אור ברסלב
סדר היום בהלכה ובאגדה שער ההלכה › דיני קריאת התורה

סדר היום בהלכה ובאגדה

שער ההלכה · דיני קריאת התורה

אמירת דברים שבקדושה

ספר תורה מהודר

הרוצה לרכוש ספר תורה, יתייעץ עם חכם הבקי בעניינים אלו, ולא יקנה על פי ראות עיניו, וכבר הבאנו לעיל בתחילת הלכות תפילין את החומרה שבעניינים אלו, והמעלה הראשונה שצריכה להיות לסופר, היא יראת שמים, וזה קודם לכתב נאה.

בדיקת מחשב - אחר שנבדק ספר התורה על ידי סופר מומחה, ראוי ונכון מאוד לבודקו בבדיקת מחשב, מאחר והמציאות מוכיחה שטעויות ששנים רבות לא נמצאו על ידי סופרים מומחים, נמצאו בבדיקת המחשב. (חזו"ע שבת ב רכט)

להקדיש ספר תורה

מצוה גדולה להקדיש ספר תורה לעילוי נשמת הנפטר. ואמנם ישנה מעלה טובה וגדולה יותר, כאשר תורמים להוצאת חיבור של חכם קדמון שעדיין לא ראה אור, או חיבור שהתחבר על ידי תלמיד חכם ירא שמים, שדבריו התקבלו בחסדי ה' בקרב העם, ויושבים והוגים בהם יומם ולילה, ובודאי אין נחת רוח ועילוי נשמה גדולים מזה, וכל הזכויות שיהיו בלימוד החיבורים הללו, הכל יהיה נזקף לזכותם של התורמים, ולזכותו של הנפטר שתרמו לעילוי נשמתו.

כתב הגאון רבי חיים פלאג'י: הנודר לתרום ספר תורה, רשאי לשנות את נדרו להדפיס ספר בהלכה לזכות בו את הרבים, שמעלה גדולה היא יותר, אך יעשה התרה. וכן כתבו החקרי לב ועוד. ועיין בהקדמה לספר סמיכה לחיים פלאג'י, שמנה עשר מעלות טובות לאדם שקונה ספרים ומזכה בהם את הרבים שילמדו בהם, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, מחלקו יהיה חלקנו. (יביע אומר חלק ח יורה דעה סימן לו. וכיו"ב פסק בשו"ת משנת רבי אהרון קוטלר יו"ד סימן לב)

מכירת המצוות

הנכון למכור את פתיחת ההיכל והעליות לתורה, ובכך ימנעו מחלוקות ואי הבנות, ואף בשבת מצוה למוכרן. והגם שאסרו חכמים קניה ומכירה בשבת? מכל מקום כיון שאינו עושה קנין ממש, אלא מתחייב תרומה לצדקה בלבד, מותר. כמבואר בחוברת "השבת בהלכה ובאגדה".

בעת מכירת המצוות, יש להיזהר שלא לשוח שיחה בטלה. ועל כן לא יאריכו במכירות שלא יכשלו הציבור, ומה טוב לעיין בספר לבל יהיה יושב בטל.

המנהג הנכון שכשיש שמחה כשבת חתן או בר מצוה וכיוצא, שלא למכור את המצוות אלא ליתנם לבעלי השמחה, והם מכבדים את קרוביהם. (ח"ב סח) ובכל זאת, יש שנהגו למכור עליות משלים ומפטיר, כדי שמי שיש לו יום השנה, יוכל לעלות.

סגן הקורא - במקומות שאינם מוכרים את העליות לתורה, נוהגים להעמיד אחראי על יד הקורא, שהוא מזמין את הקרואים על פי תורנות מסוימת. וכתב בספר שערי אפרים: "יש לבחור לסגן, איש נכבד ובעל מעשים טובים, ודעת הבריות נוחה ממנו, שלא יחשדוהו שבשביל הנאת עצמו או איזו סיבה שהיא, יתן כבוד למי שאינו ראוי או בהיפוך. ומאידך, ראוי לציבור שלא יהרהרו אחר הסגן, וידונו אותו בכל ענין לכף זכות, והדבר אשר יקשה בעיניהם עליו, יתלו כי מִשְׁגה היה וטעה בשיקול הדעת. ואף אם ארע שקרא לאחד שלא לפי כבודו, וחושד שהסגן עשה במתכוון להכעיסו, אם נגעה יראת ה' בלבו, יתאפק ולא יאמר דבר, וישא קל וחומר בנפשו, אם בשר ודם תִּפָּעֶם רוחו בנגוע בקצה כבודו כחוט השערה, על אחת כמה וכמה שיש לו לחוש לכבוד המקום ברוך הוא ולכבוד תורתו הקדושה שלא לעשות שערוריה. והמעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו. ואם אחד בגובה אפו עשה מריבה עם הסגן, אף על פי כן חובה על הסגן להיות מן הנעלבים, ולא יניח ספר התורה וילך. ואם הניחו והלך לו מחמת שהקניטוהו בדברים, ראוי להענישו, כי אם אדם חטא, מדוע לבייש את ספר התורה?! וכל חכם יעשה בדעת, ויחוס לכבוד המקום ולכבוד התורה". (משנ"ב סימן קמא סקט"ז)

גלילה

אסור לאחוז בגוף הקלף של ספר התורה. על כן, אין לגוללו בלי מטפחת (חזו"ע שבת ב רסו). אולם אם הוצרכו לגוללו לפרשה רחוקה, ואי אפשר על ידי מטפחת, המיקל לגוללו בידיו, ובפרט כשנטל ידיו, יש לו על מה לסמוך. (ה"ב ז רעו)

כשגוללים את ספר התורה הרבה עמודים, מן הראוי להוציאו מן התיק ולגוללו בחוץ. אולם בזמנינו שספר התורה קבוע היטב בתוך התיק ואינו יוצא בקלות, נוהגים להקל לגוללו בתוך התיק. (ה"ב ז רפט)

פתיחת ההיכל

הנכון לאחוז בצידה השמאלי של הפרוכת, ולפותחה משמאל לימין, על דרך שאמרו (יומא טו ע"ב): "כל פינות שאתה פונה, לא יהיו אלא דרך ימין". (מרן הראשל"צ שליט"א)

נוהגים שמי שאשתו בהריון בחודש התשיעי, הוא פותח וסוגר את ההיכל, וסימן יפה הוא שיפתח ה' את רחמה ללדת, ויסגרהו לאחר הלידה. (החיד"א ועוד. ח"ב ב)

בריך שמיה

בעת פתיחת ההיכל, אומרים "בריך שמיה וכו'", כמו שאמרו בזוהר הקדוש (ויקהל רו): אמר רבי שמעון כשמוציאים את ספר התורה בציבור לקרוא בו, נפתחים שערי הרחמים בשמים ומעוררים את האהבה למעלה, ואז יאמרו "בריך שמיה". ומנהג בני אשכנז לאומרו בין בחול ובין בשבת, אבל בני ספרד אין אומרים אותו בחול, (רבנו האר"י, החיד"א ועוד.) ומכל מקום ספרדי המתפלל עם בני אשכנז, יאמר עימהם "בריך שמיה". (ח"ב ג, ד)

כשאומר: "אנא [אני] עבדא [עבד] דקודשא בריך הוא [של הקב"ה] דסגידנא [שמשתחווה] קמיה [לפניו], ומן קמי [ולפני] דיקר אורייתיה [כבוד תורתו]", ישתחווה מול ספר התורה, שלא יראה כדובר שקר, שהרי אומר שמשתחווה ואינו משתחווה. ומטעם זה משתחווים גם בעלינו לשבח כשאומרים "ואנחנו משתחווים". וכן נהגו המהרי"ל והאר"י ז"ל להשתחוות. (מהריק"ש, החיד"א ועוד. ה"ע ח"ג קי. חזו"ע שבת א שעא)

רימונים

מעטרים את ספר התורה ברימונים לכבודה של תורה. וכתב רבנו האר"י, שיש להניח את הרימונים על הספר דוקא בעת הוצאתו מההיכל ולא קודם. על כן, הנכון שקודם התפילה יוציאו את הרימונים מספר התורה, ובעת הוצאת הספר, הזוכה במצוה, כשמניח רמון ימין, יכוון לעטרה של חסד. וכשמניח רמון שמאל, יכוון לעטרה של גבורה. כי החסד והגבורה מתגלים ומאירים בעת ההיא. ומן הראוי, שאדם גדול יניח את הרימונים על ספר התורה, ולא ליתנם לילדים קטנים.

כתב גאון עוזנו רבנו יוסף חיים (שו"ת רב פעלים ח"ד יו"ד ס"ל): ענין הלבשת הרימונים ופתיחת ספר התורה, רומז לדברים העומדים ברומו של עולם, כמפורש בספר הקדוש פרי עץ חיים. וסוד שני הרימונים כנגד שתי עטרות של חסד וגבורה, אשר הם מתגלים ומאירים בעת ההיא, וכשמניח רמון ימין, יכוין בעטרה של חסד, וברמון שמאל יכוון בעטרה של גבורה. והנחת הרימונים תהא סמוך להוצאת ספר התורה מההיכל ופתיחת התיק, כדי להראות הכתב שבתוכו, שאז יוצא האור שבתוכו לחוץ. ויפה עושה השמש להסיר את הרימונים מהספר שעה או יותר קודם לכן, כדי שיבוא קונה המצוה להניח את הרימונים על הספר בעת הראוי ומתוקן למצוה זו, שהוא סמוך לפתיחת התיק של ספר התורה להראות לקהל העומדים, ודבר בעתו מה טוב. אבל אם הספר מלובש ברימונים בתמידות, אין ניכר הרמז של הסוד שרומזים הרימונים כנ"ל. גם כי כל דבר מצוה ראוי לעשותו בעת הראויה לו בעת גילוי שורש אור המצוה ההיא למעלה, כי הרימונים נתקנו להלבישם רק בעת הוצאת הספר סמוך לפתיחתו ולקריאתו, שכל אלו הדברים ירמזו לאורות גדולים המתעוררים ומתגלים בעת ההיא כולם ביחד. וזה ברור ופשוט. ע"כ.

הולכת ספר התורה והגבהתו

כשאוחז בספר התורה, יטהו ככל האפשר לצד ימין, כמו שהתורה ניתנה בימין, שנאמר (דברים לג ב): "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ". (ח"ב ח)

כשמוליך את ספר התורה מההיכל לתיבה, יוליכהו מצד ימין שלו שהוא צד שמאל של התיבה. ויוליכהו כשהוא פתוח, כמבואר בדברי רבנו האר"י ז"ל, שבאותה שעה מתגלית הארת האותיות שבספר אל הקהל, וכשמסתכל מקרוב באותיות באופן שיוכל לקרוא היטב, נמשך עליו אור גדול. (הלק"ט, החיד"א, פרי האדמה, רבי יעקב אלגאזי, שמן ששון, ישכיל עבדי ועוד.) וגם כשמוציאים שני ספרי תורה, יוליכום כששניהם פתוחים. (ה"ע ג קיג)

בהולכת ספר התורה, לא ישבו הקהל עד שיניחו את הספר על התיבה. (ח"ב יב)

מכבוד התורה שהציבור ילוו את הספר מההיכל לתיבה, וכן בסיום הקריאה מהתיבה להיכל. כמבואר במסכת סופרים (פרק יד הלכה יא): "כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים, כשהיו מוציאים ומחזירים את התורה, היו הולכים אחריה מפני כבודה". וכן נהג מהרי"ל ללוות את ספר התורה עד הגיעו לארון הקודש. (דרכי משה סימן קמז אות ד)

בית הכנסת שהקהל בו גדול מאוד, ואי אפשר שכולם יראו את אותיות הספר מהתיבה, יוליכו את הספר גם במעברים הרחוקים מן התיבה, כדי לזכות את העומדים שם שימשך עליהם אור גדול. (הלק"ט, אמת ליעקב, החיד"א, בן איש חי, כף החיים. ח"ב ח)

מלמדים את הקטנים לנשק את ספר התורה בהוצאתו והחזרתו, כדי לחבב עליהם את התורה ולזרזם במצוות. וכמו כן, ראוי שכל אחד יגש בעצמו לנשק את הספר, ולא המוליך יושיט את הספר לציבור. (כן נהג רבנו האר"י. הרמ"א סימן קמט ס"א. ח"ב ח)

כשמביטים באותיות שבספר, טוב להסתכל בתיבה שהאות הראשונה שלה כאות הראשונה שבשמו הפרטי. למשל, אם שמו 'אברהם', יחפש תיבה שמתחילה באות א', ויועיל לו להצלחה. (ח"ב ז)

בהגיעו לתיבה, יגביה את הספר ויַרְאה את הכתב לכל הקהל העומדים לימינו ולשמאלו, ויסתובב עם הספר לפניו ולאחריו. והרואים את הכתב, כורעים מעט לפני הספר ואומרים פסוק: "וזאת התורה וכו'". כמבואר במסכת סופרים (פרק יד ה"ח): "מצוה לכל אנשים ונשים לראות את הכתב ולכרוע, ויאמרו: וזאת התורה וכו'". וביום שמוציאים שני ספרים, יגביהו את שני הספרים ויראו את הכתב לציבור כנ"ל. (ח"ב ז. ה"ע ג קיג)

סדר העולים לתורה

חז"ל קבעו שהכהן עולה לתורה ראשון, אחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום, שלא יבואו הציבור לידי מחלוקת מי יעלה קודם. ומכל מקום אם יש בקהל חכם מופלג גדול הדור שהכהנים כפופים אליו, ומוחלים על כבודם, רשאי לעלות ראשון (בית יוסף). וכל שכן כשמתפללים בבית הכנסת של אדם פרטי בביתו. וכן עשה מעשה החכם צבי. (מנחת אלעזר ועוד. ה"ב ז צו)

עלה הכהן ראשון ואין לוי שיעלה אחריו, יברך שוב כהן זה במקום הלוי, ולא יעלה כהן אחר. כדי שלא יאמרו שהכהן הראשון הוא פגום ופסול, ולכן העלו כהן אחר אחריו. (קלה ס"ח)

אין כהן או לוי

אם אין כהן, יעלה לוי במקום כהן, אפילו אם יש שם ישראל תלמיד חכם, ויאמר החזן: "אין כאן כהן, יעמוד לוי במקום כהן". וכן עשה מעשה רב הגאון הראשון לציון רבי דוד חזן, שבמשך שנים רבות לא היה להם כהן בבית הכנסת, והעלו לוי. וכן עשו הראש"ל הגאון רבי יעקב שאול אלישר, הרב הפרד"ס, הגאון רבי חיים פלאג'י, והרב יד אבישלום. ואם אין לוי, יעלה ישראל חשוב במקום כהן, ויאמר החזן: "אין כאן כהן, יעמוד ישראל במקום כהן". ובכל אופן, אם העלו ישראל ראשון, לא יעלה אחריו לוי לעליית שני. כדי שלא יטעו לחשוב שהראשון היה כהן. ואף שאמר החזן "יעמוד ישראל במקום כהן", בכל זאת חוששים שמא נכנסו לאחר מכן אנשים שלא שמעו זאת (משנ"ב ס"ק כג). (סימן קלה ס"ו. שבת ב רפו)

אם לא היה כהן, ועלה אחר במקומו והתחיל לברך "ברוך אתה ה'", ופתאום נכנס כהן, ימשיך את הברכה ולא יפסיק, אבל אם אמר רק "ברכו את ה' המבורך", יענו הציבור "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ויעלה הכהן ויתחיל שוב "ברכו...", וימתין האחר לעליה הבאה [אם הוא לוי לעליית לוי, ואם הוא ישראל לעליית שלישי]. והוא הדין אם התחיל הכהן לברך בעליית שני ופתאום נכנס לוי. (סימן קלה ו, ז. שבת ב עדר)

כהן או לוי בשאר עליות

לאחר שעלה ישראל עליית שלישי, רשאים לעלות כהנים ולויים לשאר עליות, ויאמר החזן "אף על פי שהוא כהן [לוי]". אך לא יעלו שני כהנים זה אחר זה, או שני לויים זה אחר זה, אלא יעלו ישראל ביניהם. ואמנם כל שיש קדיש ביניהם, רשאים לעלות כהן אחר כהן, כגון: עליית משלים ועליית מפטיר. (קלה ט, י. שבת ב רצ)

בני אשכנז נוהגים שלא לעלות כהן ולוי לשאר עליות כלל, לבד ממפטיר. שמא יאמרו שאינו כהן או אינו לוי, אבל במפטיר כיון שאמרו קדיש, הרי זה כתחילת קריאה. (משנ"ב שם)

במקום צורך, רשאי הכהן או הלוי לעלות שלישי, ובלבד שניכר הדבר שמפאת סיבה מיוחדת הוא עולה, כגון עלייה מיוחדת שרבים קופצים עליה לקנותה בדמים מרובים, כעליית שלישי במנחה של יום הכיפורים שקוראים בה הפטרת יונה, וניכר שמפני חשיבות עלייה זו הוא רוצה לקנותה, ויאמר החזן אף על פי שהוא כהן או לוי. וכן בתשעה באב בשחרית או מנחה שהשלישי הוא המפטיר. (חזו"ע שבת ב רצב)

כהן שקנה עליית מפטיר לעילוי נשמה וכיוצא, ולא היה כהן אחר מלבדו, והעלוהו עליית כהן, רשאי לעלות גם מפטיר. והוא הדין ללוי או לישראל שעלה עלייה וקראוהו לעלייה נוספת כשישי או מפטיר [כגון שלא נמצא מי שיודע לקרוא את ההפטרה כהוגן אלא הוא]. והטעם בזה, כי אין איסור לאדם אחד לעלות פעמיים באותו ספר תורה, אבל בשני ספרים אין לעלות, מחשש שמא יוציאו לעז על הספר הראשון ויאמרו שמה שהוא עולה שוב בספר השני, כי הספר הראשון היה פסול. וכן עשה מעשה מהרי"ל שעלה לוי וגם מפטיר, וכן נהג הגאון רבי נתן אדלר לעלות כהן ומפטיר בכל שבת בקביעות. (כן כתבו הריב"ש, אליה רבה ועוד. שבת ב שכז)

ירבו שמחות בישראל

כשיש בעלי שמחה כחתן, או בעלי ברית [סנדק, מוהל ואבי הבן], או בר מצוה וכיוצא, נוהגים להעלותם לתורה [אפילו בימי החול כשני וחמישי]. ואם יש כמה בעלי שמחה, החתן קודם לכולם, מפני שחתן דומה למלך (פרקי דרבי אליעזר טז. ילקוט שופטים ע). והסנדק קודם לאבי הבן והמוהל, מפני שמכניס עצמו למצוה שאינו חייב בה. (ח"ב סט)

מנין העולים

מנין העולים לספר תורה בשני וחמישי הוא שלשה. בראש חודש וחול המועד ארבעה, אין להוסיף עליהם ואין לפחות מהם. ביום טוב עולים חמשה. ביום כיפור ששה. ובשבת שבעה מלבד המפטיר, אין לפחות מהם, אבל מותר להוסיף עליהם.

אף אם יש שני חתני בר מצוה, או בעלי ברית וכיוצא בשני וחמישי, אין לעלות עולה נוסף כדי לכבד את שניהם. ואולם רשאים לבקש מהכהן שיצא לחוץ וכך יעלו את שניהם. ואם אין עשרה אנשים מבלעדי הכהן, או שאין הכהן רוצה לצאת, יאמרו "אף על פי שיש כאן כהן, יעמוד ישראל במקום כהן בכבוד". והוא הדין בכל זה אם הגיעו אורחים חשובים ונכבדים מאוד ורוצים להעלותם לתורה. (ח"ב לה, לח)

כשמעלים מוסיפים בשבת ומועד, ישתדל הקורא לקרוא לכל עולה שלשה פסוקים אחרים, בפרט שפעמים רבות מחמת שחוזר על הקריאה כמה פעמים, אין הציבור מטים אוזן לשמוע, ונכשלים בשיחה בטלה בקריאת התורה ובבית הכנסת. אך אם הפרשה קצרה וישנם הרבה עולים, רשאי לחזור על אותם פסוקים כמה פעמים, כמו שנוהגים בשמחת תורה. ובני אשכנז לא נהגו להקל בזה אלא בשמחת תורה או במקום צורך. (ה"ב ז קנג)

בית הכנסת שמתפללים שם ציבור גדול, טוב ונכון שיעלו מוסיפים בכל שבת, כדי שכל אחד מהקהל יעלה לתורה לפחות פעם בחודש. רק שלא ירבו בעולים מדי, פן יקוצו הצבור וידברו דברים בטלים. (בנין שלמה. שבת ב רכב)

הדיוק בקריאה

הקורא בתורה צריך להיות בקי בביטוי האותיות והנקודות וטעמי המקרא היטב, ויזהר שלא להחליף בין אות שיש בה דגש לאות שאין בה דגש וכיוצא. ופעמים שמשתנה המשמעות מחמת כן, למשל בפסוק (בראשית לב יח): "וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר, כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ", משמעו להיכן תלך, אך אם ידגיש את הנו"ן ויאמר וְאָנָּה תֵלֵךְ, תהיה המשמעות בבקשה תלך. וכן להיפך (בראשית א י, כב): "וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים", שהוא מלשון ים, ואם יקרא יַמִים בלי דגש במ"ם, תהיה המשמעות לשון ימים ולא לילות. וכהנה דוגמאות רבות במקרא.

על כן ראוי לכל קורא בתורה שילמד היטב את כללי הדקדוק היסודיים, כדי שלכל הפחות לא יטעה טעויות המשנות את הענין (סימן סא סכ"ג. ה"ב ז ריז). ויש כיום "תיקוני קוראים" שמדגישים את כל ההבדלים הנ"ל, וכדאי להכין מהם את קריאת הפרשה. ועיין בחוברת "השבת בהלכה ובאגדה" בענין "שנים מקרא ואחד תרגום" במעלת וחשיבות טעמי המקרא שמקורם מהלכה למשה בסיני. וחובה על כל איש ללומדם, ולחנך בהם את בניו מקטנותם, כמבואר שם מדברי חכמינו, "כֻּלָּם נְכֹחִים לַמֵּבִין, וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת" (משלי ח ט).

יש נהגו להעמיד אדם שבקי בטעמי המקרא ויודע לסמן אותם היטב לקורא, או ללחוש לו את שמות הטעמים, וזה עדיף יותר משהקורא עצמו יסתכל מידי פעם בחומש שעל ידו, כי יש חשש שמא יקרא איזו תיבה שלא מתוך הספר. (ה"ב ז ריט)

כיבוד אב

אב שעולה לתורה, צריך בנו לעמוד לכבודו במשך כל זמן עלייתו, ואם האב ממתין לעולה אחריו, רשאי הבן לשבת, אך כשחוזר האב למקומו, שוב יעמוד. ואם עלה האב לעליית מפטיר, די לעמוד בקריאת הפסוקים שבתורה, ואין צריך לעמוד גם בקריאת ההפטרה. ויעמוד גם לסבו, לחמיו, לדודו ולאחיו הגדולים. (ה"ע ח קסג, קסד, קסז) ועיין עוד בדינים אלו בהרחבה בחוברת "כבוד אב ואם בהלכה ובאגדה".

כבוד התורה

מכבוד התורה שיעמדו הציבור בשעה שרב בית הכנסת עולה לתורה. והמנהג הרווח לעמוד עד סיום הברכה הראשונה. ועיין בחוברת "חג הסוכות בהלכה ובאגדה" בענין חתן תורה.

העלייה לתורה, הברכות והקריאה

כשעולה לתורה יעלה בדרך הקצרה לתיבה ובזריזות, מפני כבוד הציבור שלא ימתינו לו, וגם כדי להראות שחביבה עליו התורה וממהר לקרוא בה. ואם שני הדרכים שוות, יעלה מצד ימין וירד מצד שמאל. (סימן קמא ס"ז ומשנ"ב ס"ק כב, כה)

כיצד מברכים - קודם הברכה, יַרְאֶה הקורא לעולה את הפסוק שמתחיל לקרוא בו, ובשעת הברכה יאחז על ידי מטפחת בשתי יריעות הספר, ולאחר הברכה יסיר את ידו השמאלית וישאיר את יד ימינו על היריעה הימנית במשך כל הקריאה, והחזן יאחז בידו השמאלית במטפחת את היריעה השמאלית במשך כל הקריאה. וכשהעולה לתורה הוא הקורא בעצמו, יאחז בשתי ידיו בשתי היריעות גם בעת הקריאה. וכן מנהג מרן הראשל"צ שליט"א. כתב בכף החיים (קלט ס"ק כד), כשיעלה לקרוא בתורה, לא יאחז בתיק אלא ביריעה עצמה, יד אחת מצד זה ויד אחת מצד זה, ויאחז על ידי מפה של הספר ולא ביד ממש. וסמכו זאת על הפסוקים: "לָקוֹחַ אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה", וכן "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ", למדנו שהיה ספר התורה בידו של יהושע, שאין לומר 'הזה' אלא למי שתופס החפץ. (קלט סעי' ד, ה, יא. בית יוסף, ומג"א)

מנהג בני אשכנז בעת הברכה לאחוז בשני עמודי העץ של ספר התורה, ולסגור את העיניים או להטות הפנים לצד שמאל, שלא יהיה נראה שמברך מהספר. (משנ"ב קלט ס"ק יט)

יש מבני אשכנז נוהגים לעמוד כשעונים: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", אך מנהג בני ספרד שלא לעמוד. (רבנו האר"י, החיד"א ועוד. כף החיים קמו אות כא. ה"ב ז רא)

קול רם - כתב מרן בשלחן ערוך (קלט ס"ו): "אומר ברכו והברכות בקול רם, והאומרם בלחש, טועה". ויזהר בזה מאוד, כי המברך בלחש הריהו גזלן, שגוזל את הציבור ממצוה של עניה אחריו. ויש אומרים שלא יצא ידי חובה, וצריך לברך שוב. אמנם להלכה אינו חוזר לברך, שספק ברכות להקל (ה"ב ז קעד). וכתב המשנה ברורה (ביאור הלכה סימן נז): "ובדבר הזה נכשלים בעוונות הרבים הרבה אנשים שמברכים על התורה בלחש, ושומעים ממנו רק הסמוכים לו העומדים על הבימה, ועל ידי שהם עונים נשמע למרחוק לקהל, ומחטיאים בעצלותם את הרבים". ישמע חכם ויוסף לקח.

לכתחילה צריך יברך בקול רם שכל הציבור ישמעו את קולו, אך אם קשה לו הדבר מאוד, יברך באופן שלפחות עשרה אנשים שומעים אותו. (ה"ב ז קעה)

אם ברך העולה וחלק מהציבור לא שמעו, יענו עם שאר הציבור ששמעו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". אבל אם כל הציבור לא שמעו, אף ששמעו את החזן עונה אחריו "ברוך ה' המבורך..." יענו רק 'אמן' אחר עניית החזן. (בית יוסף ורמ"א קלט ס"ו. ה"ב ז קעו)

עניית 'אמן' - המנהג שהחזן עונה 'אמן' עם הציבור בקול רם, ומאריך בו קצת יותר מהציבור, כדי שיבינו שמתחיל לקרוא ויטו אוזן לשמוע. וטוב שיפסיק קצת בין אמן לתחילת הקריאה, כדי שלא יהיה נראה כאילו האמן היא חלק מהקריאה. (מ"ב קמא יז)

לקרוא עם החזן - העולה לתורה צריך לקרוא יחד עם החזן, ואם אינו קורא עמו, יש חשש שברכותיו לבטלה. ומבואר בזוהר הקדוש שיקרא עם החזן בלחש מאוד שאפילו אוזניו לא ישמעו. (סימן קמא ס"ב. ה"ע ג קכט. ה"ב ז רו)

יש לשאול, הרי כלל בידינו "שומע כעונה", דהיינו שאם השומע מכוון לצאת ידי חובה מחברו, נחשב לו כאילו הוא עצמו אמר. כמו בקריאת המגילה שהחזן קורא והציבור שומעים ויוצאים ידי חובה כאילו הם קראו המגילה, ואם כן מדוע לא נאמר גם בקריאת התורה שישמע העולה מהחזן, ויחשב לו כאילו הוא עצמו אמר? ויש ליישב שבקריאת התורה לא תיקנו חז"ל לברך אלא כשקורא בפיו דוקא ולא כששומע מהחזן, כי מאחר והקריאה היא חובת שמיעה לציבור [שדוקא כשיש עשרה חייבים לשמוע ספר תורה, ולא חובה על כל יחיד ויחיד כקידוש וקריאת מגילה,] אם כן מה כוחו של העולה לתורה יותר מהציבור שרק הוא מברך, הלוא כולם שומעים, לכן אצלו הקריאה מעכבת. (היעב"ץ ועוד. ה"ע ג קל)

עם הארץ שלא יודע לקרוא, אין להעלותו לתורה, שהרי אינו ראוי לברך וברכותיו לבטלה כנ"ל. ואם העלוהו, אינו מצטרף למנין ז' עולים. (הריב"ש, הרשב"ש, רדב"ז ועוד. שבת ב רס)

קריאה מעומד - הקורא והעולה צריכים לעמוד, ואפילו לא יסמכו עצמם על התיבה. ואולם בעל בשר שקשה לו לעמוד או חולה וזקן, רשאי לסמוך עצמו. ולמדו זאת מהקב"ה שאמר למשה רבנו (דברים ה כז): "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם", ואם הקב"ה כביכול עמד, כל שכן שעם ישראל עמדו. והעולה הוא כמו ישראל ששומע ומקבל את התורה. ועוד טעם, שכשם שהתורה ניתנה באימה ויראה, כך מקבלי התורה צריכים לנהוג באימה ויראה, על כן עומדים בעת קריאת התורה. (סימן קמא ס"א)

אם הקורא עצמו עולה לתורה, יעמוד משהו על ידו, כי כשם שניתנה התורה לישראל על ידי סרסור [אמצעי, שהוא משה רבנו ולא ישירות מהקב"ה], כך אנו צריכים לנהוג בה על ידי סרסור. (סימן קמא ס"ד)

שמיעה מיושב - כתב מרן השלחן ערוך (סימן קמו ס"ד): אין הציבור צריכים לעמוד בעת שקוראים בתורה. כן כתבו הטור והבית יוסף בשם רב שר שלום גאון, וכן כתב המנהיג: "אותם שעומדים בפני ספר התורה משעת הוצאה עד שעת חזרה, טועים בפירוש הפסוק (נחמיה ח ה): "וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם... וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם", ואינו לשון עמידה ממש אלא לשון שתיקה, כמפורש בגמרא (סוטה לט ע"א): כיון שנפתח ספר תורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר: "וכפתחו עמדו כל העם", ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר וכו'", וכן כתב המרדכי, ושכן מבואר בתלמוד ירושלמי. וכן דעת הפר"ח והגר"א ועוד. וכן נהג רבנו האר"י ז"ל שלא לעמוד. ואמנם יש מבני אשכנז הנוהגים לעמוד בעת הקריאה. מאחר שמהר"ם מרוטנבורג היה עומד. (ב"י קמא)

עשרת הדברות - אין לעמוד בשעה שהחזן קורא עשרת הדברות [בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן ובחג השבועות], כי אין שום מעלה בפסוקים אלו יותר משאר פסוקי התורה, וכולם ניתנו מבורא עולם שווה בשווה בהר סיני. ואם יעמוד בעת קריאתם, יש לחוש לרשעים שיאמרו שרק עשרת הדברות ניתנו למשה בסיני חס ושלום. כן כתב הרמב"ם בתשובה (סימן מו): בכל מקום שמנהגם לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות, ראוי למונעם מזה, בהיות שמגיע מזה הפסד אמונתנו, שיבואו לחשוב ולהאמין שיש יתרון לעשרת הדברות על שאר התורה, וזה דבר קשה עד מאד, שהאומר אין תורה מן השמים אין לו חלק לעולם הבא. ואין הבדל בין מי שמכחיש את התורה בכללה, לבין המכחיש פסוק אחד מן התורה, וכמבואר בגמרא (סנהדרין צט ע"א), שהאומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שמשה מפי עצמו אמרו, אין לו חלק לעולם הבא. ולכן ראוי לסתום כל הפתחים המביאים לאמונה רעה זו. ולכן ביטלו קריאת עשרת הדברות בכל יום, מפני תרעומת המינים. ומה שטען חכם אחד שאנשי בבל נוהגים לעמוד, אין טענה זו כלום, לפי שאם נראה אנשים בריאים וחולים, לא נחלה אנחנו את הבריאים כדי שיהיו שווים לחולים, אלא נשתדל להבריא את החולים להשוותם לבריאים. ע"כ. (חזו"ע שבת ב רס)

גלילה - כבר התבאר לעיל שאסור לאחוז בגוף הקלף של הספר. ועל כן אם הוצרכו בעת הקריאה לגוללו לעמוד הבא, יגללוהו באמצעות מטפחת (ה"ע ג קכה. ה"ב ז רעו). וכיום ישנו גלגל המחובר לעץ עם הקלף וקל להעביר בו את הספר מפרשה לפרשה, וראוי שיעשו כן בכל ספרי התורה, שבכך הם נשמרים יותר וקל לגוללם.

אמת תורתנו הקדושה - לאחר הקריאה יברך העולה מיד ללא תוספת תיבות אלו, שהרי תיכף אומר מעין זה, "אשר נתן לנו את תורתו תורת אמת". (יבי"א א ט. שבת ב ער)

ברכה אחרונה - יאחז העולה בשני צדדי הספר למעלה, ויכסה את האותיות במטפחת ויברך, וישאירהו מכוסה עד העולה הבא. שאין זה כבוד לספר תורה שישאר פתוח עד שיבוא אחר. ומנהג בני אשכנז לסגור את הספר ולברך, ולהשאירו סגור עד העולה הבא. (קלט סעי' ד, ה. ח"ב פו)

המתנה לעולה הבא - אחר שסיים עלייתו, ימתין בתיבה עד שיעלה העולה אחריו, מפני כבוד הספר שלא יניחהו כך. ויש מהדרים להמתין עד סיום עליית השני. מפני שאם ילך למקומו בשעה שקורא השני, אולי לא ישמע כהוגן את הקריאה. (סימן קמא ס"ז ומשנ"ב)

חזרת העולה למקומו - תהיה בנחת ולא במהירות, כדי שלא יהיה נראה עליו כמשא מה שעלה לתורה. ויחזור בדרך הארוכה יותר למקומו. (סימן קמא ס"ז ומשנ"ב)

חזק וברוך - אחר העלייה, נהגו לומר לעולה: חזק וברוך, והוא משיב: "חזקו ואמצו" או "כולכם ברוכים". וסמך לזה מהפסוק (יהושע א ז): "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה". וגם כי העולה לתורה, מקבל הארה של שפע קדושה וטהרה, ונעשה ראוי לברך את אחרים, ושעת רצון היא, והברכה מתקבלת יותר. (קלט סי"א, ב"י, כנסת הגדולה)

אין נכון להסתובב בין הקהל וללחוץ ידיים לכולם, בפרט שדבר זה גורם בלבול בציבור ולא שומעים את המשך הקריאה כהוגן, ודי שיאמר "כולכם ברוכים" וישב במקומו. והגר"ח פלאג'י ביטל את המנהג שהיו מנשקים את ידי הרב בסיום עלייתו לתורה, מפני הבלבול שנעשה מחמת כן, ורק העולה לתורה, כשמסיים את עלייתו יגש לרב וינשק ידו. (ה"ב ז רטז)

כיבוד אב - המנהג שבסיום עליית האב לתורה, ניגש הבן ומנשק ידו ואביו מברכו. וכן בן המסיים עלייתו לתורה, ניגש אל אביו ומנשק ידו ואביו מברכו, שזה בכלל מצות עשה שציונו האל לכבדם. (בן איש חי שנה א פרשת ויקרא אות יא. ה"ב ז רטז)

קדיש - ביום שמוציאים שני ספרי תורה ואומרים קדיש אחר כל ספר, כגון ראש חודש שחל בשבת, גם אם יש בבית הכנסת רק ספר תורה אחד וגוללים למקום הקריאה, אומרים שני קדישים. (ח"ב קעה)

הדיבור אסור

כתב מרן בשלחן ערוך (סימן קמו סעי' ב, ג): "ראוי ונכון למדקדק בדבריו לכוון דעתו ולשמוע את כל פרשיות התורה מפי הקורא. ואסור לדבר כשהמפטיר קורא בנביא כמו בספר תורה". וכתב המשנה ברורה (ביאור הלכה): סעיף זה הוא תוכחת מגולה לאותם האנשים המפקירים את נפשותם ומספרים בשיחה בטלה בעת הקריאה, שאם בין עולה לעולה שהספר סגור, אסור לספר עם חברו, ויש אוסרים אפילו בדברי תורה, כמה יגדל האיסור בעת שהספר פתוח, שבזיון הוא כשמסיר אוזנו מלשמוע דבר ה', וגדול עוונו מנשוא, שאפילו מי שיוצא באמצע הקריאה אמרו עליו בגמרא "ועוזבי ה' יכלו", כל שכן זה שעומד בבית הכנסת ואינו רוצה להטות אוזנו לתורה, ומלבד זה מצוי כמה פעמים חילול השם על ידי זה ברבים, כגון שהוא עומד ועוונו נראה לעין כל, ויש בזה חשש של "לא תחללו את שם קדשי", גם כמה פעמים דבריו מעורבים בלשון הרע ורכילות מראשן ועד סופן, ומלבד זה האיסור של שיחה בטלה בבית הכנסת ובית המדרש שהוא גם כן איסור גדול. ראה וחשוב כמה איסורים עובר בדיבורו, וגם תפילתו מתועבת עבור זה לפני ה', שנאמר (משלי כח ט): "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה", ואשרי מי שנותן כבוד לתורה, וכמו שנאמר (שמואל א ב ל): "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וכו'".

היציאה אסורה

אסור לצאת באמצע הקריאה בתורה, אבל מותר לצאת בין עולה לעולה, ובפרט במקום צורך. ואם ישנם רק עשרה, לא יצא אפילו בין עולה לעולה. (ה"ע ג קלד. ה"ב ז רכד)

אם באמצע הקריאה יצאו מעט אנשים ונשארו לפחות ששה, רשאים לעלות שאר העולים של חובת היום בברכה, שכיון שהתחילו בהיתר, מותר להם לסיים את הקריאה. והעולה האחרון לא יאמר קדיש, כיון שהקדיש ענין אחר הוא ואינו חלק מהקריאה. ואם ארע כן ביום שיש בו הפטרה, לא יעלה מפטיר, ויקראו ההפטרה בלי ברכה. (ה"ע ג קכד)

חזרת ספר התורה

גם כשמחזירים את ספר התורה להיכל, יחזירוהו כשהוא פתוח, כיון שגם אז נמשכת הארה קדושה למסתכלים באותיות. (ישכיל עבדי, שמן ששון. ה"ע ג קיג)

מנין הפסוקים

במנחה של שבת ובשני וחמישי, קוראים בתורה לפחות עשרה פסוקים, ואם טעה וקרא תשעה פסוקים, יצאו ידי חובתם. ואף אם דילג פסוק אחד באמצע, אם בסך הכל קרא עשרה פסוקים, יצאו, כיון שישלים אותו בשבת הבאה, אבל אם קרא רק תשעה פסוקים [שלשה פסוקים לכל עולה], חוזר לקרוא את הפסוק שדילג ועוד שני פסוקים בלי ברכה, שספק ברכות להקל. (קלז סעי' ב, ג. ה"ב ז קלט)

אם טעה הקורא בשבת בבוקר ודילג פסוק אחד מהפרשה, חוזר וקורא את הפסוק שדילג ועוד שני פסוקים בברכה, ואפילו נזכרו לאחר מוסף. אבל אם דילג במועדים, דינו כבמנחה של שבת, כיון שבלאו הכי קוראים פרשיות אלו בשבתות השנה. (קלז ג)

כל עולה לתורה, צריך לקרוא לפחות שלשה פסוקים. ואם טעה וקרא שני פסוקים [בין בשני וחמישי בין בשבת], חוזר ומברך שוב וקורא שלשה פסוקים. (קלז ס"ד. ה"ב ז קמה)

ציבור שטעו וקראו בשני או בחמישי מפרשה אחרת, יצאו ידי חובתם. (ה"ב ז צה)

היכן מפסיקים בקריאה

בתורה ישנן פרשיות פתוחות ופרשיות סתומות, ופרשיות אלו מסומנות בין הפסוקים שבחומש באות פ' [פתוחה] ובאות ס' [סתומה]. ועל הקורא לשים לב שלא לסיים לעולה פסוק אחד או שניים לפני פרשה פתוחה או סתומה. והטעם בזה, כי אם יצא עתה משהו מבית הכנסת, יוכל לטעות ולחשוב שהעולה אחריו יקרא רק שני פסוקים שנשארו עד סיום הפרשה, והרי לא קוראים פחות משלושה פסוקים. וכמו כן, לא יסיים לעולה אחר פסוק אחד או שניים מתחילת פרשה פתוחה או סתומה. כי אם יכנס עתה משהו לבית הכנסת ויראה שקוראים לעולה הבא אחר פסוק או שניים מתחילת הפרשה, יחשוב שהקורא לפניו קרא רק פסוק או שניים. (קלח ס"א)

ישתדל הקורא תמיד לפתוח את הקריאה בדבר טוב ולסיים בדבר טוב. (קלח ס"א)

טעות בברכות

אם שכח העולה לומר "ברכו" והתחיל מיד בברכה, אם נזכר כשאמר ברוך אתה ה', יאמר: "לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ", שֶׁיֵּרָאֶה כאומר פסוק (תהלים קיט יב): "בָּרוּךְ אַתָּה ה', לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ", ויחזור לברכו. וכמו כן, אם אמר ברוך אתה ה' אלוקינו, ונזכר, ימשיך: "כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחוֹרֵב", שֶׁיֵּרָאֶה כאומר פסוק (דברים ה ב): "ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב". אבל אם נזכר לאחר מכן, ימשיך את הברכה ולא יחזור לומר ברכו. (ה"ב ז קעז)

הברכה הראשונה שקודם הקריאה היא "אשר בחר בנו וכו'". והברכה האחרונה שלאחר הקריאה היא "אשר נתן לנו וכו'". ואם טעה בברכה הראשונה וברך "אשר נתן לנו", אם עדיין לא אמר ברוך אתה ה', יחזור לומר "אשר בחר בנו", אבל אם אמר ה', לא יחזור. ולאחר הקריאה יברך "אשר בחר בנו". ואם טעה וברך שוב "אשר נתן", אינו חוזר. (ח"ב פח)

וכן, אם טעה בברכה האחרונה וברך "אשר בחר בנו", אם עדיין לא אמר ברוך אתה ה', יחזור לומר "אשר נתן לנו", אבל אם אמר ה', לא יחזור. (ח"ב פט)

הפסק בקריאה ובברכות

מי שעלה לתורה ולא חש בטוב בתוך הקריאה, וכן חתן בר מצוה שהתרגש מאוד ואינו יכול להמשיך, יעלה אחר תחתיו ויחזור לקרוא מתחילת הקריאה שקרא הראשון. ולכתחילה לא יברך ברכה ראשונה, אלא ברכה אחרונה לאחר הקריאה. והמברך, יש לו על מה לסמוך. (ה"ב ז קפב)

אחר שברך ברכה ראשונה, אסור לדבר עד אחר הקריאה והברכה האחרונה. ואם דיבר לאחר הברכה הראשונה קודם שהתחיל לקרוא אפילו מילה אחת, אם הדיבור היה מענין הקריאה, אינו חוזר לברך, אבל אם היה שלא מענין הקריאה ואפילו בדברי תורה, הרי זה הפסק וצריך לחזור ולברך. ואולם, אם דיבר לאחר שקרא אפילו פסוק אחד, אינו חוזר לברך. שכיון שהתחיל במצוה, נמצא שהיה לברכה על מה לחול. (סימן קמ ס"ב ומשנ"ב. ה"ב ז קפח)

כבר בארנו שקודם הברכה צריך להראות לעולה לתורה את הפסוק שממנו מתחיל לקרוא, ואם הראה לו את הפסוק, אך לאחר הברכה התברר שהקריאה היא במקום אחר או בפרשה אחרת, אינו חוזר לברך, כי ספק ברכות להקל. והוא הדין אם נמצאה טעות בספר תורה מיד לאחר שברך, והוצרכו להביא ספר תורה אחר, ישתוק המברך ולא ידבר בינתיים, ויקרא מהספר השני בלי לברך שנית. (ח"ב צו, צז)

מי שהיה צריך לומר חצי קדיש אחר עלייתו לתורה, וטעה והתחיל בקדיש קודם הברכה האחרונה, יסיים את הקדיש ואחר כך יברך את הברכה האחרונה. (ה"ב ז קפח)

טעות בקריאה

אם טעה הקורא בטעמי המקרא או בניקוד, יש להחזירו. ואם המשיך בקריאה, אינו חוזר. ואם טעה בביטוי תיבה או אות, יחזירוהו, אך אם המשיך עד שסיים את העלייה, אינו חוזר. וכל זה בטעות שלא משתנה הענין, אבל בטעות שמשתנה הענין, אפילו אם סיים את העלייה וברך, העולה אחריו חוזר מאותו פסוק שטעה זה וממשיך על הסדר. (ה"ב ז ריח)

טעות בספר התורה

אם נמצאה טעות בספר התורה באמצע הקריאה, מוציאים ספר תורה אחר וממשיך לקרוא בו מהפסוק שנמצאה בו הטעות, ויקרא לפחות שלושה פסוקים או עד סיום העלייה, ויברך ברכה אחרונה. ויש מבני אשכנז שנוהגים שאם כבר קראו ג' פסוקים בספר הראשון וזה מקום שאפשר להפסיק בו [כמבואר לעיל היכן מפסיקים בקריאה], פוסק שם ומברך, ואחר כך משלימים את שאר העולים בספר השני. (סי' קמג ס"ד. ח"ב קמז)

אם נמצאה טעות בימי שני וחמישי בעליית שלישי [או בראש חודש בעליית רביעי] וכבר קרא ג' פסוקים, אין צריך להוציא ספר אחר [אפילו קראו בסך הכל רק ט' פסוקים], ויאמר קדיש בלי ברכה אחרונה, [ולבני אשכנז יברך]. אך אם לא קרא ג' פסוקים, יוציאו ספר תורה אחר ויקרא בו לפחות ג' פסוקים מקריאה זו ויברך. (ח"ע שבת ב שכח. ח"ב קמט. ה"ב ז רלח)

גם אם נמצאה טעות בעליית שביעי, יוציאו ספר תורה אחר להשלים הפרשה. וגם אם לא נשארו ג' פסוקים לסיום הפרשה, יחזור לקרוא שלשה פסוקים. (שבת ב שכ. ז רלה)

אם נמצא פירוד באות, אך אינו ניכר מיד אלא לאחר התבוננות, אין צריך להוציא ספר תורה אחר. והטעם בזה, כי אף שלכתחילה צריך לתקנו, מכל מקום כיון שמועיל תיקון כזה בתפילין, ואין זה נחשב שנכתבו האותיות שלא כסדרן, נמצא שזה כשר מן הדין, ולכן מכשירים גם בספר תורה. ורק אם ניכר הפירוד בעליל, שאז לא מועיל לתקן בתפילין משום שלא כסדרן, פוסלים גם בספר תורה. כן פסקו בספר אמת ליעקב, לדוד אמת, בית מנוחה, זרע דוד, שמחת כהן. וכתב בשו"ת בני יהודה עייאש, שהדבר פשוט שאין להוציא ספר תורה אחר בשביל זה, וזה נראה לי לכל הדעות. (שו"ת יביע אומר ח"ז סימן ב)

ספר תורה פסול

ציבור שיש להם ספר תורה אחד בלבד, ונמצאה בו טעות באופן שנפסל הספר, יקראו בו, אך לא יברכו העולים לתורה. והעולה עליית 'מפטיר', יברך את ברכות ההפטרה לפניה ולאחריה על קריאתו בפסוקים שבנביא.

וכה סיפר מרן הראשון לציון שליט"א: בנוסעי ממצרים לארץ ישראל בשנת ה'תש"י, הוצרכנו לעבור דרך איטליה בעיר ברינדיזי ששם היה מחנה עולים שמגמת פניהם היתה לעלות לארץ ישראל, וראיתי שהיו מוציאים את ספר התורה בשבת לקרוא בפרשת השבוע, אך אחר העיון היטב בספר התורה, מצאתי שהוא פסול כי היו בו הרבה טשטושים ופירודים ודיבוקים, עד שכמעט אי אפשר לתקנו ולהכשירו, ומאחר ולא היה להם ספר תורה אחר, הוריתי להם שמכאן ולהבא יקראו בו בלי ברכה. וכן עשינו כחודש ימים מידי שבתי שם, עד שבאה אוניה שעלינו בה לארץ ישראל. (חזו"ע שבת ב שכד)

הכשרים והפסולים לעלות לתורה

קטן שהגיע לחינוך [שש ומעלה, כל ילד לפי הבנתו,] - רשאי לעלות לתורה בשבת ולקרוא עלייתו, ומצטרף לשבעת העולים, וכל שכן שרשאי לעלות מפטיר. [ופשוט שמדובר בקטן שמנקה את גופו כהוגן, אבל אם לא ברור לנו כן, אין להעלותו לספר תורה, כמו שאין עונים אחריו 'אמן'.] ואולם בשני וחמישי, לא יעלוהו אלא במקום צורך, וכגון שחוגגים לו את טקס הנחת התפילין כמה ימים קודם יום בר המצוה האמיתי. ולכתחילה לא יקרא הקטן את כל הפרשה בשבת, אלא בשעת הדחק כשאין להם קורא אחר. (ה"ע ג קכ. ח"ב נח, נט)

קטן כהן - אם אין כהן למעלה מגיל בר מצוה שיעלה לתורה, ויש כהן קטן שהגיע לגיל חינוך, יעלה הכהן הקטן, ואין בזה פחיתות כבוד לשאר העולים, כי הכבוד הוא לזרעו של אהרון הכהן, ומפאת יחוסו הוא עולה. כן פסקו מפורש הגאונים, רב האי גאון, שבלי הלקט, האשכול, המאירי, הרא"ש, הרדב"ז, מהרימ"ט, ערך השלחן, רבי עקיבא איגר, באר המים, מנחת חינוך, מהרש"ם, מהר"ם שיק, מהרש"ג, משפטי עוזיאל ועוד. וכן מבואר מהספרא, הרמב"ם, החינוך, בה"ג ועוד. (חזו"ע שבת ב רמט)

סומא - המנהג להעלות סומא לספר תורה, ויחזור אחר הקורא מילה במילה. ואף על פי שאינו קורא מתוך הכתב, בכל זאת המנהג לסמוך על הפוסקים שדי כשקורא על פה עם החזן, ובפרט כשיש לו שמחה או יום השנה, שיש בזה גם כבוד הבריות. (ה"ב ז קסז)

מחלל שבת בפרהסיא [בפני עשרה יהודים] - לכתחילה אין להעלותו למנין שבעה עולים בשבת, אלא רק לעליית מוסיף לאחר עליית שישי, ועונים אחריו 'אמן'. אולם אם הוא חתן שרגילים להעלותו שלישי, ואם לא יעלוהו, יש חשש שיגרם ריב ומדון, מותר להעלותו, אלא שיוסיפו על מנין העולים עוד יהודי אחד כשר. (ה"ע ג קכ)

חתן בר מצוה המחלל שבת - ובא לבית הכנסת להנחת תפילין, יש להעלים עין ולהעלותו שלישי. והגם שאי אפשר בימי החול להעלות מוסיף כנגדו, מכל מקום יש לסמוך על הפוסקים האומרים שמחללי שבת בזמנינו הינם כתינוקות שנשבו, מפני שאינם יודעים את חומר הענין, וכמו שכותב הרמב"ם שבניהם ותלמידיהם של הקראים נחשבים כאנוסים וכתינוק שנשבה. וכתב החפץ חיים שמצוה לאהוב אותם, מאחר ואין אנו יודעים להוכיח. וכיון שכל הטעם שמחלל שבת בפרהסיא, דינו כמומר לכל התורה, מפני שעושה מעשיו בחוצפה קבל עם ועדה, וזהו בזמן שהעדה כולם קדושים, אבל בזמן הזה שבעוונות הרבים פשתה המספחת והופקר חילול שבת בפומבי ובראש כל חוצות, ואינם יודעים חומרת האיסור כלל, אין להם דין מומר. וכתב בשו"ת זקן אהרן, לפיכך צריך להיות מתון ביותר בעניינים אלו שלא לדחות אבן אחר הנופל, וכמאמר חז"ל (סוטה מז ע"א): "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". (ה"ע ג קכג. ה"ב ז קלו) ומה טוב שרב בית הכנסת, ידבר על לב הנער, ויקרבו אליו בעבותות אהבה וחיבה, ואט אט יבהיר לו את מעלת שמירת השבת וקיום המצוות, עד שיערו עליו רוח טהרה ממרום, ויזכה לקיים את כל המצוות כדת וכדין.

קרובי משפחה - המנהג שלא להעלות לתורה אב ובנו או שני אחים זה אחר זה, אלא רק אם עולה אחר מפסיק ביניהם, מחשש לעין הרע. ומכל מקום אם טעה ועלה, אין מורידים אותו, וישתדל הראשון לרדת מהתיבה מיד. ויש מחמירים גם בסבא ונכד, או בחתן וחמיו, ובמקום צורך, יש להקל. (קמא ס"ו. ה"ב ז ריא)

ביום שמוציאים בו שני ספרי תורה, כראש חודש שחל בשבת וכיוצא, רשאים לעלות אב ובנו ושני אחים, זה לעליית שביעי וזה למפטיר בספר השני. (ה"ב ז ריג)

עלה לתורה קודם שברך ברכות התורה

מי שקראו לו לעלות לתורה קודם שברך ברכות התורה של בוקר, יעלה ויברך. ולאחר מכן כשיברך ברכות התורה של בוקר, לא יברך שוב "אשר בחר בנו" [שהרי כבר ברכה כשעלה לתורה] אלא רק שתי ברכות: "על דברי תורה", "והערב נא". (קלט ס"ט)

העברת ספר התורה ממקום למקום

אין להביא ספר תורה לצורך אדם יחיד המארגן מנין בביתו, אף שהוא אנוס ואינו יכול לבוא לבית הכנסת, שאין זה כבוד התורה להביאה לצורך אדם יחיד. ומכל מקום במקרים מסוימים, יש להקל להביא ספר תורה, וכדלהלן:

* אדם חשוב שמארגן מנין בביתו. וחשוב, לא רק אם הוא גדול בתורה, אלא גם אם הוא עשיר ונכבד. וכן, חתן או אבל בתוך השבעה בכלל חשובים הם, שהרי אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר טז): חתן דומה למלך, וכן האבל דימו אותו למלך (מועד קטן כח ע"ב).

* אם עשרה אנשים אנוסים שאינם יכולים לבוא לבית הכנסת מחמת הקור וכיוצא, מותר, מפני כבוד הציבור.

* אם מייחדים באותו בית ארון לספר התורה.

* אם עשרה מלווים את ספר התורה מבית הכנסת לבית.

* אם מוליכים את הספר באותו בנין מחדר לחדר תחת גג אחד, שהכל רשות אחת.

* כשמוליכים את ספר התורה במכונית. (שו"ת יביע אומר חלק ט סימן טו, וחלק ז סימן נו)

חובת הציבור

קריאת התורה היא חובת ציבור ולא חובת יחיד, דהיינו שרק אם התאספו עשרה אנשים אז חלה עליהם חובה לקרוא בתורה, אבל אינה חובה על כל יחיד לשמוע, כפרשת זכור ומגילת אסתר, שכל אדם חייב לשמוע ואפילו הוא יחיד. על כן, מי שנאנס והתפלל יחיד, אינו חייב להשלים את קריאת התורה. וכמו כן, מי שהוצרך לצאת לבית הכסא והחסיר חלק מהקריאה, אינו חייב להשלים. (ה"ע ג קלד. ח"ב כב)

ציבור שאירע להם אונס ולא קראו פרשת השבוע בספר תורה, בשבת הבאה יקראו שתי פרשות, תחילה הפרשה הקודמת שהחסירו, ואחר כך הפרשה של חובת היום. וכה יעשו: יעלה כהן ויקרא את כל הפרשה הקודמת עם שלשה פסוקים של פרשת השבוע, ושאר העולים יעלו אחריו בפרשת השבוע. והוא הדין אם בשבת שאירע האונס היו שתי פרשות, שנמצא שיקראו עתה שלוש פרשות.

כן היה מעשה בשנת ה'תקמ"ז בירושלים, שהיתה עצירת גשמים וגזרו בית דין שלש תעניות על הציבור והתפללו ונענו קצת, ושוב ביום רביעי י"ב שבט התקדרו השמים בעבים והתחילה רוח סערה, ואחר כך התחיל לרדת שלג כבד מאוד, ונמשך כל היום ההוא ויום חמישי ושישי וקצת ביום השבת, והגיע השלג כשיעור קומת איש ויותר, עד שנסתמו פתחי הבתים ולא יכלו בני אדם לצאת מפתח ביתם. וביום השבת פרשת בשלח שהוא ט"ו בשבט לא באו הציבור לבתי הכנסת, ולא קראו בספר תורה כלל, חוץ מהקהל הקדוש המקובלים של חסידי בית אל, שנאספו כשלושים איש בחצר בית הכנסת שהיה דר שם הגאון מהרי"ט אלגזי זצ"ל. (מקור ישראל, ברכות המים ועוד. שבת ב שכט, שלג)

אדם חשוב שאירע לו אונס ולא קרא את פרשת השבוע בספר התורה, אם מפאת כבודו מוחלים הציבור על כבודם, רשאי לקרוא את שתי הפרשיות בציבור כנ"ל.

כן היה מעשה עם מרן הראשון לציון שליט"א, וכה סיפר: בשלהי ניסן ה'תשל"ח נסעתי לארצות הברית על פי הזמנת ראשי אגודת הרבנים בארצות הברית, הגאון רבי משה פיינשטיין וסיעתו, לדינר לחינוך העצמאי בארץ ישראל, והנה חל אז יום טוב ראשון של פסח ביום שבת, ושביעי של פסח ביום שישי, ובשבת שאחריו קראנו בארץ ישראל פרשת אחרי מות. ביום חמישי שאחריו נסעתי לחוץ לארץ, ובשבת שאחריו בארץ ישראל קראו פרשת קדושים, ובחו"ל קראו פרשת אחרי מות, כי בשבת שלפניו היה שם יום טוב שני של גלויות, וקראו "כל הבכור", ובשובי לארץ ישראל ביום רביעי ג' אייר, דנתי בעצמי היאך לנהוג בשבת הבאה, ולאחר בקשת מחילה מכבוד הציבור, עליתי בבית מדרשי עליה ראשונה במקום כהן, והכהן יצא החוצה בהסכמתו, וקראתי כל פרשת קדושים ושלשה פסוקים מפרשת אמור, ויתר העולים השלימו פרשת אמור שהיא הסדרה הקבועה בארץ ישראל. (חזו"ע שבת ב שכט)

רמקול - בבית הכנסת גדול, רשאים לקרוא בתורה בימי החול ברמקול. (ח"ב קז)

דין אבל בקריאת התורה

ישתדל האבל לארגן מנין בביתו ויביאו לו ספר תורה כנ"ל. אולם אם לא הביאו ספר תורה, ילך להתפלל בבית הכנסת, כמבואר בשלחן ערוך (יו"ד שצג ס"ג) וזו לשונו: "האבל אינו יוצא בחול לבית הכנסת, אבל בשבת יוצא. ואנו נוהגים שבכל יום שיש בו קריאת התורה יוצא האבל לבית הכנסת לשמוע קריאת התורה". כי רק לדבר רשות אינו יוצא מביתו, אבל לדבר מצוה, מותר. (חזו"ע אבלות ב שי)

אם התפללו בבית האבל ולא הביאו ספר תורה, טוב שילכו הציבור ללכת לבית הכנסת לשמוע את הקריאה. והמקילים בזה, יש להם על מה לסמוך. כי אין הקריאה חובה על כל יחיד ויחיד אלא חובת כללית על הציבור. וכתב בשער הכוונות: זמן רב התפלל מורי האר"י ז"ל בביתו בעשרה, ולא חשש שיהיה שם ספר תורה לקרוא בו בין בחול בין בשבת. ויש אומרים שעשרה שפירשו מהציבור הוו כיחידים. (ח"ב כז. חזו"ע שבת א שט, שכ. וחנוכה ריח)

כהן אבל - לא יעלה לספר תורה בימי החול, ואפילו אם אין כהן אחר בבית הכנסת. ואולם בשבת, אם קראוהו לעלות לתורה, יעלה, כי אם ימנע לעלות, הרי זו אבלות בפרהסיא, ואין אבלות בפרהסיא בשבת. וכשאין כהן אחר, מותר לכתחילה לקרותו. ומעשה ברבנו תם שהיו קוראים לו בכל שבת לעליית שלישי, ואירע לו אבלות ולא קראוהו, ועלה מעצמו, ואמר, כיון שהורגל לעלות שלישי בכל שבת, אם יראו שבשבת זו אינו עולה, יאמרו שבשביל אבלות הוא נמנע, והרי זו אבלות בפרהסיא. (שו"ע יו"ד שפד ס"ב, ת ס"א. שבת ב רצג)

רוב מנין

אם ישנם ששה אנשים שאחרו לבית הכנסת ולא שמעו קריאת התורה, יכולים לצרף ארבעה ששמעו ולקרוא בתורה עם ברכות. (ח"ב קכז. ה"ב ז רכד)

תוכן העניינים

סדר היום בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה