שער ההלכה · חזרת השליח ציבור
טעם חזרת השליח ציבור
אחר שסיימו הציבור תפילתם בלחש, תקנו חז"ל שיחזור השליח ציבור על התפילה בקול רם, כדי להוציא ידי חובה את עמי הארץ שאינם יודעים להתפלל. על כן, אדם שאינו יודע להתפלל, ישים לב לשמוע כל מילה בחזרת הש"צ, ויענה 'אמן' על כל ברכה, ולא יענה 'ברוך הוא וברוך שמו', וישׁחה במקום שהש"צ שׁוחה. ובסיום התפילה, יפסע שלוש פסיעות לאחוריו. (סימן קכד ס"א)
גם קהל שכולם בקיאים בתפלה, חוזר הש"צ את התפלה, לקיים תקנת חכמים. (ס"ג)
כתב הרמב"ם: הואיל ותיקנו חכמים שיחזור השליח ציבור, כדי להוציא את מי שאינו בקי, אף אם לא יהיה בקהל מי שאינו בקי, אין החזרה ברכה לבטלה, מפני התקנה. וכמו שתקנו בליל שבת ברכת מעין שבע, בשביל המאחרים לבית הכנסת, ונתחייבו לאומרה תמיד אף אם לא היו מאחרים. וכן כל כיוצא בזה, נעשה התקנה על כל פנים, גזירה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו. וצריך שיובן זה הענין, שאם לא כן היו החכמים נותנים דבריהם לשיעורים, והיה צריך בכל תפילה לחפש כל איש ואיש שבבית הכנסת אם הוא בקי או לא (בית יוסף סימן קכד). וכתב בהליכות עולם (ח"א קפג): ובפרט שגם היום אולי רוב הציבור לא מכוון בברכת אבות שהכוונה שם מעכבת, ולא יצאו ידי חובת תפילה וצריכים לחזור ולהתפלל, אלא שלא חוזרים מחשש שגם עתה לא יכוונו, אבל החזן שהוא בחיר הקהל, מסתמא מכוון לפחות באבות ומוציאם ידי חובה. ומכל זה אנו למדים שעל הגבאים להזהר מאוד למנות שליח ציבור ירא ה' מרבים, שתהיה דעתו על כוונת התפלה, ובפרט באבות ומודים, ולא תהיה כל מחשבתו על הניגון. ומכאן גם כן אזהרה לשליח ציבור שידע גודל אחריותו שהוא מוציא את הרבים ידי חובתם, ועליו לכוון היטב, כי קהל עדתינו עליו יסמוכו. ע"כ.
אימתי מתחיל השליח ציבור את החזרה?
שאלה: ציבור שחלקם לא סיימו את העמידה, האם רשאי השליח ציבור להתחיל את החזרה או שעליו להמתין לכולם?
תשובה: אם רוב מנין [ששה אנשים] סיימו את תפילתם, רשאי השליח ציבור להתחיל את החזרה, ובפרט אם ישנם המאריכים בתפלתם, ויש טורח ציבור להמתין לעשרה שיסיימו. והיודע שהשליח ציבור ממתין לו, יזדרז ולא יעכב את הציבור. (ה רעג, ו קע)
פסק מרן השלחן ערוך (סימן נה סעי' ו, ח): אם אחד מהעשרה מתפלל ואינו יכול לענות עם הציבור, או שהוא ישן, בכל זאת מצטרף עמהם. וכן, חרש המדבר ואינו שומע, או אילם ששומע ואינו מדבר, הרי הם כפקחים ומצטרפים. ואף שאינם עונים, הואיל ובסך הכל ישנם עשרה שיש להם דעת וחייבים במצוות, השכינה שרויה שם, וכן המנהג. וכמבואר בבית יוסף בשם מהרי"ל, וכן דעת מהר"ם מרוטנבורג, הגהות מימוניות, מהר"י בי רב ועוד. וכתב מהרלב"ח שהוא הדין ביותר מאחד שממשיכים בתפלתם, ובלבד שיהיו ששה שסיימו תפלתם ויכולים לענות עמהם. וכן דעת הכנסת הגדולה, עולת תמיד, רבנו זלמן, אליה רבה, בן איש חי, המשנה ברורה, קיצור שלחן ערוך ועוד. ומה שכתב הרא"ש, וכשאין תשעה בבית הכנסת המכוונים בברכות שליח ציבור, קרוב בעיני להיות ברכותיו לבטלה. כבר כתב הדרישה דהיינו 'קרוב' ולא 'ממש' ברכה לבטלה, וכן מוכח בבית יוסף ובשלחן ערוך, וכן הסכימו האליה רבה, יד אבישלום, רוב דגן, החיד"א ועוד. וכתב בטהרת המים: "וניכרים דברי אמת שאין זה ממש ברכות לבטלה אלא חומרה בעלמא, ומרן השלחן ערוך בא להחמיר ולהזהיר לכתחילה לכל יחיד המצטרף למנין שישמע ויכוון היטב, ולא ישיח שיחת חולין בשעת החזרה כיון שהוא שלא לצורך, אבל כשהוא לצורך כגון שנאנס בשינה או שמתפלל שמונה עשרה, הרי ההיתר מבואר בשלחן ערוך." וכן כתבו בתורת חיים סופר, נחלת בנימין, מהרש"ג, בית אבי, בני ציון ליכטמן, עמק ברכה, מגן גבורים, זכור לאברהם אביגדור, יהודה יעלה אסאד ועוד. ועיין בפסקי תשובות (א תפד) שלא צריך ששה עונים דוקא, ודי בחמשה שסיימו תפלתם ויחד עם השליח ציבור, הם ששה. (ה"ע א פד. ה רעד, ו קלד, קע, קפג. ה"ב ד קמח. פס"ת א תפג, תתקיד)
גם המתחיל את העמידה עם החזרה, מצטרף לעשרה לומר החזרה וכנ"ל. (ה רעג, תריג)
ישיבה או עמידה
לאחר הקדושה, מותר לקהל לשבת. והמחמירים לעמוד, תבוא עליהם ברכה. (ו קסז)
עניית 'אמן'
כתב השל"ה: מי שמכוון לכל ברכה היוצאת מפי המברך ועונה 'אמן' בכוונה כדינו, גורם למעלה קדושה הרבה מאוד ושפע רב טוב לכל העולמות, כי הוא פותח את המקור העליון מקור מים חיים. והקול הולך בשמים ומודיע שכל הטובה והשמחה הזו, גרם פלוני זה עבד המלך הקדוש. וכשנתונים בצרה חס ושלום ומתפללים, הכרוז יוצא בכל העולמות (ישעיה כו ב): "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים", כמו שישראל פותחים שערי הברכות והשפע מלמעלה, ותקובל תפילתם. (ד שעא)
בעניית אמן, לא יגביה קולו יותר מהש"צ, ואולם אם כוונתו בהרמת קולו כדי לזרז את הציבור שיענו גם הם, מותר. (סימן קכד ומשנה ברורה ס"ק מז) וראה עוד להלן בדיני עניית אמן.
שתיקה בעת החזרה
בעת החזרה, על הקהל לשתוק ולכוון לברכות ולענות אמן. ומאחר והמדבר בחזרה חמור עוונו מאוד, התבטא מרן השלחן ערוך בלשון חריפה מאוד, וזו לשונו (קכד ס"ז): "ואם שח בעת החזרה, הרי הוא חוטא, וגדול עוונו מנשוא, וגוערים בו". ע"כ. אם נתבונן, לשון זו "גדול עוונו מנשוא", נאמרה בתורה על קין שהרג את הבל אחיו, ומצאו חז"ל להעתיקה על אדם ששח בעת החזרה. וכתב הכל בו: "אוי למשיחים בעת התפילה, כי ראינו כמה בתי כנסת נחרבו בשביל עוון זה, ויש למנות אנשים ידועים להשגיח על זה". על כן, בכל בית כנסת, ישתדלו למנות אדם ירא שמים שישגיח שלא ידברו בעת החזרה, ואם ישמע דיבורים, ישתיק את המדברים באופן כללי, ולא יפנה לאדם מסויים דוקא ויביישו ברבים, אלא כלפי כל הציבור יאמר: "רבותי, מבקשים לא לדבר בעת התפילה". (משנ"ב ס"ק כז. ו קע)
על הפסוק (דברים כו יט) "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת", כתב בעל הטורים: כלומר, מה שישראל משבחים ומהללים לה' בתפלתם, היא לו לתפארת ולעטרה, ואת אותה עטרה, הוא מחזירה להם, כמו שאמרו (מגילה טו ע"ב): "עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק", אבל מי ששח שיחת חולין בבית הכנסת, מקיפים כל גופו בקוצים. ה' יצילנו. וכתב מרן החיד"א, המדבר שיחת חולין בבית הכנסת, טוב לו שלא יבוא כל עיקר, כי הוא חוטא ומחטיא, והשטן מקטרג, היום קצר לו לדבר עד שממתין לדבר בעת התפילה. וראה עוד להלן בענין קדושת בית הכנסת ובחומרת הדיבור שם אף שלא בשעת התפילה. (ו קעה)
עת ללמוד ועת להתפלל
בעת החזרה, אין לעסוק בתורה אפילו בהרהור. וכתב המשנה ברורה (קכד ס"ק יז): "יש להזהר מלומר תחנונים או ללמוד בעת החזרה, ואפילו אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי, לא יפה עושים, שאם הלומדים יפנו ללימודם, עמי הארץ ילמדו מהם שלא להאזין לשליח ציבור, ויעסקו בשיחה בטילה חס ושלום, ונמצאו מחטיאים את הרבים". ע"כ. ובשו"ת רבבות אפרים כתב על רבו הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל: "לא עיין בשום ספר באמצע החזרה, אף שכל רגע היה יקר בעיניו מאוד. ובין עולה לעולה בקריאת התורה, היה מעיין במשניות". וכן מנהגו של מרן הראשון לציון שליט"א, שאף שכל רגע אצלו לא יסולא בפז, בכל זאת בעת החזרה שומע ומכוון לברכות, כנפסק בשלחן ערוך (קכד ס"ד): "כששליח ציבור חוזר התפילה, הקהל יש להם לשתוק ולכוון לברכות שמברך החזן ולענות אמן. וכל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו, ויכוון לברכות החזן". ע"כ. והמקילים ללמוד בעת החזרה, שלא ברצון חכמים הם עושים, וטוב להוכיחם בלשון רכה. (ו קע)
אם חושש הש"צ שהציבור אינם עונים אחר כל ברכה, או שאינם מכוונים ליבם על איזו ברכה הם עונים, יכוון קודם החזרה שאם אין תשעה עונים כהלכה על כל ברכה, תהיה תפלתו תפלת נדבה. (משנ"ב קכד סקי"ט. ו קע)
גביית צדקה
אין נכון לגבות צדקה בעת התפילה [ובפרט בקריאת שמע וברכותיה, בחזרה ובקריאת התורה], לפי שמסיח דעת המתפללים. וכבר התאונן הגאון רבי חיים פלאג'י על האוספים צדקה בתפילה שגורמים בלבול דעת המתפללים, ולא טוב עושים ויש לבטל מנהגם. וכתב השל"ה שלא ילך הגבאי לגבות בעת החזרה, כי אז אין מחשבת העם על התפילה לומר 'אמן' כדינה, ועושים מצוה הבאה בעבירה. (ד תנט. ה שלא. ו קפא)
יצאו חלק מהמנין
אם אחר שהתחיל השליח ציבור את החזרה, יצאו חלק מהציבור ונשאר רוב מנין, ימשיך הש"צ את החזרה עם הקדושה, אך לא יאמרו ברכת כהנים וקדיש תתקבל, ולבני אשכנז יאמר קדיש תתקבל. ואותם שיצאו, בודאי שעשו שלא כהוגן. (ו רכח, תמח)
הגיע מנין אחר תפילת הלחש
ציבור שבאו להתפלל והגיע להם מנין רק לאחר תפילת הלחש, רשאים לומר חזרת השליח ציבור עם קדושה וברכת כהנים, וכל הקדישים. (ד תקצה)
פרטים בדיני החזרה
לברכה - מנהג בני ספרד כשאומר החזן "מוריד הטל" או "משיב הרוח ומוריד הגשם", עונים הציבור: "לברכה". והטעם בזה, כי בגמרא (תענית ג ע"ב) מבואר שישנם שני סוגי טל, יש טל שיורד בכל לילה ואינו נעצר לעולם, כי אין העולם יכול להתקיים בלעדיו, שהוא הנותן את הלחות באוויר. ויש טל נוסף מיוחד שהוא הנקרא טל של ברכה, שבכוחו גם להצמיח צמחים, ולכן עונים "לברכה", דהיינו שיהיה הטל מובחר ומצמיח. וכתב הטור (סימן קיז): ובספרד נוהגים לשאול טל בימות החמה שאומרים "ותן טל לברכה", ואף שהטל לא נעצר, מתפללים עליו שיתנהו ה' לברכה. גם כשאומר השליח ציבור "משיב הרוח ומוריד הגשם", עונים לברכה, כדי שיהיו גשמי רצון ברכה ונדבה, ולא גשמי קללה, כשטפונות וכדומה או רוחות רעות, חס ושלום.
קדושה
טוב להצמיד את הרגליים בשעה שאומרים קדושה (סימן צה סעיף ד). כיון שבנוסח הקדושה אנו אומרים שאנו מקדישים את שמו יתברך כשם שמקדישים המלאכים, ורגלי המלאכים רגל ישרה, לכך יש לנו להידמות להם (בית יוסף בשם תרומת הדשן). וטוב לעמוד כך עד שהשליח ציבור יסיים ברכת 'האל הקדוש', כי יש אומרים שגם זה חלק מהקדושה. (ו ר. פס"ת א תתקכח)
העונה קדושה עם הציבור, אף שאינו מתפלל עמם, אין לו לדבר דברי חולין עד שיסיים השליח ציבור ברכת 'האל הקדוש'. (מהרי"ל, דרכי משה. פס"ת א תתקכו, תתקכח)
כוונה - יכוון ביותר באמירת הקדושה, ויזכה שתשרה עליו קדושה עילאית. וישמח שמחה גדולה על שזוכה לקדש את שמו יתברך כמלאכים, ויחרד ויאמר בלבו, מי אני כי באתי עד הלום להידמות למלאכים השרפים. (משנ"ב קכה ס"ק ד. בית תפלה. ו קצו)
טוב לעצום עיניו בקדושה, ולישא עיניו כלפי מעלה. וכשאומר תיבות: 'קדוש', 'ברוך' ו'ימלוך', יגביה את עקבו וגופו מעט. (ו קצט, ר)
כתב בספר היכלות לתנא האלהי רבי ישמעאל כהן גדול: אמר הקב"ה למלאכים, ברוכים אתם לה' מלאכי שמים ויורדי מרכבה אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדישים אותי ואומרים "קדוש, קדוש, קדוש", ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואות למרום לבית תפילתם, ונושאים עצמם למעלה, כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם. ובאותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב, ומחבקה ומנשקה ומזכיר גלותם וממהר גאולתם. ע"כ. (טור ובית יוסף סימן קכה) ומה מאוד צריכים ליזהר בתנועה קלה זו לישא העיניים כלפי מעלה, ולעשותה בנפש חפצה ובתשוקה ושמחה רבה שזוכים אנו לזה קרוצי חומר גושי עפר, שהקב"ה מתפאר בנו בכל העולמות ומפרסם בין המלאכים והשרפים גודל חביבותו ואהבתו עלינו. (פס"ת א תתקכז)
ובמדרש תנחומא (צו אות יג) אמרו על הפסוק: "ובשתים יעופף", מכאן תקנו חכמים לעוף אדם על רגליו בשעה שאומר שליח ציבור "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות". ובשבולי הלקט כתב בשם רש"י שהטעם מהפסוק (ישעיה ו ד): "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא", והעצים והאבנים היו מתנועעים ומזדעזעים מאימת המלך, כל שכן אנו שאנו בני דעת ומכירים, שיש לנו להזדעזע מאימתו. (ב"י קכה)
הנמצא באמצע תפלת לחש ושומע קדושה, ישתוק וישמע את השליח ציבור ויכוון לצאת ידי חובה, ולא יגביה עקביו כשאר הציבור. ומכל מקום אם השליח ציבור אינו בקי להוציא ידי חובה, או שקולו לא נשמע, ימשיך להתפלל כרגיל. (ו רב)
רצה - כשחותם השליח ציבור 'המחזיר שכינתו לציון', ישימו לב הקהל לענות אמן, כי מאחר שאומרים מיד 'מודים דרבנן', פעמים שמאבדים את עניית האמן. ואחר שענה אמן, ימתין מעט קודם שיתחיל מודים, כדי שלא ישמע כאומר "אמן מודים". ובספר ווי העמודים הביא מעשה נורא שהתגלה בחלום לחסיד אחד, שאי עניית 'אמן' על ברכת 'המחזיר שכינתו לציון' שהיא ברכת הגאולה, גורם אריכות הגלות, ולא כולם נזהרים בזה. (ו קפ)
מודים - מאחר ועל השליח ציבור לומר את החזרה בקול רם ולא בלחש [שכן התקנה היתה להוציא את מי שאינו בקי], גם ברכת "מודים" יקפיד לאומרה כולה בקול רם, ולא כאותם שליחי ציבור שנבלע קולם עם אמירת מודים דרבנן של הציבור.
מודים דרבנן - היושבים בחזרה, צריכים לעמוד על רגליהם כשמגיע השליח ציבור למודים, כדי להשתחוות במודים דרבנן, שאין השתחוויה אלא מעומד, אבל היושבים וקופצים מעט ממקומם, אין זה נחשב השתחוויה. וצריך להשאר עומד עד סיום אמירתו. וכל הנמצא בבית הכנסת בשעה שהקהל משתחווים ואינו משתחווה, הריהו נראה ככופר במי שחבריו משתחווים לו. (סימן קכז ס"א. רש"י ברכות כא ע"ב)
כתב רבנו יצחק אבן גיאת שאין השתחויה אלא מעומד. וכתב בלקט יושר: וזכורני, כשלא היה יכול מהרא"י לעמוד אחר הקדושה, היה יושב עד שמגיע השליח ציבור לשומע תפלה, ואז היה עומד עד אחר שסיים מודים דרבנן. אבל כשהיה יכול לעמוד, היה עומד מתחילת העמידה עד הקדיש. (ארחות חיים ובית יוסף, וכן מבואר במגן אברהם. יחוה דעת ח"ה סימן יא)
במודים דרבנן ישׁחה מעט בהרכנת הראש, ולא כדרך ששוחה בעמידה. ומנהג בני אשכנז לשחות לגמרי כדרך כל המקומות ששוחים בתפילת לחש. (ו רי)
ישים לב לשחות לכיוון מזרח ככל הכריעות שצריכות להיות עם הפנים והגוף לצד מזרח, ולא כאותם השוחים לכל צד המזדמן להם. (הגרש"ז אוירבך זצ"ל. פס"ת א תתקלה)
שליח ציבור שטעה בחזרה ואמר מודים דרבנן, יצא. (ו קצד)
למה נקרא מודים זה 'מודים דרבנן'? לפי שתיקנו אותו הרבה חכמים, שכל אחד הוסיף עוד כמה תיבות, עד שנעשה הנוסח שלפנינו. (סוטה מ ע"א. בית יוסף סימן קכז)
דיני ברכת כהנים - יתבארו בעזרת ה' להלן אחר דיני תפלת שחרית.
אם אין כהנים - אומר השליח ציבור: אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה וכו' ומסיים בפסוק "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". [כן דעת הגאונים, הרמב"ם ומרן השלחן ערוך ועוד] ומנהג בני אשכנז שלא לומר פסוק זה. ואין עונים 'אמן' בסיום כל פסוק, אלא אומרים "כן יהי רצון". כי עניית אמן באה רק לאחר ברכה, וכאן השליח ציבור אינו מברך, אלא מבקש מה' שיברכנו. (משנ"ב קכז ס"ק י. ו ריב, ריג)
יש נוהגים לעמוד באמירת הנוסח הנ"ל, מפני שהוא במקום נשיאת כפיים. (ו שלא, שסז)
אם שכח השליח ציבור לומר נוסח זה והמשיך 'שים שלום', כל שלא אמר "ברוך אתה ה'", יחזור לאומרו. (ו שסט)
חלום טוב - מי שראה חלום ואינו יודע אם הוא חלום טוב או רע, ונפשו עגומה עליו, בשעה שהכהנים עולים לדוכן יאמר בלחש בלב נשבר ונדכה: "רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך וכו'", כמובא בסידורים. ויסיים בקשתו עם סיום ברכת הכהנים, כדי שעניית אמן של הצבור תהיה גם על בקשתו. (סימן קל ס"א. ו שפא, שפג)
יהיו לרצון - בסיום החזרה יאמר הש"צ בקול: יהיו לרצון אמרי פי וכו'. וכתב הסמ"ע בתשובה שאף לרמ"א שאין צריך לאומרו, אבל רשאי לאומרו. (השל"ה, הגר"א, משנ"ב קכג ס"ק כא. ו קצא)