אור ברסלב
סדר היום בהלכה ובאגדה שער ההלכה › הליכות האדם בחיי היום יום

סדר היום בהלכה ובאגדה

שער ההלכה · הליכות האדם בחיי היום יום

הלכות בית הכנסת

קומה זקופה

כתב מרן בשלחן ערוך (סימן ב סעיף ו): "אסור ללכת בקומה זקופה", שזה נראה כשחץ וגאוה. ושיעור הזקיפה הוא: כל שראשו מורם באופן שאינו רואה את הסמוך לרגליו, ומכל מקום לא יכופף את ראשו מדי, אלא במידה בינונית באופן שרואה את הבא כנגדו, בלי לזקוף את עיניו למעלה מדי. (כף החיים ב אות יד. א רכו)

כתב רבנו יונה: ובלכתו בדרך אל ישׁוח יותר מדי, ואל ישפיל סודרו על עיניו פן יחשב ללעג, ואל ילך בקומה זקופה, כי דומה למסלק המורא מעליו, אלא ילך במידה בינונית, לא זקוף ולא כפוף מדי, אלא שלא יראה הבא כנגדו בפניו, וישפיל עיניו שלא יראה את חברו כנגדו כמלוא עיניו, ואם פגע דבר ערוה, כגון אשה, בין יהודית בין גויה בין נשואה בין רווקה בין גדולה בין קטנה, יעצים עיניו או יסובב לצד אחר שלא יראה, שאין לך דבר חוצץ בפני התאוה כעצימת העין. ויקדים לומר "שלום" לכל אדם אפילו גוי, כדי שיהיה אהוב ונחמד לבריות, אך לא בשלום אשה.

כיפה

כתב מרן בשלחן ערוך (סימן ב סעיף ו): "לא ילך בגילוי הראש". על כן, כל איש אשר יראת שמים נוגעת ללבו, יכסה את ראשו בכיפה, מפני מורא השכינה שעליו, אבל אם משאיר את ראשו פרוע, מראה שפורק מעליו עול מלכות שמים, ומראה שהוא מאותם שאינם שומרי תורה ומצוות. (א רכט)

גודל הכיפה - לכתחילה יש ללכת בכיפה המכסה את רוב הראש. והמיקל ללבוש כיפה הנראית היטב מכל צדדי הראש, יש לו על מה לסמוך. (א רלו)

ההולכים בכיפה קטנה ותולים אותה אחרי ראשם ואינה נראית מלפנים, או שהיא מלפנים ואינה נראית מאחור, יש להבהיר להם שאינם יוצאים ידי חובה בזה, וחבל שמתביישים הם להראות שהם נמנים על הציבור שומרי תורה ומצוות, והלוא כבר נאמר (דברי הימים ב יז ו): "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'". על כן, כל איש ישראל אשר יראת ה' בלבו, ילך בכיפה המכסה את רוב הראש, ולא יפטור עצמו בתירוצים שונים, כפי ששמעתי מאדם אחד שאומר שמפאת שרוצה לחזק אנשים, הולך בכיפה קטנה מאוד להראות שאינו אדוק כל כך כאחרים, וכל זה עצת היצר, כי אין ספק שהעושה את המוטל עליו בתמימות, לא תגרם מזה תקלה לא בענייניו הפרטיים, ועל אחת כמה וכמה שלא בעניינים הרוחניים. ועיין בספר בנין אב (שיחות ומאמרים ח"ג סימן מו) דברים נמרצים במאמר הפותח "אל תמשלו בכיפה", ובשו"ת אמרי אליהו מלכא (חלק א סימנים ד, ה).

חוף הים - כשרוחץ בים או בבריכה, אינו צריך לכסות ראשו, וגם כשיוצא מהמים ושוהה זמן מה בחוף, אינו חייב לחבוש כיפה, שמקום זה הוא כבית המרחץ, אלא שאם שוהה זמן ממושך לאכול ולהנפש, יניח את הכיפה על ראשו. (א רלז)

דברי קדושה - אסור להזכיר שם ה' בגילוי ראש. ואם טעה וברך בגילוי ראש, לא יחזור לברך. (א רמא)

מותר להרהר בדברי תורה בגילוי ראש, כגון בשעה שמסתפר או שרוחץ בים. (א רמב)

אם היה ראשו מגולה ושמע ברכה או קדיש, יענה "אמן". (א רמד)

כבוד התורה - הבא לדבר עם תלמיד חכם או רב קהילה וכיוצא, אף אם עדיין לא התרגל לכסות ראשו, עליו לכסותו מפני כבוד התורה. ואם בא בגילוי ראש, הריהו נקרא חצוף, כמבואר בתלמוד מסכת קידושין (לג ע"א).

בית הכנסת - אין להיכנס לבית הכנסת בגילוי ראש, שאין זה כבוד המקום. (סי' צא ס"ג)

כיסוי בידו - אם נפלה הכיפה מראשו, והלך להביאה, יכסה את ראשו בשרוול או בגד אחר, אך ידו אינה נחשבת ככיסוי, הואיל והיא חלק מגופו, ואין הגוף יכול לכסות את הגוף. אולם אם חברו נותן את ידו עליו, הרי זה נחשב ככיסוי. (א רמא)

קטנים - יש לחנך את הילדים הקטנים ללכת בכיפה. ואם הילד מסרב, יפתוהו אט אט בממתקים, אך לא ילחצו עליו בכוח. (א רמ)

כיסוי על הראש - סגולה שלא לגנוב

בגמרא (שבת קנו ע"ב) מסופר, שהחוזים בכוכבים אמרו לאמו של רב נחמן בר יצחק, שכאשר בנה יגדל הוא יהיה גנב. מאז לא הניחה לו אמו שילך בגילוי ראש, ואמרה לו: "כסה את ראשך כדי שתהיה לך יראת שמים, ותבקש רחמים מהקב"ה שלא ישלוט עליך היצר הרע." לא ידע רב נחמן למה אמו מזהירה אותו כל כך. והנה יום אחד ישב ללמוד תחת עץ דקל אחד, פתאום נשבה הרוח והעיפה את כיסוי ראשו, מיד הרים את עיניו וראה את עץ הדקל מלא בתמרים עסיסיים ומשובחים שלא טעם מעולם, התגבר עליו יצרו, טיפס על הדקל וחתך אשכול של תמרים בשיניו...

לא יבוש מפני המלעיגים עליו

"יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים" (אבות פ"ה מ"כ). וכתב רבנו הטור (סימן א): פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך, והתחיל בעז כנמר, לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא, שמצוי שאדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגים עליו, ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגים ואל תבוש ותמנע מלעשות המצוה, שפעמים אדם מתבייש מבני אדם, יותר ממה שמתבייש מהבורא יתברך. וכן אמר דוד המלך (תהלים קיט מו): "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ", ואף כי היה נרדף ובורח מן הגויים, היה מחזיק בתורתו ולומד אף שהיו מלעיגים עליו. ואמר וקל כנשר, כנגד ראיית העין. ודימה אותה לנשר, כי כמו שהנשר שט באויר במהירות, כך ראיית העין, לומר לאדם שאם פגע במראה איסור, מהרה קל חיש יעצים עיניו מראות ברע, כי היא תחילת העבירה, שהעין רואה והלב חומד. ואמר וגיבור כארי, כנגד הלב, כי הגבורה בעבודת הבורא יתברך היא בלב, ואמר שתחזק את לבך בעבודתו להתגבר על היצר הרע, כגיבור המתגבר על שונאו לנצחו ולהפילו לארץ. ואמר ורץ כצבי, כנגד הרגלים שרגליך לטוב ירוצו. ע"כ.

עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי.

מורנו ורבנו הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל כתב על דברי הטור הנ"ל, כי דבריו הם יסוד גדול להשגת השלימות בעבודת ה' יתברך ובהנהגת האדם בין הבריות, שבהם ימצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. ואמנם מה שיש לבאר בסיעתא דשמיא בבאור המשנה, למה הזכיר התנא דוגמא לכל מידה ומידה, עז "כנמר" - קל "כנשר" - רץ "כצבי" - גבור "כארי", די היה לו לומר, הוי עז וקל ורץ וגבור לעשות רצון אביך שבשמים?

ונראה לבאר, כי דבר גדול כיוון התנא בדבריו אלה. והוא, כי האדם צריך להשיג את המידות הללו ויתמיד בהם עד שיהיו קנויים לו בטבע בלי כל התאמצות, כדוגמת הנמר שהוא עז בטבע, וכן הארי שהוא גבור בטבע מבלי כל התאמצות, וכן יתר הדוגמאות. כן צריך שהאדם ישיג את המידות הללו בטבע, מבלי להרגיש שהוא מתאמץ בהם, וכל זמן שהוא משיגם מתוך התאמצות, עדיין לא הגיע אל השלימות האמיתית. כי דבר שבא כל הזמן מתוך התאמצות, אין לו קיום, כיון שלא תמיד אפשר להתאמץ. ולכן אמר התנא הוי עז "כנמר" וקל "כנשר" ורץ "כצבי" וגבור "כארי", כלומר, מידות הללו יהיו חקוקים בלבך ויתעוררו מאליהם מבלי שתשתדל לעוררם, כדוגמת הנמר והארי ודומיהם. ופן תאמר שמידת העזות היא טובה, לכן סיים התנא ואמר: "הוא היה אומר, עז פנים לגיהנם ובושת פנים גן עדן". כלומר מידה זו ששמה "עזות", איננה טובה, ורק כדי לעשות רצון אביך שבשמים תשתמש בה, אבל לא תמיד, אלא תשתדל להתרחק ממנה ותגיע למידת הבושה שהיא אחד מן הסימנים היפים שבעם ישראל. (קול יהודה)

מאה ברכות

כתב מרן בשלחן ערוך (סימן מו ס"ג): "חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות". ובזמנו של דוד המלך ע"ה, היתה תקופה שלא הקפידו בזה והיו מתים מאה בחורים מעם ישראל מידי יום, עד שבא דוד המלך והחזיר עטרה ליושנה שיברכו מאה ברכות בכל יום ופסקה המגפה. וגם הנשים חייבות בזה. (הגרי"ש אלישיב זצ"ל ועוד. ה"ע א נט)

פת שחרית

יקפיד כל אדם לאכול פת בארוחת בוקר. כמבואר בגמרא (בבא קמא צב ע"ב, בבא מציעא קז ע"ב) שאכילת פת שחרית ושתיית מים מצילים מ-83 חולאים. ושלוש עשרה מעלות נאמרו בפת שחרית: מצילה מן החום, ומן הצינה, ומן הזיקים [רוח רעה], ומן המזיקים, ומחכימת פתי, וזוכה בדין, וללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעים, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל, ואינו טרוד ביצרו, והורגת כינה שבבני מעים, ומוציא את הקנאה ומכניס את האהבה. עיין שם.

נח לבריות

לעולם יהיה אדם: מענה רך, משיב חֵמה, דובר שלום, ומדבר שלום עם אביו ועם אמו ועם אשתו ועם בניו ועם כל אדם ואפילו עם גוי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ומתקבל לעיני כל הבריות למלא את ימיו בטוב, עושה אלה לא ימוט לעולם. (אוצר המדרשים)

העצבות - כפיות טובה. תלמד לומר "תודה"

העצבות, מידה מגונה מאוד, כי אדם שהוא עצב פירושו, שיש לו תלונה על הנהגתו של ה' יתברך, שאינו מאמין שהכל לטובה, ואינו מקבל את מה שה' עושה, כביכול הוא מבין שה' אינו צודק ח"ו. ובשמים בודאי לא מסכימים לזה, ובודקים אם אכן נעשה אי צדק עם אותו אדם, ומגלים שלא זו בלבד שאין אמת בתלונותיו, אלא להיפך, יש איתו חשבון גדול, ורק הקב"ה מבליג ברחמיו עליו. נמצא שבתלונותיו מעורר האדם את פתיחת התיקים שלו למעלה. ולכן, קשה שהמתלונן יעורר רחמים בתפילתו. לעומת זאת, אם אינו כפוי טובה אלא מודה לה', נפתחים לפניו כל שערי שמים, שהרי שום דבר לא יחסום את הודאותיו לה', ואדרבה יאמרו לו: אתה אוהב להודות, ניתן לך על מה להודות, שלא תפסיק אף פעם להודות.

זאת ועוד, אדם שהוא עצוב ומיואש, פעמים שלוקחים ממנו גם את הטוב שיש לו, כי תמיד הוא חושב שמגיע לו יותר, ולכן הוא עצוב ומתלונן ורואה רק את החסר. אבל אם היה מסתכל על הטוב שנתן לו ה' והיה מודה על זה, היה מגלה כמה טובות נעשות עמו בכל רגע, ולא היה עצוב, אלא שמח ומהלל את ה' ועולה ומתעלה ברוחניות ובגשמיות תמיד, ומונע מעצמו התעוררות של מידת הדין.

כי באמת, כשיתבונן האדם, יראה שהעצבות נובעת מכפיות טובה, כי אדם שאינו כפוי טובה, כל כולו אסיר תודה לה' על הטובות שעושה לו, ורק מודה ומודה ומודה, ומחפש עוד על מה להגיד תודה, וגם מודה על הדברים שנעשו שלא כרצונו, ואיך יהיה עצב?! אבל אדם שהוא כפוי טובה, כאשר נעשה דבר שלא כרצונו, הוא עצוב ומתרכז רק בחסרונות, ושוכח את כל הטובות שה' עושה עמו בכל רגע, ושוכח שאין רע ושכל מה שה' עושה, הוא לטובה. ("שעריו בתודה" 30, 41, 89)

העצבות - חוסר אמונה

כלל גדול באמונה, שהבורא משגיח על כל נברא ונותן לו את התנאים המירביים, שעל ידם יוכל להתקרב אליו ולהכיר אותו, כגון שנותן לאחד חסרון בגופו או בפרנסתו או בזיווגו או בילדים וכיוצא בזה. וכן ברוחניות, מגביר עליו איזו תאוה או מדה אחרת רעה - הכל הוא מחמת שהבורא ראה, שפלוני זה לא יוכל להגיע לתכליתו אלא בתנאים הללו במדויק. ואם לא יהיו לו חסרונות אלו, הוא לעולם לא יגיע ליעודו. לכן אדם שיש לו אמונה, אינו נופל לעולם לעצבות או ליאוש, מאחר שהוא מאמין שאין שום דבר רע בעולם, וכל החסרונות שיש לו, וכל הקשיים שעוברים עליו - כולם לטובתו. ואילו אדם שחסר לו אמונה, ואינו מאמין שהכל בהשגחה ולטובה, יש לו תמיד סיבות להיות בעצבות, מאחר שבעולם הזה לעולם לא הולך לאדם הכל כמו שהוא רוצה. ובכל פעם שקורה דבר שלא כרצונו, מיד הוא נופל מכך לרדיפה עצמית ולעצבות. האדם המאמין - כאשר יש לו חסרון או קושי - הוא לוקח את הקושי הזה כדרך וכנתיב להתקרב על ידם לבורא עולם. והוא אף שמח בחסרונו, כי הוא יודע, שבלי החסרון הזה הוא לא יוכל להתקרב אל הבורא ולהכיר אותו. אדם זה נקרא שמח בחלקו, דהיינו ששמח בכל חלקו - גם בחלק הקשה והחסר. ("פניני אמונה" 14)

צריך לדעת שבורא עולם משגיח על כל אחד בהשגחה פרטית ומדוייקת עד לפרט האחרון, בדיוק לפי התיקון שלו, לפי שורש נשמתו, ולפי הגלגולים שלו לצורך השלמת שליחותו בעולם הזה. כל אחד יכול להבין כמה פרטים יש שמשתנים באין סוף שינויים מאדם לאדם. נמצא שלכל אדם בעולם, ישנו מסלול אישי ומיוחד לו, ואין שני בני אדם באותו המסלול. ועל כל אחד לחיות במסלול שלו באמונה, ולא להסתכל על אף אחד, וכל שכן לא לקנא בו, כי באמת אין מה לקנא בו. ("פניני אמונה" 16)

ביקשת - קיבלת

וכבר אמר החכם: "כל מקום שאני רואה חסרון, או שלא התפללו על זה כלל, או שהתפללו מעט". האמירה הזאת טומנת בְּחוּבָּה את סוד החיים. אם אדם יזכה להתפלל בכל יום על כל פרט ופרט בחייו בגשמיות וברוחניות, יזכה להשלים את כל חסרונותיו. אבל בני האדם שאינם מתפללים, כי אומרים שאין להם פנאי לכך, למה הם דומים? לבן לאבא עשיר שהולך בבגדים קרועים, רעב ופצוע. וכששואלים אותו בתמיהה, מדוע אינך מבקש מאביך שיעזור לך, ויתן לך בגדים הגונים, ולחם לאכול?! מה עונה להם הכסיל? אין לי פנאי לכך...

כך הוא אותו אדם שאינו מתפלל, הולך מלא חסרונות - בעיות של שלום בית, פרנסה, מדות רעות, תאוות רעות, עצבות, עצלות ועוד. ושואלים אותו, למה אינך מבקש מאביך שבשמים שישלים לך חסרונותיך? הוא אומר, אין לי פנאי לכך...

אדם שהבין את סוד התפילה, יתפלל על כל מה שחסר לו, בין בגשמיות בין ברוחניות. ולמען האמת עיקר תפלתו תהיה על הרוחניות, וממילא יתמלאו גם חסרונותיו האחרים. לכן יתפלל על כל פרט ופרט בעבודת ה' שלו, על תפלת השחרית שלו - שיזכה להתפלל בכוונה ובשמחה. על ברכת המזון ועל שאר הברכות - שיאמר אותם מילה במילה, בקול ובכוונה. על שמירת העיניים - יתפלל וישפוט את עצמו, האם נשמר באמת מראיות אסורות ומלא תחמוד וכו'. וכך יעבור על כל מעשיו במשך היום, ויתפלל על כל פרט בעבודת ה' ובעניינים שבין אדם לחברו. על הכל ירבה בתפילה, עד שיזכה להשלים כל חסרונותיו. ("פניני אמונה" 11)

משא ומתן באמונה

אמרו חז"ל (שבת לא ע"א): בשעה שמכניסים את האדם לדין, השאלה הראשונה שהוא נשאל: האם נשׂאת ונתת באמונה? על כן, על כל אדם שעוסק לרווחת פרנסתו, ליזהר לשאת ולתת באמונה, כך שלא יכשל בחשש גזל או ספק גזל, ואמרו במדרש: "סאה מלאה עוונות, גזל מקטרג בראש". לכן אדם שיש לו סכסוך כספי עם חברו, אל יורה היתר לעצמו להחזיק בדעתו שהוא צודק, אלא ילכו לחכם מובהק הבקי בדיני ממונות, ויסדרו טענותיהם בפניו באמת ובתמים, ויקבלו כל אשר יורה להם. ואפילו אם אין חבירו תובעו, יצא ידי שמים וילך לחכם וישאלהו. (חזו"ע ימים נוראים רמב. ה"ב ח יא) ואמרו דורשי רשומות: אבג"ד, אמונה - ברכה. גזל - דלות.

קיפחו פרנסתו

אם קיפחו אותך ולא נתנו לך את המגיע לך, אף שזה כואב מאוד, אך סוף דבר זכור תזכור כי ה' יתברך הוא בעל הבית על העולם, ולא המנהל עבודה שלך, ושום אדם לא יכול למעט ממה שמגיע לך כהוא זה, כמו שאמרו חז"ל (יומא לח סוע"א): "בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך. ואין אדם נוגע במוכן לחברו, אפילו כמלוא נימה". ופירש רש"י: "בשמך יקראוך, לא ידאג אדם ויאמר: פלוני יקפח פרנסתי, כי על כרחך בשמך יקראוך לבוא ולשוב במקומך. ומשלך יתנו לך, כלומר: לא משלהם יתנו לך מתנה, אלא מזונות הקצובים לך מן השמים". וכתב רבנו בחיי בספרו חובות הלבבות, כי אחד מעמודי הבטחון הוא: "כי שום אדם בעולם לא יכול להזיק לי ולא להיטיב לי, אם לא ברצון ה' יתברך". נמצא אפוא שאותו שקיפח פרנסתך, אינו אלא שליח של ה'. ואמנם יש אדם שזוכה להיות שליח טוב של ה', כי בהיות ורצונו להיטיב לאחרים, בוחר בו ה' יתברך להיות שלוחו להיטיב להם, ובזה זוכה להיות "השוקולד" של ה'. אך יש אחר שבוחר בו ה' להיות "המקל" שלו, ומגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב (שבת לב ע"א).

ועל כל פנים בודאי שאין אדם מצווה לוותר על ממון שגזלוהו אחרים או קפחוהו וכיוצא, אלא עליו לברר את ההלכה אצל חכם או לפנות לבית הדין ויפסקו לו כפי המבואר בשלחן ערוך חושן משפט. אך על הכל, ידע ויאמין שהכל בהשגחתו של בורא עולם, ואף אם בית הדין לא יזכוהו מכל סיבה שהיא, כגון מחמת חוסר ראיות וכיוצא, ידע שהכל בהכוונתו של בורא עולם, ומזונותיו של אדם קצובים לו, ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה.

ומפורסמים דברי הרמב"ן (שמות יג טז) שכתב: "אין לנו חלק בתורת משה רבנו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד. ואם יעשה המצוות, יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם, יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון". וכבר אמרה תורה (דברים ז ט): "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר". לכן אל תיפול ברוחך, אם ראית דבר שלא כרצונך, אף שבטוח אתה בצדקתך.

"ברוך הגבר אשר יבטח בה'"

כתב רבנו המאירי (משלי יט כא): על האדם לתת בטחונו בהשם יתברך בכל עניניו, ולא יסמוך על השתדלותו וחריצותו בלבד, אלא ישתדל ויתלה בטחונו בהשם יתברך, ולא ימנע מההשתדלות, אלא שעם השתדלותו ישים בטחונו בהקדוש ברוך הוא, ויתלה בו הצלחתו, ולא יאמר: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח יז). (יחו"ד ג פה)

מיהו הבוטח בה' האמיתי?

רבים הם האומרים אנו בוטחים בה', להלן מעט מדברי הגאון החזון איש זצ"ל בספרו 'אמונה ובטחון' (פרק ב), בו יבואר מיהו הבוטח בה' האמיתי?

טעות נושנת ישנה בלב רבים במושג בטחון, אשר חושבים שחובה להאמין - שבכל מקרה שנקלע בו האדם ושני דרכים לפניו, בטח יהיה הטוב. ואם הוא מסתפק וחושש שמא יהיה את היפוך הטוב, הוא מחוּסר בטחון. ואין זה נכון, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד, אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו יתברך. אלא ענין הבטחון הוא: להאמין שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש, הכל בהכרזה מאתו יתברך. כאשר האדם נפגש במקרה אשר בנוהג העולם צפויה אליו סכנה, מדרכי הטבע שהוא יפחד, ודאגו וצערו יחלישוהו מלזכור שאין 'המקרה' אדון לנו, ואין מעצור לה' מלהושיעו. אך המבליג על דרכי הטבע בשעה קשה זו, ומשרה בקרבו את האמת הידועה, כי אין 'מקרה' רע, והכל ממנו יתברך בין לטוב בין למוטב, ואמונתו זו מפיגה את פחדו ונותנת לו אומץ להאמין באפשרות ההצלה, ואין לפניו נטיה לרעה יותר מנטיה לטובה, זהו יקרא מדת הביטחון. (אות א)

הבוטח נבדק בשעת הניסיון

קל לו לאדם להיות בוטח בשעה שאין לו ניסיון, אך קשה לו להיות בוטח בשעת הניסיון. קל לו לאדם לשגר בפיו את גדולת הביטחון ואת מעלת הבוטח בו, והריהו מתענג על דמיונות מזהירים ומשמחים, ומטעה את עצמו ואת אחרים, שעלה עליהם במידת הביטחון, אך לאמתו של דבר משמש במידה זו להטבת חלומות נעימים על העתיד הכמוס. ואמנם בזאת יבחן אם פיו ולבו שווים, או רק לימד לשונו לצפצף בטחון בטחון ובלבו לא קוננה, כאשר נפגש במקרה הדורש בטחון, ואשר בשעה זו תפקידו של הבטחון לנהלו, להחלימו ולרפאותו, האם בשעה קשה זו פנה אל הביטחון ובטח בו, או דוקא בשעה זו פנה אל רהבים ושטי כזב, אל אמצעים מגונים ותחבולות שוא. (אות ב)

נראה אותך כשיפתחו חנות על יד חנותך

ומה שאנו רואים בחיים, ראובן איש מוסרי וזמרת הביטחון על דל שפתיו, ותמיד מגנה הוא את רוב ההשתדלות, ומתעב את הרדיפה אחר הפרנסה. ואמנם, הוא איש מצליח, ובחנותו לא יחסרו לו לקוחות, ואיננו זקוק לרוב השתדלות, אוהב הוא את הביטחון, כי גם הביטחון מראה לו פנים שוחקות. אך הופתענו פתאום לראות את ראובן "הבוטח", מתלחש עם נעריו ואנשי עצתו איך להפר עצת רעהו, העומד לפתוח חנות כמותו, והוא מלא עצב מזה. ומתחילה הוא רק בסתרי לבו ומתבייש לגלות הדבר, פן יהיה לחרפה בעיני מכיריו, אך בסופו הולך ומאבד גם את מדת הבושה, ומתחיל בהשתדלויות גלויות להניא מחשבת רעהו, ואט אט מתקדם בדרך עקלתון, ומדת הבושה תימס מקרב לבבו, ועושה בגלוי מעשים נבזים ופעולות שפלות לעין כל חי, והתחרות שבינו ובין רעהו מתפרסמת ונעשה לשיחת הימים, ולא ידע הכלם, ובודה טעמים ונימוקים אשר בשקר יסודם כדי להצדיק את מעשיו, ועוד מתחכם לומר שכל מה שמתחרה נגד רעהו, הוא לשם שמים ועל פי תורת המוסר, ומשלה את עצמו להאמין כן, ומטעה גם לאחרים קטני הדעת או אוהבי קטטות, ועל הרוב מתלקטים סביבו רודפי מריבה וחובבי רכיל והשטן מפיל שלום ביניהם, ונבנה על ידם מבצר קיים של קטטות ומריבות, לשון הרע, רכילות, שקר, שנאת חנם. (אות ג)

אכן מדת הביטחון קנין הלב היא, והבוטח באמת, לא יחת אם רעהו פותח חנות. ואדרבה ישתדל עוד לעזור לרעהו, לתקנו בעצה טובה, לעשות עבורו, ולשקוד על תקנתו, וכמה מן הקדושה מוסיף בעולם, לראות איש עושה חסד עם המתעתד להתחרות עמו, ומוסיף תהילה ליראיו, אשריו ואשרי דורו. (אות ה)

ואמנם גם מה שמצאנו בהלכה, שפעמים יכול אדם לעכב את האומן מלפתוח חנות על ידו, בטענה שמפסיק אתה את פרנסתי, אינו על צד המציאות, אלא על צד חיוב ההשתדלות, שהרי כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, ולא יחסר לו כלום אם תהיה כאן עוד חנות כמותו, ולא יותיר לו אם לא תהיה, רק שאם לפי כללי ההלכה, הוא יכול לעכב בעדו שלא יפתח, נכנס הוא עתה בחובת ההשתדלות להרחיק את הנזק הבא מצד רעהו. אך אם לפי ההלכה אינו יכול לעכב בעדו, אין לו שום חובת השתדלות, ואין על חברו שם מזיק כלל. ובורא עולם הזן ומפרנס לכל יצור, בטח יתן לו די מחסורו, וכל הרדיפה אחר הסיבות המדומות לפי תיור הלב וזנות העיניים, הכל הבל.

ברם, עליו לזכור, כי אם ישים את רעהו לממרת חציו של מרירת יומו, ויתלה בו את כל הסיבות של אי הצלחתו, בעת שבאמת רעהו זכאי בכללי ההלכה, הוא נלכד בעוון קטנוּת האמונה בהשגחתו יתברך, שמעיקרי היראה להאמין שאין בריה בעולם שבכוחה להרע לו או להיטיב לו, זולת גזירתו יתברך. אך אם רעהו עושה רשע שלא כהלכה, יתכן שעליו נאמר "מגלגלים חובה על ידי חייב", ונעשה שליח להטות העונש שנגזר על רעהו על ידו, אולם בעת שעושה על פי ההלכה, אין זה בכלל שליחות רע כלל, ואינו נוגע במה שמוכן לחברו כלל, ולא יחסר לחברו על ידו כלום. (פרק ג אות טו)

הבוטח האמיתי

כאן המקום להביא מעשה נפלא לפני כ-70 שנה, המראה את הנהגת האדם המאמין באמת בבורא עולם, ולא חושש כהוא זה מפתיחת חנות על יד חנותו.

עוסק בצרכי ציבור באמונה היה רבי יעקב, לצורך פרנסתו החזיק לו בית דפוס בעיר בני ברק. לימים בא יהודי אחר ופתח בית דפוס נוסף ליד פתח מפעלו. התעמק רבי יעקב בספרים הקדושים הדנים בענין השגת גבול, והגיע למסקנה, "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה", ומה שנפסק בשמים במה שישתכר במשך השנה - את זה יקבל, ואין כוח ביד איש לגרוע, ואילו עבודתו היא רק למלאות חובת השתדלות פרנסתו, כמו שציוה הקב"ה לאדם הראשון, "בזיעת אפך תאכל לחם", כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו אפילו כמלוא נימה.

לא התקצף רבי יעקב ולא ניסה להיכנס לויכוחים עם שכנו החדש, לאמר: בכל שטח העיר לא מצאת מקום אחר לפתוח בית דפוס, כי אם ממש ליד פתח בית הדפוס שלי? לא עשה כן, אלא דנו לכף זכות, כי מן השמים סבבו שרק על ידו ימצא מקום להקמת בית דפוס.

ביום הראשון לפתיחת הדפוס, נכנס רבי יעקב לשכנו החדש ובסבר פנים יפות, הושיט לו בלבביות, "שלום עליכם", וכה היו דבריו הראויים להיחרט באותיות זהב מזהירות: "הנה אתה הרי חדש כאן בעיר, ובודאי מעוניין אתה לדעת פרטים אודות ענף הדפוס, הנני מוכן ומזומן בחפץ לב לעוזרך בכל מה שאפשר, אלא היות שאין זו שיחה על רגל אחת כאן בבית המלאכה באמצע היום, לכן אולי תואיל להיכנס לביתי במוצאי שבת קודש, ונשוחח בפרוטרוט ובישוב הדעת לתועלתך. ועתה דע לך ידידי, כי אם זקוק אתה לכלי כלשהו, או לאותיות, או למכשיר עבודה, הרי בית דפוסי פתוח לפניך, תוכל להיכנס אצלי, ואתן לך בהשאלה בחפץ לב!".

במוצאי שבת קודש לאחר ההבדלה, ניגש רבי יעקב לארון הספרים והוציא ספר "אמונה ובטחון" מאת מורו ורבו הגאון החזון איש, הדן בעניינים אלו והתעמק בדבריו הקדושים. כה ישב והעמיק עד שהופיע אורחו, שכנו החדש לעבודה. קבלו בסבר פנים יפות, והרצה לפניו על כל העניינים הקשורים בענייני הדפוס, דברים שיוכל השכן להפיק מהם תועלת חומרית, כי הרי הוא מנוסה בכך שנים רבות, ואין חכם כבעל ניסיון. שוב הזכירו להיכנס אליו בכל עת שיצטרך כלי או אותיות בהשאלה, ולבסוף הציע לו כי למען תועלת שניהם, כדאי הדבר שיקבעו מחיר אחיד, כך שהשטן לא ימצא מקום להחדיר קנאה ותחרות ביניהם. הוא נפרד ממנו בלבביות ובברכת הצלחה בכל אשר יפנה.

בני ביתו, שנודע להם הדבר, עמדו משתאים למשמע אוזנם, "האחד בא להצר גבולך, ואתה מעלה עצות טובות והגונות ומטכס תחבולות איך לעוזרו בכך?" פנה אביהם ואמר להם, "הרי כל עבודתי הגשמית עלי אדמות, היא רק כדי למלאת את חובת השתדלות פרנסתי, אם כן שמח אני ששכני החדש יצליח לפרוק מעלי מעט מעול העבודה, ואדרבה אני אשלח אליו קונים, ועלי להכיר לו טובה, שהרי הוא עושה לי טובה גדולה שממעט ממני עבודה גשמית, כל זאת מבלי שהוא יגרע וימעיט את פרנסתי הקצובה לי מהבורא יתברך בראש השנה כהוא זה"... כך מדבר יהודי שהאמונה הטהורה בקעה מעומק ליבו. כך נראה יהודי בעל הבית שטופח בצילא דמהימנותא של הגאון החזון איש זיע"א.

וכה דברי אדונינו החסיד רבי משה חיים לוצאטו בספרו הנשגב 'מסילת ישרים': "כבר היה האדם יכול להיות יושב ובטל, וגזרת מזונותיו היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס "בזעת אפך תאכל לחם" לכל בני אדם. ולכן חייב הוא להשתדל איזו השתדלות שהיא לצורך פרנסתו, שכך גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל מין האנושי אשר אין להימלט ממנו. על כן אמרו חז"ל: יכול אפילו היה יושב ובטל תבוא פרנסתו? תלמוד לומר (דברים יד כט): "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". אך לא שההשתדלות היא המועילה, אלא שההשתדלות מוכרחת, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש לברכת שמים שתשרה עליו, ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות. ("בית יעקב" 438)

הבוטחת האמיתית

מעשה נפלא עד מאוד, באשה יראת ה' שנהגה באמונה תמימה בבורא עולם, ולא חששה מכלום, אף שמעשיה נגדו את השכל והנוהג הרגיל. וכה סיפרה:

לאחר לימודי בבית הספר "בית יעקב" ואני עדיין רווקה, הוצעה לי עבודה במקום הגון וכשר, הוזמנתי לראיון עם המנהלת, והנה יום קודם הראיון מתקשרת אלי חברתי שנשאה לפני כחצי שנה ומצבה הכלכלי היה קשה, וסיפרה לי שהוזמנה למחר לראיון עם אותה מנהלת שהוזמנתי אני אליה. לא אמרתי לה שכמו כן הוזמנתי אני למחרת לאותה מנהלת.

באותו יום הרהרתי בלבי, הלוא חברתי הנשואה שמצבה קשה מבחינה כלכלית נצרכת יותר ממני למשרה זו, אחר שאני עדיין רווקה, ובכן החלטתי שלמחרת כשאתראיין עם המנהלת, בגמר הראיון אמליץ בחום על חברתי הנשואה, ואכן כך היה, למחרת שהוזמנתי לראיון בשעה המוקדמת לחברתי הנשואה, בגמר הראיון שעבר בהצלחה והרושם שהיה לאותה מנהלת ממני היה מקסים, עמדתי בסיומו של הראיון להמליץ על חברתי הנשואה שהיתה אמורה ליכנס כמו כן לראיון בשעה הקרובה, והמלצתי עליה בחום. הדבר היה לפלא ולתימהון בעיני המראיינת שלא הבינה מה כוונתי בזה, ובפרט אחר שהתרשמה ממני ביותר.

ואכן לאחר מכן בלי שתדע חברתי הנשואה דבר ממעשי, נכנסה לראיון ובתוספת ההמלצות שהמלצתי עליה בחום, נתקבלה היא לעבודה. שמחתי על שהצלחתי לעזור לחברתי, ואף שעלו בלבי מחשבות חרטה על מעשי, דחיתים בשתי ידי שלא אאבד את המצוה והחסד שעשיתי עם חברתי.

לאחר כחודש ימים הוצעה לי הצעת שידוך, לא אחר מבנה המוצלח והעילוי של אותה מנהלת שלא ויתרה עלי מלהיות כלתה, וזאת מהתרשמותה העזה מהנהגתי עם חברתי, ולבסוף נתמניתי גם כסגנית מנהלת באותו פרויקט - זווג ופרנסה על שלחן אחד.

למדנו, חן וכבוד יתן ה', ההולך בדרך הישר בעיני ה' לעולם אינו מפסיד רק מרויח, כמה מסכן החושב לעקוף את גזרת ה' יתברך בדרך של לעבור על רצונו, ובזה להשיג חן וכבוד ופרנסה, כמה הולך הוא שולל אחר המנהיג המחוכם והערמומי הוא היצר הרע שמפתה את הבריות להשיג את מה שבין כה מגיע להם, ואת מה שאף אחד לא יכול ליטול מהם כמלוא נימה - בדרך איסור ועבירה, הלוא בזה יפסידו גם את הטוב שהיה מגיע להם, לעומתו כמה מאושר זה החכם שלא להתחכם עם חיוביו כלפי ה' יתברך, שבכך משיג את אשר נקצב לו, ועוד מתברך הטבות נוספות ובדרך ישרה שתזכה אותו לשתי שלחנות, בית של תורה וגדולה במקום אחד. ("בית יעקב" 440)

חומרת איסור שבועות ונדרים

יזהר כל אדם שלא יוציא מפיו שבועה או נדר בשום פנים ואופן, אפילו על דבר אמת. ואמרו חז"ל: "אלף עיירות היו לו לינאי המלך, וכולם נחרבו מפני שהיו נשבעים שבועות אפילו על אמת ומקיימים שבועותיהם". ועוד אמרו (נדרים כב ע"א): "כל הנודר אף על פי שמקיימו, נקרא רשע", וכן אמרו (שבת לב ע"ב): "בעוון נדרים, אשתו של אדם ובניו מתים כשהם קטנים". ומי שיראת שמים בקרבו, יהיה שגור בפיו להתנות על כל דבר שיהיה 'בלי נדר'. (סימן קנו. פלא יועץ ערך נדרים. ה"ב ח יב)

שנת קבע ביום

ראוי לאדם להמנע משינה ביום, מחשש לביטול תורה. אולם אם על ידי שישן מעט ביום, יוכל ללמוד בלילה עד שעה מאוחרת יותר, או שיוכל ללמוד במשך היום יותר בריכוז ועיון, מותר לישון, אך לא ירבה בשינה. (א עא)

אם ישן שנת קבע ביום על מיטתו, יטול ידיו שלוש פעמים לסירוגין בלי לברך. (א שכט)

דברים המצריכים נטילת ידים

אלו הדברים שמצריכים נטילת ידים במים: היוצא מבית הכסא אף שלא עשה צרכיו, הרוחץ גופו, הנוטל צפורניו, החולץ מנעליו בידיו, הנוגע ברגליו, היוצא מבית הקברות, הנוגע במת או שהיה סמוך לו, הנוגע בכינה, והנוגע בגופו במקומות המכוסים. ובכל אלו די ברחיצת הידים ואין צריך נטילה בכלי דוקא, וכמבואר לעיל. (א שצ)

מבשר טוב

כתב מרן החיד"א (עבודת הקודש צפורן שמיר אות קעא): "אם ידעת בשורה טובה, מהר תספר לחברך, וחייתה נפשו בגללך, כי המבשר טוב משיב את הרוח. ומאידך, היזהר מלבשר בשורה רעה. ואם ידעת שמועה רעה, לא ישמע על פיך, כי אתה גורם נזק גדול, שהשומע יתעצב וימעט בעבודת ה', והעוון תלוי בך". ע"כ. והגר"א באר לשון המשנה (ברכות פ"ט מ"ב): על 'בשורות' טובות אומר הטוב והמטיב, ועל 'שמועות' רעות אומר ברוך דיין האמת, שכיון שרעות אין מספרים לאדם עד שיִישַמְעו לו, לכן אמר 'שמועות', אבל טובות מצוה לבשר לאדם, לכן אמר 'בשורות'.

שילוב אצבעות

בזוהר הקדוש החמיר מאוד שלא ישלב אדם אצבעותיו אלו באלו, ואפילו שלא במתכוון, לפי שמעורר על עצמו דינים וקושר מזלו, ה' יצילנו. ויזהיר בזה את הרבים על כך. (רבנו האר"י בשער רוח הקודש, רבנו זלמן, מדרש תלפיות, רבנו אברהם אזולאי, יסוד ושורש העבודה, הגר"ח פלאג'י, מעבר יבוק, רבי יעקב ארגואיטי, ערוך השלחן, בן איש חי, כף החיים ועוד. פס"ת א תשמט)

קביעת עיתים לתורה

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים שחייב לפרנסם, חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (רמב"ם ת"ת א ח). וכתב מרן (סימן קנה): "ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח ממון הרבה".

שיעור תורה או מכונית

"שמי גולן ואני עוד מעט בן 18. רציתי לספר לכם על ניסיון עצום שעמדתי בו, ושגרם לי לאהוב את הבורא ואת תורתו בצורה אדירה שקשה לי להגדיר אותה במילים.

לפני כשנתיים שכנעו אותי שני חברים לבוא לשמוע שיעור תורה. זה לקח להם זמן רב, כי אני בן למשפחה חילונית רחוקה לחלוטין מתורה ומצוות. הורי היו אנשים אמידים מאוד, ואנחנו, הורי ואחי הקטן, מתגוררים באחת השכונות היוקרתיות בירושלים. משפחתי עונה בגדול על התואר "שני ילדים וכלב".

הייתי רחוק כל-כך מתורה, שכאשר נכנסתי לבית-הכנסת בפעם הראשונה בחיי, רציתי מיד לברוח. הרבנים, הכיפות, ארון הקודש, הספרים, האווירה, הכל דמה בעיני למקום שאין לי קשר אליו, וכאילו שתי ידיים ענקיות דחפו אותי החוצה. חברי הושיבו אותי בכח, תקעו לי כיפת קרטון על הראש, ואז לראשונה בחיי שמעתי שיעור תורה. למחרת,

מסקרנות, באתי שוב ושוב, עד שליבי נפתח לדברי תורה והלכה. מובן שהסתרתי מהורי שאני לומד תורה, משום שהם ממש אנטי, ומדברים לא יפה על הדת.

לא מזמן אבא שלי תפס אותי "על חם". הוא עבר במכוניתו בכביש הסמוך לבית הכנסת, וקלט בעיניו שאני נכנס לשם עם כיפה על ראשי. אני לא הבחנתי בו. למחרת בערב, כשעמדתי לצאת שוב, אבא פנה אלי רגוע ושליו וביקש לשוחח איתי. פניו היו רציניות מתמיד, וחששתי שמא הוא שמע משהו על תחילת החזרה בתשובה שלי. אכן כן. הוא סיפר לי שאמש הוא ראה אותי נכנס לבית הכנסת וחקר אותי. סיפרתי לו את האמת, שאני אוהב ללמוד תורה, ושיש בה דברים אמיתיים, ושלמדתי להתפלל.

אבא שתק, וראיתי שהוא פגוע או מבוהל, וכמובן מאוד לא מרוצה. ואז אבא אמר לי בשיא הנעימות והחביבות, בקור רוח, את המילים: "גולן, אני ואמא אוהבים אותך, ולא רוצים לאבד אותך. אנחנו בפירוש לא רוצים שתחזור בתשובה. ואני מציע לך הצעה שבוודאי תשמח אותך. לא מזמן עשית רשיון נהיגה, החלטנו אמא ואני לקנות לך מכונית חדשה, הכי טובה שיש, אבל בתנאי אחד, אתה מפסיק את הקשר שלך עם הדתיים והלימוד שלהם. אנחנו יודעים שמכונית תשמח אותך, וכשם שאנו רוצים לשמח אותך, אנא תשמח אותנו, ותפסיק ללמוד שם".

הרגשתי באותן דקות שאני נקרע לגזרים. כמו רעם ביום בהיר. אני אוהב מאוד את הורי ומכבד אותם, אבל אני אוהב את התורה ומאמין בקב"ה. אינני רוצה לצער את הורי, אבל לא רוצה לצער את הקב"ה. מה עושים? ואני בהחלט מעוניין במכונית חדשה. אינני אחד כזה שמתנזר מתענוגי העולם הזה, אבל איך אפשר בלי שיעור תורה? כמה קשה. אבל היצר הרע גם הוא לא הרפה. מכונית חדשה? איזו מתנה. אולי אעשה הפוגה קצרה משיעורי התורה. לא נורא. "גולן", אבא היה תקיף, "תחליט עכשיו, מכונית חדשה או שיעור תורה".

עצמתי את העיניים חזק חזק כדי לעצור את הדמעות, לחצתי על החזה כדי שהלב לא יפרוץ משם. רציתי לבכות, להניח את הראש על הכתף של אבא וללחוש לו: "אבא, התורה היא גם שלנו, יש בורא בשמים. גם אתה הבן שלו. אנא רחם עלי ותן לי ללכת על פי שכלי ורגשותי. פניתי להשם יתברך וצעקתי בשקט מתוך ראותיי: "אבא שבשמים, תן לי אומץ לענות לאבא".

ואז פקחתי את עיני והודעתי לאבא: "אני מצטער. אני אוהב אתכם, אני רוצה מאוד מכונית חדשה, אבל אני לא מוותר על שיעור תורה ואמונה בה'. אנא תבין אותי".

חשתי רוגע עצום ושמחה פנימית רקדה בתוכי לאין שיעור. אבא הורה לי לצאת. נכנסתי אחר כך לשיעור גמרא והרגשתי אור עצום בלב ובשכל. הבנתי כל מילה, הקשיתי קושיות, שמחה אינסופית מילאה את ליבי. עמדתי בניסיון, וידיו של הבורא ליטפו את פני.

אחרי חצות נכנסתי הביתה, וחששתי מהנורא מכל. מצעקות, מבכיות, מהאשמות. וכאן קיבלתי הפתעה. הורי ישבו בסלון, קמו, נישקו וחיבקו אותי, ואמרו לי במפורש: "גולן, אם זו הדרך שבחרת, שתצליח".

ומה לגבי המכונית החדשה? מי צריך מכונית חדשה, אם הדרך שאני נוסע בה מקובלת על הורי, ומשמחת את מלך מלכי המלכים?. (מכתב מגולן בעל המעשה. במה מדליקין)

סגולה להצלחה

הרבה אנשים מחפשים סגולות להצלחה, הא לך סגולה שניתנה מבורא העולם בכבודו ובעצמו, שהעושה כן יצליח בכל דרכיו וענייניו, ולא יפחד כלל, וה' עמו בכל מקום, כפי שאמר הקב"ה לנביא יהושע (א ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ, כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל. הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת, כִּי עִמְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". וכן אמר דוד המלך (תהלים א ב): "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ".

תלמוד תורה = תרי"ג מצוות

מצות לימוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, כמו שאמרו (מסכת פאה פ"א מ"א): "ותלמוד תורה כנגד כולם". וכן אמר שלמה המלך (משלי ח יא): "כי טובה חכמה מפנינים, וכל חפצים לא ישוו בה", 'כל חפצים' - לרבות אפילו חפצי שמים. ואמרו חז"ל: "כל מצוותיה של תורה, אינן שוות אפילו למילה אחת של תורה". (ירושלמי פאה שם, שנות אליהו לגר"א. ה"ע ח שנד)

טרוד בעסקים

גם הטרוד בעסקיו, חייב לקבוע לו עת ללמוד תורה. ואם נאנס והוצרך לעשות דבר נחוץ ביותר בזמן שקבע ללמוד, ודבר זה אינו סובל דיחוי, ילמד לפחות פסוק אחד או הלכה אחת, ואחר כך ילך לענייניו, וישלים את לימודו מאוחר יותר. (ה"ב ח ב)

לימוד תורה ופרנסה

יתן אל לבו תמיד שעיקר בריאת העולם ובריאת האדם, הינה לשם עסק התורה וקיום מצוותיה, ולכן לא יעשה מלאכתו עיקר ותורתו עראי, אלא יעסוק לצורך פרנסתו כפי מה שמוכרח וצריך, ושאר זמנו יעסוק בתורה, ויבטח בה' שהוא זן ומפרנס כל חי, שימציא לו פרנסתו כראוי.

כל האמור, אינו אלא במי שאינו יכול לעסוק בתורה כל היום, ונאלץ לעסוק בצרכי פרנסתו, אבל מי שיכול לעסוק בתורה במשך כל היום, אף על פי שמחמת כך יצטרך להתפרנס ממשכורת מועטת מנדיבי עם תומכי תורה כמו שמצוי בכוללים, עליו לעשות כן, ואשריו ואשרי חלקו שמקדיש את חייו ללימוד התורה, ומעלתו גדולה עשרת מונים ממי שעוסק כמה שעות ביום בעבודה כדי להתפרנס בריוח, ובפרט בזמנינו שהתמעטו הלבבות ואי אפשר לזכות בכתרה של תורה ולהיות תלמיד חכם ומורה הוראות בישראל, אם לא יעסוק בתורה יומם ולילה. וכבר הבטיחו חז"ל (אבות ד ט) שכל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. ונאמר (איוב ח ז): "וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד". והבוטח בה' חסד יסובבנו. (שו"ת יביע אומר חלק ז יורה דעה סימן יז) ועיין עוד בחוברת "כיבוד אב ואם בהלכה ובאגדה", בענין בן שחשקה נפשו מאוד בתורה, אבל הוריו רוצים שילמד מקצוע, האם הוא צריך לשמוע להם או לא?.

יששכר וזבולון

מי שלא זכה לעסוק בתורה כל היום מפני רוב טרדותיו ועסקיו, אם יתרום בעין יפה לישיבות ומוסדות תורה או יחזיק בתלמיד חכם השוקד על לימודו, נחשב לו כאילו עסק בעצמו בתורה. וכך מצאנו ביששכר וזבולון, שהיה זבולון מביא סחורה באניות ומוכרם, ונותן ליששכר כל צרכו כדי שיעסוק בתורה. ומכל מקום אף המחזיק בידי החכם, לא יתבטל לגמרי מלימוד התורה, אלא יקבע זמן ללמוד הלכה, כדי שידע לקיים את המצוות כראוי, שאם לא ילמד, היאך יקיים. (ה"ע ח שמ)

וכתב מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א (יביע אומר ח יו"ד סימן לו), שהמקדישים ספר תורה לעילוי נשמת הוריהם, מצוה גדולה היא, אך ישנה מעלה טובה וגדולה יותר, כשתורמים להוצאת חיבור של חכם קדמון שעדיין לא ראה אור, או חיבור שהתחבר על ידי תלמיד חכם ירא שמים, שדבריו התקבלו בחסדי ה' בקרב העם, ויושבים והוגים בהם יומם ולילה.

ותהילות לאל יתברך, זכינו שסידרת חוברות אלו "בהלכה ובאגדה" התקבלו בחסדי ה' על כלל הציבור באהבה וחיבה. ואף הרחוקים מתורה ומצוות, לומדים בהם ומתחזקים ברוך ה'. לאחרונה סיפר בחור מכפר סבא שרגיל לקנות מחוברות אלו ולחלקם חינם בפיצרייה שלו. והנה קודם חג הפסח חילק כמות גדולה של חוברות "חג הפסח בהלכה ובאגדה", וביום טוב ראשון של פסח בבוקר, בחזרתו מבית הכנסת, ראה אותו יהודי הנוסע ברכב והתבייש ממנו, אבל אזר עוז ואמר לו לבעל הפיצרייה: "חג שמח, אתה לא יודע מה עשית לי, החוברת שהבאת לי, קראתי בה ונהניתי מאוד, מעולם לא היה לי ליל הסדר כמו השנה, ידעתי כל מה שצריך לעשות, עם אגדות וסיפורים על יציאת מצרים". אמור מעתה, איזה נחת רוח ועילוי נשמה נגרם מהלימוד בהן, והכל נזקף לזכותו של הנפטר שתרמו לעילוי נשמתו ולהבדיל לזכות והצלחת התורם.

כתב הגאון רבי חיים פלאג'י: הנודר לתרום ספר תורה, רשאי לשנות את נדרו להדפיס ספר בהלכה לזכות בו את הרבים, שמעלה גדולה היא יותר, אך יעשה התרה. ועשר מעלות טובות יש לאדם שקונה ספרים ומזכה את הרבים שילמדו בהם, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, מחלקו יהיה חלקנו. (שו"ת יביע אומר חלק ח יורה דעה סימן לו. וכיוצא בזה פסק בשו"ת משנת רבי אהרון קוטלר יורה דעה סימן לב)

לימוד המוסר

על כל אדם להשתדל ללמוד בכל יום כעשרים דקות בספרי מוסר המעוררים את הלב ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא, ולעקור את המידות הרעות ולהרגילו במדות טובות. (כן הורה לנו מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א) ואמר הגאון החתם סופר על עצמו, כי ביום שאינו לומד מוסר, מרגיש התקררות בעבודת השם. והגאון מוילנא כתב, כי עיקר חיות האדם לעבוד תמיד בשבירת המדות, ואם לאו, למה לו חיים. ובגודל הנחיצות בלימוד המוסר, עיין בחוברת "חג השבועות בהלכה ובאגדה" בסוף שער ההלכה.

לימוד ההלכה

מצות עשה על כל יהודי ללמוד הלכה למעשה, שנאמר (דברים ה א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂתָם", והיינו שילמד האדם כדי שידע לקיים את מצוות ה' יתברך כהלכתן, וישמור עצמו מכל איסור. ואמרו חז"ל (קדושין מ ע"א): "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". (ה"ע ח שלב)

אף שנשים פטורות מללמוד תורה, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם", בניכם ולא בנותיכם, אולם חייבות ללמוד את הדינים השייכים להן, שאם לא תדענה הלכות שבת, ברכות, כשרות, טהרה ועוד, היאך תוכלנה לקיימן כדת וכדין?! ומטעם זה גם נשים מברכות בברכות התורה בכל בוקר: "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על דברי תורה". (ספר חסידים. חזו"ע שבת א שכח) ועיין עוד בחוברת "חג השבועות בהלכה ובאגדה".

לימוד הדף היומי

לימוד הדף היומי נפלא עד מאוד, שבמעט זמן שאדם משקיע בכל יום, זוכה לגדול בתורה ולסיים את הש"ס. ומכל מקום חובה על כל לומדי הדף היומי להשקיע בכל יום זמן נכבד ללימוד ההלכות מתוך ה"שלחן ערוך" ונושאי כליו, כדי שידעו את ההלכות למעשה ולא יכשלו באיסורים ח"ו, כמבואר בדברי הפוסקים דלהלן.

כתבו הדרישה והשפתי כהן (יו"ד סימן רמו ס"ק ה): "יש בעלי בתים הנוהגים ללמוד בכל יום תלמוד עם פירוש רש"י ותוספות, ואינם לומדים בפוסקים. אבל האמת היא שצריכים ללמוד בספרי הפוסקים דיני התורה להלכה ולמעשה, שזהו שורש ועיקר לתורתנו, ואינם יוצאים ידי חובת מצות תלמוד תורה כלל בלימוד התלמוד, ולכן אם אינם לומדים אלא שלוש או ארבע שעות בכל יום, לא ילמדו גמרא בלבד".

גם הגאון רבנו זלמן כתב: "אדם שאין לו פנאי הרבה, צריך שיהיה כל לימודו בלימוד הדינים המביאים לידי מעשה, שהם ההלכות הצריכות לכל אדם לדעת אותן, כדי לקיים את המצוות, ולהזהר שלא להיכשל באיסורים חס ושלום. דהיינו בשלחן ערוך אורח חיים, ומעט יורה דעה, ומעט באבן העזר וחושן משפט, כל הלכה ברורה בטעמה על פי הבית יוסף". ובספר תשובה מאהבה כתב: "זה השלחן אשר לפני ה' שמו נאה לו "שלחן ערוך - אורח חיים", אשר בו כל ההנהגות והדינים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ובו הלכות גדולות לשבת וברכות הנהנין ויתר ההלכות, ולא כאשר ראיתי מההמון שלומדים בכל יום דף גמרא, ואינם יודעים דיני ברכות הנהנין והלכות שבת".

גם הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש כתב: "אי אפשר כלל במציאות שינצל האדם מאיסור שבת, אם לא ילמד כל הדינים על בוריים היטב. ומי שלא למד הלכות שבת פעמיים ושלוש, לא יוכל להימלט שלא יקרה לו חילול שבת הן דאורייתא והן דרבנן. ומי גבר ימלט נפשו לומר, זך אני מפשע וחף אני מעוון בשמירת שבת אשר עונשה קשה למאוד, והפליגו מאוד בעונש זה. ואם כן מהראוי לשומרו כראוי וללמוד הלכות שבת בתמידות, ואצל רב שיברר לו הכל, וישנן עד שיהיה שגור בפיו, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, כי שכרו מרובה ומגן בפני הפורענות". ע"כ. והביאו המשנה ברורה בהקדמה להלכות שבת.

וכתב המשנה ברורה (סימן קנה ס"ק ג): "בעלי בתים שאינם לומדים אלא רק שלוש או ארבע שעות ביום, לא ילמדו גמרא לבד, כי בזה אינם יוצאים ידי חובה, אלא צריכים ללמוד דוקא גם ספרי הפוסקים כל אחד כפי השגתו". וכתב עוד (ס"ק ט): "וכשלומד רק מעט, נכון שעיקר לימודו יהיה בהלכות, שידע איך להתנהג למעשה. ואמרו חז"ל על הפסוק: "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב", אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מכל בתי כנסיות. ואמרו כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ואם אינו מבין בהלכות, ילמוד דברים אחרים שיודע. וכעת בזמנינו יש כמה ספרים ממאמרי חז"ל מועתקים ללשון אשכנז ויוכל כל אדם לקרוא וללמוד בהם". ע"כ. וכעת בזמנינו יש ברוך ה' את החוברות הללו סידרת "בהלכה ובאגדה" הנכתבות בשפה קלה ונעימה השווה לכל נפש, ויכול כל אדם ללמוד ולהבין מהם תורה ודעת, וללמוד את המעשה אשר יעשה. ועיין עוד בפסקי תשובות (חלק ב עמוד שה) מה שכתב בזה.

על כן, אם רואה אדם שזמנו מצומצם מאוד, יפנה זמנו קודם ללמוד את ההלכות למעשה, כדי שלא יכשל באיסורים, וכשיזכה להבין יותר בערכה של התורה, וימצא לעצמו יותר זמן ללמוד בכל יום, יעסוק גם בלימוד הגמרא. (ה"ע ח שלז)

תפילה קודם הלימוד ולאחר הלימוד

קודם שמתחיל לימודו, יאמר:

"יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי, שתאיר עיני במאור תורתך, ותצילני מכל מכשול וטעות, הן בדיני איסור והיתר, הן בדיני ממונות, הן בהוראה, הן בלימוד. שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי. ולא אומר על טמא טהור, ולא על טהור טמא, ולא על מותר אסור, ולא על אסור מותר, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם. גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. ומה ששגיתי כבר, העמידני על האמת. וְאַל תַּצֵּל מִפִּי דְבַר אֱמֶת עַד מְאֹד, כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה". (סימן קי ס"ח, האר"י, הט"ז. ו טז) וכסגולה לזכור את הלימוד, לאחר יהי רצון זה, יאמר עשר פעמים פסוק (תהלים קיט מט): "זְכֹר דָּבָר לְעַבְדֶּךָ עַל אֲשֶׁר יִחַלְתָּנִי".

בסיום לימודו, יאמר:

מודה אני לפניך ה' אלהי ואלוהי אבותי, שֶׁשַּׂמְתָ חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאנו משכימים והם משכימים - אנו משכימים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים. אנו עמלים והם עמלים - אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אנו רצים והם רצים - אנו רצים לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת, שנאמר: "וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ." (ברכות כח ע"ב)

נישוק הספר

טוב לנשק את הספר קודם שלומד בו וגם בגמר הלימוד בו, שמראה בזה שמכבד את התורה, וגם זו סגולה לזכרון. (פס"ת ב קסא)

חינוך הילדים

מצות עשה על כל אדם ללמד את בניו תורה, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם". וכן חייב ללמד את בן בנו תורה, שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך". אלא שכדי להקל עלינו את המלאכה, זיכה אותנו בורא עולם בבתי ספר שירכזו את הילדים וילמדו אותם חוקי חיים, חוקי תורתנו הקדושה המתוקה מדבש ונופת צופים. לכך, על כל אדם לחנך את בניו ובנותיו בבתי ספר תורניים ההולכים לפי חוקי התורה, עם מלמדים יראי ה' המקפידים על שמירת התורה והמצוות כראוי, ולא ישלח את ילדיו למקומות שאינם מקפידים כהוגן על התורה והמצוות חס ושלום. שעליהם בוכה הקב"ה ואומר: "מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ". ונאמר: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי, אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בּוֹרוֹת בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". דהיינו, לא רק שעזבו את הקב"ה והתורה והמצוות, אלא גם הלכו לרעות בשדות זרים, לומדים לימודים נגד התורה, במקום חינוך לצניעות מחנכים לפריצות ממש, ועוד ועוד ה' יצילנו. האם שמענו פעם כי בבתי ספר כאלו ילמדו מוסר על כיבוד אב ואם?! על הכבוד לאנשים מבוגרים וזקנים?! על שמירת השבת וקיום המצוות?! כל ראשם ומחשבותיהם בכדור ובתועבות למיניהן, ה' יצילנו. לא כן תורתנו הקדושה - תורת חיים, המחנכת ומדריכה אותנו בדרך ישרה, מצווה אותנו "כבד את אביך ואת אמך", "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן", "ואהבת לרעך כמוך", "לא תגזול", "השבת אבידה" ועוד, כי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". (עיין גיטין דף נט עמוד ב)

הזורעים בדמעה לחנך את ילדיהם בבתי ספר תורניים ללא פשרות, ולא בבתי ספר "דתיים" למיניהם, אשר בעוונות הרבים רואים את תלמידיהם, כמה מתוכם נשארים שומרי שבת ומניחים תפילין והולכים בדרך ה' - אזי ברנה יקצורו. ועיין עוד בזה בחוברת "חג השבועות בהלכה ובאגדה".

במי חפץ הקב"ה?

אומר הזוהר הקדוש (תרומה קכח ע"ב): מניין נדע שהקב"ה חפץ באדם ומשרה עליו שכינתו? כשרואים שרצון האדם לרדוף ולהשתדל אחר הקב"ה בלב ונפש, ודאי השכינה שרויה בו. וצריכים להשתדל בכל היכולת לרדוף אחריו, לקנותו בכסף מלא, ולהתחבר עימו וללמוד מדרכיו, ועל זה אמרו במשנה (אבות פ"א מ"ו): "וקנה לך חבר", כי בכסף מלא צריך לקנותו, כדי לזכות בשכינה השורה עליו.

מעלת המכוון אחרים בדרך ה'

ועוד אומר הזוהר הקדוש: צריך לרדוף אחר החוטא ולקנותו בכסף מלא, כדי להעביר ממנו זוהמת עוונותיו ולתקן נפשו, ובזה נחשב לו כאילו ברא את החוטא. וזהו השבח שמתעלה בו כבודו של ה' יותר מכל שבח אחר. וכמו שנאמר על אהרון הכהן: "וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן", הרי שזו היתה עיקר מעלתו. ונאמר: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם", שבעבור זה, כרת ה' ברית עם אהרון ונתן לו החיים והשלום.

בא וראה, כל מי שאוחז ביד החוטא לעזוב את דרך הרע, הרי הוא עולה בשלוש מעלות, מה שלא עולה שום אדם אחר על ידי מצוות אחרות:

א. גורם להכניע את הסיטרא אחרא תחת הקדושה.

ב. גורם שיתעלה הקב"ה בכבודו, כי כבוד גדול הוא ושמחה למלך, אם בנו נשבה אצל עבדי המלך הכושי ובא משהו ופדאו ומחזירו אל המלך.

ג. גורם להמשיך קיום לעולם ולהטיב בעליונים ובתחתונים, כי כשהמלך בשמחה וברצון טוב על עבדיו, הוא מטיב לכולם. ועל אדם זה נאמר: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם", וזוכה לראות בנים לבניו, וזוכה להטבות בעולם הזה ובעולם הבא. וכל בעלי דינים, אינם יכולים לדון אותו בעולם הזה. ובעולם הבא, הוא נכנס לשנים עשר שערי הרקיע להתענג ולהשתעשע עם הצדיקים שם ואין מי שימחה בו. ועליו נאמר (תהלים קיב ב): "גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ, הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד, זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים...", והיינו שבחשכת הדין, יזרח עליו אור הרחמים שלא יוכלו בעלי הדינים לדון אותו. ע"כ. (מתוק מדבש. ועיין עוד בספר ענף עץ אבות (פ"ה מי"ח), ובסוף חוברת "חג השבועות בהלכה ובאגדה" במעלת מזכה הרבים.)

אמרו במדרש: כל המנהיג את חברו לדבר מצוה, מעלה עליו כאילו עשׂאו. וכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו כאילו ילדו, וזוכה ויושב בישיבה של מעלה. וכל המלמד בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזירה, הוא מבטלה, שנאמר (ירמיהו טו יט): "וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל, כְּפִי תִהְיֶה". (ילקוט שמעוני במדבר תרפח, ירמיהו רצג)

תנא דבי אליהו (רבה פרשה ט): מפני מה זכה אלקנה שיצא ממנו בן - שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרן? מפני שהכריע את ישראל לכף זכות, וחינך אותם במצוות, וזכו רבים על ידו. הקב"ה בוחן לבות וכליות אמר לו: אלקנה, אתה עשית כן, אני אוציא ממך בן שיעשה כן - יכריע את ישראל לכף זכות, ויחנך אותם במצוות, ויזכו רבים על ידיו.

תוכן העניינים

סדר היום בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה