוי וכמ"ש התב"ש להדיא. אלא שהפר"מ קיצר בלשונו. ומ"ש הפרמ"ג שם ת"ג אות יו"ד. מכות מרדות כמו סוכה ולולב מכין אותו עד שת"נ או שיקבל עכ"ל וודאי י"ל כמ"ש דעל שת"נ קאי
[השמטה עוד ראי' דהכאה עד שת"נ היא מה"ת לפי מ"ש בדרישה ופרישה ביו"ד סי' רט"ו הובא בט"ז שם דהאומר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לי לישב בסוכה ואסור ליטול לולב. ולא מהני בזה התרה ע"ש ואי נימא דהכאה עד שת"נ איננה אלא תקנת חכמים לעשות חיזוק לקיום המצוה שיהא מוכרת רשע זה לקיים בעל כרחו ושלא מרצונו. א"כ קשה סוף סוף הרי יכול להפקיע עצמו מחיוב מצוה ומן ההכאה ג"כ כשיאמר קונם סוכה שאני יושב. ושוב אין כאן לא כפיי' ולא הכאה אדרבה כך מורין לו שאסור לו לישב בסוכה לקיים נדרו. ואמת כי כבר נתקשו התוס' והרא"ש כה"ג בש"ס כתובות נ"ט. על מ"ש קונמות מפקיע מידי שיעבור דא"כ כל אחד יכול להפקיע ממונו של בעל חובו ע"י קונם ותרצו דאלמוה רבנן לשיעבודא דב"ת משום נעילת דלת בפני הלווין ומדלא תרצו בפשיטות דאלמוהו לשיעבודא כדי לקיים מצות התורה שהרי פריעת חוב מצוה מה"ת היא וכמ"ש הרדב"ז להדיא. ולית מאן דפליג בזה שמע מינה דדוקא משום נעילת דלת המלווין הוא דתקון הכי ולא משום חיזוק מצוה א"כ וודאי קשיא כנ"ל בסוכה ולולב דחייל נדרו. מה הועילו חכמים בתקנתם. שתקנו להכותי לרשע זה עד שת"נ או שיקבל עליו. והרי יפקיע עצמו ע"י קונה אבל מוכח מזה דההכאה זו לאו תקנת חכמים היא. אבל הוא מה"ת או הל"מ והתורה שחייבה אותו להלקותו ולכופו עד שת"נ היא עצמה שפטרתו מהכאות הללו כשאמר קונם סוכה זו שאני אשב. ואיש]:
ויש לראות הנפקא מינה בהכאה זו בין אי נימא שהוא מה"ת או שהוא רק תקנת חכמים. (א) לענין סמוכין והרא"מ והמרדכי בפרק השולח דס"ל דבעינן דוקא סמוכין להכאה הלזו. משמע דס"ל שהוא מה"ת דאלו מכות מרדות דרבנן קיי"ל דא"צ סמוכין כמ"ש הטור בחו"מ סי' תכ"ה יעו"ש ויש לדחות דהכאה מופלגת עד שת"נ שאני וס"ל דצריכה סמוכין אעפ"י שאינה מה"ת וכעין מ"ש הבית יוסף בחו"מ סי' ב' דיש אומרים דהך דב"ד מכין ועונשין שלא מה"ת רק לעשות סייג לתורה. ואפ"ה צריכה סמוכין ויש חולקין (ב) נ"מ לכאורה לענין תשלומין בשנתחייב בשעת עבירה דבמרדות דרבנן קיי"ל משלם ואינו לוקה כמ"ש הרמב"ם בהלכות נערה בתולה הי"ב וכמ"ש הפרמ"ג משא"כ אי הכאה זו מה"ת י"ל דלוקה ואינו משלם. כעין כל מלקות של תורה:
ויש לדחות דאפילו היא מה"ת מ"מ איננה בגדר עונש ואינה נכנסת תחת מה שאמרו ולא שני רשעיות או הואיל שאם עשה תשובה מוחלין לו ומיפטר מהכאה זו. (ג) אי היא מה"ת י"ל דמצד תקנת חכמים כופין גם על מצוה דרבנן שתקנו לעשות כעין של תורה משא"כ אי גם במ"ע של תורה גופה אין הכאה זו אלא דרבנן י"ל דעל מצוה דרבנן לא עבדו תקנ' לתקנ':
ויש לדחות דאפילו הכי חכמים עשו חיזוק לדבריהם כעין של תורה ועיין תוס' כתובות דפ"ו ע"א. ד) לענין כפייה על ל"ת שאם הכאה זו מה"ת א"כ כ"ש על ל"ת שהוא חמורה מעש' וכמ"ש באמת בהפלאה כתובות מ"ט: משא"כ אי הוא רק מרדות דרבנן א"כ במקום שיש לאו מתרין בו למלקות ולוקה ע"כ התראה והתראה וע"כ זית וזית. דמלקות דאורייתא דוחה מרדות דרבנן כנ"ל ויש לדחות דאדרבה אי היא מה"ת ונפקא מן הכתוב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך משמע דווקא בעשה מעשין שיעשו ולא בל"ת שהיא שלא לעשות. משא"כ אי הוא מדרבנן להפרישו מאיסורא דעשה כ"ש ל"ת דחמיר' אי נמי י"ל דאפילו היא מה"ת. נדחות היא מפני מלקות ארבעים שאין ב"ד יכולין למחול עליהם משא"כ הכאה זו מוחלין אותו מיד כשאומר רוצה אני כנ"ל (ה) וכן אין לומר דנ"מ לענין התראה שהרי מצינו התראה גם במרדות דרבנן וכמ"ש הרשב"ש בתשובה סי' תר"י יעו"ש. (וא"ו) וכן אין לומר דנ"מ לענין פסול לעדות שאם הכאה זו מה"ת פסול לעדות מה"ת או עכ"פ מדרבנן וכדעת החכם השואל בשו"ת חוט השני סי' י"ח ד' כ"א דס"ל דיש לפסלו לעדות על ביטול מ"ע אעפ"י שלא עשה מעשה אבל בחוט השני השיב דאינו פסול לעדות על ביטול מ"ע. וי"ל דס"ל דאין הכאה זו אלא מדרבנן. דגם זה יל"ד אפילו היא מה"ת ס"ל דלא נפסל לעדות משום דאין כאן מעשה. ותדע לך שהרי חוט השני ס"ל דהכאה זו מה"ת כמ"ש בעצמו בחוות יאיר וכנ"ל. (ז) מטעם זה ג"כ אין לומר דנ"מ לכהן שנושא גרושה שלדעת הרא"מ בתשוב' סי' נ"ט הוא פסול מה"ת. והפרמ"ג כתב בקונטרס נוע"מ ד' ע"א דאינו פסול מה"ת ולומר דאזיל לטעמי' דס"ל דהכאה זו מדרבנן. דיש לדחות כדלעיל:
ו אבל לענ"ד דיש נ"מ לדינא במ"ע שיש בה ספק אי חשיבה מתן שכרה כתוב בצידה או לא ולשיטת רוב הפוסקים דס"ל דכשיש מ"ש בצידה רשות לב"ד לכופו. א"כ אי היא מה"ת אזלינן לחומרא וחייבים לכופו מספק משא"כ אם היא מדרבנן אזלינן להקל ורשות בידינו לפוטרו [עיין בתוס' יבמות נ"ב] ד"ה הדר שוב מצאתי כן בפתחי תשובה בחידושיו נ"ץ סי' רמ"ה יעו"ש ודו"ק *):