אור ברסלב

סדר היום בהלכה ובאגדה

שער האגדה

מבוא

לתועלת המעיינים: העמודים המסומנים בשער ההלכה, הם לפי הספר ילקוט יוסף, כדלהלן. כשמסומן: (א) - הוא חלק השכמת הבוקר ונטילת ידים. (ב) - הוא חלק ציצית. (ג) - הוא חלק תפילין. (ד) - הוא חלק פסוקי דזמרה וקריאת שמע. (ה) - הוא חלק תפילה כרך א'. (ו) - הוא חלק תפילה כרך ב'. (ח"ב) - הוא חלק ב', קריאת התורה ובית הכנסת. (ח"ג) - הוא חלק ג', ברכות. (ה"ע) - הוא ספר הליכות עולם. וכשכתוב סימן וסעיף, היינו שולחן ערוך אורח חיים.

אדון מצליח עלה על יצועו בהרגשת סיפוק נפלאה. היום היה לו יום גדוש ומוצלח במיוחד, בעבודתו כמתווך נדל"ן. הבוקר התחיל על רגל ימין, כשהוא הצליח סוף סוף להביא לידי גמר את חוזה המכירה של דירתו של ראובני. חתימת החוזה נערכה במשרדו, כשהוא ברוב פיקחותו ידע היטב לפשר בין הצדדים ולהביאם לידי הסכמה בכל פרטי החוזה. שניהם עזבו את המשרד שבעי רצון, לא לפני שהותירו כמובן שתי מעטפות מנופחות. העבודה המשרדית השוטפת שלאחר מכן התנהלה אף היא למישרין, כשבמהלכה נקלטו במשרדו מספר דירות ונכסים, אשר הצטרפו למאגר הקיים. בעינו החדה קלט ששניים מתוכם הם ממש מציאה. האחד - משרד במיקום מעולה, נראה שהוא ייחטף תוך זמן קצר. והשני - דירה שבעליה לחוץ מאוד למוכרה, ובעבורו כמתווך זה יתרון מצוין. הוא התחיל להציע את הדירה ללקוחות פוטנציאליים, ונראה שהעניינים מתקדמים יפה. הוא הספיק היום גם לעשות עם אדון שמואלי סבב דירות ברחבי העיר, הלה התלהב מאוד מאחת הדירות, וכבר דיבר על חתימת 'זיכרון דברים'. לקראת סוף היום הוא גם הגיע, לאחר משא ומתן, להסדר מוצלח במיוחד עם עורך הדין כץ, לפיו הוא יקבל מכץ אחוזי רווח נאים עבור כל לקוח שהוא כמתווך יַפנה אליו לטיפול. בקיצור ב"ה, באמת יום מוצלח .

בטרם נעצמו שמורות עיניו, עוד הספיק להעביר במוחו את תוכניותיו וציפיותיו ליום המחר. הוא מקווה מאוד אכן לערוך זכרון דברים בין אדון שמואלי לבין בעל הדירה [הוא לא ישכח כמובן להמליץ להם בחום לקחת את עורך הדין כץ]. הוא גם רוצה לקדם את עניין הדירה ה'טריה' ההיא שהציע אתמול למכירה. בסביבות הצהריים הוא קבע פגישה עם איזה זוג שמעוניינים לרכוש דירה, הם נשמעים רציניים, והוא מעוניין להסתובב עימם ולהראות להם מספר דירות אפשריות. אולי גם יספיק 'בין לבין' לברר על המכרז שהתפרסם אתמול בעיתונות - מדובר בדירה אשר הוצעה למכירה במכרז מטעמים משפטיים, ויתכן שזו באמת מציאה, אך מצד שני צריך להיזהר ולברר היטב, שלא יפול חלילה בפח. בקיצור לא חסרה עבודה מחר, והוא באמת מקווה שגם מחר יהיה לו יום מוצלח. מתוך מחשבות כאלו שקע סוף-סוף בשינה מתוקה.

לא איש חלומות הוא, אדון מצליח. מצליח הוא אדם ריאלי עם ראש על הכתפיים ועם שתי רגליים על הקרקע. אלא שכנראה שר החלומות פוקד מפעם לפעם גם אנשים ריאליים ומקורקעים. ובכן חולם אדון מצליח חלום... ובחלומו הוא רואה "מכונת אדם". הלה לוחץ את ידו ומציג את עצמו כ"סוּפֶּר-מצליח". הוא מסביר ואומר לו: באתי לעשות לך את העבודה! כל מה שאתה אמור לעשות מחר - אני אעשה במקומך. אל תדאג, אעשה זאת יותר טוב ממך. הנה מחר אני אדבר עם שמואלי ואקדם את עריכת זיכרון הדברים [לא, לא אשכח להציע להם את כץ]. אני גם אפגש עם הזוג ההוא ואראה להם דירות. תסמוך עלי, תראה שאצליח כבר לסגור איתם על דירה. אני גם אטפל בדירה ההיא שחייבת להימכר, ובמשרד ההוא במרכז העיר. בין לבין אני אברר לך על המכרז ואציג בפניך נתונים מדויקים ואמינים. גם את העבודה המשרדית השוטפת אני אעשה על הצד הטוב ביותר, עם הספק מצוין ותוצאות נהדרות. מה אתה אומר על זה?

הרעיון די מצא חן בעיני מצליח, ובכל זאת משהו הפריע לו. "אז מה אני אעשה מחר?" הוא הקשה. "ובכן", ענה לו סופר-מצליח, "אתה מבין לבד שאתה כבר מיותר. מצידי אתה יכול פשוט לדלג על מחר, ולקפוץ ישר אל מחרתיים..."

המילים הללו הקפיצו אותו. מה פתאום לדלג על מחר? מה, סתם כך, להפסיד יום בחיים?! אבל בעצם - למה לא? מה הוא מפסיד בעצם? הלוא סופר מצליח ימלא את כל הציפיות והתקוות שלו מיום המחר על הצד הטוב ביותר! והוא, אדון מצליח, יגיע אל מחרתיים כשהכל כבר מסודר לשביעות רצונו...

אז מה בכל זאת מפריע לו?

בדמיונו הפרוע ראה פתאום את סופר-מצליח מגיע גם מחר, לוחץ את ידו בחמימות, ומציע בנדיבות: "תשמע, זה הלך מצוין. אני חושב שאוכל לעשות זאת למענך גם הלאה. אתה תגיד לי בכל יום מה הציפיות שלך מיום המחרת, מה אתה בעצם רוצה להשיג, ואני 'אתקתק' ואסדר לך הכול! אז אתה יכול כבר לדלג שוב על מחר, וגם על מחרתיים, וגם על היום שאחרי מחרתיים, ובעצם - למה לך להסתבך? תעשה קפיצה אחת גדולה ישר ל... נו, אתה מבין. אל תדאג, אני אעשה במקומך את העבודה על הצד הטוב ביותר... להתראות"...

סופר-מצליח ניער אותו מדמיונותיו הפרועים ודחק בו: "נו, אז אתה מסכים לעשות קפיצה קטנה אל מחרתיים?"

מצליח כמעט צרח: "לא, בשום אופן לא, סופר מצליח. תעזוב אותי מהר. עם כל הכבוד לך, אני רוצה מחר לחיות" .

מצליח התעורר שטוף זיעה קרה. מה זה היה לי? איזה מין חלום ביעותים פקד אותי? איפה הוא, סופר-מצליח הזה? מה הוא חושב אותי, לאיזה חמור עבודה או מכונת הֶסְפֵּקִים? מה, החיים שלי מסתכמים רק בהספקים וברווחים?!

אט אט הצליח להתעשת ולהירגע, היה זה סתם חלום פרוע. סופר מצליח התנדף והלך לו. אך הוא הותיר את מצליח עם הרהורים רציניים: אחרי הכל - מהן באמת הציפיות והתקוות שלי מיום המחר? יום המחר שלי איננו נמדד רק בהספקים, ברווחים ובהישגים

אז במה כן?

עושים חיים!

יש ימים "חיים" ויש ימים "מתים". יום מת הוא יום אשר עבר ואיננו. אדם קם, אכל, שתה, הספיק מה שהספיק, נהנה כמה שנהנה, העביר עוד יום, ו - זהו. היום הזה מת. כמו יומן שנה שתולשים ממנו דף וזורקים, תולשים עוד דף וזורקים, עד שהוא מתרוקן. כך אדם שורף יום ועוד יום, ומה יוצא לו בסוף? במה החיים שלו מסתכמים? בכך וכך טונות של אוכל שטחן, כך וכך שְׁנוֹת (!) שינה, כך וכך כסף שהרוויח, וכך וכך כסף שהוציא [ההפרש ביניהם זה כבר לא עניינו, זה עניינם של היורשים], הנאות כאלו ואחרות שחלפו ואינן.

- "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי!" (ישעיה פרק מט)

אבל יש יומני חיים שונים מאלה! יומנים בהם הדפים אינם נתלשים ונזרקים, אלא מתמלאים ונשמרים, דף ועוד דף, יום ועוד יום, עד אשר הופכים למסכת חיים נצחית. הנה - כך נאמר על אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית: "ואברהם זקן בא בימים" - אברהם בזקנותו אכן לקח עימו את כל הימים שלו, כל יום ויום מחייו נותר חי וקיים!

כיצד? במה תלוי הדבר? במה נעוץ ההבדל הגדול?

שאלה זו היא שאלת החיים של האדם החכם!

הנה לנו מכונית חדישה, מפוארת ומשוכללת. ילד קטן מתפעל מהברק ומהאורות, מקולות הצופר ומרכות הריפוד; אחיו הגדול מתפעל מן הנסיעה העוצמתית ומהביצועים המעולים; המוסכניק מתפעל מהמנוע החזק ומהמפרט הטכני העשיר; סוכן המכוניות ינסה לברר מיהו היצרן ומי היבואן. אבל הנהג האוחז בהגה - מה צריך לעניין אותו יותר מכל אלו? קודם כל ולפני הכל עליו לדעת כיצד לנהוג במכונית, ומהו היעד אליו הוא רוצה להגיע! אם יעסוק רק בדברים שמסביב - הוא לא יגיע לשום מקום, ואף עלול להוביל את המכונית אל התהום. המכונית המשוכללת לא תצדיק את קיומה ולא תשיג את המטרה שלשמה היא נוצרה.

חיינו עלי אדמות - מיוחדים ונפלאים הם. השטחיים נהנים מעצם החוויה שהחיים מספקים להם, מנסים למצות את כל ההנאה - "אכול ושתֹה כי מחר נמות!". הרציניים יותר מנסים לחקור את המפרט הטכני, עוסקים במדעי טבע שונים ומגלים גילויים מדהימים. אנשי הרוח מנסים לעסוק בשאלות מהותיות יותר, לרדת לחקרן של תופעות, ולפתח תיאוריות שונות על העולם. אך מי שחכם באמת, שואל קודם כל: לאן זה מוביל אותי? מה אני צריך לעשות? היאך אנווט את מסלול חיי? כיצד בעצם אני צריך לחיות?

שלמה המלך היה החכם מכל האדם. תקופת מלכותו היתה תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי. מבחינה כלכלית - "כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה", "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַיִם כָּאֲבָנִים" (מלכים א פרק י). מבחינה מדינית - שלום ושלוה שררו בארץ, עמים רבים היו מעלים לו מיסים, ושֶׁמַע חכמתו הלך לפניו בכל העולם. מלכים מכל קצוות תבל שלחו לו משלחות כבוד ודורונות. אפשר לומר שהוא היה 'שיא ההצלחה' שבן אדם יכול לשאוף להגיע אליה. בספר 'קהלת' הוא מביע את חקירתו - מה באמת יוצא לאדם מכל זה? מה יוצא מכל ההצלחות, ההישגים, העושר, החכמה, הכבוד - שהאדם מצליח להשיג?

המעיין בספר קהלת ימצא את השאלה הזו זועקת שוב ושוב מתוך השורות!

"דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלָיִם. הֲבֵל הֲבָלִים, אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?! ... אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם, וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה, עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם ... רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ... דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר, אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלָיִם, וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת... תַּרְתִּי בְלִבִּי ... עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם? הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי, בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים, עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי... קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת... כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת, עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים... וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם... וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלָיִם. אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי. וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי, וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ! וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה... וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר?! וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל! ... וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים, כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ! ... וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי עַל כָּל הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ! ... כִּי מֶה הֹוֶוה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?! ..." (לקט פסוקים מפרקים א-ב)

השאלה חזקה ונוקבת: עושר, מעמד, חכמה, הישגים מרשימים, הנאות - מה יוצא לבסוף מכל זה?

ובסוף הספר מגיעה התשובה - ברורה וחדה:

"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא, וְאֶת מִצְווֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם!"

זה כל האדם. נקודה. אין זה משנה מה עשית בחיים שלך, אלו הצלחות הצלחת, כמה כסף הרווחת, איפה בילית ואיזה הנאות נהנית, כמה שקלת וכמה קלוריות שרפת, מה אכלת ועל מה ישנת, באיזו עבודה עבדת ואיזה מקצוע בחרת. הכל תפל, הכל שולי.

- את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור - זה כל האדם.

בשורה התחתונה: אם זכית בחיים שלך לעשות את רצון ה', עלית על הרכבת הנכונה. החיים שלך מיצו את מטרתם. החיים שלך חיים וקיימים לנצח. "עשית חיים", כמו שאומרים.

אך אדם שחייו חלפו מבלי לעשות את רצון ה' - אז, לא נעים לומר, חבל על האוכל שאכל ועל החמצן שבזבז. הכל חלף, הכל מת.

יום מוצלח

מסקנת חיים זו, מדד ישר ואמיתי זה - צריך האדם להשליך על כל יום ויום מחייו!

מהו באמת יום מוצלח? יום מוצלח הוא יום שעשינו בו את רצון ה'! ואין זה משנה כלל כמה הספקנו או לא הספקנו, כמה נהנינו וכמה הצלחנו. היום הזה חי ונצחי. ולעומת זאת, יום שאדם חלילה לא עשה בו את רצון ה', הוא יום מת, יום שחלף ואיננו, עוד דף שנתלש מן היומן ונזרק לפח.

טבעי הדבר שאדם רוקם לעצמו ציפיות ותוכניות לקראת היום הבא. ודאי שאדם צריך לכלכל את מעשיו בתבונה ולחשוב על צעדיו הבאים. אבל לפעמים התוכניות לא הולכות לו בדיוק כמו שהוא מצפה, ואז הוא מתחיל להיות במתח ואפילו לכעוס. ממה זה נובע? מהסתכלות מוטעית ולא נכונה, שהרי כאמור יום מוצלח איננו נמדד בהספקים ובהישגים. אם ידע האדם כי היום שלפניו יכול להיות יום מוצלח ביותר, יום חי וקיים ונצחי - גם כאשר כל התוכניות שלו משתבשות, שום דבר לא הולך, ורק הפסדים ונזקים מנת חלקו - או אז הוא יהיה רגוע ונינוח, יזרום עם מה שה' מזמן לו, מתוך השתדלות וכוונה כנה לכוון את מעשיו לפי רצון ה'.

איננו קבלנים!

חכמינו אמרו, שהאדם בעולם הזה עובד כשכיר יום ולא כקבלן. אם נתבונן בדברים, נראה כמה עומק ותבונה יש בהם. כמה שונה היא התנהלותו של העובד כקבלן [כשהתשלום הוא לפי הספקים] לבין התנהלותו של העובד כשכיר יום [כשהתשלום הוא לפי ימים]. העובד כקבלן שרוי במתח תמידי של הספקי עבודה. עליו להציב לעצמו הספקים ותוכניות עבודה, ואם משהו משתבש, ההפסד הוא שלו. על כתפיו רובצות מטלות שונות, וכל האחריות לביצוען מוטלת עליו. אבל השכיר הוא נינוח ורגוע - לפניו עומדת רק משימה אחת: למלא את רצונו של מעבידו. אם הוא נאמן למעבידו ועושה את מלאכתו באמונה בלי התחכמויות, הוא יקבל את משכורתו שלימה. ההספקים וההישגים הם כבר לא עניינו. כך עובד ה' אמיתי מתנהל על מי מנוחות, כשתמיד כל מגמתו וחפצו אך ורק לעשות את רצון ה', בכל רגע נתון ובכל מצב נתון.

לא חסרים לך נתונים!

מעשה בתלמיד שניגש להיבחן במתמטיקה. הוא מעיין ב'בעיה' הניצבת לפניו. הנה נתנו לו 'נתונים' כאלו וכאלו, ועליו להוכיח מתוכם את הפתרון. הוא מאמץ את מוחו, מנסה כך ומנסה אחרת, אבל לא מגיע לפתרון. "אין זאת אלא שחסרים לי נתונים בשאלה!", הוא מתקומם, וכבר ניגש אל המורה להתלונן על השאלה הלוקה בחסר. אבל המורה מחייך למולו בשלווה ועונה לו: "לא, תלמידי. השאלה היא נכונה, הנתונים מושלמים. אם נראה לך שחסר כאן נתון, סימן שעדיין לא הבנת כראוי את השאלה"...

כל יהודי העומד על דעתו - רוצה לעבוד את ה'. רק מה?

- הכל היה יכול להיות מצוין, לולי מידת הכעס הנוראה שיש לי. התפרצויות הכעס הללו הורסות לי את הכל, את כל השאיפות הטובות והרצונות היפים!

- אילו לא הייתי נאלץ לעבוד כה קשה לפרנסתי, הכל היה נראה אחרת. הייתי קובע יותר עיתים לתורה, מתעלה יותר. אבל עכשיו שרוב היום שלי הולך בעבודה, במה כבר אני יכול להתקדם ולהתעלות?!

- באזור מגורים כמו שלי, אי אפשר להגיע רחוק! אילו הייתי גר באזור טוב יותר, הייתי יכול לשמור יותר, להקפיד יותר. אבל כאן?!...

- אילו היה לי עבר טוב יותר... אילו לא הייתי "שורף" את "הימים הטובים" בשטויות ובהבלים, ומסתבך עם הקב"ה... - זה היה נראה אחרת. אבל עכשיו?!

- אילו היתה לי משפחה תומכת יותר...

- אילו היתה לי תפיסה מהירה יותר...

כללו של דבר: אני רוצה, אני מוכן, אני שואף - אבל חסר לי איזה נתון!

לא, בני. לא חסר לך שום נתון. סימן שלא הבנת את השאלה. לא הבנת מה ה' אלוקיך שואל מעמך. הוא נתן לך היום את נשמתך, יחד עם כל הנתונים המתאימים הדרושים לך. כך, כך בדיוק, הוא רוצה שתעבוד אותו היום. בדיוק כאן, מהנקודה הזאת, הוא קורא לך ומחפש אותך. "ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך?" תשאל את עצמך: עתה, ישראל - עכשיו, כאן, במצב הנוכחי שלי, עם האופי שלי, עם העבר [האולי פלילי] שלי, עם התנאים הסביבתיים שלי - מה ה' אלוקי שואל ממני?

לבטח תדע בנפשך את התשובה.

מעשה ביהודי שנאלץ לגור בכפר של גויים, רחוק מחיי קהילה יהודיים. ללא בית כנסת, ללא מנין לתפילה. כל היום היה צריך לעמול לפרנסתו, בסביבת גויים גסי רוח. את תפילותיו היה מתפלל ביחידות, ורק פעם אחת בשנה, לקראת הימים הנוראים, התאפשר לו לנסוע אל העיר, אל הקהילה היהודית, ולהתפלל תפילותיו עם הציבור. באחת הפעמים הללו, ניגש הוא אל הרב ושטח לפניו את מר ליבו. לא, אין הוא מתאונן על דוחק השעה וקושי הפרנסה. חלילה לו, משתדל הוא לשמוח בחלקו. ואולם צר לו ומר לו, מדוע יִגָּרַע חלקו מכל בית ישראל - בעבודת ה' יתברך?! מדוע נמנע ממנו לעבוד את ה' כראוי?!

הסתכל עליו הרב בחיבה ואמר לו: לבטח רוצה היית לראות את עצמך בחדר מלא ספרי קודש, מוקף בתורה ובקדושה. כך - אתה מאמין - היית יכול להיות עובד ה' אמיתי ומושלם. אבל דע לך, חביבי: מלאכים - יש להקב"ה מספיק. לא בשביל זה הוא ברא אותך. לך הועיד ה' תפקיד מיוחד וייחודי, שאותו אתה יכול למלא בשלמות - דווקא מתוך הכפר הנידח שלך. יש לך אפשרות לעשות להקב"ה נחת רוח מיוחדת במינה, שרק אתה, דווקא אתה, יכול לעשות לפניו, מתוך המצב שלך, מתוך הכפר הנידח שלך!

כל יהודי וה"כפר הנידח" שלו. האחד לוקה בעצלות, השני בקרירות, השלישי בכעס. הרביעי נמצא בסביבה רחוקה ובלתי תומכת, החמישי כבול בהרגלים שליליים, וכן הלאה... והאדם חושב בלבבו: חבל שזה כך, הייתי יכול להיות עובד ה' טוב יותר - אילו היה אחרת. אבל ההיפך הוא הנכון, כי הקב"ה רוצה מהאדם שיעבוד אותו דווקא מתוך הנתונים שנתן לו.

כל יום - וההארה שלו

נטה אוזן למילות התורה: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם - לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ!" (דברים ל). התורה מעידה שהדבר קרוב מאוד אל כל יהודי, ממש במרחק הושטת יד. אף אחד אינו דורש ממך הישגים כאלו ואחרים, הצלחה כזו או אחרת, אלא בכל רגע נתון - תעשה מה שה' אלוקיך שואל מעמך. "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אתוֹ, וְלַעֲבד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקּתָיו אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם - לְטוֹב לָךְ". בני היקר, מה אני מבקש ממך? שבכל מסע החיים שלך - תתן לי יד חזק! תישאר קרוב אלי, תציית להנחיות שאני נותן לך - לטובתך, רק לטובתך, בני. זהו, לא יותר מזה.

זה פשוט, זה אפשרי, זה קרוב אלינו מאוד - התורה מעידה על כך. ומדוע בכל זאת זה קשה? רק מסיבה אחת: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"...

ועבודתנו היא להתגבר עליו בכל יום מחדש, בכל פעם מחדש. להלן נביא קטע נפלא של חיזוק בעבודת ה', לפיו נבין, כי כל אדם, בכל יום ובכל רגע נתון - יכול להיות עובד ה' אמיתי. שגיאות וכישלונות העבר - אין בהם כדי לחסום את האפשרויות הנפלאות שפותח בפנינו ההווה. סוד ההצלחה בעבודת ה' הוא ההחלטה לקום ולהתנער ולהתחיל בכל פעם מחדש.

"כל ההתרחקות של רוב העולם מהשם יתברך, הוא רק מחמת נפילות וחלישות הדעת. כי רובם נתנסו כמה פעמים והתחילו בעבודת ה', ואחר כך נפלו למה שנפלו, כל אחד לפי נפילתו, ה' יצילנו. וקצתם התעוררו להתחיל עוד פעם או כמה פעמים, אבל אחר כך כשראו שנפלו שוב, התייאשו מחדש... אבל זה עצת היצר... ובאמת, לא כן הוא, כי בכל יום האדם הוא בריה חדשה ממש, ובכל יום ויום שולח ה' יתברך ישועות חדשות להציל את האדם מהיצר הרע, שזה בבחינת: "בשרו מיום ליום ישועתו". נמצא, שבכל יום ויום נעשים עם האדם עניינים חדשים לגמרי , והקב"ה עוזרו ומושיעו בכל יום. ומי יודע - אולי היום יתקבצו כל ההתחלות לעוזרו, ויזכה להתגבר בשלימות על מה שצריך להתגבר ?! ואולי עוד מילה אחת בלבד חסרה לבנין הקדושה שהוא צריך להיכנס בו?! על כן אין לאדם לבלבל את עצמו כלל מיום לחברו , כי מי יודע כמה גדולה הישועה החדשה שהשם יתברך ישלח לו היום, אם יזכה להתגבר ולהתחיל מחדש. ואפילו אם עבר האדם מה שעבר, יהיה מה שיהיה, יקבע בדעתו היטב את מאמר החכם: "העבר - אין". וגם אם הרבה פעמים ניסה ונכשל, הלוא כל יום הוא אור חדש וסיוע חדש מלמעלה. והבן הדברים היטב! וזהו כלל גדול בעבודת ה', לבל יניח עצמו ליפול... רק עם כל זה יחזק את עצמו בכל האפשר, ויתחיל בכל פעם מחדש כאילו היום התחיל להתקרב לה' יתברך. וכתב רבי נחמן מברסלב, שטוב שיאמר האדם בשעת תפילתו: "היום אני מתחיל להידבק בך!" ויעשה בכל פעם התחלה. כי כל ההמשכים הולכים אחר ההתחלות. אם היה מקודם טוב - עכשיו יהיה יותר טוב. ואם חס ושלום מקודם לא היה טוב - בודאי צריכים ומוכרחים לעשות התחלה חדשה". (ברומו של עולם 150)

סדר היום של היהודי

הצדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים... אבל הרשע אפילו בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת - ואינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה - ואינו מברך עליה. אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר שאוכלים ושותים ושרואים וששומעים. (מדרש תנחומא פרשת וזאת הברכה סימן ז)

נתבונן ונראה, כי סדר יומו של היהודי שונה בתכלית מסדר יומו של הגוי. יתכן שהקווים הכלליים הם משותפים: קימה, התארגנות, אכילה, אחר כך יצא האדם לפעלו, וכו'. ובכל זאת - הבדל תהומי מבדיל בין זה לזה. הגוי שטוף במרוצתו - "כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה". רץ - ואינו יודע לאן הוא רץ. ואילו היהודי - כל פעולותיו מקודשות ומרוממות, עטופות בברכות ובמצוות, מחברות אותו אל אביו שבשמים, ומכַוונות אותו אל ייעודו ותכליתו.

רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות , שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר" . (משנה מכות ג טז)

קם היהודי בבוקר, ומיד כשפוקח את עיניו הוא משבח את יוצרו שהחזיר לו את נשמתו, באמירת "מודה אני...". נוטל את ידיו, ומברך: "אשר קדשנו במצוותיו , וציוונו על נטילת ידיים". כשהוא מתארגן - עושה הכל לפי ההלכה, ולא שוכח לתת שבח והודיה גם על מה שנראה כמובן מאליו - "ברוך... אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים...". כשהוא מתלבש ונועל נעליים - שם לב להקדים את ימין [לבד מהטעם הפשטי שבזה המבואר להלן בשער ההלכה, ישנה משמעות רבה, וסודות נשגבים הרמוזים בתורת הקבלה]. לאחר מכן הוא "מתעטר בתפארה" של טלית ותפילין, ומתכנס בבית הכנסת להמליך עליו בקהל-עם את מי שאמר והיה העולם, ולקבל עול מלכות שמים באהבה. הוא אף נעמד בתפילה חרישית, לתת שבח והודיה לבוראו, ולהתפלל לפניו על צרכיו וצורכי עם ישראל. גם כשהוא יוצא לפעלו ולעבודתו - משאו ומתנו באמונה, כפי שמחייבת ההלכה. שִׂיגוֹ ושיחו וכל דיבוריו - מרוסנים ושקולים בפלס ההלכה, לבל יכשל בדיבורי לשון הרע, רכילות, שקר וחנופה. לקראת ערב שוב הוא מתכנס בבית הכנסת להתפלל לפני ה', וכך - בכל אשר הוא פונה, כל פעולותיו מרופדות בהלכות שונות, במצוות ובברכות, עד ברכת "המפיל חבלי שינה על עיני" שלפני השינה, בה הוא מפקיד שוב את נשמתו בידי בוראו.

אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו. אשרינו שיש לנו את האפשרות 'להחיות' את חיינו, ולמלא את יומן חיינו בתוכן אמיתי ונצחי. למלא את הדפים, יום אחר יום - לא לזרוק אותם לפח! [ואם בטעות חלילה זרקנו, דאג לנו אבינו אוהבנו גם ל"סל מיחזור" מיוחד - מתנת "התשובה"! וזהו נושא בפני עצמו].

מי יתן שנזכה להיות כאבות האומה - "באים בימים", לנצל כל יום ויום לעבודת ה' ולקיום מצוותיו, בלב שלם ובנפש חפצה, אמן ואמן.

בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים, וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת, וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ.

הוּא יִפְתַּח לִבֵּנוּ בְּתוֹרָתוֹ, וְיָשִׂים בְּלִבֵּנוּ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ, לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּלֵבָב שָׁלֵם.

וְלֹא נִיגַע [נתייגע] לָרִיק, וְלֹא נֵלֵד [נוולד] לַבֶּהָלָה.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁנִּשְׁמר חֻקֶּיךָ וּמִצְוֹתֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה,

וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִירַשׁ טוֹבָה וּבְרָכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. (מתוך תפילת שחרית)

התפילה

"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ - אֱלֹקִים, צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקִים" (תהלים פרק מב פסוקים ב-ג)

הרגעים הגורליים הגיעו. בחדר עמדה חרדה איומה, מהולה בתחושת אין אונים. על שולחן הניתוחים שכב "הכופר" - כך כינו אותו כולם. זה מכבר הפנה עורף אל כל הקדוש והיקר ובעט בתורה ובמצוות; דעותיו הכפרניות ודיבוריו האפיקורסיים הרעילו את האוויר. לפני תקופה קצרה חלה במחלה נדירה ומסוכנת, ודרש ברופאים לחפש תרופה ומזור למחלתו. אך יד הרופאים קצרה, ומחלתו הלכה והחריפה, כשהיא מרוקנת אט אט את הגרגרים האחרונים בשעון החול של חייו. רק תקווה אחת נשארה להצלתו - ניתוח מסובך ומורכב, היכול להעלות ארוכה ומרפא למחלתו. אך דא עקא - שזהו ניתוח מסוכן ביותר, אשר סיכויי הצלחתו נתונים בספק רב, ולא רחוק הוא הסיכון שבעת ההרדמה - ייעצמו עיניו לנצח ולא יקום עוד, ה' ירחם. היות שהיה זה הסיכוי היחיד להצלתו - הוא הסכים לגשת לניתוח. כעת, ברגעים האחרונים שלפני הניתוח - הוא נפרד בדמעות מיקיריו, מי יודע אם יזכה שוב לראותם?! ההכנות האחרונות הולכות ונשלמות, החרדה הולכת ומעמיקה, עד כי הופכת לתחושת מחנק משתקת. והנה מגיע הרגע, הרופא המרדים ניגש לבצע את ההרדמה הגורלית - - -

והנה, זעקה נוראה נשמעת מפיו של "הכופר", ומפלחת את חלל החדר -

"בידך אפקיד רוחי, פדית אותי - ה' אל אמת!"

האינסטינקט היהודי

הכיצד?! איך יתכן שיהודי אשר כה התנכר לה' ולתורתו - פונה לפתע בתפילה לה'? כך שאל רבי אליהו לפיאן. והשיב: "ממעמקים - קראתיך ה'!" - במעמקי ליבו של כל יהודי שוכנת הקריאה והפניה אל ה' יתברך. יש יהודי אשר "מעמקים" אלו שוכנים על פתחי לבבו - בכל צעד ושעל מחייו הוא חש את ה' ופונה אליו. יש אחרים אשר ה"מעמקים" שלהם חבויים יותר, ורק במצבים מיוחדים, כאשר הם חשים שהם זקוקים לסיוע מיוחד משמים, הם מתעוררים לפנות לה'. ויש כאלה שירדו והתרחקו כה רבות, עד שמעמקיהם חבויים "עָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ" - ורק מצבים קשים ביותר גורמים להם לפתע להתחבר עם האמת הפנימית שלהם ולפנות אל ה' יתברך. (עפ"י לקח טוב - חיים של תורה, עמוד רסג)

הקב"ה נפח באדם נשמת חיים, אשר היא "חלק אלוה ממעל", ולכן הנקודה הפנימית האמיתית של כל יהודי היא תפילה והתרפקות וכמיהה אל בורא עולם.

כל יהודי יכול לחוש זאת על עצמו. לעיתים הוא יכול לחוש רחוק מה' יתברך, עסוק בענייניו, מרוכז בהישגיו, ושטוף בשאון חייו. אבל לפתע, ברגעים של התעוררות, במצבים של התפכחות - עולה ופורצת מעמקי לבבו, מתוך עומק ישותו - תפילה.

והתפילה הזאת איננה מגיעה אליו כמשהו חיצוני. זה לא כמו שעליו ללכת לאיזה שר לדבר עימו ולהשתדל אצלו, שזהו מעשה מאולץ וחיצוני . אלא התפילה פורצת ועולה מעומק לבו פנימה , כי הפנייה והכיסופים אל ה' יתברך נמצאים בעומק טבעו של היהודי.

אני - תפלה

דוד המלך ע"ה אומר (תהילים קט): "וַאֲנִי תְּפִלָּה". כל כולי, כל ישותי - תפילה. ומפרש רש"י: "ואני תפילה - ואני מתפלל אליך תמיד!".

ואכן אמרו חז"ל (ברכות כא ע"א): "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו!" הלואי שיזכה האדם לחוש תמיד מחובר, מייחל, כמהָ ומשתוקק לקב"ה; לשאת את עיניו וליבו השמיימה.

כי תפילה איננה רק מילים והיגוי שפתיים. תפילה מלשון התפתלות , התחברות חזקה ומפותלת, להיות כרוך ומקושר היטב. בתפילה האדם מפתל וכורך את עצמו אל הקב"ה.

התפילה היא התרפקות על ה', כמיהה וכיסופים לאל חי; חיבור אל המקור, אל השורש; היטהרות הלב; "כלות הנפש אל האלוקים".

"וראוי לך, אחי, שתדע, כי כוונתנו בתפילה אינה כי אם כלות הנפש אל האלוקים וכניעתה לפניו,

עם רוממותה לבוראה, ושבחה והודאתה לשמו, והשלכת כל יהביה עליו.

(ספר חובות הלבבות שער ח שער חשבון הנפש, פרק ג)

לא ללכת לאיבוד!

אכן התפילה והפנייה אל ה' יתברך היא המהות הפנימית והאמיתית של כל יהודי. ואולם כאמור, לעיתים המהות הזו נוטה להידחק אל העומק פנימה ולהישאר דחוקה אי שם במעמקי הלב. העולם בו אנו נמצאים הוא עולם סוער ומבלבל - עולם מלשון "העלם". הקב"ה נעלם ונסתר מאיתנו, אין אנו רואים את הנהגתו עין בעין. הקשר של " תפילה פנייה ישירה לבורא העולם", עלול להישכח ולהיאבד מאיתנו במרוץ החיים ובהמולת הזמן.

ואולם הקב"ה אינו רוצה ש"נאבד לו" ונאבד את הקשר שלנו עימו. הן זהו קשר נחוץ והכרחי עבורנו; בלעדיו האדם אובד בעולם ומאבד את עצמו ואת תכלית קיומו. ולכן מראשית יצירת העולם, הכין הקב"ה את התנאים המתאימים, המפנים את ליבנו לתפילה. נתבונן ונראה.

תפילת בראשית

הנה, קודם שברא ה' את האדם, הכין עבורו עולם נפלא ומרהיב, משוכלל ומושלם. מרחבי יבשה עצומים, לצד ימים ואוקיינוסים מלאי מים אדירים. בהם מתהלכים אלפי בעלי חיים, מינים ממינים שונים. ממעל פרושים שמי תכלת יפים, ובהם נתונים מערכות משולבות של מאורות וכוכבים. הכל כל כך יפה וכל כך מושלם, אלא שדבר אחד - חיוני ומשמעותי, היה חסר: צמחיה! למלוא העין נראתה רק אדמה חשופה, ללא כל ירק ועשב!

"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח, כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ...". (בראשית ב ה)

אומנם נבראו הצמחים ביום השלישי לבריאה, אלא שעמדו הם על פתח הקרקע ולא יצאו החוצה. וכך כשהגיע האדם לעולם, מצאוֹ ללא צמחיה. הוא התבונן סביבו, והבין כי כדי שתצמיח הארץ אילנות ודשאים, יש צורך שירדו גשמים. או אז נשא האדם את עיניו אל הבורא - התפלל אליו ובקש ממנו שירדו גשמים. מיד ירדו גשמי ברכה והצמיחו שפע של צמחיה. (רש"י)

השאלה העולה היא - מדוע?? מדוע ברא ה' עולם חסר? אם הכל כל כך מושלם - מדוע להפיג את הקסם הנפלא הזה על ידי חיסרון של פרט אחד, כל כך חיוני ומשמעותי? למה לא לעשות לאדם 'הפתעה' מושלמת?

והתשובה - מחכימה ומאירת עיניים היא! - דווקא עולם מושלם אשר איננו חסר מאומה - הוא עולם חסר, שכן חסר הוא את תחושת הקשר שבין האדם לבוראו. כאשר יש לאדם כל טוב ואין חסר לו כלום - אין הוא חש צורך לשאת את עיניו אל הבורא, וכך הוא הולך ומתנתק ממנו, ומאבד את תכליתו וייעודו. דווקא החיסרון הוא זה שיוצר את הקשר החושי של תלות ונשיאת עיניים של האדם כלפי הבורא יתברך. זהו עולם מושלם באמת - עולם שיש בו קשר זורם, ישיר ומוחשי, בין הבורא לברואיו.

נמצאנו למדים מכאן דבר נפלא: אם עד כה חשבנו שהתפילה היא רק בגדר אמצעי שעל ידה נוכל להשיג את צרכינו ומחסורינו, הרי שכאן התחדש לנו שלא כך הוא, אלא ההיפך: התפילה היא מטרה לכשעצמה, היא זו שמבטיחה את הקשר והקרבה שלנו עם בורא עולם, היא זו שמסייעת לנו לא 'ללכת לאיבוד' בתוך מרוץ החיים השוטף המשכיח מאתנו את תכליתנו וייעודנו. אלא שכדי להביאנו לידי תפילה אמיתית, מתוך תחושת תלות, יצר לנו הבורא חסרים וצרכים שונים, המעוררים אותנו לשאת את עינינו אליו בתפילה. (ועיין עוד אמרי דעת ח"א עמוד רחצ)

עצתו של המלך

משל למה הדבר דומה?

למלך רם ונישא, אשר לו בן יחיד - אהוב ויקר. למרות טרדותיו הרבים, היה המלך מקדיש זמן רב לבנו אהובו, כי חפץ היה בקרבתו, ונהנה לשהות במחיצתו ולהשתעשע עמו. כמובן שאף את צרכיו הגשמיים דאג לספק ביד רחבה ונדיבה. לימים גדל הילד, ועמד ברשות עצמו, אך המלך חפץ להמשיך לכלכלו. קרא לו, שאל לצרכיו, ונתן בידיו סכום הגון של כסף, שיספיק לו בהרחבה למשך שנה תמימה. הודה הבן, ופנה לדרכו. חייו האישיים, לימודיו וטרדותיו - העסיקוהו ביותר, ולא הותירו בידיו פנאי לבוא לבקר את אביו. והמלך בארמונו - מצפה בכליון עיניים לראות את בנו יקירו, להשתעשע שוב בקרבתו הנעימה - והילד איננו. רק כעבור שנה תמימה, כאשר תם הכסף מכיסו - נפנה הבן העסוק לשוב אל אביו... שמח אביו לראותו, התענג על כל רגע בקרבתו, ונהנה לשוחח עימו, אף קיבל בחיוך את בקשתו לסכום כסף נוסף... אלא שהפעם - הושיט לו סכום כסף המספיק ליום אחד בלבד! הוא הוסיף וביקש, כי לא יהסס לבוא אליו בכל פעם שיצטרך.

המהלך החדש עבד מצוין... למחרת, שב הבן אל אביו. ושוב קבל סכום כסף ליום אחד בלבד. כך - יום יום. בזכות חכמתו ותושייתו של המלך, זכה הבן לשהות יומיומית - נעימה, ערבה ומחכימה עם אביו, ואף האב התענג ושמח על קרבתו המחודשת עם בנו.

השמיעיני את קולך!

זהו משל נפלא, הממחיש לנו את הקשר בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם!", וכבנים יקרים ואהובים - חפץ ה' מאוד בקרבתנו. הוא פונה ואומר לנו: "הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה!", הקב"ה תָּאֵו לשמוע את קול תפילתנו, אלא שטבע האדם - כאשר מסובב הוא בכל טוב ואין חסר לו מאומה - הרי ששטף החיים סוחף אותו ומעסיק אותו, ולא נותן לו לפנות זמן ולב ומחשבה - לבוראו. לכן ברא אותנו ה' עם חסרים וצרכים שונים - המביאים אותנו לשאת אליו את עינינו וליבנו, וכך זוכים אנו בקשר תמידי עם הקדוש ברוך הוא, אשר אין לנו הטבה גדולה מזו.

כל אדם יכול לחוות זאת מקרוב: הנה בתקופה מסוימת, ברוך ה' - הכל הולך לו טוב, הכל זורם, הכל מסתדר, אין שום בעיה מיוחדת. במקום מסוים, ניתן לומר, שהוא הולך ושוקע בעצמו ובחייו, אין לו התעוררות ותשוקה מיוחדים לה' יתברך. והנה - פתאום משהו נתקע לו, לא הולך לו, העניינים לא מסתדרים כפי שהוא היה רוצה שיסתדרו. קשה לו, מפריע לו - וככל שהוא מנסה, אין הוא מצליח לחלץ את עצמו מן הבעיה. ואז - מתוך אוזלת היד והרגשת הקטנוּת, יוכל הוא לשמוע פנימה את קול ה' הפונה אליו באהבה: בני היקר, מחמד נפשי, איפה אתה... התרחקת ממני יותר מידי, אני מחפש אותך, רוצה אותך קרוב יותר אלי, בוא תפנה אלי, תשיח לפני את אשר מעיק על ליבך. או אז מתעורר הלב היהודי מתרדמתו, ותפילה אמיתית וחמה בוקעת ממנו. משתפך לו הלב בתפילה, מתרפק על ה', גלי חום של קרבת אלוקים שוטפים אותו, ותחושה מתוקה מציפה אותו. או אז חש הוא שמתגמד לו הקושי וקטֵנה הבעיה - לנוכח קרבת האלוקים הנפלאה לה זכה. הקושי והצער היו 'שווים' ומשתלמים, ולוּ רק כדי לזכות בהתרוממות הנפש הזו.

קללתו של הנחש

מכאן נוכל להבין את קללתו של הנחש, אשר התקלל לאחר חטא הדעת: "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג יד). לכאורה, מה העונש כאן? הלוא העפר מצוי וזמין בכל מקום ובכל עת, ואם כן הנחש התברך בברכה נפלאה מאין כמוה, שתהיה לו תמיד פרנסה בשפע, בלי שום דאגה וטרדה?! אלא, שדווקא כאן טמונה הקללה: כל הבריאה כולה - עיניה נשואות תמיד אל הקב"ה בקשר תמידי של תלות - "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ" (תהלים קמה טו). "הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף, וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם" (תהלים קד כא). אבל הנחש התקלל בניתוק הקשר שלו עם בוראו, כביכול אומר לו הקב"ה: "לך מעלי, אין ברצוני לראות את פניך לעולם, אני כלל לא רוצה קשר עמך, קח את מזונותיך הכל מראש, ואל תפנה אלי". אין קללה גדולה מזו, להיות חס ושלום מנותק מן הבורא יתברך. (ברומו של עולם 83)

הקושי - מנוף להתקרבות

בעצם, הראייה השטחית של העולם אומרת: "מי צריך את זה?! אני מעדיף שלא יחסר לי כלום - כמו הנחש"... אבל בהתבוננות נכונה, הלוא אין אלו אלא חיים של בהמה , שאוכלת ושותה ויש לה כל מה שהיא צריכה, ובזה מסתכמת כל חיותה עלי אדמות.

אבל האדם - "אֶדְמֶה לה'", נשמת אלוקים שוכנת בקרבו, "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה" (קהלת ג כא). אדם איננו בהמה, נשמתו משתוקקת ונכספת לקרבת ה'. מי שטעם טעם של תפילה אמיתית, יכול להבין ולהרגיש כי כל קושי וכל מחסור שווים ומשתלמים כדי להגיע לקרבת ה' הזאת, לחיבור עם בורא עולם.

לפעמים כשיש לאדם קושי וצער - כאשר הוא זוכה להתפלל לה' באמת, הוא חש כזו קרבת אלוקים נפלאה, של "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר", מרגיש את ה' עימו. במבט לאחור הוא לא היה מוכן לוותר על הקושי הזה, שכה קירב אותו לה' יתברך! על כך שזכה בתוך העולם המבולבל שלנו - לחוש משהו מן האושר האמיתי והמתיקות הנפלאה שאין כמוה בעולם בשום תענוג אחר שהוא. "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה', לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי" (תהלים פד ג). "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה', אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ. שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי, לַחֲזוֹת בְּנעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהלים כז ד). "וַאֲנִי - קִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב!!" (תהלים עג כח). הנה דוד מלך ישראל הודה על ייסוריו הרבים שקירבוהו אל ה' יתברך, ואמר: "טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי - לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ!". (תהלים קיט עא) - שמח אני בייסורים ובקשיים שבאו עלי, שבזכותם זכיתי לדבקות כה גדולה באלוקים חיים.

הנה כי כן, הצרכים והחסרים התמידיים שלנו, הם ברכה וטובה מאת ה', כדי לחזק את הקשר שלנו עם בורא עולם, כמו אותו בן יקר, אשר דווקא מרוב חיבתו, קצב לו אביו קצבה מוגבלת, כדי שישוב אליו שוב ושוב ויהיה תמיד בקרבתו.

מדוע הופר ההסכם?

מעשה שבאו שניים לדין תורה לפני הרב בעל ספר "מגלה עמוקות": האחד - גביר מעשירי העיר, והשני - תלמיד חכם גדול. התובע היה הגביר, הוא פתח את תביעתו ואמר: ברצוני לתבוע את החכם לדין על כך שהיפר את ההסכם שעשיתי עימו! ומה היה ההסכם? תלמיד חכם זה היה רגיל לצורך פרנסתו ללכת לשוק כל יום למשך כמה שעות, היה מוכר את סחורתו, וכאשר ראה שהרוויח די פרנסתו לאותו יום, היה חוזר לבית המדרש וממשיך להגות בתורה עד אמצע הלילה. והנה העשיר בראותו זאת, התעורר בליבו לחשוב כי אין זה נאה שתלמיד חכם כזה יעסוק בשוק במסחר, ועל כן ניגש אליו והסכימו ביניהם כי מעתה ואילך ישלם העשיר את כל הוצאותיו וצרכיו, וכך יוכל התלמיד חכם לשקוד על התורה באין מפריע. כך עשו למשך תקופה מסויימת, ואולם לאחרונה זה כמה ימים שהעשיר שם לב לפתע שהחכם חזר למסחרו. כאשר העיר לו על הפרת ההסכם, נענה הלה ואמר כי הוא חוזר בו מההסכם, וכבר אין ברצונו לקבל ממנו תמיכה כלכלית. הגביר סירב לשמוע על כך - הסכם זה הסכם! אך החכם אף הוא לא אבה לשנות את דעתו. משלא הגיעו לכלל הסכמה, החליט הגביר לתבוע את החכם לדין תורה.

התפלא הרב על החכם, מדוע חזר בו מההסכם, אחר שכל הרווח הוא שלו שיוכל להגות בתורה כל היום, וזה היה משוש חייו. ענה החכם ואמר כי אכן בתחילה כך חשב אף הוא, שמעתה ירווח לו ויוכל לעסוק בתורה באין מפריע, ולכן נתן את הסכמתו להצעת הגביר, ואולם כעבור תקופה קצרה הוא הרגיש שהדבר גורם לו הפסד בעניין אחר: הנה עד עכשיו כאשר היה נזקק לעסוק במסחר לצורך פרנסתו, בכל יום שהיה קם ממיטתו היה מרגיש שעליו להתפלל על מזונו, שיזמין לו ה' סחורה בזול, ושיוכל למכרה ביוקר, ושיזדמנו לו קונים מיד ולא יצטרך להישאר בשוק הרבה שעות, וכדומה משאר עניינים הקשורים לצורך פרנסתו. ובזה היה מרגיש כל היום שהוא תלוי בחסדי הבורא, ועיניו היו נשואות אל ה' בתפילה מדי יום ביומו על כל פרט ופרט שיצליח. אולם מאז שהסכים עם העשיר על העסק הנ"ל, הנה לפתע רואה הוא ששוב אינו מרגיש את עצמו תלוי כל כך בחסדי הבורא עולם כאשר היה אז, בהיות שהעשיר נותן לו כל הוצאותיו ואין לו כל כך על מה להתפלל כאשר היה מתפלל אז על כל פרט בכוונת הלב. ובגלל החיסרון הזה החליט שמקח טעות היה לו בכל העסק הזה, המפריע לו מדבקותו בה', שיהיה מרגיש שתלוי בחסדיו ממש ויהיו עיניו נשואות אליו בתמידות, ועל כן אינו יכול להמשיך לקיים את ההסכם.

ישמח לב מבקשי ה'

"כמה עלינו להודות לבורא יתברך שמו, שנתן לנו מתנה נפלאה כזאת - "עבודת התפילה", שהיא עבודה שבלב - בה האדם מתקשר עם בוראו, ומרגיש את ה"בנים אתם לה' אלוקיכם", שופך לפני חיי החיים את כל ליבו, ולאחר כל תפילה הוא נעשה בריה חדשה, והוא מלא אושר שיש לו אב גדול כזה, המשגיח עליו השגחה מיוחדת, ונותן לו כל הצטרכותו, ומאפשר לו לעובדו ולעשות נחת רוח לפניו על ידי קיום מצוותיו" (מאורות ירושלים גיליון ג עמוד שצה).

כתב רבי יהודה החסיד: "שורש התפילה - שמחת לב בהקדוש ברוך הוא ,

שנאמר (דברי הימים א טז): "התהללו בשם קודשו, ישמח לב מבקשי ה'".

ולפיכך היה דוד מלך ישראל מנגן בכינור על כל תפילותיו וזמירותיו,

כדי למלאות לבבו שמחה באהבתו של הקדוש ברוך הוא ". (ספר חסידים אות יח)

תועלת התפילה

היום ניתן לראות כי ישנה התעניינות גוברת והולכת בנושאים כמו: מודעות עצמית, אינטליגנציה רגשית, העצמה אישית וכדומה. האדם מתעניין כיצד יוכל להיות אדם שלם יותר, איכותי יותר, מאושר יותר.

והנה, אילו היה האדם יודע כמה הוא יכול להשיג על ידי תפילה - היה משקיע את כוחותיו יותר ויותר בעבודה זו. אין דבר שנותן לאדם שלימות ובטחון, רוגע ובהירות מחשבה - כמו תפילה אמיתית. ככל שאדם מתמיד יותר בעבודת התפילה, לפנות אל ה' יום יום, להשיח לפניו את ליבו - הוא חש ויודע מהי איכות חיים אמיתית.

"ורק על ידי תפילה אפשר לזכות ללב שלם וטהור, לנפש מלאה, אמונה טהורה, תקוה ואור, ולמחשבה זכה צלולה וברורה, ולעומק חכמה ודעת". (מאורות ירושלים ג שעז)

להלן נביא כמה ממעלותיה ותועלותיה של מצות התפילה. כמובן שכל תועלת אפשר להשיג בכל מיני רמות, והדבר תלוי בעבודת התפילה. ככל שאדם יתחזק ויתאמץ יותר בעבודת התפילה שלו, כך יזכה לתועלת נפשו וגופו - עד רמה כזאת, שהחיים עלי אדמות הם גן עדן אמיתי בעבורו.

"הַתְּפִלָּה הִיא מַטֵּה עֹז בְּיַד כָּל אָדָם.

וְכֹל שֶׁיָּשִׂים הָאָדָם מִבְטַחוֹ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, כֵּן יַעֲלֶה וְכֵן יַצְלִיחַ"

(אורחות אי"ש לחזון אי"ש)

חיזוק האמונה

איזה לחץ!

תכירו את אדון שמעוני . מסכן, כבר שבועיים שהוא בבית. היתה לו עבודה מצוינת ומסודרת, כמנהל חשבונות בחברה גדולה. אבל, מה לעשות, המיתון הכלכלי - נוגס בכל פה... הוא הביא את החברה לעשות קיצוצים משמעותיים, אשר במסגרתם פוטרו עשרות עובדים, והוא - ביניהם.

לא פשוט, באמת לא פשוט. הבית דורש את שלו, רשימת ההוצאות - מי בכלל צריך לפרט... ארוכה ומנופחת, ומשכורת אין. כמובן שאי אפשר לשבת בחיבוק ידיים, חייבים לעשות השתדלות.

הנה הגיעו אליו שמועות מחברים לעבודה, שהחברה שוקלת להחזיר חלק מהעובדים. הוא מיהר להתקשר אל מנהל העבודה שלו - היחסים ביניהם היו מצוינים, ואולי דרכו יוכל לגשש מקרוב מה המצב. השיחה עימו בהחלט נתנה פתח לתקוה - הוא לא נתן שום הבטחה מפורשת, אבל נתן לו להבין שיש סיכוי - הוא ינסה ללחוץ על החלונות הגבוהים, ויתכן שיצא מזה משהו טוב, בעזרת ה'.

במקביל, ניסה שמעוני לחשוב גם על כיוונים אחרים, הן סוף כל סוף, לא הובטח לו דבר. הוא נרשם למאגר מידע של מקומות עבודה, והתחיל לחפש עבודה במקומות שונים, שלח קורות חיים והמלצות, התרוצץ ממשרד למשרד, זכה גם למספר ראיונות, אבל בינתיים לא יצא לו מזה כלום: במקום אחד הציבו דרישות גבוהות מידי, ובשני - נתנו תנאים גרועים מידי, בשלישי - כבר מצאו מנהל חשבונות אחר, וברביעי - עדיין לא החזירו תשובה... אבל אל ייאוש, בדיוק אתמול נודע לו על חברה מצליחה, חדשה יחסית, בשלבי התפתחות וצמיחה, הזקוקה לכוחות אדם נוספים, ומציעה אף משרה טובה בהנהלת חשבונות, בתנאים מצויינים למתאימים. הוא מיהר להציג מועמדות - המשרה הזו בהחלט מתאימה לו והוא מתאים לה! אלא שיש כנראה עוד כמה הרואים את עצמם כמתאימים, אשר הציגו אף הם מועמדות... אם כן, צריך להפעיל כאן לחץ! הוא בירר ומצא כי בן דוד שלו הוא חבר טוב של מישהו "מבפנים" שיכול להזיז שם עניינים, צריך לדבר איתו שינסה להמליץ עליו חזק, וללחוץ כמה שיותר.

בד בבד, יש לו עוד כיוון למחשבה. יש לו אח מבין ענין, אתמול הוא שוחח עימו ארוכות, ויעץ לו חד משמעית, כי אם ברצונו למצוא עבודה טובה באמת ו'להתקדם בחיים', דווקא עכשיו זו ההזדמנות! איך אומרים? - "מעז יצא מתוק", "ירידה לצורך עלייה". שיקח עכשיו את כספי הפיצויים, וישקיע אותם בהשקעה ארוכת טווח - לימודים! "שוק הנהלת החשבונות רווי מאוד בעובדים", כך אמר לו, "ולכן עליך להתקדם הלאה ולרכוש תואר טוב. תלמד ותהיה רואה חשבון מצליח, בעל הכנסה מכובדת באמת. חבל לך סתם להתבזבז". אז אולי באמת זה הזמן לברר על לימודים כאלו?

ובכן, מוצא אדון שמעוני את עצמו עסוק וטרוד מאוד, כלל לא 'מובטל'... יש לו הרבה מה לעשות, כהשתדלות למציאת עבודה: אז ככה, דבר ראשון, להתקשר שוב למנהל העבודה לשעבר, לראות אם 'זז' שם משהו. אולי בעצם עדיף ללכת אליו ולהיפגש פנים מול פנים, שיקח את הדברים יותר ברצינות. דבר שני - לדבר עם בן הדוד, מה קורה עם החבר ההוא מהחֶברה, האם הצליח כבר להשיג אותו, והאם הפעיל מספיק לחץ? אולי צריך ללכת לשם שוב, להיראות בשטח, להציג נוכחות. אין מה לעשות, יש דברים שאפשר להשיג רק על ידי לחץ, אם לא תלחץ - תישאר בחוץ. המשרה הזו באמת מצויינת, חבל להפסיד. יחד עם זאת, הוא יקפוץ גם להוציא עַדְכָּן חדש ממאגר המידע, אולי התעדכנו שם מקומות עבודה חדשים? עליו להזדרז, שמא יקדימנו אחר, הן כל הקודם זוכה... אוף, איזה לחץ! ו - כן, הוא לא שכח, הוא ינסה לברר גם בכיוון של לימודים. אומנם זה לא פשוט, העלויות גבוהות וצריך להשקיע הרבה זמן, כח ומח, אבל, איך אמר לו אחיו? צריך להסתכל הלאה במבט רחב, להשקיע לטווח הארוך. אז הוא צריך לבחון גם את האפשרות הזו.

אבל - רגע רגע! - הוא תופס את עצמו, איך אפשר לשכוח?! ההשתדלות המועילה ביותר - תפילה! ודאי וודאי, הרי זה פשוט וברור, פרנסה מן השמים, ובלי תפילה וסייעתא דשמיא לא יעזור כלום!... אם כן, אני חייב לפנות לעצמי גם כמה דקות לאמירת פרקי תהילים...

טובעים ב'טבע'

כן, מציאות החיים שלנו עטופה במעטה של מהלכים וגורמים "טבעיים". אומנם בשכלנו אנו מבינים שהכל בידי שמים, כל העולם מתנהל על ידי ה' יתברך, הוא עילת העילות וסיבת הסיבות. אבל לנגד עינינו אנו רואים שכביכול המהלכים הטבעיים הם ה"קובעים": אם אמצא חן בעיני ה'בוס' - אקבל קידום בעבודה, אם ארכוש השכלה נאותה - אמצא עבודה טובה ואתפרנס בכבוד, אם אוכַל דברים בריאים - אהיה בריא, וכן הלאה. כך רצה הקדוש ברוך הוא - שהנהגתו בעולם לא תהיה גלויה וברורה, אלא מוסתרת ומוסווית על ידי גורמים טבעיים. העולם - מלשון הֶעֱלֵם.

ואנו מצויים בקונפליקט רציני! מצד אחד עלינו לעשות את ההשתדלות הנכונה והמתאימה, כי באמת זהו רצון ה' - שהעולם יתנהל בדרך הטבע: שאדם יצא לפעלו לצורך פרנסתו, שידאג לבריאותו, שיפנה בעת הצורך לבקש עזרה מזולתו, שהחולה יקח תרופה, וכל כיוצא בזה. אך מצד שני ההשתדלות הזו מטשטשת לנו את הראייה - היא נותנת לנו להרגיש שאנו מתפרנסים בעמלנו, בחריצותנו ובתושייתנו; גורמת לנו לחוש לעיתים תלויים בחסדי הזולת, וכדומה.

ההתמודדות עם הקונפליקט הזה היא עבודת חיינו! לעשות השתדלות סבירה [במינון סביר ונורמאלי, לא בהגזמה!] - אך להבין שבעצם כל סיפוקנו ומחסורנו מתמלאים אך ורק על ידי ה' יתברך, ואין לנו תלות בשום גורם אחר מלבד התלות היחידה בו יתברך, שהוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות.

עוגן הצלה

כאשר האדם פונה בתפילה אל בורא עולם בבקשת צרכיו - הדבר עוזר לו למקד את המבט בכיוון הנכון. מחזיר לו את הראייה האמיתית. בתפילתו - הרי הוא כמכריז ואומר: אבא שבשמים, אני יודע שאתה הוא שעומד מאחורי הקלעים, אתה אוחז בחוטים ומפעיל את כל הבובות, אתה הוא מקור השפע, ולכן אני פונה דווקא אליך!

אילו יפנה אדון שמעוני להתפלל - לא רק כמה פרקי תהילים כדי לצאת ידי חובה, אלא תפילה כנה מתוך הלב, במילותיו שלו: רבונו של עולם, אתה יודע שאין לי עבודה, ואני צריך פרנסה. אתה נתת חיים לי ולמשפחתי ובודאי אתה רוצה גם לספק לנו את מזוננו וכל צרכינו. הנה יש לפני אפשרויות כאלו וכאלו, הציעו לי כך וכך... לא חסרות לך דרכים איך לפרנס אותי, רבונו של עולם! אני מנסה לעשות השתדלות, אבל אני יודע שאתה הוא מקור השפע...

אילו יתפלל אדון שמעוני בכנות במילים שלו, וישיח את ליבו לפני בורא עולם - בודאי ובודאי שכל ההתייחסות שלו לנושא מציאת העבודה תהיה שונה בתכלית. ככל שהוא יתאמץ ויכוון את כל ליבו אל הקב"ה וייחל אליו - כך הוא יעמיק בליבו יותר ויותר את ההכרה שהוא בעצם תלוי רק בריבונו של עולם. כל ההשתדלויות שלו תעשינה כתְפְלות בעיניו, הוא יעשה אותן רק כחובה, אך כל תקוותיו וייחולו יהיו אל ה', ויהיה ליבו סמוך ובטוח באמת ובלבב שלם שה' יזמן לו את הטוב ביותר עבורו. הוא יפסיק לתלות בטחונו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה. יפסיק להשתגע בהשתדלויות יתר, ויפסיק להיות לחוץ.

ומבאר הרמח"ל, כי אדם כזה שמקדים תפילה לפני ההשתדלויות שלו - בזה הוא מציל את עצמו מפני סכנת הבלבול והטשטוש וההיסחפות בדרכי הטבע. הוא לוקח לעצמו עוגן הצלה לבל יטבע בים הטבע השוטף אותו! וזו לשון הרמח"ל בספרו "דרך ה'": "מה שיקדים האדם ויתקרב ויעמוד לפניו יתברך, וממנו ישאל צרכיו, ועליו ישליך יהבו, והתפילה היא אצלו ראשית ועיקר ההשתדלות , ולא המעשה ההשתדלות בפועל - יזכה שגם כאשר ימשיך בדרכי השתדלות, לא יקרה שיסתבך וישתקע בגופניות וחומריות, כיון שכבר הקדים ותלה הכל בו יתברך".

אמונה חושית

מעשה בבחור ישיבה צעיר מירושלים, שבא להתברך מפיו של מרן החזון איש זצ"ל, והנה פנה אליו הרב בדברי מוסר: "לפעמים רואים אנו אדם שומר תורה ומצוות, מדקדק בקלה כבחמורה, ופתאום ביום בהיר אחד הוא פורק מעליו את העול. לכולם נדמה שמפנה זה חל בפתאומיות, אך למעשה ההידרדרות הפנימית החלה בודאי זמן רב לפני כן. אף שכל הזמן היא לא התבטאה במעשים, האמונה בתוך ליבו כבר נחלשה מזמן, רק מכח הסביבה החזיק האיש מעמד כלפי חוץ, עד שנתגלה מצבו גם כלפי האחרים". בכך סיים החזון איש את דבריו. סתם, ולא פירש.

השתומם הבחור למשמע הדברים: על מה ולמה אמר לו הרב דברי מוסר נוקבים כאלו? למה התכוון? האם רצה לרמוז לו משהו? כשהוא טרוד במחשבות אלו, פנה ונסע לדרכו לירושלים, אך המחשבות לא הרפו ממנו ולא נתנו לו מנוח, עד אשר החליט לחזור חזרה לבני ברק, לגשת שוב אל החזון איש, ולנסות לעמוד על פשר הדברים. בהגיעו, קיבל מרן את פניו בחיוך, ככל הנראה צפה שיחזור. פנה ואמר לו: "אפרש לך את דברי. אמונה היא מהדברים הצריכים חיזוק תמיד. אם אין אדם מחזק את האמונה שגדל והתחנך בה, היא הולכת ונחלשת חלילה. לכן אדם צריך תמיד לחזק את אמונתו בצורה חושית בבורא עולם, להרגיש את ה' בכל ענייניו. וכיצד מגיעים לאמונה חושית? כל דבר שהינך זקוק לו, בקש אותו מהקדוש ברוך הוא. אם דרושות לך נעליים חדשות, עמוד בפינת החדר ואמור: "רבונו של עולם, ראה נא את נעלי הקרועות, והמצא לי כסף כדי לקנות נעליים חדשות". וכך בכל דבר. על ידי זה תרגיל את עצמך להכיר ולהרגיש שהוא יתברך הנותן לך הכל. כך רוכשים אמונה חושית". סיים החזון איש. (פאר הדור ח"ב רנה)

לבקש על כל דבר

על האדם לחיות בהכרה וידיעה זאת - שרק הבורא יתברך הוא הכתובת לכל דבר, ועל כל דבר קטן או גדול צריך לפנות אליו ולבקש ממנו, אם זה בעניינים גשמיים - בריאות, פרנסה, שלום בית, אריכות ימים וכדומה, ואם זה בענייני רוחניות - הצלחה בתורה, יראת שמים וכדומה.

לעיתים מפתה היצר הרע את האדם, ואומר לו שאומנם בעניינים גדולים וחשובים אכן צריך לפנות לקב"ה, אך לדברים פשוטים ויומיומיים אין זה נאה להטריח אותו... כמובן שלא כך הוא, אלא אדרבה, אדם צריך לפנות אל ה' יתברך בכל עניין ועניין, הן רוחני והן גשמי. ואומר הרבי מפשיסחא: מי שמבקש בתפילה על יראת שמים ולא מבקש על מזונו, סימן שגם מה שמתפלל על יראת שמים, אינו מאמיתות ליבו, כי אי אפשר זה בלא זה. (רמתים צופים)

ככל שירגיל האדם את עצמו לפנות אל ה' בתפילה על כל ענין וענין שהוא צריך לו - הרי הוא קובע בנפשו את האמונה בבורא יתברך - ה'כל יכול', מקור הברכות והשפע, הזן ומפרנס לכל, מביצי כינים ועד קרני ראמים. אומנם יתכן שלעיתים תהיינה הבקשות חיצוניות, לא מעומק הלב, לא מתוך הרגשה אמיתית של תלות, אך במשך הזמן יזכה האדם לחוש כיצד תפילותיו פועלות את פעולתן על נפשו, ולבבו נעשה קשור, מייחל, מקווה ומצפה אל אביו שבשמים, וכמו שכתב רבנו יונה: "ועל ידי ההרגל הזה - תקבל הנפש המתאווית אל הבטחון".

"...ויבקשו ממנו תמיד כל צרכיהם וכל חפצת לבם. ומלבד השגת חפצי לבנו - יש לנו זכות בדבר,

בהתעורר רוחנו, וקבענו כל מחשבתנו, כי הוא האדון הטוב והמטיב לנו, וכי עיניו פקוחות על כל דרכינו.

ובכל עת ובכל רגע ישמע זעקתנו אליו, לא ינום ולא יישן שומר ישראל".

(ספר החינוך מצוה תלג)

חיזוק בעבודת ה'

תוכן העניינים

סדר היום בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה