אור ברסלב
סדר היום בהלכה ובאגדה שער ההלכה › הלכות בית הכנסת

סדר היום בהלכה ובאגדה

שער ההלכה · הלכות בית הכנסת

כבוד וקדושת הספרים

בניית בית הכנסת

כתב הרמב"ם: כל מקום שיש עשרה מישראל, צריך שיכינו בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת, ומקום זה נקרא "בית הכנסת". ואם אין בכוחם לבנות בית כנסת, ואין להם היכן להתפלל, מחויבים לשכור מקום מיוחד לתפילה. (ו ריח)

לשם שמים - גדולה מעלת הבונה בית הכנסת, שמזכה את הרבים יום יום בתפילות בציבור ועניית דברים שבקדושה, וכל שכן כשזוכה לקיים שם שיעורי תורה לרבים ששכרו רב לאין שיעור. ובלבד שתהיה כוונתו לשם שמים להגדיל את שמו יתברך, אבל אם כוונתו להגדיל את שמו האישי חס ושלום, חבל על מאמציו, ועדיף יותר שלא יבנה, כי אין חפץ לה', ואין נחת רוח בבנין כזה.

והדברים מבהילים ומפורשים בזוהר הקדוש (זוהר חדש יתרו דף נג ע"ב): "תועבת ה' כל גבה לב", אותו אדם שכל הטוב שעושה, כדי לעשות לעצמו שֵׁם, הוא מאלו שנאמר בהם (בראשית יא ד): "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם", אלו הם הבונים בתי כנסיות ובתי מדרשות מכספם, כדי לעשות להם שם ולא לכבוד ה'. ואם אדם זה יתארח אצלך, תשמור את בתך ואשתך ממנו. ועיין שם עוד דברים מבהילים.

מקום גבוה - בית הכנסת שהוא בית מקדש מעט, יש לבנותו במקום גבוה, וגם לעשותו גבוה ככל האפשר יותר מכל בתי העיר, כי זהו כבודו להיות כבית המקדש, כמו שנאמר (עזרא ט ט): "לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ". (סימן קנ סעיף ב. ה קסג)

חלונות - יש לפתוח חלונות גבוהים קצת לכיוון ירושלים, כדי להתפלל כנגדם, וטוב שיהיו שנים עשר חלונות. ואף על פי שבתפילה צריך להביט בסידור, מכל מקום פעמים כשיסתכל בדרך העברה כלפי השמים ויכנע לבבו (רש"י, מהר"י אבוהב). או שאם פתאום ירגיש שאינו מכוון בתפילתו, ישא עיניו למרום כדי לעורר כוונתו (מגן אברהם) (ה קסד). ופשוט שכל זה בחלונות גבוהים מעט מגובה האדם, אבל חלונות הפונים לרחוב, הרי הם גורמים לבלבול המתפללים, ויש לעשותם מזכוכית מחוספסת או לפרוס וילון.

בית כסא - יש להיזהר שלא לבנות בית כסא סמוך למקום התפילה והלימוד, כדי שהשוהים שם לא ישמעו דברי קדושה ויהרהרו בהם. וגם מחשש שמא ינדוף ריח רע מבית כסא לבית הכנסת. ומכל מקום בית הכנסת שטעו ובנו בית כסא סמוך למקום התפילה, רשאי להיכנס שם, ויתאמץ להסיח דעתו מדברי הקדושה ששומע, ויהרהר בעסקיו והוצאותיו. והטעם שמותר לו להיכנס, כיון שהוא אנוס ומוכרח ליכנס. (א רסו)

בניית עזרת הנשים - צריך לבנות מחיצה גבוהה בעזרת הנשים באופן שהגברים לא יראו את הנשים כלל מבית הכנסת. ובפרט שבעוונות הרבים, ישנן נשים הבאות בלבוש לא צנוע או ששערותיהן מגולות, שבודאי יש להקפיד בזה ביותר. וכמו כן, יקפידו שלא לבנות את פתח העזרה בסמוך לפתח בית הכנסת שבו נכנסים ויוצאים הגברים, כדי למנוע תערובת בגמר התפילה. והנכון ביותר שהנשים תצאנה כמה דקות קודם גמר התפילה, ובזה תמנע התערובת ותרבה הטהרה בישראל. (ח"ב רכג. ז שג)

חנוכת הבית - בסיום בניית בית הכנסת יערכו חנוכת הבית בדברי חיזוק, ובשבח מעלת התפילה ושיעורי תורה בבית הכנסת, וזהירות בכבוד בית הכנסת. ויקבעו מזוזה בבית הכנסת ללא ברכה. (ח"ב רל, רלב)

תליית תמונות - לא יתלו תמונות של גדולי ישראל בכותלי בית הכנסת, ואף אם תלו את התמונות, יש להסירם משם ולתלותם בפרוזדור בית הכנסת. (ח"ב רכט)

בית הכנסת בתוך בנין מגורים

בנין מגורים שהקדישו את אחת הדירות לבית הכנסת, רשאים לדור בקומה שמעל לבית הכנסת, רק שיזהרו בשטח שמעל ארון הקודש שבו ספרי התורה שלא ישתמשו שם, אלא יניחו בו ארון בגדים וכיוצא. ובקומות העליונות יותר, מותר להשתמש בשטח זה בכל שימוש שהוא. (יבי"א ח"ו סימן כו)

בניית בית הכנסת על יד בית הכנסת

בית הכנסת שאין בו די שיעורי תורה לציבור או שאינם מאפשרים לכל הבא ללמוד כאוות נפשו בכל זמן שירצה, ינסו תחילה להשפיע עליהם בנעימה ונחת על ידי תלמידי חכמים, כמה מעלתם גדולה אם יזכו לאפשר לכל הבא ללמוד בכל עת, אך אם הינם עקשנים ואינם מוכנים לשנות דעותיהם, מצוה לפתוח בית הכנסת נוסף בקרבת מקום, ששם ילמדו וירבו תורה כאוות נפשם ואין שום חשש בזה, כי מצוה הם עושים להצלת התורה ולהרבות בלימודה, רק יקפידו לעשות הכל באהבה ואחווה שלום ורעות, והאמת והשלום אהבו. (ה"ב ז שג)

וזו לשון מדרש תנחומא (פרשת שמיני אות ט): "אמר אחז הרשע: אם אין גדיים אין תיישים, אם אין צאן אין רועה, היכן העולם. כך אמר, אם אין קטנים, אין גדולים. אם אין גדולים, אין תלמידים. ואם אין תלמידים, אין חכמים. אם אין תורה, אין בתי כנסיות ובתי מדרשות. ואם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם. מה עשה? עבר על כל בתי כנסיות ובתי מדרשות וסגר אותם. וכשראו ישראל כך, התחילו צווחים, ווי שיחרב העולם כשבטלו את התורה". ע"כ.

וכתב הגאון החזון איש בספרו אמונה ובטחון (פרק ג) וזה תוכן דבריו: "החובות המוסריות המה גוף אחד עם פסקי ההלכה, וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר. ואי אפשר להגיע לאמיתו של דבר, זולת על ידי ספרי הפוסקים אשר מסרום לנו מצוקי תבל רבותינו ז"ל. ומי שלא הוקבע בליבו היסוד הזה, לא יועיל לו רוב לקחו ואומץ שקידתו לקנות מידות מתוקנות, כי בהיפגשו בתעצומות עם רעהו, בטח יחרץ משפטו כנטיותיו הטבעיות. ואף אם מידותיו מתוקנות, לא יתאימו לעיתים קרובות עם ההלכה השמיימית.

והנה הלכה ידועה (בבא בתרא כא ע"ב) שבמקרים מסויימים אסור לאדם לפתוח חנות בסמוך לחנות חברו, מחמת שהאדם מצווה שלא להביא מצב שיכול לגרום הפסקה לפרנסתו של חברו. אולם במלמד תורה אין טענה כזאת כלל, ויכול לפתוח מקום לימודים בסמוך למקום לימודים אחר, ואף שיעברו תלמידים מהמקום הישן למקום החדש, ותתמעט פרנסתם של המלמדים הישנים, בכל זאת מותר, כי אם נראה להורים שבמקום החדש מלמדים טוב יותר, ומשקיעים בבניהם יותר, אדרבה "קנאת סופרים תרבה חכמה", שגם המקום הישן ילמד מהם וישפר וייטיב עוד ועוד את מקומו לטובת התלמידים שיגדלו באמת לתורה ויראת שמים טהורה. וכנפסק בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמה סעיף כב): מלמד תינוקות שבא חברו ופתח בית ללמד תינוקות בצידו, כדי שיביאו לו תינוקות אחרים או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה לזה, אין יכולים למחות בידו, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר". ואוי כי יזעק המלמד המקופח לפני ה' יתברך, "הצילני מרודפי כי אמצו ממני". מן השמים בת קול תענהו, אוי על העושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפינחס, הלוא אתה הוא הרודף, הלא אתה הוא שאינך נושא פנים לתורה, הלא כתבתי בתורתי שמלמד תינוקות לא יכול לעכב על אחרים מללמד". עד כאן מדברי החזון איש. ועיין שם עוד אריכות דברים בענין זה, מה עומק מחשבתם של חז"ל שקבעו הלכה זו, וכמה מוסריות ומידות מתוקנות ונעלות הטמינו בה, ולא כאותם השופטים כל ענין לפי רגשי לבבם, ללא עיון ודרישה וחקירה בספרי הפוסקים שאנו שותים בצמא את דבריהם.

תפילה במקום שלבו חפץ

אדם שלא נוח לו להתפלל בבית כנסת מסויים, מחמת שיש שם ריב ומחלוקת וכיוצא, ודבר זה טורד את מחשבתו בתפילה, שלא יכול להתפלל בשמחה ולכוון כראוי, לא יתפלל במקום זה, שכבר אמרו חז"ל (ברכות לא ע"א, רמב"ם תפלה פ"ד הי"ח): אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך כעס, אלא מתוך שמחה של מצוה. והוא הדין לקהל שאינם חפצים להתפלל במקום מסויים מחמת כעס ומחלוקת עם אנשי המקום, וניסו להשקיט המריבה בכל מיני אופנים ולא עלה בידם, שאין להם להתפלל במקום זה, ורשאים לפתוח בית הכנסת בקרבת מקום שיתפללו בו בישוב הדעת ובשמחה של מצוה כהלכה. (ה רנה. ה"ב ז שג)

כן פסק הרדב"ז (חלק ג סימן תעב), וזה תוכן דבריו: אמרו רבותינו אין עומדים להתפלל לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך כעס. וכל שאין דעתו מיושבת עליו, אל יתפלל וכו'. הא למדת שלא יתפלל אדם במקום שטורד מחשבתו, ולא בזמן שמבטל כוונתו. ומעתה, היחיד או הרבים שיש להם איבה או שנאה או כעס או מריבה עם הציבור, אין תפילתם רצויה, ואסור להם להתפלל שם, שמחשבתו טרודה ולא יוכל לכוון בתפילתו, וכל שכן אם מכעיסים אותו על פניו תמיד, וכל שכן אם הכעס הוא עם מנהיגי הקהל. ואם לא שהייתי מפחד לומר, הייתי אומר שטוב לו להתפלל ביחיד מלהתפלל בחברת בני אדם שאין דעתו נוחה מהם. ועוד יש טעם אחר בזה, שאין ראוי לו לאדם שיתפלל אלא במקום שלבו חפץ, כמו שאמרו אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ. וטעמו של דבר, כי בהביט האדם אל מי שדעתו נוחה בו, נפשו מתעוררת אל הכוונה השלימה, ודעתו מתרחבת ולבו שמח, ונחה עליו אז רוח ה'. ועוד אמרו בספרי החכמה, כי בהיות האדם מתכוון אל רבו ונותן אליו לבו, תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו מהשפע אשר עליו ויהיה לו נפש יתירה, וזה הוא שנאמר (ישעיה ל כ): "והיו עיניך רואות את מוריך". וכל שכן כשהרב מתכוון גם הוא להשפיע. וזה הטעם בעצמו בתפלה, כי בהביט האדם אל אוהביו או לקרוביו או לרבו או למי שדעתו נוחה אליו, תתעורר נפשו אל הכוונה השלימה, ונתוסף עליו רוח ממרום, וזה דבר שהשכל מורה עליו, וההיפך היפך.

ואם תאמר, והלוא אין דומה קילוס המלך באנשים מרובים, לקילוסו באנשים מועטים, כי "ברוב עם הדרת מלך", ו"הן אל כביר ולא ימאס" תפלת רבים, ואם כן אולי הציבור המתחלק לא יפה עושים? זו אינה שאלה, שכיון שלבותיהם חלוקים, אין קילוסם עולה יפה להתפלל כך לפני ה' יתברך ואין בהם הדרת מלך. ולפיכך נהגו בכל גלילות ישראל, שכל בני עיר ולשון אחד, עושים להם קהל בפני עצמו, ולא יתערבו עם אנשי עיר ולשון אחר, ולא היה אחד מהרבנים שמיחה בידם, כי בחילוק המקומות והלשונות, יתחלקו הלבבות, ואין קילוסם עולה יפה. ובהיותם כולם בני עיר אחת ולשון אחד, יהיה השלום מתוך ביניהם, לפי שכל אחד מכיר מקומו וערכו. עד כאן דברי הרדב"ז.

חובת מינוי רב בבית הכנסת

חובה גמורה על כל ציבור לדאוג לעצמם שיהיה להם רב מורה הוראה, שיורה להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו. ואפילו אם אין להם די ממון כדי לשלם גם לרב וגם לשליח ציבור, ישלמו לרב בית הכנסת ויוותרו על שליח ציבור, כמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן נג סעיף כד, ויורה דעה סימן רנא סעיף יג): "ציבור שצריכים לשכור רב ושליח ציבור, ואין סיפוק בידם ליתן לשניהם, אם הוא רב מובהק ובקי בהוראות ובדינים, הוא קודם. ואם לאו, שליח ציבור קודם". וכתב במשנה ברורה (סימן נג ס"ק עא): "אף שאם לא יהיה להם שליח ציבור, יחסר להם על ידי זה מצות התפילה, שלא יהיה להם מי שיוציאם ידי חובתם, בכל זאת זה שיהיה להם רב ומורה צדק שיודיעֵם תורת ה' ומשפטיה, עדיף מן התפילה". ובזמנינו שיודעים הציבור להתפלל בעצמם, פשוט וברור שישכרו רב ולא שליח ציבור מיוחד.

כתב הרא"ש שאם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה ובדינים, אין ספק שתלמוד תורה קודם לתפלה, ואם לאו, שליח צבור עדיף, כדי להוציא הרבים ידי חובתם. וכתב הגאון יעב"ץ, הדבר פשוט שזהו דוקא בימיהם שהיו צריכים לשליח צבור להוציא את שאינו בקי, מה שאין כן עכשיו שהכל בקיאים להתפלל, ואין אחד שסומך על תפלת השליח צבור להוציאו בתפלתו, ודאי שעדיף רב מורה הוראה, אפילו שאינו גדול כל כך, שאי אפשר לקהל בלא רב, שלא כולם בקיאים בהלכות, וכל קהל מישראל מוכרחים להיות להם מורה הוראה ורועה צאן קדשים. ואם כן בודאי שהוא קודם, שאפשר לקהל בלי חזן עם קול ערב, ואי אפשר בלי מורה הוראה, ואע"פ שאינו גדול, הוא קודם, ויפתח בדורו הרי הוא כאביר שבאבירים. [וכן משמע מלשון הטור והשלחן ערוך הנ"ל, שלא הצריכו שיהיה גדול בתורה, אלא בקי בהוראות ודינים]. וכתב המשנה ברורה בביאור הלכה, מכאן יש ללמוד גודל החיוב המוטל בכל מקום בישראל, למנות אלוף לראשם רב מורה הוראה אשר יורה להם במצוות התורה ומשפטיה, ולהודיעם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ולא יהיו כעיוורים המגששים באפלה, שהרי אפילו אם על ידי כך תהיה התפלה נדחית לגמרי, גם בזה החיוב להעדיף רב מורה הוראה, וכל שכן כשיכולים להתפלל לעצמם. ומזה ימלאו פחד ורתת אותם שאין להם רב ומורה צדק בעירם, ועוון גדול הוא, כי הלוא צריכים הם למורה צדק אשר יורה להם בהלכות שבת ויום טוב ובהלכות פסח, ובהלכות טהרת הבית וטבילה במקוה, וכל שאר דיני תורתנו הקדושה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וסוף דבר שבלי הנהגת רב ומורה צדק ומנהיג בדרכי ה', בודאי שיבואו לידי חילול שבת ויום טוב ואכילת איסורים וחשש חמץ ועוד כמה איסורי כריתות חס ושלום. ע"כ. ובשו"ת מהריט"ץ כתב, וכל קהל ועדה מישראל, שאין ממנים עליהם בשכר, חכם גדול בתורה אשר ינהיגם בדרך ישרה, קרוב בעיני לומר שהם עוברים באיסור לא תעשה מהתורה שנאמר "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מהלכות תשובה ה"ב) שצריך להעמיד בכל קהל ועדה מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם שיהיה מוכיח לרבים ומחזירם בתשובה. ע"כ. ובודאי שמלת צריך משמע שכופים עליה, ופשוט. ע"כ. וכן כתב הגאון מהר"ש הלוי, שלענין מינוי מרביץ תורה, אפילו אם רק מיעוט הקהל רוצים בקיום המצוה, יכולים לכוף את הרבים המונעים. והסכים עמו הגאון מהרח"ש [רבי חיים שבתי, רבה של סלוניקי לפני כ-400 שנה] וכתב, שהמונע את הקהל ממינוי מורה צדק ומרביץ תורה, חייב נידוי, שהוא בכלל המעכב את הרבים מלעשות מצוה, שפסק הרמב"ם שחייב נידוי, ואין לך מצוה גדולה מזו להרביץ תורה לרבים ולזכותם להורות להם דרך הישרה. ובשו"ת מור ואהלות כתב, יש לתקן מס להביא חכם המורה דיני איסור והיתר, לבל יהיו מוכשלים באיסורי תורה משום שאין להם מי שיורה להם דרך הישרה, וחיוב מוטל על כל איש מישראל להסיר מכשול מקרב עמנו. ולדעתי זה עדיף יותר ממצות פדיון שבויים, שזה הצלת גופו וזה הצלת נשמתו, וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו, ואם בעבור מצות פדיון שבויים תיקנו לשלם מס, כל שכן בעבור הסרת מכשול מבני ישראל על ידי רב מרביץ תורה. ע"כ. הרי שהגדיל ענין מינוי רב מורה הוראה יותר ממצות פדיון שבויים שהיא מצוה גדולה עד מאוד, וכמו שפסק בשו"ע (יו"ד סימן רנב ס"א) שאין מצוה גדולה יותר מפדיון שבויים, ואף על פי כן מצות מינוי רב מרביץ תורה, עולה עליה. (שו"ת יביע אומר חלק ז חיו"ד סימן יח) ועיין במהרש"א (סוטה מ ע"א ד"ה ותו).

אין ספק שעדיף למנות רב קבוע בבית הכנסת, מאשר להביא רבנים אורחים שימסרו שיעורים, מאחר והמציאות מוכיחה שכשיש רב קבוע, השפעתו הרבה יותר חזקה, בהיותו בקשר תמידי עם הציבור ורואה את צרכיהם ויודע באלו עניינים לדבר עימם ולחזקם, יותר מאשר רב אורח שמוסר את שיעורו והולך לו, ואינו יודע תמיד את הצרכים החשובים והמיוחדים לציבור הזה דווקא.

ולחיזוק הדברים נביא מעשה שסיפר תלמיד חכם שהרביץ תורה באחת מבתי הכנסת, והשתדל גם בקרב הנערים להעריף עליהם חום ואהבה ולקרבם. אך היצר הרע לא יכל לסבול שיש מקום שפורח ומשגשג בתורה ותפילה, ודאג לחרחר ריב ומחלוקת עד שהוכרח אותו חכם [על פי דעת תורה] לעזוב בית הכנסת זו ולנדוד לזכות את הרבים בבתי כנסת אחרים. והנה כעבור שנה, בהיות החכם מהלך לדרכו, ראה נער לנגדו ללא כיפה. לאחר שהתבונן בו, זיהה כי הוא אחד מהנערים שהיה מתפלל באותה בית הכנסת ואביו היה בא לשיעורים בקביעות, וזכר כי אביו אמר, שבזכות השיעורים, השתנה כל הבית לטובה, צניעות הבנות, ידע נרחב בהלכה, וכל הבית התעלה ושגשג ברוחניות. לתדהמתו, סיפר הנער כי הוא עזב את מקום לימודיו, ויצא לעבוד במשך כל שעות היום. שאל החכם את הנער, האם אתה מניח תפילין, ענה הנער, שזה כמה חודשים שלא הניח תפילין ולא שמר שבת, אך אחר הפצרותיו של אביו, חזר להניח תפילין בלבד, אולם עדיין אינו שומר שבת ואינו מתפלל. ומלבד זאת חוזר לביתו בכל לילה בשעות מאוחרות, ומתחבר לחברים כמוהו, ה' יצילנו. מכאן נלמד כמה נצרך וחיוני לכל בית הכנסת שיהיה להם רב קבוע שישמור על קשר טוב עם הציבור ובפרט עם הנערים, ועל אחת כמה וכמה בדורנו שישנם כל כך פיתויים וניסיונות ברחוב. ואותם העוסקים עם הציבור ומקיימים ככל האמור לעיל מדברי חכמינו זכרונם לברכה, אשריהם בעולם הזה וטוב להם בעולם הבא, מחלקם יהיה חלקנו.

מינוי גבאות לבית הכנסת

ראשית, פשוט שהגבאי צריך להיות אדם ירא שמים, שומר תורה ומצוות. ואם אינו כן, וקל וחומר אם אינו שומר שבת, בודאי שאינו יכול לשמש כגבאי, ואפילו לא כחבר בהנהלת ועד בית הכנסת, וכל תפקיד רוחני אחר. והדברים פשוטים וברורים, כי איך אפשר שאדם שעובר על רצון ה' ולא מקיים מצוותיו, ישא באחריות כבדה זו על ציבור שלם, שמתוקף תפקידו עליו לעשות ככל היותר כדי לזכותם ולשגשגם בעלייה רוחנית מתמדת, בשעה שאינו בר הכי ואין לו שיג ושיח בדברים אלו כלל. (שו"ת הרב הראשי להרב מרדכי אליהו זצ"ל שנת תשמ"ח סימן ריב)

ולבד מכך שהגבאי חייב להיות ירא שמים ושומר תורה ומצוות כהוגן, צריך שיבין היטב היטב בחשיבות ומעלת לימוד התורה, ויכיר בזכות שניתנה לו לזכות את הציבור בלימוד התורה וקיום המצוות כראוי, ואם אינו עושה כן, ידע שלא רק שאינו גורף לעצמו זכויות בתפקידו, אלא להיפך, גורף לעצמו רק חטאים, עוונות ופשעים, ואוי לו ואוי לנפשו, שעתיד ליתן את הדין על זה. ה' יצילנו.

כתב המאירי (יומא כב ע"ב): "אין ראוי להעמיד פרנס על הציבור [שם כללי לכל אדם האחראי במִשְׂרָה כל שהיא על הציבור] אלא מי שנודע במידותיו, עניו ושפל רוח וסבלן, מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים, זה בכֹה וזה בכֹה, ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מידותיו. ואף כי מידת הנאמנות משובחת בכל אדם, וכל אדם צריך לה, מכל מקום מי שהוא פרנס על הציבור, צריך שיהיה מעוטר במידה זו עד תכלית, שלא תהא פרצה קוראתו". ע"כ. וכתב רבנו שלמה לוריא (ים של שלמה חולין פרק ו סימן כ): "ואומר אני, לא רק זו שלא יתגאה על הציבור, אלא צריך לקבל עליו להיות סבלן, שומע חרפתו ואינו משיב". עי"ש.

וכאן המקום לעורר על אותם הנוהגים עם הציבור שלא כהוגן, ומטילים עליהם אימה יתירה, וכמבואר בגמרא (ראש השנה יז ע"א): אמר רב יהודה אמר רב, כל פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, אין רואה בן תלמיד חכם. וכן כתב הרמב"ם (פרק כה מהלכות סנהדרין) והוסיף, "ואסור לו לנהוג בציבור קלות ראש, ואף על פי שהם עמי הארץ, הדיוטות ושפלים - בני אברהם יצחק ויעקב הם, וצבאות ה' שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, ויסבול טורח הציבור ומשאם". ובהלכות תשובה (פרק ג הלכה ו) כתב: ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדים ונידונים על גודל רישעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים, והאפיקורסים, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים, ובביאת הגואל, המורדים, ומחטיאי הרבים, והפורשים מדרכי ציבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים, והמוסרים, "ומטילי אימה על הציבור שלא לשם שמים", ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע... ע"כ. מכאן רואים כמה חמור הדבר להטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים, עד שהשווה זאת הרמב"ם לשאר הפושעים והרשעים הנ"ל.

ואמרו בגמרא (חגיגה ה ע"ב): תנו רבנן שלושה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם בכל יום, על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, "ועל פרנס המתגאה על הציבור". ובגמרא פסחים (קיג ע"ב) אמרו: ארבעה אין הדעת סובלתם, אלו הם: דל גאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף, "ופרנס המתגאה על הציבור בחינם". ופירש רש"י: אין הדעת סובלתם, אפילו הם עצמם מתחרטים לאחר זמן, ונבזים הם בפני עצמם. ע"כ. ה' יצילנו.

ובעונש המטילים אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, אמרו במדרש (כתפוח בעצי היער אות טו): בשעה שאמר לו הקב"ה לשר של גיהנם, לך עם משה והראה לו את הגיהנם, וכיצד נידונים הרשעים בתוכה, והנה ראה שני רשעים נופלים ושני עקרבים דבוקים בהם, וכל עקרב ועקרב יש לו שבעים אלף ראש, וכל ראש וראש יש לו שבעים אלף פה, וכל פה ופה יש לו שבעים אלף ראש ולענה, וכל אלו העקרבים נופחים גופם, ונמקו עיניהם מפחד העקרבים, שנאמר "ועיני רשעים תכלינה". שאל משה למלאך הממונה, מה מעשיהם של אלו? אמר לו: הם האוכלים ממון ישראל, והמלבין פני חברו ברבים, "והמטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים", והמוסרים בני ישראל או ממונם ביד הגויים, והכופר בתורת משה רבנו, והאומר לא ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, כל אלו מסרם הקב"ה לעקרבים, אמר משה למלאך, מה שם המקום הזה? אמר לו טיט היוֵן". ע"כ. לב מי לא יחרד ולא יירא, כמה מבהיל ומפחיד ומעורר לשוב מהנהגות רעות אלו, וללכת רק בדרך הישר והמידות הטובות שהורו לנו חז"ל.

וכמה כואב מה שסיפר תלמיד חכם חשוב, שלפי תומו ביקש מגבאי בית הכנסת שיתן לו מפתח ללמוד במשך שעות היום בבית הכנסת, הסכים הגבאי ונתן לו. והנה כששמע זאת הגבאי השני, התנגד שהוא ילמד שם, וכשנשאל על ידי אותו חכם, למה אתה מתנגד? השיב לו: "למה לא בקשת רשות ממני, אני קובע!". ה' יצילנו. ובאמת שגבאי זה אינו אשם, כי מאחר ואינו מבין בערכה ומעלתה של התורה, אין הוא נותן יחס, ערך וחשיבות כיאות ללימוד התורה, על כן לא איכפת לו לבטל את התורה בשביל "פגיעה" בכבודו. ועיין בגר"א (יורה דעה רמט סט"ז) על הגבאים המשקיעים את הכסף בבנין בית הכנסת לייפותו עוד ועוד, במקום ליתנו ללומדי התורה שיעסקו בתורה (ירושלמי). ועל כן העצה היא, שירבו אותם גבאים בעסק התורה ובלימוד המוסר, ובזה יבינו כמה חסרים הם, ויבטלו דעתם מפני דעת תורה, ואז יהיו מעשיהם מיושבים, נוחים למקום ונוחים לבריות.

ומה רבה המכשלה שכל החפץ להקים בית הכנסת, מקים ונעשה אחראי על עניינים העומדים ברומו של עולם, ומעלה ומוריד חכמים וחזנים ככל העולה על רוחו ולא על פי גדרי ההלכה, ואין פוצה פה ומצפצף, והתורה חוגרת שק על אותם אנשים שמשתמשים בה כקרדום לחפור בה. וחבל על מעשיהם שטורחים כל כך, ועליהם להיזהר שלא ירשו חס ושלום תרתי גיהנם.

ובודאי, כי איש אשר יתחרט על מעשיו, ויתנהג עם הציבור בנחת, בכבוד ובדרך ארץ, וידבר אליהם כיאות, וכל שכן שלא יטיל עליהם אימה חס ושלום, ואדרבה ירבה עימם אהבה ואחווה, וכמובא בתנא דבי אליהו (רבה פרשה כו): "כשם שהקב"ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אוהב את ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואוהב תלמידי חכמים ביותר, כך יהיה אדם אוהב את ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואוהב את תלמידי החכמים ביותר". וזאת יוכל לעשות על ידי לימוד מוסר יום יום, יחד עם תפילה לבורא עולם שינחה אותו בהנהגתו שלא יכשל, או אז בודאי שיזכה לראות זרע ברַך ה', בנים ובני בנים עוסקים בתורה ויראת שמים. וכבר אמרו חז"ל (ויקרא רבה כא ד): אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצוות. ועוד אמרו (שמות רבה כג ג): "הצדיקים, באותו דבר שחוטאים, בו הם מתרצים. רגלים ממהרות לרוץ לרעה - יהיו רצות לדבר מצוה. דיבר שקר בלשונו - אמת יהגה חיכו, ותורת חסד על לשונו. עיניים רמות - יהיה דכא ושח עיניים. לב חורש מחשבות און - בלבו יצפון אמרי התורה. משלח מדנים בין אחים - יבקש שלום וירדפהו." "ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד ע"ב).

שאלה: האם מותר לגבאי לאסור על אדם מסויים שאינו מוצא חן בעיניו, להיכנס לבית הכנסת?

תשובה: אפילו אדם שיש לו חלק בבית הכנסת, כגון ששילם לבניה מכספו, אינו יכול לאסור לאחרים להשתמש בחלקו. וכן מי שתרם ספרים, אינו יכול לאסור על אחרים להשתמש בהם. ואם אסר, דבריו בטלים, כמפורש בשלחן ערוך (סימן קנג סט"ו). כל שכן גבאי שהוא רק אחראי על ענייני בית הכנסת שהוא ממון הקדש, ואין זה ממונו הפרטי שלו. ובאמת שאפילו אחד שהשאיל את ביתו לציבור לבית הכנסת שיתפללו בו לזמן מסויים, אינו רשאי לאסור על אחד שלא להיכנס, אלא אם כן יאסור על כולם, כמפורש בשלחן ערוך (סימן קנג סט"ז). (ה"ב ז תלה)

ביטול תורה

הגוער בנערים הלומדים בבית הכנסת, מחשש שאינם נוהגים כבוד בקדושת המקום וכיוצא, יש לדבר על ליבם שיתנהגו בכבוד ודרך ארץ. ומאידך, יש לדבר על לבו, כי לא זו הדרך לגעור בהם ולמונעם מבוא בבית ה', בפרט בדור הזה שלצערנו ישנם כל כך נערים הנושרים מדרך התורה, ואדרבה יש לקרבם בעבותות אהבה וחיבה. והרבה נערים חזרו למוטב כשהתנהגו אליהם בכבוד והערכה וחיבה יתירה.

כתב המהרש"א (קידושין ל ע"ב) על הפסוק בתהלים (פרק קכז פסוק ד): "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר, כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם", כי עיקר החידוד והשינון הם בימי הנערות, ויש בעלי בתים המונעים את הנערים מללמוד בביתם, שאומרים שהם ממלאים ביתם באשפה, על כן אמר, אשרי הגבר אשר מלא על ידי הנערים הללו את ביתו באשפה, ואינו מונע את ביתו מהם. ע"כ. ואם כך הוא על המונעים את הנערים מללמוד בביתם הפרטי, קל וחומר על המונעים את הנערים מללמוד בבית ה', אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.

ומסופר על הגאון רבי ניסים הררי רפול זצ"ל מארם צובה (לפני כ-150 שנה), שלמרות ענוותנותו הגדולה, אך כשנגע הדבר בכבוד התורה ולומדיה היה עומד בפרץ ומתגבר כארי. ופעם היו לומדים בחורים צעירים ב"מדרש חסידים", באותה תקופה לא היה להם נפט וחשמל, והיו לומדים לאור מנורת שמן. אחד הבחורים שלא שם לב ובטעות נשפכה צלוחית השמן על הכר והכסת שבמקום מושבו של אחד המתפללים. לעת זמן התפילה כשבא איש זה וראה את מקומו מלוכלך בשמן, התרגז על הבחורים הלומדים וגער ונזף בהם. כששמע הרב שהוא גוער בבחורים העוסקים בתורה, ניצב כארז וצעק על אותו האיש ואמר לו, אם ישפכו שמן על בגדי, [והרב היה רגיל ללבוש בגדי משי נאים אף בימי החול], לא אכעס ולא אגער בהם ובלבד שיעסקו בתורה, ואתה גוער על העוסקים בתורה? אוי לה לאותה בושה, אם יחלש בחור זה ויתבטל מלימודו, לא נמצא שאתה גרמת לכך?! שכשם ששכר תלמוד תורה כנגד כולם, כך עונש ביטול תורה כנגד כולם. (ספר הזכרון כנסת עזרא עמוד קי)

ובספר קדושת בית הכנסת (עמוד קטו) הובא מעשה על הסטייפלר, הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל, שפעם בא אליו אדם מלונדון, וכשאמר לו את שמו, שאלו הרב האם יש לך אח שגר בשיכון ויזניץ בבני ברק, ושמו כך וכך? השיב לו, כן. אמר לו הרב: תבקש ממנו שיבוא אלי. כאשר בא אליו, שאלו הרב, האם כשהיית בחור למדת בבית מדרש פלוני בימי שישי אחר הצהריים? השיב, כן. שאלו הרב, האם אתה זוכר את השמש שהיה פעם מנקה את בית המדרש? השיב, כן. אמר לו הרב, הנה הלילה הזה בא אלי אותו שמש בחלום, ואמר לי שאין לו מנוחה בעולם העליון, בגלל שהיה מפריע לך בלימוד והיה מקים אותך ממקום למקום, ולכן אני מבקש ממך שתלך מיד על קברו ותמחל לו על כל מה שצִערך וביטל אותך מלימודך, וכך עשה. ואמר הרב, שאף על פי שהיה השמש צריך לנקות את בית המדרש, בכל זאת לא היתה לו מנוחה בעולם הבא. ע"כ. ישמע חכם ויוסף לקח, ואדרבה, ישמחו הגבאים על הזכות שניתנה להם מאת הבורא יתברך לשרת את הציבור באמונה, וינצלו זכותם להנעים ללומדים, ולהרבות חשקם לבוא בבית המדרש ולהביא עימהם עוד ועוד חברים לעסוק בתורה, ואשריהם בעולם הזה, וטוב להם לעולם הבא.

תרומות לבית הכנסת

כתב מרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן רמח ס"ח): הרוצה לזכות לעצמו, יכוף יצרו הרע וירחיב ידו, וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה. אם בנה בית תפילה, יהיה נאה יותר מבית ישיבתו. האכיל רעב, יאכיל מהטוב והמתוק שבשולחנו. כיסה ערום, יכסה מהיפה שבכסותו. הקדיש דבר, יקדיש מהיפה שבנכסיו. וכן הוא אומר: "כל חלב [חלק טוב ומשובח] לה'". ע"כ.

התורם חפץ יקר ערך לבית הכנסת, וכל שכן מי שבנה מכספו את בית הכנסת, רשאי לדרוש שיכתבו שמו עליו לזכרון, וכן ראוי שיעשו. וטוב שיתנו מראש, היכן וכיצד ינציחו את שמו, ומה התרומה שיתרום עבור זה, כדי למנוע מחלוקות ואי הבנות.

כתב הרשב"א (חלק א סימן תקפא): המקדיש היכל, רשאי לכתוב על פתח ההיכל את שמו למען הזכיר שמו על מה שהקדיש. ואדרבה זו מדת חכמים היא ומדת וותיקים, כדי ליתן שכר לעושה מצוה. ומדת התורה היא שכותבת ומפרסמת עושה מצוה. ואם התורה עשתה כן, צריכים אנו להלך אחר מידותיה של תורה שהם דרכי נועם. הנה בהצלת יוסף שהצילו ראובן מיד אחיו, כתבה עליו התורה: "וישמע ראובן ויצילהו מידם". ואמר רבי יצחק, בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה, יעשנה בלב שלם. שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה כותב, וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתפו היה מוליכו אל אביו. ואילו היה יודע אהרון הכהן שהקב"ה כותב עליו: "והנה הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בלבו", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראת משה אחיו. ואילו היה יודע בועז שהפסוק כותב עליו: "ויצבט לה קלי, ותאכל ותשבע ותותר", עגלות מפוטמות היה מאכילה לרות. אמר רבי לוי, לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא היה כותבה. עכשיו מי כותבה? אליהו כותבה ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם, שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו". וכן מבואר בגמרא (בבא בתרא קלג ע"ב) שהיו כותבים שם המקדיש בבית המקדש, להיות לו לזכרון טוב על המצוות, ולפתוח דלת לעושי מצוות. ע"כ.

כתב בפתחי תשובה (יורה דעה סימן רמט אות ג): שאלה: ראובן שהיה גבאי צדקה ושכר פועלים לסייד ולכייר את בית הכנסת במעות צדקה, וכתב האומן: "וזאת נעשה בפקודת ראובן בן יעקב גבאי צדקה". ולאחר כמה שנים עמדו הקהל וערערו על זה, וראובן טען, הגם שגביתי המעות מהקהל, אך מאחר שטרחתי בשביל בית הכנסת, כדין יכתב שמי עליו. תשובה: דווקא כשעשה בעצמו בגופו או בממונו, יש לו זכות לכתוב שמו עליו, ולא במקרה זה שלא עשה בעצמו, רק שכר פועלים במעות צדקה, ולכן הרשות בידם למחוק. עיין שם.

מצוה שאדם רוצה לעשותה, כבניית בית הכנסת וכיוצא, כדי להנציח את שמו, ורוצים אחרים גם כן להשתתף עמו בהוצאות המצוה, לא ימנע מהם לעשות כן, ויש בזה חשש סכנה לו ולזרעו חס ושלום. ומעשה באחד שבנה בית הכנסת יפה, ורצו הקהל להשתתף עמו במעות, ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לשם, וכלה זרעו. (ספר חסידים סימן תקג)

כספי בית הכנסת

כספי התרומות של בית הכנסת, הינם עבור הוצאות בית הכנסת כחשמל וכיוצא. ומעל הכל יש לראות היאך להגדיל תורה בכסף זה, כי החיוב הראשון הוא להביא חכם לקהל שיורה להם את הדרך אשר ילכו בה, וילמדם תורה ודעת. וכמו כן יקנו ספרי ש"ס ופוסקים שהבאים ילמדו בהם. ולא כאותם שמשלמים לפועל ניקיון גוי אלפי שקלים בכל חודש, אך עבור חכם שימסור שיעורי תורה ויזכה את הרבים בדברי אלוהים חיים, אינם מבינים את החשיבות שבזה. וכבר הבאנו לעיל מה שכתב הגאון מהרח"ש [לפני כ-400 שנה]: "המונע את הקהל ממינוי מורה צדק ומרביץ תורה, חייב נידוי, שהוא בכלל המעכב את הרבים מלעשות מצוה שפסק הרמב"ם שחייב נידוי, ואין לך מצוה גדולה מזו להרביץ תורה לרבים ולזכותם להורות להם הדרך הישרה". ועיין עוד לעיל בהרחבה, בענין החיוב למנות רב מורה הוראות בבית הכנסת.

למי ראוי לתרום

התורם לבית הכנסת, יראה שהאחראים יראי שמים ומכלכלים דבריהם במשפט להשתמש בכסף לצרכי בית הכנסת, ומעל הכל לצרכים הרוחניים של הציבור, אבל בית הכנסת שלא ידוע מה עושים בכסף, אין שום מצוה לתרום שם ולא נחשב שתורם לצדקה. ואדרבה התורם למקום כזה, יזהר שלא יכשל במה שנאמר (ירמיה יח כג): "וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ, בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם", ובארו בגמרא (בבא קמא טז ע"ב) שאפילו בשעה שעושים צדקה, הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהם שכר.

הקונה עליה לספר תורה או שתרם תרומה לבית הכנסת, ונודע לו שהכסף שנתרם לבית כנסת זו, לא ברור מה עושים בו, כגון שההכנסות הרבה יותר על ההוצאות ולא ידוע מה עושים בשאר הכסף הנכנס, יעביר את תרומתו לצרכי צדקה נעלים יותר כחיזוק וריבוי התורה, כמבואר בשלחן ערוך (יו"ד רמט סט"ז): "מצות צדקה לנערים ללמוד תורה, עדיף ממצות בית הכנסת". או לרעיונות אחרים שעל ידם תרבה התורה והדעת בישראל, ואינו צריך לשלם את תרומתו לבית הכנסת.

"והייתם נקיים מה' ומישראל"

עצה טובה לכל אדם שאחראי על כספי ציבור, שיפרסם את פירוט ההכנסות וההוצאות, למען לא יהיה מקום לחשוד בו שאולי אינו נוהג נכון עם הכסף. וכבר אמרה תורה (במדבר לב כב): "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל". ומי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום שהקב"ה העיד עליו (שם יב ז): "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא", ובכל זאת ריננו אחריו שלקח לעצמו מתרומות המשכן, ולכן בגמר מלאכת המשכן פירט את החשבון של כל הכסף והזהב שתרמו ישראל, כדי למנוע ממנו חשד.

במדרש תנחומא: "אלה פקודי המשכן", כל מה שעשה משה בעבודת המשכן, עשה על ידי אחרים, שנאמר "עבודת הלוים ביד איתמר", ואף על פי כן אמר להם בואו ואעשה לפניכם חשבון. נתכנסו כל ישראל, עד שהוא יושב ומחשב חשבון הכסף, שכח 1,775 שקלים שעשה ווים לעמודים, יצאה בת קול ואמרה (שמות לח כח): "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים". באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן. ומי גרם לו שיתפייסו ולא יחשדו בו, על ידי שישב ופייסן בחשבון, שנאמר: "אלה פקודי המשכן". ולמה עשה עמהם חשבון, והרי הקב"ה מאמינו, שנאמר (במדבר יב ז): "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא"? אלא ששמע משה שישראל מדברים אחריו, שנאמר (שמות לג ח): "וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ, וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה", ומה היו אומרים... רבי חמא אמר, לגנאי היו אומרים, ראה צוואר, ראה שוקיים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים, וחברו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כיון ששמע משה כך, אמר להם חייכם, משהמשכן נגמר, אני עושה עמכם חשבון, שנאמר: "אלה פקודי המשכן".

צדקה לריבוי התורה עדיף מצדקה לבית הכנסת

כתב מרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן רמט סט"ז): "מצות צדקה לנערים ללמוד תורה, עדיף ממצות בית הכנסת". ומעשה ברבי חמא ורבי הושעיה שהיו הולכים על יד בתי הכנסת שבלוד, אמר רבי חמא לרבי הושעיה כמה ממון השקיעו אבותי כאן בבתי הכנסת. אמר לו רבי הושעיה כמה נפשות איבדו אבותיך כאן, הלוא טוב היה להם לתת את אותן המעות לבני אדם שיעסקו בתורה ולא היו מתבטלים ממנה בגלל שאין להם פרנסה. (ירושלמי פאה פ"ח ה"ח. מהרי"ק, הגר"א)

התורם ולא משלם

שאלה: אדם שקנה עלייה לתורה בסכום מסוים, ומזה זמן שוועד בית הכנסת מדבר על לבו שישלם את חובו והוא מתחמק ולא משלם. האם מותר לוועד בית הכנסת למנוע ממנו כיבודים ועליות לתורה עד שישלם את חובו?

תשובה: אם אינו משלם עובר שני איסורים: א. עובר על נדרו. ב. הריהו גוזל את בית הכנסת, משום שאחר היה קונה ומשלם. לפיכך, יתרו בו חברי הוועד לשלם חובו, וכל זמן שהוחזק שאינו משלם, רשאים למנוע ממנו כיבודים ועליות. (שו"ת הרב הראשי להרב מרדכי אליהו זצ"ל סימן קט)

נאמר בתורה (דברים כג כב): כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ, כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ, כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ, נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ". ואמר שלמה המלך (קהלת ה ג): כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים, אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ, כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים. [אין חפץ לפני הקב"ה, ברשעים הנודרים ואין משלמים. (רש"י)] טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר, מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם. אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ [בנדר] לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ [שיפקוד העוון על בניך], וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ [שליח הבא לתובעך צדקה שפסקת ברבים] כִּי שְׁגָגָה הִיא [בשגגה פסקתיה, כסבור הייתי שהיה יכולת בידי ליתן], לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ [בשביל קולך], וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. [מצוות שהיו בידיך שעשית, כבר אבדתם.] ואמרו במסכת שבת (לב ע"ב): בעוון נדרים אשתו של אדם מתה, ובניו מתים כשהם קטנים. ה' יצילנו. ואמר רבי יוחנן: אין הגשמים נעצרים, אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ולא נותנים, שנאמר (משלי כה יד): "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן, אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר". (תענית ח ע"ב)

קטן שהזיק בבית הכנסת

ילד פחות מגיל 13 שהזיק, כגון ששבר כסא וכיוצא, מן הדין פטור מלשלם אפילו לאחר שיגדל, ואפילו פטור מלצאת ידי שמים. וממידת חסידות, טוב שיתן איזה סכום לצדקה. (רמב"ם, טור ושלחן ערוך. יבי"א ח"ח חו"מ ס"ו) על כן אין לתבוע את האב לשלם כאשר בנו הקטן הזיק לרכוש בית הכנסת, והתובע ממנו הרי זה גזל. אולם רשאי להודיע לאב שמן הדין הוא פטור, ואם האב מוכן בכל זאת לשלם, תבוא עליו ברכה.

ומעשה שהיה בבית הכנסת של רב העיר כרמיאל, הרב הגאון רבי אליהו מלכא שליט"א, שאחד הילדים מאחינו התועים זרק אבן על חלון בית הכנסת ושברו, והתיקון עלה 400 ₪, והלך הגבאי לאבי הילד ותבעו שישלם, וכשבא האב לשלם, אמר לו הרב, קטן שהזיק פטור מן הדין לשלם, ואם רוצה האב לתרום לבית הכנסת הרי זו זכותו, אבל אינו חייב כלל, ושילם האב בחפץ לב.

קדושת בית הכנסת

בית הכנסת נקרא "מקדש מעט", ונאמר: "ואת מקדשי תיראו", שיהיה מוראו של ה' השוכן בו עליו. על כן, כתב מרן השלחן ערוך (סימן קנא ס"א): בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגים בהם קלות ראש, כשחוק והיתול ושיחה בטילה. ואותם הנוהגים שם שחוק וקלות ראש, עליהם נאמר: "מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי". וחובה קדושה להישמר ביתר שאת וביתר עוז באיסור זה, שבעוונות הרבים נעשה כהיתר אצל בני אדם. ובזוהר הקדוש הפליג מאוד בעונש המדבר דברים בטלים בבית הכנסת, עד שאמרו שאין לו חלק באלוהי ישראל, ה' יצילנו. (ח"ב רלו)

אומר הזוהר (תרומה קלא ע"ב): מי שמדבר דברי חול בבית הכנסת, אוי לו שמראה שיש פירוד בעולמות העליונים, אוי לו שגורע את האמונה, אוי לו שאין לו חלק באלוהי ישראל, שמראה שאין לו אלוה ח"ו, שהרי אינו מתבייש להפסיק בשבחיו. ואפילו הוא מאמין שיש אלוה, אבל הוא מראה שכאילו הקב"ה לא נמצא בבית הכנסת. ואפילו הקב"ה שם, אינו ירא ממנו, ונוהג קלון בתיקון של מעלה שנתקן כשמתפללים, שכיון שמפסיק באמצע, מראה שאין השבחים והתפילות מתקנים כלום.

ובספר פלא יועץ (ערך בית הכנסת) כתב: "והחי יתן אל לבו לעמוד בבית הכנסת באימה ביראה ברתת ובזיע, ושלא לשוח שם שיחת חולין חס ושלום מאימת השכינה השורה שם. וידוע שהחמירו מאוד בזוהר הקדוש על המדבר בבית הכנסת, ואמרו שנוהג קלון בשכינה, ואין לו חלק באלוהי ישראל. תסמר שערת אנוש מראות החומרה שבו, ולבבות יכאבו על שנעשה כהיתר לרבים מעמי הארץ. ואף ששומעים לפעמים החומרה שבדבר מהדורשים בעם, אין מניחים מנהגם הרע ועולם כמנהגו נוהג. אוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה. וביותר פשתה המספחת הזאת, בימי שמחות וגיל וימים טובים ולילי שמחת בית השואבה ויום שמחת תורה וימי הפורים וכדומה, מחמת עריבות השמחה מרבים בשחוק וקלות ראש. וכל מי שיש בידו למחות, ימחה על דבר כבוד שמו, ואם אין בידו למחות, יזהר בנפשו להיות כאילם לא יפתח פיו.

ויש שרוצה ליזהר שלא לדבר בבית הכנסת, אבל כשמדברים אליו אחרים נראה לו כבושה וכיוהרא שלא להשיב ולומר שאינו מדבר בבית הכנסת, ומתוך כך גם הוא מדבר בכאב לב עד שלבסוף נעשה לו כהיתר. והאיש הירא את ה' יאחזהו רעד מהחומרה שבדבר, ולא יבוש מפני כל, ויאמר בפה מלא, איני מדבר בבית הכנסת, שהרי זה דומה למי שרוצים לאבד ממנו הון עתק או להורגו, שלא יחוש לבושה ולא לשום דבר ויחיש מפלט לו. על אחת כמה וכמה שצריך לחוס על נפשו ועל כבוד קונו. זה כלל גדול, שלא לעבור שום עבירה ושלא להימנע מקיום שום מצוה מפני הבושה, ועל זה אמרו: "הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים". והנזהר בזה, מלבד שניצול מעונש חמור, נותנים לו גם כן שכר כעושה מצוה, שמקיים מצות "ומקדשי תיראו", שבית הכנסת הוא מקדש מעט וצריך לירא ממנו.

ומכלל מורא בית הכנסת, שלא יתן בקולו קול עוז אפילו לקרוא לשום אדם או למחות ביד אחרים העושים שלא כהוגן, אלא כשצריך לדבר, ילך אצלם וידבר להם בלחש בנועם שיח ובכובד ראש כעומד בהיכל המלך. ועין רואה איך עומדים בפני שרי הארץ ושופטיה בכבוד גדול, ואין קול ואין עונה קול דממה דקה, על זה ידוו כל הדווים, וגם הגויים המתהללים באלילים, ביושבם בבית תיפְלותם עומדים בכבוד גדול. והן אמת שהעומד לפני השופט, עיניו יחזו את אשר לפניו, ואם ירצה לדבר איזה שפת יתר, בחרונו יבהלוהו וחמת מלך מלאכי מוות, לא כן העומד בבית הכנסת שאינו רואה את אשר לפניו ואין נפרעים מן האדם תיכף ומיד, אלא בדרך שאדם רוצה לילך מניחים אותו, ויצר הרע עומד על ימינו לשִׂטְנו, ומסיתו להעבירו על דעת קונו, זהו כל רעת האדם בארץ. אבל חובת אדם אשר הוא יהודי ומאמין באמונה שלימה במציאות ה', מלך נורא ואיום בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו, וביותר מתגלה הארתו והשראת שכינתו בהיכל קודשו, והוא משגיח על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו, ומשלם אפילו על שיחה קלה אם לטוב ואם למוטב, היום לעשותם ולמחר לקבל שכר ועונש, וביד האדם לכוף את יִצרו, וכך היא חובתו וכך נאה לו, כי זה כל האדם. אשרי איש ירא את ה' בכל מקום, וכל שכן בהיכל קודשו הס מפניו, ולא ישמע קולו בבואו אל הקודש לדבר עם חברו. והזהירות שלא לדבר בבית הכנסת היא אפילו שלא בשעת התפילה, אבל בשעת התפילה אפילו שלא בבית הכנסת, צריך ליזהר שלא לדבר מתחילת התפילה ועד סופה... ודי בזה למי שיש לו לב טוב, כי מי שאין לו לב טוב, לא יכנסו בו דברים כהנה וכהנה. עד כאן מדברי הפלא יועץ. ועיין עוד בספר הנפלא "קדושת בית הכנסת ובית המדרש".

כתב הגר"ח פלאג'י: על ידי שנוהג קדושה בבית הכנסת, הקב"ה שומע תפלתו ומצילו מן האויבים, ויראה זרע, יאריך ימים, וחפץ ה' בידו יצלח, ולא ימות לשחת, ולא יחסר לחמו. ולאחר מותו, תנוח נפשו בקבר לשכון בטח, וגופו ועצמותיו אינם נרקבים. וקדושת בית הכנסת תוסיף תת כוחה לטהרו, וכאשר ינהג בקדושה, כך ינהגו עימו, כי כאשר עשה, כן יעשה לו. ע"כ.

לקרוא לחבר - אם צריך להיכנס לבית הכנסת כדי לקרוא לחבר, יכנס ויאמר פסוק או דבר תורה שהוא, ואחר כך יקרא לו. ואם אינו יודע לקרוא, ישהה מעט [כשניה אחת], שגם זה מצוה לשהות בבית הכנסת, שנאמר: "אשרי יושבי ביתך". (סימן קנא ס"א)

להיכנס מחמת הגשמים - המהלך בדרך ויורדים עליו גשמים, לא יכנס לבית הכנסת כדי להינצל מהגשמים. אולם רשאי להיכנס אם יקרא פסוק כנ"ל. (קנא ס"א. ה"ב ז שלט)

קיצור דרך - אם יש לבית הכנסת שני פתחים, אחד מרחוב זה ואחד מרחוב אחר, לא יכנס במטרה לקצר דרכו לרחוב האחר. אבל אם נכנס כדי לקחת ספר וכיוצא, ועתה רוצה לקצר, מותר. וכל שכן אם נכנס להתפלל, שמותר לקצר. (סימן קנא ס"ה)

אכילה ושתיה - בתי כנסת, אין אוכלים בהם ואין שותים בהם. ואולם לצורך מצוה, מותר, כגון שמתקיים שם שיעור בהלכה ובאגדה, ומגישים לציבור תה וקפה ומיני מזונות לחזקם בשמיעת השיעור. וכן תלמידי חכמים הלומדים שם בקביעות, יש להקל להם לאכול ולשתות שם. (קנא ס"א. משנה ברורה. ח"ב רלט)

סעודת מצוה - מן הדין מותר היה לערוך סעודות מצוה כסעודה שלישית וסיום מסכת בבית הכנסת, ובלבד שיזהרו מלדבר שיחה בטלה וכנ"ל. אך מאחר ועינינו הרואות שקשה להזהר בזה, לא ראוי לערוך שם סעודה אלא בחדר הסמוך. ואולם מעט מיני ברכות שמחלקים לעילוי נשמה, רשאים לחלק בתוך בית הכנסת. (ה"ב ז שכז)

שינה - אין ישנים בבית הכנסת אפילו שנת עראי, אבל בבית המדרש, מותר. כיון שבבית המדרש שוהים זמן רב ללמוד ולשמוע דברי תורה, וקשה להיזהר אפילו משינת עראי, אבל לתלמיד חכם הלומד שם בקביעות, מותר אפילו שינת קבע. (קנא ס"ג ומשנ"ב. ה"ב ז שמו)

צורת הישיבה - ישב בבית הכנסת בכבוד ודרך ארץ, ולא ישב רגל על רגל, שזו דרך גאווה. אולם אם כוונתו לתת ספר על רגליו כדי שיהיה לו נח לקריאה, יש להקל. (ח"ב רמו)

חשבונות של מצוה - כקופת צדקה וכיוצא, מותר לחשבם בבית הכנסת. (סימן קנא ס"א)

ניקיון המקום - מכבוד בית הכנסת, לנקותו ולשוטפו היטב, וכל שכן שיש להקפיד שלא ללכלכו. ואם השתמש בנייר טישו, לא ישאיר את הנייר על השלחן וילך, וכל שכן שאחרים נמאסים מזה. (קנא ס"ט. ה"ב ז שנט) ואם רואה נייר על הרצפה, מצוה שיזרקהו באשפה, אף שלא הוא זרקו על הרצפה, וכדרך שהיה נוהג בביתו.

שמירת הספרים - ראוי ונכון מאוד לכרוך את הספרים והסידורים שבבית הכנסת, כי רבים לומדים ומתפללים בהם ומצוי שנקרעים, ואין זה מכבודם.

נר תמיד - מכבוד בית הכנסת שיהיה המקום מואר בכל עת אפילו ביום ואפילו כשאין אנשים, שנאמר (ישעיה כד טו): "בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה'". (סימן קנא ס"ט. ח"ב רלו)

זמן הדלקת התאורה - התאורה הגדולה שבבית הכנסת שלאורה קוראים ומתפללים, יש להדליקה טרם שיבואו הציבור, מפני כבוד השכינה שמקדימה לבוא למקום שמתפללים בו עשרה. ועוד, שאין מן הראוי שיגיעו הציבור והמקום יהיה חשוך. [וכל שכן שיש להיזהר שלא יהיה בית הכנסת נעול והציבור ימתינו עד שיפתחוהו]. ובפרט בשבתות יקפידו לכוון את השעון טרם שמגיעים הציבור לתפילה, שאין זה כבוד שימתינו בחושך, וחז"ל נזהרו מאוד בכבוד הציבור. (כל בו, ארחות חיים, משנ"ב. ה"ב ז שנט)

נר נשמה - המנהג להדליק נר נשמה לעילוי נשמת הנפטר, ואפשר להדליק גם נר חשמלי. ועילוי הנשמה היותר טוב, להתנדב עבור הדלקת החשמל שבבתי מדרשות העוסקים בתורה, שבזה יגרום נחת רוח גדולה לנפטר, ויהיה למליץ יושר עליו, שמזכה את העוסקים בתורה בתאורה טובה מאירת עיניים. (יחוה דעת ח"ה סימן ס)

איסור נתיצה - אסור לנתוץ ולהרוס דבר מבית הכנסת, כגון לשבור קיר וכיוצא. אולם לצורך בית הכנסת, מותר לכתחילה. על כן מותר לפתוח חלון, או לקדוח בקיר ובארון קודש, כדי להעביר חוטי חשמל ומערכת אזעקה וכיוצא. (ה"ב ז שעו)

אסור לשבור מכלי בית הכנסת, כשולחנות וספסלים וכיוצא, אבל לצורך, מותר, כגון ששובר ספסל על מנת לתקנו. ואם התיישנו רהיטי בית הכנסת, ואין מכבוד בית הכנסת להשתמש בהם, מותר להחליפם באחרים. ואחר שהוציאום מבית הכנסת, פקעה קדושתם ורשאים להשתמש בהם לענייני חולין. (ה"ב ז שפ)

הכנסת נשק - חייל המצויד בנשק, רצוי מאוד שקודם כניסתו לבית הכנסת, יכסה את נשקו תחת בגדיו באופן שלא יראה החוצה. מפני שהתפילה מאריכה ימיו ושנותיו של האדם והסכין מקצר, ואין ראוי להיכנס בדבר המקצר למקום שמאריך ימיו. וגם אין זה מכבוד בית הכנסת להיכנס בו בכלי משחית. ואם אי אפשר לכסותו, כגון רובה שהוא גדול, יש להקל לו להיכנס עמו להתפלל. (שו"ת יחוה דעת ח"ה סימן יח)

הבאת ילדים - לא יביא ילדים קטנים מדי לבית הכנסת, שכיון שאינם מתפללים, קמים ומסתובבים ומפריעים לציבור, והגורם לכך זה האבא שחושב שעושה מצוה או האמא שרוצה שקט בבית, וזה זלזול בקדושת בית הכנסת. (עיין משנ"ב קכד סקכ"ח)

והשל"ה היה קורא תגר על המביאים ילדים קטנים מדי לבית הכנסת, כי הם משחקים ומרקדים ומחללים קדושתו, ומבלבלים התפלה, וגם כי יזקינו לא יסורו ממנהגם הרע שהתחנכו בו להשתגע ולבזות קדושתו, אבל ילדים דעתנים, אדרבה יביאם וילמדם דרך ארץ לשבת באימה וביראה, ולא יניחם לזוז ממקומם, ויזרזם לענות אמן, קדיש וקדושה. (משנה ברורה צח סק"ג)

עדיף להתפלל ביחידות בביתו, מלהביא את בניו הקטנים כשיודע שיפריעו לציבור. (אור לציון. ה תקי)

הרוצה להרגיל את בנו הקטן לבוא לבית הכנסת, יעשה זאת בהדרגה, שיביאהו בתחילה לתפילה אחת קצרה, כמנחה של שבת. ולהודיעו קודם על קדושת ומעלת בית הכנסת כפי הבנתו, ושהוא בא בתנאי שיושב יפה על יד האבא כל התפלה. אם הוא מוכן לזה, יש להביאו, ואף לתת לו ממתק קטן על התנהגותו היפה כדי לעודדו ולחזקו. ולאחר זמן שעומד בזה, יש להוסיף לו עוד תפילה ועוד תפילה בהדרגה, כך שמקטנות יקבל את הקדושה והמורא מבית הכנסת.

נשיקות - יש להיזהר שלא להתנשק בפנים דרך חיבה ואהבה בבית הכנסת, כדי להראות שאין אהבה כאהבתנו למקום ברוך הוא. ואותם שנהגו לנשק את בניהם וחבריהם לאחר התפלה, ישתדלו לעשות כן ביציאתם מבית הכנסת בחוץ. וכן כתבו מרבני מרוקו הרה"ג רבי יצחק חזן זצ"ל (יחוה דעת ח"ג סימן ה), והרה"ג רבי יהושע מאמאן שליט"א (עמק יהושע ח"ג או"ח סימן יח, ח"ו סימן כא). ולשומעים ינעם, ועליהם תבוא ברכת טוב.

מעלת נשיקת ידי החכם וברכתו

אם יש רב תלמיד חכם בבית הכנסת, טוב ונכון לנשק את ידיו לאחר התפלה. וענין זה יש בו מעלה גדולה מאוד, לפי הקדושה הרבה שיש בהם, שמחדשים בכל יום הלכות וכותבים בידיהם, ויש באצבעותיהם קדושת התורה (פתח הדביר). וכן מובא בזוהר הקדוש (בראשית פג ע"ב): באו רבי אלעזר ורבי אבא וכל החכמים ונישקו את ידיו של רבי שמעון בר יוחאי. וכן מבואר ברש"י (מסכת עבודה זרה יז ע"ב) שיש ענין לנשק ידי הגדולים כשיוצאים מבית הכנסת. וכתב מרן החיד"א, שבשעת פטירת הר"י מיגאש [רבנו יוסף הלוי בן מיגאש] נכנס אצלו הרמב"ם שהיה כבן שבע שנים ונישק את ידו. ואמר הרמב"ם על עצמו וכן אביו רבי מימון שלא זכה בנו למעלותיו אלא באותה נשיקה שנישק את ידו וברכו והאציל עליו מחכמתו. וביאר מרן החיד"א, שהיה קבוע בליבם, שברכת הר"י מיגאש עשתה פירות, וכִיוֵן להאציל עליו מחכמתו. וכבר אמרו במדרש, שכל הטובה והממלכה שיש לזרעו של עשו, מפני שהחשיב כל כך את ברכת אביו יצחק, וצעק צעקה גדולה ומרה באומרו 'ברכני גם אני אבי'. וכתב בספר פתח הדביר, לא יפה עושים אותם הבאים לנשק ידי הרב בעוד שהוא אומר 'עלינו לשבח', שהרי אין הרב יכול לברכו בשעה שמרחשות שפתותיו בתפלה. כמבואר בחוברות שבת וכבוד אב ואם.

תוכן העניינים

סדר היום בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה