אור ברסלב
סדר היום בהלכה ובאגדה שער ההלכה › ההנהגה בבית הכסא וברכת אשר יצר

סדר היום בהלכה ובאגדה

שער ההלכה · ההנהגה בבית הכסא וברכת אשר יצר

דיני לבישת הבגדים

איסור השהיית צרכיו

נאמר בתורה (ויקרא יא מג): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". ומכאן דרשו חז"ל, שאסור לאדם להשהות את צרכיו בין גדולים ובין קטנים. והמשהה צרכיו בקטנים, מכניס את עצמו לחשש עקרות, חס ושלום.

כתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ד הלכה א): הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים והמחלימים... ולא ישהה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך לבית הכסא, יעמוד מיד. וכתב עוד (הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה לא לב): "המשהה צרכיו ולא הולך לבית הכסא, הרי זה משקץ את נפשו, לבד מחולאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו. וכל הנזהר בזה, מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק את נפשו לשם הקב"ה, שנאמר: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי".

וכתב רבנו יונה בספר היראה: "ויבדוק עצמו יפה יפה, כי אחרי אשר קרביו ובני מעיו צריכים לברך את הבורא תמיד, שנאמר: "בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ", אין נאה להביא בטן מלאה צואה לפני הקב"ה רבונו של עולם ולברכו".

כתב הגאון רבנו יוסף חיים זיע"א (בן איש חי פרשת ויצא): ענין האכילה הוא, לברר את האוכל מתוך הפסולת, והאוכל שהוא המזון נבלע באיברים, והפסולת נעשה מותר ונדחה למטה, ומזה ניזונים ומושפעים הקליפות [הטומאה - "סטרא אחרא" [=הצד האחר] ] . ולכן המשהה נקביו, שמשהה את המותר והקליפה ההיא מלדחותה אחר שנגמר בירורה, הנה הוא משקץ את נפשו ממש, יותר ממה שמשקץ את גופו. ובזה יובן הטעם ששורה על האדם רוח רעה בכניסתו לבית הכסא, מפני ששם נאחזים כוחות הסטרא אחרא, אשר הזוהמה היא מזונם. ולכן צריך האדם להיות נזהר מאוד שלא ישהה נקביו וישקץ עצמו, וכל עת אשר ירגיש שהגיע זמן הפסולת לצאת, יוציאה תיכף בלי איחור ועיכוב כלל. ואזהרה זו צריכה יותר על פי הסוד, ובפרט קודם תפילה וברכה ועסק התורה, וכמו שכתב בספר חסידים (סימן תתיח), אדם צריך להיות נקי מבפנים כבחוץ, שנאמר (תהלים קג א): "וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ", שלא יהא בקרביו טינופת, לכך קודם שיתפלל וקודם שיברך, יעשה צרכיו. ע"כ.

הישן בלילה שהרגיש צורך להתפנות לצרכיו, לא יתעצל לקום ממיטתו, ובסיימו ישטוף ידיו בלי כלי [דוקא] ויברך אשר יצר, ולא יברך על נטילת ידים, שהרי דעתו לחזור ולהמשיך לישון. ואם קשה לו לשטוף ידיו מחמת הקור, ישפשף ידיו בבגד וכיוצא, ויברך אשר יצר. (א רנב, שנה)

המשהה נקביו מחמת שמחפש מקום צנוע להתפנות בו, אין בזה איסור 'בל תשקצו', כי גדול כבוד הבריות, ואפילו לצרכיו הקטנים רשאי להשהות עצמו עד שימצא מקום צנוע, רק שלא ישהה עצמו יותר מדי. (ה"ע א לט. א רסא)

הצריך לצאת לנקביו, אך אינו יכול מחמת שיש לו עצירות, ילך ארבע אמות [כ-2 מטר] וישב, ושוב ילך ארבע אמות וישב, וכך יעשה עשר פעמים, או שילך עשר אמות [כ-5 מטר] וישב, ויחזור כן ארבע פעמים (ברכות כג ע"ב). וטוב שיאכל תמרים ושזיפים שהם משלשלים. (גיטין ע ע"א, תענית ט ע"ב. חזו"ע שבת ג שסט. ועיין "מפתחות לחיים" להרה"ג זמיר כהן שליט"א עמ' 20)

השהיית צרכיו באמצע לימודו

העוסק בתורה והוצרך לצאת לצרכיו, אם מרגיש שיכול להתאפק לפחות 72 דקות, ואפילו הוא מסופק אם יכול להתאפק, רשאי לסיים את הענין ואחר כך לצאת. אך אם אינו יכול להתאפק כל כך, יפסיק ויצא לבית הכסא. ואולם אם יש חשש שיגרם לו ביטול תורה, כגון שיקשה עליו לחזור לענין, או שהוא מלמד לאחרים וכשיצא הם יתבטלו, רשאי לסיים את הלימוד ואחר כך לצאת. (מ"ב סימן צב ס"ב. ה"ע א לח. א רנו)

זהירות

לא ישב בבית הכסא במהרה ובחוזקה, ולא ידחוק את עצמו מדי, מפני הסכנה. ולא יצא מבית הכסא, עד שירגיש שאינו צריך עוד. (א רנח)

צניעות

יתנהג בצניעות ולא יגלה מגופו אלא מה שמוכרח שלא יטנפו בגדיו ולא יותר. (רס)

אמרו חז"ל: הצנוע בבית הכסא ניצול מרוחות רעות ומזיקים. וכשהוא ישן, אין מבהילים אותו בחלומותיו, ומאריכים לו ימיו ושנותיו. (ברכות סב ע"א, יפה ללב ח"ב סימן ג אות ב)

דיבור בבית הכסא

אין לדבר בבית הכסא. ואם צלצל הפלאפון בשהותו שם, לא יענה. ואולם אם יש חשש של הפסד ממון או חולי וכיוצא, רשאי לענות, אך יקצר בדבריו. ואם הוצרך לדבר בענין בית הכסא, כגון לבקש מים לקנח או נייר, מותר לדבר. (א רסג)

הנכנס לבית הכסא שלא לעשיית צרכיו, אלא לקחת חפץ וכיוצא, רשאי יותר להקל בדיבור שם, וכל שכן אם בית הכסא משמש לאיחסון חפצים וכיוצא. ועל כן, אמא המקלחת את ילדיה הקטנים באמבטיה שיש בה בית הכסא, מותר לה לדבר עמהם בדברים הנצרכים. (פס"ת א כט)

הרהור בדברי תורה

אסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ של רבים [מקוה]. ואם בא לו הרהור של תורה, יסיח דעתו מיד להרהר בעסקיו והוצאותיו. כן למדנו (שבת קנ ע"א) מהפסוק: "והיה מחניך קדוש", והיינו שמקום חנייתך תהיה בקדושה. ופירש רש"י, משום שישראל מהרהרים תמיד בדברי תורה, לכך תהיה במקום קדוש, כדי שתוכל להרהר. (א רסה)

מותר לחשב חשבונות של מצוה בבית הכסא, כגון לחשב כמה צריך להוציא מכספו לצדקה או להוצאות שבת וכדומה. (א רפג)

הכנסת דברי קודש

לא יכנס לבית הכסא עם ספר קודש, אלא יניחהו בחוץ ויכנס. ואם חושש שיגנב, יניחהו בכיסו ויכנס. וטוב שיעטוף את הספר בשקית ניילון, ויניחהו בכיסו כך. (א רסט)

עיתון שמותר לקרוא בו [דהיינו שאין בו לשון הרע ורכילות, ותמונות אסורות וכיוצא,] ויש בו תמונות של רבנים, מותר להיכנס עמו לבית הכסא, כי אין קדושה בתמונה. אך פשוט שאסור לנהוג בתמונות אלו מנהג בזיון, לדרוך עליהם וכיוצא. (א רסט)

הכנסת אוכלים ומשקים

לכתחילה לא יכנס עם מאכלים ומשקים לבית הכסא, אלא אם כן יעטפם בכיסוי אחד. ואם נכנס עמהם בלי כיסוי, טוב שישטפם שלוש פעמים. (א רפח. פס"ת ב תצח)

נקיות הגוף

אחר שעשה צרכיו גדולים יקפיד לקנח גם במים, כי זהו עיקר הניקיון. ואם אין לו מים, יקנח במגבונים. ואם אין לו מגבונים, יקנח בניירות לחים. ואם אין שום אפשרות כזו, יקנח בנייר יבש ויקפיד לנקות היטב היטב. (א רפד)

מומלץ להתקין צינור או "בידן" לאסלה, כדי שיהיה נקי כהוגן וכהלכה. וחובה להתקינו גם בבתי כנסיות ובתי מדרשות שלומדים שם כל היום, כדי שהציבור יתפללו ויעסקו בתורה בנקיות כהלכה.

כשמקנח במים, לא יקנח ביד ימין אלא ביד שמאל. והשמאלי, יקנח ביד ימין. (א רפו)

נקיות הבגדים - לכתחילה יזהר שלא ימצא לכלוך על בגדו התחתון כלל, ומכל מקום מן הדין אם היה בו לכלוך, כיון שהוא מכוסה רשאי להתפלל כך, ובלבד שאין ריח רע נודף מבגדיו. (מג"א סימן עו ס"ק ו, ה"ב ה סא)

חינוך - יש לחנך את הילדים כבר מגיל שש לנקות עצמם כהלכה. ומכל מקום ילד שאינו נקי כהוגן, מותר לו לברך וללמוד, וכן מותר ללמוד ולברך על ידו. (א רפה)

עניית אמן - אדם שאינו מנקה גופו כהוגן, אין לענות אחריו 'אמן'. (ע"פ מגן אברהם, ישועות יעקב, מגן גיבורים ועוד. ובאר בפאת השלחן: מאחר והברכה אינה יוצאת מגוף טהור, גרע יותר מברכה לבטלה שאסור לענות אמן אחריה. ועיין בפס"ת א תרטז, שקטנים שעדיין לא חונכו על קינוח בבית הכסא כהוגן, אין לענות אחריהם 'אמן', וכמבואר להלן.)

ניקיון המקום - הנכנס לבית הכסא ולכלך את המקום, חובה עליו לנקותו, ואם אינו מנקה, עתיד ליתן את הדין על שממאיס את הבא אחריו.

הגמרא (חגיגה ה ע"א) הביאה את הפסוק (קהלת יב יד): "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם". ושאלה מהו "על כל נעלם"? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק בפני חבירו ונמאס. וכתב בספר חסידים (סימן תתיז): כשיצא מבית הכסא, יראה המקום שישב עליו שמא יש שם טינופת ויבוא חברו וישב עליו פתאום. וכתב עוד (סימן תרמא): אדם שהוציא ניעו מחוטמו והוא הולך לו ואינו מכסהו, ובא אחר ונמאס בו, יבוא לדין לפי שגורם מיאוס לחברו. וכתב בספר יפה ללב (ח"א סימן ג אות ה), וכמו שמחויב להכניס עמו לבית הכסא כלי מים לקנח עצמו, כמו כן יהא זהיר שיתן דעתו שתהיה שם מכבדת [מברשת] לנקות כל מיני סרוח, כדי שהנכנס אחריו ימצא את המקום נקי מכל טינוף ולכלוך, כי גם זה בכלל צניעות שבבית הכסא. ואזהרה זו אפילו לבעל הבית עצמו הנכנס בבית הכסא שבביתו שצריך ליזהר בכך מפני בני ביתו, כל שכן אם נכנס בבית הכסא שבבית חברו שצריך ליזהר ביותר או בבית הכסא של רבים שזה יוצא וזה נכנס. ואשר לא שם לבו בכל זה, יהיה נבזה ונמאס בעיני אחרים, ועתיד ליתן דין וחשבון. וכל בעל הבית יצווה את ביתו שיניחו בבית הכסא מכבדת, ועל ידי זה יהיה זוכה ומזכה. ועיין עוד בספר הנפלא "שלחן ערוך המדות" - חסד (סימן ד סעיף כא עמוד רמ).

נטילת ידיים

אחר שיוצא מבית הכסא, שוטף ידיו במים, כי אין חיוב ליטול בכלי אלא דוקא כשנוטל ידיו לסעודת פת, וכן נהגו ליטול בכלי גם כשקמים מהשינה בבוקר, אבל בשאר הנטילות כיציאה מבית הכסא ומקלחת, גזיזת ציפורניים וכדומה, אין חובה ליטול עם כלי, ודי לשטוף במים (בית יוסף סימן ד). כן נהג הגאון רבנו בן ציון אבא שאול זצ"ל ביציאתו מבית הכסא, וכן נוהג שיבדל לחיים טובים מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א. (א תלד, תפב) ומעשה שהיה בביקורו של מרן הראשון לציון שליט"א בישיבתו למסירת שיעור, ולאחר השיעור נכנס לבית הכסא, וכשיצא והגיע לברז המים, התחכם אחד הבחורים והגיש למרן נטלה מלאה מים כדי שיטול ידיו, אך מרן אמר לו: "לא צריך, לא צריך", ושטף את ידיו בברז בלבד.

אם אין לו מים ליטול ידיו, ישפשפם לנקותם בבגדיו או בעפר ובכל דבר אחר, ויברך אשר יצר (א תקלו). וכן, היוצא מבית הכסא ולא הספיק ליטול ידיו, ושמע ברכה מחברו או קדיש וקדושה וכיוצא, ישפשף מיד את ידיו בבגדיו ויענה. (א תקיד)

ברכת אשר יצר

בכל פעם שעושה צרכיו בין גדולים בין קטנים ואפילו טיפה אחת, מברך אשר יצר. (א תקיז, תקיח)

כתב רבנו משה בן מכיר בספרו "סדר היום" [לפני כ-450 שנה]: ויברך "אשר יצר" מילה במילה, ויכוון בחסד הגדול שה' יתברך עושה עמו בכל שעה שיוצא לנקביו, שמקיא מה שאכל ויכול לעמוד. שאם לא כן, לא היה מספיק לו כל ממון שבעולם לרפואתו שיצא ממנו, וסופו שמת ובטל מן העולם, והקב"ה ברחמיו עושה מכונות ומדורות ועניינים בגופו, להכניס הראוי להכניסו, ולהוציא הראוי להוציאו, ולקלוט הסולת ולהוציא הפסולת, ולהברות גופו שיהיה ראוי ומוכן לעבודתו כל ימיו. ואם יהיה שלם בדעותיו ומכלכל במשפט דבריו, לא יחלה כל ימיו, ולא יצטרך לרופא ולא לרפואתו, אם כן ודאי ראוי לברך בכוונה גמורה ובדעת שלימה לרופא כל בשר ומפליא לעשות. וכן ראוי לכל בעל נפש לכוון בכל ברכותיו כדין וכשורה בנחת ובדעת שלימה, ומברכותיו של אדם ניכר מה טיבו אם ירא שמים אם סכל הוא בעבודת ה' יתברך. ע"כ.

שתה סם הגורם לשלשול וצריך לבית הכסא פעם אחר פעם בתכיפות, יברך אשר יצר בכל פעם שיוצא מבית הכסא, אף שיודע שיצטרך ליכנס שוב. אבל אם כשיצא מרגיש שעדיין לא סיים צרכיו, לא יברך אלא לאחר שירגיש שסיים. (יבי"א ט ס"ב. א תקיח)

באור ברכת אשר יצר

בָּרוּךְ מקור הברכות והשפע אַתָּה ה' אדון הכל היה הווה ויהיה, אֱלֹהֵינוּ תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה נפלאה, וּבָרָא בוֹ אברים שיש בהם נְקָבִים נְקָבִים כמו פה, אף וכדו', וגם אברים חֲלוּלִים חֲלוּלִים כמו מעיים, לב, כרס, וכדו'. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם מהנקבים יותר מדי, אוֹ אִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם מהחלולים יותר מדי, אֵי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה רגע אֶחָת. בָּרוּךְ מקור הברכות והשפע אַתָּה ה' אדון הכל היה הווה ויהיה, רוֹפֵא כָל בָּשָׂר על ידי הוצאת הפסולת, כי אם יתעפש המזון בבטן ימות, והוצאתו היא רפואה, וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת שהרי האדם דומה לנוד [בלון] מלא רוח, ואם יעשה בנוד נקב כחודה של מחט, הרוח יצא, והאדם מלא נקבים נקבים ובכל זאת רוחו משתמרת בתוכו, הרי זה פלא. ועוד פרוש שהפלא הוא שבורר את טוב המאכל ודוחה את הפסולת לחוץ. (סימן ו ס"א. א תפא)

התעסקות בשעת הברכה

כשמברך אשר יצר או כל ברכה שהיא, נכון שלא יתעסק בשום ענין אחר. (א תקז)

עניית 'אמן' באמצע הברכה

המברך אשר יצר ובתוך כך שמע ברכה מחברו, לא יענה 'אמן'. אולם אם שמע קדיש, עונה חמשה אמנים הראשונים שבקדיש, וכן "יהא שמיה רבא" עד יתברך, וכן אם שמע קדושה, עונה 'קדוש' ו'ברוך' בלבד, שדינו כדין הנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה וכדלהלן. (א תקלח)

שכח לברך

שכח לברך אשר יצר ולא עברו 72 דקות משעה שסיים, יברך. ואם עברו, לא יברך. (א תפו)

שכח לברך אשר יצר והוצרך שוב לבית הכסא, מברך רק פעם אחת. (א תקכח)

המסופק אם ברך אשר יצר או לא, אינו מברך, לפי שספק ברכות להקל. ואמנם טוב שיאמר את הברכה מבלי להזכיר בפיו את שם ה' [ה' אלוקינו], ויהרהרנו בליבו בלבד. ואם מצוי אדם אחר שמברך אשר יצר, הנכון שיבקש ממנו שיכוון להוציאו ידי חובה. (א תקלו)

אונן [שמת לו מת שצריך להתאבל עליו ועדיין לא נקבר] - אינו מברך שום ברכה, ולכן אם הוצרך לצאת לבית הכסא, שוטף ידיו ואינו מברך אשר יצר. ואפילו אם קברו את המת קודם שחלפו 72 דקות, אינו מברך, כי ספק ברכות להקל. (א תקלח)

תוכן העניינים

סדר היום בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה