אור ברסלב
סדר הלכה (חידושי הלכה) קונטרס תורת העישוי › פרק ב

סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין

קונטרס תורת העישוי · פרק ב

פרק א

יחקור הא דתניא מכין אותו עד שת"נ אם כך היא מה"ת או אינו אלא מדרבנן:

תניא התם בתוספתא דמכות פ"ג מכות ארבעים מן התורה אבל מכות מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שת"נ או עד שיקבל עליו עכ"ל והובא בשיטה מקובצת לנזיר ד' כ"ג וכתב עלה וז"ל ונראה דהיינו דוקא כשאומרים לו עשה מצוה ואינו עושה דמכין אותו עד שיקבל לעשותה או עד שת"נ מבואר דס"ל דהלקאה זו מכת מרדות הוא. וכן מבואר בפסקי התוס' במנחות סימן קמ"ג דז"ל שם עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו מכות מרדות עכ"ל וכן משמע בירושלמי פ"ד דנזיר מלקות תורה מ' ומכות מרדות חובטין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו ועיין פני משה שם. וכן משמע מדברי הר"ן פ"ד דכתובות ז"ל פירש בערוך מלקות דאורייתא כו' אבל עובר על מ"ע כגון סוכה כו' ונקראים מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים (וכן משמע מדברי המ"מ פ"א מהלכות איסורי ביאה דין ח' יעו"ש):

ויש לענ"ד בזה מקום עיון שהרי בכמה דוכתי מוכח דהכאה זו מה"ת היא. (א) בש"ס יבמות ד' פ"ח תניא מנין שאם לא רצה דפנו ופירוש רש"י הלקהו וקדשהו בעל כרחו וכו' ופריך הש"ס היכי דמי כו' צריכא למימר רדפנו ופירש"י פשיטא באיסור וכו' לא איצטריך קרא דוודאי כייפינן לי' משמע להדיא דהכאה זו מה"ת הוא דאל"כ תיפוק לי' דאיצטריך קרא למילף דהכא לקי מה"ת ועיין כתובות מ"ט בהפלאה שם שכתב להוכיח מסוגי' זו דכופין ומלקין על ל"ת כמו על מ"ע ומדאמרינן דהא מילתא דפשיטא לן ולא איצטריך קרא על זה א"כ וודאי ה"ל שכך הוא מה"ת. (ב) בפ"ק דר"ה דף ו' ע"א תניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו וכתבו התוס' שם וז"ל כל מ"ע נמי כופין עד שת"נ והא דאיצטריך קרא משום דס"ד דאין כופין כאן לפי שכתוב כאן לרצונו ועי"ש בתוס' ואי נימא דאין הכאה זו מה"ת א"כ הא שפיר איצטריך קרא למילף לן דהכא כופין ומכין אותו מה"ת משא"כ בכל המצות עשין שבתורה (ג) כתובות מ"ט ובב"ב ח' רבא כפיי' לר"נ בר אמי ואפיק מניה ת' זוזי לצדקה והקשו התוס' והמרדכי והר"ן הא צדקה מתן שכרה בצידה ואין כופין ותירצו בכמה אנפין וחד מנייהו דכשמ"ש בצידה אין כופין על ידי הכאה גדולה שהיא עד שת"נ אלא מלקין וכופין ולא עד שת"נ וכן הובא בט"ז ביו"ד ר"ם ר"ח והנה שורש דבר זה הוא מן התורה כמ"ש בירושלמי פ"ד דב"ב מאזני צדק יהי' לכם מכאן אמרו מ"ע שמ"ש בצידה כו' [ועיין תשובת מהר"מ רוטנברג סי' תשכ"ה שפירש דר"ל מדכתיב לכם מכאן אמרו מ"ע שמ"ש בצידה כו' כלומר הדבר הזה לכם הוא מסיר לעצמיכם ואין ב"ד נענשים עליו ומפרשי הירושלמי אישתמיט להו דברי מהר"מ הללו] והשתא את"ל דהכאה זו עיקרה אינה מה"ת קשה למה לי קרא למילף שאינה נוהגת במ"ע שמ"ש בצידה והרי מה"ת אינה נוהגת בשום מצוה. (ד) לישנא דברייתא גופה דתני במד"א (דלוקה מ') במצות ל"ת אבל במ"ע מכין עד שת"נ משמע וודאי דהך הכאה מה"ת הוא דומיא דמלקות ל"ט של הל"ת ותדע לך שהרי הר"י דיליאן סוף שורש ד' הוכיח מדברי הש"ס הללו שמ"ע חמורה מלא תעשה מדלא חייב הכתוב על ל"ת יותר מל"ט מלקות ובמ"ע מכין בלתי קצבה ועי"ש (וכ"כ הגאון ר"א אזקארי בס"ח) הרי מפורש דס"ל דכך הוא מה"ת ושזהו כוונת הכתוב במקום שהוסיף לכתוב בו מ"ע (ה) בסנהדרין ס"ב אמרינן מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום ונקטליה יעו"ש מוכת להדיא בסוגיא שם דאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני שנהרג על זה מ"מ צריך שיהי' לו שורש מן הכתוב דאל"כ הדרינן לכללא דכל דרחמנא פטריה אנן לא קטלינן ליה והשתא אי נימא דהכאה עד שת"נ שבכל המצות איננה מה"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתי' מי איכא מידי וכו' [וכ"מ ממ"ש הסמ"ע סי' ע"ג ס"ק י"ז דהכאה עד שת"נ איננה מכות מרדות] (ו) הרמב"ם בסה"מ שורש י"ד כתב וז"ל והנה יפה אצלי שאצרף אל זאת הכוונה תוספת והיא בזכרי המצוה אשר יתחייב עליה העונש הן עשה או ל"ת אזכיר ענשה כו' מיתה או כרת או קרבן כזה או מלקות או חייבי מיתות ב"ד או תשלומין וכל מה שלא נזכיר בהעונש מן העונשין תדע שאם הוא מצות ל"ת הרי הוא כמו שאמרו כעובר על מצות המלך ואין לנו לענשו אמנם מ"ע בכללם כל מצות מהם כשהתחייב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע על עשותה עד שימות או שיעשה וכשנסתלק זמן החיוב נמנע מזה כמו שעבר ולא ישב בסוכה ע"ד משל אין לנו להכותי אחר הסוכות על עבירתו ודע זה עכ"ל הנה מדברי רבינו הללו יש ללמוד נמי דס"ל דהכאה זו מה"ת חדא מדחשיב לה בין הנך עונשין מיתה בי"ש כרת. קרבן. מלקוח. מיתת ב"ד. משמע שגם הוא מה"ת דומיא דהנך שהן מה"ת ממש ועוד שאם ס"ל שזו מרדות דרבנן קשה הרי מרדות דרבנן נוהגת גם בל"ת שאין בה ל"ט של תורה כגון לאו שאין מעשה וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות חמץ ומצה לענין לאו דבל יראה וכן הוא עוד בכ"ד ואיך א"כ כתב בשורש זה שאם היה ל"ת הרי הוא כעובר על מצות המלך ואין לנו לעונשו עכ"ל. והרי גם הוא לוקה מרדות מדרבנן אעפ"י שאין בו מעשה:

הן אמת כי לענ"ד, דברי הרמב"ם הללו לקוחים מדברי התוספתא פ"א דכריתות [משם מקורם] דתניא התם זה הכלל כל מצות ל"ת שיש בהם מעשה לוקין ושאין בהם מעשה אין לוקין כו' כעובר על מצות המלך עכ"ל. ועל התוספתא לק"מ דאע"ג דיש וודאי מכות מרדות גם בלאו שאין בו מעשה מ"מ כוונתם שם על מלקות של תורה הוא דאין בה בלא עשה מעשה ולא דברו שם מן מרדות דרבנן כלל. אבל דברי הרמב"ם בשורש הזה אם נאמר שיחשוב שם גם עונש של מכוח מרדות דרבנן א"כ קשה טובא הרי נוהגת גם בכל ל"ת שאין בה מעשה ועוד קשה דאי נימא דהכאה זו עד שימות ר"ל מכות מרדות דרבנן איך השריש רבינו שם שעל מ"ע אחרי עברו אינו לוקה עוד והלא יש מלקות מרדות במצות עשה גם אחרי עברו וכמ"ש רבינו להדיא בפ"א מהלכות איסורי ביאה דין ח' וכ"כ הרב המגיד שם שזה נלמד ממה שאמרו סוכה אינו עושה כו' מכין אותו עד שת"נ ואין לומר דיש חילוק בזה בין ביטול עשה שיש שם מעשה בביטולה. הוא דילקה מרדות אחר עברו משא"כ כשהביטול הוא בשב ואל תעשה וכמ"ש באמת הרב בעל נחל איתן בפ"ו מהלכות חמץ ומצה:

ולענ"ד דהא ליתא שהרי לימוד ערוך הוא בידינב מדברי הר"ן בחידושי חולין דף קל"ה דמלקין אותו אחר חג הסוכות על ביטול מ"ע דסוכות ור"ל וודאי מכות מרדות הרי דגם על שב ואל תעשה נוהגת, וכן מוכח מדברי הרמב"ם גופיה שהרי יניח שם כלל גדול לכל מ"ע בכללם שאינו לוקה אחר עברו ומדוע לא הבדיל בין מ"ע שיש מעשה בביטולה לבין מ"ע שביטולה הוא בשב ואל תעשה אבל על כרחינו צ"ל שלא דיבר הרמב"ם שם מן מכות מרדות כלל אלא מהלקאה של תורה וכדברי התוספתא שממנה מקור דבריו הללו שאינה, מדברת ממכות מרדות דרבנן א"כ מוכח ממילא דהכאה זו מה"ת הוא ומינה דכמו דהכאה זו אין הבדל בה בין עשה מעשה ללא עשה מעשה כל שעבר זמנה אין לנו להלקותו מה"ת ה"ה לענין מכות מרדות דרבנן נמי שאין הבדל בניהם ומתינן לי' מרדות דרבנן גם בלא עשה מעשה וכדברי הר"ן ז"ל (ז) בתשובת הרא"ש כלל י"א סי' ח' וששאלת למ"ד פריעת בעל חוב מצוה הוא וכייפינן ליה בגופיה האיך תתקיים לדבריו כל אותה הלכה בסוף המקבל ואותם הפרקים דניתוח ומשכון:

יראה לי דבכתובות פ"ו מיירי כגון דלית ליה קרקע אלא מעלכולי והבריחם כו' יעו"ש ואי נימא דהך הכאה דכתובות פ"ו שם אינה מה"ת מאי זו שאלה מאותם הפסוקים הכתובים בתורה. לענין כפייה והכאה של מרדות דרבנן אבל מוכח מזה דס"ל נמי דגם הכאה זו מה"ת היא. (ח) הרר"א ממיץ בספר יראים סי' רע"ח כתב המלוה יאמר משמט אני:

ואם אינו רוצה לומר כופין אותו שיאמר דתניא במד"א כו' סוכה ולולב מכין אותו עד שתצא נפשו ונראה דאין דברים הללו אמורים אלא בב"ד של ארץ ישראל. אבל בב"ד של חוץ לארץ אין רשאין לכופו כו' יעו"ש שיש שם קצת גמגום משגגת המעתיק ועיין מרדכי פרק השולח סי' שפ"ג שהביא את דבריו וז"ל והרא"מ בספר יראים כתב דאם המלוה אינו רוצה לומר משמט אני כיפין אותו כדתניא גבי אומרים עשה סוכה וכו' מכין אותו וכו' ובב"ד של חוץ לארץ אין רשאין לכופו אלא מכין אותו [ר"ל מכות מרדות דרבנן אבל לא להכותו נפש גם אין קונסין אותו בממון] דכל קנם אין דנין בחוץ לארץ א"כ מוכח ממילא דהכאה זו אינה מרדות דרבנן. דאל"כ קשה הלא הלכה היא בידוע. דמרדות מלקין גם ע"י דייני חוץ לארץ וכמ"ש כל הפוסקים עיין טור חו"מ תכ"ה סי' ב' וש"ע שם ובסי' ע"ג ובפרישה שם ס"ק ט' וש"כ ס"ק ט"ז ולא נמצא מי שיחלוק בזה כלל וכלל. (ט) בתשובת חוות יאיר הנ"ל שכתב וז"ל וכי תימא הא גופא קשיא וכי חמיר עשה מל"ת דאין מצילין אותו בנפשו של עושה חוץ מן המנויים במשנה כו' הנה יוכיח דבל"ת אין מלקין עד שת"נ את הרודף אחר עבירה ומבקש לעבור. מהא דקיי"ל דלא ניתן להצילו בנפשו אלא אלו המנויים בסנהדרין שם. והשתא אי נימא דעיקרה של הכאה עד שת"נ איננה מה"ת א"כ לא מוכח מידי דלעולם אימא לך דגם בלא תעשה תיקנו הכי והתם בסנהדרין לא חשיב אלא הנך דמצילין אותם בנפשם מה"ת וכדילפי להו הש"ס מקראי אלא וודאי ס"ל דהכאה זו מה"ת הוא כהנך דמצילין שם. (י) מהא דקיי"ל חמורה שמתא מנגידא כמ"ש כתובות כ"ח וקיי"ל נמי דכל שנהג שלא כשורה מנדין אותו וכמ"ש הר"ן פ"ק דשבת ופ"ק דנדרים ובמו"ק פ"ג א"כ ממילא דכ"ש דיש לב"ד להכות מרדות לכל מי שנוהג שלא כשורה והיינו כשרואין דהלקאה תפעול בזה יותר משמתא. והנה לשיטת הרמב"ם כל מרדות הוא עד שת"נ וכמו שהעיד הרמב"ן בשמו ואפילו עבירה דרבנן כגון אכל מצה בערב פסח ואפילו אתר שעבר וכמו שהוכיח באורח מישור מהירושלמי פ"ד דנזיר א"כ קשה הרי כ"ע מודי דהך הכאה עד שת"נ אינה נוהגת אחר שעבר הזמן כגון אתר חג הסוכות וכדומה. ועל כרחינו צ"ל שזה לענין הכאה של תורה אבל מרדות מדרבנן מתינן ליה גם אתר התג מוכח ממילא דהכאה לכופו לקיים המצוה הוא מה"ת. (יא) וכן מוכת מדברי החכם צבי סי' מ"ט ובדברי הרא"מ שהביא שם העתקתי דבריהם למעלה דס"ל דהכאה זו עד שת"נ כפשוטה ומה"ת ממש דאל"כ מאי מקשי מהכאה של כל עשין שבתורה הא אנן אקראי דיינינין התם ועל כרחינו דס"ל דהכאה של כל המ"ע מה"ת היא. (יב) מדברי הלבוש ביו"ד סי' רמ"ת כתב שם וז"ל אעפ"י שמה"ת אין חייבים לכופו שהוא מ"ע שמ"ש כתוב בצידה מ"מ ארז"ל שכופין אותו מדרבנן עכ"ל א"כ מוכח ממילא שהכפייה שעל כל מ"ע שאין כתוב מ"ש בצידן הכפייה הוא מה"ת:

תוכן העניינים

סדר הלכה (חידושי הלכה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה