אור ברסלב
סדר היום בהלכה ובאגדה שער האגדה › סיפוק צרכי האדם

סדר היום בהלכה ובאגדה

שער האגדה · סיפוק צרכי האדם

פורקן הנפש

"וצריך אתה לדעת, כי כח התפלה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר"

(רבנו בחיי דברים יא יג)

העוברים והשבים לא האמינו למראה עיניהם: יהודל'ה - בנו חביבו של גביר העיירה, בן התפנוקים המשופע בכל טוב, אשר אביו לא חוסך ממנו דבר - עומד בקרן הרחוב ומקבץ נדבות כאחד העניים! "מה קרה?" השתוממו כולם. יודעי דבר ידעו לספר כי הבן המסכן חלה במחלת השכחה. לעיתים קרובות הוא שוכח לפתע את כל מציאות חייו, שוכח היכן ביתו ומי אביו. וכך קורה לו שבעת שהוא רעב, אם איננו מוצא די כסף בכיסו לקנות אוכל, הוא פושט ידו לנדבה. הכל נדו לו ברחמים. ידיד טוב ניגש אליו, טפח על שכמו ואמר: "יהודל'ה יהודל'ה, מדוע אתה מקבץ נדבות? הלוא תזכור כי יש לך אב אוהב, עשיר, והוא מצפה לך בבית בכליון עיניים. חדל לך לעמוד כאן ולחכות לחסדיהם של אנשים זרים, מהר רוץ אל אבא". כהרף עין חדרה ההכרה אל מוחו, עיניו אורו, והוא רץ הביתה, אל אבא האוהב, המחכה כל כך, שכבר ערך לו שולחן מלא בכל טוב...

כך חזרה הסיטואציה הזו על עצמה שוב ושוב. החל בתחושת הרעב המעיקה, חוסר האונים, התוחלת למתנת זרים, המבוכה וחוסר הנעימות, ועד הגילוי המפתיע, והסוף הטוב בחזרה אל אבא.

אוי, יהודל'ה יהודל'ה... יש לך אבא עשיר, מתי כבר תפסיק לקבץ נדבות?!

כן, לכל יהודי יש אבא עשיר מאוד מאוד... כל אוצרות העולם בידיו - פרנסה, בריאות, חכמה, ילדים, נחת... הכל בכל. והוא רחמן ואוהב, ומתאווה מאוד מאוד לתפילותינו.

אילו יהודי היה יודע מה גדול כוחה של התפילה, כמה הוא יכול להשיג על ידי תפילה - הוא לא היה כל הזמן "מקבץ נדבות"...

לא היינו שמים את כל מעיינינו ומאמצינו - בהשתדלויות פה ובהשתדלויות שם, במאמצים ובניסיונות בכל מיני כיוונים, בבקשת טובות מבני אדם, אלא היינו משקיעים יותר ויותר בעבודת התפילה, בהפצרות ותפילות לפני ה' יתברך, הכל יכול, אשר בידיו למלא כל משאלות לבנו לטובה ולברכה.

הבעיה היא שאנו שוכחים זאת בכל פעם מחדש. וזקוקים תמיד לתזכורות וחיזוקים.

(עפ"י ברומו של עולם עמוד 59)

כוחה של תפילה

אומר רבנו בחיי (דברים יא יג): "וצריך אתה לדעת, כי כח התפילה גדול אפילו לשנות הטבע, ולהנצל מן הסכנה, ולבטל הנגזר ".

לשנות הטבע - מאין למדנו? מהאבות והאמהות הקדושים, אשר היו עקרים, ונפקדו על ידי תפילה. אמרו חז"ל (יבמות סד א): מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים. ויש להבין, מדוע עשה אותם הקב"ה עקרים, הלוא די היה שלא היה נותן להם ילדים?! אלא שעשה אותם עקרים בטבעם, כדי ללמדנו ולהשריש בלבנו שהתפילה יכולה ממש לשנות את הטבע.

מכאן שגם אדם אשר הרופאים "ניבאו" לו קשות, כגון שחלילה לא יוכל להביא ילדים, או שלא יוכל להירפא ממחלתו וכדומה - אין לו בשל כך להתייאש חלילה מן התפילה, אלא ירבה רחמים ותחנונים לפני הקב"ה. וכולנו יודעים ושומעים סיפורים רבים של "ניסים רפואיים" שהתרחשו בכח האמונה והתפילה.

להינצל מן הסכנה - כמו שנאמר (תהלים קז יט): "וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם - מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם". דווקא בעת של סכנה, מתחדדת אצל היהודי יותר ויותר ההכרה ש"אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים". אפילו אנשים שהצהירו על עצמם שהם "כופרים" - בעת צרה וסכנה, פרצה מליבם האמת הפנימית והם מצאו את עצמם זועקים אל ה' בכל לבם.

לבטל הנגזר - מאין למדנו? מחזקיה המלך. חזקיה, מצאצאי דוד המלך, היה מלך צדיק. ואולם הוא צפה ברוח הקודש שיצאו ממנו בנים רשעים, ולכן לא רצה לשאת אשה ולהביא ילדים. ומפני שמנע את עצמו ממצוות "פריה ורביה", גזר עליו הקב"ה למות. הוא נפל למשכב, והנה מגיע אליו הנביא ישעיה בן אמוץ ואומר לו: "כּה אָמַר ה', צַו לְבֵיתֶךָ [תן צוואה למשפחתך], כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה". חזקיה שומע נבואה קשה זו מפי נביא ה', אבל אינו נופל לייאוש. הוא אומר לישעיה: אני רוצה לתקן את חטאי. תן לי את בתך לאשה, ואולי הזכות שלי, יחד עם הזכות שלך, יועילו שלא יצאו ממני בנים רשעים. אמר לו ישעיה: "כבר נגזרה עליך הגזירה".

כבר נגזרה הגזירה! מה יותר מזה? הקב"ה בכבודו ובעצמו גזר. וכי אפשר לעשות משהו למול גזירת שמים?!

כן, חזקיהו ידע שכן. הוא פונה לישעיה בן אמוץ הנביא ואומר לו: "בן אמוץ, כַּלֵּה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

מיד כאשר יצא ישעיה - "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה', וַיּאמַר: אָנָּה ה', זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי. וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל". (ישעיה לח)

ואכן תפילתו התקבלה, והצליחה לבטל את הגזירה! "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יְשַׁעְיָהוּ לֵאמר, הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ, כּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ, שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה..."

"זו היא סודה של התפילה, היא הבוקעת ועולה, בוקעת ויורדת, ולוקחת מתנות לאדם.

וגדול כח התפילה, כי מובטח הוא ודאי בטוב תוצאותיה". (אמרי דעת ח"א עמוד רחצ)

דירה חדשה במתנה מאבא

נספר סיפור. מעשה שהיה, ואימתנו את פרטיו. אברך כולל התגורר בדירת חדר בבני ברק. נולד ילד, ועוד ילד. קנו מיטות נשלפות, ומיטות קומותיים. שטחו גם מזרנים. כשנולד הילד השמיני פסעו בלילה על מרבד של מזרנים. שלא לדבר על מקום להכנת שיעורים, ומי חשב על פינה פרטית או מגירה נפרדת בארון היחיד.

יש המעלים על נס את החלוצים שייבשו ביצות וגרו באוהלים. נעלה על נס את גבורת הממיתים עצמם באוהלה של תורה, ובוחרים בחיי עולם על פני חיי שעה. בזכותם העולם קיים, בזכותם קיימים אנו כאן, ככתוב (בראשית יח כו): "וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם".

הילד התשיעי עמד להיוולד, והאם שאלה: "היכן נמקם את מיטתו? האם נתקע וו בתקרה, ונשלשל ממנו עריסה תלויה?!"

צודקת, השאלה שאלה.

אמר לה: אפנה לאבא, אולי יאות להחליף לנו דירה".

צחקה: "אילו היה כסף לאביך, לא היינו מתגוררים כך עד עתה!"

אבל הוא התכוון לאבא אחר. נטל חופשת יום מן הכולל ונסע לירושלים. לפתוח את הלב בכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. נטל ספר תהילים, החל לשפוך נפשו במזמורי הנצח, ומעיין הדמעות נפתח. הדוחק, הצפיפות, התנאים הבלתי נסבלים, הכל צף ועלה וגדש וגלש, בדמעות שליש. וכך, מזמור אחר מזמור, שעה אחר שעה. לפתע הופרע, מישהו טפח על שכמו. אדם זר שאלו: "מה לך בוכה כל כך?"

ענה: "מאומה, זה ביני לבין קוני".

המשיך לומר תהילים בדמעות, והלה התערב בשנית: "אמור לי מה מציק לך. דאגה בלב איש - ישיחנה!"

סח לו על מה בא. אמר לו האיש: "בוא איתי". לקחו למכוניתו, נסע עימו למשרד תיווך ידוע, ושאל: "יש לכם דירה מוכנה בת חמישה חדרים?! נמצאה דירה מרווחת צמודת חצר. כתב המחאה על סך מאתיים ושישים אלף דולר, קיבל את המפתחות, והושיטן לאברך.

אמר הלה: "תודה לך, אדוני. אבל איני מכירך. לא אליך פניתי ולא ממך ביקשתי".

ענהו: "אתה אל הבורא פנית. אבל הוא שעורר את ליבי, ואני חש שאני שלוחו לעזרך!"

אבא החליף לו דירה. (מעיין השבוע ג קעא)

אמר הקב"ה, הוו זהירים בתפילה, שאין לך מידה יפה ממנה,

ואפילו אין אדם כדאי לענות לו, חסד אני עושה עמו ועונה לו, שכל דרכי חסד! (תנחומא וירא א)

כיצד "פועלת" התפילה?

שאלה: קשה לי להבין, כיצד "פועלת" התפילה. הרי הצרה או הבעיה או המצב המסויים שאני נמצא בו כרגע - הוא ברצון ה', לטובתי ולמעני. הקב"ה משגיח עלי ועושה את הטוב ביותר עבורי. ואם כן, מדוע אבקש אחרת? ואם אבקש, מדוע ישמע ה' לבקשתי, אחר שכבר תכנן והכין בשבילי את הטוב ביותר? ובכלל, האם שייך שינוי רצון אצל הקב"ה?

תשובה: אכן השאלה במקומה, ונחדד אותה יותר.

אומר הקב"ה בתורה הקדושה: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח ה).

אומר על כך רבנו משה מקוצי זצ"ל (סמ"ג מצוות עשה יז): מצות עשה להצדיק את הדין על כל מאורע. וכל מי שמהרהר אחר המאורעות לומר שאינם לטובתו, עליו הכתוב אומר (הושע ז טו): "וַאֲנִי יִסַּרְתִּי, חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם, וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע". אמר הקב"ה, אני שלחתי להם יסורים בעולם הזה כדי לחזק זרועותם [לחשלם] לעולם הבא, ואלי יחשבו רע. והיה להם לחשוב "כי את אשר יאהב ה' יוכיח".

כמה זה שונה מתפיסת החיים הטבעית שלנו. האדם רואה את הייסורים כמטרד, כצרה, כדבר רע, מפריע, מעיב על חייו. הלואי שהיה בידו למחוק אותם או לדלג מעליהם. והנה אומר לנו הקב"ה כי כל הייסורים וכל הקשיים שבאים על האדם - כולם כולם לטובתו האמיתית. המבט שלנו הוא צר, הוא מצומצם, רואה את ההווה, חש את המציאות העכשווית בלבד. אבל לקב"ה יש ראייה נרחבת ואינסופית, וכל מה שעושה זה רק לטובתנו האמיתית. גם אם איננו מבינים זאת, עלינו לבטוח ולהאמין בכך. כשם שהתינוק בשום אופן לא יכול להבין מדוע לוקחת אותו אימו לטיפת חלב, ונותנת שידקרו אותו. זה כל כך כואב, למה היא עושה לו את זה?! אין הוא יכול להבין, זה לא במושגים שלו. הוא בוכה וכואב, אבל יחד עם זאת ממשיך לבטוח באמא שלו. כך גם אם כואב לנו, עלינו לסמוך על אבא שבשמים שהכל הכל לטובה. אך ורק לטובה. אין רע מאת ה'.

זאת אומרת שכל הבעיות שלנו, הגדולות והקטנות, כולן מחושבות מאת ה' לטובה. אין דבר שקורה סתם. חז"ל אומרים כי יסורים אינם דווקא צרות קשות שפוקדות את האדם. גם בעיות קטנות, יומיומיות, ואפילו שוליות - הן בגדר ייסורים. כל עיכוב, כל תקלה, כל קושי, כל מפח נפש, כל אי נעימות, כל הפסד - אין דבר "סתם". הכל מחושב מאת ה' לטובה ולברכה.

אז בין אם הרווחתי ובין אם הפסדתי - זה לטובה. בין אם הכל 'דפק' ובין אם הכל 'נדפק' - גם זו לטובה. בין אם קיבלתי מאה אחוז ובין אם שישים - בכל מקרה זה לטובה. בין אם הרווחתי החודש מצוין, ובין אם לא הצלחתי לגמור את החודש - הכל הכל לטובה.

ואם כן - השאלה מתחדדת. מהו מקומה של התפילה? מדוע להתפלל - שיסתדר, שיצליח, שירווח, שיתרפא, שיֵקַל, שיִנְעַם...? מדוע וכיצד יכולה התפילה לשנות את המצב, כשבעצם המצב שנקבע הוא הוא הטוב ביותר עבורי?!

שינוי בנתונים

אומר הנביא (ירמיה ה כה): "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה, וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם". כלומר: הייסורים והקשיים שפוקדים את האדם, מגיעים בעקבות חטאיו וחסרונותיו הרוחניים. הם באים ליישר את לבבו, לעורר, להדריך, לקדם, לזכך. לפי הנתונים הרוחניים של האדם - כך קובע לו הקב"ה את הטוב ביותר עבורו, את המצב המסוגל ביותר בעבורו לקידום, לחיזוק, לשיפור, להתעלות. איך אומר הפתגם? "החיים הם בית ספר".

ואולם - כאשר האדם מתפלל - הוא עושה שינוי מהותי ומשמעותי בנתונים עצמם. הוא עצמו משתנה ומתעלה, וממילא גם התוצאה משתנה.

אמרו חז"ל: "טובה מרדות אחת [מחשבת מוסר] בליבו של אדם, יותר ממאה מלקויות". (ברכות ז ע"א) - כאשר האדם מתחזק בלבבו, מעורר את עצמו מבפנים, זה שווה יותר ממאה צרות שיבואו עליו ויעוררו אותו. חשבון נפש אחד, התעוררות עצמית אחת, יכולה לחסוך לאדם הרבה מאוד.

ולמה הדבר דומה? לדלת נעולה, והמפתח מבפנים. אם יבקשו לפותחה, ישנן שתי דרכים. הדרך האחת, אם יבקשו לפורצה מבחוץ, תהיה בהטחת בעיטות, בהפעלת כח, עד שהדלת תישבר. אבל אפשר לחסוך זאת - אם רק יסובבו את המפתח מבפנים... (המשל ממעיין השבוע פרשת בהר)

כמה זה נכון לגבינו! הלב שלנו - פעמים רבות נעול, אטום, סגור, לא רוצה לשמוע ולא רוצה להיפתח. אם ירצו לפתוח אותו מבחוץ - זה קשה מאוד. "לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב" (ברכות נט ע"א). רעמים, צרות, קשיים - כן, הם בהחלט פותחים את הלב, מיישרים אותו, אבל זה קשה וכואב. ויש דרך אחרת - לפתוח את הלב מבפנים!

והתפילה אכן פותחת את הלב, מיישרת ומטהרת. מקרבת את האדם לבוראו, מעלה ומרוממת אותו. האדם שלפני התפילה - הוא לא אותו אדם שאחר התפילה, ממילא יש מקום לשנות את מה שנקבע לו. הוא כבר לא זקוק לאותן דחיפות והכאות מבחוץ. הוא אף נעשה ראוי לקבל הטבות גדולות יותר.

הערוץ הישיר

שאלה: על מה צריך האדם להתפלל? האם יש עניין להתפלל גם על דברים פשוטים ויומיומיים? הלוא עינינו הרואות כי הקב"ה מספק לבני אדם דברים רבים גם ללא תפילה?

תשובה: שני אנשים שהו בארמון המלך. האחד - הוזמן אישית על ידי המלך. ציוה המלך להושיבו במקום הראוי לו, להגיש לו מנה זו ומנה אחרת, משקאות כאלו ואחרים, דאג לו אף למיזוג אויר נעים, למוסיקת רקע ערבה, דאג כי מאומה לא יחסר לו. לעומתו השני - נקלע באקראי אל מחסן המזון של המלך. מצא אוכל משובח והכניס לפיו, מצא משקאות טובים ושתה, נהנה גם ממיזוג האוויר שהגיע למחסן דרך המזגן המפוצל, וממוסיקת הרקע שנשמעה היטב מבעד לחלון...

מה ההבדל בין השניים?

אכן מבחינה חומרית שניהם שווים, שניהם נהנו באותה מידה. ובכל זאת ההבדל ברור: לראשון יש קשר של חיבה וקירבה עם המלך, ואילו לשני אין כל קשר וקירבה. הראשון קיבל את השפע מידיו של המלך, בדרך של נתינה וקבלה , ואילו השני זכה בשפע על ידי נטילה .

כזה הוא ההבדל, אומר הסבא מקלם זצ"ל, בין מי שמשיג את צרכיו על ידי תפילה, לבין מי שמשיג את צרכיו ללא תפילה. אף שהקב"ה יודע את צרכיו של האדם, קבע הבורא שאם יתפלל יקבל צרכיו בדרך של "נותן ומקבל" , ואם לאו יהא זה בדרך "נוטל מאליו" . וההבדל עצום, שכאשר השפע מגיע לאדם בדרך "נותן ומקבל", בכך הקשר שלו עם הבורא מתהדק להכיר ולדעת אותו, ולעומת זאת כאשר הוא בדרך "נוטל מאליו" ללא תפילה, אזי אין סיבה שתביאהו לתכליתו שהוא להכיר ולדעת את ה', שהוא בלבד המחיה את כולם, ואז יכול האדם לחיות כגוי וכבהמה שמזונותיהם מצויים להם בדרך הטבע והמקרה, ואין להם שום חיבור והכרה בבוראם, שזהו אסון שאין כמוהו לאיש היהודי - להיות מנותק מבוראו. (חכמה ומוסר חלק שני מאמר א)

יוצא אם כן, שככל שאדם רוצה לחזק יותר ויותר את הקשר שלו עם בורא עולם, עליו להרבות בתפילה גם על דברים פשוטים לכאורה, ובכך יזכה לחוש כי צרכיו ניתנים לו במאור פנים ישר מידיו של הבורא. התפילה יוצרת צינור אישי, קשר ישיר, בין האדם לבוראו. יתכן שגם אם לא יבקש - יקבל. אבל אז נכלל הוא בשפע הכללי המושפע לעולם בכללות. אין זו מתנה ישירה מהבורא, אין זה הקשר הישיר והאמיץ.

אינו דומה הישג שהשיג האדם מתוך תפילה, להישג שהשיג בלא תפילה. למשל: אדם יוצא לקנות איזה בגד או רהיט. הוא יכול "סתם", כדרך העולם, ללכת לחפש לקנות, ולחזור הביתה. יש הרבה חנויות בעולם, יש הרבה בגדים ורהיטים, ומתוך כל השפע הוא הצליח למצוא לעצמו מה שהוא צריך. בדיוק כמו ההוא שנכנס למחסן של המלך ולקח מה שהוא צריך. אבל אדם שמחפש את קרבתו של המלך - איננו נכנס למחסן ולוקח. הוא ניגש למלך ומבקש ממנו, הוא רוצה לקבל מידיו. יהודי הרוצה להתענג על קרבת ה' ואהבתו, לפני שהוא יוצא לקנייה הוא פונה אל ה' בתפילה שימציא לו את החפץ הדרוש לו. הוא יוצא לקנייה בתחושה של ציפייה וייחול למתנת ה', וכשאכן מוצא את החפץ הדרוש הוא חש שקיבל אותו מידיו של ה'. לא במקרה, לא סתם כך, לא כי ממילא יש בחנות וכולם קונים, אלא בהשגחה מיוחדת עבורו. הוא רואה את יד ה' אשר זימנה אותו אל החנות המתאימה, וזימנה לשם אף את החפץ הנצרך. הוא יודע שאף את הכסף נתן ה' בידו שיוכל לקנות, ואת הכח ללכת, וכו'. הוא רואה את השגת החפץ כמתנת שמים, חש שקיבל אותו במתנה מבורא עולם.

אדם שמחזק את אמונתו בבורא עולם, על ידי תפילה תמידית והתבוננות בחסדים המורעפים עליו לאין סוף, חי בתחושה מתוקה של "ישיבה על שולחן המלך". הוא חש כיצד מלך מלכי המלכים דואג לכל הצטרכותו בדאגה אישית, במיוחד בשבילו, ומזמן לו את כל צרכיו בטוב טעם ודעת. כאמור, הוא איננו לוקח ו נוטל את מבוקשו, אלא מקבל אותו מאת ה'.

תחושה זו, שה' דואג במיוחד בשבילי, איננה תחושה דמיונית חלילה, אלא זוהי האמת. וכמו שאמרו חז"ל (סנהדרין לז ע"א): מדוע בבריאת העולם ברא הקב"ה את האדם יחידי? מדוע לא ברא מלכתחילה בני אדם רבים? כדי ללמד אותנו שהקב"ה אכן מוכן לברוא עולם שלם, עולם ומלואו, עבור אדם אחד. ואכן כל אדם צריך ללכת בהרגשה ובידיעה: "בשבילי נברא העולם!", דהיינו שכל העולם הסובב אותי, כל המאורעות שקורים סביבי, כולם מכוונים מאת ה' בהשגחה מיוחדת עבורי. כל מה שקורה מסביבי, איננו קורה מפני שאני איזה יצור אחד קטן מתוך מיליארדים, אלא הכל מכוון מאת ה' במיוחד עבורי. תחושה זו מתחזקת יותר ויותר בלב האדם על ידי ריבוי התפילות שאדם מתפלל ומבקש כל הצטרכותו מה'.

רבי נחמן מברסלב זצ"ל דרבן את חסידיו לפנות בכל דבר, כקטון כגדול, לאבא שבשמים. אם נקרע הבגד, למשל, נתפלל לה' שיתן לנו בגד חדש. "ואמר, מי שאינו מתנהג כך, אף על פי שה' נותן לו בגדים ופרנסה והצטרכות חיותו - אבל כל חיותו כמו בהמה, שגם כן ה' נותן לה לחמה, כן הוא חיותו שנותן לו ה'. כי מאחר שאינו ממשיך כל חיותו על ידי תפילה מה', על כן כל חיותו - כמו חיות בהמה ממש. כי האדם צריך להמשיך כל חיותו והצטרכותו מה' יתברך על ידי תפילה ותחנונים דווקא". (שיחות הר"ן. הובא במעיין השבוע ה קעה)

אל תבטחו בנדיבים...

הצדיק רבי זושא מאניפולי זצ"ל היה עוסק בתורה שעות ארוכות, ומתפלל באריכות ובדביקות. לאחר התפילה הנרגשת והממושכת, היה חולץ את התפילין, מקפל את הטלית, יושב בכסאו ואומר: "ריבונו של עולם, זושא מודה לך על התיאבון. ריבונו של עולם, זושא מבקש אוכל..."

משרתו הכיר את סדר יומו. כשהיה אומר כן, היה נכנס, ובידיו מזונות וכוס משקה חם. היה הצדיק טועם מעט, מודה לבוראו על המזון, ושב לסדרי לימודיו.

יום אחד החליט המשרת: האם הרבי עושה אותי לצחוק, האם אינו יודע מי מביא לו את האוכל? איזה משחק הוא זה, התעלמות מהמציאות! אשים לכך קץ: אכין את האוכל, אבל לא אגיש עד שיקרא בשמי ויבקש ממני ישירות!

אותו ערב הגיע לאניפולי סוחר עשיר. לן באכסניה המקומית. מחר, החליט, יסור לבקש את ברכת הצדיק רבי זושא, הרי מספרים נפלאות על ברכותיו. לאחר מכן ימשיך לדרכו.

למחרת ירדו גשמי זלעפות. נטל את תיק הטלית והתפילין, ויצא לבית הכנסת בחסות המטרייה. בימים גשומים הפכו רחובות אניפולי לתעלות מים מרופשים, והתושבים עברו ממדרכה למדרכה על גבי קורות עץ המתוחות לרוחב הרחוב. הציב הסוחר את רגלו על הקורה, והנה מן העבר השני מגיח יהודי שפוף, נמוך וצמוק, רטוב כל כולו ממטרות העוז. גבה לב הסוחר: מה לו ליהודי זה, החוסם את דרכי? האם אינו רואה שאני מבקש לעבור? מדוע אינו מפנה את הדרך?! הרקיד הסוחר את הקורה והיהודי נפל לתוך הבוץ, ופינה את הדרך...

הגיע הסוחר לבית הכנסת, התפלל ושב לאכסניה. בארוחת הבוקר סח לבעל האכסניה בשביעות רצון על ההיתקלות ביהודי המוזר, החופז בגשם ללא מטריה, וחוסם את דרכם של סוחרים...

תמה בעל האכסניה לסיפור, וחקר כיצד נראה אותו יהודי. משקיבל תיאור מדויק, קרא: "אוי ואבוי, את הרבי ר' זושא הפלת לבוץ!" ודאי מיהר לטבול במקווה לפני התפילה, ומחשבותיו שוטטו בעולמות העליונים - אוי ואבוי, מה עשית?!"

"אבוי", קרא הסוחר, נרעש ונפחד, "ואני חשבתי לבוא אליו ולבקש את ברכתו - עתה המטתי עלי קללה ולא ברכה. הבה לי עצה, מה עושים?!"

"ברור שחייב אתה לבקש את סליחתו", אמר בעל האכסניה. "ואולם עליך לעשות זאת בצורה מכובדת ורצינית, לא כלאחר יד. עצתי לך שתיגש אליו לאחר תפילת שחרית. בשעה זו נוהג הרבי לטעום מיני מזונות. אכין לך מגש עמוס כל טוב, תגיש לפניו, ואז תבקש בתחנונים סליחה ומחילה. ודאי יקבל את מנחתך וייעתר לבקשתך, יסלח לך ויברכך!"

כעבור שעה סיים הרבי את תפילתו, ישב על כסאו ואמר: "ריבונו של עולם, זושא מודה לך על התיאבון, ריבונו של עולם, זושא מבקש אוכל!" והמשרת עמד בפרוזדור, המגש בידו - אבל אינו זז. בשום אופן. עד שהרבי לא יפנה אליו ישירות! ולפתע נכנס יהודי זר דרך הפתח, ובידו מגש עמוס כל טוב. חלף על פני המשרת, והניחו לפני הרבי...

ה' שלח לרבי זושא ארוחת בוקר... (מעיין השבוע ה קעח)

תפילמט?!

שאלה: לעיתים אדם מתפלל ואינו נענה. כיצד צריך להתייחס לכך?

תשובה: לעיתים נדמה לנו שהתפילה היא כמו כספומט - "תפילמט" - מכשיר למשיכת ישועות והטבות מהקב"ה. אלחץ קצת על הכפתורים, אצפצף כמה מלמולים - והישועה תתחיל לבצבץ. ניסינו כמה פעמים ושום דבר לא בצבץ - משהו כאן לא בסדר...

אדם צריך, למשל, דירה. הוא ניגש אל התפילמט, מתפלל ומתחנן לה' שיתן לו דירה. והנה, אם נענה וקיבל את הדירה, הוא שמח ואומר: "ברוך ה', התפילות לא היו לבטלה, הנה קיבלתי את מה שרציתי". ואם לא קיבל את הדירה, תתגנב לליבו המחשבה: "סתם התפללתי, לא יצא לי מזה כלום..."

אולי אפשר לקרוא לתפילה כזו - "תפילמת"... תפילה שאיננה חיה ואמיתית.

כאשר אדם מתפלל עליו לדעת:

א. עצם התפילה היא דבר עצום ונשגב. אלף דירות אינן שוות חצי תפילה. גם אם לא השגתי את מבוקשי, הרי שהרווחתי - תפילה.

ב. "אין תפילה חוזרת ריקם"! אך לקב"ה יש הרבה חשבונות מתי וכיצד להיענות לבקשתי.

ונרחיב.

א. התפילה - היא המטרה

אומר המבי"ט: "...כי לא היתה תכלית התפילה כדי שייענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לאל יתברך, ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא יתברך. ומספר לפניו חסרונותיו, להורות זה הענין, וסוף השכר לבוא. אבל לא שתהיה התפילה לתכלית השגת המבוקש, שנראה, חס וחלילה, שאם יהיה ידוע שלא יהיה נענה באותה התפילה, לא היה אומר אותה". (ספר "בית אלוקים")

הבעל שם טוב הקדוש זיע"א היה אומר, כי הדרגה הגבוהה בתפילה היא, שהאדם רוצה בלבבו שבקשתו לא תתמלא! ומדוע? כדי שימשיך להיות עם חֶסֶר, וכך תמשיך ללוותו תחושת התלות והייחול לבורא עולם, ויזכה שתפילותיו תהיינה עמוקות ואמיתיות יותר. חושש הוא שמא כאשר תתמלא הבקשה, כבר לא יזכה לאותה תחושה כנה של התבטלות והכנעת הלב, בבחינת: "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'". (דגל מחנה אפרים הפטרת כי תצא) וכעין הפתגם: "אין דבר יותר שלם מלב שבור".

זוהי דרגה גבוהה מאוד. אך גם אנו, שחפצים שתתמלאנה בקשותינו לטובה ולברכה, צריכים לדעת, שאף אם לא קיבלנו את מבוקשנו - הרי שהרווחנו תפילה.

ב. אין תפילה חוזרת ריקם!

חז"ל לימדונו כי "אין תפילה חוזרת ריקם", אין תפילה שהקב"ה מטביע עליה חותמת נדחה, או לא נתקבל. אין דבר כזה, כל תפילה של יהודי יקרה היא מאוד לפני הקב"ה!

...ולא כמידת בשר ודם השרים, וכל שכן המלכים, אשר יש להם מזכיר, וכל מכתב שנשלח אליהם,

עובר ביקורת תחת ידו של המזכיר, ואת הדבר שנראה לו חיוני מגיש לפני השר ואת השאר זורק.

אבל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא - כל מה שאדם חפץ מבקש ממנו. (אור לציון חכמה ומוסר)

"כי אתה שומע תפילת כל פה "!

ומדוע בכל זאת פעמים שאנו רואים בעינינו שהבקשה לא התמלאה?

אלא דומה הדבר לבן המבקש מאביו ממתק נחשק. לנגד עיני האב עומדת טובתו האמיתית של בנו, בראייה לטווח ארוך ורחב, ומתוך כך - יתכן שבאמת יראה האב לנכון למלא את מבוקשו מיד ולתת לו את הממתק. אך יתכן שישמור לו את הממתק לשבת, יתכן שיתנה את נתינת הממתק בהכנת שיעורי בית, ויתכן גם שהילד חולה בסוכרת ולכן לא יתן לו את הממתק בשום פנים ואופן.

גם בקשותינו מבורא עולם - נענות בהתאם לטובתנו האמיתית: יתכן שימלאן ה' מיד לטובה ולברכה, אך יתכן שתדחינה להזדמנות טובה ומתאימה יותר, יתכן שתתמלאנה בתנאי מסויים, ויתכן גם שאינן לטובתנו ולכן לא תתגשמנה כלל. אך על כל פנים, עצם הפניה, עצם הבקשה, בודאי פעלה את פעולתה, ואם לא התמלאה - הרי שהאדם יתוגמל בכפל כפליים ממקום אחר.

רבים מאתנו מכירים סיפורים שונים ומגוונים על תפילות שלא נענו, והנה לאחר זמן נודע עד כמה היה זה לטובה, וכמה רע היה יכול להיות אילו היתה הבקשה מתמלאת. לא תמיד אנו רואים בעין את הסוף הטוב, אבל בטוחים אנו בקב"ה שתמיד בוחר עבורנו את הטוב ביותר.

"ולעתיד לבוא, יבואו כל אלו התפילות לפני ה', ויהפכו לאורות גדולות ועצומות

שיתענגו בהם ישראל הקדושים עושי רצונו.

ולפעמים עומדת התפילה מבחוץ מפני המקטרגים שאינם מניחים שתתעלה,

אבל בעת רצון תדחק עצמה זו התפילה ותתעלה, כי דיבור של תפילת ישראל אינו הולך לריק". (מדרש פנחס)

התפילה שלא נענתה

סיפר הגאון הצדיק רבי נפתלי חיים אדלר זצ"ל: כשהשתלטו הגרמנים על הונגריה, ריכזו את היהודים בגטאות לקראת שילוחם לאושוויץ. גילו שהוא יליד ארץ ישראל ונושא דרכון בריטי, ואסרוהו בכלא כנתין ארץ אויב. הוא עדיין לא ידע את המשמעות האמיתית של הגטו, ולכן ניסה בכל כוחותיו להשתדל לשכנעם להביאו עם כל היהודים אל הגטו, בטענה שאף הגטו כמו בית כלא ענק. אך ללא הועיל, כלא זה כלא. ניסה להפעיל שתדלנות, שלפחות יִשָּלַח לבית הכלא המרכזי לנתיני מדינות אויב, שהיה תחת פיקוח בינלאומי וזכה לתנאים משופרים, ולשווא. הוא נותר בכלא עד לשחרור. או אז התברר לו מה עלה בגורלם של יושבי הגטו: מאלפי יהודי עירו - ניצלו ארבעה עשר בלבד. ולא די בכך, בגיחת מטוסי בעלות הברית הופצץ בטעות בית הכלא לאסירים ביטחוניים, וכולם נקברו חיים. "כמה דמעות שפכתי לחילוצי מהכלא", סיפר הרב, "וכמה הודיתי כשתפילתי לא נענתה!"... (מעיין המועד פורים שיג)

מספר של תפילות

שאלה: לאור האמור, שה' ממלא את בקשותינו אך ורק בהתאם לטובתנו האמיתית, האם כאשר רואה האדם שתפילתו לא נענתה - עליו לחדול מלהתפלל?

תשובה: גזירה קשה נגזרה על משה רבנו - למות במדבר, מבלי לזכות להיכנס אל ארץ ישראל. עבור משה רבנו, היודע ומכיר במעלתה וקדושתה של ארץ ישראל, הארץ אשר עיני ה' בה, ארץ המסוגלת ליראת שמים ולקיום התורה והמצוות בשלמות - היתה זו גזירה קשה ביותר. הוא מעתיר ומתפלל לפני הקב"ה שיבטל את רוע הגזירה - "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אֲדֹנָי אֱלֹקִים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה... אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן..." (דברים ג כג-כה). ואולם תפילתו לא נענתה. הוא מתפלל שוב, ולא נענה. חוזר ומתפלל, ושוב לא נענה. וכך הוא חוזר ומתפלל - 515 תפילות! (ילקוט שמעוני וילך תתקמ) עד שאומר לו הקב"ה: "רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". ה', הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, ידע כי לא טוב הדבר שמשה רבנו יכנס לארץ, ולכן ביקש ממנו שיפסיק להתפלל.

אולם מדוע הוצרך ה' לעצור אותו מתפילתו?

מסבירים המפרשים, כי ישנן בקשות אשר נקצב להן סך מסויים של תפילות, שאם אדם יתפלל אותן, יתמלא מבוקשו. לבקשתו של משה רבנו נקצבו 516 תפילות, ולכן אם היה מתפלל עוד תפילה אחת, היה נענה. אבל כיון שהקב"ה לא רצה בכך, לפיכך אמר לו: "רב לך". אל תתפלל יותר, כדי שלא אאלץ, כביכול, למלא בקשתך.

ממשילים זאת לקיר. קביעה וגזירה של הקב"ה היא כמו קיר, מניעה. והתפילה היא כמו הכאת פטיש, החוטבת וחוצבת בקיר, עד שמסוגלת להבקיע אותו. ואולם יש קירות עשויות גבס דקיק ויש קירות יצוקות בטון. ישנן גזירות שדי בתפילה אחת או שתיים כדי לבטלן, וישנן גזירות שצריך בעבורן מספר רב יותר של תפילות, ולאט לאט הקיר הולך ונחטב עד שנבקע.

ואנו, שעומדים מצדו האחד של הקיר, לעולם לא נוכל לדעת. אולי עוד הכאת פטיש אחת ויבקע הקיר. לכן אדם לעולם אינו צריך לחדול מן התפילה. כל עוד לא אמר לו הקב"ה "רב לך", יכול הוא להמשיך לחטוב ולהכות בקיר.

חנה, אמו של שמואל הנביא, כיצד זכתה להיפקד בפרי בטן צדיק ומורם מעם, לאחר שנים ארוכות של עקרות וצער? אומר הנביא: "וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה'" (שמואל א א יב). היא השיגה את מבוקשה על ידי ריבוי תפילות. ואמרו במדרש: מכאן שכל המרבה בתפילה - נענה! (מדרש שמואל ב ט), ועוד אמרו (תנחומא וירא א): אמר הקב"ה: אפילו אין אדם כדאי להיענות בתפילתו ולעשות עמו חסד - כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים, אני עושה חסד עימו.

להסיר את לב האבן

ניתן לומר שהקיר הוא גם לב האבן שלנו. הלב הקשה, העקשן והאטום. שמסרב לשמוע את קול ה' הקורא אליו. שאינו מתלהט באהבת קודש לרוץ למצוות. שנוהה אחר תאוותיו החומריות. שאינו מתפעל, אינו מתרגש. רואה ושומע דברים וממשיך הלאה.

כמה מצפים אנו למימושה של הנבואה (יחזקאל לו כו): "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם , וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" - לזכות בלב בשר, לב חי ופועם ומתרגש, לב מבין וחכם, הפתוח לקלוט את קול ה'. עוד יבואו ימים, אליהם אנו מצפים, שבהם "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה יא ט), הלב יהיה פתוח ורחב להכיר ולדעת את ה', לב רגיש וקולט ומבין. אבל בינתיים - זה קשה. הלב קשה, הלב עדיין אבן. אדם יכול לשמוע ולדעת הרבה דברים, אבל הלב רחוק, סגור מלקלוט ולהפנים.

ולעיתים כדי לשבור את לב האבן, האדם מקבל קשיים וניסיונות, שפותחים את לבבו, נותנים לו לצאת מקונכיית האנוכיות והגאווה ולהיפתח אל ה'. אבל כאשר אדם מתפלל ומרבה תחנונים לפני הקב"ה, אזי לב האבן שלו הולך ונמס, הולך ומתרכך, הולך ונפתח, ומתקרב לה' יתברך, ואז כבר אינו צריך לייסורים ולקשיים. מתפילה לתפילה הוא הולך ונעשה ראוי יותר לישועה.

וכמו שמסביר הרלב"ג בעניין חנה (שמואל א ז טו), כי ריבוי התפילה גורם שתחזק הדבקות בין המתפלל ובין ה' יתברך, ולזאת הסיבה נשמעה תפילתה של חנה, ונתן לה ה' את שאלתה.

לכן, גם אם רואה האדם שבקשתו לא התמלאה, ימשיך שוב ושוב לשפוך ולהמיס את לבבו בתפילות ובתחנונים לפני ה' יתברך. וכך אומר דוד המלך ע"ה: "קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז יד) - תְּקַוֶּה ותתפלל אל ה', ואם לא תתקבל תפילתך - חזור וקווה! (רש"י), שוב ושוב תחזק ותאמץ את ליבך בתקוה, בייחול ובציפייה לישועת ה'.

מנוחת נפש הבוטח

יחד עם ריבוי התפילות, צריך האדם להיזהר שלא להתעקש בלבבו לאמר: כך אני רוצה - וזהו זה. זה הכי טוב, זה בדיוק מה שאני רוצה. כי בסופו של דבר לעולם לא נוכל לדעת מהו הטוב ביותר עבורנו. " וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'" - מתנת חינם אנו מבקשים, בתחנונים ובהתרפקות. אין לנו חלילה תביעות או טענות. סמוכים ובטוחים אנו כי בסופו של חשבון, יתן לנו הקב"ה את הטוב ביותר.

אמר החזון אי"ש זצ"ל לתלמידו, כי לאחר שאדם מתפלל תפילה אמיתית, צריך הוא להרגיש תחושת פורקן, שהמשא כבר לא עליו אלא השליכו על ה', מתוך ידיעה והבנה שהקב"ה מסדר עבורו את הטוב ביותר. תחושתו היא: אני את שלי עשיתי - התפללתי, והוא יתברך יתן לי כפי שהוא מבין ומתי שהוא מבין, ואני סמוך ובטוח שגם אם לא יתן לי - אין זאת אלא לטובתי. וכפי שמגדיר רבנו בחיי את עניין הבטחון - " מנוחת נפש הבוטח ". [ואין זה סותר שיכול הוא להמשיך ולהתפלל על הדבר שוב ושוב, בדרך תחנונים].

אינך "מטריח" את הקב"ה

בשר ודם יש לו פטרון [אדון] והולך אצלו פעם אחת והוא מקבלו, שנייה והוא מקבלו,

שלישית - אינו נראה לו, רביעית - אינו נפנה לו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא כל זמן שאתה מטריח עליו הוא מקבלך!

(מדרש תהילים נה ו)

סיפר הרב שלום שבדרון זצ"ל: לידידי הגר בלונדון, ישנו מכר עורך דין מצליח, היודע מעט מאוד על יהדות. באחד הימים הוא פונה אליו ומספר לו שהוא בצרה גדולה: בעבודתו קיבל עליו להיות פרקליט של נכרי אחד, שהסתבך בעניין פלילי. במהלך המשפט התגלה כי הלקוח הזה הוא רמאי גדול, עד שהשופט לא חשך את שבט ביקורתו גם מהעורך דין שלו, והאשים אותו כי היה מודע לרמאות של הלקוח, ועל כן החליט להעמיד למשפט גם את עורך הדין.

באנגליה מתנהל כל הענין המשפטי בדרך קפדנית ביותר. השופטים מדקדקים לא רק עם הנאשמים העומדים למשפט אלא גם עם עורכי הדין, שלא יהיה עליהם שום רבב. ולכן נשקפה לעו"ד זה סכנה גדולה, שלא רק שישללו את רישיונו ויפסלוהו מלעסוק במקצועו, אלא עלולים עוד להטיל עליו עונש כבד עם קנס. הוא סיפר זאת לידידי בצער גדול, כשהוא לא יודע לשית עצה בנפשו.

אמר לו איש שיחו: שמעני ידידי, העצה הטובה ביותר היא, שתעשה ככל אחינו בית ישראל, היינו להתפלל פשוט לריבונו של עולם, והוא יוציא אותך מן הצרה!

משיב לו העו"ד: מה, לבקש מה'? - זאת אינני יכול! ואסביר לך מדוע: פעם כבר ביקשתי ממנו ישועה והבטחתי לו שיותר לא אבקש שום דבר!...

ומה היה הדבר שביקש ועל זה נתן הבטחתו שיותר לא יבקש?

מספר שנים קודם לכן הוא הוזמן לאוסטרליה לצורכי עבודתו, ויצא לשם לשהות של ששה שבעה חודשים. הוא לקח עימו בנסיעתו את בתו היחידה והאהובה, שהיתה אז בת שבע שנים. והנה בהיותם שם באוסטרליה, חלתה לפתע הילדה בצורה קשה, והרופא הזעיק אותה מיד לבית החולים, שם ערכו לה סידרה של צילומים, והתגלתה המחלה הארורה, ה' יצילנו. מיד פתחו בסדרה של טיפולים, אבל עברו כמה שבועות ומצבה הלך ונעשה גרוע יותר ויותר, עד שיום אחד, זה היה בשבת, אמר הרופא לאביה העו"ד, כי מצבה קריטי, ולא נותרו לה אלא שעתיים שלוש שעות בלבד לחיות.

האבא היה מזועזע ונחרד לשמע הבשורה הנוראה, אך משהתאושש קמעא, נפלה החלטה בלבבו ללכת מיד לבית הכנסת. אומנם הרבה לא ידע, לא זכר שום דבר של יהדות, אולם הוא זכר שביום הבר מצוה לקח אותו אביו לבית הכנסת והניח לו תפילין. הוא לא השתהה, יצא והחל לחפש בית הכנסת. זה היה כבר בשעות הצהריים, חיפש וחיפש עד שמצא בית הכנסת. המקום היה כבר ריק מאנשים. למזלו, היה פתוח. הוא נכנס פנימה ובהיות ליבו מר עליו, פרץ בבכי עז שנמשך שעתיים ללא הפוגה, ובתוך בכיו עמד ודיבר: רבונו של עולם, אני מוכרח לבקש ממך דבר, ואני מבטיח לך שיותר לא אבקש עוד משהו...! אני מבקש ממך שבתי האהובה תישאר בחיים...! כך נשאר עוד זמן מסויים בבכיו, עד שלפתע חש באיזו הקלה על ליבו. הוא החליט שהגיע הזמן לשוב לבית החולים ולראות מה המצב.

והנה בשובו לבית החולים ליד מיטת ביתו, מקדם הרופא את פניו ואומר לו: קרה דבר פלא, מוזר מאוד - היא פקחה את עיניה! הרופא לא היסס ומיד ערך לה בדיקה, בסיומה אמר לאב: תראה, יש תקוה! למחרת בבוקר, כשחזר שוב האב לבית החולים, היא כבר ביקשה מעט מים. כך החל תהליך מופלא של שיקום הילדה, עד שכעבור שבועיים היא כבר ירדה מהמיטה. משהגיעה למצב זה החליטו לערוך לה בדיקות יסודיות: האם יש לה או אין מחלה? הצילומים נעשו וכולם מתפלאים: נס ופלא! אין שום דבר! הרופאים כולם השתוממו ממש ויצאו מן הכלים, עד שהלכו ועשו אסיפת רופאים מכל רחבי העיר, כשהם מציגים בפניהם את הצילומים הראשונים שהראו בבירור את הגידול, ואת הצילומים החדשים שבהם לא נמצא שום דבר. כולם הפטירו ואמרו: אין זה אלא נס משמים...

סיים עורך הדין את סיפורו ואמר לידידו: עתה הלוא שמעת, כי הבטחתי לה' שלא אבקש עוד, וכיצד אוכל להפר הבטחתי?

אמר לו ידידו: אין בכך כלום! אתה אומנם הבטחת אבל אתה יכול ללכת ולבקש עוד פעם, ה' רחום וחנון וייעתר לך. מששמע כך, הלך והתפלל שוב מקירות לבו, ובחסדי ה' יצא מן המשפט זכאי. (שאל אביך ויגדך ח"א עמוד ריט)

חביבה תפילה, אף כשהאדם בא לה' בתפילה כאשר צר לו - אין הקב"ה דוחהו,

ולא כדרך העולם לומר לבני אדם: "ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם" (שופטים יא ז)

אלא מוכן הקב"ה תמיד לקבל האדם. (ספר העיקרים)

תפילה על הישגים רוחניים

שאלה: האם צריך להתפלל גם על הישגים רוחניים, כגון חיזוק במצוות ובעבודת ה'? הלוא "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" - אז מה טעם להתפלל אם זה תלוי בעצם בי?

תשובה: אמרו חז"ל (סוכה נב ע"ב): "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו - אינו יכול לו!"

למרות שיראת שמים תלויה ביד האדם - הרי שבלי סיוע משמים, אדם לא יוכל להתקדם ולהתגבר על היצר הרע. וכיון שתכלית האדם בעולמו להתגבר על היצר הרע, "לעבוד ולעמוד בניסיון" - הרי שהרבה הרבה צריך הוא להשקיע את כוחותיו בתפילה לה' שיעזור ויתן לו כח להתמודד ולהתגבר על יצרו, ולהתקרב אל ה' יתברך.

פעם אחת דיבר רבי נחמן מברסלב עם מישהו, ובתוך כך שמע אדם אחר מתפלל תפילת ערבית, כשהוא אומר במהירות ובחטף את המילים: "ותקננו מלכנו בעצה טובה מלפניך". אמר רבי נחמן לאיש שיחו: הראית שזה חוטף במהירות אלו התיבות "ותקננו בעצה טובה", הלוא אלו התיבות צריכים להתפלל בהתעוררות גדולה ובכוונה גדולה מעומקא דליבא מאוד, כי זאת היא תפילה יקרה מאוד מאוד, כי מאוד צריכים לבקש רחמים מהשם יתברך שנזכה שיתן לנו עצה טובה ונזכה לדעת איך להתנהג. ומי שרוצה לחוס על עצמו באמת, צריך לבקש מאוד בתחנונים רבים מה' יתברך שישים ליבו היטב על מה שנעשה עימו, באופן שיתן לו עצה אמיתית ונצחית שיצליח על ידה לנצח באמת, ולעשות רצון ה' באמת בכל העניינים בלי הטעיית עצמו כלל. (ברומו של עולם 305)

בספר עבודת פנים (מכתב מה) כתב: "מה שאתה מבקש עצה להינצל מהיצר הרע, הרוצה לאבד את האדם משני עולמות - באמת רק עצה אחת יש בדוקה ומנוסה לכל דורש עבודת ה', והיא מועילה בכל מקום ובכל זמן - פשוט לבקש ולהתחנן מה' יתברך: "אנה ה' מלטה נפשי", וכל ספר התהילים מלא מזה, וצריך לבקש על זה הרבה מאוד, לא יום ולא יומיים, לא חודש ולא שנה. והנה הבקשה והתפילה היא עצמה עבודה גדולה ונחת רוח גדול לה' יתברך".

סיפר רבי נחמן מברסלב על עצמו: בצעירותי סיגפתי את עצמי בכל מיני סיגופים, כדי להתקדש ולהתקרב לה' יתברך. אבל אילו הייתי יודע את כח התפילה, לא הייתי מסגף את עצמי כלל! רק הייתי עומד ומתחנן לפני הקב"ה יומם ולילה, כי הכל תלוי בתפילה, ועל ידי התפילה ניתן להשיג הכל.

והמשיל משל נפלא: משל למלך שציוה על בנו לקחת אבן גדולה וכבדה מאוד ולהרימה אליו. אבל הבן לא היה יכול לשאת ולהרים את האבן, והצטער צער רב על כך שאינו יכול למלא את רצונו של אביו. עד שגילה לו המלך את דעתו, וכך אמר לו: היעלה על דעתך שאני אצוה עליך להרים דבר כבד כזה? אין כוונתי לזה כלל, רק כוונתי היתה שתיקח פטיש חזק ותכה ותשבור את האבן לחתיכות קטנות, וכך תוכל להעלות אותה.

כך, ציוה עלינו ה' יתברך כי "נישא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים". ולבבנו הוא לב האבן, והוא אבן גדולה וכבדה מאוד, ואי אפשר להרים אותה אל ה' יתברך בשום אופן [האדם מלא תאוות, תשוקות, עצלות, וכו'], רק על ידי שניקח פטיש ונפוצץ את לב האבן, אז נוכל להרים אותו אל אל בשמים. והפטיש הוא הדיבור. והעיקר - להרבות בדיבורים של תחינות ובקשות בפה, והתעוררות הלב תבוא ממילא. ולפעמים על ידי שידבר הרבה, אף על פי שיהיה בלא לב כלל, אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדולה בלב ובנפש, וממילא יוושע. וזה בחינת מה שנקרא "תפילה" שהוא לשון עיקש ופתלתול. ובבחינה זו יש להרבות בתפילה והתבודדות מאוד מאוד כל ימי חייו, שזה העיקר. וצריך להיות עקשן גדול בזה מאוד מאוד, שאף על פי שנדמה לו שדבריו אינם מועילים כלל, כי זה כמה ימים ושנים שעוסק בזה ועדיין לא פעל כלל, אף על פי כן צריך להיות בזה עקשן גדול. ובאמת צריכים עקשנות גדולה מאוד מאוד בכל עבודת ה'. אבל עיקר העקשנות צריכים בתפילה ותחנונים, והעיקר בשיחות של תפילה, כמו שפרש רש"י על הפסוק "נפתולי אלוקים נפתלתי" (בראשית ל ח) - לשון עיקש ופתלתול, התעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום . והבן הדברים היטב, אם תרצה לחיות חיי עולם, כי אי אפשר לבאר הכל בכתב.

ואף על פי שתהיה בדרך עיקש ופתלתול כמה פעמים בלי טעם וריח [בלי להרגיש שום התקדמות] - "לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי", כי הוא יתברך מלא רחמים בכל עת. וזהו בחינת "תפילה לעני" שהיא יקרה מכל. ואפילו בעני סתם שמתפלל על צרכיו ועל דוחקו ועניותו בגשמיות, מכל שכן וכל שכן כשמתחיל האדם לרחם על עצמו ומרגיש עניותו ודחקו במעשים טובים, וטוען עם ה' יתברך בלשון תחנונים על שאינו מקרבו אליו, ושופך שיחו וליבו לפניו - כמה וכמה יקרה תפילה זו בעיני ה' יתברך, והיא יקרה מכל התפילות שבעולם, כי באמת, זה עיקר העניות והדחקות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: "אין עני אלא בדעת", כי חוץ מזה הכל הבל, כי ימינו כצל עובר, ואין צרה כצרות הנפש, ואין עניות כעניות מתורה ומעשים טובים, מכל שכן וכל שכן כשהוא בעל חוב, שחייב לה' יתברך חובות רבים על ידי חטאיו ופשעיו, ואין לו במה לסלק את חובו כלל כי אם בתפילה ובתחנונים. (ברומו של עולם עמוד 145. ועיין שם עוד)

ההבדל בין בקשה חומרית לבקשה רוחנית

הנה, כפי שהתבאר לעיל, ודאי שאדם צריך לבקש אף על צרכיו הגשמיים, כמו צורכי פרנסה, בריאות, משפחה וכדומה. ואדרבה, בתחומים הללו יכול הוא לחוש יותר במוחשיות את רגש התלות והתקווה לישועת ה'. אדם שמתפלל רק על יראת שמים - ולא מבקש על פרנסתו, סימן שגם מה שמבקש על יראת שמים, אינו מאמיתות ליבו.

ואולם כאשר האדם מתפלל על דברים גשמיים, אין לו לבקש גבוהה-גבוהה, ולחפוץ מעל ומעבר למה שהוא צריך. וכמו שכותב בספר משנת רבי אהרון: "...גם בליבו יהיה המבוקש אך במידה מועטה ובהסתפקות גדולה. ודבר זה נובע מהידיעה הברורה כי אין מגיע לאדם מאומה, והכל הוא נדבה וחסד מאתו יתברך. וממילא, גם בפנימיות לבבו, אי אפשר שירצה וידרוש הרבה. וכשירגיש כך, נמצא, שכשיקבל, יחשוב כאילו ניתן לו כל טוב, וממילא ישמח בהם שמחה גדולה אמיתית", וכבר אמר יעקב אבינו: "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל "! זו צריכה להיות הרגשתו הפנימית של היהודי, שלא חסר לו כלום, וממילא משאלותיו החומריות מועטות וצנועות. [כמובן שהדבר תלוי במדרגת האדם, ובכל מקרה, כל עוד האדם מרגיש שיש לו חסרון וצורך בדבר מסויים, ודאי שעליו לפנות על כך בתפילה לה', גם אם עבור אדם אחר זה אולי 'מותרות'].

וכמו כן בבקשות גשמיות, אל לו לאדם להתעקש ולהפציר יותר מידי על מילוי בקשתו, כי הוא איננו יודע אם הדבר טוב לו או לא.

מספרים על החסיד ר' ישראל קרדונר זצ"ל, שהיה עני מרוד, ובימי החורף המושלגים, לא היו לו אפילו נעלים לרגליו. למרות חסרונו וצערו לא התעקש בתפילתו על מילוי רצונו, ובתפילתו אמר לפני ה': רבונו של עולם, אתה יודע את מחסורי ואת הקור הרב הגורם לי צער. אם ברצונך לשמוע את תפילתי, אנא, תן לי נעלים חמות, כדי שלא יהיה לי קר וכדי שתתיישב דעתי ואוכל ללמוד ולהתפלל כראוי. אולם, אם על כל פנים, מסיבות הידועות לך, רצונך שאשאר בלי נעליים, תן לי דעת ותבונה שיסייעו לי להבין שאיני זקוק להן, ואשמח גם בלעדיהן"...

כך בבקשות גשמיות. ואולם בבקשות רוחניות - אדם יכול וצריך להתעקש שהוא רוצה עוד ועוד, ועיקר ההצלחה תלויה בעקשנות, כמובא לעיל. וכמו כן אין לאדם להסתפק במועט! כפי שאמרו חז"ל (ברכות נ ע"א): "הרחב פיך ואמלאהו" - בעניינים רוחניים הרחב פיך לבקש כל תאוותך, כי אין גבול להשגות הרוחניות שהאדם יכול להשיג.

ומקובל מצדיקים, שכאשר יהודי מתפלל על צרכיו הרוחניים, שום קטרוג אינו יכול לעכב תפילתו מלעלות השמימה.

כתב בספר חסידים: כי אם ישאל אדם דבר שהוא לשבח בוראו, כגון על לימוד תורה ושאר חפצי שמים, ושופך את נפשו עליו - הקדוש ברוך הוא שומע תפילתו, אף על פי שאין בידו מעשים טובים. (ברומו של עולם 299-302)

תוכן העניינים

סדר היום בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה