אור ברסלב
סדר היום בהלכה ובאגדה שער ההלכה › דיני הקדיש

סדר היום בהלכה ובאגדה

שער ההלכה · דיני הקדיש

מהלכות שליח ציבור

לשון ארמית

הקדיש נתקן בלשון ארמית ולא בלשון הקודש, לפי שהיו רגילים לאומרו לאחר דרשת החכם שבענייני אגדה, והיו באים רבים מעמי הארץ שאינם מבינים לשון הקודש, לכך תקנוהו בלשון ארמית שהכל מבינים אותה. (טור סימן נו, ועיין שם ובבית יוסף טעמים נוספים על פי הזוהר הקדוש.)

'יהא שמיה רבא מברך'

"אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה 'אמן, יהא שמיה רבא מברך' בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה". (שבת קיט ע"ב, תקוני הזוהר ד ע"ב) "ובכל כוחו", היינו שיכוון בו היטב, ויענה בקול רם, ועל ידי זה תתעורר כוונתו. ומכל מקום לא יגביה קולו יותר מהשליח ציבור, אך אם כוונתו לעורר את הציבור לענות, רשאי להגביה קולו. (ב"י ושו"ע סי' נו ס"א, קכד ומשנ"ב ס"ק מז. ד שעד)

וכתוב בזוהר הקדוש (תרומה קכט ע"ב): וצריכים לענות 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל כוחנו ולשבר כוח יצרנו הרע, כי בכוח הקדיש לשבור כוחות הסטרא אחרא המפסיקות כחומות ברזל בינינו לאבינו שבשמים, ובזה יתעלה הקב"ה בכבודו, וזוכר את בניו שהם בגלות, וזוכר את שמו המחולל בגויים. ע"כ. וכתב הבית יוסף (סימן נו): ומכאן יש להתבונן כמה יש לכוון בקדיש, וכמה יש להשתדל לענות אותו.

וכתב בספר שומר אמונים: "כיון שעל ידי עניית הקדיש בכוונה ובקול רם, גורמים לבטל גזירות קשות ורעות וניצולים אנשים ממיתה, אם כן דמם ודם זרעם תלויים בך שאתה עונה בכוונה ובקול רם, כי הצלת אותם וגרמת להחיותם, ויש לך חלק בכל המצוות שהם עושים בתמידות עד סוף כל הדורות." (ד שעג)

כתב החפץ חיים: "ומן התימה על האנשים שמחפשים סגולות, ומוציאים מכספם כמה וכמה מאות ואלפים כל אחד לפי עושרו, ומעותיהם לטמיון יורדים על סגולות חיצוניות שלא יועילו ולא יצליחו, ולריק מְכַלִים כוחותיהם, הלוא יותר טוב שיעשו הסגולות שנמצאו בחז"ל". והנה לפנינו סגולה נפלאה בהישג יד כמה וכמה פעמים ביום, ובזכות זה קורעים לו גזר הדין של שבעים שנה, שאפילו אם נפסקו עליו לרעה חס ושלום, נהפך הכל לטובה. וכן כתב בספר שבט מוסר: "אין לנו כמו הסגולה החשובה והמזדמנת ביותר, כעניית 'אמן יהא שמיה רבא' המסוגלת לאין שיעור. וביותר ניתן לתמוה על האנשים שמחפשים סגולות, קמיעות, סיגופים ותעניות לכפרת עוונותיהם, ומוציאים עליהם כמה וכמה אלפים, הלוא יותר טוב שיחזיקו בקביעות במצות עניית 'אמן יהא שמיה רבא' הבאה לידם בקלות, ומסוגלת לכל הישועות לפרט ולכלל". (ד שעב, שעג)

כשעונה 'אמן, יהא שמיה רבא', יפסיק מעט בין תיבת 'אמן' ל'יהא שמיה רבא', בהיות ועניית ה'אמן' חוזרת על מה שאמר השליח ציבור קודם, ו'יהא שמיה רבא' היא התחלת בקשה בפני עצמה. (ד שצ)

בעניית 'יהא שמיה רבא מברך', יכוון פירוש המילים, שיהיה שמו הגדול של בורא העולם מבורך. (בית יוסף סימן נו)

עד היכן עונים - בני ספרד עונים 'יהא שמיה רבא' עד 'דאמירן בעלמא', שהם כ"ח תיבות. ובני אשכנז, יש שעונים עד 'עלמיא', ויש שעונים עד 'יתברך'. (בית יוסף סימן נו)

ספרדי שעונה עד "עלמיא", הרי הוא טועה, כמפורש בשלחן ערוך (סימן נו סעיף ג): "העונים עד לעלם ולעלמי עלמיא בלבד, טועים הם, כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך". וגם אותם האומרים את הקדיש והעונים עד דאמירן בעלמא, אם מפסיקים בין עלמיא ליתברך, ואומרים: לעלם ולעלמי עלמיא, יתברך וישתבח ויתפאר וכו', טועים הם, כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך.

כתב הבית יוסף (סימן נו): לעונים עד 'עלמיא' בלבד, קשה ממה שאמרו במדרש, אמר רבי אלעזר ברבי יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי את אליהו הנביא ועמו ארבעת אלפים גמלים טעונים, אמרתי לו מה אלו טעונים? אמר לי אף וחימה כדי לתת עונש למי שמדבר בין קדיש לברכו, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק, בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך. ומאחר שאסור לדבר בין יהא שמיה רבא ליתברך, משמע שצריך לענות עד יתברך? ומצאתי לרבי יוסף גיקאטלייא שכתב, אוי להם הפתאים אשר עברו ונענשו, ודאי שהמפריד בין עלמיא ליתברך, כאילו הפריד וקיצץ במקום שאין קיצוץ, ואין צריך להפריד חס ושלום אלא מדבֵּק עלמיא ליתברך, והאריך בטעם הדבר. עי"ש. על כן בני ספרד, עליהם לענות עד יתברך ולא להפסיק אחר עלמיא.

כשהאומר את הקדיש חוזר לומר יהא שמיה רבא... אחר שענו הקהל, אינו חוזר לומר גם 'אמן', אלא מתחיל יהא שמיה רבא וכו'. (ד שצב)

אם לא הספיק לענות עד 'דאמירן בעלמא', והגיע הש"צ ל'בריך הוא', לא יענה 'אמן', אבל אם הגיע הש"צ ל'דאמירן בעלמא ואמרו אמן', יענה 'אמן'. על כן, האומר קדיש, עליו לומר 'יהא שמיה רבא...' בנחת ולא במרוצה, כדי שיספיקו [בני ספרד] לענות עד 'דאמירן בעלמא', ולענות 'אמן' אחר 'דקודשא בריך הוא'. (ד שצ, שצא)

נוסחאות הקדיש

הנוסח הנכון בקדיש: לעלם וּלעלמי עלמיא, ולא לעלם לעלמי עלמיא.

כן הוא הנוסח בתנא דבי אליהו, בסידור רב עמרם גאון, רב סעדיה גאון, הרמב"ם, רש"י, הרוקח, המנהיג, הרשב"א, אבודרהם, הטור ועוד. וכן תרגם אונקלוס על הפסוק: "ה' ימלוך לעולם ועד", ה' מלכותיה קאם לעלם 'ו'לעלמי עלמיא. ומהר"י אבוהב כתב לומר לעלם לעלמי עלמיא בלי ו', כדי שיהיו כ"ח אותיות. וכתב עליו בבית יוסף (סימן נו), ולי נראה שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים בשביל שום דרשה, וכיון שקבלנו מקדמונינו הראשונים לומר 'ו'לעלמי עלמיא, כל המשנה ידו על התחתונה. ואף גם זאת, יש לקיים גירסת 'ו'לעלמי עלמיא, עם מה שאמרו שצריך שלא יהיו יותר מכ"ח אותיות, כי תיבת שמיה חסר י', שכן הוא בדניאל (ב כ) לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ. (ד שצד)

הנוסח הנכון בקדיש תתקבל: קודם אבונא "דבשמיא", ולא "דבשמיא וארעא".

כן הוא ברמב"ם, הרשב"א, אבודרהם, קמח סולת, כף החיים פלאג'י, שערי תפלה, מהרח"ך, כנסת הגדולה, פקודת אלעזר, ליקוטי מהרי"ח ועוד. וכתב הגאון יעב"ץ: נוסח זה דבשמיא "וארעא", לא נמצא בשום מקום, והוא סיכלות מוחלטת, כי לא יאמר על הקב"ה שהוא אבינו שבשמים ובארץ, אלא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, או אבינו שבשמים. והמשכיל יבין וידום. ע"כ. (יבי"א ח סי' יא אות יב)

הנכון יותר לומר בקדיש על ישראל 'יהא לנא ולכון ולהון', ולא 'ולהון ולכון'. כי הדרך בכל מקום לברך קודם את הנמצאים כאן, ואחר כך את האחרים. (ד שצז)

ישנם מבני ספרד הטועים ובמקום לומר: "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם", אומרים 'מְבוֹרַךְ לְעוֹלָם'. וזו טעות, שהרי הקדיש תוקן בלשון ארמית ולא בלשון הקודש.

ישנם טועים בקדיש על ישראל, ובמקום לומר: "דִּי בְאַתְרָא הָדֵין, וְדִי בְכָל אָתָר וְאָתָר", אומרים "דִּי בְאַתְרָא הָדִי וְדִי", וזו טעות גמורה, על כן יש לומר להם בנחת שיתקנו זאת, ויאמרו את הקדיש מילה במילה ובניקוד כהוגן.

עושה השלום - בעשרת ימי תשובה, בקדיש תתקבל שלאחר החזרה בלבד, יסיים 'עושה השלום', אבל בשאר הקדישים, אומר 'עושה שלום'. ("הימים נוראים בהלכה ובאגדה")

נוסח הקדיש שלאחר סיום מסכת

בקדיש שאומרים לאחר סיום מסכת, הנוסח הנכון כך: יתגדל ויתקדש שמיה רבא. דהוא עתיד לחדתא עלמא שהוא עתיד לחדש את העולם, ולאחיא מתיא ולהחיות את המתים, ולשכללא היכלא ולבנות את ההיכל, ולמפרק חייא ולפדות את החיים (מן הגלות), ולמבנה קרתא דירושלם ולבנות את העיר ירושלים, ולמעקר פולחנא נוכראה מארעא ולעקור את העבודה זרה מהארץ, ולאתבא פולחנא יקירא דשמיא להדרה וזיויה ויקריה, ולהשיב את עבודת השמים הכבודה להדרה, זיוה ויקרה, ויצמח פורקניה ויצמיח את פדותו לעם ישראל, ויקרב משיחיה. בחייכון וכו'. (ד תיג)

לרוץ לשמוע קדיש

כתב מרן בשלחן ערוך (סימן נו ס"א): "ישתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש". וכל שכן שאם כבר שמע קדיש שלא יצא, אלא ימתין עד לסיום הקדיש.

קדיש לאחר הלימוד

אחר אמירת פסוקי תנ"ך, אומרים קדיש "יהא שלמא". ולאחר לימוד תורה, אומרים קדיש "על ישראל", וקודם לכן, טוב לומר משנת "רבי חנניא בן עקשיא אומר וכו'". ומעלת הקדיש שאחר הלימוד גבוהה מאוד מאוד, על כן בסיום שיעור תורה או סדר הלימוד בכוללים וכיוצא, יש לאומרו בכוונה גדולה ולא להפסידו.

כתב הרמב"ם (סדר תפלות, נוסח הקדיש): "כל עשרה מישראל או יותר שעוסקים בתורה שעל פה, ואפילו במדרשות או באגדות, כשמסיימים אומר אחד מהם קדיש". וכתב רש"י בסידורו: "כל זמן שהציבור אומרים פסוקים או משנה, צריכים לומר קדיש אחריהם". וכן מבואר בספר הפרדס, מחזור ויטרי, ארחות חיים, כל בו, אבודרהם ועוד. וכתב החיד"א (שיורי ברכה יו"ד שעו): "בספר ויקהל משה יש מעשה נורא על רוח אחד, ושם נאמר שאין דבר להגן מפני המזיקים כאמירת קדיש על מזמורי תהילים, ולכן יש להנהיג לעילוי נשמה שילמדו בכל יום מהשנה מזמורי תהלים ויאמרו קדיש". (ה"ב ד קצב)

גם אם לא היו עשרה בעת הלימוד או בקריאת התהלים, ועתה כשסיימו יש עשרה, יאמרו קדיש, אך טוב שקודם לכן, יאמרו רבי חנניא הנ"ל או ג' פסוקים. (משנ"ב נה סק"ב)

הקדיש שלאחר הלימוד, אינו דוקא ליתום [כמבואר בדברי הראשונים הנ"ל], אלא שלגודל מעלתו הניחוהו ליתומים לאומרו, כי יש בו עילוי נשמה גדול. ואם אין יתום שיאמרהו, רשאי כל אחד מהציבור לאומרו ולא יפסידוהו. (פס"ת א תעז)

מעומד

נכון להשוות את רגליו באמירת הקדיש, ומכל מקום בודאי אין להתחיל את הקדיש כשהוא עדיין יושב או מהלך. (ד שפה)

שלוש פסיעות

בכל הקדישים השלמים: 'תתקבל' או 'יהא שלמא' או 'על ישראל', פוסע שלוש פסיעות קודם אמירת 'עושה שלום'. כן כתבו הרדב"ז, ערך השלחן, שלמי תודה, דברי מרדכי כרמי, פה אליהו חמוי, קרית חנה דוד, מהר"ש טייב, שמחת כהן, מעט מים, הגר"ח פלאג'י, טהרת המים ועוד, וכן מבואר בשלחן ערוך שכתב (סימן נו ס"ה): "לאחר שסיים הקדיש, פוסע שלוש פסיעות ואחר כך אומר: עושה שלום". ע"כ. (יבי"א ח"ה סימן ט)

עמידה בקדיש

מנהג בני ספרד שהציבור אינם עומדים בעת אמירת הקדיש וברכו, וכן המנהג אצל חלק מבני אשכנז, אמנם רבים מהם נוהגים לעמוד. (המהרי"ל, רבנו האר"י ועוד. ד שפז)

גם לנוהגים שלא לעמוד, מכל מקום אם כבר היה עומד בתחילת הקדיש, לא ישֵב עד שיסיים לענות 'יהא שמיה רבא... דאמירן בעלמא'. (המהרי"ל, רבנו האר"י ועוד. ד שפז)

העומד ורואה שתיכף מגיע השליח ציבור לקדיש, לא ראוי שימהר לשבת, מפני שניכר שעושה כן כדי לפטור עצמו מלעמוד בקדיש. על כן, בסיום ברכת מעין שבע שבליל שבת, לא ימהרו לשבת בשביל שלא לעמוד בקדיש שאחריו, אלא ישארו לעמוד עד סיום עניית 'יהא שמיה רבא...', שכל זה לא אורך יותר מחצי דקה. וכן נהג רבנו האר"י ז"ל לישאר עומד בכל קדיש שתפסוֹ כשהוא עומד. (ה"ע א פט. ד שפח)

ספרדי המתפלל עם בני אשכנז, אם כל הקהל עומדים בקדיש, ראוי שגם הוא יעמוד, כדי שלא יהיה יושב בין העומדים. אבל אם ישנם כאלו שאינם עומדים, אינו צריך לעמוד. (ד שפז)

איסור דיבור בקדיש

אסור לדבר בעת אמירת הקדיש. וכתב בספר חסידים (סימן נח): מעשה באחד שראה בחלום צדיק שנפטר ופניו ירוקות, אמר לו מפני מה פניך ירוקות? אמר לו משום שהייתי מדבר בקדיש (ד שסז. ה"ב ד קצח)

לעבור לפני האומר קדיש

אין לעבור לפני האומר קדיש, אבל לאחר שגמר חצי קדיש, רשאי לעבור. (ד שפד)

קדיש לעילוי נשמה

בכלל הכיבוד שמצווה הבן לאחר פטירת הוריו, הוא לומר קדיש בי"ב חודש הראשונים, ובשאר השנים מערבית של ליל שבת שקודם יום הפטירה עד יום הפטירה. ואם אינו אומר לפחות ביום הפטירה, הרי הוא מזלזל בהוריו. (ה"ב ד קצה) וכמבואר בהרחבה בחוברת "כבוד אב ואם בהלכה ובאגדה".

מעלת הקדיש גדולה עד מאוד, לא רק להגן על הנפטר מפני העונש, אלא גם להוסיף לו מעלות ודרגות גבוהות מאוד בגן עדן. על כן, אומרים קדיש גם על אדם צדיק גדול מאוד, לפי שמעלהו מדרגה לדרגה בגן עדן. (רבנו האר"י. ה"ע ח"ח עמוד קח)

גם אם ההורים לא השׂכילו לשמור תורה ומצוות, ולא חינכו את בניהם על ברכי התורה, בכל זאת מועילה להם אמירת הקדיש להגן עליהם מפני הפורענות, ואף להוציאם מגהינם ולהכניסם לגן עדן. ועיין עוד בחוברת "כבוד אב ואם בהלכה ובאגדה", מעשים נפלאים ודברי חיזוק במעלת הקדיש לעילוי נשמת הנפטר.

יקפיד לומר את הקדיש כהוגן, בלי לבלוע תיבות ואותיות, ובדקדוק נכון, ובהבנת המילים שאומר, ואז הקדיש יעלה באמת את נשמת הנפטר ויגן עליו. ולא כאותם טועים שאומרים יתקדל או יתקטל, במקום יתגדל. וכן במקום ויתעלה אומר ויתלה, ח"ו. ובמקום ויתהלל אומר ויתאלל, ח"ו.

אם האומר את הקדיש אינו מדקדק באמירתו כהוגן, יאמר אחד מן הקהל את הקדיש אף שהוריו ברוך ה' בחיים. אך טוב שיבקש רשות מהוריו על זה, ובאמת שאין להם לחשוש, ו"שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" (קהלת ח ה).

כן דעת הגאון החיד"א שלא נכון לשגות בדמיונות שוא, ולחשוש כאילו חס ושלום ישנה סכנה כלשהי על ידי אמירת הקדיש, וכמו שכתב מהרי"ל: ופשיטא שאין להם לירא לאותם שהוריהם בחיים מלומר קדיש. ובשיורי כנסת הגדולה כתב, וגדולה מזו נוהגים הנכדים בחיי אביהם ואמם, לומר קדיש על הסבא אבי האמא שלא היו לו בנים זכרים. וכן הוא בשלמי ציבור, שדי חמד ועוד. ומכל מקום, אם ההורים מאניני הדעת ומקפידים שבנם לא יאמר קדיש בחייהם, ישמע להם. ואדרבה ירבה יותר בלימוד התורה לעילוי נשמת סבו, וכמו שכתב בספר יוסף אומץ: "ענין הקדישים וברכו, תיקון זה אינו אלא לעמי הארץ, אבל לימוד תורה מועיל שבעתיים מכל התפילה, שעל ידי כן מכניסים את הנפטר למעלות גבוהות בגן עדן. ואם הבן מחדש חידושי תורה, אין ערוך אל הכבוד שזוכה אביו על ידי זה בישיבה של מעלה. ולכן על כל אחד, להשתדל מאוד להרבות בלימוד התורה כל מה שאפשר לו לפי חכמתו. ע"כ. (ה"ע ח"ח קטז) וכמבואר בחוברת "כבוד אב ואם בהלכה ובאגדה".

אמירת כמה אנשים יחד

מנהג בני ספרד וכן רבים מבני אשכנז, לומר את הקדיש כמה אנשים יחד, אך יש להשתדל שיאמרוהו כולם בשווה, ולא אחד לאט ואחד במרוצה. (ד תז)

אם אחד הקדים את חברו באמירת הקדיש - אם יש הפסק ביניהם יותר מכדי דיבור [זמן אמירת 'שלום עליך רבי', והוא כשניה אחת], יענו הציבור אמן אחַר כל אחד ואחד. אבל בהפסק פחות מזה, יענו אמן אחד ויעלה להם לכולם. (ד תט)

קול רם - צריך לומר את הקדיש בקול רם, ולא יתעצל לאומרו בלחש ויסמוך על אחרים המרימים קולם. אבל אם קולו צרוד וקשה לו, רשאי להקל בזה. (רב פעלים. ד תז)

כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן טו אות ח): ולא פעם ראיתי אנשים שמצטרפים לאומרי הקדיש ואומרים אותו בלחש עד שקולם לא ישמע. ולכאורה אין כל תועלת באמירת קדיש בלחש, בהיות שיוצא שהציבור לא עונים כלל בגללו, ואינו מזכה כלל לציבור בקדישו, והרי זהו כל התועלת של האמירה, שיזכה על ידי כן את הציבור שיענו אחריו, וכמו שכתב החתם סופר. ובשו"ת בנין ציון כתב בחריפות על כך, כי הלוא תכלית וגדולת ענין הקדיש הוא, שכמו שעל פי דיבורו יזכו רבים לקדש שם ה', כן יזכה אביו על ידו, וכי יושג תכלית זה אם יאמרו קדיש וקולם לא ישמע, הלוא שתיקותם יפה מדיבורם, כי נראה כשקר בפיהם ותרמית בלבם לומר לרבים שבחו לה' איתנו ואמרו אמן יהא שמיה רבא, ונשמרים לבלתי הרים קולם, לבל ישמעו רבים דבריהם ורק על דיברת השליח צבור ישבחו הצבור. עי"ש. ועל כן יש להזהיר אומרי הקדיש על כך, ולהסביר להם שכל ענין האמירה הוא, כדי שכל אחד מהאומרים יזכה את הציבור כשיענו אמן יהא שמיה רבא מדי שומעם אמירתו, אבל כשיגידו בלחש הרי כאילו אך הבל יפצה פיהם. עכ"ד.

קטן - שאומר קדיש, צריך שיאמר עמו יחד אדם אחר גדול. (דבר שמואל, פרי מגדים, חקרי לב, משנה ברורה, כף החיים ועוד. ה"ב ד קצו)

הבנת הקדיש

כתב בספר ערוך השולחן (סימן נו סעיף ה): "הקדיש צריך כוונה להבין מה שאומר, ולשים לב לתפילה הקדושה הזו, ובלא כוונה אינו כלום, ומוטב שלא יאמרנה". על כן הבאנו להלן את ביאור תיבות הקדיש בקצרה:

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא יתגדל ויתקדש שמו הגדול של ה' לעיני כל העולם. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵיהּ בעולם שברא כרצונו, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ וימליך ה' את מלכותו על כל העולם, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵיהּ ויצמיח את פדותו לעם ישראל, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ ויקרב את ביאת משיח צדקנו. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן ושכל זה יהיה בחייכם ובימיכם וּבְחַיֵּי דְכֹל בֵּית יִשְׂרָאֵל ובחייהם של כל עם ישראל בַּעֲגָלָא במהירות שלא ימשכו חבלי משיח וּבִזְמַן קָרִיב ובזמן הקרוב, וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם יהיה שמו הגדול מבורך לעולם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ. ולעולמי עולמים יתברך. וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שמו של הקדוש ברוך הוא. לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא למעלה מכל הברכות שירות ותשבחות והנחמות (על הגאולה העתידה) שנאמרו בעולם, וְאִמְרוּ אָמֵן.

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן החכמים וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן תלמידיהם וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן תלמידי תלמידיהם, דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא שעוסקים בתורה הקדושה דִּי בְאַתְרָא הָדֵין אשר במקום הזה וְדִי בְכָל אָתָר וְאָתָר ושבכל מקום ומקום, יְהֵא לָנָא וּלְכוֹן וּלְהוֹן יהיה לנו ולכם ולהם חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי חן וחסד ורחמים, מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא מלפני אדון השמים והארץ, וְאִמְרוּ אָמֵן.

תִּתְקַבַּל צְלוֹתָנָא וּבָעוּתָנָא שיתקבלו תפלותינו ובקשותינו עִם צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עם תפלותיהם ובקשותיהם של כל עם ישראל, קֳדָם אֲבוּנָא דְבִשְׁמַיָּא לפני אבינו שבשמים, וְאִמְרוּ אָמֵן.

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא יהיה שלום רב מן השמים, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא פליטה מהגלות וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו אף אם חלילה פרצה איזו מחלוקת, יסייע לנו הקב"ה לעשות שלום, כפי שהוא עושה שלום במרומיו אצל המלאכים שהם אש ומים ואין אחד מכבה את חברו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. (טור, בית יוסף וערוך השלחן סימן נו)

תוכן העניינים

סדר היום בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה