שער האגדה · התפילה
"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ - אֱלֹקִים, צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקִים" (תהלים פרק מב פסוקים ב-ג)
הרגעים הגורליים הגיעו. בחדר עמדה חרדה איומה, מהולה בתחושת אין אונים. על שולחן הניתוחים שכב "הכופר" - כך כינו אותו כולם. זה מכבר הפנה עורף אל כל הקדוש והיקר ובעט בתורה ובמצוות; דעותיו הכפרניות ודיבוריו האפיקורסיים הרעילו את האוויר. לפני תקופה קצרה חלה במחלה נדירה ומסוכנת, ודרש ברופאים לחפש תרופה ומזור למחלתו. אך יד הרופאים קצרה, ומחלתו הלכה והחריפה, כשהיא מרוקנת אט אט את הגרגרים האחרונים בשעון החול של חייו. רק תקווה אחת נשארה להצלתו - ניתוח מסובך ומורכב, היכול להעלות ארוכה ומרפא למחלתו. אך דא עקא - שזהו ניתוח מסוכן ביותר, אשר סיכויי הצלחתו נתונים בספק רב, ולא רחוק הוא הסיכון שבעת ההרדמה - ייעצמו עיניו לנצח ולא יקום עוד, ה' ירחם. היות שהיה זה הסיכוי היחיד להצלתו - הוא הסכים לגשת לניתוח. כעת, ברגעים האחרונים שלפני הניתוח - הוא נפרד בדמעות מיקיריו, מי יודע אם יזכה שוב לראותם?! ההכנות האחרונות הולכות ונשלמות, החרדה הולכת ומעמיקה, עד כי הופכת לתחושת מחנק משתקת. והנה מגיע הרגע, הרופא המרדים ניגש לבצע את ההרדמה הגורלית - - -
והנה, זעקה נוראה נשמעת מפיו של "הכופר", ומפלחת את חלל החדר -
"בידך אפקיד רוחי, פדית אותי - ה' אל אמת!"
האינסטינקט היהודי
הכיצד?! איך יתכן שיהודי אשר כה התנכר לה' ולתורתו - פונה לפתע בתפילה לה'? כך שאל רבי אליהו לפיאן. והשיב: "ממעמקים - קראתיך ה'!" - במעמקי ליבו של כל יהודי שוכנת הקריאה והפניה אל ה' יתברך. יש יהודי אשר "מעמקים" אלו שוכנים על פתחי לבבו - בכל צעד ושעל מחייו הוא חש את ה' ופונה אליו. יש אחרים אשר ה"מעמקים" שלהם חבויים יותר, ורק במצבים מיוחדים, כאשר הם חשים שהם זקוקים לסיוע מיוחד משמים, הם מתעוררים לפנות לה'. ויש כאלה שירדו והתרחקו כה רבות, עד שמעמקיהם חבויים "עָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ" - ורק מצבים קשים ביותר גורמים להם לפתע להתחבר עם האמת הפנימית שלהם ולפנות אל ה' יתברך. (עפ"י לקח טוב - חיים של תורה, עמוד רסג)
הקב"ה נפח באדם נשמת חיים, אשר היא "חלק אלוה ממעל", ולכן הנקודה הפנימית האמיתית של כל יהודי היא תפילה והתרפקות וכמיהה אל בורא עולם.
כל יהודי יכול לחוש זאת על עצמו. לעיתים הוא יכול לחוש רחוק מה' יתברך, עסוק בענייניו, מרוכז בהישגיו, ושטוף בשאון חייו. אבל לפתע, ברגעים של התעוררות, במצבים של התפכחות - עולה ופורצת מעמקי לבבו, מתוך עומק ישותו - תפילה.
והתפילה הזאת איננה מגיעה אליו כמשהו חיצוני. זה לא כמו שעליו ללכת לאיזה שר לדבר עימו ולהשתדל אצלו, שזהו מעשה מאולץ וחיצוני . אלא התפילה פורצת ועולה מעומק לבו פנימה , כי הפנייה והכיסופים אל ה' יתברך נמצאים בעומק טבעו של היהודי.
אני - תפלה
דוד המלך ע"ה אומר (תהילים קט): "וַאֲנִי תְּפִלָּה". כל כולי, כל ישותי - תפילה. ומפרש רש"י: "ואני תפילה - ואני מתפלל אליך תמיד!".
ואכן אמרו חז"ל (ברכות כא ע"א): "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו!" הלואי שיזכה האדם לחוש תמיד מחובר, מייחל, כמהָ ומשתוקק לקב"ה; לשאת את עיניו וליבו השמיימה.
כי תפילה איננה רק מילים והיגוי שפתיים. תפילה מלשון התפתלות , התחברות חזקה ומפותלת, להיות כרוך ומקושר היטב. בתפילה האדם מפתל וכורך את עצמו אל הקב"ה.
התפילה היא התרפקות על ה', כמיהה וכיסופים לאל חי; חיבור אל המקור, אל השורש; היטהרות הלב; "כלות הנפש אל האלוקים".
"וראוי לך, אחי, שתדע, כי כוונתנו בתפילה אינה כי אם כלות הנפש אל האלוקים וכניעתה לפניו,
עם רוממותה לבוראה, ושבחה והודאתה לשמו, והשלכת כל יהביה עליו.
(ספר חובות הלבבות שער ח שער חשבון הנפש, פרק ג)
לא ללכת לאיבוד!
אכן התפילה והפנייה אל ה' יתברך היא המהות הפנימית והאמיתית של כל יהודי. ואולם כאמור, לעיתים המהות הזו נוטה להידחק אל העומק פנימה ולהישאר דחוקה אי שם במעמקי הלב. העולם בו אנו נמצאים הוא עולם סוער ומבלבל - עולם מלשון "העלם". הקב"ה נעלם ונסתר מאיתנו, אין אנו רואים את הנהגתו עין בעין. הקשר של " תפילה פנייה ישירה לבורא העולם", עלול להישכח ולהיאבד מאיתנו במרוץ החיים ובהמולת הזמן.
ואולם הקב"ה אינו רוצה ש"נאבד לו" ונאבד את הקשר שלנו עימו. הן זהו קשר נחוץ והכרחי עבורנו; בלעדיו האדם אובד בעולם ומאבד את עצמו ואת תכלית קיומו. ולכן מראשית יצירת העולם, הכין הקב"ה את התנאים המתאימים, המפנים את ליבנו לתפילה. נתבונן ונראה.
תפילת בראשית
הנה, קודם שברא ה' את האדם, הכין עבורו עולם נפלא ומרהיב, משוכלל ומושלם. מרחבי יבשה עצומים, לצד ימים ואוקיינוסים מלאי מים אדירים. בהם מתהלכים אלפי בעלי חיים, מינים ממינים שונים. ממעל פרושים שמי תכלת יפים, ובהם נתונים מערכות משולבות של מאורות וכוכבים. הכל כל כך יפה וכל כך מושלם, אלא שדבר אחד - חיוני ומשמעותי, היה חסר: צמחיה! למלוא העין נראתה רק אדמה חשופה, ללא כל ירק ועשב!
"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח, כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ...". (בראשית ב ה)
אומנם נבראו הצמחים ביום השלישי לבריאה, אלא שעמדו הם על פתח הקרקע ולא יצאו החוצה. וכך כשהגיע האדם לעולם, מצאוֹ ללא צמחיה. הוא התבונן סביבו, והבין כי כדי שתצמיח הארץ אילנות ודשאים, יש צורך שירדו גשמים. או אז נשא האדם את עיניו אל הבורא - התפלל אליו ובקש ממנו שירדו גשמים. מיד ירדו גשמי ברכה והצמיחו שפע של צמחיה. (רש"י)
השאלה העולה היא - מדוע?? מדוע ברא ה' עולם חסר? אם הכל כל כך מושלם - מדוע להפיג את הקסם הנפלא הזה על ידי חיסרון של פרט אחד, כל כך חיוני ומשמעותי? למה לא לעשות לאדם 'הפתעה' מושלמת?
והתשובה - מחכימה ומאירת עיניים היא! - דווקא עולם מושלם אשר איננו חסר מאומה - הוא עולם חסר, שכן חסר הוא את תחושת הקשר שבין האדם לבוראו. כאשר יש לאדם כל טוב ואין חסר לו כלום - אין הוא חש צורך לשאת את עיניו אל הבורא, וכך הוא הולך ומתנתק ממנו, ומאבד את תכליתו וייעודו. דווקא החיסרון הוא זה שיוצר את הקשר החושי של תלות ונשיאת עיניים של האדם כלפי הבורא יתברך. זהו עולם מושלם באמת - עולם שיש בו קשר זורם, ישיר ומוחשי, בין הבורא לברואיו.
נמצאנו למדים מכאן דבר נפלא: אם עד כה חשבנו שהתפילה היא רק בגדר אמצעי שעל ידה נוכל להשיג את צרכינו ומחסורינו, הרי שכאן התחדש לנו שלא כך הוא, אלא ההיפך: התפילה היא מטרה לכשעצמה, היא זו שמבטיחה את הקשר והקרבה שלנו עם בורא עולם, היא זו שמסייעת לנו לא 'ללכת לאיבוד' בתוך מרוץ החיים השוטף המשכיח מאתנו את תכליתנו וייעודנו. אלא שכדי להביאנו לידי תפילה אמיתית, מתוך תחושת תלות, יצר לנו הבורא חסרים וצרכים שונים, המעוררים אותנו לשאת את עינינו אליו בתפילה. (ועיין עוד אמרי דעת ח"א עמוד רחצ)
עצתו של המלך
משל למה הדבר דומה?
למלך רם ונישא, אשר לו בן יחיד - אהוב ויקר. למרות טרדותיו הרבים, היה המלך מקדיש זמן רב לבנו אהובו, כי חפץ היה בקרבתו, ונהנה לשהות במחיצתו ולהשתעשע עמו. כמובן שאף את צרכיו הגשמיים דאג לספק ביד רחבה ונדיבה. לימים גדל הילד, ועמד ברשות עצמו, אך המלך חפץ להמשיך לכלכלו. קרא לו, שאל לצרכיו, ונתן בידיו סכום הגון של כסף, שיספיק לו בהרחבה למשך שנה תמימה. הודה הבן, ופנה לדרכו. חייו האישיים, לימודיו וטרדותיו - העסיקוהו ביותר, ולא הותירו בידיו פנאי לבוא לבקר את אביו. והמלך בארמונו - מצפה בכליון עיניים לראות את בנו יקירו, להשתעשע שוב בקרבתו הנעימה - והילד איננו. רק כעבור שנה תמימה, כאשר תם הכסף מכיסו - נפנה הבן העסוק לשוב אל אביו... שמח אביו לראותו, התענג על כל רגע בקרבתו, ונהנה לשוחח עימו, אף קיבל בחיוך את בקשתו לסכום כסף נוסף... אלא שהפעם - הושיט לו סכום כסף המספיק ליום אחד בלבד! הוא הוסיף וביקש, כי לא יהסס לבוא אליו בכל פעם שיצטרך.
המהלך החדש עבד מצוין... למחרת, שב הבן אל אביו. ושוב קבל סכום כסף ליום אחד בלבד. כך - יום יום. בזכות חכמתו ותושייתו של המלך, זכה הבן לשהות יומיומית - נעימה, ערבה ומחכימה עם אביו, ואף האב התענג ושמח על קרבתו המחודשת עם בנו.
השמיעיני את קולך!
זהו משל נפלא, הממחיש לנו את הקשר בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם!", וכבנים יקרים ואהובים - חפץ ה' מאוד בקרבתנו. הוא פונה ואומר לנו: "הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה!", הקב"ה תָּאֵו לשמוע את קול תפילתנו, אלא שטבע האדם - כאשר מסובב הוא בכל טוב ואין חסר לו מאומה - הרי ששטף החיים סוחף אותו ומעסיק אותו, ולא נותן לו לפנות זמן ולב ומחשבה - לבוראו. לכן ברא אותנו ה' עם חסרים וצרכים שונים - המביאים אותנו לשאת אליו את עינינו וליבנו, וכך זוכים אנו בקשר תמידי עם הקדוש ברוך הוא, אשר אין לנו הטבה גדולה מזו.
כל אדם יכול לחוות זאת מקרוב: הנה בתקופה מסוימת, ברוך ה' - הכל הולך לו טוב, הכל זורם, הכל מסתדר, אין שום בעיה מיוחדת. במקום מסוים, ניתן לומר, שהוא הולך ושוקע בעצמו ובחייו, אין לו התעוררות ותשוקה מיוחדים לה' יתברך. והנה - פתאום משהו נתקע לו, לא הולך לו, העניינים לא מסתדרים כפי שהוא היה רוצה שיסתדרו. קשה לו, מפריע לו - וככל שהוא מנסה, אין הוא מצליח לחלץ את עצמו מן הבעיה. ואז - מתוך אוזלת היד והרגשת הקטנוּת, יוכל הוא לשמוע פנימה את קול ה' הפונה אליו באהבה: בני היקר, מחמד נפשי, איפה אתה... התרחקת ממני יותר מידי, אני מחפש אותך, רוצה אותך קרוב יותר אלי, בוא תפנה אלי, תשיח לפני את אשר מעיק על ליבך. או אז מתעורר הלב היהודי מתרדמתו, ותפילה אמיתית וחמה בוקעת ממנו. משתפך לו הלב בתפילה, מתרפק על ה', גלי חום של קרבת אלוקים שוטפים אותו, ותחושה מתוקה מציפה אותו. או אז חש הוא שמתגמד לו הקושי וקטֵנה הבעיה - לנוכח קרבת האלוקים הנפלאה לה זכה. הקושי והצער היו 'שווים' ומשתלמים, ולוּ רק כדי לזכות בהתרוממות הנפש הזו.
קללתו של הנחש
מכאן נוכל להבין את קללתו של הנחש, אשר התקלל לאחר חטא הדעת: "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג יד). לכאורה, מה העונש כאן? הלוא העפר מצוי וזמין בכל מקום ובכל עת, ואם כן הנחש התברך בברכה נפלאה מאין כמוה, שתהיה לו תמיד פרנסה בשפע, בלי שום דאגה וטרדה?! אלא, שדווקא כאן טמונה הקללה: כל הבריאה כולה - עיניה נשואות תמיד אל הקב"ה בקשר תמידי של תלות - "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ" (תהלים קמה טו). "הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף, וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם" (תהלים קד כא). אבל הנחש התקלל בניתוק הקשר שלו עם בוראו, כביכול אומר לו הקב"ה: "לך מעלי, אין ברצוני לראות את פניך לעולם, אני כלל לא רוצה קשר עמך, קח את מזונותיך הכל מראש, ואל תפנה אלי". אין קללה גדולה מזו, להיות חס ושלום מנותק מן הבורא יתברך. (ברומו של עולם 83)
הקושי - מנוף להתקרבות
בעצם, הראייה השטחית של העולם אומרת: "מי צריך את זה?! אני מעדיף שלא יחסר לי כלום - כמו הנחש"... אבל בהתבוננות נכונה, הלוא אין אלו אלא חיים של בהמה , שאוכלת ושותה ויש לה כל מה שהיא צריכה, ובזה מסתכמת כל חיותה עלי אדמות.
אבל האדם - "אֶדְמֶה לה'", נשמת אלוקים שוכנת בקרבו, "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה" (קהלת ג כא). אדם איננו בהמה, נשמתו משתוקקת ונכספת לקרבת ה'. מי שטעם טעם של תפילה אמיתית, יכול להבין ולהרגיש כי כל קושי וכל מחסור שווים ומשתלמים כדי להגיע לקרבת ה' הזאת, לחיבור עם בורא עולם.
לפעמים כשיש לאדם קושי וצער - כאשר הוא זוכה להתפלל לה' באמת, הוא חש כזו קרבת אלוקים נפלאה, של "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר", מרגיש את ה' עימו. במבט לאחור הוא לא היה מוכן לוותר על הקושי הזה, שכה קירב אותו לה' יתברך! על כך שזכה בתוך העולם המבולבל שלנו - לחוש משהו מן האושר האמיתי והמתיקות הנפלאה שאין כמוה בעולם בשום תענוג אחר שהוא. "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה', לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי" (תהלים פד ג). "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה', אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ. שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי, לַחֲזוֹת בְּנעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהלים כז ד). "וַאֲנִי - קִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב!!" (תהלים עג כח). הנה דוד מלך ישראל הודה על ייסוריו הרבים שקירבוהו אל ה' יתברך, ואמר: "טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי - לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ!". (תהלים קיט עא) - שמח אני בייסורים ובקשיים שבאו עלי, שבזכותם זכיתי לדבקות כה גדולה באלוקים חיים.
הנה כי כן, הצרכים והחסרים התמידיים שלנו, הם ברכה וטובה מאת ה', כדי לחזק את הקשר שלנו עם בורא עולם, כמו אותו בן יקר, אשר דווקא מרוב חיבתו, קצב לו אביו קצבה מוגבלת, כדי שישוב אליו שוב ושוב ויהיה תמיד בקרבתו.
מדוע הופר ההסכם?
מעשה שבאו שניים לדין תורה לפני הרב בעל ספר "מגלה עמוקות": האחד - גביר מעשירי העיר, והשני - תלמיד חכם גדול. התובע היה הגביר, הוא פתח את תביעתו ואמר: ברצוני לתבוע את החכם לדין על כך שהיפר את ההסכם שעשיתי עימו! ומה היה ההסכם? תלמיד חכם זה היה רגיל לצורך פרנסתו ללכת לשוק כל יום למשך כמה שעות, היה מוכר את סחורתו, וכאשר ראה שהרוויח די פרנסתו לאותו יום, היה חוזר לבית המדרש וממשיך להגות בתורה עד אמצע הלילה. והנה העשיר בראותו זאת, התעורר בליבו לחשוב כי אין זה נאה שתלמיד חכם כזה יעסוק בשוק במסחר, ועל כן ניגש אליו והסכימו ביניהם כי מעתה ואילך ישלם העשיר את כל הוצאותיו וצרכיו, וכך יוכל התלמיד חכם לשקוד על התורה באין מפריע. כך עשו למשך תקופה מסויימת, ואולם לאחרונה זה כמה ימים שהעשיר שם לב לפתע שהחכם חזר למסחרו. כאשר העיר לו על הפרת ההסכם, נענה הלה ואמר כי הוא חוזר בו מההסכם, וכבר אין ברצונו לקבל ממנו תמיכה כלכלית. הגביר סירב לשמוע על כך - הסכם זה הסכם! אך החכם אף הוא לא אבה לשנות את דעתו. משלא הגיעו לכלל הסכמה, החליט הגביר לתבוע את החכם לדין תורה.
התפלא הרב על החכם, מדוע חזר בו מההסכם, אחר שכל הרווח הוא שלו שיוכל להגות בתורה כל היום, וזה היה משוש חייו. ענה החכם ואמר כי אכן בתחילה כך חשב אף הוא, שמעתה ירווח לו ויוכל לעסוק בתורה באין מפריע, ולכן נתן את הסכמתו להצעת הגביר, ואולם כעבור תקופה קצרה הוא הרגיש שהדבר גורם לו הפסד בעניין אחר: הנה עד עכשיו כאשר היה נזקק לעסוק במסחר לצורך פרנסתו, בכל יום שהיה קם ממיטתו היה מרגיש שעליו להתפלל על מזונו, שיזמין לו ה' סחורה בזול, ושיוכל למכרה ביוקר, ושיזדמנו לו קונים מיד ולא יצטרך להישאר בשוק הרבה שעות, וכדומה משאר עניינים הקשורים לצורך פרנסתו. ובזה היה מרגיש כל היום שהוא תלוי בחסדי הבורא, ועיניו היו נשואות אל ה' בתפילה מדי יום ביומו על כל פרט ופרט שיצליח. אולם מאז שהסכים עם העשיר על העסק הנ"ל, הנה לפתע רואה הוא ששוב אינו מרגיש את עצמו תלוי כל כך בחסדי הבורא עולם כאשר היה אז, בהיות שהעשיר נותן לו כל הוצאותיו ואין לו כל כך על מה להתפלל כאשר היה מתפלל אז על כל פרט בכוונת הלב. ובגלל החיסרון הזה החליט שמקח טעות היה לו בכל העסק הזה, המפריע לו מדבקותו בה', שיהיה מרגיש שתלוי בחסדיו ממש ויהיו עיניו נשואות אליו בתמידות, ועל כן אינו יכול להמשיך לקיים את ההסכם.
ישמח לב מבקשי ה'
"כמה עלינו להודות לבורא יתברך שמו, שנתן לנו מתנה נפלאה כזאת - "עבודת התפילה", שהיא עבודה שבלב - בה האדם מתקשר עם בוראו, ומרגיש את ה"בנים אתם לה' אלוקיכם", שופך לפני חיי החיים את כל ליבו, ולאחר כל תפילה הוא נעשה בריה חדשה, והוא מלא אושר שיש לו אב גדול כזה, המשגיח עליו השגחה מיוחדת, ונותן לו כל הצטרכותו, ומאפשר לו לעובדו ולעשות נחת רוח לפניו על ידי קיום מצוותיו" (מאורות ירושלים גיליון ג עמוד שצה).
כתב רבי יהודה החסיד: "שורש התפילה - שמחת לב בהקדוש ברוך הוא ,
שנאמר (דברי הימים א טז): "התהללו בשם קודשו, ישמח לב מבקשי ה'".
ולפיכך היה דוד מלך ישראל מנגן בכינור על כל תפילותיו וזמירותיו,
כדי למלאות לבבו שמחה באהבתו של הקדוש ברוך הוא ". (ספר חסידים אות יח)