שער ההלכה · דיני עניית אמן וברוך הוא וברוך שמו
הכוונה בעניית אמן
שלושה סוגי כוונות ישנם בעניית אמן, ואלו הם: א. ברכות שבח והודאה לה', כגון: ברכות השחר, ברוך שאמר וישתבח, כשעונה עליהם 'אמן' יכוון: "אמת הדבר ואני מאמין בזה". ב. בקשות ותחינות, כגון קדיש, הרחמן שבברכת המזון וכיוצא, בהם יכוון "כן יהי רצון". ג. בקשות ותחינות יחד עם שבח, כרוב הברכות שבתפילת העמידה, יכוון "אמת הדבר וכן יהי רצון". (ה"ב ו רעח)
אמרו במדרש: (ילקוט שמעוני ישעיה תכח): כל העונה אמן בכל כחו [כוונתו] - פותחים לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיה כו ב): "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים", אל תקרא "שומר אמונים", אלא "שאומרים אמן". ומכל מקום לא יגביה קולו בעניית אמן יותר מהש"צ, אך אם כוונתו לזרז את הציבור שיענו, מותר. (סימן קכד ומשנ"ב ס"ק מז)
זמן עניית 'אמן'
לא יאריך בעניית אמן מדי, שאז תאבד משמעותה. וגם לא יקצר בענייתה מדי, שנראית עליו כמשא כבד, אלא יענה כדי זמן אמירת: "אל מלך נאמן". (סימן קכד ס"ח)
אמן חטופה, קטופה, יתומה
לא יענה אמן חטופה, ולא קטופה, ולא יתומה. חטופה - היינו כאילו האל"ף נקודה בשוא, ואינו מבטאה יפה. וכן שלא יחטוף וימהר לענות, קודם שסיים המברך. קטופה - שמחסר אות ן', ואומר 'אָמֶ'. יתומה - עונה אמן, ואינו יודע על מה עונה. אבל אם יודע על מה עונה, אף על פי שאינו שומע את המברך, רשאי לענות. למשל: הרואה את חברו מחזיק כוס תה בידו ומברך, אך אינו שומע אותו, יענה אחריו אמן, כיון שברור שמברך 'שהכל'. (סימן קכד ס"ח. ו קסג)
ש"צ שסיים איזו ברכה ולא המתין שיענו אמן, והתחיל מיד בברכה שאחריה, אין לענות אחריו אמן, שגם זו אמן יתומה, שכבר עברה הברכה הראשונה. (ו קסה)
ספק אמן להקל
בכל מקום שיש ספק אם לברך ברכה מסויימת או לא, אין עונים אמן אחר המברך, שכשם שספק ברכות להקל, כך ספק אמן להקל. כגון, ספרדי השומע אשכנזי שמברך על תפילין של ראש 'על מצות תפילין', או על ההלל בראש חודש, או אשכנזיה שמברכת על מצוה שהנשים פטורות ממנה כשופר, סוכה, לולב וכיוצא, בכל אלו לא עונה אמן, כיון שדעת מרן השלחן ערוך שלא לברכן. ואולם רשאי לענות אמן בהרהור, או שיאמר "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", ויאמר את תיבת 'אמן' בסיום הברכה. (רמב"ם, רשב"ץ, רשב"ש, יכין ובועז, פרי מגדים, הרמ"ץ, כף החיים ועוד. חזו"ע חנוכה רצו. ו קסה)
שידור ישיר
השומע קדיש או ברכה בשידור ישיר מהרדיו, עונה 'אמן'. וכן אם שומע את הסליחות הנאמרים ברוב עם דרך הרדיו או הלווין, עונה עמהם קדיש וי"ג מדות. אולם לכתחילה אין יוצאים כך ידי חובת קריאת מגילה וכיוצא, מאחר ולא ברור אם שומע את הקורא עצמו ממש. (ד שעט. ועיין בחוברת "ימי הפורים בהלכה ובאגדה".) [עיין בשלחן ערוך (סימן קכד ס"ח) מהי הגדרת אמן יתומה. ובבית יוסף כתב בשם רבי דוד אבודרהם, שיש מפרשים "אמן יתומה", שלאחר זמן מרובה שסיים את הברכה ענה אמן. ודייק המשנה ברורה בביאור הלכה, שאם שהה יותר מכדי דיבור, רשאי לענות, שאין זה זמן מרובה. ומכל מקום, כשעונים הרבה אנשים 'אמן', בודאי יש מהם שהתחילו לענות תוך כדי דיבור אחרי הברכה ולא מיד ממש, ולכן אפילו מי שענה אחר כדי דיבור מהברכה, כיון שהוא בתוך כדי דיבור של הראשון, אין זו אמן יתומה, וכמו כן רשאי גם השלישי לענות בתוך כדי דיבור של השני. עיין שם.]
חינוך הקטנים
ילמד את בניו הקטנים שיענו אמן, כי מיד כשהתינוק עונה, יש לו חלק לעולם הבא. (הרמ"א קכד ס"ז)
עניית 'אמן' אחר קטן
קטן שהוא פחות מגיל חמש, אין עונים אחריו אמן כלל. וכמו כן, אינו מצטרף לזימון, אף שיודע למי מברכים. כתב הריב"ש, אפילו הקטן חריף ויודע למי מברכים ולמי מתפללים, אינו כלום, והרי הוא כמי שאין בו דעת. כן דעת הרא"ה, הריטב"א, הראב"ד, הרשב"א, הטור, מהר"ש אבוהב, וכן פסק מרן בשלחן ערוך (רטו ס"ג), פרי מגדים, פתח הדביר, שיירי כנסת הגולה, הגר"א, מאמר מרדכי, הגר"ח פלאג'י, חקרי לב, שדי חמד, ערוך השלחן, משנה ברורה, כף החיים ועוד. (יבי"א ח"ב סימן יג, ח"ח סימן כה אות ח. ח"ט סימן קח אות קג. א רפה. ועיין לחם הפנים על קצוש"ע סימן קסה)
קטן מגיל שש או שהוא ספק בן שש, אם ידוע לנו שמנקה גופו כהוגן, עונים אחריו אמן. אבל אם לא ידוע, אין עונים. (ע"פ מגן אברהם, ישועות יעקב, מגן גיבורים ועוד. ובאר בפאת השלחן: מאחר והברכה אינה יוצאת מגוף טהור, גרע יותר מברכה לבטלה שאסור לענות אמן אחריה.) והגרש"ז אוירבך לא היה עונה 'אמן' אחרי הקטנים אלא 'אמ' בלי ן', שאינם מבחינים בכך, ומתלמדים לענות 'אמן', כי בדרך כלל הם שומעים 'אמן'. (פסקי תשובות ח"ב עמוד תתלא. ועיין בפס"ת ח"א עמוד תרטז, שקטנים שעדיין לא חונכו על קינוח בבית הכסא כהוגן, אין לענות אחריהם 'אמן'.) ויש להזהר בזה, שכבר כתב הרמב"ם בתשובה, כל העונה אמן אחר ברכה לבטלה או על ברכה שיש ספק בחיובה, עתיד ליתן את הדין.
השומע ברכה וידיו אינן נקיות, ישפשף מיד את ידיו בבגד וכיוצא, ויענה.
בשביל עניית 'אמן' ניצולים הרשעים מגיהנם
נאמר בנביא (ישעיה כו ב): "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים", ודרשו חז"ל (ילקוט שמעוני ישעיה תכט): אל תקרי "שומר אמונים" אלא "שאומרים אמן", שבשביל אמן אחד שעונים הרשעים מתוך גיהנם, ניצולים מתוכו. כיצד? עתיד הקב"ה להיות יושב בגן עדן ודורש, וכל הצדיקים יושבים לפניו וכל פמליא של מעלה עומדים על רגליהם, וחמה ומזלות מימינו של הקב"ה, ולבנה וכוכבים משמאלו, והקב"ה יושב ודורש חידושי תורה שעתיד ליתן על ידי משיח. וכיון שמסיים ההגדה, עומד זרובבל בן שאלתיאל על רגליו ואומר יתגדל ויתקדש, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל באי עולם כולם עונים אמן, ואף רשעי ישראל וצדיקי אומות העולם שנשארו בגיהנם, עונים ואומרים אמן מתוך גיהנם, ומתרעש העולם עד שנשמע קול צעקתם לפני הקב"ה. והוא שואל מה קול הרעש הגדול אשר שמעתי? ומשיבים מלאכי השרת ואומרים לפניו: רבונו של עולם, אלו רשעי ישראל וצדיקי אומות העולם שנשתיירו בגיהנם שעונים אמן ומצדיקים עליהם את הדין. מיד מתגלגלים רחמיו של הקב"ה עליהם ביותר, ואומר מה אעשה להם יותר על דין זה, יצר הרע גרם להם. באותה שעה נוטל הקב"ה מפתח של גיהנם בידו ונותן להם למיכאל ולגבריאל בפני כל הצדיקים, ואומר להם לכו ופתחו שערי גיהנם והעלו אותם. מיד הולכים עם המפתחות ופותחים שמונה אלף שערי גיהנם, וכל גיהנם וגיהנם שלש מאות פרסה [פרסה כ-4 ק"מ] ארכו, ושלש מאות רחבו, ועוביו אלף פרסה, ועומקו מאה פרסה, וכל רשע ורשע שנופל לתוכו שוב אינו יכול לעלות. מה עושים מיכאל וגבריאל באותה שעה? תופסים ביד כל אחד ואחד מהם ומעלים אותם, כאדם שהוא מקים את חברו ומעלהו בחבל מתוך הבור. ועומדים עליהם באותה שעה, ורוחצים וסכים אותם ומרפאים אותם ממכות של גיהנם, ומלבישים אותם בגדים נאים, ומביאים אותם לפני הקב"ה ולפני כל הצדיקים כשהם מכוהנים ומכובדים, שנאמר: "כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו", "כהניך" - אלו צדיקי אומות העולם שהם כהנים להקב"ה בעולם הזה, כגון אנטונינוס וחבריו. "וחסידיך" - אלו רשעי ישראל שנקראו חסידים, שנאמר: "אספו לי חסידי", וכשנכנסים לפתח גן עדן, נכנסים מיכאל וגבריאל תחילה ונמלכים בהקב"ה, ומשיב הקב"ה ואומר להם: הניחו להם ויכנסו שיראו את כבודי, וכיון שנכנסו נופלים על פניהם ומשתחווים לפניו ומברכים ומשבחים שמו של הקב"ה. מיד צדיקים גמורים וישרים היושבים לפני הקב"ה, נוהגים הודאות ורוממות להקב"ה, שנאמר (תהלים קמ יד): "אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ, יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ", ואומר (תהלים קז לב): "וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ". ע"כ.
"ברוך הוא וברוך שמו"
כל ברכה שאדם שומע, טוב שיאמר אחר הזכרת שם ה' "ברוך הוא וברוך שמו". ולכן על השליח ציבור להמתין מעט בסוף כל ברכה שאומר בתפילת החזרה, כדי שיספיקו השומעים לענות "ברוך הוא וברוך שמו", ואחר כך יחתום הברכה ויענו 'אמן'. כן כתב הטור (סימן קכד): ושמעתי מאבא מורי הרא"ש ז"ל שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום 'ברוך הוא וברוך שמו', כמו שאמר משה רבנו "כי שם ה' אקרא - הבו גודל לאלהינו". והרי אפילו כשמזכירים צדיק בשר ודם צריך לברכו, שנאמר "זכר צדיק לברכה". (ו קנח)
בברכה שיוצאים בה ידי חובה, כקידוש, הבדלה, מגילה, וכיוצא, לא יענה 'ברוך הוא וברוך שמו', שהרי השומע שיוצא ידי חובה נחשב כמברך בעצמו, והרי זה כאומר: "ברוך אתה ה', ברוך הוא וברוך שמו, אלוקינו מלך העולם...", שזה הפסק. גם כי פעמים בעוד שהוא באמירתו, המברך המשיך את הברכה 'אלוקינו מלך העולם', ונמצא שלא יצא ידי חובה.
מה גם שכל המקור לעניית ברוך הוא וברוך שמו, הוא מנהג שנהג הרא"ש לעצמו ולא הורה כן לאחרים. וכמו שכתב האור החיים הקדוש, שהרא"ש לא הורה כן בהוראותיו, מפני שאין לזה עיקר בגמרא. וכולם מודים שאין בזה חיוב מן הדין כלל, ואם אפשר לצאת ידי חובת כל הדעות ולא לענות, בודאי שכך עדיף, מאשר להתעקש ולקיים מנהג המפוקפק לדעת רבים מהפוסקים. (ו קנח) ובאמת שרבו הפוסקים הסוברים שלא לענות "ברוך הוא וברוך שמו" בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, ומהם: פני יצחק אבולעפייא, מהר"ש אבוהב, דגול מרבבה, מגן אברהם, חידושי הרז"ה, הגאון רבי דוד פארדו, מהר"י עייאש, הגר"א, מחנה חיים, תורת חיים סופר, מגיד תעלומה, החוזה מלובלין, טהרת המים, בן פורת יוסף, כף החיים, שמח נפש, אפרקסתא דעניא ועוד. וכל שכן לפי מה שכתב הגאון רבנו זלמן שאפשר שאם ענה, לא יצא ידי חובתו, כי הוא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, וצריך להזהיר לרבים הנכשלים בזה. גם הערוך השלחן כתב, שאסור לענות שהרי זה הפסק, וההמון אינם יודעים זאת, ואינם יוצאים ידי חובה. וכן דעת הגאון רבי משה פיינשטיין. ומה שיש טענו שאותם שנהגו לענות יש להניחם במנהגם, כבר כתב השדי חמד, שנהגו כן משום שלא כולם יודעי ספר, ולא ידעו שיש לחלק בין ברכה שיוצאים בה לברכות החזרה וכיוצא. וכן כתב בדברי יעקב, שבטעות נהגו כן ויש לבטל מנהגם. ואף הגאון החסיד רבי אלעזר בן טובו שהיה ראב"ד לעדת המערבים בירושלים קרא תגר על הנוהגים לענות. ובספר משא חיים כתב, שמנהג שהוא נגד רוב הפוסקים, אין להחזיקו ולכותבו בספר, אפילו אם אין יכולת לבטלו. וכתב הריב"ש בשם הר"ן, שבענייני התורה והמצוה, אין לנו להניח הדרך שדרכו בה רבותינו הפוסקים, ונכניס עצמנו במשעול הכרמים, שלא מדוחק כלל. ובכלל, לא ראינו שום טענה וסיבה בדברי המחזיקים בכח במנהג לענות, וכל טענתם מפני שכך נהגו ולא יותר. ועיין בספר מגן אבות (ק, שצט). (יביע אומר ח סימן כב אות ח)
דיני תפילת נדבה
אדם שהתפלל, ומרוב תשוקתו ואהבתו לה' יתברך, נכספה נפשו וגבר חשקו להתפלל עמידה נוספת, מן הדין היה רשאי להתפלל, ובלבד שיוסיף בקשה חדשה באחת מהברכות האמצעיות, כדי שתֵראה תפלתו נדבה ולא חובה. במה דברים אמורים? באדם שהוא זריז וזהיר ואמיד בדעתו שיכול לכוון בתפילתו מתחילה ועד סוף, אבל אם אינו יכול לכוון יפה, עליו נאמר (ישעיה א יא): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'", והלואי שיכוון בשלוש תפילות שבכל יום. (קז ס"ד) על כן, כיום כמעט ולא מצוי מי שיכול לכוון בכל התפילה, ולכן אין ראוי להתפלל תפילת נדבה, לבד ממקרים מסוימים שיש לו ספק בתפילה וכיוצא, וכמבואר להלן.
בשבת ויום טוב, אין מתפללים נדבה. כיון שאין מקריבים בימים אלו קרבן נדבה. וכן תפלת מוסף, אין מתפללים אותה נדבה. כיון שאין יחיד יכול להתנדב קרבן מוסף. (קז ס"א)
דיני ספק וטעות בתפילה
ספק התפלל - המסופק אם התפלל, עליו להתפלל שוב, ויתנה ויאמר: אם לא התפללתי, הריני מתפלל לחובתי. ואם התפללתי, תהא תפלתי נדבה. ואין הבדל בין שחרית ומנחה לערבית [שקבעו את ערבית חובה ככל התפלות]. ומכל מקום אם הוא מסופק בשבת ויום טוב, לא יתפלל שוב, כיון שאין מתפללים נדבה בשבת. (ה תקכה)
טעה בתפילה - מי שטעה ודילג ברכה אחת מהברכות האמצעיות, ונזכר לאחר כמה ברכות, צריך לחזור לברכה שהחסיר, ולהמשיך משם והלאה על הסדר. (ה תקמד)
טעה והזכיר מעין המאורע שלא בזמנו, כגון שהזכיר יעלה ויבוא או על הניסים בסתם יום שאינו ראש חודש ולא חנוכה או פורים, יצא ידי חובה. אך הנכון שיחזור להתפלל בתנאי של נדבה. [ואם טעה כן בתפלת תשלומין, אינו חוזר כלל.] (סימן קח סי"ב. ה תרי)
התנמנם - מי שהתנמנם באמצע התפילה, והסתפק לאיזו ברכה הגיע, ימשיך מאחרי אותה הברכה שברור לו שאמרה. (ירושלמי, וכן פסקו הרשב"א, המאירי, הרשב"ץ, אור זרוע, אוהל מועד, אבודרהם, רבי דוד עראמה ועוד.) ומבואר בירושלמי שאין אומרים ספק ברכות להקל בעמידה. והטעם בזה, שכיון שאם חיסר אפילו ברכה אחת, לא יצא ידי חובתו וכל ברכותיו לבטלה, לכן עדיף לחזור מספק שאז יוכל להמשיך ללא חשש, וגם יצא ידי חובת תפילה, מאשר שימשיך להתפלל וכל ברכותיו יהיו ספק לבטלה, וגם שמא לא יצא ידי חובת התפילה. (ה תקמ)
המתפלל ומצא עצמו אומר: "במהרה בימינו", ואינו יודע אם הוא בברכת "למינים ולמלשינים" שאומרים בה "ותכלם ותכניעם במהרה בימינו", או שהוא בברכת "תשכון" שאומרים בה "בנין עולם במהרה בימינו" - יחזור לברכת למינים, ויחתום: "ברוך אתה ה' שובר אויבים ומכניע זדים", וימשיך משם והלאה על הסדר. (ה תקמב)
וכן, המתפלל ומצא עצמו אומר: "דוד עבדך מהרה", ואינו יודע אם הוא בברכת "תשכון" שאומרים שם "וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין", או שהוא בברכת "את צמח" שאומרים שם "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", יחזור לברכת תשכון, ויחתום: "ברוך אתה ה' בונה ירושלים", וימשיך את צמח דוד והלאה.
ישוב הדעת - הטועה בתפילתו באופן שצריך להתפלל שוב, לא יתחיל מיד את העמידה, אלא לאחר שעקר רגליו ואמר 'עושה שלום', ימתין מעט כדי הילוך ארבע אמות [כ-2 מטר], כדי שתתיישב דעתו להתפלל בתחינה ובכוונה. ואם אין דעתו מיושבת עליו לכוון שוב בתפילה, יאמר לשליח ציבור שיוציאו ידי חובה בחזרה, ולא יענה 'ברוך הוא וברוך שמו' אלא 'אמן', ולא יאמר 'מודים דרבנן'. וישתחווה בברכות שמשתחווים בהן. [ואם שומע ברכת כהנים, יענה 'אמן' כנ"ל.] ובסיום החזרה יפסע לאחוריו שלוש פסיעות, ויאמר 'עושה שלום'. (ה תצא, תקנו)
אשה שטעתה בתפילה - דינה כדין האיש שטעה. ואפילו אם התפללה כבר תפילה אחת, והחמירה על עצמה להתפלל תפילה נוספת וטעתה בה, דינה כדין האיש. כי מאחר שמתפללת היא, צריכה תפילתה להיות כהלכה. (חזו"ע חנוכה רפג. ה תקה)
נזכר שהתפלל - המתפלל ולפתע נזכר שכבר התפלל, יפסיק אפילו באמצע הברכה, ויאמר: "ברוך, שם כבוד מלכותו, לעולם ועד". וכל זה בתפילות שחרית ומנחה, אבל בערבית, ימשיך להתפלל, ויכוון שמכאן והלאה תהיה תפלתו נדבה, ויוסיף בקשה חדשה באחת מהברכות האמצעיות. וטעם החילוק בין שחרית ומנחה לערבית, כי מאחר ותפלת ערבית עיקרה רשות, רשאי לסיימה בתורת נדבה, כי אף מתחילה התפלל אותה לא בתורת חובה גמורה. מה שאין כן בשחרית ומנחה שהם חובה ובמקום קרבן, ולא שייך שיהיה חצי קרבן חובה וחצי קרבן נדבה. (הרמב"ם, המאירי, ארחות חיים, אוהל מועד. מאורי אור, חמד משה, תעלומות לב, חיי עולם, כף החיים ועוד. ובצירוף הראב"ד, הרשב"א והמאורות כל תפלה ימשיך בתורת נדבה. "ימי החנוכה בהלכה ובאגדה". ה תקלב)
שליח ציבור שנזכר באמצע החזרה שכבר התפלל, ימשיך ולא יפסיק. כיון שמתחילה לא התפלל על דעת חובה, אלא כדי להוציא את מי שאינו בקי. (ה תקלה)