שער ההלכה · תפילת העמידה
תפילת שמונה עשרה
תפילת העמידה נקראת "תפילת שמונה עשרה", על שם שמונה עשרה ברכות שיש בה. [ועיין בהרחבה בשער האגדה אימתי ומדוע תקנו זאת?] ואולם, אם נספור את הברכות, ניווכח כי תשע עשרה ברכות הן, ומדוע אפוא נקראת "תפילת שמונה עשרה"? התשובה לכך, כי באמת בתחילה כשתיקנו עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה את נוסח התפלה, תיקנו שמונה עשרה ברכות, אבל בתקופה מאוחרת יותר כשראו חז"ל שהיו רשעים שמלשינים על חבריהם למלכות הרשעה, ובאים ומחרימים להם את ממונם וכיוצא, הוסיפו עוד ברכה אחת 'ברכת המינים', כנגד אותם רשעים שונאי ישראל, שהקב"ה יכריתם מהעולם במהרה. ומאחר ומתחילה הורגלו לקוראה "תפילת שמונה עשרה", נשאר שמה כך, אף שיש בה תשע עשרה ברכות.
נשים חייבות בתפילה
כתב הרמב"ם (תפלה א א): מצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום, שנאמר: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ", מפי השמועה למדו שעבודה זו היא התפילה, שנאמר: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם", איזו היא עבודה שבלב, זו תפלה. ואין מנין התפלות מהתורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה. לפיכך נשים חייבות בתפלה, שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא [שאין זמנה קבוע].
לאור האמור, על הנשים להתפלל תפלת שמונה עשרה אחת בכל יום. והרוצה להתפלל שלוש תפלות, תבוא עליה ברכה. (שו"ת יחוה דעת ח"ג ס"ז) אולם אשה שמתחילה להתקרב לעבודת ה', וקשה עליה להתפלל אפילו תפילה אחת, תאמר בנוסח אישי שלה דברי שבח לבורא עולם [כגון: האל הגדול הגבור והנורא], ותבקש בקשותיה [כגון: שנזכה אני ובעלי לבנים צדיקים, שלום בית ופרנסה טובה], ותודה לה' [כגון: תודה אבא בשמים על כל הטוב שגמלתני.] ודי לה בזה.
מנהג רוב בנות אשכנז להתפלל שתי תפילות בכל יום, שחרית ומנחה. (ה תצח)
חינוך הקטנים
מחנכים את הקטנים להתפלל. ויתחילו עמהם בהדרגה, תפלה אחת ביום, וכשיתרגלו היטב יחנכום לשתי תפלות, ואחר כך לשלוש. (ה תקח)
ילד גדול קצת, על האב לחנכו באהבה ונעימה, להתפלל ללא דילוגים על פרשת הקרבנות וכיוצא, כי "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". (ה תקיב)
על כל אדם לחנך את בנותיו לברך ברכות השחר וברכות התורה, ופסוק שמע ישראל, ותפלה אחת ביום. (ה תקטו)
זמן התפילה
מצוה מן המובחר להתחיל את העמידה עם הנץ החמה. והרגיל להתפלל בנץ החמה, ונקלע למקום שאין שם מנין אלא לאחר הנץ, ימתין להתפלל עם הציבור. שאין להפסיד תפלה בציבור, בשביל מעלה ומצוה מן המובחר. אולם אם יודע שיכול לכוון היטב בכל תפלתו, רשאי להתפלל בנץ ביחידות. (ה מב, פ)
מנין פועלים - פועלים שמוכרחים לצורך עבודתם להתפלל קודם הנץ החמה, בפרט בימי החורף שהנץ מאוחר, רשאים להתפלל בעמוד השחר [72 דקות זמניות קודם הנץ החמה]. ויתחילו בסדר הקרבנות מעט קודם לכן, ובהגיע עמוד השחר יתחילו "ברוך שאמר", ובסיום ברכת "ישתבח", ילבשו ציצית ותפילין, וימשיכו משם והלאה על הסדר. ובימי שני וחמישי, אם אינם מספיקים לומר את הוידוי והתחנונים וגם לקרוא בתורה, יקראו רק בתורה. ואם עדיין לא מספיקים, יכולים להקדים לקרוא בתורה קודם עמוד השחר קודם התפילה. (יביע אומר ח"ז סימן יז. ה מב, סט)
מי שאין לו הכרח כפועל להתפלל בעמוד השחר, אינו רשאי להתפלל במנין פועלים, ואפילו לא יהיה לו מנין אחר, ויצטרך להתפלל ביחיד. ואף שמעלת תפילה בציבור גדולה מאוד, מכל מקום עדיף להתפלל תפילה לכתחילה ביחיד, ולא תפילה בדיעבד בציבור. וכתב הרמב"ם בתשובה: מי שהתפלל קודם הנץ החמה ללא צורך, חוטא הוא, להיותו פורע חובו בעת שעדיין לא התחייב, אם לא שנאנס בחושבו שכבר הגיעה העת. (ה עב. יבי"א ט קח מה)
סוף זמן תפילה - אם לא התפלל ועברו ארבע שעות זמניות מהנץ החמה, רשאי להתפלל עד חצות היום. ויתפלל את התפלה כולה על הסדר, כולל 'ברוך שאמר' ו'ישתבח', לבד מברכות קריאת שמע שאומרן בלי שם ומלכות, כגון: 'ברוך יוצר אור'... 'ברוך יוצר המאורות'. ואולם אם רואה שהזמן מצומצם, ידלג, והעיקר שיתחיל את העמידה קודם חצות היום. (ה נד, סב, סז)
יש להבהיר, כי לכתחילה בודאי שאין לאחר את התפילה יותר מארבע שעות, רק שזריזים מקדימים למצוות, ומתפללים מוקדם ככל היותר. ויתפלל קודם ארבע שעות ביחיד, ולא לאחר מכן בציבור. מאחר ותפלה שלאחר ארבע שעות, היא תפלה בדיעבד. וכמבואר בשלחן ערוך (סימן פט ס"א): זמן תפלת השחר, מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב: "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ". ואם התפלל משעלה עמוד השחר, יצא, ונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות. ואם טעה או עבר, והתפלל אחר ארבע שעות עד חצות, אע"פ שאין לו שכר כתפלה בזמנה, אבל שכר תפלה יש לו. ע"כ. נמצא שישנם ארבעה זמנים לתפלה: א. עמוד השחר - תפילה בדיעבד. ב. נץ החמה - מצוה מן המובחר. ג. עד ארבע שעות - לכתחילה. ד. אחר ארבע שעות עד חצות - תפילה בדיעבד.
מקום התפילה
מקום גבוה - לא יעמוד להתפלל על מקום גבוה, כמו כסא וכדומה, שנאמר: "ממעמקים קראתיך ה'". כמו כן, לא יתפלל על גבי כריות ומזרונים, שזהו דרך גאוה, [ובפרט יש להזהר בזה בתשעה באב שיושבים בבית הכנסת על מזרונים], אבל על שטיח עבה, מותר. (ה קנז, קסא)
חציצה - יש להשתדל לכתחילה שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר כשמתפלל, כדי שלא יפנה לבו לדברים אחרים ויתבטל מהכוונה. וכן מצאנו בחזקיה המלך, שנאמר (ישעיהו לח ב): "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'". ומכל מקום אם אינו יכול להתפלל שם מחמת דוחק המקום, אין זה מעכב. (ה רח, רט)
כל דבר שמקומו קבוע כשולחנות וספסלים שזהו מקומם הקבוע בבית הכנסת, אינם חוצצים בינו לבין הקיר. (פס"ת א תשיב)
סטנדר, אף שמזיזים אותו ממקום למקום, אינו חוצץ בינו לבין הקיר, כל שהוא משמשו לצורך התפלה, שמניח עליו סידור או שאוחז בו ומסייע לו לריכוז. (ה רט)
מַרְאָה - לא יתפלל מול מראה, אף שעוצם את עיניו, משום שנראה כמשתחווה לעצמו. ואם עומד מול חלון בלילה ונראית השתקפותו, טוב שיכסה את החלון בוילון. (חזו"ע אבלות חלק ג עמוד נב. ה ריא)
מקום קבוע - אמרו חז"ל (ברכות ו ע"ב): כל הקובע מקום לתפלתו, אלוהי אברהם בעזרו, שכן מצאנו באברהם אבינו שקבע מקום לתפלתו, שנאמר (בראשית יט כז): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'". על כן, ישתדל כל אדם לקבוע מקום לתפלתו, והיינו שיתפלל בבית כנסת קבוע ובמקום קבוע, ובזה זוכה שתפלתו מקובלת יותר. וגם אשה שמתפללת בביתה, תייחד לה מקום קבוע לתפלה. (סי' צ סי"ט)
ובכתבי האר"י ז"ל הובא משל למלך שרוצה ללכוד את חומת העיר, והחליט לעשות נקב בחומה, ולשם כך לוקח רובה ויורה כמה פעמים במקום אחד, עד שינקוב את חומת העיר. אבל אם הוא יורה פעם אחת כאן ופעם אחת במקום אחר, החומה תשאר שלימה, ולא יועילו לו כל פעולותיו. כך מיום שחרב בית המקדש, נעשה הפסק חומת הברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, והתפילה היא כמו קני שריפה. אם אדם קובע מקום לתפלתו, תפלתו עושה שביל אחד ונוקבת את חומת הברזל, אבל אם לא קובע, לא יוכל לנקוב. ע"כ. (ה קפט)
הבא ורואה שהתיישב משהו במקומו הקבוע בבית הכנסת, ישתדל לשבת בתוך ארבע אמות [1.92 מטר] של מקומו, כי כל זה נחשב כמקום אחד. ובכל אופן, לא יריב ולא יכעס כנגדו, כי זהו רצון ה' שיוותר, ואדרבה תפילתו תתקבל יותר. (ה קצז)
בצד אביו או רבו - לא יתפלל בצד אביו, משום שנראה כמשווה עצמו אליו. וכן לא יתפלל מאחוריו, שנראה כמשתחווה לו, וכל שכן שלא לפניו, שזהו דרך בזיון. אולם אם יש מרחק ביניהם 4 אמות [1.92 מטר] או שהוא ש"צ ומתפלל על התיבה שהיא מוגבהת קצת, מותר, שהוא כמו ברשות אחרת. והוא הדין בכל זה ברבו המובהק [שלמד ממנו רוב ההלכות למעשה], וגדולי הדור. (ה רלב)
מוקף מחיצות - אין להתפלל במקום פתוח שאין בו מחיצות, כמו שדה, רחוב וכיוצא, אלא במקום צנוע ומוקף מחיצות, שאז אימת מלך עליו ולבו נשבר. ובשעת הדחק כגון שנמצא בנסיעה מעיר לעיר ויש חשש שיעבור זמן תפלה, יעמוד בצד במקום שאין עוברים אנשים ויתפלל שם. (ה קסז, קעו)
אומר הזוהר הקדוש (בא לט ע"ב): "ויצא יצחק לשוח בשדה", וכי לא היה לו בית או מקום אחר [מוקף מחיצות] להתפלל? אלא אותה השדה היא שקנה אברהם אבינו בסמוך למערת המכפלה, וכשבא יצחק לשדה, ראה את השכינה שם והיו עולים ריחות עליונים קדושים, משום כך התפלל שם וקבע את אותו מקום לתפילה. (ועיין בתוספות ברכות לד ע"ב)
עשרה שהוכרחו להתפלל בדרך כנ"ל, כל ששומעים הם את השליח ציבור, ורואים זה את זה, מצטרפים למנין. (ה רפד)
כיווני התפילה
המתפללים בחוץ לארץ, יעמדו בעמידה לכיוון ארץ ישראל. ובארץ ישראל, יעמדו לכיוון ירושלים. ובירושלים, יעמדו לכיוון בית המקדש. ומי שאינו יודע את הכיוונים, יתפלל לאיזה צד שירצה, ויכוון את לבו לאביו שבשמים. (צד סעי' א, ג)
המתפלל במטוס, אם נסיעתו לכיוון ארץ ישראל, יעמוד כנגד פני המטוס [החרטום], ואם טס מהארץ, יעמוד כנגד זנב המטוס. ואולם אם מחמת שעומד, אינו מרוכז בתפילה, ישב ויתפלל, כי ישוב הדעת ותפילה בכוונה עדיפים יותר. (ה שמא. פס"ת א תשלט, תשמה) ישנם המארגנים מנין במטוס, ומרן שליט"א אין דרכו להצטרף אליהם, מחמת שישנם עוברים ושבים ואין ריכוז בתפילה די הצורך, וגם פעמים רבות הדבר מפריע לנוסעים.
תיקון הבגדים
ביגוד נאה - טוב שילבש בגדים נאים ונקיים לתפילה, ועל כן נהגו רבים לחבוש כובע וללבוש חליפה לכבוד התפילה. ואדם שעובד בצבע וכדומה שמתלכלכים בגדיו, ישתדל להחליף בגדיו לתפילה. (צח ס"ד. ה שפג)
כיפה - לכתחילה צריך שיהיה רוב ראשו מכוסה בתפילה, ולכן לא די בכיפה קטנה, אלא ילבש כיפה גדולה המכסה את רוב הראש, או שילבש כובע. (ה שיז)
כפפות - אין להתפלל עם כפפות, כי זו דרך גאוה ובזיון, ואין דרך לעמוד כך בפני גדולים. (ה שיג) ומכל מקום אם קר לו, ועל ידי כך יוכל להתרכז בתפלה יותר, מותר.
פיג'מה, נעלי בית - אין נכון להתפלל עם פיג'מה או נעלי בית, אלא אם כן הוא חולה, וטוב שיתן על הפיג'מה מעיל או חלוק. (ה שיד)
כיוון איבריו בתפילה
שלוש פסיעות - קודם העמידה טוב שיפסע לאחוריו שלוש פסיעות, ויחזור למקומו לעמוד ולהתפלל. שכך הוא דרך קירוב והגשה לדבר שבא לעשות (הרמ"א צה ס"א). וזכר לשלוש פרסאות [12 ק"מ] שנרתעו עם ישראל לאחוריהם במתן תורה בהר סיני והמלאכים החזירום. וגם על ידי שפוסע לאחוריו וחוזר, מראה הכנעה לפני ה' יתברך שנרתע ומפחד לגשת לפניו, ורק ממידת החסד, נותן לנו רשות להתפלל אליו, שהרי כן טבע בני האדם כשצריכים להיכנס לפני איש יראוי ורם מעלה ביותר, שנרתעים לאחוריהם ושוב ניגשים בחיל ובאימה. ויש בזה גם טעם על פי הסוד. (פס"ת א תשמו. ועיין בחוברת "חג השבועות בהלכה ובאגדה" בסיפור מתן תורה.)
רגלים צמודות - יצמיד רגליו זו לזו עד שיהיו נראות כרגל אחת, כדי להדמות למלאכים שרגליהם נראות כרגל אחת (סימן צה סעיף א). וכתב הבית יוסף, הטעם שיש להידמות למלאכים, שכיון שעומד לדבר עם השכינה, צריך לסלק את כל מחשבות הגוף מלבו, ולדמות כאילו הוא מלאך משרת. ורבנו יצחק אבוהב כתב, שהענין בזה לרמוז שנסתלק ממנו הכח ללכת, ולא להשיג שום חפץ מבלעדי ה' יתברך.
אותם הנותנים ריוח בין כף רגל ימין לכף רגל שמאל, ורק העקבים נוגעים אחד בשני, אינם נוהגים נכון להלכה. כמבואר בבית יוסף (סימן צה) בשם רבנו יונה, שמנהגם אינו כלום, שהרי בתלמוד לא הזכירו אלא שיכוון את רגליו ויסמכם באופן שידמו לאחד.
זקן או חלש או שמן שקשה לו להצמיד רגליו, ישתדל לסומכן כפי שיוכל. (פס"ת א תשמו)
צורת העמידה - יכוף את ראשו מעט, כדי שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו הוא עומד בבית המקדש, ולבו יכוון למעלה לשמים. ויניח ידו השמאלית על לבו ועליה את ידו הימנית, ויעמוד כעבד לפני רבו, באימה, ביראה ופחד. (סימן צה סעיפים ב, ג) ומכל מקום אם הנחת ידיו כך מפריעה לו לכוונת התפילה, כי אין טבע בני האדם שווה בזה, ויש מי שנוח לו יותר לכוון כשידיו מופרדות, או כשאוחז בשולחן או בסטנדר שלפניו בלי להשען עליו, יעשה כפי מה שטוב עבורו להתפלל. (פס"ת א תשמח)
מה שמצוי שתוך כדי התלהטות לבו בתפלה, פורש כפיו כאדם המתחנן ומבקש דבר בכל לבו, אין בזה חסרון, ואדרבה הרי זה סימן טוב שתפלתו מקובלת ועולה לרצון ונחת רוח לפניו יתברך, אך לא יעשה כן בכוונה תחילה להתפלל בפרישת ידים כלפי מעלה. ועיין בזוהר הקדוש יתרו סז ע"א. (פס"ת א תשמח)
לא להשען - יש ליזהר שלא יסמוך עצמו לעמוּד או לשולחן וכיוצא, בעת התפלה. אולם אם יש לו חולשה או כאב רגליים, ומשער שאם יעמוד, יתפלל בטירדת הלב ובחיפזון, יתפלל מיושב, וטוב שיעמוד בכריעות ובפסיעות שבסוף התפילה. (סימן צד ס"ח. פס"ת א תשמד)
חולה, רשאי להתפלל אפילו כשהוא שוכב על צידו. (סימן צד ס"ו. יביע אומר ח"ג סימן ט אות ב)
כתב בספר חסידים (סימן יח): אותם היושבים בבית הכנסת, ומראים עצמם כעייפים ואינם יכולים לעמוד, עליהם הכתוב אומר (ישעיה מג כב): "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב, כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל", כל היום אינו עייף ובזמן התפלה הוא עייף. כל היום עומד בשוק לפני הפקיד או בפני ליצנות ואינו עייף, ובשעת התפלה הוא עייף ואינו יכול לעמוד. ע"כ.
התפילה בפה בלחש
לא יתפלל בהרהור הלב, אלא יחתוך את התיבות בשפתיו. ואם התפלל בהרהור, לא יצא וחייב לחזור ולהתפלל. וטוב שיתנה שאם אינו חייב, תהא תפלתו נדבה. (קא ס"ב. ה תכז)
המתפלל צריך שישמיע לאזניו בלחש אבל לא לאחרים. ואם אינו יכול לכוון כשמתפלל בלחש, אם מתפלל לבדו, מותר לו להגביה קולו, אבל אם מתפלל בציבור, אסור, שמא יטריד את הציבור. (סימן קא ס"ב)
השומע את ברכות העמידה מחברו, אף שחברו עושה שלא כהוגן שמשמיע קולו בתפילה לאחרים, יענה אחריו 'אמן'. (ה תכד)
כוונת התפילה (סימנים צג, צח, קא)
אמרו חכמים: "תפילה בלא כוונה, כגוף בלי נשמה". וכתב הרמב"ם (תפלה פ"ד הט"ו): כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה. וכיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים, ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו [שממהר לצאת], לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה ואחר כך ילך.
קודם התפילה יחשוב, אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם, איך היה מסדר דבריו ומכוון בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חוקר כל המחשבות. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתפילה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה. ויחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים. ויחשוב מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו. (סימן צח ס"א)
דע לפני מי אתה עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. (צוואת רבי אליעזר הגדול אות יח. ברכות כח ע"ב) על כן בעת התפילה עלינו לעמוד באימה והכנעה, כדי שיכנע לבנו להקב"ה. (טור סימן צג)
"המתפלל שאינו מכוון את לבו, אינו יותר מהצפור והדרור שמצפצפים כמוהו, אבל כשיכוון ויבין את הדברים שמוציא בפיו, תהיה עבודתו שלימה ונכבדת, כי כוונת התפלה היא להדבק בה', כמו שנאמר 'ובו תדבקון', וזהו יתד שהכל תלוי בו". (רבי יהושע אבן שועיב, פרשת שמיני) וכבר הבאנו לעיל דברי הרמב"ם, שהמתפלל ואינו יודע מהו אומר, הרי הוא כמו התוכי והשוטה החוזרים על המילים שבני האדם לימדום.
אומר הזוהר הקדוש (במדבר קכ ע"ב): "אשרי האדם שיודע [כביכול] לפתות את הקב"ה ברצון [להתרצות לפניו] וכוונת הלב".
תחנונים ידבר רש
יתפלל דרך תחנונים, כאדם רש המבקש רחמים על עצמו בפתח בנחת ובתחנונים. וישים אל לבו שאין ביד שום נברא למלאות בקשתו כי אם ברצונו יתברך (צח א, ג). וכתב בספר חסידים (סימן קל): יש אדם שאינו זכאי שיקבל הקב"ה תפלתו אלא בעבור תוקף תחנוניו ודמעת עיניו אשר תמיד בוכה ומתחנן, אף על פי שאין בידו זכות ומעשים טובים, מקבל הקב"ה תפלתו ועושה חפצו.
וכתב רבנו יונה (אבות פ"ב מי"ג): ויאמר התפילה כעני המתחנן ושואל דבר שהוא צריך, ולא כאדם השואל דבר שאינו צריך בו שאינו מתחנן בלב נמוך ולא בשברון נפש. וכל איש צריך לבקש על עצמו, כי אין אדם אשר לא חטא. ואם השעה מצליחה לו, יתכן שהוא מחמת שה' יתברך מאריך אפו ומרחם עליו, וצריך להתחנן לו, פן ינחם ה', ושמא יגרום החטא. ע"כ. על כן, קודם העמידה, יחשוב בעצמו כאילו העבר אַיִן, והעתיד אינו בידו כלל, ועתה הוא חסר כל, וכעני דופק ומבקש על פתח המלך, ובהרגשה זו עומד ומשִׂיח לבו לפניו, ומבקש מלפניו על כל צרכיו. ואחר כך מודה לו שנתן לנו הרשות להתחנן אליו ולבקש ממנו שוב ושוב, כבן המבקש ומתרפס בפני אביו, ועושה לו רצונו (החוזה מלובלין, האר"י).
כתב החזון איש: "עשיית התפלה רחמים ותחנונים לפני המקום, היא מן השלימות היותר גדולה והקנין היותר נבחר לאדם על פני חָלֶד". (פס"ת א תשסב)
גדולה צעקה
אמרו בזוהר הקדוש (שמות כ ע"א): מי שמתפלל ובוכה וצועק עד שכבר לא יכול לבטא בשפתיו את בקשותיו, זו היא תפילה שלימה שהיא מכל לבו, ולעולם אינה חוזרת ריקם. אמר רבי יהודה גדולה צעקה שקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו. רבי יצחק אמר גדולה צעקה שמושלת על מדת הדין של מעלה. רבי יוסי אמר גדולה צעקה שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא. שבשביל צעקה נוחל אדם העולם הזה והעולם הבא, שנאמר (תהלים קז ו): "וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם".
לפחות להשתדל
"והן אמת שחטאתינו מונעים הטוב ממנו, והם מָסַכִּים המבדילים בינינו לבין אבינו שבשמים, עד שאין אנחנו יכולים לכוון דעתנו לעבוד את בוראינו עבודה שלימה עבודה תמה, וגם הטרדות ומיקרי הזמן מבלבלים דעתנו, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אך על כל פנים צריך האדם להשתדל בעוז ותעצומות. ואשר בכוחו לעשות, יעשה, ויכוון לפחות כפעם בפעם באיזו ברכה או באיזו תפלה ואפילו באיזו תיבה, כי הכל עולה ומצטרף לחשבון. ומרחמי וחסדי האל יתברך שמו, מה שכתבו המקובלים, שאם אדם יכוון ביום אחד בברכה אחת, ויום אחר בברכה אחרת, הקב"ה מצרפן עד שנעשית תפלה שלימה בכוונה, והיא העולה להיות עטרת תפארת בראש צדיק חי העולמים". (פלא יועץ - כוונה)
ויֵדע האדם כי עצם היגיעה והטרחה שמשתדל בעבודת התפלה, יקרה היא מאוד אצל הקב"ה, ואפילו נאנס ולא עלה בידו להתפלל כראוי, עולה תפלתו כקרבן אִשֶּׁה לה'. ואף מי שחושב את עצמו בשפל המדרגה מאוד, יֵדע באמת שעצם התשוקה שהוא חפץ ומשתוקק להתפלל כראוי, רואה אותה ה' יתברך וחשובה היא לפניו, ויבקש רחמים שיעזור לו ה' לכוון בתפלתו, ובודאי שיעזרהו. (פס"ת א תשנד)
טוב שירגיל עצמו לפני שיתחיל כל ברכה, לשתוק כשניה אחת, ולהתבונן מה הוא בא לומר בברכה הבאה, ובזה יֵקַל לו לכוון הרבה יותר. (החפץ חיים. פס"ת א תשנח)
הקב"ה עוזר לכוון בתפלה
מהפסוק (תהלים י יז): "תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ", משמע שאין ביד האדם לכוון לבו לשמים, שהרי אמר 'תכין לבם', דהיינו שהקב"ה מכין לבם של ישראל שיכוונו בתפלה, ואז 'תקשיב אזנך', ואלמלא שהקב"ה עוזרו, לא יוכל לכוון לבו, רק שצריך שיתעורר האדם ויסכים בדעתו לכוון, כי אז בודאי הקב"ה יעזרהו, כי הבא ליטהר מסייעים לו מן השמים. (הב"ח סימן צח)
כתב הרשב"א (חלק א סימן תכג): "הכוונות רבות הן ונחלקות למדרגות רבות, כל אחד ואחד לפי השגתו. אך המדרגה הראשונה שכל ישראל עומדים עליה היא, שהכל יודעים ומודים שיש אלוה יתברך מחוייב המציאות, וחידש העולם ברצונו כאשר רצה, ולו אנחנו ולפניו נעבוד, ואליו נודה ולפניו נתפלל, כי מאתו נמצא הכל. והוא המשגיח והמשקיף על מעשינו לגמול ולשלם שכר. ועל הכוונה הזאת יתפלל כל מתפלל בישראל. ואפילו מי שאינו מבין פירוש המילות ומחליף מילה במילה, יקבל שכר על כוונה זו הכללית".
מי שטרוד מאוד ואינו יכול לכוון בתפלה כלל, וכגון שהוא חולה והכביד עליו חוליו, לא יתפלל, אבל אם לפחות יכול לכוון בברכה הראשונה, יתפלל. (ה"ב ה שעא)
סגולה להצלחה בדוקה ומנוסה
כתב הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל: "בדוק ומנוסה, אם יתפלל אדם שחרית וקריאת שמע בכוונה, בו ביום יזכה לדבר מצוה ויצליח בעסקיו. ואף אם לשעה יחשוב שלא הצליח, בסופו ימצא שכן הוא. ואין צריך לומר שיצליח בו ביום בתורה, ומצוה גוררת מצוה". (פס"ת א תשנה)
ביטול המחשבות
אמר לו המלאך המגיד למרן רבנו יוסף קארו זצ"ל, אם אתה רואה שהמחשבות מפריעות לך, תכוון בלבך אותיות ק.ר.ע. ש.ט.ן. [ראשי תבות "קבל רנת עמך, שגבנו טהרנו נורא".] [כמו כן, תהיה רגיל לומר שלושת הפסוקים שאומרים קודם תפלת ערבית: ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה. ה' צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ. ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ.] (מגיד מישרים)
סגולה להעביר מחשבה זרה, שקודם התפילה יעביר ג' פעמים יד ימינו על מצחו, ויאמר בכל פעם פסוק (תהלים נא יב): "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים, וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי". ואם בא לו מחשבה בתוך התפילה, ישתוק מעט ויעביר ימינו על מצחו ויהרהר בלבו את הפסוק הנ"ל. (השל"ה. משנה ברורה סימן צח ס"ק ב)
סגולה להינצל ממחשבות זרות, להתפלל מתוך הסידור. ורמזו לזה מהפסוק (אסתר ט כה): "אָמַר עִם הַסֵּפֶר, יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה". (הגר"א. פס"ת א תשלד)
המפתח נמצא במקום פלוני
מעשה בבנו של מרן רבנו יוסף קארו זצ"ל שנשא את בתו של רבנו האר"י ז"ל, וכנהוג בזמנם, הוזמן כל הציבור לביתו של מרן לאחר התפילה לסעודת שבת. והנה בעת שהחזירו את ספר התורה להיכל, בא שמשו של מרן והודיע שמפתח המטבח אבד, ובני הבית אינם יודעים מה לעשות. אולי צריך לפרוץ את הדלת, אך האם מותר בשבת? מרן הרהר בדבר והוטרד, בינתיים נעמדו הציבור לתפילת מוסף. במשך החזרה, היה רבנו האר"י מסתכל מידי פעם על מרן, ומיד בתום התפילה, ניגש אליו ואמר לו: מדוע כבודו בצער, המפתח נמצא במקום פלוני. הלכו ומצאוהו שם. בדרך לביתו של מרן, שאל מרן את רבנו האר"י: מאין ידע כבודו שהמפתח אבד, הרי אמרו לי זאת בשקט?! השיב לו: תדע, כל אדם שעומד להתפלל ומכוון בתפילה, יורד עמוד ענן מהשמים ומתחבר על ראשו. היום ראיתי שבשחרית היה עמוד הענן כתיקנו, אבל במוסף היה העמוד מתקרב ולפתע נתלש, ושוב חוזר, ושוב נתלש, אמרתי בלבי שכנראה יש משהו שמטריד אותך בתפילה. ומן השמים גילו לי שהמפתח הוא שהפריע לך לכוון. (הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א)
מתנת חינם
"אל יחשוב: ראוי אני שיעשה הקב"ה בקשתי, כיון שכיוונתי בתפלתי. כי אדרבה, בזה הוא מזכיר עוונותיו, שעל ידי כך מפשפשים במעשיו לבדוק על מה בטוח הוא בזכויותיו. אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בחסדו, ויאמר בלבו, מי אני דל ונבזה, בא לבקש ממלך מלכי המלכים, אם לא מרוב חסדיו שמתנהג עם בריותיו." (סימן צח ס"ה)
"תכלית התפילה אינו כדי שיֵענה על בקשותיו, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לאל יתברך, ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא יתברך, ומספר לפניו חסרונותיו להורות זה הענין, אבל לא שתהיה התפלה לתכלית השגת המבוקש, שנראה שאם היה יודע שלא יהיה נענה באותה תפלה, לא היה אומר אותה. ואם כי יש לאדם לבקש בכל כוחו וכוונתו ולהרבות בתחנונים על כל צרכיו, אך אחרי התפילה יהיה בעיניו כמי שהשליך את הדבר אל ה' יתברך, כמו שנאמר (תהלים נה כג): "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ [טרדותיך שהם כמשא עליך], וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ". ואחד מיסודות עבודת התפילה, שאין תפילה חוזרת ריקם, ואף שנראה בעיניו כאילו דוחים אותו מהשמים, רשות לאב לסרב לבנו, והוא יתברך יודע ומכיר מה היא הטובה האמיתית של בניו אהוביו, ואין תפילה שנאבדת, ופעמים שפעולתה מתבטאת לאחר זמן ואף לכמה דורות, ופעמים התפילה נצרכת בעולמות העליונים לצורך איזה תיקון, אשר גלוי לפניו יתברך שמו. (המבי"ט ועוד. פס"ת א תשסג)
עיקר התפלה - שמחת הלב
אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך דברים בטלים, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך כעס, אלא מתוך שמחה של מצוה. (ברכות לא ע"א. רמב"ם תפלה פ"ד הי"ח)
אמר רבי אייבו: "כשאתה עומד להתפלל, יהיה לבך שמח עליך, שאתה עובד לאלוקים שאין כמוהו בעולם". (שבולי הלקט בשם מדרש שוחר טוב. ה שלה)
כתב בספר חסידים (סימן יח): שורש התפלה, שמחת הלב בהקב"ה, שנאמר: "הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ, יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'". ולפיכך היה דוד מלך ישראל מנגן בכינור על כל תפלותיו וזמירותיו, כדי למלאות לבבו שמחה באהבתו להקב"ה. וכתב עוד (סימן תשעג): המתפלל ונפלה בלבו שמחת אהבת ה' פתאום, ידע כי חפץ ה' לעשות רצונו, וזהו שנאמר: "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים", ונאמר: "וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ". ואם בברכת 'שמע קולנו' או ב'אלוקי נצור' נפלה בלבו השמחה, יבקש כך: "יהי רצון מלפניך שזאת האהבה תהיה לעולם קשורה ונטועה בלבי ובלב כל זרעי", ואל יבקש אלא על האהבה ורצון ה'. ואם באיזו שעה ביום או בלילה בלא תפלה נפלה בלבו השמחה, בעוד שלבו שמח ונפשו גילה בהקב"ה, אל ידבר עם אדם עד שתצא מלבו. וכדרך הנביאים שבשעה שהיתה נפשם קשורה באהבה עזה בהקב"ה, היו נראים כאילו אינם בזה העולם. ע"כ.
כתב בשער הכוונות: אסור לאדם להתפלל בעצבון, ואם התפלל כך, אין נפשו יכולה לקבל אור העליון הנמשך עליו בעת התפלה, ונמשך לו נזק גדול על ידי עצבותו. וְיַרְאֶה לפניו יתברך הכנעה גדולה באימה ויראה, אך תהיה בשמחה יתירה וגדולה ככל האפשר, כדמיון העבד שמשמש את רבו בשמחה יתירה. ואם משמשו בעצבות, עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה, בין בעת תפלתו ובין כשעושה איזו מצוה משאר המצוות, ושכרו גדול מאוד. (ה שלו)
סימן לשמחה אמיתית - שגופו קל עליו להתפלל בהתלהבות, ואינו מרגיש עייפות וכבדות, ושכלו מתגבר ופתוח. והבכיה בעת התפילה יפה, אם היא מתוך שמחה של דביקות והתקשרות למלך העליון שברוב רחמיו וחסדיו קירבו אליו. (פס"ת א תשלו)
תפילה באוטובוס וברכבת
הנוסע באוטובוס או ברכבת וחושש שעד שיגיע למחוז חפצו יעבור זמן התפילה, יעמוד בצד ויתפלל. ואם אינו יכול לעמוד, ישב באימה, ויכופף ראשו, וישתדל להצמיד רגליו, ויצדד גופו לכיוון ירושלים ויתפלל. ואולם באופן שמרגיש שאינו יכול לכוון בתפילה בנסיעה אפילו בברכה הראשונה, אל יתפלל, וכשיבוא לביתו ותתיישב דעתו, יתפלל את התפילה הבאה עם תפילת תשלומין. (ה שמג. פס"ת א תשמב)
הדבר פשוט שאסור לנהג להתפלל תוך כדי נהיגה ברכבו, ואפילו אם אין לו אפשרות להחנות את רכבו ולעמוד להתפלל ויעבור זמן תפילה, כי עליו להתרכז לנעשה בכביש ולהפעיל את כל חושיו ומחשבותיו לנהוג כהוגן, ובלא תשומת לב יכול להיקלע בקלות למצב של סכנה חס ושלום. (פס"ת א תשמב)
למנוע טרדות
אחיזת חפצים - המתפלל, לא יאחוז בידו תפילין, תינוק, ספר קודש, כסף, מאכל וכיוצא, מפני שהוא טרוד שמא יפלו ממנו ונמנע מלכוון. אך סידור מותר לאחוז בידו, הואיל והוא לצורך התפלה, אינו טרוד. (סימן צו סעיפים א, ב) כתב רש"י, דוקא תפילין, ספרים וכיוצא שאין מצוה באחיזתם, הרי הם עליו למשא, וטרוד הוא במשאם וכבד עליו שמירתם, אבל דבר מצוה כלולב בחג הסוכות שנטילתו מצוה היא, מתוך שחביבה המצוה עליו, אין משאה ושימורה כבד עליו, ואינו טרוד בתפילה שמא יפול ממנו. וכן סידור, הואיל ותופסו כדי להתפלל בו בדקדוק יפה, אין משאו כבד עליו ואינו טרוד. (בית יוסף בשם תרומת הדשן)
תפילה מפלאפון - מי שאין לו סידור כלל ועיקר, כגון שנמצא בנסיעה מעיר לעיר, ויש לו את נוסח התפילה בפלאפון, רשאי להתפלל מתוך זה. ואין לחשוש לטרדה שמא יפול מידו, שכיון שצורך התפילה הוא, אינו טרוד וכנ"ל. (ה שנה)
לא כיוון
אם לא כיוון בברכה ראשונה שבעמידה, אם נזכר קודם שחתם "ברוך אתה ה' מגן אברהם", יחזור מאלוקי אבותינו אלוקי אברהם וכו', וישים לב עתה לכוון. אבל אם חתם כבר את הברכה, ימשיך תפלתו. ויתאמץ לכוון בשאר הברכות, ובפרט בברכת מודים. ואם רגיל לכוון תמיד בברכה ראשונה, ויקר מקרה שלא כיוון, ואחר שסיים תפלתו, חפץ להתפלל שוב ולהתאמץ לכוון, רשאי להתפלל בתנאי של נדבה. וכמו כן, יכול לכוון לחזרת הש"צ ולצאת ידי חובה, שמן הסתם החזן שהוא בחיר הקהל מכוון בברכה ראשונה, ומכוון להוציא ידי חובה. אך אם לא נראה שהחזן בקי לכוון להוציא ידי חובה, יאמר לו מפורש שיכוון להוציאו. והמכוון לצאת ידי חובה, לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו" אלא אמן בלבד. (ה"ע א קלא. ה שעא)
נקיון הגוף
על כל אדם לשים לב קודם כל תפלה שיהיה גופו נקי, ואחר כך יתפלל. וכן פסק מרן (סימן צב ס"א): "לכתחילה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחילה יפה". ובגמרא ברכות (יד ע"ב) אמרו: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה לבית הכסא ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל. ומעלה עליו הכתוב כאילו טבל ובנה מזבח והקריב עליו קרבן.
הבא להתחיל את העמידה ומרגיש שצריך לנקביו [דהיינו שגם כשמסיח דעתו מרגיש צורך, אבל אם הרגשתו עוברת בהיסח הדעת, אין זה נחשב שצריך לנקביו], לא יתפלל עד שיצא לנקביו. ואם עבר והתפלל, אם היה יכול להתאפק 72 דקות, אינו חוזר להתפלל. אבל אם לא היה יכול להתאפק, תפלתו תועבה, וחייב לחזור ולהתפלל. ומכל מקום אם היה צריך לצאת רק לקטנים, אף שנהג שלא כהוגן, בכל אופן אינו חוזר להתפלל. (ה שכג. פס"ת א תשכג)
אם כשהתחיל את העמידה לא היה לו צורך לצאת לנקביו, ופתאום הוצרך לצאת, ימשיך את העמידה. אך אם אינו יכול להתאפק כלל, יגמור את הברכה שנמצא בה ויצא. וכשיסיים, ירחץ ידיו וימשיך להתפלל ממקום שפסק, ולא יברך אשר יצר אלא לאחר העמידה. ואם הפסיק בשלוש ברכות הראשונות, חוזר לראש העמידה. ובשלוש ברכות האחרונות, חוזר לרצה. ובכל אופן, אם שהה זמן שיוכל להתפלל את כל העמידה [כל אחד לפי הקצב שלו], חוזר לראש. (צב ס"ב. קד סעיפים ה, ו. ה"ב ה רפו, תכח. פס"ת א תשכז)
כשחוזר להתפלל, לכתחילה יחזור למקום שעמד, ובלבד שלא יעבור לפני המתפלל. ואם לא נוח לו לחזור למקומו, רשאי להמשיך את התפילה במקום אחר. (ה תנד)
הנצרך לנקביו, ויודע שאם יפנה, יפסיד תפילה בציבור, יפנה לנקביו ויתפלל בגוף נקי ביחיד, כי עדיף להתפלל תפילה לכתחילה ביחיד, מלהתפלל תפילה בדיעבד בציבור. ואולם אם הזמן מצומצם, ואם יפנה לנקביו יעבור זמן תפילה, יתפלל קודם. ואם אינו יכול להתאפק 72 דקות, ילך לנקביו מיד, ויתפלל תפילת תשלומין עם התפילה הבאה, ככל אדם אנוס שלא התפלל. (ה עח)
שליח צבור שהוצרך לצאת לנקביו בין סיום תפילת לחש לתחילת החזרה, ומתבייש לצאת, מן הדין מותר לו להמשיך את החזרה. (ה של)
נקיון ידיו
צריך לרחוץ ידיו קודם התפילה. ואם רחץ ידיו לצורך שהוא, ולא שמרם שלא יתלכלכלו, ירחצם שוב קודם התפילה. ואם אין לו מים מזומנים, ישפשף ידיו בבגד וכיוצא. והוא הדין אם נגע במקומות המכוסים או חיכך בראשו בתוך התפילה, שדי שישפשף ידיו בבגד וכיוצא. (סימן צב סעי' א, ה. ה של, שלב)
ההשתחוויות שבתפילה
ארבע השתחוויות משתחווים:
א. בתחילת הברכה הראשונה [שאומר ברוך אתה ה'].
ב. בסופה [ברוך אתה ה' מגן אברהם].
ג. בתחילת ברכת 'מודים אנחנו לך'.
ד. בסופה [ברוך אתה ה' הטוב שמך ולך נאה להודות]. ולא יוסיף להשתחוות יותר. (סימן קיג סעיף א)
כיצד משתחווה? - שׁוחה גבו וראשו עד שיתפקקו [יבלטו] כל החוליות שבשידרה ויעשה עצמו כקשת. [רמז לדבר: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך"], אך לא ישׁחה מדי עד שיגיע פיו כנגד חגורתו [שנראה כגאווה ששוחה יותר ממה שצריך]. וזקן או חולה שלא יכול לשׁחות כל כך, די שיכוף ראשו הואיל וניכר שקשה עליו הכריעה. (רמב"ם. קיג ד, ה)
כששׁוחה, ישׁחה במהירות בפעם אחת, גופו תחילה ואחר כך ראשו. וכשזוקף, זוקף בנחת, ראשו תחילה ואחר כך גופו, ולא להיפך כדי שלא יהיה נראה עליו כמשא. (קיג סעיף ו. ו לט)
כשאומר 'ברוך' שׁוחה את גבו, וכשאומר 'אתה' שׁוחה בראשו, וקודם שיאמר ה' יזקוף, וכך באמירת ה' כבר יהיה זקוף. ויש נוהגים כשאומר 'ברוך' כורע ברכיו, וכשאומר 'אתה' שוחה גבו וראשו. (סימן קיג ס"ז. ו לט. ה"ב ו קלא)
בגמרא (בבא קמא טז ע"א) אמרו: שידרתו [עמוד השדרה] של אדם שלא כרע במודים, נהפכת לנחש שבע שנים לאחר שמת. וכיוצא בזה אמרו בזוהר הקדוש (במדבר קסד ע"א): אם האדם כופף שידרתו לפני הקב"ה, יזכה לזקוף ולהתקיים בתחיית המתים, אבל אם אינו כופף במודים, נהפכת שידרתו לנחש ואינו קם בתחיית המתים.
נגד השמש - המתפלל כנגד חלון, וכשהגיע למקום שצריך להשתחוות, הבחין פתאום שהשמש למולו, לא ישתחווה מול השמש, אלא יטה מעט את גופו וראשו וישתחווה לצד. (פס"ת א תשמ)
אימתי נחשבת התפילה בציבור?
שאלה: האם כדי שהתפילה תחשב "תפילה בציבור", חייבים שעשרה אנשים יתחילו יחד את תפילת העמידה או לא?
תשובה: אם רוב מנין [ששה אנשים] הגיעו לגאל ישראל, יכולים להתחיל לכתחילה את העמידה, ותפילתם נחשבת תפילה בציבור. ובפרט בתפלת שחרית שרבים ממהרים לעבודתם, ואם ימתינו לעשרה יצטרכו למהר לצאת מבית הכנסת קודם סיום התפילה, ויפסידו עניית קדישים וברכו, שמעלת ענייתם גדולה יותר מהתפילה בציבור, כדלהלן. והרוצים להמתין דוקא לעשרה, יבדקו שלא יצא שכרם בהפסדם כנזכר, ובגרימת טורח ציבור.
אם ישנם ששה שלא התפללו, יכולים לצרף עמהם עוד ארבעה שכבר התפללו, ויתפללו עמידה ואחר כך חזרת השליח ציבור. (ה רסה)
כתב הרמב"ם (תפילה פ"ח ה"ד): "כיצד היא תפילת הציבור? יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואין עושים כן בפחות מעשרה גדולים, ושליח ציבור אחד מהם. ואפילו היו מקצתם שכבר התפללו ויצאו ידי חובתם, משלימים להם לעשרה, והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו." וכתבו הגהות מיימוניות שכן דעת רבנו תם, ושכן הוא במסכת סופרים. וכן דעת הבית יוסף, דרכי משה, מגן אברהם, מאמר מרדכי, רבנו זלמן, עמק ברכה, יפה ללב, מגן גבורים, משנה ברורה, כף החיים, תבואות שמש ועוד. (שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן ז)
וכתב בספר פסקי תשובות (א תרצז): והדברים פשוטים וברורים על פי הרמב"ם והמשנה ברורה בשם הפוסקים, שאין צריך שיהיו דוקא עשרה שמתחילים שמונה עשרה יחד, אלא כל שיש עשרה אנשים בבית הכנסת, אע"פ שרק ששה מהם מתפללים יחד, הרי זו תפילה בציבור לכל דבר וענין. וכמה מזקני הרבנים שבדורנו מעידים בספריהם, שכן זכור להם עוד מצעירותם שלעולם לא הקפידו בקהילות ישראל על גדוליהם ותלמידי החכמים שבהם על עשרה שיתפללו שמונה עשרה יחד, וכל שהיו ששה שאוחזים עם השליח ציבור, היו נעמדים לתפלת שמונה עשרה ללא פקפוק, כיון שיש עשרה בבית הכנסת. וכתב בשו"ת בית אבי, וכן המנהג בכל מקום בפולין ובליטא ובארצות בני ספרד שלא להקפיד בזה. ובשו"ת חלקת יעקב כתב, וכן העולם נוהגים מקדם, וחפשתי בעניי ולא מצאתי מי שיאמר היפך מזה. ובשו"ת בצל החכמה כתב, וכן ראיתי בכל המקומות שהייתי שם. ובשו"ת קנין תורה כתב, כן נוהגים לכתחילה, ומעולם לא ראיתי גם אצל צדיקים וחסידים ואנשי מעשה המדקדקים לעשות כל מעשיהם בכל החומרות, ואפילו הכי מתפללים לכתחילה ששה אנשים בצירוף ארבעה שכבר התפללו, ואף שהיתה להם אפשרות לאסוף עשרה שלא התפללו, וכל מעשיהם תורה כידוע. ובשו"ת תהלות דוד כתב, ידוע לי שהיה מקובל אצלנו ובמדינות אירופה שהיו מתפללים בששה ובצירוף ארבעה. ע"כ. ישמע חכם ויוסף לקח, שפעמים בשביל הידור מצוה, יכול להכשל חס ושלום בעברות ממש של בין אדם לחברו.
מעט קודם הציבור - המאריך בעמידה ועל ידי כך מפסיד לענות קדושה, רשאי להתחיל את העמידה מעט קודם הציבור, ותפלתו נחשבת תפילה בציבור. (ה ער, רצז) ואולם במנחה לא יעשה כן, שהרי יפסיד את עניית הקדיש שקודם העמידה, שמעלתו גדולה יותר מהקדושה. וכמבואר להלן בדין המאחר לתפלה.
באמצע העמידה - ציבור שהתחילו את העמידה, רשאי אחר להצטרף אליהם להתפלל עמידה, ונחשבת תפילתו בציבור. ומכל מקום לא יתחיל אלא אם כן יכול לסיים את העמידה קודם שיגיע השליח ציבור לקדושה בשחרית ומנחה, או לקדיש בערבית, אבל אם לא יספיק, ימתין לענות ואחר כך יתחיל את העמידה. ועיין להלן בדין המאחר לתפלה עוד כמה פרטים בזה.
עם החזרה - יחיד המתחיל את העמידה עם חזרת השליח ציבור, נחשבת תפילתו בציבור, ומצטרף גם למנין כדי להתחיל בחזרה, ויתפלל עם החזן באותו קצב, כך שבהגיעו לסיום ברכת 'מחיה המתים', יאמר קדושה עם הציבור, וכן יאמר עם החזן ברכות 'האל הקדוש' ו'שומע תפלה', וכן כשיגיע הש"צ למודים, יגיע גם הוא למודים או ל'הטוב שמך ולך נאה להודות', כדי שישתחווה עם הציבור. ופשוט שבהגיעו למודים, ימשיך את הברכה, ולא יאמר "מודים דרבנן" כשאר הציבור. ולבני אשכנז, לכתחילה לא יתחיל את העמידה עד שיענה קדושה ו'אמן' של 'האל הקדוש', ורק במקום צורך יתחיל עם הש"צ. [ובשחרית, אם הגיע עם הש"צ ל"הטוב שמך ולך נאה להודות", ישתוק ויקשיב לברכת כהנים ויענה 'אמן' על ברכת 'לברך את עמו ישראל באהבה', וגם אחר פסוקי ברכת הכהנים.] (סימן קט ס"ב. ה רעג, תריג. ו שס. ה"ב ו פד)
ממתי התחילו להתפלל תפלת העמידה "שמונה עשרה"?
כתב הרמב"ם (הלכות תפלה פ"א ה"ב): מצות התפילה, שיהיה אדם מגיד שבחו של הקב"ה, ואחר כך שואל צרכיו בבקשה ובתחינה, ונותן שבח והודאה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כוחו, וכן היה הדבר תמיד מימות משה רבינו ועד עזרא הסופר. וכיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע, נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונתבלבלה שפתם, ולא היו יודעים לדבר בלשון יהודית שלימה. ומפני זה כשהיה אחד מהם מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקב"ה בלשון הקודש לבדה. כיון שראה עזרא הסופר ובית דינו כך, עמדו ותיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר, שלוש ראשונות שבח לה', ושלוש אחרונות הודאה לה', ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים, שהן כמו 'אבות' לכל חפצי איש ואיש ולצורכי הציבור כולם, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן, ותהיה תפילתם שלימה כתפילת בעלי הלשון הצחה. ע"כ. ואמרו חז"ל (ברכות לד ע"א): שלוש ברכות הראשונות למה הן דומות? לעבד שמסדר שבח לפני רבו. אמצעיות למה הן דומות? לעבד שמבקש פרס מרבו. אחרונות למה הן דומות? לעבד שקיבל פרס מרבו, שמשבחו והולך לו.
הסדר לברכות התפלה
במסכת מגילה (יז ע"ב) שנו חכמים: מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו לישראל תפלה על הסדר. ואמרו במדרש אגדה, דהיינו שנתקנו הברכות על סדר העולם, שכך מצינו י"ח ברכות של תפילה מעולם היו מתוקנות, וכיון שבאו אנשי כנסת הגדולה, אספום ותיקנום כסדרן: כשניצול אברהם אבינו מאור כשדים כשזרק אותו נמרוד לכבשן האש, פתחו מלאכי השרת ואמרו ברוך אתה ה' מגן אברהם. כשנעקד יצחק אבינו על גבי המזבח ומיד הביא עליו הקב"ה טל והחיה אותו, פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מחיה המתים. כשבא יעקב אבינו ופגע בשערי שמים והקדיש שמו של הקב"ה, פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י האל הקדוש. כשבא פרעה להמליך את יוסף על מצרים, בא גבריאל ולמדו שבעים לשון, פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י חונן הדעת. כשהחליף ראובן יצועי אביו, נקנסה עליו מיתה, מיד חזר בתשובה וחיה, שנאמר: "יחי ראובן ואל ימות", פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י הרוצה בתשובה. כשהודה יהודה ואמר "צדקה ממני" ונסלח לו על אותו עוון, פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י חנון המרבה לסלוח. כשמיררו המצריים את חיי אבותינו, אמר הקב"ה לישראל "וגאלתי אתכם", פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י גואל ישראל. כשנצטער אברהם צער המילה, בא רפאל ורפאו, פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י רופא חולים. כשזרע יצחק אבינו ומצא מאה שערים, פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מברך השנים. כשבא יעקב אבינו במצרים ונתקבצו השבטים עם יוסף כאחד, פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל. כשניתנה תורה לישראל ואמר לו הקב"ה למשה "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מלך אוהב צדקה ומשפט. כשטבעו המצריים בים סוף, פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י שובר אויבים ומכניע זדים. כשאמר לו הקב"ה ליעקב אבינו, "ויוסף ישית ידו על עיניך" שמח ובטח על דברו של מקום, ובשעה שנפטר מן העולם ובא יוסף ונתן שתי ידיו על עיניו ונשקו ובכה עליו, פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י משען ומבטח לצדיקים. כשבנה שלמה את בית המקדש, פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י בונה ירושלים. כשנושעו ישראל ועברו בים סוף ואמרו שירה, פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מצמיח קרן ישועה. כשנאנחו ישראל וזעקו לאל ושמע זעקתם, פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י שומע תפלה. כשעשו ישראל המשכן וירדה שכינה, פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י המחזיר שכינתו לציון. כשהכניס שלמה הארון לפני ולפנים ואמר "ה' אלהים אל תשב פני משיחך" ונענה, פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י הטוב שמך ולך נאה להודות. כשנכנסו ישראל לארץ ונתקיים עליהם המקרא "ונתתי שלום בארץ", פתחו מלאכי השרת ואמרו המברך את עמו ישראל בשלום. לפיכך, כשבאו אנשי כנסת הגדולה תקנו בחכמתם כסדר הזה, פתחו מלאכי השרת ואמרו "ברוך חכם הרזים" שנתן חכמה ליראיו. (שבולי הלקט, בית יוסף סימן קיב)
פרטים בברכות בסדר התפילה
ה' שפתי תפתח - הבא להתפלל מוסף או מנחה וערבית, והתחיל לומר "ה' שפתי תפתח", ושמע קדיש או קדושה, יענה ויחזור לומר שוב "ה' שפתי תפתח וכו'". (ו קצה)
ברכת אבות - היא הברכה הראשונה ששם אנו מזכירים את אבותינו הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב. ויזהר לכוון בה מאוד. ואם לא כיוון בה, מן הדין היה צריך לחזור ולהתפלל, אך מאחר ויש חשש שגם אם יחזור, לא יכוון, לכן אינו חוזר. ומכל מקום הרגיל לכוון בברכת אבות, ואירע פעם אחת שלא כיוון וסיים את התפילה, ויודע שאם יחזור להתפלל יכוון בה, רשאי לחזור ולהתפלל. וכמו כן רשאי לומר לשליח ציבור שיכוון עליו בתפלתו, ויענה אמן על כל ברכה. (סימן קא ס"א. ה"ב ה שעא)
וזוכר "חסדי אבות" "ומביא גואל" לבני בניהם למען שמו - מזכיר חסדי אבות אצל הגאולה, לומר שאף אם תמה זכות אבות, אבל גאולתו לעולם קיימת, שהרי הבטיח בשמו הגדול שיגאלנו. וכשם ששמו קיים לעולם ולעולמי עולמים, כך גאולתנו לעולם קיימת. וזהו פירושו: "וזוכר חסדי אבות" לבניהם לגואלם, ואף אם תמה זכות אבות, "מביא גואל לבני בניהם למען שמו" שקיים לעולם. (טור סימן קיג)
מוריד הטל - שבח שאומרים בימי הקיץ החל ממוסף של יום טוב ראשון של פסח. ואם טעה ואמר מוריד הגשם - אם נזכר כשאמר ברוך אתה ה' - יאמר למדני חקיך, ויחזור לאתה גיבור, אבל אם סיים מחיה המתים - חוזר לראש התפילה. (ו מט)
הטעם שאם טעה והזכיר מוריד הגשם בקיץ מחזירים אותו, כי אין זה סימן ברכה שירדו גשמים בקיץ. ויש לשאול, הלוא מבואר בגמרא (תענית ב ע"ב) שרק אם יצא חודש ניסן וירדו גשמים, אז זה סימן קללה, אבל בחודש ניסן עצמו, אינו סימן קללה, אם כן מדוע כשטעה מיד בפסח ואמר מוריד הגשם, מחזירים אותו, הלוא בניסן עדיין אין זה סימן קללה? ויש ליישב, כיון שברוב ימי הקיץ שלא מזכירים מוריד הגשם הוא סימן קללה, לא רצו חכמים לחלק בתוך ימי הקיץ עצמם, שבימים הראשונים עד סוף חודש ניסן לא חוזר, ולאחר מכן חוזר. ולכן אמרו כלל שווה לכל ימי הקיץ, שאם טעה והזכיר מוריד הגשם מחזירים אותו. (הר"ן, בית יוסף סימן קיד)
המסופק אם אמר מוריד הטל או מוריד הגשם: בתוך שלושים יום ראשונים לאמירת מוריד הטל [עד ט"ו באייר] - חוזר, כי מן הסתם מתוך הרגל לשונו אמר מוריד הגשם, אבל לאחר שלושים יום - אינו חוזר, שמן הסתם לאחר תשעים תפילות שבמשך שלושים יום, הורגלה לשונו לומר מוריד הטל. ועצה טובה, שביום טוב ראשון של פסח יחזור 90 פעם לומר: "מחיה מתים אתה רב להושיע מוריד הטל", ומכאן ואילך - אם יסתפק אם אמר גשם או טל, אינו חוזר, שכבר הורגלה לשונו ומן הסתם הזכיר טל. וכן נהג רבנו מאיר מרוטנבורג. וטוב שיאמר כן 101 פעם. (טור ושו"ע סימן קיד סעיף ט. ו נד)
משיב הרוח ומוריד הגשם - הוא שבח שאומרים בימות החורף החל מתפילת מוסף של שמחת תורה. ואם טעה ואמר מוריד הטל - אם נזכר קודם שאמר ברוך אתה ה', טוב שיחזור לאתה גיבור ויאמר משיב הרוח ומוריד הגשם, אבל אם נזכר אחר שאמר ברוך אתה ה', אינו חוזר. והטעם בזה, כי גם בחורף יורד טל, ואין זה סימן קללה. והטעם שמזכירים את הגשמים בברכת מחיה המתים, כי כשם שתחיית המתים היא חיים לעולם, כך הגשמים חיים הם לעולם. (ו מד, מו. טור סימן קיד)
מחיה המתים - המתפלל והגיע ל"ברוך אתה ה' מחיה המתים" ושמע קדושה מהמנין שלו או ממנין אחר, יענה עמהם. (ה תריג)
המתפלל שחרית, וכשהגיע למחיה המתים שמע ממנין אחר קדושה של מוסף "כתר יתנו לך", ישתוק ויכוון לצאת ידי חובה, ולא יענה עם הציבור ממש, כיון שאין הקדושות שוות. ואולם מנהג בני אשכנז לענות. (קט ס"ג. ה תריד)
ברכות האמצעיות [אתה חונן עד שמע קולנו] - מותר לבקש בהן כל בקשה שהיא מענין הברכה, כגון: ברפאנו, יכול לבקש על החולה, ושנזכה לבריאות איתנה, כדי שנהיה בריאים וחזקים לעסוק בתורה כראוי ולשמור כל המצוות. ויתחיל קודם בברכה ואחר כך יוסיף. כמו כן, יכול לבקש כל צרכיו בשמע קולנו, שהיא ברכה כללית. ואם אינו יודע לבקש בלשון הקודש, יבקש בלשון שמבין. (סימן קטו משנ"ב. ו קיב)
וכתב בספר חסידים (סימן קנח): ואם תצטרך לפרנסה אל תשים לבך רק לאותה ברכה, או אם יש לך חולי אל תשים לבך רק לברכת חולים, מפני שאומרים עליך בשמים: "זה פלוני סבור שאינו צריך אלא לזאת", לכן תכוון בכל הברכות. ואל תשים כוונת לבך רק לבקשות, כי עיקר הכוונה לברכות ולשבח, לכן אמרו יכוון בכולם, ואם אי אפשר יכוון בברכת אבות או במודים, כי אם תכוון רק בבקשות אז יהיו למעלה משׂטינים שאומרים אין ראוי לקבל תפלתו, שבכבוד ה' אינו חושש לבקש בכוונה ובדרך תחנונים, ואיך נעשה רצונו, שברצון נפשו מכוון ולא בשבח.
אתה חונן - מאחר וההבדל בין האדם לבהמה הוא הבינה והשכל, לכך קבעו חז"ל ברכת 'אתה חונן' בתחילת הברכות האמצעיות, שאם אין בינה אין תפילה. (סימן קטו)
הצריך חיזוק בהבנה בתורה או ששוכח לימודו, יבקש ויתחנן לבורא עולם בברכה זו שיחון אותו להבין את התורה בשכל ישר ועמוק, ושיזכור היטב את לימודו. (ו סב)
כתב בספר חסידים (סימן קלא): אם מבקש אדם דבר שהוא שבח לבוראו, כגון על לימוד תורה או דבר אחר מחפצי שמים, ושופך את נפשו עליו, הקב"ה שומע תפלתו, אף על פי שאין בידו מעשים טובים. ואמרו בגמרא (ברכות נ ע"א) שהפסוק: "הרחב פיך ואמלאהו", נאמר על דברי תורה. ופירש רש"י שיבקש אדם כל תאוותו מה' בדברי תורה ומצוות. ובאר המהרש"א, בתחילת פסוק זה נאמר: "אנוכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים", ללמדך שאל תחשוב שלא אוכל למלא כל משאלותיך, הרי אנוכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים, אשר ראית שם את היכולת בידי למלא כל שאלותיך.
השיבנו - אם אחד ממכריו אינו שומר תורה ומצוות, ישתדל להזכירו מידי פעם בברכה זו שיערה עליו הקב"ה רוח טהרה ממרום לשוב בתשובה. ומעשה בבנו של מהר"ם אלשיך, שיצא לתרבות רעה, והורה רבנו האר"י ז"ל למהר"ם להתפלל עליו בברכה זו, וכן עשה, ובפתע פתאום חזר בתשובה שלימה. (ו סג)
ברכת השנים [בחורף] - בארץ ישראל מתחילים לבקש על הגשמים [לבני ספרד - "ברך עלינו", ולבני אשכנז - "ותן טל ומטר לברכה"] בתפלת ערבית של ליל ז' בחשון, עד מנחה של ערב יום טוב הראשון של פסח. (סימן קיז ס"א)
ואף על פי שמן הראוי היה להתחיל לבקש על הגשם תיכף ומיד לאחר חג הסוכות, שהרי כבר מיום טוב האחרון של החג, התחלנו לומר משיב הרוח ומוריד הגשם, מכל מקום מאחר ובזמן בית המקדש, היו עם ישראל עולים לשם לקיים מצות עליה לרגל, והיו עולים גם מבבל שהוא ישוב יהודי המרוחק ביותר אז מירושלים, וזמן חזרתם אָרַךְ כשבועיים ימים עד הגיעם למחוז חפצם, לכך תיקנו חז"ל לעכב את בקשת הגשם, כדי שלא ירדו גשמים כשהם עדיין בדרך ויעכבום ויצערום. ואף לאחר חורבן בית המקדש, היו מתאספים מכל התפוצות לעלות לרגל לכותל המערבי שלא זזה שכינה משם, ומפני תקנת עולים אלו איחרו את השאלה של טל ומטר לשבעה בחשון. (ו עו)
בחוץ לארץ [לבד ממקומות שהאקלים דומה לשל ארץ ישראל], מתחילים לבקש על הגשמים כחודש וחצי לאחר ארץ ישראל, מתפילת ערבית של יום הששים שאחר תקופת תשרי [מובא בלוחות השנה זמן התקופה]. וטעם ההבדל בין חוץ לארץ לארץ ישראל, מאחר ובחוץ לארץ גשמיהם מרובים ואינם צריכים לגשמים כל כך מיד בתחילת החורף, לא כן בארץ ישראל שאין הגשמים מרובים וזקוקים להם יותר, לכן מקדימים לבקש מליל ז' בחשון. (ו פא)
מי שטעה ואמר ברך עלינו [ותן טל ומטר] לאחר שמחת תורה קודם ז' בחשון או קודם יום השישים לתקופה בחוץ לארץ, יצא. כי על כל פנים עונת הגשמים היא. ובצרוף דעת הגאונים, הרמב"ן והרא"ה, שכיום שאין בית מקדש ואין עולים לרגל שחוזרים מירושלים לבתיהם, צריכים כבר ממוצאי החג לבקש על הגשם. (ו עח, פג)
טעה ואמר ברכנו [ותן ברכה]
נזכר בסיום הברכה קודם שחתם ברוך אתה ה' - לבני ספרד, יחזור לתחילת הברכה. ולבני אשכנז יאמר: "ותן טל ומטר לברכה", וימשיך הברכה. (הלכה ברורה ו קצד)
חתם ברוך אתה ה' - יאמר: "למדני חוקיך", ויחזור לתחילת הברכה.
חתם ברוך אתה ה' מברך השנים - כל שלא התחיל תקע בשופר, יאמר: "ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה" בלבד, וימשיך תקע בשופר.
התחיל תקע בשופר - ימשיך עד "שמע קולנו", ולפני שיאמר 'כי אתה שומע תפלת כל פה', יאמר: "ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה" בלבד.
חתם ברוך אתה ה' ולא אמר שומע תפלה - יאמר: "למדני חוקיך", כדי שיהיה נראה כאומר פסוק, ויאמר שם "ותן טל ומטר..." כנ"ל, כי אתה שומע תפלת כל פה וכו'.
חתם שומע תפלה - יאמר "ותן טל ומטר..." לפני ברכת רצה.
התחיל תיבת 'רצה' או שנזכר בהמשך העמידה - חוזר לברך עלינו, וממשיך תקע בשופר ושאר הברכות על הסדר.
סיים 'יהיו לרצון אמרי פי' השני - אף שעדיין לא פסע לאחוריו, חוזר לראש התפילה. ואם רגיל להוסיף תחינות ובקשות לאחר מכן, כל עוד שלא סיימן - חוזר לברך עלינו, אבל אם נזכר לאחר שסיימן - חוזר לראש התפילה. (קיז ס"ה. ו פד)
אם טעה ולא ביקש על הגשם בערבית של ליל ז' בחשון, דינו כנ"ל. ואולם אם סיים תפלתו, יחזור להתפלל בתנאי של נדבה. (ו פח)