אור ברסלב
סדר היום בהלכה ובאגדה שער ההלכה › דיני ברכת כהנים

סדר היום בהלכה ובאגדה

שער ההלכה · דיני ברכת כהנים

מדיני אמירת הוידוי וסיום התפילה

ברכת כהנים - נשיאת כפיים

מצות עשה מן התורה על הכהנים לברך את ישראל פעם אחת ביום, שנאמר (במדבר ו כג): "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וברכה זו נקראת "נשיאת כפיים", על שם שהכהנים נושאים כפיהם למעלה בעת הברכה. (ו ריז, רלו, רצד)

נטילת ידיים

קודם הברכה, על הכהנים ליטול ידיהם במים בכלי עד פרק הזרוע בלי ברכה. וסמכו זאת חז"ל (סוטה לט ע"א) על הפסוק: "שאו ידיכם קודש, וברכו את ה'", כלומר כשתשאו את ידיכם לברך את ישראל, קדשו אותם קודם בנטילה, ואחר כך תברכו ברכת ה' שהיא ברכת כהנים. ואף על פי שנטלו כבר ידיהם בקומם משנתם בבוקר, חוזרים ליטול שוב, כדי להסמיך את הקדושה שהיא הנטילה לברכה, שכך משמע מלשון הפסוק. (משנ"ב קכח ס"ק יט. ו רנה, רנח)

גם בתשעה באב ויום כיפור נוטלים הכהנים את ידיהם עד פרק הזרוע ולא רק עד קשרי האצבעות. כי אין רחיצה זו לשם תענוג, אלא כך היה קידוש הידיים בבית המקדש. (ו רסו)

אם רואה הכהן שאינו מספיק ליטול ידיו, או שיש מנין בצמצום ואם יצא ליטול ידיו לא ישאר מנין, או שיצטרך לעבור לפני המתפלל, לא יטול ידיו, ויסמוך על מה שנטל בבוקר, ובלבד ששמר את ידיו בטהרה. (ו רנה, רסח) ובבית מדרשו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל כשהיה מנין מצומצם, היו הכהנים נוטלים ידיהם קודם חזרת הש"צ. (פס"ת ב י)

אם לא שמר את ידיו בטהרה, יטול ידיו אף אם המנין מצומצם, ואף אם יצטרך לעבור לפני המתפלל, כדי שלא יפסיד מצות נשיאת כפיים שהיא מהתורה. (ה"ב ו שנט)

לוי - נכון שלוי יטול את ידי הכהנים, וקודם לכן יטול הלוי בעצמו את ידיו. ויש מבני אשכנז שלא נהגו ליטול ידיהם תחילה וסמכו על נטילת הבוקר. (סימן קכח ס"ו)

כתב הבית יוסף: ראיתי שהאשכנזים נוהגים ליטול ידיהם בשעת נשיאת כפים אף על פי שכבר נטלו ידיהם שחרית, ושמעתי שכן היו עושים גם בספרד, ושהיו הלויים יוצקים מים על ידיהם, ולא הייתי יודע מאין להם דבר זה ליטול על ידי הלויים? עד שזיכני ה' ומצאתיו מפורש בזוהר (נשא קמו ע"ב): כהן שרוצה לישא כפיו, צריך להוסיף קדושה על קדושתו, ויקדש ידיו על ידי קדוש. והקדוש הוא הלוי, והכהן יטול קדושה של המים מידיו, ולא מאדם אחר שאינו קדוש. וגם הלוי שמקדש לכהן, צריך להתקדש קודם. ע"כ. ומסופר על הגאון רבי עקיבא הכהן כץ מפראג, שהיו לו עשרים וחמשה ילדים, שנים עשר בנים תלמידי חכמים, ושלוש עשרה בנות. ומתוכן שתים עשרה בנות נישאו לחתנים כהנים, ואחת נישאה לרבי שבתי הלוי. וכשהיו מזדמנים כולם יחד לעלות לברכת כהנים, היה החתן רבי שבתי יוצק מים על ידיהם - לחמיו, לשנים עשר בניו, ולשנים עשר חתניו, והתפאר שמקיים את הפסוק "כה תברכו את בני ישראל", כ"ה גימטריא 25, כנגד 25 כהנים. (ו רסא)

לוי תלמיד חכם, לא יצוק מים על ידיו של כהן עם הארץ, שאין זה כבוד התורה. (ו רסב) וכתב התשב"ץ (ח"א סימן קמו): גדר תלמיד חכם הוא: מי שהגיע להוראה, וראוי לדרוש ברבים, ותורתו אומנותו, ופרקו נאה, ויש בו יראת שמים, ושמו טוב ואהוב.

ומסופר על הגאון ההפלא"ה - הרב פנחס לוי איש הורוויץ, שהיה מתפלל יחד עם הגאון רבי נתן אדלר הכהן, וכשהיה צריך לישא כפיו, היה שמש בית הכנסת מביא כלי מים וקערה למקום מושבו של הגאון ההפלאה, ורבי נתן אדלר היה הולך אליו למקומו, והרב הלוי היה יוצק מים על ידיו של הרב הכהן. וסיים בשו"ת משנה שכיר, שכך יעשה כל רב קהילה או רב בית הכנסת שהוא לוי, שיביאו מים לידו, והכהנים יגשו אליו והוא יצוק מים על ידיהם, ובזה יכירו הכל בכבודה של תורה שכבודו גדול מהם, וגם לא יחלש מנהג יציקת המים הלויים על ידי הכהנים. (ו רסב)

בכור - אם אין לוי שיטול את ידי הכהנים, טוב שבכור יטול ידיהם, ובכל אופן לא יטלו ידיהם על ידי ישראל. כי גם בבכור יש מעט קדושה, ככתוב בתורה (שמות יג ב): "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". וסיפר תלמיד חכם חשוב לוי, שבצעירותו היה גר בבני ברק קרוב לביתו של הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל [הסטייפלר], והיה מתפלל בכל יום שחרית בנץ החמה עם בנו של הרב, הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א. ומאחר ואותו תלמיד חכם הוא לוי היה נוטל את ידי הכהנים מידי יום קודם ברכת כהנים, אך מידי פעם כשהיה מאריך בתפילתו, היה רבי חיים נוטל בכבודו ובעצמו את ידי הכהנים, כיון שהוא בכור. (ו רסב)

עקירת רגליו לדוכן

כשמתחיל שליח ציבור ברכת רצה, כל כהן שבבית הכנסת עוקר רגליו לעלות לדוכן [הדוכן הוא המקום שעומדים הכהנים לברך, סמוך לארון הקודש]. ואם שכח ולא עקר רגליו עד שכבר אמר הש"צ תיבת מודים, אינו רשאי לעלות לאחר מכן. (ו רפו)

נעליים - קודם הברכה חולצים הכהנים את נעליהם. ובשעת הדחק שהכהן סובל מקור וקשה לו לחלוץ נעליו, רשאי לישא כפיו עם נעליו, וטוב שינעל נעלי בד ולא עור. (ו רעג)

כתב המשנה ברורה (סימן קכח ס"ק טו): כשחולצים הכהנים את נעליהם, יש להצניע את הנעליים שלא יעמדו גלויות בבית הכנסת, מפני הכבוד.

ראוי שלא לעלות לדוכן יחף בלי גרביים, מאחר ובזמנינו לא מכובד לעמוד כך בפני אנשים חשובים. (ו רעד)

כוונת המצוה - כשעוקרים הכהנים את רגליהם לעלות לדוכן, יכוונו שבאים לקיים מצות עשה מן התורה לברך את ישראל. ויאמרו: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה, ולא יהיה בה מכשול ועוון מעתה ועד עולם". ומאריכים בבקשה זו עד שיסיים השליח ציבור "הטוב שמך ולך נאה להודות", שאז עניית 'אמן' של הציבור, תחול גם על בקשתם. (קכח ס"ט. ו רצ)

מקום גבוה - מצוה מן המובחר שהכהנים יעמדו בשעת הברכה על מקום גבוה מעט כמדרגות ההיכל. ובבתי הכנסת שההיכל על הרצפה, יניחו איזו מדרגה שהכהנים יברכו עליה. ואולם אם אין מקום גבוה, יברכו בעומדם על הרצפה. וכתב הגאון רבנו יוסף חיים (בן איש חי תצוה אות ה): ופה עירנו בגדאד היה מנהגם לעמוד הכהנים בקרקע ההיכל ולברך ברכת כהנים, ולא היו עומדים על האיצטבא שבסוף ההיכל, ותהילות לאל עשיתי המנהג שיעלו ויעמדו על האיצטבא שבסוף ההיכל ושם יברכו, וכן ראוי לדקדק בזה בכל מקום ומקום. (ו רכט)

סדר נשיאת כפיים

ברכת המצוה - כשעולים הכהנים להיכל [לדוכן], יעמדו כשפניהם אל ההיכל. ולאחר עניית 'אמן' של הציבור על ברכת "הטוב שמך ולך נאה להודות", אם ישנם לפחות שני כהנים, קורא השליח ציבור [או אדם אחר, למנהג אשכנז]: "כהנים", ויברכו: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וציונו לברך את עמו ישראל באהבה". ובתיבת 'באהבה', יחזירו פניהם [דרך צד ימין] לציבור. אבל אם יש רק כהן אחד, לא יקרא לו, אלא הוא מעצמו יתחיל לברך. והטעם שקורא "כהנים", משום שנאמר: "כה תברכו את בני ישראל, אמור להם", והיינו שיברכו רק כאשר אומרים להם לברך. ונאמר 'להם' לשון רבים, דהיינו לפחות שני כהנים. ובכל אופן, אם טעו הכהנים וברכו מבלי שקראו להם, אין זה מעכב. (ו רעד, רעו, רעח, רצ)

באהבה - על הכהנים לברך את הציבור באהבה, כמפורש בנוסח הברכה: "וציונו לברך את עמו ישראל באהבה". על כן, כהן שיש לו שונאים בבית הכנסת, יצא לחוץ כשהש"צ קורא כהנים, כי יש סכנה בדבר, כמבואר בזוהר הקדוש. (ו שע)

הגבהת הידיים וחילוקם - כשמחזירים הכהנים פניהם מההיכל לציבור, יגביהו ידיהם כנגד כתפיהם, [שנאמר (ויקרא ט כב): "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם" (סוטה לח ע"א).] ויפשטו ידיהם ויהיו האצבעות זקופות מעט כלפי מעלה, ויגביהו היד הימנית קצת למעלה מהשמאלית, ויפרידו האצבעות באופן שיהיו בין כולן חמשה אווירים, כדלהלן: בין ב' אצבעות לב' אצבעות - אויר אחד, בין אצבע לגודל, בין גודל ימין לגודל שמאל, בין גודל לאצבע, ובין ב' אצבעות לב' אצבעות. ותוך כפיהם יהיה לכיוון הרצפה, וגב ידיהם יהיה למעלה. (ו רצד)

כהן שידיו רועדות ואינו יכול להגביה את ידיו, לא יעלה לדוכן. אבל אם יכול להגביה את ידיו, רק שלא יכול לחלק אצבעותיו לחמשה אווירים, יעלה. (ו רצד)

כשאומרים הכהנים תיבות: יברכך, וישמרך, אליך, ויחנך, אליך, לך, שלום, יסתובבו לימין ושמאל, כדי שתתפשט הברכה לכל העומדים בצידיהם. (קכח סעיף מה, ומשנ"ב ס"ק קסח)

טלית - נהגו הכהנים לשלשל את הטלית על פניהם וידיהם בשעת הברכה, כדי שלא יסתכלו בציבור ושהציבור לא יסתכלו בהם ויסיחו דעתם מהברכה. ואם אין לכהן טלית, לא ישא כפיו. והטעם בזה, שמאחר ובזמנינו נהגו כולם לישא כפיהם עם טלית, אם ישא זה כפיו בלי טלית, הדבר יהיה תמוה אצל הציבור, ושוב יסיחו דעתם מהברכה. (ו שעב)

בגמרא (חגיגה טז ע"א) אמרו: כל המסתכל בכהנים בשעה שמברכים את העם, עיניו כהות. וביארה הגמרא דהיינו דוקא בזמן שבית המקדש קיים, שהכהנים עומדים על דוכנם ומברכים את עם ישראל בשם המפורש, ואז השכינה שורה על קשרי אצבעותיהם. (רש"י ובית יוסף סימן קכח)

להקריא מילה במילה - אחר שענו הציבור אמן על ברכת "לברך את עמו ישראל באהבה", מקריא הש"צ לכהנים את הברכה מילה במילה והם עונים אחריו כסדר הזה: הוא אומר יברכך, והם עונים יברכך. הוא אומר ה', והם עונים ה', וכן הלאה בכל מילה. ואחר פסוק ראשון, עונים הציבור אמן, וכן אחר פסוק שני ופסוק שלישי.

הטעם שהשליח ציבור מקריא לכהנים מילה במילה, כדי שלא יטעו ויתבלבלו באמירתם. והוסיף עוד רבנו בחיי, מפני שהברכה מגיעה מלמעלה ומשתלשלת מהשליח ציבור המתעטף בטלית לבנה לכהן, ומהכהן לישראל. וביאר הכלי יקר, שהש"צ הוא בחינת סרסור המושך שפע צינור ממקור הברכות העליונות שיחול על ראש הכהן תחילה, עד כדי שיהיה כלי מלא ברכת ה', ולאחר מכן כשהכהן מברך את ישראל, הרי הוא כמריק מכלי מלא אל כלי ריקן, ואלמלא היה הש"צ מקריא את הכהן תחילה, לא היה הכהן מתברך, ולא היה לו מה להריק ברכה על עם ישראל. (ו רעה)

מקום שנהגו שהשליח ציבור לא מקריא מילת 'יברכך', אלא הכהנים בסיום ברכתם מתחילים 'יברכך', יש להם על מי לסמוך. אך טוב לשנות מנהגם בלי מחלוקת, וישאו ברכה מאת ה'. (סימן קכח סי"ג. ה"ע ח"א קצט)

כן עשה מעשה רב גאון עוזנו רבנו יוסף חיים זיע"א כמו שכתב (בן איש חי תצוה אות א): "והנה פה עירנו בגדאד היה המנהג מזמן קדמון שאין החזן מקריא תיבת 'יברכך', אך קודם כמה שנים תהילות לאל יתברך שעזרני לעשות המנהג בכל בתי כנסיות שבעירנו שיהיה החזן מקריא תיבת 'יברכך' גם כן. וכן ראוי להורות בכל מקום". ע"כ. וכתב מרן הראשון לציון שליט"א בספרו הליכות עולם (ח"א עמוד קצט): והנה בהיותי משרת בקודש כראב"ד במצרים קהיר בשנת תש"י [בגיל 29], ראיתי שנוהגים שאין מקריא השליח ציבור תיבת יברכך. ואחר שעיינתי בדבר, השארתי המנהג על מתכונתו, ולא מלאני ליבי לשנות המנהג, כיון שמרן הבית יוסף העיד בגודלו שכן המנהג בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים שסמכו על הרמב"ם וכו', וידוע גודל השפעת רבנו יוסף חיים בדורו על כל אנשי קהלתו שאחריו ילכו ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו, ולא היו מפילים מדבריו צרור ארצה, וכמו שכתב הרה"ג רבי בן ציון מרדכי חזן זצ"ל בתחילת ספר דעת ותבונה, "ולא היה שום חשש שימרו את פיו, או מי שירהיב עוז לעשות מחלוקת נגד הרב, ולכן בקעה מצא וגדר בה גדר". מה שאין כן אנחנו אם נבוא לשנות את המנהג, לא יבצר ממחלוקת ריב ומדון.

והנה בבואי לשרת בקודש כרב ראשי וראב"ד בעיר תל אביב יפו בשנת ה'תשכ"ח, מצאתי מנהג בבית הכנסת הגדול "אוהל מועד" אשר קבעתי שם מקום תפלתי, שהכהנים מתחילים מעצמם לומר תיבת יברכך, ולא רציתי לשנות המנהג מחשש מחלוקת. אלא שבדרשותי שאני רגיל להשמיעם בכל שבת קודש קודם תפלת מוסף בפני הקהל הקדוש, הסברתי בפרשת נשא הטעם שצריך להקרות לכהנים כל מילה ומילה, כמו שנאמר "אמור להם", אמור להם כל דיבור ודיבור. וכתב רבנו בחיי שרומז על מעלת הכהן שמתברך תחילה ומקבל הברכה משמי מרום מן הרחמים העליונים, וחוזר ומברך לכנסת ישראל. וזהו סוד מאמר חז"ל (סוטה לח ע"ב) כל כהן המברך מתברך, שנאמר "ואברכה מברכיך", נמצא שהברכה משתלשלת מהשליח ציבור אל הכהן, ואחר כך מהכהן לישראל. ולפי זה כל תיבה ותיבה של הברכות, צריך שימסרה תחילה השליח ציבור אל הכהן שיהיה כלי מחזיק ברכה, וממנו יושפע שפע הברכות לכל ישראל. ובסיום דרשתי שהוטבה בעיני הכהנים שהם תחילה להתברך, באו ובקשו שברצונם שהשליח ציבור יקריא להם גם תיבת יברכך, והשליח ציבור ענה שהוא מוכן ומזומן להתחיל להקריא גם תיבת יברכך, ומאז השתנה המנהג על פי רצון השליח ציבור והכהנים, ושלום על ישראל. (ועיין עוד בשו"ת יחוה דעת חלק ד סימן י)

אין לכהנים להתחיל במילה הבאה עד שיסיים השליח ציבור להקריאה להם. וכן השליח ציבור לא יתחיל להקריא תיבה הבאה, עד שיסיימו הכהנים התיבה שלפניה, או שיסיימו הציבור לענות אמן. (סימן קכח סי"ח. ו רעח)

צריך הש"צ להקריא לכהנים מתוך הסידור דוקא ולא על פה, שמא יטעה. (ו רעח)

אמן - אין הש"צ עונה אמן אחר ברכות הכהנים, מחשש שמא יתבלבל. (קכח סי"ט)

להקריא על ידי אחר - כשיש שמחה בבית הכנסת כשבת חתן וכיוצא, רשאי השליח ציבור לכבד פייטן בעל קול ערב להקריא לכהנים בניגון נחמד ונעים. וכן, אם השליח ציבור התעייף מעט, רשאי לומר לאחר להקריא. (ו רפה)

כשהשליח ציבור מכבד אדם אחר להקריא לכהנים, עליו להקשיב ולשתוק בינתיים, ולענות 'אמן' על ברכת 'עמו ישראל באהבה' ועל פסוקי הברכה, שהרי אין חשש שיתבלבל. והמקריא עצמו לא יענה, מלבד על הפסוק האחרון. (ו שס)

שליח ציבור כהן - אם יש כהנים נוספים, לא ישא את כפיו, אלא ישתוק ואחֵר יקריא להם. אבל אם אין עוד כהן, ובטוח הוא שלא יתבלבל ויחזור לתפלתו לאחר ברכת הכהנים, ישא את כפיו. וכיצד יעשה? יעקור רגליו מעט בברכת 'רצה' וישאר בתיבה וימשיך עד 'הטוב שמך ולך נאה להודות'. והנכון שישא כפיו בתיבה ויבואו כל הקהל לפני התיבה ויקריא לו אחר, אך אם הקהל גדול ואין די מקום לכולם לעמוד לפני התיבה, אזי בסיום 'ולך נאה להודות', ילך להיכל וישא כפיו שם. ואם חושש שיתבלבל, ישא כפיו בתיבה. (קכח סעיף כ, כב. ו רלא, שח)

שליח ציבור שנושא כפיו, טוב שיטול ידיו קודם שיתחיל את תפלת החזרה. (ו רסח)

פרטי אמירת הברכה

נאמר בתורה: "כה תברכו את בני ישראל". מפי השמועה למדו עד משה רבינו עליו השלום: כה תברכו - בעמידה. כה תברכו - בנשיאת כפים. כה תברכו - בלשון הקודש. כה תברכו - פנים כנגד פנים. כה תברכו - בקול רם. (סוטה לח ע"א, רמב"ם, קכח יד. ו שב)

כהן צרוד - שאינו יכול לברך בקול רם, רשאי לעלות לדוכן ולבקש מכהן אחר שיוציאו ידי חובה, וישתוק וישמע אותו, ויענה 'אמן' אחריו. (המבי"ט, מגן אברהם, חזון איש, משנת יעבץ. ו שג)

בנחת - צריך לומר את הברכות בנחת ובכוונה ולא במרוצה, כדי שתחול הברכה. כמובא במדרש: אמר להם הקב"ה לכהנים, לא מפני שאמרתי לכם לברך את ישראל, תהיו מברכים אותם במרוצה ובהלה, אלא תנו דעתכם לברכם בכוונת הלב, כדי שתשרה הברכה בהם. (ו שע)

ניגון ערֵב - על הכהנים להתבונן בזכות הגדולה שנתן להם בורא עולם, להרעיף ברכות על עם ישראל, ועליהם לומר את הברכות בנעימה וניגון ערב, להראות שמייקרים ושמחים בזה, ולא כאותם המברכים במרוצה להיפטר מהר מן המצוה.

בתלמוד ירושלמי מבואר שצריך לברך בקול רם, דהיינו במעולה שבקולות. וביאר הב"ח, שקול רם, מלשון רוממות אל בגרונם, כלומר קול נעים זמירות, קול הדר מעולה שבקולות. וכתב האורחות חיים: אומרים 'יברכך' בקול ערב וניגון גדול, וכן בכל מילה ומילה. וכתב המאירי, הכהנים עונים 'יברכך' בנעימה גדולה, וכן ה', וכל תיבה ותיבה. וכתב הכל בו, והכהנים אומרים אחריו גם כן 'יברכך' בקול ערב ובניגון גדול, לפיכך החזן מקריא להם מילה במילה כדי שלא יטעו, לפי שהם מנגנים מאוד בכל מילה, וקרוב יהיה לטעות. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך, אליה רבה ועוד. וכן כתב הלבוש, שהרי כל הברכות והתשבחות נאמרו בהלל וזימרה. וכתב בספר כתר כהונה: ראיתי מנהג איזה עדה, שאין הכהנים מנגנים אלא רק השליח ציבור מנגן קודם קריאת המילה, והכהנים עומדים ושותקים כל עת שירו וזִמרו ומייחלים ומצפים לו, וביציאת המילה מפיו, יחטפו המילה מיד. ולא ישר בעיני מנהגם, כי אדרבה בעיקר צריך שהכהנים ינגנו ולא השליח ציבור. (ו ש)

כתב מרן השלחן ערוך (סימן קכח סעיף כא): ינגנו ניגון אחד בברכת כהנים ולא שנים ושלשה ניגונים שונים, שמא תתבלבל דעתם של הכהנים.

כשמאריכים יותר בניגון הברכה, כגון בשבתות, בחגים ובימים הנוראים, יש להזהר שלא לחלק את התיבה לשניים, ועל כן אם רואה השליח ציבור שקשה לו להאריך בניגון בנשימה אחת, יקצר מעט בניגון, שלא תאבד משמעות המילה. (ו רפו)

אם השליח ציבור מאריך בניגון, כמו שמצוי שמאריכים בימים הנוראים, וישנו כהן שקשה לו להגביה את ידיו זמן ממושך, רשאי להוריד את ידיו בין תיבה לתיבה בעת שהשליח ציבור מנגן ויגביהם רק בעת שאומר את תיבות הברכה, כגון: אחר ברכת 'לברך את עמו ישראל באהבה' יוריד את ידיו, וכשיסיים השליח ציבור תיבת 'יברכך', יגביה ידיו ויאמר 'יברכך'. לאחר מכן יניח שוב את ידיו למטה, וכשיאמר תיבת ה', יגביה ידיו, וכן הלאה בכל התיבות. ובדרך זו לא יבואו הכהנים בטענה לשליחי הציבור המאריכים בימים הנוראים בברכת כהנים כמנהג ישראל מדורי דורות, וכן נהג מרן הראשון לציון שליט"א בהיותו חזן עשרות בשנים, להאריך בניגון בברכת הכהנים. ולא כאותם כהנים המקפידים על שליחי הציבור המאריכים, ומחמת כן אומרים את תיבות הברכה בקצרה בלא ניגון ובלא טעם, או שחוטפים הברכה קודם שסיים השליח ציבור את התיבה מפיו, וכן לא יעשה. (כתב סופר, פתחי תשובה, ארחות חיים, כף החיים קכח ס"ק עח)

"אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ"

על הפסוק בשיר השירים (ב ט): "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי", אומר המדרש (במדבר רבה יא אות ב): מה הצבי הזה מקפץ ממקום למקום ומגדר לגדר ומאילן לאילן ומסוכה לסוכה, כך הקב"ה מדלג ומקפץ מבית כנסת זו לבית כנסת זו, וכל כך למה? בשביל לברך את ישראל, שנאמר (שמות כ כא): "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". "אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" - אמר רבי יוסי דומה לוולדותיה של איילה, שהם מדלגים ומקפצים כשהם קטנים וזריזים, כך הקב"ה מדלג ומקפץ ממקום למקום.

"מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת", בשעה שאמר הקב"ה לאהרן ולבניו: "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבון העולמים, לכהנים אתה אומר שיברכו אותנו? אין אנו צריכים אלא לברכותיך ולהיותינו מתברכים מפיך, שנאמר (דברים כו טו): "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל"! אמר להם הקב"ה, אף על פי שאמרתי לכהנים שיהיו מברכים אתכם, עמהם אני עומד ומברך אתכם. לפיכך הכהנים פורשים את כפיהם, לומר שהקב"ה עומד אחרינו, ולכך הוא אומר "מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת", מבין כתפותיהם של הכהנים. "מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים", מבין אצבעותיהם של הכהנים. "עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי", ואני אברכם.

הנהגת הציבור בעת הברכה

בעת הברכה, יעמדו הציבור ולא יביטו בכהנים, כדי שלא יסיחו דעתם מהברכה. וכתוב בזוהר, שאותה שעה עת רצון היא בכל העולמות, ומתברכים העליונים והתחתונים, ואין הדינים שולטים. (קכח סכ"ג. ו של)

פנים מול פנים - הקהל צריך לעמוד כשפניהם מול פני הכהנים ולא לאחוריהם. על כן הנוהגים שהאב נותן את ידיו על ראש בניו, ישימו לב הבנים שלא להפנות גב לכהנים. כמבואר בגמרא (סוטה לח ע"א): "כה תברכו" - פנים כנגד פנים. או אינו אלא פנים כנגד עורף? תלמוד לומר "אמור להם" - כאדם האומר לחברו. וכתב בספר חרדים, מצות עשה על הכהנים לברך את ישראל. וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם גם בכלל המצוה. והיינו שיש מצוה לישראל שמסייעים לכהנים בקיום מצוותם, אבל אין מצוה ממש על הישראל להתברך. (קכח סכ"ג. ו שלא, שלג. ריטב"א, פס"ת ב ב)

פסוקים - אין לומר שום פסוק בעת הברכה, אלא יש לשתוק ולכוון לברכה. על כן יש להאיר עיניהם של כמה גבאים שלא נכון לתלות שלט שבו יש פסוקים לאומרם בברכת כהנים, שהרי זה נגד רבים מהפוסקים ומרן השלחן ערוך (קכח סכ"ו). (ו שלא)

הנכנס לבית הכנסת ומצא שהכהנים נושאים כפיהם, יעמוד וישמע הברכה. וכן העוסק בתורה בבית הכנסת, והגיעו לברכת כהנים, יעמוד וישמע הברכה. (ו שלד)

אחר הברכה

אחר עניית אמן של הציבור בסוף ברכת כהנים, מתחיל השליח ציבור שים שלום, והכהנים מחזירים פניהם להיכל [דרך צד ימין] כשכפיהם עדיין פרושות למעלה, ואז מורידים אותן. ועומדים שם ואומרים: "ריבון העולמים, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל". ויאריכו בתפילה זו עד שיסיים השליח ציבור שים שלום, כדי שעניית אמן שעל שים שלום תחול גם על זה. ואז רשאים לרדת מההיכל. (קכח סעיפים טו, טז, יז)

כשיורדים מההיכל, לא יתנו את אחוריהם להיכל אלא יצדדו ויחזירו פניהם קצת להיכל, כתלמיד הנפטר מרבו שמחזיר פניו אליו בצאתו מלפניו. (משנ"ב ס"ק סא) וישימו לב שלא יגעו בנעליים. ואם נגעו, יטלו ידיהם להמשך התפילה. (הרמ"א סי"ז)

דברים המונעים מלישא כפיים

בעלי מומים - הגם שמן הדין כהן שיש לו מום בפניו או בידיו אינו נושא כפיו, מפני שהציבור מסתכל בו ומסיח דעתו מהברכה, מכל מקום היום שהמנהג לשלשל הטלית על הפנים והידיים, אפילו יש לו כמה מומים, ישא כפיו. וכן מי שיש לו מום ברגליו והוא עם גרביים, ישא כפיו. (קכח סעיפים ל, לא. ו שלח)

אם נקטעה כף ידו של הכהן, לא יעלה לברכת כהנים. כי אף שלא ניכר הדבר כשמתעטף בטלית, מכל מקום הברכה צריכה להיות בנשיאות כפיים, ואין לו כף. (ו שלט)

תחבושת - הנמצאת על ידו ואצבעותיו, הרי זה נושא כפיו. שאין דין חציצה בזה. (ו שמא)

קטטר - חולה הזקוק לקטטר, ואינו מרגיש כשמי רגליו נוטפים ממנו, רשאי לישא כפיו, ובלבד שיהיו בגדיו העליונים נקיים, ולא יהא נודף ממנו ריח רע. (ו שנד)

לא מדקדק במצוות - כתב הרמב"ם (נשיאת כפים פט"ו ה"ו): כהן שאינו מדקדק במצוות או שמרננים אחריו או שאין משאו ומתנו בצדק, הרי זה נושא כפיו, ואין מונעים אותו, לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן, ואין אומרים לאדם רשע, הוסף רֶשַׁע והימנע מן המצוות. ואל תתמה ותאמר, ומה תועיל ברכת הדיוט זה? שאין קבלת הברכה תלויה בכהנים אלא בהקב"ה, שנאמר: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", הכהנים עושים מצוותם שנצטוו בה, והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.

מחלל שבת בפרהסיא [כגון שנוסע ברכב בשבת] - לכתחילה לא יעלה לדוכן. ואולם, בזמנינו שרבים לא מודעים לחומרת עוון חילול שבת, יש להעלים עין ממנו אף כשעולה לבדו בלי כהנים אחרים, ואדרבה מצוה לקרבו, וגדול השלום. (ו שמג)

גרושה - כהן שנשא אשה שאסורה להינשא לו, כגון שהיא גרושה, לא ישא כפיו. ואין נוהגים בו קדושת כהן אפילו לקרוא בתורה ראשון. ואפילו גירשה או מתה, הרי הוא פסול, עד שידור הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור בהן. (קכח מ)

החלל [כהן שנשא גרושה, אזי כל זרעו אחריו נקראים חללים] - הפסיד את כהונתו, והרי הוא כישראל, ומותר לו לישא גרושה וליטמא למתים, שנאמר (ויקרא כא א): "אמור אל הכהנים בני אהרן", אף על פי שהם בני אהרן, אבל צריך שיהיו בכהונתם, ולכן אינו נושא כפיו כלל. (שלחן ערוך אבן העזר סימן ז סעיף כ. ו שנא)

רוצח - כהן שהרג נפש אפילו בשוגג, לא ישא כפיו אף שעשה תשובה, שנאמר (ישעיה א טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם... יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". לפיכך כהן שגרם ברכבו לתאונה קטלנית אפילו בשוגג, וכל שכן אם נהג ברשלנות, כגון שנסע במהירות מופרזת או שלא ציית לתמרור עצור וגרם לאיבוד נפש מישראל, אינו נושא כפיו לעולם, ואפילו אם עלה, יֵרֵד, כי ברכתו לבטלה. ובני אשכנז מקילים אם היה בשוגג ועשה תשובה. ולכל הדעות אם היה אנוס לגמרי, כגון שנהג בזהירות ופתאום קפץ ילד לרגלי המכונית, ועשה תשובה, רשאי לישא כפיו. (ו שמו, שמז)

חיילים - שהשתתפו בקרבות של מערכות ישראל נגד האויבים והרגו בחיילי האויב, אין ספק שהם כשרים לנשיאת כפים, מאחר שמלחמות ה' נלחמו, להושיע את ישראל מיד צריהם, תחזקנה ידיהם ושכרם כפול מן השמים. (ו שמח)

בית האבל - כהנים המתפללים בבית האבל, נושאים כפיהם בין בחול בין בשבת. אך האבל עצמו, נהגו שלא נושא כפיו. מפני שהברכה צריכה להיות כשהוא שרוי בשמחה וטוב לב, שכן מצינו ביצחק אבינו שאמר: "הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה, וַאֲבָרֶכְכָה..." שלאחר שיאכל וישתה תהיה נפשו שמחה עליו ויברכו (שבלי הלקט). ומכל מקום בשבת שבתוך השבעה, אם אין כהן אחר אלא האבל, ישא כפיו, שלא יראה כאבלות בשבת בפרהסיא. (חזו"ע אבלות ח"ג ח. ו שעא)

קודם שיקרא הש"צ "כהנים", יצא האבל לחוץ, בין בחול בין בשבת, כדי שלא יעבור איסור שקראו לו לעלות ואינו עולה. וכן פסק מרן (סימן קכח סעיף מג): "אחר שבעת ימי אבלות, נושא כפיו. ובתוך שבעת ימי אבילות, יצא מבית הכנסת בשעה שקורא "כהנים". (חזו"ע שם)

כהן רווק - נושא כפיו. (סימן קכח סעיף מד) והבא מחוץ לארץ ממקום שנהגו שלא לישא, עליו לנהוג כמנהג ארץ ישראל לישא כפיו, ולא יאבד מצוה יקרה וחשובה זו. (ו רנא)

קטנים - מחנכים את הקטנים לעלות לדוכן עם הגדולים, אבל קטן לבד לא ישא כפיו. ואם יש כהן אחד גדול ואחד קטן, לא יקרא השליח ציבור "כהנים". (ו רמט)

באלו תפלות נושאים כפיים

נשיאת כפים בשחרית, מוסף, מנחה של תעניות, ובנעילה של יום כיפור. (סימן קכט ס"א)

המנהג פשוט בארץ ישראל שהכהנים נושאים כפיהם בכל ימות החול ובשבת. ומרן הבית יוסף ורבים מהפוסקים שיבחו מנהג זה מאוד. וכיום גם רבים בחוץ לארץ הנהיגו לעצמם כן, ותבוא עליהם ברכת טוב. (ו רמד)

מעט פרטים שונים בנשיאת כפיים

לא עלה לישא כפיו - אם אין מה שמעכב את הכהן מלעלות לדוכן, והיה בבית הכנסת כשקראו "כהנים" או שאמרו לו לעלות או ליטול ידיו ולא עלה, הרי זה ביטל מצות עשה. אולם אם כבר עלה פעם אחת ביום, הגם שיש לו מצוה לברך, מכל מקום אינו עובר. (קכח סעיפים ב, ג. ו רלו, רלח)

קשה לו לישא כפיו - כהן שהוא חלש וכיוצא, יצא מבית הכנסת כשקורא החזן "כהנים". ונהגו שלא יכנס עד סיום ברכת כהנים, כדי שהציבור לא יוציאו עליו לעז שהוא חלל ופסול לכהונה. (קכח ס"ד. ו רטז)

לא התפלל - כהן שטרם התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא את הש"צ לפני ברכת מודים, יעקור את רגליו וילך לישא כפיו. ואם לא ברך ברכות התורה, יברך מיד. ואם חושש שלא יספיק לסיים הברכות, ישא כפיו בלי ברכות התורה. (קכח סכ"ט. ו רמג)

המתפלל עם חזרת הש"צ - כשיגיע לברכת 'רצה' עם החזן יעקור רגליו מעט, וכשיגיע ל'הטוב שמך ולך נאה להודות', יעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים, ואפילו שיש שם כהנים נוספים. (ו שיג)

טעה - שליח ציבור שטעה ואחר שאמר "יאר ה' פניו אליך", דילג ואמר "וישם לך שלום", במקום להמשיך 'ויחונך'. אם נזכר באמצע שים שלום ואפילו בגמר החזרה, יחזרו לומר ברכת כהנים מיברכך על הסדר, בלי ברכת "אשר קדשנו...". (ו של)

ברכת ישראל - ישראל שברך פסוקי ברכת כהנים בנשיאת כפים והתכוון לשם מצוה, עבר איסור עשה, שנאמר: "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו", דוקא אהרן ובניו יברכו ולא זרים. ואולם, הורים המברכים את בניהם, רשאים לסמוך ידיהם על ראשם, לפי שאינם נושאים כפיהם ואין כוונתם למצוה. (ו רלד)

תוכן העניינים

סדר היום בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה