שער ההלכה · התפילה בציבור
מעלת וחשיבות התפילה בציבור
נאמר בתהלים (סט יד): "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן", ודרשו חז"ל (ברכות ח ע"א): אימתי הוא עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים, שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים. ואמר הקב"ה כל העוסק בתורה, ובגמילות חסדים, "ומתפלל עם הציבור", מעלה אני עליו כאילו פדה אותי ואת בני מבין אומות העולם. [ובלבד שיכוון שעושה כן, כדי לגאול את השכינה מהגלות, ובזה הוא מתחסד עם קונו ונקרא חסיד. (זוהר כי תצא רפא ע"א)]
ואמר רבי אמי, אין תפלתו של יחיד נשמעת אלא אם כן משִׂים נפשו בכפו, דהיינו שמתפלל בכוונה בכל לבו, אבל ציבור שמתפללים אף אם אינם מכוונים כל כך וליבם בל עימם, בכל זאת הקב"ה מקבל את תפלתם ומוחל להם, כי מעלת התפילה בציבור גדולה מאוד (תענית ח ע"א). ומי מלאו לבו לומר שמתפלל ביחיד בכוונה כל כך עד שמשים נפשו בכפו?! אך כשמתפלל בציבור, מובטח לו שתפלתו מקובלת. וכן אמרו חז"ל (יבמות מט ע"ב) על הפסוק (דברים ד ז): "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו", שהקב"ה מקבל תפילתם של רבים בכל פעם שקוראים אליו, אבל היחיד פעמים שמתקבלת תפלתו ופעמים לא.
וכן אומר דוד המלך בתהלים (קב יח) "פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם", ושואל הזוהר הקדוש (ויחי ריא ע"ב) מה זה לשון 'פנה', היה לו לומר 'הקשיב' או 'שמע' אל תפילת הערער? אלא ללמדך שכל תפילת רבים היא תפילה, אבל תפילה של יחיד אינה עולה אלא בכח חזק. וכל עוד שלא עלתה, מעיין בה הקב"ה ומסתכל בה, ומסתכל בחובות ובזכויות של אותו אדם, אבל בתפילת הרבים, אף שישנם שאינם זכאים, בכל זאת עולה תפלתם לפני הקב"ה ולא משגיח על עוונותיהם. לכן אמר לשון 'פנה', דהיינו פונה אל התפילה של היחיד מכל צד ומסתכל בה, באיזה רצון התפלל, מיהו ומה מעשיו, אבל על הציבור נאמר "ולא בזה את תפלתם", אף שלא כולם מתפללים בכוונה ורצון הלב. ע"כ.
וכן כתב הרמב"ם (תפלה פ"ח ה"א): תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהם חוטאים אין הקב"ה מואס בתפלתם של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף את עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור, נקרא "שכן רע". ע"כ.
כתב רבנו האבודרהם בשם רבי אברהם בן שושן: בא וראה כמה גדול שכר המתפלל עם הציבור, כי בתפילה אחת שמתפלל עמהם, נחשב לו שכר כמתפלל 57 ברכות. כיצד? תפילתו בלחש, הרי 19 ברכות. וחייב אדם שלא לדבר בעוד ששליח ציבור חוזר התפילה ומכוון לשמוע ברכותיה, והרי שומע כעונה [כאילו ברך בעצמו], הנה 19 ברכות נוספות. וחייב לענות אמן אחר כל ברכה, ואמרו (ברכות נג ע"ב): גדול העונה אמן יותר מן המברך, הרי עוד 19 ברכות. נמצא כי בתפילה אחת עם הציבור כתִקנה, נותנים לו שכר 57 ברכות. וכתב רבנו יונה, העונה אמן אחר כל ברכה, הרי הוא כמתפלל שתי פעמים, ואמרו חז"ל מי שהתפלל ולא כיון וחזר והתפלל, מובטח לו שתפילתו נשמעת. ע"כ. (בית יוסף סימן קכד)
והנה מרן בשלחן ערוך (סימן צ סט"ז) פסק, שצריך להתאמץ וללכת שיעור מיל [18 דקות], כדי להתפלל עם הציבור. ואם יש לו רכב, עליו לנסוע נסיעה האורכת 18 דקות. ורק אם אין לו מנין במרחק כזה, אינו חייב להתאמץ יותר. (רבנו דוד בונפיד, משנה ברורה וכף החיים קסג. ה"ב ח רצו) וכתב הרב משנה ברורה (ס"ק נב): "על כן הדר בישוב תוך מיל למקום שמתפללים בעשרה, צריך ללכת בכל יום להתפלל בעשרה. וזה הסעיף הוא תוכחת מגולה לאותם אנשים שהם בעיר, ומתעצלים ללכת לבית הכנסת להתפלל".
צא וראה מה שכתב רבנו הגדול הריב"ש (סימן תקיח): ועתה הוגד לי ושמעתי, יש ביניכם קצת אנשים אחרי בִּצעם לִבם הולך. משכימים בבוקר, שואגים לטרף, יסובו עיר למלאכתם, ולא יתנו לב ללכת אל בית התפילה לקבל עליהם עול מלכות שמים עם אחיהם ולבקש מאל אוכלם. ובסיבתם, נתפרדה החבילה ואין עשרה הצריכים לכל דבר שבקדושה. שוא להם משכימי קום ומה' יסור ליבם. ואולי הם שוגגים, לכן תזהירו אותם ותודיעום מה שאמרו חז"ל, אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת וכו'. ואימתי עת רצון, בשעה שהציבור מתפללים. וכן אמרו, אין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים. וכן אמרו, כל מי שיש בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל, נקרא "שכן רע". ומדעתי, ישמעו לכם, כי מי שעמדו אבותיו על הר סיני והוא מזרע אברהם, לא ירים ראש כנגד הרבים בדבר כזה, חלילה! ושימו קנס ביניכם למי שלא יהיה בכל יום בבית הכנסת, למען יהיה כל אחד ואחד זריז להיות שם. ע"כ.
וכתב הרב פלא יועץ (ערך ציבור): וטעם גדולת מעלת התפלה בציבור:
א. מצד עניית אמנים, ויהא שמיה רבא, וקדושה, וברכו, שהם רבֵי הערך.
ב. אינו דומה מועטים העושים מצוה לרבים העושים, כי מתעלית הרבה יותר.
ג. תפלת היחיד אם היא בלי כוונה, והוא בעל עבירות וכיוצא, אינה מתקבלת. אבל עם הרבים, תתקבל.
והן רבים עתה עם הארץ, בקל מבטלים תפילה בציבור בסיבה קטנה, וסוף שנעשה להם היתר ומבטלים אותה אפילו בלא סיבה, ומרעה אל רעה יצאו שמתפללים תפילה חטופה וקטופה, ושלא בזמנה, ופעמים שאין מתפללים כלל. עכ"ד. ובספרו יעלזו חסידים כתב: רק את זאת האלוקים יבקש, שנבטל מלאכתינו כדי להתפלל בציבור שחרית מנחה וערבית, ולקבוע עיתים לתורה ביום ובלילה, ואחד המרבה ואחד הממעיט. ואם גם בזה ימעט אנוש רִמה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ומה יענה ביום הדין לפני שוכן רומה. ע"כ.
אשר על כן, חִזקו ונתחזקה להתפלל יום יום שחרית, מנחה וערבית בציבור, ובפרט הניסיון גדול באותם המקומות שיש להם רק מנין אחד בשחרית והוא מוקדם לכמה אנשים, ומחמת כן מפסידים תפילה בציבור יום יום. אבל כבר אמרו חז"ל (אבות ה כב): "לפום צערא אגרא", שלפי צערו של האדם, כך שכרו גדול יותר שמתאמץ להלחם ביצר הרע. וחבל מאוד שהדבר נפרץ בכמה מקומות, ומרוב שהורגלו להתפלל ביחיד, אין להם נקיפות מצפון, וכמו שאמרו (יומא פו ע"ב): "עבר עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר", ה' יצילנו. והיותר קשה על אותם הדרים במקומות שמצויים שם כמה מניינים בשעות שונות, ומחמת עצלות וחוסר חשיבות לתפילה בציבור, הורגלו בהרגל רע זה להתפלל ביחיד, והלוא הקב"ה קורא להם "שכן רע", ואיך לא ישימו על ליבם להתבונן ולחזור בהם, ומי יתן ויהפוך ה' לבבנו להבין ולהשכיל בגודל מעלת התפילה בציבור, או אז תתקבלנה תפילתנו ברצון לפני ה', אמן.
אנוס
מי שאנוס ואינו יכול להתפלל בציבור, כגון שהוא חולה, יכוון את תפלתו לשעה שהציבור מתפללים, דהיינו, שישער את הזמן שציבור מסויים מתחילים את תפילת העמידה, ויתחיל גם הוא את העמידה באותה שעה. (ה רמט)
חנוך לנער
על כל אדם לחנך את בניו אט אט להתפלל בציבור, כי כאשר הבן מתרגל מקטנותו, יחקק בו הדבר לכשיגדל, ויקל לו להמשיך בדרך זו.
מנין עשרה
כל דבר שבקדושה כאמירת קדיש, קדושה, ברכו וכיוצא, אין לאומרו בפחות מעשרה אנשים גדולים וכשרים, ולכן, קטן שהוא פחות מגיל שלוש עשרה שנה, אינו מצטרף למנין. (ד שמה)
אילם וחרש - אילם השומע או חרש המדבר, מצטרפים למנין, אבל חרש אילם אינו מצטרף. ומכל מקום בזמנינו שיש בית ספר מיוחד לחרשים אלמים, ומקנים להם דעת, ויכולים גם לדבר קצת רק שאינם מבטאים את דיבורם ברור, יש להקל לצרפם לאמירת קדיש וקדושה וברכו, רק שלא ראוי לומר חזרת הש"צ וקריאת התורה, אם אין עשרה בלעדיהם. (ד שנז)
ספירת העשרה - כשרוצים לבדוק אם יש עשרה, יזהרו שלא למנותם בפה במספר 1, 2, או באותיות א' ב', אלא במחשבה, או שיאמר פסוק שיש בו עשר תבות, כגון: "הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ, וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ, וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם, עַד הָעוֹלָם", וכיוצא. (רב האי גאון, האורה, פרדס הגדול, הפרי חדש, חסד לאלפים, פלא יועץ, כף החיים פלאג'י ועוד. ד שנ. ה"ב ד קלא)
"במקהלות ברכו אלוהים" - "ואהבת לרעך כמוך"
על הקהל להשתדל לענות בקול ולסייע לשליח ציבור במנגינות ובקטעים שהמנהג לסייעו, למשל: בשחרית של שבת בקטעים מסוימים בנשמת כל חי, ובסוף כל קטע, ובחזרת הש"צ וכיוצא. ומצוה רבה יש בדבר, שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך", ודרשו חז"ל (שבת לא ע"א): "מה ששנאוי עליך, אל תעשה לחברך". ויחשוב כל אדם, אם הוא היה שליח ציבור כמה היה רוצה שהציבור ישתתף ויענה עמו בתפילה, שבודאי לא נאה ולא יאה שהקהל שותק או שעונה בקושי בלחש.
וכתב בספר לקט הקמח, כאשר הש"צ מנגן וכל הקהל מנגנים עמו, בודאי שאין נכון לפרוש מן הציבור ולעיין בלימודו בלא לסייע לחזן ולציבור. ובספר אילה שלוחה, כתב, מי שיכול לסייע לש"צ ואינו עושה כן, הרי הוא בגדר "לא תעמוד על דם רעך". וכתב מהר"י מקוזמיר בספר נחמד מזהב, שבכלל מצות עשה של "הקם תקים עמו", הוא כל דבר שקשה לחברו לעשותו לבדו וצריך סיוע. (פס"ת א תקעג, תתקכה)
הנצרך לנקביו
הנצרך לנקביו, ויודע שאם יפנה, יפסיד את התפילה בציבור, יפנה לנקביו ויתפלל בגוף נקי ביחיד, כי עדיף תפילה לכתחילה ביחיד, מתפילה בדיעבד בציבור. ואולם אם הזמן מצומצם, ואם יפנה לנקביו יעבור זמן תפילה, יתפלל עם הציבור. במה דברים אמורים שיכול להתאפק 72 דקות, אבל אם אינו יכול להתאפק, ילך לנקביו מיד, ויתפלל תפילת תשלומין בתפילה הבאה, ככל אדם שלא התפלל מחמת אונס. (ה עח)