שער ההלכה · לשון נכונה ונוסח התפילה
קריאה מדוקדקת
על כל אדם להקפיד להתפלל ולקרוא את הפסוקים שבתורה, בנביאים ובכתובים בלשון צחה ונכונה, ולבטא את האותיות והניקוד כדת וכהלכה. (סימן סא סעיף כב)
ביטוי האותיות - בזוהר הקדוש (פנחס רכח ע"א ועוד) מובא שהאותיות מתחלקות לחמש מוצאות הפה. כדלהלן: א, ה, ח, ע, - אותיות גרוניות, שמבטאים אותן מהגרון. ב, ו, מ, פ, - אותיות השפתיים. ג, י, כ, ק, - אותיות החיך. ד, ט, ל, נ, ת, - אותיות הלשון. ז, ס, צ, ר, ש, - אותיות השיניים. (וכן כתוב בספר היצירה)
ומפורש בזוהר הקדוש שביטוי אות ח' אינה כמו כ' רפויה, שהרי אות ח' היא מהגרון, ואות כ' היא מהחיך. וכן ביטוי אות ת' רפויה אינה כמו ס', שהרי אות ס' היא מהשיניים, ואות ת' היא מהלשון. וכן ביטוי אות ג' אינה מהשיניים [כמו ג'ורג'], אלא מהחיך.
וכמו כן יש לבטא את האות ק' בצורה עמוקה, ולא כמו כּ'. וכן אות ט' תהא עמוקה, ולא כמו תּ', וכן באותיות א' ה' ע', יש לשים לב להבדיל ביניהן, שלא לבטא אות ה' כאות א', שאות ה' עמוקה יותר, ואות ע' עמוקה יותר מאות ה'. וכן לא יחליף א' בע' וע' בא', או ס' ושׂ' באות שׁ' ולהיפך. למשל, במקום לומר: "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה", אומר: לְשֻׁשָׁתִי. ובמקום: "שִׁיר הַשִּׁירִים", אומר: סִיר הַסִירִים. (ה שצט)
כדברים אלו מבואר בכמה מגאוני אשכנז, הגאון מהר"י יוזפא בספרו נוהג כצאן יוסף, הגאון יעב"ץ בסידורו בית יעקב, הגאון ר' יחיאל יעקב וינברג בשו"ת שרידי אש, הגאון מהרי"א הענקין בספרו עדות לישראל ועוד. ובשו"ת דברי יוסף להרה"ג רבי יוסף שווארץ, כתב, לדעתי נראה ברור שהברת הספרדים היא הנכונה, כי הם לא הלכו כל כך בגולה מדחי אל דחי, כי אם בחורבן בית שני באו משם לספרד עד גלות הארץ במשך יותר מאלף ושלוש מאות שנה, ולא שינו הברתם אשר הביאו עמם, ואשר השתמשו בה אבותינו בירושלים ובבית המקדש ובכל ארץ ישראל. וביותר הברת אנשי עדות המזרח בבל וסוריה ומצרים, אשר לא נפסק הישוב מהם בכל הדורות. מה שאין כן האשכנזים שהלכו בגולה מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, גולה אחר גולה, בארצות פזוריהם, ולכן היתה סיבה שנשתבשה הברתם ולשונם, כי נתערבו בגוים רבים, וילמדו מהברתם ולשונם, וישתמשו גם בלשון הקודש כדרך הברת לשון העמים. וראיה לזה מבראשית רבה, רבי מאיר אומר "והנה טוב מאד", טוב מות, וכן היה דורש רבי שמעון בן אלעזר. ומוכח שביטוי אות ת' כהברת הספרדים שדומה קצת לד', אבל לפי הברת האשכנזים שאות ת' דומה לס', אין שום מקום לדמות מילת מאד למילת מות. עיין שם שהאריך בעוד ראיות. וכיוצא בזה כתב בשו"ת בית רידב"ז לגאון רבי יעקב דוד וילובסקי: "וקרוב לומר שהמבטא של לשון הקודש אצל בני ספרד מתוקנת יותר, יען שאנחנו בעוונות הרבים נדדנו כמה פעמים מגולה אל גולה, גלות אחר גלות יותר מכם, על כן יש להאמין שהמבטא של לשון הקודש אצלכם מתוקנת הרבה יותר". (יביע אומר חלק ו סימן יא)
הרבה פעמים מחמת הביטוי השגוי, נמצא שהוא מחרף ומגדף ח"ו! [כגון, במקום לומר: נפשנו חכתה לה', אומר: הכתה, ח"ו. ובמקום לומר: וקדושים בכל יום יהללוך סלה, אומר: יאללוך, וכן במקום לומר: ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון, אומר: מארה, וכן במקום לומר: יאר ה' פניו אליך, אומר יער, שלשונות קללה הן ח"ו. ובמקום לומר: אתאנו לחלות פניך, אומר: לכלות, ח"ו. וישנן עוד הרבה דוגמאות כיוצא באלו.]
ההבדל בין הקמץ לפתח לבני ספרד
לבני ספרד, יש לשים לב להבדל הדק שבין ניקוד הפתח לקמץ, שבפתח פותחים את הפה יותר, ובקמץ קומצים מעט את הפה, וההברה גבוהה מעט. והרוצה להבחין בזה טוב, ישמע את המבטא הכללי של בני עדת הבוכרים.
כן מבואר בדברי רבינו בחיי (פרשת וירא) שכתב, ואף על פי שנראה שהקמץ והפתח הכל דבר אחד ותנועה אחת, אין הדבר כן, אלא יש הפרש ביניהם במבטאם, שתנועת הקמץ גבוהה ועליונה, ותנועת הפתח למטה ממנה. ע"כ. ומכאן סיוע למדקדקים מבני ספרד שמבדילים קצת בין הקמץ לפתח. [שאם ההבדל גדול כבין פתח לחולם, לא היה לו להזהיר כן, כשם שלא הזהיר באמת בין פתח לחולם.] וכן יש סמך לזה מהגמרא ברכות (טו ע"ב) שאמרו להזהר לתת ריוח בין הדבקים בקריאת שמע, כגון: על לבבך, עשב בשדך, הכנף פתיל, שהאות האחרונה והראשונה שאחריה דומות, ואם יקרא מהר יכול לבלוע אות אחת. וכתבו התוספות והרא"ש: "הרי"ף היה מוסיף להזהר גם כשאומר, וחָרָה אַף, שאם לא יתן ריוח ביניהם, נראה כאומר וְחָרָף." ע"כ. וכן נפסק בשלחן ערוך (סימן סא סי"ט). והדברים מובנים רק אם נאמר שהקמץ דומה קצת לפתח, ולכן יש חשש שאם ימהר בקריאה, יבלע את האל"ף של תיבת אף, ויהיה נשמע וְחָרָף. אבל אם הקמץ של וחָרָה מתבטא כעין נקוד החולם, הרי כיון שהאל"ף של אף נקוד בפתח, לא יהיה נשמע כאומר וְחָרָף, מאחר והניקוד מבדיל ביניהם, אלא ודאי שהקמץ והפתח אין ביניהם אלא הבדל דק מאד, וכמו שנוהגים המדקדקים. וכן הוכיח בשו"ת דברי יוסף שווארץ מפיוטי הקדמונים, כגון הפיוט 'צור משלו אכלנו', שהמחבר כתב חרוזים: "ברכו אמונַי, כדבר אדונָי", וזה מתחרז רק אם יש הבדל דק בין הפתח לקמץ. וכן מוכח מפיוטי רבי אליעזר הקליר, [שכתבו התוספות שהוא רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי], וכן בפיוטי רבנו שלמה אבן גבירול. ומסופר על ר' יצחק מוואלוז'ין ור' חיים מבריסק, שהיו חוזרים לקרוא קריאת שמע בבוקר ובערב במבטא ספרדי, מפני שחששו שהיא ההברה הנכונה, והחמירו בשל תורה. (שו"ת יביע אומר ח"ו סימן יא)
ההבדל בין שוא נע לשוא נח
יש לשים לב בניקוד שוא [:], להבדיל בין שוא נע לשוא נח. כי השוא נע, מבטאים אותו בדומה לצירי [..], והשוא נח הוא כמו שמשתיק איזשהו אדם, ואומר: שְׁשְׁשְׁ.
להלן חמשה כללים בקצרה, אימתי השוא הוא נע - וסימנם אבגד"ה:
א. שוא בראש מילה, כמו: שְׁמַע, בְּנִי.
ב. השוא השני מבין שני שוואים רצופים, כמו: יַעְלְזוּ, תִּשְׁמְעוּ.
ג. שוא אחרי תנועה גדולה [כמובא להלן], כמו: לְבָבְךָ, תִּירוֹשְׁךָ.
ד. שוא תחת אות שיש בה דגש, כמו: דַּבְּרוּ, הַדְּבָרִים.
ה. שוא המופיע באות הראשונה משתי אותיות דומות, כמו: הַלְלוּיָהּ, הַלְלוּ. (סימן סא סכ"ג. סדור איש מצליח עמוד יד)
התנועות הגדולות והקטנות
התנועות הגדולות הן: קמץ אָ, צירי אֵ, שורוק אוּ, חיריק מלא אִי, חולם חסר אֹ, חולם מלא אוֹ.
התנועות הקטנות הן: פתח אַ, סגול אֶ, קובוץ אֻ, חיריק חסר אִ, קמץ קטן אָ [הקמץ קטן נכתב כקמץ רגיל, אך ביטויו כמו חולם.] ובהרבה סידורים כיום, השוא נע והקמץ קטן מופיעים בהדגשה מיוחדת.
פעמים רבות המשמעות משתנית בין שוא נע לשוא נח, למשל: וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל 'יֶדְכֶם', צריך לומר 'ידְכם' בשוא נח, ופירושו שהקב"ה מצוה תניחו תפילין ביד אחת שלכם. ולצערנו ישנם שטועים ואומרים בשוא נע 'יֶדֵכֶם', שפירושו תניחו תפילין בשתי הידיים שלכם. וכיוצא בזה ישנן הרבה דוגמאות.
מלעיל - מלרע
ההטעמה של המילה [דהיינו ההברה המודגשת והמתנגנת יותר], יכולה להופיע בשתי אפשרויות כדלהלן, שפעמים משנות את משמעותה, וישים לב שלא יחליף ביניהן:
מלעיל - הנגינה בהברה שלפני האחרונה. למשל: וַיֹּאמֶר, שהניגון באות י' ולא באות מ'. וכן, הָאֵלֶּה, הניגון באות א' ולא באות ל'.
מלרע - הנגינה בסוף המילה ממש, למשל: מוֹדֶה, הניגון בסוף המילה ולא במ'. וכן וְאָהַבְתָּ, הניגון בת' ולא בה'. וכן וְאָכַלְתָּ, הניגון בת' ולא בכ'. (סידור איש מצליח עמוד יד)
כשאומר ה' מֶלֶך ה' מָלָך, יש להקפיד לומר מֶלֶךְ מלעיל, שהניגון באות מ'. אבל מָלָךְ, יאמר מלרע שהניגון באות ל'. וכן יקפיד לומר את שם ה' מלרע, דהיינו שהניגון באות נ', ולא מלעיל שינגן באות ד'. ובפרט יש להזהיר בזה עדות מסוימות שמנגינתם בברכת כהנים משבשת את התיבות והופכים את המלרע למלעיל. וכבר כתב הנודע ביהודה: "אין ספק שמשפט קריאת שם השם הנכבד צריכה להיות מלרע, כלומר שהטעם למטה, וחזן העומד על דעתו לאומרו מלעיל, הוא עצמו מלרע, וידו על התחתונה. והמביא ראיה מאיזה חזנים שאומרים אותו מלעיל, אינו כדאי אפילו להשיב על דבריו, שפשוט שאין ללמוד מן החזנים". (שו"ת יביע אומר חלק ז סימן יד אות ג)
הלכה למעשה
אשרי אדם שלוקח את הדברים לתשומת לבו, ולומד את הביטוי הנכון של האותיות והניקוד. ובאמת שאין זה קשה כל כך, כי גם מי שלא התרגל בצעירותו לקרוא כהלכה, אם מעט יתאמץ, יראה שבזמן קצר תתרגל לשונו. ובפרט היום שבהרבה סידורים מסומן ההבדל בין שוא נע לשוא נח, ובין מלעיל למלרע, וכדאי מאוד בתחילה להתפלל מהם, עד שילמד את הכללים ויזכרם לבדו.
עולים חדשים
העולים מארצות שקשה להם בטבעם לבטא אותיות מסוימות, כגון שמבטאים אות ח' כאות ה', ואות ס' כאות שׁ', ואות שׁ' כאות ס', ואות ק' כאות א' וכיוצא בהם, לא ימנעו חס ושלום מלהתפלל, אך ישתדלו ככל היותר להתאמץ לבטא האותיות כהלכה, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
כן כתב בספר חסידים (סימן יח): אם יפלא בעיניך על אותם המגמגמים בלשון וקוראים לח' ה', ולש' ס', ולר' ד', איך מתפללים או איך קוראים בתורה ואומרים דבר שבקדושה, וכשמגיעים לנפשנו חכתה לה' וקוראים 'הכתה', לא נמצאו מחרפים ומגדפים?! אל תתמה, כי בוראנו אשר בוחן לבות, אינו שואל כי אם לב האדם אשר יהיה תמים עמו, "ואחרי שאינו יודע לדבר כענין, מעלה עליו כאילו אומר יפה"... ותפילתם וזמירותם מתקבל כריח נחוח. וגם הקב"ה שמח עליו שמחה גדולה ואומר, כמה הוא מזמר לפני לפי דעתו. ע"כ.
וכתב הגאון רבי יחיאל מיכל עפשטיין בספרו ערוך השולחן (סימן סב), ופשוט הוא שמי שהוא נלעג לשון, כמו שיש בני אדם שאין יכולים להטעים ר' כראוי או שאין יכולים לומר שׁ' וכיוצא בזה, יצא ידי חובת קריאת שמע. ויותר מזה איתא במדרש על הפסוק "ודגלו עלי אהבה", אמר רב אחא עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון "ואהבת" ואיבת, אמר הקב"ה ולגלוגו עלי אהבה. ומזה הטעם אני אומר, שלפי מבטא שלנו שאין הפרש בין א' לע', ובין ח' לכ', ובין ס' לת' רפויה, ובין ט' לת' דגושה, יצאו ידי חובתם. והרי אנו רואים שהמדקדקים בזה, בא להם ההיגוי הנכון בטורח רב, ועדיין אינו כראוי. וביחוד בין א' לע' יש כמו הפכים ממש וכחירוף וגידוף ח"ו, כמו ב'שְׁמַע' [שאם יאמר ב-א', נראה כאומר שֶׁמָּא - ספק ח"ו], וכן "לעבדך באמת", "וסרתם ועבדתם", דכשאומר בא' הרי הוא מחרף ומגדף, מכל מקום כיון שמבטא שלנו כן הוא, אין חשש בדבר וה' דורש הלבבות. והמדקדק במצוות, יראה לדקדק בזה ובפסוקי התורה, ושכרו גדול. ע"כ. ישמע חכם ויוסף לקח.
בעל תשובה
שאלה: אני מבני אשכנז, ובילדותי למדוני בבית הספר את המבטא וההיגוי הספרדי, ובהיות והורגלתי במבטא זה, אני מתפלל ומברך בהברה ספרדית, האם אני נוהג נכון או שעלי לשנות את מנהגי ולהתפלל ולברך במבטא אשכנזי?
תשובה: לפי כל המבואר לעיל שהמבטא המדויק יותר הוא של בני ספרד, הן באותיות והן בניקוד, ובפרט שכן עשו מעשה כמה מגדולי רבני אשכנז ששינו את מבטאם כבני ספרד כמובא להלן, וכתב הר"ש גרינפלד בשו"ת מהרש"ג, שמגאונים אלו ישנה ראיה גדולה שאין כל נדנוד איסור לאשכנזי לשנות לנוסח הספרדי. כל שכן בנידונינו שכבר הורגלת בזו הלשון, שאין עליך לשנות, ואדרבה הישאר בנוסח זה שהוא הנכון והמדויק יותר, וכן כתב בביאור הגר"א לתיקוני הזוהר (תיקון יט דף לח סוף ע"ד), שקריאת הספרדים היא הנכונה. ועיין עוד להלן. (יביע אומר ח"ו סימן יא. חזו"ע שבת ב יח)
חבל שביליתי את כל ימי בהבל וריק
מעשה נורא מביא רבי אליהו מני זצ"ל בספרו "קרנות צדיק" (פרק ג אות לא): תלמיד חכם גדול באיטליה, רבי עזרא בן רבי ידידיה שמו, היה צדיק יסוד עולם. מגיל 7 לא עבר עליו חצות לילה בשינה, והיה יושב ועוסק בתורה, לא הוציא ברכה מפיו בלי כוונת והבנת פירוש המילים. כל תפלותיו בכוונה גמורה, חוץ מפעם אחת שלא כיון ב'ובא לציון', וגם זה בגלל שמת בנו בגיל 5, ומחמת הצער שלו אמר קטע זה בלי כוונה. וכשהרגיש שלא כיוון, צם והתוודה כל ימיו על עוון זה. וכל סעודה שהיה אוכל, היה מביא עני לשלחנו. כשנפטר בגיל 77, הרים עשר אצבעותיו כלפי מעלה, והעיד על עצמו שכל מעשיו היו לשם שמים בלבד, בלי פנייה אחרת חס ושלום.
והנה כארבע שנים אחר פטירתו, הגיע בחלום אל תלמידו הנבחר רבי גדליה, ואמר לו: זוכר אתה שהייתי זהיר במצוות? אמר כן. זוכר אתה שהיה לי רק עוון אחד, שלא כיונתי ב'ובא לציון'? אמר כן. זוכר אתה שכשהייתי מברך ברכת הלבנה, הייתי לובש בגדי שבת, כדי לקבל פני שכינה בהוד והדר? אמר כן. והנה הגעתי לשמים ולא הכניסו אותי לגן עדן, חבל שביליתי את כל ימי בהבל וריק! ובאומרו כך - נעלם. נבהל התלמיד וחרד מאוד, הזה הוא גורלו של רבו הגאון והקדוש?! לא נח ולא שקט, ובמשך שלושים יום רצופים הלכו הוא ובני העיר להשתטח על קבר הרב, וכשעתיים תמימות בכל יום היו בוכים ומבקשים שיגלה להם מה פשעו ומה חטאתו.
לאחר שלושים יום, בא רבי עזרא לרבי גדליה בחלום ואמר לו: "לאחר פטירתי מן העולם, העמידונו במשפט בבית דין של מעלה. פירטו בפני את כל מעשי שעשיתי מיום עומדי על דעתי, אחד מהם לא נעדר. ורצו לתת לי שכר טוב על כל עמלי. ואני נתתי שבח והודיה לבוראי אשר הנחני כל חיי בדרך האמת ולא נתנני חלילה בידי היצר הרע. ככלותי להודות ולהלל, אמרו לי: שא עיניך למרום! נשאתי עיני - ונחרדתי. למולי ראיתי המוני פרחים וקישוטים קטנים, ככוכבי השמים לרוב, והם מביטים עלי בחרון. אמרתי: מה אלה? וענו לי: אלו הנקודות אשר ביזית בתפילתך, כאשר בטאת צירה במקום שוא, חיריק במקום שורוק, ושאר חילופים. ודילגת אותיות, והשמטת רווחים בין המילים. וכל האותיות והנקודות אשר קלקלת בחייך - אחד מהם לא נעדר - כולם מקטרגים עליך ותובעים דינם ואומרים: פלוני זה ביזה והכלים אותנו, ומנענו מלהיות משובצים בכתר העליון! עכשו, לא תכנס לגן עדן עד שיתוקן הדבר.
והמשיך רבי עזרא לספר, כי רצו להחזיר אותו בגלגול לעולם הזה, כדי לתקן את אשר עיות, ואולם הוא לא רצה, מפני שפחד שמא יקלקל ולא יהיה צדיק. כששמע זאת התלמיד, מיהר לספר זאת לאנשי עירו, והחליטו שעליהם לתקן מיד את הדבר. והלכו והביאו ממרחק גדול את המדקדק הנודע רבי משה חיים זצ"ל, שהיה להם לרב ולמורה בחכמת הדקדוק, ומאז נזהרו לבטא את האותיות והנקודות במלואן ובהיגוי נכון, והתקבלו תפילותיהם ברצון. מכאן ילמד כל אדם את חומרת הדבר, ויעשה כל מאמץ ללמוד להגות את המילים והניקוד כהוגן. ואשריו ואשרי חלקו של היודע היאך לדבר לפני בורא עולם, ומקפיד שתהיה תפלתו בלשון זכה ומתוקנת.
נוסח אחיד
שאלה: אני מבני ספרד ומתפלל בבית הכנסת הקרוב לביתי אשר רובם בני אשכנז ומתפללים בנוסח "אחיד" [שאומרים שהוא שילוב שני הנוסחאות של אשכנז וספרד], האם רשאי אני להתפלל עמהם בנוסח זה, או עלי להתפלל ככל בני ספרד. ואיך אנהג כשיכבדוני לעלות שליח ציבור?
תשובה: עליך להתפלל כפי מסורת אבותיך הספרדים, ולא בנוסח "אחיד", שכידוע נוסח זה אינו אחיד כלל, ורובו ככולו כנוסח בני אשכנז. ובאם יכבדוך לעלות שליח צבור, אם יסכימו שתתפלל בנוסח הספרדים, תעלה. ואם לאו - אל תעלה. ונבאר בקצרה את הנימוקים.
בדברי רבנו האר"י ז"ל מבואר שלבני אשכנז מותר לשנות את התפלה לנוסח ספרד, וכמו שעשה מעשה רב בעצמו, שהגם שהיה אשכנזי [כמו שכתבו רבנו חיים ויטאל, והחיד"א ועוד רבים. ובשו"ת קרן לדוד כתב, כי שמו של רבנו האר"י מוכיח עליו שהיה אשכנזי, שהיה נקרא רבי יצחק לוריא אשכנזי, ומעולם לא היה ספרדי, רק שהיה דר במצרים ובצפת, במקום שהיו אשכנזים וספרדים.] וממשפחתו של הרש"ל, בכל זאת התפלל בנוסח הספרדים, כמבואר בשער הכוונות. אבל לבני ספרד אין לשנות את הנוסח כבני אשכנז. והטעם לכך כתב מרן החיד"א: קיבלנו מרבינו האר"י ז"ל, שבמנהגי שורשי התפלות ונוסחן, אין לשנות מהמנהג הקדום, כי י"ב שערים ברקיע כנגד י"ב שבטים, ותפלת כל שבט עולה דרך שער המיוחד לאותו השבט, אבל תפלת נוסח הספרדים עולה בכל אחד משנים עשר שערים. וכן כתב המהרשד"ם שנוסח הספרדים בתפילה, הוא העיקר. וכן כתב בביאור הגר"א לתיקוני הזוהר, שקריאת הספרדים היא הנכונה. ולכן כתב הגאון מהרש"ם שבדרון, מי שמנהג אבותיו להתפלל בנוסח אשכנז, רשאי לשנות ולהתפלל בנוסח ספרד, שהוא הנוסח המשובח והצח. וכן כתב בשו"ת דברי חיים מצאנז. גם בשו"ת מהר"ם שיק כתב, מי שנפשו חשקה להתפלל בנוסח ספרד הרשות בידו, ומעשים בכל יום שאנשים רבים החפצים להתפלל בנוסח האר"י, עושים להם מנין בפני עצמם, ואין מי שימחה בידם, שיש להם על מה שיסמוכו. ובשו"ת קרן לדוד, שאל, ומכיון שמקור מחצבתו של האר"י מהאשכנזים, איך התפלל בנוסח הספרדים וגילה הסודות שבנוסח זה, ולא תפס מנהג אבותיו שמעולם? ועל כרחנו צריך לומר שהשיג שנוסח זה מעולה ביותר, וכמוסים בו סודות עמוקים יותר מבנוסח אשכנז, או שהוא נוסח כולל ונכון לכל שבט. כלל העולה, שאין לפקפק כלל על כל מי שרוצה לשנות להתפלל בנוסח ספרד. ע"כ. וידוע מעשה רב שהובא בספר דרך הנשר, על הגאון רבי נתן אדלר רבו של החתם סופר, שהיה מתפלל במנין שלו בפרנקפורט במבטא ספרדי ובנוסח הספרדים, והזמין לשם כך מירושלים חכם ספרדי, הלוא הוא הגאון רבי חיים מודעי [מחבר שו"ת חיים לעולם], ולמד ממנו את המבטא הספרדי המדוייק והנכון. וכן העיד תלמידו החתם סופר: מורי הגאון החסיד שבכהונה מוהר"ר נתן אדלר הוא בעצמו עבר לפני התיבה והתפלל בנוסח הספרדים בסידור האר"י ז"ל. וכן נהג מורי הגאון בעל ההפלא"ה. וכן כתב בספר צרור החיים: "ומה שהעידו על הגאון החסיד מהר"ר נתן אדלר שהיה מתפלל בפרנקפורט במבטא ספרדי, גם אני ידעתי החשו, כי אני בעצמי בימי בחרותי התפללתי עמו, ושמעתי אותו שמתפלל במבטא ספרדי, וזכיתי להכיר אז את האיש הגדול ואת שיחו, שאין אנחנו ראויים להיות להדום רגלי החסיד הזה. והוגד לי מפי מגידי אמת, כי בביתו של הגאון החסיד רבי נתן אדלר, התאכסן רב אחד מירושלים במשך שנתיים או שלוש, אך ורק לתכלית זו שילמוד ממנו את המבטא הספרדי."
אמור מעתה, מאחר והנוסח המכונה בשם נוסח "אחיד", רובו ככולו הוא נוסח בני אשכנז, הרי שאין לספרדים להתפלל בנוסח זה. וגם כי ידוע שנוסח "ספרד" שבסידורים של בני אשכנז, אינו הנוסח האמיתי של הספרדים שעליו הסכים גם כן רבנו האר"י, כמו שכתב בשער הכוונות, שבקיץ צריך לומר "ברכנו", ובחורף "ברך עלינו" כמנהג הספרדים, וזה שלא כנוסח "ספרד" הנ"ל. ובברכת שומע תפלה, כתב שצריך לומר: "שמע קולנו ה' אלקינו אב הרחמן", ואילו בנוסח "ספרד" הנוסחא מהופכת. וישנם עוד הרבה שינויים כיוצא בזה. וכבר כתב מרן החיד"א, שכל ענייני התפלות נוסחתם וסדריהם מיוסדים על פי סודות עליונים נפלאים רזין טמירין, כמבואר בזוהר הקדוש ובכתבי האר"י, ועל כל אות ותיבה ישנם רמזים נשגבים בכוונות עליונות. והגאון רבי חיים מוואלוז'ין בספר נפש החיים כתב, שבעומק פנימיות התיבות שבתפילה אין אתנו יודע עד מה, כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפילה מרבותינו הראשונים, ועד אחרון איש אלוקים קדוש רבנו האר"י, אשר הגדיל לעשות כוונות נפלאות, אינם בערך אפילו כטיפה מן הים נגד פנימיות עומק מתקני התפילה אנשי כנסת הגדולה, שהיו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים, ולא נמצא מי שיוכל לתקן תיקון נפלא ונורא כזה לגנוז במטבע תפילה קבועה וסדורה לדורות, התיקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים. ולכן הדבר ברור שעל בני ספרד להתפלל כמנהג אבותיהם. ואותם שנהגו עד כה להתפלל בנוסח המכונה נוסח "אחיד", שנעשה שלא כרצון רבותינו המקובלים אשר מפיהם אנו חיים, עליהם לחזור ולהחזיק בנוסח התפלה הספרדי המקובל מדורי דורות.
וכתב הגאון רבי יחיאל יעקב וינברג בשו"ת שרידי אש, נער בר מצוה אשכנזי שלמד בבית ספר במבטא ספרדי, רשאי לקרוא בתורה במבטא ספרדי, בבית הכנסת הנוהגים במבטא האשכנזי. וצא וראה מנהג העולם, שבקהלות רבות של אשכנזים עצמם, ישנם אנשים שונים שלכל אחד מהם יש הברה אחרת, כגון אנשי ליטא או גליציא או פולניא, שמשונים זה מזה בהברותיהם ומבטאיהם, ובכל זאת נוהגים להניח לכל אחד מהם לעבור לפני התיבה ולקרוא בתורה, ואין פוצה פה. וכן הסכימו כמה גדולים שאין להקפיד על שינוי ההברות והמבטאים בין בשליח ציבור בין בקורא בתורה שמתפלל וקורא במבטא שונה ממנהג הציבור. וגדול השלום. ע"כ. (שו"ת יביע אומר חלק ו סימן י. ושו"ת יחוה דעת ח"ג ס"ו. חזו"ע שבת ב יח. ה שצט, תד)
גר צדק
גר או גיורת שהתגיירו בארץ ישראל, בין אם היו אבותיהם ממדינות אשכנז ובין אם היו ממדינות ספרד, עליהם לנהוג כדעת המרא דאתרא של ארץ ישראל, מרן השלחן ערוך רבנו יוסף קארו זצ"ל, בין להקל ובין להחמיר. ואפילו אם היה אביהם יהודי מארצות אשכנז, ורק אמם היתה גויה, כיון שאין להם כל יחוס לאביהם, ולכן חייבים הם להתגייר, עליהם לנהוג כמנהג המקום שהתגיירו בו. [לבד מגיורת שנישאת ליהודי אשכנזי, שיש לה ללכת אחר מנהגי אשכנז, כי נגררת אחר בעלה]. כמו כן, עליהם לבטא את התיבות שבתפילה והפסוקים כמבטא בני ספרד, שהוא המבטא היותר נכון ומדוייק. כמבואר לעיל בכמה מגאוני אשכנז: מהר"י יוזפא, היעב"ץ, הגר"א, רבי נתן אדלר, ההפלא"ה, ר' יחיאל יעקב וינברג, מהרי"א הענקין, דברי יוסף שווארץ, רבי יעקב דוד וילובסקי, ערוך השולחן ועוד. וכן, יתפללו בנוסח של בני ספרד, שהוא מדוייק יותר. כמו שכתב רבנו האר"י, המהרשד"ם, החיד"א, שלמי צבור, רבי נתן אדלר, ההפלאה, דברי חיים מצאנז, מהר"ם שיק, לב חיים פלאג'י, מהרש"ם, קרן לדוד ועוד, כמובא לעיל בהרחבה. (שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן לג)