שער ההלכה · הזכרת שם ה'
ליראה את ה'
נאמר בתורה (דברים כח נח): "אִם לֹא תִשְׁמֹר... לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". ומכלל היראה: שיירא ויזדעזעו איבריו בשעה שמזכיר את ה'. ולא יזכיר את שמו הגדול סתם אפילו בשאר לשונות, כי אם בדרך שבח או ברכה שחייב לברך. וכתב הרמב"ם: "כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן". (שו"ע סימן רטו ס"ד. חיי אדם כלל ה)
הכוונה בהזכרת שם ה'
כשמזכיר שם ה' בברכה, יכוון שהוא "אדון הכל היה הווה ויהיה". ובהזכירו שם 'אלוקים', יכוון שהוא "תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם". (א תסא)
כתב בספר חסידים (סימן מו): כשנוטל ידיו ומברך, או כשמברך על הפירות או על המצוות השגורות בפי כל, יכוון לבו לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וציוהו את המצוות. ולא כאדם העושה דבר כמנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב, ועל זה חרה אף ה' בעמו ושלח את עבדו ישעיה ואמר (ישעיה כט יג): "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה". אמר הקב"ה לישעיה: ישעיה, ראה מעשי בני, כי אינם אלא לפנים ומחזיקים בי כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו. באים בביתי ומתפללים לפני תפלות הקבועות כמנהג אבותם בלא לב שלם. הם מנקים את ידיהם ומברכים על נטילת ידיים ובוצעים ומברכים המוציא, שותים ומברכים כמו שהדבר שגור בפיהם, ואינם מתכוונים לברכני, לכן חרה אפו בו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו כמנהג ולא בכוונה. לפיכך הזהירו חכמים: "עשה דברים לשם פועלם". ומעשה באחד שמת לפני זמנו, והנה לאחר שחלפו יותר משנים עשר חודש, נתגלה בחלום לאחד מקרוביו, אמר לו: בכל יום דנים אותי על שלא הייתי מדקדק לברך ברכת המוציא וברכת הפירות וברכת המזון בכוונת הלב, ואומרים לי: להנאתך נתכוונת. שאלו: והלא משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש בלבד? אמר לו אין דנים אותי פורעניות חזקים כמו בשנים עשר חודש הראשונים. ע"כ.
"איך לא יראת להוציא שם שמים בלי כוונה"?!
כתב בספר חיי אדם (כלל ה סימן א): כדי להלהיב את לב האנשים לגודל הזהירות בזה, אעתיק מעשה רב: תלמיד חכם גדול אחד התעלף, ושמע בבית דין של מעלה קול רעש גדול, פנו מקום לצדיק אחד שנפטר. וקיבלוהו בכבוד גדול ונתנו לו ספר תורה בזרועו ושאלוהו, קיימת מה שכתוב בזה? אמר כן. קיימת מצות פריה ורביה לא להנאתך אלא לשם שמים? ואמר כן. אמרו: מי מעיד בך? ובאו המלאכים שנבראו מהמצוות אשר עשה עד אין מספר והעידו בו. אחר כך הביאו לפניו ארבעה טורים ושאלוהו, קיימת תורה שבעל פה? אמר כן. ובאו המלאכים והעידו. לאחר מכן שאלוהו: נזהרת מלהוציא שם שמים לבטלה? וידום. חזרו ושאלו, שתק ולא אמר כלום. שאלו אם יש עדות, ופתאום באו גדודים מלאכים לבושים שחורים והעידו. זה אומר, נבראתי ביום פלוני כשהוצאת האזכרות האלו בתפלה בלא כוונה וכו'. ויקרעו בגדיהם כל הבית דין של מעלה, וגם אני קרעתי. ואמרו לו: טיפה סרוחה, איך לא יראת להוציא שם שמים בלי כוונה וכו'. ונגמר דינו, או שילך לגיהנם או שיחזור לבוא בגלגול, ובחר בגיהנם מאשר בגלגול. ואיך לא ישים האדם אל לבו להזכיר ה' ביראה ופחד ובכוונת הלב. ע"כ. (ועיין חזו"ע שבת ה קנח)
תנאי לכוונה
לכתחילה יתאמץ לכוון כנ"ל בכל שם ה', אולם אם חושש שישכח, ונמצא שיזכיר שם ה' בלי כוונה חס ושלום, יתנה ויאמר כך: "בכל פעם שאזכיר שם ה', הריני מכוון שהוא: אדון הכל היה הווה ויהיה, וכשאזכיר שם 'אלוקים', הריני מכוון שהוא: תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם". וטוב שיתנה כן בכל בוקר. ומכל מקום, בשם ה' שבקריאת שמע ובברכה הראשונה שבעמידה, יכוון ממש ולא יסמוך על התנאי הנ"ל. (א תסה)
חסד גדול עם השכינה
סיפר הגאון רב רבנן רבנו עזרא עטיה בשם המקובל הגדול רבי שאול דוויק זצ"ל: לפני כמאה שנה ערכו אסיפה בבית הכנסת בעיר העתיקה בירושלים, והמשתתפים סיכמו ביניהם שכל מי שמתפלל בבית הכנסת שם, יקבל על עצמו להקפיד לכוון בשם ה' בעמידה: 'אדון הכל היה הווה ויהיה' בשילוב 'הוויה' ו'אדנות', [כמו שמצוי בסידורי הספרדים באותיות קטנות.] וכך היה. אולם במשך הזמן, חשו חלק מהציבור שהדבר קשה להם, והשתמטו והלכו להתפלל במקום אחר. עד אשר לאחר תקופה מסויימת התבטל המנהג לגמרי. לילה אחת ורבי שאול ישן על מיטתו, באו אליו בחלום, ואמרו לו: למה הפסקתם מהדבר הזה?! תדעו שכשהייתם מכוונים, בכל פעם הייתם מעלים את השכינה מבור עמוק עמוק עד הכתר העליון למעלה, וחסד גדול עשיתם עם השכינה, ועכשו אין מנחם לה. ומששמע זאת הרב, אסף שוב את המתפללים וחזרו למנהגם. (הרב בן ציון מוצפי שליט"א)
הזכרת שם ה' בחצי פסוק
הלומד בתלמוד או במדרשי חז"ל וכיוצא, והגיע לפסוק שיש בו הזכרת ה', מזכיר ה' כקריאתו, והוא הדין למי שדורש ברבים ומזכיר פסוקים בדרשתו, אף על פי שאינו אומר את כל הפסוק אלא רק חלק ממנו. אולם כשמגיע לברכות שהוזכרו בתלמוד, לא יאמר בהן שם ה' כקריאתו, אלא יאמר 'השם', וכן יאמר 'אלוקים' או 'אלוקינו'.
כתב הגאון יעב"ץ, זכורני כי בהיותי קטן והיינו גורסים בתלמוד בפני מר אבי הגאון [חכם צבי] זצ"ל, כשהיינו מגיעים לפסוקים שבתלמוד, והיינו קוראים שם ה' בכינוי [השם] ולא כקריאתו [אדנות], היה גוער הגאון במי שקורא כך, והורה לנו לקרוא שם ה' כקורא בתורה. וכתב בספר יוסף אומץ, שמצוה להזכיר השמות הנזכרים בתלמוד ובמדרשים כקריאתם, כי אין זה דרך כבוד לכנות כלפי מעלה, אדושם או אלוקים. ואף על פי שבמטבע הברכות שבתלמוד אנו אומרים אלוקינו, מכל מקום שם אין עצה אחרת, ומוכרחים לכנות, כדי שלא יזכיר שם שמים לבטלה, כי גם באמירת אלוקינו באות ה', יש איסור "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", וכמו שכתב הריב"ש, אבל פסוקים שבתלמוד, שדעת רוב ככל האחרונים להתיר האזכרות שבהם, אין לכנות לומר אלוקים, שאינו דרך כבוד כלפי מעלה. גם כי יש מצוה להזכיר האזכרות כתקנתן. (מהר"א פריסקו, הגר"א גוטמאכר, השל"ה, מהר"א פלאג'י, תנא ושייר, חסד לאלפים, תורת יקותיאל, תורת חיים סופר, משנ"ב, תורה לשמה ועוד. יחוה דעת ג יג)
ביטוי נכון
יקפיד לומר הדל"ת של שם ה' בחולם, ולא כטועים לומר הדל"ת בשוא, והופכים את שם ה' למשמעות אחרת, כמו (שמות כו כה): "וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף". (א תע)