אור ברסלב
סדר היום בהלכה ובאגדה שער ההלכה › מדיני אמירת הוידוי וסיום התפילה

סדר היום בהלכה ובאגדה

שער ההלכה · מדיני אמירת הוידוי וסיום התפילה

חזרת השליח ציבור

אחר התפילה מנהג בני ספרד ורוב בני אשכנז לומר וידוי מעומד. ויזהר שלא לדבר בין התפילה לוידוי. (סימן קלא ס"א)

יאמר את הוידוי בנחת, מילה במילה, בהתבוננות ובלב נשבר. וכתב מרן החיד"א: "ויכנע מאוד באמירת הוידוי, ויתחרט על מעשיו, ויהיה בדעתו לשוב מחטאיו, ולא יאמרהו בלי דעת וחרטה וכמדבר אל הדיוט, חס ושלום". (ו שפה)

כשמתוודה ישׁחה מעט, ויסגור יד ימינו כאגרוף, ויהיה האגודל תחת האצבעות, ויכה בצד שמאל על לבו בנחת, הכאה אחת בכל תיבה: אשמנו, בגדנו, וכו'. (ו שצה)

על השליח ציבור לומר את כל הוידוי בקול רם. אולם לא יעוררו מחלוקת עבור זה.

כתב הרמ"ע מפאנו (סימן קב), היחיד אומר את הוידוי בלחש, כמו שביום הכיפורים היו ישראל עומדים בבית המקדש צפופים ומשתחווים רווחים, לפי שהיו מפרטים את החטא ונזהרים שלא ישמע אחד וידויו של חברו (יומא כא ע"א), אבל השליח ציבור שמתוודה בעד כולם ואינו מזכיר אלא מה שכתוב ולא יותר, צריך להשמיע קולו לרבים, למען יזכרו וישובו בתשובה. וכל שליח ציבור שמנמיך קולו, גוערים בו. וכן כתבו זכרונות אליהו, לקט הקמח, פחד יצחק, זכור לאברהם, חסד לאלפים ועוד. (ו שצז)

השומע קדיש או קדושה או ברכה בעת אמירת הוידוי או בפסוקים שלאחריו ["לדוד אליך" - לבני ספרד. "ויאמר דוד" - לבני אשכנז], עונה. (ו שצב)

י"ג מידות

אחר הוידוי אומרים "ויעבור ה' על פניו" שבו יש י"ג מידות רחמים של הקב"ה. ואין אומרים אותו בפחות מעשרה אנשים. על כן, המתפלל במקום שלא נוהגים לאומרו, או שלא הספיק לאומרו עם הציבור, יאמרם בטעמי המקרא כקורא בתורה. (ו ת)

רבותינו החמירו מאוד שכשאומר 'ויעבור', יפסיק מעט בין ה' ה'. [שסודו רם ונישא, ומי שאינו מפסיק עונשו רב, ה' יצילנו. (שלמי צבור, בן איש חי)] ובאמירת ה' ה', יכפוף קומתו קצת [כמו שנאמר בתורה לאחר י"ג מידות, "וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו"]. (מהרי"ק, שלמי צבור, ברכי יוסף, חסד לאלפים, מנחת אהרון, בן איש חי ועוד.) ויאמר את י"ג המידות בקול רם. [כשם שמשה רבנו אמרם בקול רם. (פרקי דרבי אליעזר)] (חזו"ע ימים נוראים לב)

שני וחמישי

כתב מרן השלחן ערוך (סימן קלד ס"א): מרבים בתחנונים בימי שני וחמישי, ואומרים "והוא רחום" בקול רם [לעורר הכוונה] ומעומד, ואם לא אמרו מעומד, הרי הוא עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר. ע"כ. ובני אשכנז נוהגים לאומרו בלחש. ויש לאומרו כשרגליו צמודות זו לזו כמו בתפילת העמידה. (החיד"א, מטה משה, שבט מוסר, דעת תורה ועוד. ו תעב)

כתב המשנה ברורה (סק"ב): "צריך לומר והוא רחום בכוונה ובמתינות, ולא במרוצה".

מנהג בני ספרד לומר ג' פעמים 'ויעבור' קודם "והוא רחום", כמבואר בבית יוסף (סימן קלד). וספרדי המתפלל עם בני אשכנז בימי שני וחמישי, די שיאמר עד "וכן כתוב בתורתך". או שיאמר 'ויעבור' בטעמי המקרא, כנ"ל. (ו תעה. עיין חזו"ע ימים נוראים עמוד לא)

הימים שאין אומרים בהם וידוי:

ראש חודש, כל חודש ניסן, י"ד אייר, ל"ג לעומר, א' סיון עד י"ב סיון, ט' באב, ט"ו באב, ערב ראש השנה וערב כיפור מהבוקר, י"א תשרי עד ראש חודש חשוון, חנוכה, ט"ו בשבט, [י"ד וט"ו אדר א'], י"ד וט"ו אדר.

ביום שלא אומרים בו וידוי, גם בתפילת מנחה שלפניו אין אומרים, כגון: ערב ראש חודש, ערב ל"ג לעומר וכיוצא. [אבל י"ד באייר, נכון לומר וידוי במנחה שלפניו.]

חתן - המתפללים עם החתן בשבעת ימי המשתה, אין אומרים וידוי. והוא הדין כשמתפללים בבית החתן, אף אם החתן לא נמצא שם. (קלא ס"ד) ושבעת ימי המשתה לענין זה נמנים מעת לעת, למשל: חופה הנערכת ביום ראשון קודם השקיעה בשעה 16:00, אף ששבעת ימי המשתה יסתיימו ביום שבת, מכל מקום אין אומרים וידוי גם ביום ראשון עד השעה 16:00. (מהר"י קשטרו, גינת ורדים, החיד"א, כנסת הגדולה, מגן אברהם ועוד. ו תיד)

גם חתן שהתפלל עם הציבור, והוכרח ללכת בחזרת הש"צ, אין אומרים וידוי. (ו תטז)

אם מתפללים מנחה סמוך לחופה, אף שהחופה תערך רק לאחר צאת הכוכבים, אין אומרים וידוי. (ו תיג)

ברית מילה - המנהג שאין אומרים וידוי בבית הכנסת ביום שיש בו ברית מילה, אף שהברית תֵּעשה רק בצהריים, ואין בעלי הברית נוכחים במקום. וכמו כן, אם מתפללים עם אבי הבן או הסנדק או המוהל, אין אומרים וידוי. והטעם, משום שמחת המצוה, וכדי לתת כבוד ויקר לעוסקים במצוה חשובה זו. (ו תכב)

חתן בר מצוה - ביום הולדתו שמלאו לו שלוש עשרה שנה, אין אומרים וידוי כל הציבור המתפללים עמו. כיון שזה יום טוב שלו, שנעשה מצווה במצוות. (ו תכא) ואמנם גם אם חתן הבר מצוה מגיע לבית הכנסת כמה ימים קודם לכן או לאחר מכן, וחוגג את טקס הנחת התפילין עם בני משפחתו, בשמחה ושירים וקול רינה, כפי שנהוג בימי שני וחמישי כדי להעלותו גם לתורה, אין אומרים בו תחנון.

כן כתב בשו"ת יחוה דעת (חלק ב סימן טו) שאף אם חסרים לו מספר ימים, אותו יום שהוא מתחנך בהנחת תפילין בשמחה ובשירים, הוא כיום חתונתו ושמחת לבו, ולכן פשט המנהג שאין אומרים בו וידוי ותחנונים, ולא מזמור יענך ה' ביום צרה, ותפלה לדוד. ובספר נהר מצרים הביא סמך לזה מהפסוק: "כחתן יכהן פאר", ואין פאר אלא תפילין, כמו שנאמר ביחזקאל: "פארך חבוש עליך", נמצא שהבר מצוה שמניח תפילין, הוא כחתן ממש שאין בו נפילת אפים. וכן פשט המנהג בעיר הקודש ירושלים. וכן נוהגים בערים רבות בחוץ לארץ ובמצרים. ובשו"ת משפטי עוזיאל כתב, כיון שמצוה זו רפויה בידינו (שבת קל ע"א), לכך נהגו כן, כדי לחבב מצות הנחת התפילין על עם ישראל. וכן כתבו שיח יצחק אלפייה, ישכיל עבדי, מים חיים משאש, שו"ת מקוה המים ועוד. ע"כ. וכן פסק ונימק הגאון הרב יצחק לוי שליט"א בקובץ אורייתא, ושלח זאת למרן הראשון לציון שליט"א, והשיב לו בכתב ידו בזו הלשון: "אני מסכים לדבריכם הנכונים והישרים".

פדיון הבן - אם עורכים את הפדיון סמוך לתפילת שחרית או מנחה, אין אומרים וידוי באותה תפילה. אבל בשאר היום, אומרים וידוי. (ו תכד)

הכנסת ספר תורה - המנהג שכשמכניסים ספר תורה להיכל בית הכנסת, אין אומרים וידוי בתפילת מנחה הסמוכה. (ו תכט)

סיום מסכת - כשעורכים סיום מסכת, אין אומרים וידוי בתפילה הסמוכה. כי יום טוב שלהם הוא, כמבואר בגמרא (שבת קיח ע"ב) שכשהיה תלמיד מסיים מסכת, האמורא אביי שהיה ראש הישיבה, היה עושה יום טוב וסעודה לכל תלמידי הישיבה. וכל שכן שראוי לעשות כן בדורנו זה, דור החופש והדרור, שהסטרא אחרא גברה מהדורות הקודמים, ושכר הלומדים תורה והמחזיקים בה והמעודדים ללומדה, עולה לאין ערוך על הדורות הקודמים, ועל כן יש לעודד ולחבב את הלימוד על ידי עריכת סיום בהשתתפות קהל רב, ולהשמיע דברי תורה ומוסר השכל לחזק ידיים רפות. ומעשה שהיה בילדותו של אחד מגדולי הדור שליט"א, שניגש אליו אדם אמיד שידע בערכה של תורה, ועודדו לסיים מסכת בכל ראש חודש, ויערוך סעודת סיום בכל ליל ראש חודש בבית הכנסת לאחר תפלת ערבית, וגם יתן לו סכום כסף, וכך היה. ובתחילה סיים מסכתות קטנות בקלות, אך לאחר מכן היו מסכתות גדולות והיה מתאמץ בכל ראש חודש לסיים מסכת, לבד מלמודיו הקבועים בישיבה. אשרי אדם שזוכה במעלה גדולה זו לעודד זקנים עם נערים לסיים מסכתות, אשרי חלקו ומה נעים גורלו, אשריו בעולם הה וטוב לו לעולם הבא. (ו תכט)

אבל - אין אומרים וידוי בבית האבל, אף אם האבל לא נמצא שם. וגם כשאין מי שישב שבעה כלל, אין אומרים וידוי, כדי שלא להגביר את מידת הדין בבית הנפטר, אחר שנפשו הולכת ובאה מהקבר לבית בכל שבעת הימים. (ו תטז)

אם אין לאבל ספר תורה בביתו, ובא להתפלל בבית הכנסת בימי שני וחמישי, כדי לשמוע ספר תורה, הציבור אומרים וידוי. אבל כשנאספים לכבודו בליל השבעה, אין אומרים וידוי. (שו"ע יורה דעה סימן שצג ס"ג. חזו"ע אבלות ב עמוד שי. ו תיח)

תענית ציבור - אם יש חתן או בעל ברית או בר מצוה בתענית ציבור בבית הכנסת בשחרית, אומרים לאחר החזרה: וידוי, מה נאמר לפניך, י"ג מדות ללא פסוקי "לדוד אליך", וממשיכים את סליחות התענית, ומדלגים "והוא רחום" שאומרים בשני וחמישי. ומכל מקום בעלי השמחה עצמם, מדלגים הכל. ובתפילת המנחה, אין אומרים וידוי כלל. (חוברת "ארבע תעניות בהלכה ובאגדה". ה"ב ז מה)

בבית האבל, אומרים רק את סליחות התענית בלבד, ללא וידוי וללא "והוא רחום", כיון שמדת הדין מתוחה עליו, ואין ראוי להזכיר את העוונות. (חוברת "ארבע תעניות")

דיני קריאת התורה - יתבארו בעזרת ה' להלן, אחר דיני ברכת כהנים.

קדיש תתקבל - אחר הוידוי וכו' אומר החזן חצי קדיש, אשרי ובא לציון וקדיש תתקבל. ואם טעה ואמר תתקבל קודם אשרי, יחזור לומר גם אחר ובא לציון. (ח"ב א)

קדיש יהא שלמא ועל ישראל - כבר התבאר לעיל שקדישים אלו הכרחיים, ולכן אם אין יתום שיאמרם, יאמרם הש"צ או אחד מהקהל, ובלבד שהוריו לא מקפידים.

עלינו לשבח

שבח זה של "עלינו לשבח" תיקנו יהושע בן נון בשעה שכבש את העיר יריחו (כל בו). עיר זו לא היה ניתן לכובשה בדרך הטבע כשאר ערי הארץ, וציוה ה' לעם ישראל להקיף את חומתה במשך שבעה ימים ולתקוע בשופרות, וכך נפלה החומה תחתיה, ככתוב בנביא (יהושע פרק ו). וזאת משום שיריחו היתה מבצר ומרכז כוחות הטומאה, אשר אותם אפשר היה להכניע רק בדרך נס. וכאשר נפלה חומת יריחו וכבשוה היהודים, אז ניכרה התגברות מלכות שמים ופחיתות גויי הארצות הקשורים בכוחות הטומאה, ולכן תיקן יהושע שבח זה. (שפתי חכמים הובא בסידור "כוונת הלב")

יאמר עלינו לשבח בכוונה ויראה, כי כל צבא השמים שומעים ומקשיבים לקולו, והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה וכולם עונים ואומרים: "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוהיו". וכשאומר "ואנחנו משתחווים", יכרע כל גופו. וראוי לכל מי שנמצא בבית הכנסת באותו זמן, לעמוד ולכרוע עם הציבור. (ו מ. משנ"ב סימן קלב ס"ק ח)

חליצת הטלית והתפילין

טוב ונכון שלא להסיר את הטלית והתפילין מעליו, עד אחר 'עלינו לשבח'. וכתב מרן החיד"א בשם סבו הגדול רבי אברהם אזולאי זיע"א שיש סוד נשגב בזה, וכן ראוי לנהוג גם למי שאינו יודע הטעם, כי המצוות פועלות בסגולה ועושות רושם למעלה אף שנעשות בלתי הכוונה הפרטית, ובלבד שיכוון את הכוונה הכללית שעושה את המצוה, כדי לקיים את מצות ה'. (ג רד)

מי שמוכרח לצאת מהר מבית הכנסת, ישתדל לכל הפחות שלא להסיר את הטלית והתפילין מעליו עד אחר שיאמר קדושת 'ובא לציון'. (ג רג)

חולץ קודם את התפילין, ואחר כך את הטלית, ולא כאותם בחורים שמסירים את הטלית ואחר כך חולצים את התפילין. (רבנו האר"י, החיד"א, בן איש חי, קצור שלחן ערוך, כף החיים. ג רד)

סדר חליצת התפילין - יעמוד ויסיר את הכריכות שבאצבעו וכף ידו, ולאחר מכן יסיר תפילין של ראש, ויקפלם ויניחם בכיס התפילין. ואחר כך יסיר תפילין של יד כשהוא יושב. (שער הכוונות. סי' כח ס"ב) ומנהג בני אשכנז להסיר הכל מעומד. (ג רטו, ריט)

יחלוץ את הטלית והתפילין ביד שמאל, כדי להראות שקשה עליו הפרידה מהמצוה. ונהגו לנשק את הציצית והתפילין בשעת לבישתם ובשעת חליצתם, כדי להראות חיבתנו למצוה. (שיטה מקובצת, רש"י. סימן כח ס"ג. ב ת. ג רטז)

לימוד תורה

טוב ונכון ללמוד עם הטלית והתפילין בכל יום לאחר התפילה. כי אין זוכה לקנות נפש, רוח ונשמה, אלא אם כן ילמד בהן, וביותר יזכה אם ילמד בתפילין של רבנו תם. וכן כתבו אור צדיקים, רבי חיים פלאג'י, בן איש חי ועוד. (ג ריג)

טוב ונכון לומר כמה הלכות בסיום התפילה כדי לזכות את הציבור. ויש נוהגים לאומרם קודם 'תנא דבי אליהו', ששם מוזכר: "כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא". ויש נוהגים לאומרם אחר 'עלינו לשבח', וכן מנהגו של מרן הראשון לציון שליט"א ואומרים רבי חנניא וקדיש על ישראל.

חק לישראל

טוב ונכון שכל אדם ילמד בכל יום מימות השבוע את סדר "חק לישראל" שתיקן רבנו האר"י ז"ל על סדר פרשת השבוע, הכולל בתוכו פסוקים מהתורה, נביאים, כתובים, פרק משניות, גמרא וזוהר. ועל זה הוסיף מרן החיד"א, הלכה ומוסר הנקרא "יוסף לחק", כמסודר בכל ספרי "חק לישראל". וכך היה מנהגם גם של גדולי ישראל ללמוד בזה, כהגאון מורנו רבי יהודה צדקה זצ"ל, והגאון מורנו רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, וכן מנהגו של מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שיבדל לחיים טובים וארוכים, אמן. (ג ריג)

וזכורני לפני למעלה מעשרים שנה שמרן הראשון לציון שליט"א היה מוסר שיעור בכל יום חמישי בערב בבית הכנסת "בורוכוב" שבשכונת הבוכרים בירושלים, ולאחר מכן היה מוסר שיעור בישיבה המעטירה "אור החיים". והיינו רצים מהר, כדי להספיק להגיע לשיעור השני קודם שמרן יגיע, כדי לזכות לפתוח לו את דלת הרכב בבואו לשיעור. כידוע אורך זמן הנסיעה מבית הכנסת בורוכוב לישיבת אור החיים סך הכל כשלוש דקות, ופעם לאחר שהתחיל הנהג לנסוע כחמישים מטר, עצר פתאום את הרכב, ויצא ופתח את תא המטען, והביא למרן ספר "חק לישראל". הבנו עד כמה חשוב לו למרן כל רגע, עד שגם זמן נסיעה קצר זה, היה חשוב לו כל כך. שוב זכורני שפעם הגיע מרן לבית הכנסת "בורוכוב" לשיעורו הקבוע, והציבור היו באמצע תפלת ערבית, ומרן המתין עד שיסיימו, וביקש שיביאו לו "חק לישראל" ללמוד בו בינתיים. ובפעם אחרת, כשישב להמתין לקח את ספר התנ"ך שהיה מונח על ידו, ולמד בו עד שסיימו את התפילה.

כתב המגן אברהם (נ סק"ב), הקורא דברי תורה בלי הבנה, אין לו מצות תלמוד תורה. על כן הלומד "חק ישראל", ישתדל להבין פשט הדברים, כי טוב מעט בהבנה מהרבות שלא בהבנה. ובסדר המשניות, עדיף שילמד משנה אחת בהבנה מלקרוא את כל הפרק ללא הבנה. וטוב שילמדו עם חכם שיבאר להם את הלימוד כראוי. (ה"ב ח ו)

תפילה בנחת בלי לחץ

על כל אדם להשתדל שתפילתו תהיה בנחת, ברגיעות וישוב הדעת בלי לחץ, ולא ימהר לצאת טרם סיימו את התפילה, כי אז מראה שהתפילה עליו כמשא כבד, וכבר אמר הקב"ה (ישעיה מג כב): "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב, כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל", ה' יצילנו. לעומת זאת, המכלכל מעשיו, אם יודע שמוכרח הוא לסיים מוקדם, מכין את עצמו להתפלל במנין מוקדם יותר, ובא בזמן ומתפלל בנחת בלי דילוגים והשלמות.

היאך יוצאים מבית הכנסת?

היציאה מבית הכנסת תהיה בנחת דרך כניעה, ולא יצא ואחוריו להיכל אלא יצדד לצדדים. ולא ירוץ ולא יפסע פסיעה גסה. ואם יוצא על מנת לחזור מיד, מצוה שירוץ כדי שיחזור מהר. וכתב בחסד לאלפים: לא יפה עושים הדוחקים זה את זה למהר לצאת, וכל שכן היוצאים בתחילת 'עלינו לשבח' ואומרים אותו דרך הילוכם. (רבנו האר"י, מג"א קלב ס"ק ו, ח"ב ה, ספר היראה, סימן צ סעיף יב, משנה ברורה ס"ק מג, כף החיים)

תוכן העניינים

סדר היום בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה