אור ברסלב
סדר היום בהלכה ובאגדה שער האגדה › חיוב מצות התפילה

סדר היום בהלכה ובאגדה

שער האגדה · חיוב מצות התפילה

סיפוק צרכי האדם

"וְהָיָה אִם שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא יג)

דרשו חז"ל: איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה. (תענית ב ע"א)

פירמידת המצוות

רבים מאיתנו ודאי מכירים את "פירמידת המזון". גופנו זקוק לרכיבי מזון רבים ומגוונים: חלבונים, פחמימות, שומנים, ויטמינים, מינרלים ועוד. כולם הכרחיים לצורך תפקודו התקין של הגוף, אולם חלקם נחוצים בתדירות גבוהה ובמינונים גדולים, וחלקם פחות. הבסיס הרחב של הפירמידה הוא הבסיס היומי, בו עומד בעיקר הלחם לסוגיו, הנחוץ לאדם כמה פעמים ביום. אך "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" - מעליו, בחלקים העליונים הצרים יותר של הפירמידה, ממוקמים בהדרגה יתר המזונות: פירות וירקות, דגנים וקטניות, ברבורים ושליו ודגים וכל מיני משמנים - הנצרכים אף הם לגוף, מי יותר ומי פחות, חלקם על בסיס שבועי, וחלקם על בסיס חודשי.

בפירמידת המזון הרוחני של היהודי עומדות מצוות רבות, החיוניות לתפקודה התקין של הנשמה, ולשמירת הקשר הבריא והמלא עם בורא עולם. בבסיס השנתי עומדים בעיקר החגים והמועדים עם המצוות הכרוכות בהם. הם מעניקים לנו חיזוקים חד שנתיים הנדרשים לנו בעבודת ה', כגון הגברת התודעה היהודית על מאורעות חשובים ומרכזיים בתולדות עם ישראל, חיבור אל אבות האומה, חידוד רגשות חיוניים, כמו רגש היראה בראש השנה, השמחה בחג הסוכות, ההלל וההודיה בחג הפסח, וחיזוק עסק התורה בחג השבועות. כל אלו מחזקים אותנו ונותנים לנו צידה לדרך למשך השנה כולה.

על בסיס שבועי, יש לנו בעיקר את השבת היקרה, המחזקת את אמונתנו בבורא עולם, ומעניקה לנו שהות של יום תמים עם בורא עולם, תוך התנתקות מחיי החומר והמלאכה. יום מרומם זה נותן לנו כח וחיזוק לכל ימות השבוע, יחד עם שפע של טובה וברכה ברוחניות ובגשמיות, כמו שכותב הזוהר הקודש: "כל שתין יומין, מיניה מתברכין" [כל הששה ימים ממנו מתברכים].

ואולם ישנן מצוות שאין די לעשותן פעם בשנה, פעם בחודש או פעם בשבוע, אלא הן נצרכות לנו יום יום.

אחת מהן היא מצות התפילה, העומדת בבסיס הרחב, היומי, של הפירמידה.

פוסק הרמב"ם: מצות עשה להתפלל בכל יום , שנאמר "ועבדתם את ה' אלהיכם". [מפי השמועה למדו, שעבודה זו - היא תפלה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם", אמרו חכמים: אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה.] (רמב"ם הלכות תפילה פרק א הלכה א)

אין די להתפלל פעם בשבוע או פעם בחודש, התפילה צריכה ללוות את היהודי יום יום. יהודי צריך להרגיש את עצמו כל יום מחובר להקב"ה, לא יתכן שיעבור יום שיהודי לא יפנה בו אל בורא עולם, פנייה ישירה ומוחשית - בדיבור.

ומה רבו רחמיו וחסדיו של הבורא יתברך, אשר מאהבתו אותנו, ומחמלתו עלינו, ציוה עלינו בתורתו להתפלל לפניו בכל יום, כדי שנהיה מחוייבים בזה, וכך נתמיד בתפילה, ונפשנו תתרגל לכך . שאם לא חיוב זה - מי יודע אחת לכמה זמן היינו זוכים להתפלל אל בורא עולם?! שהלוא כגודל חשיבותה של התפילה, כן גודל המפריעים למיניהם, כ"אין זמן", חוסר יישוב הדעת, עצלות, חוסר חשק, גאווה וכו'.

ענין התפילה הוא, כי הנה מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא, שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו יתברך, צריך שיתעוררו הם אליו ויקרבו לו ויבקשו פניו. וכפי התעוררותם לו, כן ימשך אליהם שפע. ואם לא יתעוררו לא ימשך להם. והנה האדון ברוך הוא חפץ ורוצה שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם, והכין להם עבודה זו דבר יום ביומו, שעל ידה ימשך להם שפע ההצלחה והברכה כפי מה שהם צריכים לפי מצבם זה, בזה העולם". (דרך ה' לרמח"ל, פרק חמישי)

הצורך בנוסח קבוע

מן התורה אין שיעור מסויים לאורכה של התפילה או לתוכנה, אלא שצריך לכלול בה שלושה מרכיבים עיקריים: שבח, בקשה והודיה. כל יהודי בלשונו צריך לפנות אל הקב"ה, לפתוח בשבח ובהכרה בגדלותו של בורא עולם, להמשיך בבקשה על מה שנצרך לו, ולסיים בהודיה לבורא עולם על החסדים אשר עושה עימו.

ואכן בעבר לא היה נוסח קבוע לתפילה, אלא כל אחד התפלל תפילה אישית בלשונו, יש שהאריכו ויש שקיצרו. כמובן שיש בכך מעלה, שכל אדם מתפלל בלשונו, תפילה אמיתית הבוקעת מעמקי ליבו. אולם בפועל - במשך הזמן נחלשו הדורות, וטרדות היום יום השוחקות הביאו את המוני העם להתפלל תפילות חפוזות וקלושות, וכך היה הציבור הולך ומתנתק מעבודת התפילה ומריבונו של עולם.

והנה, בתחילת ימי בית המקדש השני, ייסד עזרא הסופר בית דין גדול, שעליו נמנו מאה ועשרים זקנים, שנקראו: "אנשי כנסת הגדולה". היו אלה ענקי הרוח של הדור, חלקם היו מאחרוני הנביאים, וביניהם: חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה, מישאל עזריה, נחמיה, מרדכי היהודי, זרובבל, והאחרון שבהם הוא שמעון הצדיק.

ראו אנשי כנסת הגדולה את מצבו הרוחני הרופף של העם: למרות שזכו לדרגות כה מרוממות של השראת שכינה בבית המקדש הראשון, וכן זכו שהיו ביניהם נביאים, בכל זאת מנגד בין המוני העם התפשטו עבירות חמורות, כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. גם נישואי תערובת פשו בעם. לפיכך כאשר זכו להקים מחדש את בית המקדש השני, נועדו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו תקנות שונות, גזרו גזירות [איסורים, המכונים איסורי דרבנן, כמו איסור מוקצה בשבת], ניסחו את התפילות והברכות, וקבעו להם סדרים, וכך יצרו לחיים היהודיים מסגרת שלימה שהביאה לידי ביטוי את ערכיה של התורה באופן מסודר וממוסד בתוך חיי היום יום. על ידי כך הרחיקו החכמים את העם מחטאים וקירבום לעבודת ה'.

וזהו שפותחת המשנה במסכת אבות: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה . הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה ". ומפרש הרמב"ם: אלו הגזרות והתקנות, אשר ירחיקו את האדם מן העבירה , כמו שנאמר (ויקרא יח ל): "ושמרתם את משמרתי", דהיינו שתעשו משמרת [גדר וסייג] למשמרתי [לתורה].

סידור נוסח התפילה

אחד הדברים הבולטים שתיקנו אנשי כנסת הגדולה הוא כאמור - סידור נוסח התפילה. תחת תפילות קצרות ומשובשות, אשר היו רבים מן העם פוטרים בהם את עצמם, ייסדו אנשי כנסת הגדולה נוסחי תפילה קבועים, הנאמרים בזמנים קבועים. בנוסחים אלו כללו אנשי כנסת הגדולה את כל הבקשות הכלליות והפרטיות שראוי לאדם לבקש. וכך האדם לא מבקש רק על צורכי עצמו, ולא רק על התחום הספציפי שמעסיק אותו, אלא מתחבר ומתאחד עם שאיפותיו ובקשותיו של עם ישראל כולו. שמונה עשרה ברכות תיקנו בתפלת העמידה, המקיפות את כל מערכת השאיפות, החומריות והרוחניות, של כל עם ישראל.

אשרי העם שככה לו

סיפר חיים ד. מרמת השרון: יום אחד הזדמנתי אל הכותל המערבי. היתה שעת אחר הצהריים, טרם ערב, והנה ניגש יהודי אחד, סתם יהודי שאיני מכירו, ופצח בקול מתרונן: "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". בבת אחת, החלו להתקבץ סביבו עוד יהודים - זרים זה לזה, כביכול - וענו אחריו בקול: "אשרי העם שככה לו - אשרי העם שה' אלוקיו". מבלי לדעת למה ומדוע - הצטרפתי למניינם, בתהילות דוד המלך...

המשכנו בתפילה במילים הישנות נושנות, במילים שבהן שפכו את נפשם לפני ה' אבותינו ואבות אבותינו. לפתע התחוור לי שאיני היחיד, אלא אחד מרבים, כי בשעה קבועה זו עומדים ברחבי העולם רבבות יהודים ונושאים נפשם למרום, מבטאים במילים העתיקות של אבותיהם את רחשי ליבם...

עם תום התפילה, נשקתי לאבני הכותל - ונחרדתי. נחרדתי למחשבה שבעצם נוגעות שפתי בשפתיהם של דורות רבים של יהודים, הדובבות את געגועי ליבם של אלה שנפשם כמהה למקום הזה, אך לא זכו להגיע.

ומאז בהתפללי, מצטייר במוחי ובליבי, שהנה אני מתקשר לדורי דורות של אחי בני עמי, שעמדו ועומדים בשעה זו עצמה, להתייחד עם בוראם ולשאת תפילה באותן מילים עצמן. (מתוך דע את יהדותך. התפילה שער השמים ערכים 25)

רבדים של כוונות

בנוסף על מה שאנו מבינים בנוסח התפילה, הוא כולל בתוכו אין ספור כוונות עמוקות, שמקצתן התבארו בתורת הקבלה.

וכך כותב רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל בספרו "נפש החיים" (ב י): "בעומק פנימיות כוונת התפילה, אין איתנו יודע עד מה, כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפילה, מרבותינו הראשונים ז"ל קדושי עליון ועד אחרון הקדוש איש אלוקים נורא האר"י ז"ל, אשר הפליא והגדיל לעשות כוונות נפלאות, אינם בערך אף כטיפה מן הים כלל, נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה , שהיו מאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, וכל מבין יבין כי אין אנוש שיוכל לתקן תיקון נפלא ונורא כזה, לכלול ולגנוז במטבע תפילה קבועה וסדורה בנוסח אחד, התיקונים של כל העולמות, עליונים ותחתונים וסדר פרקי המרכבה... והוא בלתי אפשרי אם לא על ידי הנבואה העליונה ורוח קודשו יתברך, אשר הופיעה עליהם הופעה עצומה בעת תיקון נוסח מטבע התפילה ".

מאידך, אנשי כנסת הגדולה תיקנו את נוסח התפילה כך שיתאים לכל רובדי העם. לצד הכוונות העמוקות אשר טמנו במילות התפילה, אשר רק קדושי עליון מסוגלים להבינם, הרי שישנו אף את הרובד הפשוט, המובן ונוגע לליבו של כל אחד ואחד, כך שכל יהודי יכול להתחבר אל מילות התפילה. בקשותיו ומשאלות ליבו סדורים לפניו בצורה ברורה ומסודרת, ועם אמירת הפה מתעוררת אף כוונת הלב.

וכן תצטרך לדעת, כי מימות משה עד אנשי כנסת הגדולה היתה התפילה בישראל בלתי מסודרת בתיקון שווה לכולן, אבל היה כל אחד מתפלל ועושה מליצה לעצמו כפי ידיעתו וחכמתו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו תפלה זו של י"ח כדי שתהיה מסודרת בפי הכל, ולכך תקנוה בלשון פשוט מובן כדי שלא יתבלבלו הרעיונים בהבנת הלשון, ושיהיו כל ישראל שווים בה, בין חכמים בין טיפשים. אמנם תקנו אותה בכוונה גדולה ובהשגחה יתירה, במה שהיא מסודרת שלוש ברכות של שבח לפני התפילה, והן אבות וגבורות וקדושת השם, ושלוש לאחריה והן עבודה והודאה וברכת כהנים, וסדרו לנו באמצע י"ב ברכות שהן כלל כל צרכי האדם, וכל זה לא היה במקרה כי אם בעיון גדול מוכרח ומוצרך. (רבנו בחיי דברים יא יג)

חיות מחודשת

יהיו שיטעו לחשוב, כי בתיקון נוסח תפילה אחיד וקבוע, כביכול מבטלים אנו את החיות שיש בתפילה, הופכים את התפילה למשהו מכני וחסר חיות. ואולם עינינו הרואות שאין זה כך. המילים שתיקנו אנשי כנסת הגדולה הן כל כך חיות ונושמות, וכל אדם יכול למצוא בהן חיות מחודשת בכל יום.

"כדוגמת כל תופעה בבריאה, שתמיד היא רעננה, ולעולם היא חדשה. מעיינות נחלים השוטפים ועוברים, מביאים עימם בכל רגע ורגע המיה חדשה, המולה חדשה, נעימה חדשה, ולא תמלא עין מלראות... כן בדיוק התפילה והברכה. אם כי המטבע מוצקת מאנשי כנסת הגדולה, ואין אפשרות להזיזה ולשנותה בכל שהוא, אכן טמון בה חיות נצחית ורעננות תמידית. התעלות תמידית, שאיפה נצחית אל על, התפתחות בלתי פוסקת, עלייה מתמדת". (מאורות ירושלים גיליון ג עמוד שעז)

תפילה ללא כוונה - כגוף ללא נשמה

ואמנם, כאשר מתפללים בנוסח אחיד וקבוע, ניתן להרגיש קושי לכוון במילות התפילה. יכולות השפתיים להגות את המילים, ברכה אחרי ברכה, ואילו המחשבות מוצאות להן נתיב משלהן - מאילת ועד מטולה, מן השכן ממול ועד נשיא אינדונזיה. יכול הגוף לכרוע עד הארץ במודים, ואילו הראש מרחף בשמי השמים העליונים...

וכמו שמספרים בהלצה, על אדם שהתפלל שמונה עשרה, ובסיום התפילה לחץ חברו את ידו בחמימות רבה ובירכו במאור פנים בברכת "ברוכים הבאים"... הלה לא ידע את נפשו מתימהון ופליאה, אך חברו הסביר לו בטוב טעם ודעת: חברי היקר, בתחילת התפילה ראיתי אותך מתחיל לטייל לכאן ולשם, בברכת "אתה חונן" כבר הייתי בעיצומה של טיסה ישירה ללונדון, וב"סלח לנו" כבר טיילת להנאתך ב"ביג בן", בברכת "רפאנו" הספקת קצת לקפוץ ל"משמר המלכה", וב"ברך עלינו" כבר ישבת ברכבת התחתית בדרכך לצרפת. עד ברכת "שמע קולנו" ערכת כמה וכמה סיורים נרחבים ברחבי צרפת, וב"מודים" העפלת לפסגת מגדל האייפל. לקראת סיום החלטת לתת "קפיצה קטנה" גם לאיטליה, ולאחר כמה סיורים נוספים, עלית חזרה על המטוס. בזה הרגע זכיתי סוף סוף לראותך נוחת בחזרה... ולכן אני מברכך מכל הלב - ברוך שובך לשלום לארצנו הקדושה...

כמובן שלא לתפילה כזאת אנו מתכוונים, כאשר אנו מבקשים לבסוף: "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי , לְפָנֶיךָ ה'...". כאשר הגיגי הלב נתונים במחוזות רחוקים, ורק השפתיים ממלמלות את המילים, הרי זה כ"מס שפתיים" ריקני, ובבחינת מה שאמר הכתוב (ישעיהו כט יג): "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי", חס ושלום.

וכמו שכותב בספר חובות הלבבות (שער חשבון הנפש פרק ג): "ודע, כי המילות תהיינה בלשון - כקליפה, והעיון במילות - כמו לב [הפרי]. והמלות - כגוף לתפלה, והעיון - כרוח. וכשיתפלל המתפלל בלשונו, ולבו טרוד בזולת ענין התפילה [בענין אחר], תהיה תפילתו כגוף בלא רוח וקליפה בלא לב [פרי], מפני שגופו נמצא ולבו בל עמו עת תפלתו.

אוצר של מילים, צפצוף הפה - הזו מצות תפילה, לכבד בפה, והלב רחוק?!

הלוא יספות חטא על פשע על לב האבן, אשר לא ימס מזרם קודש אשר ימטירו עליו מסדרי התפילה בעזוז קודשם, אשר הסתירו בכנפי מעייני תפילתם.

(החזון איש זצ"ל. אורחות איש עמוד 34)

עבודה שבלב

אכן, הכוונה בתפילה - היא עבודה של ממש, עבודה לא פשוטה כלל. לא לחינם אמרו חז"ל: "איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה". כדי להתפלל תפילה ראויה, צריך באמת להתייגע - לרכז את המחשבה ולכוון את הלב.

אומר הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ד הט"ז): "כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את לבו, ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים. ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה ואחר כך יפטר".

חלק חשוב בעבודת התפילה הוא ההכנה הנכונה. כאשר האדם "נופל" אל התפילה, ישר מכל עיסוקיו וטרדותיו הרבים, הרי שראשו ורובו אינם נמצאים כלל בתפילה. אבל אם אדם מכין את עצמו, משתדל לפנות את ליבו ומחשבותיו, מתרכז ב - "שיויתי ה' לנגדי תמיד" - ודאי שתפילתו תיראה לגמרי אחרת.

חסידים הראשונים היו שוהים שעה תמימה לפני התפילה, כדי להכין את ליבם לקראת התפילה. זוהי דרגה גבוהה ונשגבה מאוד. אך כל אדם יכול לפחות לעצור לרגע לפני התפילה, ולחשוב מה הוא עומד לעשות, בבחינת "דע לפני מי אתה עומד" - ואז תפילתו כבר תיראה אחרת.

וכך מייעץ החפץ חיים זצ"ל בלשונו הטהורה (בספרו "שם עולם"): "ראשון לכל, צריך שיתפלל מתוך הסידור, ועל כל פנים תפילת שמונה עשרה. ומכל מקום גם בזה איננו משומר מכל וכל מעורמת היצר המפיל טרדות על האדם כדי שלא יוכל לכוון. והזמין לי הקב"ה קצת עצה בזה, שצריך להתבונן מה רוצה לבקש מה' ועל מה יברכנו, ואחר כך יאמר אותה ברכה. ואל יחשוב הקורא שדבר זה צריך שיהוי גדול, לא כן הדבר, כאשר בחנתי וניסיתי, אלא יהיה פתוח הסידור נגד עיניו ויתבונן רק איזה רגעים אחדים קודם כל ברכה... ולא יאמר הברכות כפי הרגלו בפיו, רק יתבונן על מה שהוא מברך לה', ויאמר בזריזות ובשמחה כל ברכה, על שזכה לברך לה' אלוקי השמים".

כלומר, בשניה אחת ששוהה לפני הברכה, יכול להתבונן מה הוא בא לומר בברכה זו, ותפילתו יכולה להיות טובה הרבה הרבה יותר.

אמר אחד מגדולי המוסר: "לפני התפילה אני מתפלל, שבשעת התפילה אתפלל..." . מה טוב ומה נעים לאמץ אף עצה זו, ולשאת מספר מילות תפילה, שיזכה להתפלל תפילה אמיתית וטובה, להרגיש קרבת ה' ומתיקות בתפילה, שזהו תענוג עילאי מאין כמוהו.

מתוך הכנה ראויה והתבוננות נכונה, יוכל האדם לקיים את דברי המשנה במסכת אבות (פ"ב מי"ג): "וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע [כאדם שיש עליו חובה דבר קבוע, ואומר אימתי אפרוק מעלי חוב זה (ברטנורא)] אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא" .

ואומר החזון איש: "עשיית תפילה רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, הוא מן השלמות היותר גדולה, והקניין היותר נבחר לאדם על פני חלד". (אורחות איש)

יגעת - מצאת!

ישאל השואל: מה אעשה, וקשה לי מאוד לכוון בתפילה. אני משתדל לרכז את מחשבתי, אך כהרף עין היא עפה פורחת למחוזות רחוקים. משתדל לכוון בברכת אבות, ובלי לשים לב מוצא את עצמי פתאום ב"רפאנו", מנסה שוב להתרכז, ולפתע אני כבר כורע ב"מודים". האומנם לא אוכל להגיש לפני בורא עולם תפילה ראויה?

הנה לנו צרי ללב ומרפא לנפש, מדבריו הנעימים של בעל ליקוטי עצות:

"צריכים להכריח עצמו מאוד להתפלל בכוונה, ולא כמו אותם שאומרים שלא להכריח עצמו לתפילה, כי באמת קשה מאוד להתפלל. ואפילו אין יכולים להתפלל כלל, אף על פי כן, היגיעה והטרחה שהכריח עצמו להתפלל, יקרה מאוד אצלו יתברך ונעשה מזה קורבנות...".

אין יגיעה שהולכת ריקם. הקב"ה אינו בוחן את התוצאות, אלא את העמל. התפילה אכן דורשת עמל רב [עבודה שבלב!], ומי שעמל יש לו שכר על עצם העמל. אם התאמץ ובכל זאת לא זכה להרגיש מתיקות בתפילה, לא לשווא היה עמלו.

ומה שחשוב הוא - לא להתייאש. גם אם הגיע האדם לאמצע התפילה ואפילו לקראת סופה, ועדיין לא כיוון - ינסה עכשיו לרכז את מחשבתו ולכוון, כי כל מילה ומילה של תפילה הנאמרת בכוונה, אין ערוך אליה.

לחטוף! לחטוף!

המשיל על כך החפץ חיים זצ"ל, אשה אחת היתה מוכרת תפוחים בשוק. עברה שם קבוצה של אנשים בני בליעל, אשר חשקה נפשם לאכול מן התפוחים מבלי לשלם. מה עשו? כאילו מבלי להתכוון, הפילו את ארגז התפוחים ארצה, וכך התגלגלו התפוחים והתפזרו לכל עבר. כעת עטו עליהם בני הבליעל והחלו לחטוף מכל הבא ליד. פכרה האשה את ידיה בייאוש והתחילה לצעוק במר נפשה: "יהודים, אחים יקרים, מהרו חושו לעזרתי, הן לא אוכל לבדי להתעמת עם קבוצת הבריונים הלזו בני הבליעל, אנא רחמו עלי ובואו לעזרתי". חלפו רגעים יקרים, ואין איש נחלץ לעזרתה ולהגנתה. עבר שם איש חכם ואמר לה: גברתי היקרה, בודאי אינך יכולה להתמודד עם קבוצת בריונים שכזו, חבל לך אף לבזבז את הרגעים היקרים הללו בחיפוש אחר עזרה. הדבר הנכון ביותר שעלייך לעשות כרגע הוא - לחטוף בעצמך כמה שיותר תפוחים ולהשיבם לארגז! הפרחחים ימשיכו לחטוף, ויחטפו מה שיחטפו, אך לפחות תחטפי גם את , וכך תצילי את מה שניתן להציל, ולא תישארי בידיים ריקות.

כך, אומר החפץ חיים, היצר הרע אינו יכול לראות שיהודי מתפלל לבוראו בכוונת הלב, ולכן הוא מנסה להפיל ולחטוף, לחמוס ולהסיח דעת. יכול האדם להתייאש ולחשוב לעצמו: 'מי אני שאתמודד מול היצר הרע הגדול הזה? הוא לא נותן, ממש לא נותן, לכוון בתפילה!' ובינתיים היצר הרע חוטף וחוטף, ברכה ועוד ברכה, חוטף וצוחק... והנה הגיע האדם לסוף התפילה, ובידי היצר הרע יש סל גדוש... אך אדם אשר לא יחשוב חשבונות כאלה, אלא ינסה לחטוף אף הוא לעצמו כמה שיותר: ברכה ועוד חצי ברכה, כמה מילים בכוונה פה וקטע רווי תחנונים שם, הרי שהוא יסיים את התפילה ובידיו סל מיוחד של פירות נפלאים ומתוקים - מנחת ערב וריח ניחוח לפני ה' יתברך.

(עצות והדרכות נוספות, וכן שאלות ותשובות מחכימות בענייני תפילה, ניתן לראות בהרחבה בספר "ברומו של עולם")

התפילה היא במקום הקרבנות

חז"ל תיקנו את התפילות כנגד הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש, למשל: תפילת שחרית כנגד קרבן התמיד של שחר שהקריבו בכל בוקר, ותפילת מנחה כנגד קרבן התמיד של בין הערביים, וכן הלאה. (ברכות כו ע"ב)

"עתה התפילה היא במקום קרבן. והנה אם האדם מתפלל בהתלהבות גדולה ובתשוקה גדולה, ורשפי אש שלהבת יה תבער בו, נתגבר בו כח האש, והריהו כשורף ומקריב את חלבו ודמו, וההבל היוצא מפיו נראה בחוש שהוא כמו עשן, וההבל ההוא עולה עד כסא הכבוד, ובעשן הזה הוא כל המחשבות והיראה והאהבה של התפילה. והעשן הזה יעלה לריח ניחוח לפני ה'". (מאור ושמש פרשת יתרו)

אכן בתפילה מקריב האדם את ליבו לה' יתברך! ולוואי ונזכה כי "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ [על מזבח הלב], לֹא תִכְבֶּה".

בלבבי משכן אבנה - להדר כבודו,

ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו.

ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה,

ולקרבן אקריב לו את נפשי - את נפשי היחידה.

(רבי אלעזר אזכרי זצ"ל בעל ספר חרדים)

תוכן העניינים

סדר היום בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה