סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
קונטרס תורת העישוי · פרק א
הא דתניא סוכה איני עושה לולב איני עושה מכין אותו עד שת"נ אם ר"ל מיתה ממש או דלמא אין ר"ל מיתה ממש כמו שנבאר בס"ד:
בש"ס כתובות ד פ"ו. תניא במה דברים אמורים בלא תעשה אבל במ"ע כגון סוכה איני עושה לולב איני עושה מכין אותו עד שת"נ עכ"ל ויש לחקור אי נימא שעד שת"נ אינו אלא דרך גוזמא בעלמא וכההיא שאמרו פסחים מ"ט. עם הארץ מותר לקורעו כדג מותר לנותרו וכתב הר"ן שם דכל הני מילי גוזמא נינהו וכהאי גונא בסנהדרין נח: חייב מיתה ור"ל שמכין ועונשין אותו אבל לא מיתה. וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות מלכים דין ט' להדיא וכה"ג בכורות ד' כ"ו יכול מיתה לא ת"ל לא תחללו ולא תמותו וכתבו התוס' שם דלא לחייבו מיתה קאמר אלא קרוב לחיוב מיתה ע"ש. וה"ה הכא עד שת"נ *) הלקאה ורידוי קאמר ולא מיתה וכבר צידד כן הגאון ריה"ג בספר מ"ת ריש הלכות יסודי התורה או דלמא לאו גוזמא היא אלא הדברים כמשמען ר"ל מיתה ממש. וכ"כ הגאון ריה"ג שם שדוחק לומר דהך עד שת"נ גוזמא הוא ולא מצינו בשום מקום מי שיפרש כן בהכאה הלזו והנה בתוספתא פ"ג דמכות תניא מכין אותו עד שיקבל או עד שת"נ. משמע לכאורה דעד שת"נ דומיא עד שיקבל הוא. וכמו שאם קיבל עליו לקיים המצוה ועשה אותה ע"י ההכאה הנה לא נעשה עמו דבר נגד הדין כמו כן אם לא קיבל עליו והוכה ומת הרי זה ג"כ דבר שנתחייב בו מן הדין א"כ משמע דהדברים כמשמען ולא גוזמא. ויש לדחות אדרבא עד שת"נ דומיא עד שיקבל תניא ועד שיקבל דקאמר הוא עד ולא עד בכלל דתיכף ומיד שמקבל עליו ואומר רוצה אני נפטר מההלקאה הזאת וכמו שיתבאר אי"ה כמו כן עד שת"נ י"ל עד ולא עד בכלל ומיד שיבא לגדר מכת מות שוב אין מלקין אותו וספק פקוח נפש דוחה שבת וכל המצוות שבתורה וה"ה שדוחה הכאה זו נמצא דאפילו אם תמצא לומר שאין זו לשון גוזמא מ"מ מכת מיתה אין כאן ורצונם לומר עד שת"נ ולא עד בכלל:
והנה ראיתי בשיטה מקובצת כתובות שם בשם תלמידי ר"י ובשם בעלי התוספות בכל מקום שאמרו מכין אותו עד שת"נ ר"ל שאין שם שיעור ידוע אלא שיחלישו כחו עכ"ל נראה לכאורה דס"ל דאין כאן מיתה ממש ולא מטעם דגוזמא קתני גם אין צריך לומר דעד שת"נ ולא עד בכלל הוא אלא דס"ל דבכוונה נזהרו חכמים בדבריהם ולא הזכירו כאן מיתה כלל ולא אמרו עד שימות או כדי להמית אבל אמרו עד שת"נ מפני שענין יציאת נפש נמצא גם שלא על מיתה ממש אלא על תלישת כת בלבד וכמ"ש נפשו יצאה בדברו וכדומה לזה בלשון מחכמים בש"ס דף ו' בבכורות ונדה ט' אין נפשה חוזרת עליה כ"ד חודש הרי שיציאת נפש וחזרתה נאמרה גם על מי שהוא חי לפנינו ומצינו במכילתא דמשפטים פ"ד שומע אני אפילו סטרו סטירו תלמוד לומר מכה כל נפש כו' עד שתצא כל נפשו עכ"ל מלשונם זה נלמד דער שח"נ יכולה היא להתפרש גם על הכאה שאין בה מיתה אבל מדכתיב כל נפש למדו מזה שאינו חייב מיתה אא"כ הכהו עד שתצא כל נפשו וכעין זה בסנהדרין ד' ע"ת כל נפש עד דאיכא כל נפש ור"י ב"ב סבר כל נפש כל דהוא נפש ע"ש נמצא דלפי זה ס"ל לבעלי התוס' ותלמידי ר"י דהך עד שת"נ אין ר"ל עד שימות אלא חלישת כת אמנם בדברי התוספות שלפנינו לא נמצא זה הפירוש בשום מקום:
ויש להוכיח גם מדברי הרמב"ם דלא ס"ל הכי שהרי כתב בספר המצות שורש י"ד בזה"ל כל מצוה מהם וכו' יש לנו שנלקה הנמנע מלעשות עד שימות או שיעשה אותם עכ"ל הרי ס"ל דער שת"נ ר"ל עד שימות וכההוא דתנן פ"ז דסנהדרין זה מושך אליו וזה מושך אליו עד שנפשו יוצאה הרי שהונח לשון זה גם על מיתה ממש (וכה"ג בכמה דוכתי) וגם עד ועד בכלל כהוראת עד בכל התורה עיין או"ת סי' מ"ג ויום תרועה ראש השנה ד' ל'. וכן מוכת מהתוספתא פ"ג דמכות הנ"ל שהרי באו שם לפרש ההבדל שבין מלקות של ל"ת למלקות הללו דשל ל"ת שיעורא ל"ט וזו שיעורא עד שת"נ. של ל"ת צריכה אומד אם יש בו כח לקבל ושל עשה אינה צריכה אומד והכי איתא בירושלמי פ"ד דנזיר להדיא ואם כצד הא' הנ"ל קשה איך ילקו אותו בלא אומד. דלמא אין בו כת לקבל כ"כ וימיתו אותו שלא נתחייב מיתה כלל. ואין לומר דזה אע"ג שלא נתחייב מיתה ממש מכל מקום כיון שאומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל ראוי הוא לחיוב מיתה ולהכי לא חיישינן למיתתו דהא ליתא דמשמע בש"ס סנהדרין ד' יו"ד דלא אמרינן הכי דפריך שם למ"ד מלקות במקום מיתה עומדת ופירש"י ראוי הוא למות כיון שעבר על אזהרת בוראו כו' אי הכי אומדנא למה לי ואי מאית לימות ומשני אמר קרא ונלקה אחיך כו' הרי *)הג"ה וכה"ג תנן במשנה ג' פרק י"א דפרה האוכלה חייב מיתה ולאו דוקא אלא מרדות וכמ"ש התוס' בכורות ד' נ"ד ד"ה וב' מינין. ור"ה י"ב ד"ה תנא.וכ"כ הר"ש בריש מעשרות וכמ"ש התוי"ט בפרה שם:
דאפילו מי שראוי למות כל שאינו חייב מיתה מן הדין שוב אין רשאין להלקותו בלא אומד אלא ודאי דשאני הלקאה זו מהלקאות לית ושהדברים כפשוטן דשל ל"ת שיעורה ל"ט להכי צריך אומד והלקאה זו שיעורה עד שימית לכן אין צרך אומד. וכן יש להוכיח מדברי הגאון חוות יאיר בתשובתו ד' רס"ד שכתב שם בהשמט' וז"ל וכי תימא הא גופא קשיא וכי חמיר עשה מן ל"ת דאין מצילין אותו בנפשו של עושה חוץ מן המנויים במשנה דסנהדרין וכו' יעו"ש שהוכיח שאין הכאה זו נוהגת בל"ת דאל"כ קשיא הלא אין לנו איסורי לאוין שיצילו אותן בנפשם אלא אלו בלבד השנויים בסנהדרין שם. מבואר מזה דפשיטא ליה דעד שת"נ הוא חיוב מיתה ממש כמו אלו שמצילין אותן בנפשן:
והנה הרמב"ן בפרשת יתרו כתב וז"ל לולב איני נוטל סוכה איני עושה מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או שתצא נפשו עכ"ל. ולכאורה תמוה למה שינה הרמב"ן לכתוב דין זה שלא כלשון הש"ס בכל המקומות שהזכירו דין זה לא אמרו מכין אותו "שת"נ" אלא "עד" שת"נ וכמ"ש בכתובות פ"ו ובחולין קל"ב ובירושלמי דנזיר פ"ד ובתוספתא דמלקות פ"ג ולא אישתמיט להו בשום מקום שיאמרו מכין אותו "שת"נ"אלא "עד" שת"נ והרמב"ן עצמו כתב בתחילה "עד" שיקבל כלשון התוספתא והש"ס בבלי וירושלמי ואחר זה תיכף בהעתיקתו סיום הדברים השמיט מלה עד לגמרי אמנם להנ"ל י"ל דכוונתו ללמדינו לאפוקי דלא נימא דהאי עד שת"נ עד ולא עד בכלל הוא דומיא דעד שיקבל דתני וכנ"ל לכן דקדק וכתב מכין אותו "שתצא" נפשו וכלומר דלא נקט בסיפא עד אלא איידי דנקט עד ברישא ור"ל שיכוהו "שת"נ" ממש:
שוב מצאתי חבר להרמב"ן בזה ה"ה הר"י בעל אור זרוע שזכינו לאורו זה קרוב שם דף ע' כתב וז"ל מכין אותו "שת"נ" או עד שיקבל לעשות עכ"ל הנה השמיט גם הוא תיבת עד אצל ההכאה ולא כתבה אלא אצל הקבלה וכמ"ש הרמב"ן וי"ל דשניהם נתכוונו לדבר אחד. אמנם בשיטה מקובצת נזיר ד' כ"ג ראיתי שהעתיק דין זה בזה"ל מכין אותו עד שת"נ או שיקבל עכ"ל הנה זה היפך דברי הרמב"ן והאו"ז.
ויש לומר דהשיטה מקובצת לטעמיה אזיל שהעלה בכתובות פ"ו דעד שתצא נפשו שאמרו ר"ל להחליש כחו ולא מיתה ממש וכנ"ל בשם התוס' ותלמידי הר"י ולפי זה הרי יפרשו דעד שת"נ ר"ל עד ועד בכלל משא"כ עד שיקבל הרי אין עד בכלל דתיכף משקיבל עליו לעשות אסור להכותו לכן מפרש איפכא דאיידי דנקט עד שת"נ נקט נמי עד שיקבל:
והגה"ג הנצי"ב בעה"מ ספר העמק שאלה בתשובתו אלי כתוב לדחות מה שהוכחתי מתשובת החוות יאיר וז"ל החוות יאיר בא ליישב הקושיא מרודף אחר עבירה שאין מצילין בנפשו אלא איזה עבירות מיוחדות ותירץ דהתם כו' ולבסוף סיים דעד שת"נ לאו דוקא אלא הכאה עד שמ"מ יוכל לחיות וממילא אזיל הקושיא מרודף עכ"ל הטהור:
וזאת תשובתי אשר השבתי ע"ד הרב נ"י אי אפשר לפרש דברי החוות יאיר כך וכמו שאברר דהנה ז"ל התוות יאיר שם וכי תימא הא גופא קשיא וכי חמיר עשה מל"ת דאין מצילין אותו העושה עבירה ברודף לעשותו בנפשו של העושה חוץ מהמנויים במשנה דלא קשי' דגבי ל"ת אם אכתי לא עבר אפילו מבקש לעשותה הוי חסר מעשה ודלמא יחזור בו רק יתרו בו ואם יעבור יקבל עונשו ומה נעשה לו עוד דמה דהוי הוי משא"כ במ"ע בישיבתו בטל עובר ומכין אותו כדי שיקיימו. לענות גופו כדי לקיים נשמתו עכ"ל הבין הגאון נ"י דר"ל שנעשה לו ענוי הגוף אבל לא להוציא נשמתו וכן מ"ש ברירא לי דעד שת"נ ר"ל כל זמן שעדיין אפשר לקיימו כוונתו "לקיימו" לבלתי המיתו ובאופן זה הנה מבואר להדיא בדברי הגאון החוות יאיר במסקנתו שהדבר ברור דעד שת"נ לאו יציאת נפש ממש הוא:
אבל המתבונן בעין יפה יראה שא"א לפרש כן שהרי זה ברור שבראשית דבריו שם פשיטא ליה דעד שת"נ ר"ל מיתה ממש כהנך שמצילין אותם בנפשם ולכן הוקשה לו הרי אין לנו אלא אלו המנויים בסנהדרין שם ועל זה סיים וכתב ומכל מקום ברירא לי דעד שת"נ ר"ל כל זמן שעדיין אפשר לקיימו עכ"ל ואם ר"ל לקיימו שישאר חי ולא להמיתו. הרי סותר דברי עצמו שהרי ברור לו בתחילה להיפך ואם בא לחזור ממ"ש תחילה עכ"פ הי' לו לומר אי נמי או ועוד י"ל ותו מאי כל זמן דקאמר מה טיבו של זמן הכא ודי לו שיאמר שת"נ לאו דוקא שאין ממיתין אותו אבל הדבר פשוט שמ"ש כל זמן שעדיין אפשר לקיימו על קיום חיוב המצוה קאי ור"ל שיש עדיין זמן לקיים המצוה לאפוקי עבר זמן הסוכה שוב אין שם הכאה זו. וכ"כ רש"י להדיא כתובות פ"ו. וכן כתב הרשב"א בחידושיו שם בפירוש. וכ"כ הר"ן בחידושי תולין ד' קל"ב וכן מבואר בסה"מ להרמב"ם שורש י"ד וכן בתשב"ץ חלק ב' סי' נ"א שאחר הזמן תו לא מתינן לי' עד שת"נ והן הן דברי החו"י במ"ש ברירא לי דעד שת"נ כל זמן שעדיין אפשר לקיימו על חיוב הציוי קאי וכן מ"ש כדי לקיימו נמי קיום הציוי קאמר:
ומה שכתב החו"י לענות גופו כדי לקיים נשמתו אין ר"ל לבלתי המיתו שא"כ די לו שיאמר מלקין אותו אבל לא ימיתוהו. ועוד מאי כדי לקיימו דקאמר חייב לקיימו הי"ל לומר. אבל הדבר ברור דר"ל דהך ענוי ואיבוד הגוף הוא כדי שתתקיים נשמתו כלומר שחיי הנשמה וקיומה היא קיום התורה והמצוה ורצונה לקיים אלא שחומר הגוף מעכב לכן מלקין גופו עד שיתרצה הגוף או שתצא נפשו לחפשי ממנו וזה שסיים שם בזה"ל ועיין מ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות גרושין שבאמת כתב הרמב"ם שם וז"ל שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתוקפו וכיון שהוכה כו' יעו"ש שהן הן הדברים שרמז אליהם החו"י בקיצור:
ומה שכתוב כ"ת בזה"ל ולבסוף סיים דעד שת"נ לאו דוקא אלא הכאה עד שמכל מקום יוכל לחיות עכ"ל תמוה לי טובא נייתי ספר ונחזו כי דברים הללו לא נמצאו שם כלל בחו"י לא בתחילה ולא בסוף. באופן שמדברי החו"י מוכת להדיא דעד שת"נ מיתה ממש קאמרינן וכן מוכח בתשובת חכם צבי סי' מ"ט שם הביא דברי הרא"מ שכתב די"ל מ"ש במילה ונכרתה הנפש ההוא ר"ל הכאה עד שת"נ *) אם מסרב לקיים המצוה והוא כבר הגיע לי"ג שנים ומעלה כל זמן שאינו בן עשרים אינו חייב כרת והחכם צבי השיג שא"כ *)הג"ה וכעין זה כתב הראב"ע בפרשת אחרי י"ח כ"ט מ"ש הכתוב ונכרתו הנפשות העושות שר"ל מיתה ע"י ב"ד אם עשו בפרהסיא ובסתר יוכרתו בידי שמים:
כל מ"ע יש בה כרת כזה יעו"ש על כל פנים משמע דתרווייהו ס"ל דעד שת"נ דברים כמשמען וכן מוכת מדברי הגאון הקצות שכתב במשו"נ סי' ג' וז"ל בית דין כופין לקיים המצוה ומכין אותו עד שת"נ כגון סוכה איני עושה ואלו באיסורא אין הדין כן ואין מכין עד שת"נ אלא בעבירות הידועים כגון רודף אחר נערה המאורסה או במקום שקנאים פוגעים בו וכל זה ברור עכ"ל הנה פשיטא ליה דעד שת"נ היינו להורגו ממש כאלו שקנאין פוגאין בו יעו"ש:
ובתשובה אשר שלח אלי הגאון מו"ר מו' יוסף שאול נ"י מלבוב שעה"מ מפרשי הים:
כתב וז"ל הנה בענין מכין עד שת"נ מה המכה אשר לא כתובה השיעור הקצב וגוף תכונת המכה אמנם לענ"ד שרש"י בתולין פירש הך דמכין עד שת"נ היינו שמתא כדדרשינן במועד קטן שמתא שם מיתה שנכנסת בכל רמ"ח איבריו עכ"ל הנה לפ"ז הי' נמצא לנו שיטה חדשה אשר לא נזכרה בפוסקים ולענ"ד דיש לעשות סמוכין לזה מדברי הש"ס גופא בחולין קל"ב שם דפריך אי לימא דתו לא משמתינן ליה והא תניא במד"א וכו' מכין אותו עד שת"נ הנה בא הש"ס שם להוכיח דמשמתינן ליה מהא דתניא מכין עד שת"נ משמע להדיא דהיינו הך ועוד דאל"כ קשה דעדיפא מינה הוי ליה להש"ס להקשות הא לא סגי בשמתא ואיך המתינו להם כ"ב שנין הי' להם להכותם עד שיקבלו או שת"נ וכדתניא במד"א וכו' ואין לומר דהכא במאי עסקינן בדלא אפשר כגון שידם תקופה וכדומה ולעולם בדאפשר עבדינן הכי דהרי הפוסקים כולם העתיקו דבר זה להלכה דהמעכב מתנות כהונה מנדין אותו עד שיתן משמע דזה דינו לנדותו ולא להכותו נפש. והרי בברייתא מבואר דמכין אותו עד שת"נ אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דהכאה זו שבברייתא הוא הנידוי והשמתא:
וכן משמע לכאורה מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ב מהלכות מלוה ולוה הלכה ד' אם יש כת ביד ב"ד לעשות עד שיפרע בעל חובו או לנדוחו שיחן יעשו וכו' שפריעת חובו מצוה עכ"ל ולמה לא הזכיר הכאה עד שת"נ גם בפרק כ"ב שם כתב הורדה לנכסיו ונידוי והכאה לא כתב גם בסוף פרק כ"ה מהלכות סנהדרין כתב מי שבא לב"ד לקבל הדין והלך לו ולא שילם מחרימין אותו ואיך לא אישתמיט לי' בחד מהנך דוכתי למכתב בהו דמכין אותו עד שת"נ וכמ"ש בש"ס כתובות פ"ו בפריעת חוב אבל לדברי הגאון נרו דהכאה הוא היא השמתא ואיננה דבר חוץ ממנה א"כ לק"מ וכן משמע נמי מדברי הפוסקים באבן העזר סי' וא"ו בדין כהן דנסיב גרושה משמתין אותו עד שיגרש עיין משנה למלך פ' מ"ז מהלכות איסורי ביאה דפשיטא לי' דעל כל כהאי גוונא מכין עד שת"נ אבל להנ"ל ניחא דהיינו הן:
אמנם יען כי הגאון נרו שם בתשובה הלזו עצמה סיים וכתב בזה"ל אבל הוא דבר חידוש ורחוק להעמיס כן בלשון רש"י עכ"ל גם אנו נאמר שקשה להעמיס כן גם בלשון הברייתא דתני להדיא מכין אותו משמע וודאי הלקאה כפשוטה וכן מורין להדיא דברי התוספתא והירושלמי הנ"ל שבאו לפרש ההבדל שבין הלקאה של חייבי לאווין להלקאה זו, זו ל"ט וזו בלי מנין זו צריך אומד וזו בלא אומד מבואר מזה שהדברים כמשמען ומש"ס דחולין הנ"ל י"ל דאין ראיה לפי מ"ש הרא"מ והמרדכי פרק השולח דלהכאה עד שת"נ צריך דוקא דיינים שהן סמוכין בא"י ורב חסדא לא הוי סמוך דכל רב לא סמיך הוא כמ"ש רש"י כתובות מ"ג ולהכי לא עביד להו להנך טבחי דהוצל אלא שמתא משום דלא הי' שם סמוכים ועל דרך הזה י"ל מ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות ת"ת דהמעכב מתנות כהונה חייב נידוי ולא כתב הכאה עד שת"נ מפני שהרמב"ם שם הקדים לזה שם באותו ענין שכל מי שמחויב נידוי כל יחיד יכול לנדותו ואפילו הדיוט ואחר זה כתב מיד איזה הם הדברים שחייבים עליהם נידוי ויחשוב כ"ד דברים שעל כל אחד מהם יכול יחיד הדיוט לנדות ולכן לא הזכיר שם הכאה עד שת"נ דס"ל כהרא"מ והמרדכי הנ"ל דלזה צריך סמוכין ועל דרך זה י"ל כוונת הטור וש"ע יו"ד סי' של"ד שהעתיקו שם דברי הרמב"ם כצורתם וכן בא"ע סי' וא"ו הנ"ל אמנם דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות מלוה הנ"ל שכתב אם יש כח ביד דיינים לעשות עד שיתן כו' הנה עישוי זה י"ל דר"ל הכאה עד שת"נ דא"א לומר דר"ל שמחא או נידוי שהרי כתב בפירוש מיד או לנדותו ומה שלא הזכיר הכאה בפירוש י"ל דסמך עצמו על מה שהשריש כבר בהה"מ בי"ד שרשיו וכעין מ"ש הר"י דיליא"ן בענין לאו דטריפה יעו"ש ותדע לך שהרי סוכה ולולב וציצית שנזכרו בברייתא להדיא שמכין אותו עד שת"נ והרמב"ם לא הזכיר בהם הכאה כלל, לא בחבורו הגדול ולא בפירוש המשנה ועל כרחינו צ"ל שסמך עצמו על מ"ש בסה"מ שורש י"ד בזה"ל שכל המצות עשין בכללן משפט אחד להם להכות את הנמנע מלעשות עד שיקבל או עד שימות וכצ"ל כוונתו בהלכות סנהדרין הנ"ל:
וכן מוכח נמי מהא שכתבנו למעלה דהכל מודים דהכאה זו אינה נוהגת אחר שעבר הזמן וכמ"ש רש"י והרמב"ם ותשב"ץ והרשב"א והר"ן ושמתא הרי עיקרה אינה אלא אחר שעבר וכמו"ש בירושלמי כל שנהג שלא כשורה מנדין אותו וכן הוא בש"ס דילן בכמה דוכתי וכן מבואר בפוסקים עיין טור י"ד סי' של"ד וש"ע שם א"כ מוכח להדיא דהכאה זו לאו שמתא היא:
שוב מצאתי ראיתי בספר אור זרוע שזכינו לאורו מקרוב שם דף ע' הלכות מתנות כהונה הביא סוגיא דחולין הנ"ל בזה הלשון למאי הלכתא אי לימא דלא רמי עלן למנגדינוהו אלא לשמתינהו והא תניא במד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כו' מכין אותו עד שת"נ עכ"ל הנה לפי גירסא זו מבואר להדיא באמת הא דמייתינן בש"ס שם ברייתא זו היינו להוכיח ממנה דלא סגי בשמתא. אלא להכותו עד שיקבל או עד שת"נ הרי מפורש דהכאה זו כפשוטה וכמשמעה:
וכן מוכח נמי בדברי הרמב"ן בספר המלחמות פ"ו דיבמות שכתב שם וז"ל מכין עד שת"נ ומשמתין ועבדינן הרדפה ועיין מג"א להר"י דיליאן סוף שורש רביעי אות ה' שכתב וז"ל שמוסיף בהן עשה כי הוא חמור מן הלאו כמו שאמרו בכתובות פ"ו בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון שאומר לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שת"נ עכ"ל מדבריהם הללו מוכח ג"כ דהכאה זו איננה שמתא ולא נגידא בעלמא ודו"ק: