אור ברסלב

סדר היום בהלכה ובאגדה

שער ההלכה

שער האגדה

הבהרה לציבור הנשים, ה' עליהן יחיו.

יש להבהיר, כי עיקר ההלכות השייכות לנשים, הן מהנושאים דלהלן: נטילת ידים, ההנהגה בבית הכסא, ברכות השחר, ברכות התורה, לשון נכונה, הזכרת שם ה', תפילת העמידה, עניית אמן וברוך הוא וברוך שמו, מקום אמירת דברים שבקדושה, הליכות האדם בחיי היום יום [חלק מההליכות], ההכנות לשינה. יתכן ויש עוד מעט הלכות מפוזרות בשאר הנושאים.

יש לדעת, כי הנשים אינן חייבות בשלוש תפילות כל יום כאנשים, אלא רק בברכות השחר, ברכות התורה, ותפילת עמידה אחת. ולהלן יבוארו פרטי הדינים בעזרת ה'.

הנהגת האדם בבוקר

מודה אני לפניך

כשיתעורר משנתו, תיכף יפתח בהודאה לבורא עולם על החסד שעשה עמו, שהפקיד את נשמתו אצלו כשהיא עייפה, והחזיר לו אותה חדשה ורגועה. ויאמר בשמחה: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". והאשה תאמר: "מוֹדָה אֲנִי ...". (א פח)

זריזות

כשיתעורר משנתו, ישהה מעט, ואחר כך יקום בזריזות לעבודת הבורא, ולא יעמוד בפתאומיות מיד כשמתעורר, כי דבר זה מסוכן לבריאות. (א פו)

כתב רבנו יעקב בעל הטורים (סימן א): "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו. ואף אם ישִׂיאנו [יפתהו] יצרו הרע בחורף, ויאמר לו, היאך תקום ממיטתך עתה, הלוא הקור גדול? ובקיץ יאמר לו, היאך תקום ממיטתך, ועדיין לא שׂבעת משנתך? לא ישמע לו, אלא יחשוב בליבו, אילו הייתי עובד בעבודת מלך בשר ודם, והיה מצווה אותי להשכים באור הבוקר לעבודתו, היאך הייתי זהיר וזריז לעמוד לעבודתו כאשר ציוני, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שאני קם עתה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאהיה זהיר וזריז לעמוד לעבודתו כאשר ציוני. וכבר אמר שלמה המלך (משלי ו ט): "עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב, מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ". (א פו)

זמן הקימה

כתב מרן השלחן ערוך (סימן א סעיף א): "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". על כן, מן הראוי לקום מוקדם לפני עמוד השחר ולהכין את עצמו, כדי להתפלל תפילת שחרית עם הנץ החמה. אולם לפי מציאות החיים כיום שישנים מאוחר, ובפרט אם ישן מאוחר מחמת שעוסק בתורה עד שעת לילה מאוחרת, וקשה לקום מוקדם כל כך, ישתדל לקום כפי יכולתו, אך יקפיד להתפלל בציבור, ושלא יעבור זמן קריאת שמע ותפילה. (הרמ"א שם. א נז, עו)

כיצד קמים בבוקר?

כתב רבנו יונה בספר היראה: אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי העולם. בכל בוקר בהקיצו משנתו, יהיה נרתע ונחפר מאימת הבורא, בזכרו חסדו אשר עשה לו ואמונתו אשר שמר לו, כי החזיר לו נשמתו אשר הפקיד אצלו, ואז יברך בלבו הבורא אשר הגדיל לעשות עמו כי חידש והחליף כוחו. ובשומו הדברים האלה על לבו, תבער אהבת הבורא בלבו, ואז אל ישכב במיטתו כדרך העצל, אך במהירות וזריזות יקום מיד. ואם יפגע בו מנוול זה [היצר הרע] ויוליכנו דרך עצלות, ישיב אמריו לו, וישים אל לבו כי אם יקרא לו בעל חוב או אדם אחר, יקום אליו מיד או מפני כבוד האדם או מפני רווח שיביא לו חיי שעה. או מיראת הפסד ממון כמו אם נפלה דליקה בעיר, יקום מיד במהרה ולא יתרשל. או אם יצטרך ללכת לעבודת השר, יקום ולא יתרשל פן יעלילו עליו או למצוא חן בעיני השר, על אחת כמה וכמה לעבודת מלך מלכי המלכים הקב"ה שיש לו להיזהר לקום במהירות ובזריזות, ויירא פן יאחר לבוא. וכל מעשיו יחשוב לעשות לשם שמים, וילך בדרכי החכמים, ויהיה נכנע.

נטילת ידיים

רוח רעה

כשהאדם ישן בלילה, שורה על ידיו רוח רעה, וכדי להעבירה, עליו ליטול ידיו שלוש פעמים לסירוגין כדלהלן. על כן ישים לב, שכל עוד שלא נטל ידיו, לא יגע בפה, אף, אוזניים ועיניים, מפני שיכול להינזק מהרוח רעה. ולא דוקא בתוך נקביהם אלא אפילו מבחוץ לא יגע. ואם הוצרך לחכך בהם, יחכך באמצעות בגד וכיוצא. (זוהר הקדוש. סימן ד סעיף ג. ומה שכתבנו שלא יגע באברים אלו אפילו מבחוץ, כן כתב מרן החיד"א שפשוט הוא, ושכן הוא בזוהר הקדוש, וכן דעת הפרדס תלמיד הרשב"א, הרמ"ע מפאנו, מעדני מלך, פרי חדש, מאמר מרדכי, שלמי ציבור ושערי תשובה.)

לא יגע במאכל קודם הנטילה. ואם נגע בו, ישטפהו במים שלוש פעמים. ואם אי אפשר לשוטפו, כגון שנגע בלחם או משקה, יש להתירו אף ללא שטיפה. (א שסב, שסט)

ישנם שלושה טעמים לנטילת ידיים בבוקר: א. מפני הרוח רעה ששורה על הידיים מחמת הלילה או השינה. ב. הידיים עסקניות הן, ובמשך השינה נגע במקומות המכוסים שבגופו, ואיך יתפלל בידיים לא נקיות (הרא"ש). ג. אחר השינה אנו נעשים כבריה חדשה, כמו שנאמר (איכה ג כג): "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ", לפיכך צריכים אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו, ולכן תקנו להתקדש וליטול בכלי, ככהן שמקדש ידיו מהכיור קודם עבודתו (הרשב"א). (בית יוסף סימן ד)

סדר הנטילה

נוטל ידיו בכלי שלוש פעמים לסירוגין, כדלהלן: לוקח את הכלי [המחזיק לפחות רביעית מים 81 גרם] ביד ימין וימלאהו מים, ימסרהו ליד שמאל וישפוך על יד ימין, יחזיר את הכלי ליד ימין וישפוך על יד שמאל, ושוב ישפוך על יד ימין ואחר כך על יד שמאל, ויחזור כן פעם שלישית, ויברך: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, וציונו על נטילת ידים", וינגב. (א שיז)

ישתדל שיגיעו המים עד סוף הפרק של היד, ויסובב ידו כך שיבואו המים על כף היד וגבה ובין האצבעות. [ואם יש לו מעט מים, יטול עד סוף קשרי האצבעות ויברך.] (א שכא)

אם ידו אחת חבושה בתחבושת, יטול את ידו הבריאה, ויברך על נטילת ידים. (א שכב)

נטל ידיו, וטעה ונגע במי שלא נטל ידיו, חוזר ונוטל בלי ברכה. (הגר"ח פלאג'י, בן איש חי, כף החיים ועוד. יבי"א ח"ט סימן קח אות טז. א שלג)

מקום הנטילה

אין ליטול ידים בבית הכסא [שרותים] או בחדר אמבטיה שיש בו בית הכסא. ומכל מקום בשעת הדחק שאין אפשרות אחרת, וכגון שנמצא במטוס או ברכבת, יש להקל ליטול שם, אך יברך בחוץ. וטוב שיסגור את האסלה בשעת הנטילה. (ח"ג עז)

חדר אמבטיה שאין בו בית הכסא, מותר ליטול שם ידים, אך יברך בחוץ. (ח"ג עח)

לא יטול ידיו על גבי קרקע במקום שבני אדם עוברים ושבים. [ויש להזהיר בזה בעיקר את הישנים בחג הסוכות בסוכה הבנויה ברחוב, שלא יטלו את ידיהם בקומם משנתם במקום העוברים ושבים, אלא בתוך כלי]. ואם טעה ונטל על גבי קרקע, ישפוך עליהם רביעית [81 גרם, כחצי כוס חד פעמית] מים, כדי לבטלם. (א שלט)

הנוטל ידיו בכיור שבמטבח ויש שם כלי אכילה, ישטפם היטב קודם שמשתמש בהם, מפני רוח רעה השורה עליהם. (א שלט)

זמן הנטילה והברכה

מותר ללבוש בגדים קודם שנוטל ידיו. (א שפד)

כמבואר בגמרא (ברכות ס ע"ב), וכן כתבו רבים מהפוסקים. (הרשב"א, הרא"ש, ארחות חיים, כל בו, הטור, מרן השלחן ערוך (ס"ס ד וסימן מו), מגן אברהם, מקור חיים, רבנו זלמן, כפי אהרון ועוד.) ויש מתחסדים על פי הזוהר הקדוש שלא להתלבש לפני הנטילה. והנה גאון עוזנו רבנו יוסף חיים זיע"א, החמיר בזה בספרו בן איש חי, אבל בספרו עוד יוסף חי (תולדות אות י) חזר בו, וזה תוכן דבריו: "כתב במנחת אהרן, קודם נטילת ידים לא יגע במלבושיו, כדי שלא תשרה רוח רעה על בגדיו בנגעו בהם. עכ"ל המנחת אהרן. והנה אנו רואים שאין העולם נזהרים בזה, ובאמת שקשה להיזהר בכך, ונראה לי שאין לחוש לזה, יען כי הרוח רעה לא תשרה על כלי צמר ופשתן או כלי עץ וברזל, שאינה קופצת ממקומה שהיא בידים אלא על מאכל ומשקה, אבל אינה נעתקת לשרות על בגדים וכלים, שאם לא כן, תקשה לך איך לוקח הכלי עם מים לערות על ידיו, והלא כיון שנגעה ידו בכלי, שרתה עליו רוח רעה וגם המים שבתוכו נטמאו, ואיך מטהר בהם ידיו בנטילה? ועוד קשה, הלא בעל כורחו צריך האדם לגעת בכר ובשמיכה במיטתו, ולפי המנחת אהרן הרי רוח רעה שורה עליהם ויצטרכו רחיצה בכל יום. אלא ודאי שאין רוח רעה שורה על כלים ובגדים, ולכן אין העולם נזהרים בזה". (שו"ת יביע אומר ח"ה סימן א)

אשה הקמה בבוקר וצריכה להכין בדחיפות דייסה לתינוקה, ואי אפשר לה להמתין עד שתיטול ידיה, רשאית להכין את הדייסה קודם שתיטול ידיה, ובלבד שתקפיד שלא לגעת באוכל עצמו בשום אופן אלא בכף ובבקבוק וכיוצא.

הנכון לילך לבית הכסא קודם שיטול ידיו. ואם הוצרך לצרכים גדולים, יקנח במים כרגיל. ובצאתו מבית הכסא, יטול ידיו ויברך על נטילת ידים. כמבואר במגן אברהם (סימן ד סק"א). וכן נוהג מרן הראשון לציון שליט"א ליטול ידיו לאחר לבישת הבגדים והליכה לבית הכסא. (א שפה, שפז)

יש הנוהגים להכין מהערב מים בכלי על יד המיטה, כדי שמיד בקומם משנתם בבוקר יטלו את ידיהם, ואינם מברכים על נטילה זו, מאחר ואין גופם נקי וצריכים ללכת לבית הכסא, ולאחר שיוצאים מבית הכסא, נוטלים ידיהם שוב ומברכים על נטילת ידים. ויש מערערים על זה, מאחר ובשעה שנטל את ידיו בתחילה יצא ידי חובת הנטילה. ואף שלא ברך, אין זה גורע ממעשה המצוה, כי ברכות אינן מעכבות, נמצא שאינו יכול לברך על הנטילה השניה, שהרי פטור הוא בכלל מהנטילה. אלא אם כן נסמוך על הפוסקים שאינו חייב לברך על הנטילה מיד, אלא יכול לברכה בבית הכנסת יחד עם כל ברכות השחר כדלהלן, אבל כבר נשאל על מנהג זה הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סימן קד), וזה תוכן דבריו: אותן מדינות שהשליח צבור פותח בברכות השחר בבית הכנסת בברכת על נטילת ידים, אם יש בזה ברכה לבטלה. והשיב להם, בודאי ברכה לבטלה היא בלי ספק, ואף על פי שכבר נהגו, יש לבטל מנהגם, כי אין מנהג בדבר איסור. וכן כתבו בתשובות הגאונים, ספר המקצועות, רבנו חננאל, רבנו אברהם בן הרמב"ם ועוד. נמצא אפוא שחומרה זו אינה מומלצת לכל הדעות, ואדרבה עדיף להחמיר בספק ברכה לבטלה, מאשר להחמיר שלא להתלבש או ללכת לבית הכסא קודם נטילת ידים. וכן דעת המגן אברהם שכתב: ולי נראה שטוב לעשות צרכיו תחילה, כדי לברך אשר יצר תיכף לאחר השינה, כדי לצאת מן הספק, שיש אומרים שמברך אשר יצר על השינה, אף שלא עשה צרכיו, וכל שכן אם צריך לנקביו שאסור לו לברך. ע"כ. (א שמא, שפד)

לאחר שנטל ידיו וברך על הנטילה, יברך אשר יצר. ואת שאר ברכות השחר מאלוקי נשמה והלאה, רשאי לברך אחר כך בבית הכנסת (בית יוסף ס"ס ו). ואם אפשר, טוב שיהדר להסמיך את ברכת אלוקי נשמה לברכת אשר יצר. (משנ"ב ס"ק יב)

כתב מרן בשלחן ערוך (סימן ו סעיף ב): יש נוהגים להמתין לברך על נטילת ידיים עד בואם לבית הכנסת, ומסדרים אותו עם שאר הברכות. ובני ספרד לא נהגו כן. ע"כ. וכתב הרמ"א בדרכי משה (אות ד): "ואני בעצמי נוהג כמנהג בני ספרד".

כמה פרטים בנטילה

טוב להקפיד בנטילה זו ככל דיני הנטילה לסעודה. על כן, יהיה הכלי שלם ולא נקוב. המים יהיו נקיים ולא סרוחים עד שאינם ראויים לשתיית בהמה, ושלא עשו בהם מלאכה. שלא תהיה חציצה על הידים כלכלוך וכיוצא. שיבואו המים על הידים מכוח אדם או דבר אחר ולא ישפכו מאליהם כמפל מים וכיוצא. וכמבואר בהרחבה בחוברת "הלכות סעודה". (א רצג)

אין לו כלי - יטול מהברז לבד, על ידי שיפתחהו ויסגרהו שש פעמים, [דהיינו, שיפתח את הברז שישפכו המים על יד ימין ויסגור, שוב יפתח שישפכו המים על יד שמאל ויסגור, וכה יעשה שלוש פעמים] ויברך, ובתנאי שהמים באים לברז מחבית או דוד שעל הגג, שאז נחשב שהמים באים על ידיו מכלי, אבל אם הם באים דרך צינורות בלבד, לא יברך. על כן, היום שעל פי רוב אין חביות על הגג, יפתח את הברז של המים החמים דוקא, שהם עוברים דרך הדוד שמש. (ח"ג מט. א רצג)

אין לו מים - ישפשף את ידיו בבגד או בדבר אחר, ולא יברך, ויתפלל כך. ואם ימצא מים לאחר התפילה, יטול את ידיו, אך לא יברך על נטילה זו. (א תלא)

חנוך לנער

מצוה לחנך את הקטנים שיטלו ידיהם בברכה. וכן יש ליטול את ידי התינוקות להוסיף להם טהרה, וגם כדי שלא יגעו במאכלים ויטמאום. (א שלד)

שטיפת הפנים

אחר שברך וניגב ידיו, ישטוף את פיו היטב, כי מלבד שדבר זה טוב לרפואת הגוף, יש בזה גם מצוה, שיתפלל לפני ה' בטהרה ונקיות. וכשרוחץ פניו, יקפיד לנגבם היטב, משום רפואה. (א תלב)

דיני לבישת הבגדים

מלוא כל הארץ כבודו

"שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז ח), זהו כלל גדול בתורה, שעל ידו יִקְשֶׁה לאדם לחטוא, כי ישים אל לבו תמיד שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד נגדו ורואה את מעשיו תמיד, שנאמר (ירמיה כג כד): "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים, וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'"? ומיד תגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד. (הרמ"א סימן א סעיף א)

על האדם להתנהג בצניעות, אפילו בלילה בחשכה, כי כחשכה כאורה לפניו יתברך. ועל כן, כשפושט או לובש את בגדיו, יתנהג בצניעות. ומכל מקום כשמחליף את בגדיו בחדר האמבטיה, לא צריך לדקדק בזה. (א רז. אגרות משה יורה דעה ח"ג סימן מז אות ג)

מידת הצניעות וכיסוי הגוף שצריך להקפיד עליה, נמדדת לפי הקפדת האדם על לבושו כשהוא בחברת אנשים, דהיינו שלא יגלה את עצמו יותר ממה שהוא רגיל בחברת אנשים. ואולם לא מדובר לפי מה שלובש האדם כאשר עומד הוא לפני מלך או שר חשוב, ואף לא כפי שרגיל ללכת ברחובות העיר, אלא כאדם היושב בביתו לפני אנשים שאין עליו לכבדם [בני ביתו], אך גם אינו רוצה להתבזות בפניהם. ומכל מקום אם יש לו צער, כגון שחם לו ביותר או סיבה אחרת, רשאי להקל יותר, שבאופן כזה שהוא מצטער, הדרך לישב כן גם בפני אנשים היודעים מצערו, וה' יתברך הרי יודע את צערו. אבל לא ילך בגילוי ערוה. (אגרות משה יו"ד ח"ג סימן סח אות ד)

בגדים נקיים

יקפיד שבגדיו יהיו נקיים מכל לכלוך וזיעה, ובפרט בימי הקיץ שהחום רב ומזיע, יש להקפיד יותר, ולא יגרום צער לסובבים אותו, ופעמים שגורם גם לחילול ה'. (א ריב)

כתב הרמב"ם (דעות פ"ה ה"ט): יהא מלבושו נאה ונקי, ואסור שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהם. ולא ילבש, לא מלבוש מלכים כבגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלים בהם, ולא מלבוש עניים המבזה את לובשיו, אלא בגדים בינוניים נאים.

בגדיו של בבא מאיר אביחצירא זיע"א

בספר הנפלא "אביר יעקב" (עמוד 500) כותב על מאור ישראל רבנו מאיר אביחצירא זצ"ל: "דומה שהחום לא קרב לסביבתו של רבנו הלוהטת רוחניות. מעולם לא שלטה בו זיעה ולא עלה ממנו או ממחלצותיו ריח קל של חום וכדומה. גן עדן עלי אדמות נטוע היה במחיצתו, חקל תפוחין קדישין סביבותיו. כך למשל, מוסר אחד ממקורביו החביבים, מאשר העידה הרבנית באוזניו, כי מעולם לא היה צורך לכבס את בגדיו אחר שלבשם. כמות שהם, ניתן היה לקפלם ולהכניסם לארון. זאת ועוד, רשמנו עדות מפי הרה"ג רבי אברהם ביטון שליט"א, שזכה להתקרב לרבנו ולשהות במחיצתו שנים רבות, שבאחרית ימיו, כשהיה מגיע מישהו לרחוץ את גופו הטהור של רבנו, היו מי הרחצה נותרים נקיים עד שהיה נוהג אותו אדם לשתות מהם".

ישים לב ללבוש את בגדיו כהוגן, ולא באופן שיתגנה על הבריות. ואם נהפך צידו הפנימי של הבגד לצד החיצון, יפשטהו ויחזור וילבשהו כהוגן. מה גם שלבישת בגד הפוך, גורמת לשכחה. (א ריא)

שני מלבושים

לא ילבש שני מלבושים יחד בפעם אחת, מפני שהדבר גורם לשכחה. וטוב להזהר גם שלא לפשטם יחד, שמא אחר כך ילבשם יחד. (א ריח)

כיפה וכובע - טוב שלא יניח את הכיפה בתוך הכובע וילבשם יחד, אלא יניח את הכיפה על ראשו, ואחר כך את הכובע. (הלכה ברורה א כה)

סדר נעילת הנעליים

כשנועל נעליו, ינעל ימין תחילה ולא יקשרנה, ואחר כך של שמאל ויקשרנה, ויחזור ויקשור של ימין. ובנעליים ללא שרוכים, נועל של ימין תחילה ואחר כך של שמאל. וגם הנשים ינהגו כן. ומי שהוא שמאלי בידו ורגלו [שעוקר רגל שמאל בתחילת הילוך או עליה במדרגות], יקשור נעל ימין קודם ואחר כך שמאל. (סימן ב סעיף ד. פסקי תשובות כג)

כיון שמצאנו בתורה שהימין חשוב יותר [בהן יד ורגל ועוד], לכן נועלים ימין קודם. אולם לענין קשירה מצאנו שהתורה נתנה חשיבות לשמאל שקושר עליה תפילין של יד, לכן קושרים קודם נעל שמאל, אבל השמאלי שקושר תפילין ביד ימין, יקשור תחילה נעל ימין. (משנ"ב סימן ב ס"ק ה ו. פס"ת כג)

כשחולץ נעליו, חולץ של שמאל תחילה. מפני שזהו כבודה של הימין להישאר עם הנעל יותר, ולא תהיה יחפה. (סימן ב סעיף ה. א ריג)

ההנהגה בבית הכסא וברכת אשר יצר

איסור השהיית צרכיו

נאמר בתורה (ויקרא יא מג): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". ומכאן דרשו חז"ל, שאסור לאדם להשהות את צרכיו בין גדולים ובין קטנים. והמשהה צרכיו בקטנים, מכניס את עצמו לחשש עקרות, חס ושלום.

כתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ד הלכה א): הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים והמחלימים... ולא ישהה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך לבית הכסא, יעמוד מיד. וכתב עוד (הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה לא לב): "המשהה צרכיו ולא הולך לבית הכסא, הרי זה משקץ את נפשו, לבד מחולאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו. וכל הנזהר בזה, מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק את נפשו לשם הקב"ה, שנאמר: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי".

וכתב רבנו יונה בספר היראה: "ויבדוק עצמו יפה יפה, כי אחרי אשר קרביו ובני מעיו צריכים לברך את הבורא תמיד, שנאמר: "בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ", אין נאה להביא בטן מלאה צואה לפני הקב"ה רבונו של עולם ולברכו".

כתב הגאון רבנו יוסף חיים זיע"א (בן איש חי פרשת ויצא): ענין האכילה הוא, לברר את האוכל מתוך הפסולת, והאוכל שהוא המזון נבלע באיברים, והפסולת נעשה מותר ונדחה למטה, ומזה ניזונים ומושפעים הקליפות [הטומאה - "סטרא אחרא" [=הצד האחר] ] . ולכן המשהה נקביו, שמשהה את המותר והקליפה ההיא מלדחותה אחר שנגמר בירורה, הנה הוא משקץ את נפשו ממש, יותר ממה שמשקץ את גופו. ובזה יובן הטעם ששורה על האדם רוח רעה בכניסתו לבית הכסא, מפני ששם נאחזים כוחות הסטרא אחרא, אשר הזוהמה היא מזונם. ולכן צריך האדם להיות נזהר מאוד שלא ישהה נקביו וישקץ עצמו, וכל עת אשר ירגיש שהגיע זמן הפסולת לצאת, יוציאה תיכף בלי איחור ועיכוב כלל. ואזהרה זו צריכה יותר על פי הסוד, ובפרט קודם תפילה וברכה ועסק התורה, וכמו שכתב בספר חסידים (סימן תתיח), אדם צריך להיות נקי מבפנים כבחוץ, שנאמר (תהלים קג א): "וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ", שלא יהא בקרביו טינופת, לכך קודם שיתפלל וקודם שיברך, יעשה צרכיו. ע"כ.

הישן בלילה שהרגיש צורך להתפנות לצרכיו, לא יתעצל לקום ממיטתו, ובסיימו ישטוף ידיו בלי כלי [דוקא] ויברך אשר יצר, ולא יברך על נטילת ידים, שהרי דעתו לחזור ולהמשיך לישון. ואם קשה לו לשטוף ידיו מחמת הקור, ישפשף ידיו בבגד וכיוצא, ויברך אשר יצר. (א רנב, שנה)

המשהה נקביו מחמת שמחפש מקום צנוע להתפנות בו, אין בזה איסור 'בל תשקצו', כי גדול כבוד הבריות, ואפילו לצרכיו הקטנים רשאי להשהות עצמו עד שימצא מקום צנוע, רק שלא ישהה עצמו יותר מדי. (ה"ע א לט. א רסא)

הצריך לצאת לנקביו, אך אינו יכול מחמת שיש לו עצירות, ילך ארבע אמות [כ-2 מטר] וישב, ושוב ילך ארבע אמות וישב, וכך יעשה עשר פעמים, או שילך עשר אמות [כ-5 מטר] וישב, ויחזור כן ארבע פעמים (ברכות כג ע"ב). וטוב שיאכל תמרים ושזיפים שהם משלשלים. (גיטין ע ע"א, תענית ט ע"ב. חזו"ע שבת ג שסט. ועיין "מפתחות לחיים" להרה"ג זמיר כהן שליט"א עמ' 20)

השהיית צרכיו באמצע לימודו

העוסק בתורה והוצרך לצאת לצרכיו, אם מרגיש שיכול להתאפק לפחות 72 דקות, ואפילו הוא מסופק אם יכול להתאפק, רשאי לסיים את הענין ואחר כך לצאת. אך אם אינו יכול להתאפק כל כך, יפסיק ויצא לבית הכסא. ואולם אם יש חשש שיגרם לו ביטול תורה, כגון שיקשה עליו לחזור לענין, או שהוא מלמד לאחרים וכשיצא הם יתבטלו, רשאי לסיים את הלימוד ואחר כך לצאת. (מ"ב סימן צב ס"ב. ה"ע א לח. א רנו)

זהירות

לא ישב בבית הכסא במהרה ובחוזקה, ולא ידחוק את עצמו מדי, מפני הסכנה. ולא יצא מבית הכסא, עד שירגיש שאינו צריך עוד. (א רנח)

צניעות

יתנהג בצניעות ולא יגלה מגופו אלא מה שמוכרח שלא יטנפו בגדיו ולא יותר. (רס)

אמרו חז"ל: הצנוע בבית הכסא ניצול מרוחות רעות ומזיקים. וכשהוא ישן, אין מבהילים אותו בחלומותיו, ומאריכים לו ימיו ושנותיו. (ברכות סב ע"א, יפה ללב ח"ב סימן ג אות ב)

דיבור בבית הכסא

אין לדבר בבית הכסא. ואם צלצל הפלאפון בשהותו שם, לא יענה. ואולם אם יש חשש של הפסד ממון או חולי וכיוצא, רשאי לענות, אך יקצר בדבריו. ואם הוצרך לדבר בענין בית הכסא, כגון לבקש מים לקנח או נייר, מותר לדבר. (א רסג)

הנכנס לבית הכסא שלא לעשיית צרכיו, אלא לקחת חפץ וכיוצא, רשאי יותר להקל בדיבור שם, וכל שכן אם בית הכסא משמש לאיחסון חפצים וכיוצא. ועל כן, אמא המקלחת את ילדיה הקטנים באמבטיה שיש בה בית הכסא, מותר לה לדבר עמהם בדברים הנצרכים. (פס"ת א כט)

הרהור בדברי תורה

אסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ של רבים [מקוה]. ואם בא לו הרהור של תורה, יסיח דעתו מיד להרהר בעסקיו והוצאותיו. כן למדנו (שבת קנ ע"א) מהפסוק: "והיה מחניך קדוש", והיינו שמקום חנייתך תהיה בקדושה. ופירש רש"י, משום שישראל מהרהרים תמיד בדברי תורה, לכך תהיה במקום קדוש, כדי שתוכל להרהר. (א רסה)

מותר לחשב חשבונות של מצוה בבית הכסא, כגון לחשב כמה צריך להוציא מכספו לצדקה או להוצאות שבת וכדומה. (א רפג)

הכנסת דברי קודש

לא יכנס לבית הכסא עם ספר קודש, אלא יניחהו בחוץ ויכנס. ואם חושש שיגנב, יניחהו בכיסו ויכנס. וטוב שיעטוף את הספר בשקית ניילון, ויניחהו בכיסו כך. (א רסט)

עיתון שמותר לקרוא בו [דהיינו שאין בו לשון הרע ורכילות, ותמונות אסורות וכיוצא,] ויש בו תמונות של רבנים, מותר להיכנס עמו לבית הכסא, כי אין קדושה בתמונה. אך פשוט שאסור לנהוג בתמונות אלו מנהג בזיון, לדרוך עליהם וכיוצא. (א רסט)

הכנסת אוכלים ומשקים

לכתחילה לא יכנס עם מאכלים ומשקים לבית הכסא, אלא אם כן יעטפם בכיסוי אחד. ואם נכנס עמהם בלי כיסוי, טוב שישטפם שלוש פעמים. (א רפח. פס"ת ב תצח)

נקיות הגוף

אחר שעשה צרכיו גדולים יקפיד לקנח גם במים, כי זהו עיקר הניקיון. ואם אין לו מים, יקנח במגבונים. ואם אין לו מגבונים, יקנח בניירות לחים. ואם אין שום אפשרות כזו, יקנח בנייר יבש ויקפיד לנקות היטב היטב. (א רפד)

מומלץ להתקין צינור או "בידן" לאסלה, כדי שיהיה נקי כהוגן וכהלכה. וחובה להתקינו גם בבתי כנסיות ובתי מדרשות שלומדים שם כל היום, כדי שהציבור יתפללו ויעסקו בתורה בנקיות כהלכה.

כשמקנח במים, לא יקנח ביד ימין אלא ביד שמאל. והשמאלי, יקנח ביד ימין. (א רפו)

נקיות הבגדים - לכתחילה יזהר שלא ימצא לכלוך על בגדו התחתון כלל, ומכל מקום מן הדין אם היה בו לכלוך, כיון שהוא מכוסה רשאי להתפלל כך, ובלבד שאין ריח רע נודף מבגדיו. (מג"א סימן עו ס"ק ו, ה"ב ה סא)

חינוך - יש לחנך את הילדים כבר מגיל שש לנקות עצמם כהלכה. ומכל מקום ילד שאינו נקי כהוגן, מותר לו לברך וללמוד, וכן מותר ללמוד ולברך על ידו. (א רפה)

עניית אמן - אדם שאינו מנקה גופו כהוגן, אין לענות אחריו 'אמן'. (ע"פ מגן אברהם, ישועות יעקב, מגן גיבורים ועוד. ובאר בפאת השלחן: מאחר והברכה אינה יוצאת מגוף טהור, גרע יותר מברכה לבטלה שאסור לענות אמן אחריה. ועיין בפס"ת א תרטז, שקטנים שעדיין לא חונכו על קינוח בבית הכסא כהוגן, אין לענות אחריהם 'אמן', וכמבואר להלן.)

ניקיון המקום - הנכנס לבית הכסא ולכלך את המקום, חובה עליו לנקותו, ואם אינו מנקה, עתיד ליתן את הדין על שממאיס את הבא אחריו.

הגמרא (חגיגה ה ע"א) הביאה את הפסוק (קהלת יב יד): "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם". ושאלה מהו "על כל נעלם"? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק בפני חבירו ונמאס. וכתב בספר חסידים (סימן תתיז): כשיצא מבית הכסא, יראה המקום שישב עליו שמא יש שם טינופת ויבוא חברו וישב עליו פתאום. וכתב עוד (סימן תרמא): אדם שהוציא ניעו מחוטמו והוא הולך לו ואינו מכסהו, ובא אחר ונמאס בו, יבוא לדין לפי שגורם מיאוס לחברו. וכתב בספר יפה ללב (ח"א סימן ג אות ה), וכמו שמחויב להכניס עמו לבית הכסא כלי מים לקנח עצמו, כמו כן יהא זהיר שיתן דעתו שתהיה שם מכבדת [מברשת] לנקות כל מיני סרוח, כדי שהנכנס אחריו ימצא את המקום נקי מכל טינוף ולכלוך, כי גם זה בכלל צניעות שבבית הכסא. ואזהרה זו אפילו לבעל הבית עצמו הנכנס בבית הכסא שבביתו שצריך ליזהר בכך מפני בני ביתו, כל שכן אם נכנס בבית הכסא שבבית חברו שצריך ליזהר ביותר או בבית הכסא של רבים שזה יוצא וזה נכנס. ואשר לא שם לבו בכל זה, יהיה נבזה ונמאס בעיני אחרים, ועתיד ליתן דין וחשבון. וכל בעל הבית יצווה את ביתו שיניחו בבית הכסא מכבדת, ועל ידי זה יהיה זוכה ומזכה. ועיין עוד בספר הנפלא "שלחן ערוך המדות" - חסד (סימן ד סעיף כא עמוד רמ).

נטילת ידיים

אחר שיוצא מבית הכסא, שוטף ידיו במים, כי אין חיוב ליטול בכלי אלא דוקא כשנוטל ידיו לסעודת פת, וכן נהגו ליטול בכלי גם כשקמים מהשינה בבוקר, אבל בשאר הנטילות כיציאה מבית הכסא ומקלחת, גזיזת ציפורניים וכדומה, אין חובה ליטול עם כלי, ודי לשטוף במים (בית יוסף סימן ד). כן נהג הגאון רבנו בן ציון אבא שאול זצ"ל ביציאתו מבית הכסא, וכן נוהג שיבדל לחיים טובים מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א. (א תלד, תפב) ומעשה שהיה בביקורו של מרן הראשון לציון שליט"א בישיבתו למסירת שיעור, ולאחר השיעור נכנס לבית הכסא, וכשיצא והגיע לברז המים, התחכם אחד הבחורים והגיש למרן נטלה מלאה מים כדי שיטול ידיו, אך מרן אמר לו: "לא צריך, לא צריך", ושטף את ידיו בברז בלבד.

אם אין לו מים ליטול ידיו, ישפשפם לנקותם בבגדיו או בעפר ובכל דבר אחר, ויברך אשר יצר (א תקלו). וכן, היוצא מבית הכסא ולא הספיק ליטול ידיו, ושמע ברכה מחברו או קדיש וקדושה וכיוצא, ישפשף מיד את ידיו בבגדיו ויענה. (א תקיד)

ברכת אשר יצר

בכל פעם שעושה צרכיו בין גדולים בין קטנים ואפילו טיפה אחת, מברך אשר יצר. (א תקיז, תקיח)

כתב רבנו משה בן מכיר בספרו "סדר היום" [לפני כ-450 שנה]: ויברך "אשר יצר" מילה במילה, ויכוון בחסד הגדול שה' יתברך עושה עמו בכל שעה שיוצא לנקביו, שמקיא מה שאכל ויכול לעמוד. שאם לא כן, לא היה מספיק לו כל ממון שבעולם לרפואתו שיצא ממנו, וסופו שמת ובטל מן העולם, והקב"ה ברחמיו עושה מכונות ומדורות ועניינים בגופו, להכניס הראוי להכניסו, ולהוציא הראוי להוציאו, ולקלוט הסולת ולהוציא הפסולת, ולהברות גופו שיהיה ראוי ומוכן לעבודתו כל ימיו. ואם יהיה שלם בדעותיו ומכלכל במשפט דבריו, לא יחלה כל ימיו, ולא יצטרך לרופא ולא לרפואתו, אם כן ודאי ראוי לברך בכוונה גמורה ובדעת שלימה לרופא כל בשר ומפליא לעשות. וכן ראוי לכל בעל נפש לכוון בכל ברכותיו כדין וכשורה בנחת ובדעת שלימה, ומברכותיו של אדם ניכר מה טיבו אם ירא שמים אם סכל הוא בעבודת ה' יתברך. ע"כ.

שתה סם הגורם לשלשול וצריך לבית הכסא פעם אחר פעם בתכיפות, יברך אשר יצר בכל פעם שיוצא מבית הכסא, אף שיודע שיצטרך ליכנס שוב. אבל אם כשיצא מרגיש שעדיין לא סיים צרכיו, לא יברך אלא לאחר שירגיש שסיים. (יבי"א ט ס"ב. א תקיח)

באור ברכת אשר יצר

בָּרוּךְ מקור הברכות והשפע אַתָּה ה' אדון הכל היה הווה ויהיה, אֱלֹהֵינוּ תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה נפלאה, וּבָרָא בוֹ אברים שיש בהם נְקָבִים נְקָבִים כמו פה, אף וכדו', וגם אברים חֲלוּלִים חֲלוּלִים כמו מעיים, לב, כרס, וכדו'. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם מהנקבים יותר מדי, אוֹ אִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם מהחלולים יותר מדי, אֵי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה רגע אֶחָת. בָּרוּךְ מקור הברכות והשפע אַתָּה ה' אדון הכל היה הווה ויהיה, רוֹפֵא כָל בָּשָׂר על ידי הוצאת הפסולת, כי אם יתעפש המזון בבטן ימות, והוצאתו היא רפואה, וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת שהרי האדם דומה לנוד [בלון] מלא רוח, ואם יעשה בנוד נקב כחודה של מחט, הרוח יצא, והאדם מלא נקבים נקבים ובכל זאת רוחו משתמרת בתוכו, הרי זה פלא. ועוד פרוש שהפלא הוא שבורר את טוב המאכל ודוחה את הפסולת לחוץ. (סימן ו ס"א. א תפא)

התעסקות בשעת הברכה

כשמברך אשר יצר או כל ברכה שהיא, נכון שלא יתעסק בשום ענין אחר. (א תקז)

עניית 'אמן' באמצע הברכה

המברך אשר יצר ובתוך כך שמע ברכה מחברו, לא יענה 'אמן'. אולם אם שמע קדיש, עונה חמשה אמנים הראשונים שבקדיש, וכן "יהא שמיה רבא" עד יתברך, וכן אם שמע קדושה, עונה 'קדוש' ו'ברוך' בלבד, שדינו כדין הנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה וכדלהלן. (א תקלח)

שכח לברך

שכח לברך אשר יצר ולא עברו 72 דקות משעה שסיים, יברך. ואם עברו, לא יברך. (א תפו)

שכח לברך אשר יצר והוצרך שוב לבית הכסא, מברך רק פעם אחת. (א תקכח)

המסופק אם ברך אשר יצר או לא, אינו מברך, לפי שספק ברכות להקל. ואמנם טוב שיאמר את הברכה מבלי להזכיר בפיו את שם ה' [ה' אלוקינו], ויהרהרנו בליבו בלבד. ואם מצוי אדם אחר שמברך אשר יצר, הנכון שיבקש ממנו שיכוון להוציאו ידי חובה. (א תקלו)

אונן [שמת לו מת שצריך להתאבל עליו ועדיין לא נקבר] - אינו מברך שום ברכה, ולכן אם הוצרך לצאת לבית הכסא, שוטף ידיו ואינו מברך אשר יצר. ואפילו אם קברו את המת קודם שחלפו 72 דקות, אינו מברך, כי ספק ברכות להקל. (א תקלח)

ברכות השחר

התחלה טובה

טוב ונכון שלא ידבר דברים בטלים בהקיצו משנתו, ותחילת דיבורו יהיה לברך ליוצר נשמתו ולהתפלל את סדר התפילה. (הרש"ש, החיד"א. א פז. ד א)

תמיד מברכים

גם אם לא לבש את בגדיו, ולא הלך ברגליו, וכגון שהוא חולה ונשאר שוכב במיטתו, מברך בברכות השחר 'מלביש ערומים' ו'המכין מצעדי גבר', מפני שהברכות נתקנו על מנהגו של עולם, שבני האדם מתלבשים בבוקר והולכים ברגליהם, וכן הלאה בכל הברכות. (ד יא)

תשעה באב ויום כיפור - אף שאסורים בנעילת נעלי עור, בכל זאת מברכים ברכת 'שעשה לי כל צרכי' [שנתקנה בעיקר על המנעלים כדלהלן], מאחר ועל מנהגו של עולם הוא מברך. ועוד שהרי נועלים נעליים שאינן של עור, וגם נועלים נעלי עור במוצאי כיפור ומוצאי תשעה באב. (ד טז)

לא ישן - מי שחשקה נפשו בתורה מאוד, ובאהבתו אליה הגה בה כל הלילה, או מי שעובד לילה ואינו ישן כלל, מברך בעמוד השחר ברכות השחר חוץ מברכת נטילת ידיים, שנוטל אך לא מברך. וכן ברכת אשר יצר מברך דוקא אם עשה צרכיו. (ד יג)

היאך מברך?

רשאי לברך ברכות השחר כשהוא עומד או יושב או מהלך. (ד כג)

מאימתי מברך?

לכתחילה מברך את ברכות השחר בבוקר בקומו משנתו. (ד טו) ואולם היודע בעצמו שבקומו משנתו בבוקר, אינו מכוון יפה באמירת הברכות ואומרן בחטף, רשאי מן הדין לברך ברכות השחר [מאלוקי נשמה עד 'שאינו בן ברית', ללא ברכות התורה] מחצות הלילה קודם שילך לישון. ובקומו בבוקר, יטול ידיו ולא יברך על נטילת ידים. וישים לב שלא יטעה לברך שוב ברכות השחר. כן השיב לי מרן הראשון לציון שליט"א. ונראה שטעמו על פי המקובלים שאם ברך ברכות השחר אחר חצות וישן, הרי זה נחשב כישן ביום שלא צריך לברך. (עיין שו"ת יביע אומר חלק ח סימן ה, ובן איש חי פרשת תולדות אות יג, וה"ע א לה)

'אלוקי, נשמה'

כשמברך ברכת 'אלוקי, נשמה', יפסיק מעט בין תיבת 'אלוקי', לתיבת 'נשמה', כדי שלא ישמע שהנשמה היא אלוקיו, חס ושלום. (ד א)

טעה בסדר הברכות

אם טעה בסדר ברכות השחר והקדים ברכה המאוחרת יותר, אין זה מעכב, וחוזר לברך את הברכה שדילג. למשל: אם דילג ברכת 'הנותן לשכוי בינה' וברך 'פוקח עיורים', חוזר לברך 'הנותן לשכוי בינה'.

אולם רק ברכת 'זוקף כפופים' שטעה והקדימה לפני 'מתיר אסורים', הפסיד ברכת מתיר אסורים, שמאחר שנתן הודאה לה' על שזקף קומתו לגמרי, כלל בזה גם את ההודאה על שהותר ממאסרו בעת שנתו, ויכול עתה להניע אבריו. (ד ד, י)

נשים

נשים מברכות ברכות השחר. (הגאונים, טוש"ע סימן מו ס"ד, משנ"ב סימן ע סק"ב ועוד. יחו"ד ח"ד סימן ד. ג כו)

במקום ברכת 'שלא עשני גוי', תאמרנה 'שלא עשני גויה', וכן במקום ברכת 'שלא עשני עבד' תאמרנה 'שלא עשני שפחה'. (ד כו)

מאחר ואין הנשים מברכות ברכת 'שלא עשני אשה', על כן תאמרנה: "ברוך שעשני כרצונו" בלבד בלי שם ומלכות, כיון שלא הוזכרה ברכה זו בתלמוד ובגאונים כלל.

וכתב הרדב"ז, ראיתי נשים שמברכות 'שעשני כרצונו' בהזכרת ה', וקרוב בעיני שהיא ברכה לבטלה. וכן דעת הפרי חדש, חוות יאיר, מטה יהודה עייאש, החיד"א, היעב"ץ, שלמי צבור, בן איש חי, משמרת שלום קוידנוב, פתחי עולם, ערוך השלחן, מקור ברוך אפשטיין ועוד. ואמנם יש מבנות אשכנז שנהגו לברך בשם ומלכות, אך יש שנהגו כבנות ספרד, לפיכך אין להורות הוראה גורפת לתלמידות מבנות אשכנז, לברך 'שעשני כרצונו' בשם ומלכות, כיון שלדעת גדולי הפוסקים, ברכתן לבטלה. (יחו"ד ח"ד סימן ד. פסקי תשובות שפד)

סומא

לכתחילה לא יברך הסומא ברכת 'פוקח עיורים', וישתדל לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובה. ומכל מקום אם רצה דוקא לברך בעצמו, יש לו על מה לסמוך. מאחר וסוף סוף נהנה מראייתם של אחרים שמראים לו את הדרך. (ד כז)

חרש

החרש מברך 'הנותן לשכוי בינה...'. ואף על פי שתקנו ברכה זו כששומע את קול התרנגול [וכמבואר להלן], מכל מקום מאחר ועיקר פירוש 'שכוי' הוא 'לב', שעל ידי בינת הלב מבחין האדם בין יום ללילה, ואין שום משמעות בלשון הברכה למעט חרש, לכך רשאי לברך ברכה זו לכתחילה, שהרי גם הוא בלבבו מבין ומבחין בין יום ללילה. ואין זה דומה לברכת 'פוקח עיורים' שאין לסומא לכתחילה לברך, שהרי אצלו לא מתקיים נוסח הברכה כלל. (ד ל)

גר צדק

הגר, אינו מברך 'שלא עשני גוי'. מאחר וברכה זו היא על תחילת ברייתו של האדם, והגר לא היתה הורתו ולידתו בקדושה. (בית יוסף סימן מו. ד לא)

שלא יצא שכרו בהפסדו

יש נוהגים בבואם לבית הכנסת לברך ברכות השחר בקול רם, כדי לזכות את הציבור בעניית אמנים, ותבוא עליהם ברכה. אולם כל זה כשיודעים שהציבור באמת מקשיבים לברכותיהם ועונים 'אמן', אבל אם כל אחד עסוק בהכנותיו לתפלה ואינו שם לבו לענות, נמצא שמכשילים את הציבור באי עניית אמן, שדבר זה חמור מאוד כפי שיבואר להלן, ועל כן הנכון שיברכו לעצמם בלבד.

שכח לברך, עד אימתי מברך?

מי ששכח לברך ברכות השחר ונזכר לאחר התפילה, מברך את כל הברכות חוץ מברכת אלוקי נשמה. והטעם בזה, כי מאחר וחותם בה 'ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים', וכבר אמר בתפילה 'ברוך אתה ה' מחיה המתים' שהיא כעין זו, יש אומרים שיצא ידי חובה ולא יברך שוב. (ד לד) ואם שכח לברך ברכות התורה ונזכר לאחר התפילה, יבואר להלן.

מי ששכח לברך ברכות השחר ונזכר באמצע פסוקי דזמרה, יברך ברכת אלוקי נשמה בלבד בסיום ברכת ישתבח, ואת שאר הברכות יברך לאחר התפילה. [ועל כן, יזדרז מעט קודם שיגיע הש"צ לברכו, ויברך שם. ואם לא הספיק וענה ברכו, לא יברך שם אלא בסיום ברכת יוצר אור, כדלהלן. (משנ"ב נד סקי"ג)] אולם אם יש חשש שישכח מלברכם אחר כך, יאמר את כל ברכות השחר באמצע פסוקי דזמרה בין מזמור למזמור. (ד לג)

מי ששכח לברך ברכות השחר ונזכר בברכות קריאת שמע, יאמר ברכת אלוקי נשמה בין ברכה לברכה, כגון בין 'יוצר המאורות' ל'אהבת עולם' או בין 'אהבת עולם' ל'שמע ישראל', או בין פרק לפרק בקריאת שמע. כי אם לא יפסיק עתה לומר אלוקי נשמה, יפסיד את הברכה לגמרי. ולאחר התפילה ישלים את שאר הברכות. (ד לד)

מי ששכח לברך ברכות השחר ונזכר במשך היום, יברך כשנזכר. וגם אם נזכר בערב לאחר צאת הכוכבים, רשאי לברך (מאמר מרדכי, הגר"א, וחזון איש). אבל אם נזכר לאחר חצות לילה, הפסיד את הברכות של היום שעבר ולא יברך. (ד לו, תרלז)

אונן - שעדיין לא נקבר מתו, מאחר ואסור לו לברך שום ברכה, לא יברך ברכות השחר וברכות התורה אלא לאחר הקבורה. (חזו"ע אבלות א קלח. ד לח)

ברכות השחר - טלית ותפילין

יש נוהגים לברך ברכות השחר ולאחר מכן לובשים את הטלית והתפילין. ויש נוהגים ללבוש הטלית והתפילין ואחר כך מברכים ברכות השחר. (ב עג, עה. ה"ב ב כב)

ביאור ברכות השחר

אלוקי, נשמה שנתתי בי טהורה... - נותן שבח והודאה לה' על שברא בנו את הנשמה למטרת עבודתו יתעלה ולא להנאת גופנו. ואומר זאת קודם התפלה שהיא העבודה שבלב, כדי להורות שנבראה בשביל עבודתו. וכיון שהנשמה אינה ברשותנו אלא ברשותו, מודים אנחנו לו על שהחזירה לגופנו. (א תקטו)

הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה - מאחר והלב נקרא 'שכוי' בלשון המקרא, שנאמר (איוב לח לו): "מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה", והאדם מבין בלב, על כן אנו מודים לה' יתברך על הבינה שנתן לנו, כי זהו האושר היותר גדול לאדם, להרגיש בעת יקיצתו כי דעתו צלולה ושכלו שלם בקרבו, ויכול להבחין בין היום ללילה. ומפני שגם התרנגול מבין בעת התחלת היום, ובלשון עָרָב קוראים לתרנגול 'שכוי', תקנו ברכה זו כששומע את קול התרנגול. אבל גם אם לא שמע את קולו, מברך.

פוקח עיורים - נכון שהתרגלנו שעינינו רואות תמיד ברוך ה', אך בודאי שאין זו סיבה למעט בהכרת הטוב, ומאחר שכשהאדם ישן הוא אינו רואה, לכך מודים אנו לה' שפקח את עינינו, ובזה מביעים את תודתנו על ראייתנו כל היום.

מתיר אסורים - מודה לה' שיושב על המטה ומותח את עצמותיו ומניע את אבריו, שהיו כל הלילה כאסורים וכפותים.

זוקף כפופים - היתה קומתו כפופה כל הלילה, ועתה יכול לזקוף קומתו ולעמוד.

תוכן העניינים

סדר היום בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה