שער האגדה · מבוא
לתועלת המעיינים: העמודים המסומנים בשער ההלכה, הם לפי הספר ילקוט יוסף, כדלהלן. כשמסומן: (א) - הוא חלק השכמת הבוקר ונטילת ידים. (ב) - הוא חלק ציצית. (ג) - הוא חלק תפילין. (ד) - הוא חלק פסוקי דזמרה וקריאת שמע. (ה) - הוא חלק תפילה כרך א'. (ו) - הוא חלק תפילה כרך ב'. (ח"ב) - הוא חלק ב', קריאת התורה ובית הכנסת. (ח"ג) - הוא חלק ג', ברכות. (ה"ע) - הוא ספר הליכות עולם. וכשכתוב סימן וסעיף, היינו שולחן ערוך אורח חיים.
אדון מצליח עלה על יצועו בהרגשת סיפוק נפלאה. היום היה לו יום גדוש ומוצלח במיוחד, בעבודתו כמתווך נדל"ן. הבוקר התחיל על רגל ימין, כשהוא הצליח סוף סוף להביא לידי גמר את חוזה המכירה של דירתו של ראובני. חתימת החוזה נערכה במשרדו, כשהוא ברוב פיקחותו ידע היטב לפשר בין הצדדים ולהביאם לידי הסכמה בכל פרטי החוזה. שניהם עזבו את המשרד שבעי רצון, לא לפני שהותירו כמובן שתי מעטפות מנופחות. העבודה המשרדית השוטפת שלאחר מכן התנהלה אף היא למישרין, כשבמהלכה נקלטו במשרדו מספר דירות ונכסים, אשר הצטרפו למאגר הקיים. בעינו החדה קלט ששניים מתוכם הם ממש מציאה. האחד - משרד במיקום מעולה, נראה שהוא ייחטף תוך זמן קצר. והשני - דירה שבעליה לחוץ מאוד למוכרה, ובעבורו כמתווך זה יתרון מצוין. הוא התחיל להציע את הדירה ללקוחות פוטנציאליים, ונראה שהעניינים מתקדמים יפה. הוא הספיק היום גם לעשות עם אדון שמואלי סבב דירות ברחבי העיר, הלה התלהב מאוד מאחת הדירות, וכבר דיבר על חתימת 'זיכרון דברים'. לקראת סוף היום הוא גם הגיע, לאחר משא ומתן, להסדר מוצלח במיוחד עם עורך הדין כץ, לפיו הוא יקבל מכץ אחוזי רווח נאים עבור כל לקוח שהוא כמתווך יַפנה אליו לטיפול. בקיצור ב"ה, באמת יום מוצלח .
בטרם נעצמו שמורות עיניו, עוד הספיק להעביר במוחו את תוכניותיו וציפיותיו ליום המחר. הוא מקווה מאוד אכן לערוך זכרון דברים בין אדון שמואלי לבין בעל הדירה [הוא לא ישכח כמובן להמליץ להם בחום לקחת את עורך הדין כץ]. הוא גם רוצה לקדם את עניין הדירה ה'טריה' ההיא שהציע אתמול למכירה. בסביבות הצהריים הוא קבע פגישה עם איזה זוג שמעוניינים לרכוש דירה, הם נשמעים רציניים, והוא מעוניין להסתובב עימם ולהראות להם מספר דירות אפשריות. אולי גם יספיק 'בין לבין' לברר על המכרז שהתפרסם אתמול בעיתונות - מדובר בדירה אשר הוצעה למכירה במכרז מטעמים משפטיים, ויתכן שזו באמת מציאה, אך מצד שני צריך להיזהר ולברר היטב, שלא יפול חלילה בפח. בקיצור לא חסרה עבודה מחר, והוא באמת מקווה שגם מחר יהיה לו יום מוצלח. מתוך מחשבות כאלו שקע סוף-סוף בשינה מתוקה.
לא איש חלומות הוא, אדון מצליח. מצליח הוא אדם ריאלי עם ראש על הכתפיים ועם שתי רגליים על הקרקע. אלא שכנראה שר החלומות פוקד מפעם לפעם גם אנשים ריאליים ומקורקעים. ובכן חולם אדון מצליח חלום... ובחלומו הוא רואה "מכונת אדם". הלה לוחץ את ידו ומציג את עצמו כ"סוּפֶּר-מצליח". הוא מסביר ואומר לו: באתי לעשות לך את העבודה! כל מה שאתה אמור לעשות מחר - אני אעשה במקומך. אל תדאג, אעשה זאת יותר טוב ממך. הנה מחר אני אדבר עם שמואלי ואקדם את עריכת זיכרון הדברים [לא, לא אשכח להציע להם את כץ]. אני גם אפגש עם הזוג ההוא ואראה להם דירות. תסמוך עלי, תראה שאצליח כבר לסגור איתם על דירה. אני גם אטפל בדירה ההיא שחייבת להימכר, ובמשרד ההוא במרכז העיר. בין לבין אני אברר לך על המכרז ואציג בפניך נתונים מדויקים ואמינים. גם את העבודה המשרדית השוטפת אני אעשה על הצד הטוב ביותר, עם הספק מצוין ותוצאות נהדרות. מה אתה אומר על זה?
הרעיון די מצא חן בעיני מצליח, ובכל זאת משהו הפריע לו. "אז מה אני אעשה מחר?" הוא הקשה. "ובכן", ענה לו סופר-מצליח, "אתה מבין לבד שאתה כבר מיותר. מצידי אתה יכול פשוט לדלג על מחר, ולקפוץ ישר אל מחרתיים..."
המילים הללו הקפיצו אותו. מה פתאום לדלג על מחר? מה, סתם כך, להפסיד יום בחיים?! אבל בעצם - למה לא? מה הוא מפסיד בעצם? הלוא סופר מצליח ימלא את כל הציפיות והתקוות שלו מיום המחר על הצד הטוב ביותר! והוא, אדון מצליח, יגיע אל מחרתיים כשהכל כבר מסודר לשביעות רצונו...
אז מה בכל זאת מפריע לו?
בדמיונו הפרוע ראה פתאום את סופר-מצליח מגיע גם מחר, לוחץ את ידו בחמימות, ומציע בנדיבות: "תשמע, זה הלך מצוין. אני חושב שאוכל לעשות זאת למענך גם הלאה. אתה תגיד לי בכל יום מה הציפיות שלך מיום המחרת, מה אתה בעצם רוצה להשיג, ואני 'אתקתק' ואסדר לך הכול! אז אתה יכול כבר לדלג שוב על מחר, וגם על מחרתיים, וגם על היום שאחרי מחרתיים, ובעצם - למה לך להסתבך? תעשה קפיצה אחת גדולה ישר ל... נו, אתה מבין. אל תדאג, אני אעשה במקומך את העבודה על הצד הטוב ביותר... להתראות"...
סופר-מצליח ניער אותו מדמיונותיו הפרועים ודחק בו: "נו, אז אתה מסכים לעשות קפיצה קטנה אל מחרתיים?"
מצליח כמעט צרח: "לא, בשום אופן לא, סופר מצליח. תעזוב אותי מהר. עם כל הכבוד לך, אני רוצה מחר לחיות" .
מצליח התעורר שטוף זיעה קרה. מה זה היה לי? איזה מין חלום ביעותים פקד אותי? איפה הוא, סופר-מצליח הזה? מה הוא חושב אותי, לאיזה חמור עבודה או מכונת הֶסְפֵּקִים? מה, החיים שלי מסתכמים רק בהספקים וברווחים?!
אט אט הצליח להתעשת ולהירגע, היה זה סתם חלום פרוע. סופר מצליח התנדף והלך לו. אך הוא הותיר את מצליח עם הרהורים רציניים: אחרי הכל - מהן באמת הציפיות והתקוות שלי מיום המחר? יום המחר שלי איננו נמדד רק בהספקים, ברווחים ובהישגים
אז במה כן?
עושים חיים!
יש ימים "חיים" ויש ימים "מתים". יום מת הוא יום אשר עבר ואיננו. אדם קם, אכל, שתה, הספיק מה שהספיק, נהנה כמה שנהנה, העביר עוד יום, ו - זהו. היום הזה מת. כמו יומן שנה שתולשים ממנו דף וזורקים, תולשים עוד דף וזורקים, עד שהוא מתרוקן. כך אדם שורף יום ועוד יום, ומה יוצא לו בסוף? במה החיים שלו מסתכמים? בכך וכך טונות של אוכל שטחן, כך וכך שְׁנוֹת (!) שינה, כך וכך כסף שהרוויח, וכך וכך כסף שהוציא [ההפרש ביניהם זה כבר לא עניינו, זה עניינם של היורשים], הנאות כאלו ואחרות שחלפו ואינן.
- "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי!" (ישעיה פרק מט)
אבל יש יומני חיים שונים מאלה! יומנים בהם הדפים אינם נתלשים ונזרקים, אלא מתמלאים ונשמרים, דף ועוד דף, יום ועוד יום, עד אשר הופכים למסכת חיים נצחית. הנה - כך נאמר על אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית: "ואברהם זקן בא בימים" - אברהם בזקנותו אכן לקח עימו את כל הימים שלו, כל יום ויום מחייו נותר חי וקיים!
כיצד? במה תלוי הדבר? במה נעוץ ההבדל הגדול?
שאלה זו היא שאלת החיים של האדם החכם!
הנה לנו מכונית חדישה, מפוארת ומשוכללת. ילד קטן מתפעל מהברק ומהאורות, מקולות הצופר ומרכות הריפוד; אחיו הגדול מתפעל מן הנסיעה העוצמתית ומהביצועים המעולים; המוסכניק מתפעל מהמנוע החזק ומהמפרט הטכני העשיר; סוכן המכוניות ינסה לברר מיהו היצרן ומי היבואן. אבל הנהג האוחז בהגה - מה צריך לעניין אותו יותר מכל אלו? קודם כל ולפני הכל עליו לדעת כיצד לנהוג במכונית, ומהו היעד אליו הוא רוצה להגיע! אם יעסוק רק בדברים שמסביב - הוא לא יגיע לשום מקום, ואף עלול להוביל את המכונית אל התהום. המכונית המשוכללת לא תצדיק את קיומה ולא תשיג את המטרה שלשמה היא נוצרה.
חיינו עלי אדמות - מיוחדים ונפלאים הם. השטחיים נהנים מעצם החוויה שהחיים מספקים להם, מנסים למצות את כל ההנאה - "אכול ושתֹה כי מחר נמות!". הרציניים יותר מנסים לחקור את המפרט הטכני, עוסקים במדעי טבע שונים ומגלים גילויים מדהימים. אנשי הרוח מנסים לעסוק בשאלות מהותיות יותר, לרדת לחקרן של תופעות, ולפתח תיאוריות שונות על העולם. אך מי שחכם באמת, שואל קודם כל: לאן זה מוביל אותי? מה אני צריך לעשות? היאך אנווט את מסלול חיי? כיצד בעצם אני צריך לחיות?
שלמה המלך היה החכם מכל האדם. תקופת מלכותו היתה תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי. מבחינה כלכלית - "כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה", "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַיִם כָּאֲבָנִים" (מלכים א פרק י). מבחינה מדינית - שלום ושלוה שררו בארץ, עמים רבים היו מעלים לו מיסים, ושֶׁמַע חכמתו הלך לפניו בכל העולם. מלכים מכל קצוות תבל שלחו לו משלחות כבוד ודורונות. אפשר לומר שהוא היה 'שיא ההצלחה' שבן אדם יכול לשאוף להגיע אליה. בספר 'קהלת' הוא מביע את חקירתו - מה באמת יוצא לאדם מכל זה? מה יוצא מכל ההצלחות, ההישגים, העושר, החכמה, הכבוד - שהאדם מצליח להשיג?
המעיין בספר קהלת ימצא את השאלה הזו זועקת שוב ושוב מתוך השורות!
"דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלָיִם. הֲבֵל הֲבָלִים, אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?! ... אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם, וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה, עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם ... רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ... דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר, אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלָיִם, וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת... תַּרְתִּי בְלִבִּי ... עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם? הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי, בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים, עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי... קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת... כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת, עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים... וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם... וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלָיִם. אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי. וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי, וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ! וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה... וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר?! וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל! ... וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים, כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ! ... וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי עַל כָּל הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ! ... כִּי מֶה הֹוֶוה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?! ..." (לקט פסוקים מפרקים א-ב)
השאלה חזקה ונוקבת: עושר, מעמד, חכמה, הישגים מרשימים, הנאות - מה יוצא לבסוף מכל זה?
ובסוף הספר מגיעה התשובה - ברורה וחדה:
"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא, וְאֶת מִצְווֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם!"
זה כל האדם. נקודה. אין זה משנה מה עשית בחיים שלך, אלו הצלחות הצלחת, כמה כסף הרווחת, איפה בילית ואיזה הנאות נהנית, כמה שקלת וכמה קלוריות שרפת, מה אכלת ועל מה ישנת, באיזו עבודה עבדת ואיזה מקצוע בחרת. הכל תפל, הכל שולי.
- את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור - זה כל האדם.
בשורה התחתונה: אם זכית בחיים שלך לעשות את רצון ה', עלית על הרכבת הנכונה. החיים שלך מיצו את מטרתם. החיים שלך חיים וקיימים לנצח. "עשית חיים", כמו שאומרים.
אך אדם שחייו חלפו מבלי לעשות את רצון ה' - אז, לא נעים לומר, חבל על האוכל שאכל ועל החמצן שבזבז. הכל חלף, הכל מת.
יום מוצלח
מסקנת חיים זו, מדד ישר ואמיתי זה - צריך האדם להשליך על כל יום ויום מחייו!
מהו באמת יום מוצלח? יום מוצלח הוא יום שעשינו בו את רצון ה'! ואין זה משנה כלל כמה הספקנו או לא הספקנו, כמה נהנינו וכמה הצלחנו. היום הזה חי ונצחי. ולעומת זאת, יום שאדם חלילה לא עשה בו את רצון ה', הוא יום מת, יום שחלף ואיננו, עוד דף שנתלש מן היומן ונזרק לפח.
טבעי הדבר שאדם רוקם לעצמו ציפיות ותוכניות לקראת היום הבא. ודאי שאדם צריך לכלכל את מעשיו בתבונה ולחשוב על צעדיו הבאים. אבל לפעמים התוכניות לא הולכות לו בדיוק כמו שהוא מצפה, ואז הוא מתחיל להיות במתח ואפילו לכעוס. ממה זה נובע? מהסתכלות מוטעית ולא נכונה, שהרי כאמור יום מוצלח איננו נמדד בהספקים ובהישגים. אם ידע האדם כי היום שלפניו יכול להיות יום מוצלח ביותר, יום חי וקיים ונצחי - גם כאשר כל התוכניות שלו משתבשות, שום דבר לא הולך, ורק הפסדים ונזקים מנת חלקו - או אז הוא יהיה רגוע ונינוח, יזרום עם מה שה' מזמן לו, מתוך השתדלות וכוונה כנה לכוון את מעשיו לפי רצון ה'.
איננו קבלנים!
חכמינו אמרו, שהאדם בעולם הזה עובד כשכיר יום ולא כקבלן. אם נתבונן בדברים, נראה כמה עומק ותבונה יש בהם. כמה שונה היא התנהלותו של העובד כקבלן [כשהתשלום הוא לפי הספקים] לבין התנהלותו של העובד כשכיר יום [כשהתשלום הוא לפי ימים]. העובד כקבלן שרוי במתח תמידי של הספקי עבודה. עליו להציב לעצמו הספקים ותוכניות עבודה, ואם משהו משתבש, ההפסד הוא שלו. על כתפיו רובצות מטלות שונות, וכל האחריות לביצוען מוטלת עליו. אבל השכיר הוא נינוח ורגוע - לפניו עומדת רק משימה אחת: למלא את רצונו של מעבידו. אם הוא נאמן למעבידו ועושה את מלאכתו באמונה בלי התחכמויות, הוא יקבל את משכורתו שלימה. ההספקים וההישגים הם כבר לא עניינו. כך עובד ה' אמיתי מתנהל על מי מנוחות, כשתמיד כל מגמתו וחפצו אך ורק לעשות את רצון ה', בכל רגע נתון ובכל מצב נתון.
לא חסרים לך נתונים!
מעשה בתלמיד שניגש להיבחן במתמטיקה. הוא מעיין ב'בעיה' הניצבת לפניו. הנה נתנו לו 'נתונים' כאלו וכאלו, ועליו להוכיח מתוכם את הפתרון. הוא מאמץ את מוחו, מנסה כך ומנסה אחרת, אבל לא מגיע לפתרון. "אין זאת אלא שחסרים לי נתונים בשאלה!", הוא מתקומם, וכבר ניגש אל המורה להתלונן על השאלה הלוקה בחסר. אבל המורה מחייך למולו בשלווה ועונה לו: "לא, תלמידי. השאלה היא נכונה, הנתונים מושלמים. אם נראה לך שחסר כאן נתון, סימן שעדיין לא הבנת כראוי את השאלה"...
כל יהודי העומד על דעתו - רוצה לעבוד את ה'. רק מה?
- הכל היה יכול להיות מצוין, לולי מידת הכעס הנוראה שיש לי. התפרצויות הכעס הללו הורסות לי את הכל, את כל השאיפות הטובות והרצונות היפים!
- אילו לא הייתי נאלץ לעבוד כה קשה לפרנסתי, הכל היה נראה אחרת. הייתי קובע יותר עיתים לתורה, מתעלה יותר. אבל עכשיו שרוב היום שלי הולך בעבודה, במה כבר אני יכול להתקדם ולהתעלות?!
- באזור מגורים כמו שלי, אי אפשר להגיע רחוק! אילו הייתי גר באזור טוב יותר, הייתי יכול לשמור יותר, להקפיד יותר. אבל כאן?!...
- אילו היה לי עבר טוב יותר... אילו לא הייתי "שורף" את "הימים הטובים" בשטויות ובהבלים, ומסתבך עם הקב"ה... - זה היה נראה אחרת. אבל עכשיו?!
- אילו היתה לי משפחה תומכת יותר...
- אילו היתה לי תפיסה מהירה יותר...
כללו של דבר: אני רוצה, אני מוכן, אני שואף - אבל חסר לי איזה נתון!
לא, בני. לא חסר לך שום נתון. סימן שלא הבנת את השאלה. לא הבנת מה ה' אלוקיך שואל מעמך. הוא נתן לך היום את נשמתך, יחד עם כל הנתונים המתאימים הדרושים לך. כך, כך בדיוק, הוא רוצה שתעבוד אותו היום. בדיוק כאן, מהנקודה הזאת, הוא קורא לך ומחפש אותך. "ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך?" תשאל את עצמך: עתה, ישראל - עכשיו, כאן, במצב הנוכחי שלי, עם האופי שלי, עם העבר [האולי פלילי] שלי, עם התנאים הסביבתיים שלי - מה ה' אלוקי שואל ממני?
לבטח תדע בנפשך את התשובה.
מעשה ביהודי שנאלץ לגור בכפר של גויים, רחוק מחיי קהילה יהודיים. ללא בית כנסת, ללא מנין לתפילה. כל היום היה צריך לעמול לפרנסתו, בסביבת גויים גסי רוח. את תפילותיו היה מתפלל ביחידות, ורק פעם אחת בשנה, לקראת הימים הנוראים, התאפשר לו לנסוע אל העיר, אל הקהילה היהודית, ולהתפלל תפילותיו עם הציבור. באחת הפעמים הללו, ניגש הוא אל הרב ושטח לפניו את מר ליבו. לא, אין הוא מתאונן על דוחק השעה וקושי הפרנסה. חלילה לו, משתדל הוא לשמוח בחלקו. ואולם צר לו ומר לו, מדוע יִגָּרַע חלקו מכל בית ישראל - בעבודת ה' יתברך?! מדוע נמנע ממנו לעבוד את ה' כראוי?!
הסתכל עליו הרב בחיבה ואמר לו: לבטח רוצה היית לראות את עצמך בחדר מלא ספרי קודש, מוקף בתורה ובקדושה. כך - אתה מאמין - היית יכול להיות עובד ה' אמיתי ומושלם. אבל דע לך, חביבי: מלאכים - יש להקב"ה מספיק. לא בשביל זה הוא ברא אותך. לך הועיד ה' תפקיד מיוחד וייחודי, שאותו אתה יכול למלא בשלמות - דווקא מתוך הכפר הנידח שלך. יש לך אפשרות לעשות להקב"ה נחת רוח מיוחדת במינה, שרק אתה, דווקא אתה, יכול לעשות לפניו, מתוך המצב שלך, מתוך הכפר הנידח שלך!
כל יהודי וה"כפר הנידח" שלו. האחד לוקה בעצלות, השני בקרירות, השלישי בכעס. הרביעי נמצא בסביבה רחוקה ובלתי תומכת, החמישי כבול בהרגלים שליליים, וכן הלאה... והאדם חושב בלבבו: חבל שזה כך, הייתי יכול להיות עובד ה' טוב יותר - אילו היה אחרת. אבל ההיפך הוא הנכון, כי הקב"ה רוצה מהאדם שיעבוד אותו דווקא מתוך הנתונים שנתן לו.
כל יום - וההארה שלו
נטה אוזן למילות התורה: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם - לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ!" (דברים ל). התורה מעידה שהדבר קרוב מאוד אל כל יהודי, ממש במרחק הושטת יד. אף אחד אינו דורש ממך הישגים כאלו ואחרים, הצלחה כזו או אחרת, אלא בכל רגע נתון - תעשה מה שה' אלוקיך שואל מעמך. "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אתוֹ, וְלַעֲבד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקּתָיו אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם - לְטוֹב לָךְ". בני היקר, מה אני מבקש ממך? שבכל מסע החיים שלך - תתן לי יד חזק! תישאר קרוב אלי, תציית להנחיות שאני נותן לך - לטובתך, רק לטובתך, בני. זהו, לא יותר מזה.
זה פשוט, זה אפשרי, זה קרוב אלינו מאוד - התורה מעידה על כך. ומדוע בכל זאת זה קשה? רק מסיבה אחת: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"...
ועבודתנו היא להתגבר עליו בכל יום מחדש, בכל פעם מחדש. להלן נביא קטע נפלא של חיזוק בעבודת ה', לפיו נבין, כי כל אדם, בכל יום ובכל רגע נתון - יכול להיות עובד ה' אמיתי. שגיאות וכישלונות העבר - אין בהם כדי לחסום את האפשרויות הנפלאות שפותח בפנינו ההווה. סוד ההצלחה בעבודת ה' הוא ההחלטה לקום ולהתנער ולהתחיל בכל פעם מחדש.
"כל ההתרחקות של רוב העולם מהשם יתברך, הוא רק מחמת נפילות וחלישות הדעת. כי רובם נתנסו כמה פעמים והתחילו בעבודת ה', ואחר כך נפלו למה שנפלו, כל אחד לפי נפילתו, ה' יצילנו. וקצתם התעוררו להתחיל עוד פעם או כמה פעמים, אבל אחר כך כשראו שנפלו שוב, התייאשו מחדש... אבל זה עצת היצר... ובאמת, לא כן הוא, כי בכל יום האדם הוא בריה חדשה ממש, ובכל יום ויום שולח ה' יתברך ישועות חדשות להציל את האדם מהיצר הרע, שזה בבחינת: "בשרו מיום ליום ישועתו". נמצא, שבכל יום ויום נעשים עם האדם עניינים חדשים לגמרי , והקב"ה עוזרו ומושיעו בכל יום. ומי יודע - אולי היום יתקבצו כל ההתחלות לעוזרו, ויזכה להתגבר בשלימות על מה שצריך להתגבר ?! ואולי עוד מילה אחת בלבד חסרה לבנין הקדושה שהוא צריך להיכנס בו?! על כן אין לאדם לבלבל את עצמו כלל מיום לחברו , כי מי יודע כמה גדולה הישועה החדשה שהשם יתברך ישלח לו היום, אם יזכה להתגבר ולהתחיל מחדש. ואפילו אם עבר האדם מה שעבר, יהיה מה שיהיה, יקבע בדעתו היטב את מאמר החכם: "העבר - אין". וגם אם הרבה פעמים ניסה ונכשל, הלוא כל יום הוא אור חדש וסיוע חדש מלמעלה. והבן הדברים היטב! וזהו כלל גדול בעבודת ה', לבל יניח עצמו ליפול... רק עם כל זה יחזק את עצמו בכל האפשר, ויתחיל בכל פעם מחדש כאילו היום התחיל להתקרב לה' יתברך. וכתב רבי נחמן מברסלב, שטוב שיאמר האדם בשעת תפילתו: "היום אני מתחיל להידבק בך!" ויעשה בכל פעם התחלה. כי כל ההמשכים הולכים אחר ההתחלות. אם היה מקודם טוב - עכשיו יהיה יותר טוב. ואם חס ושלום מקודם לא היה טוב - בודאי צריכים ומוכרחים לעשות התחלה חדשה". (ברומו של עולם 150)
סדר היום של היהודי
הצדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים... אבל הרשע אפילו בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת - ואינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה - ואינו מברך עליה. אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר שאוכלים ושותים ושרואים וששומעים. (מדרש תנחומא פרשת וזאת הברכה סימן ז)
נתבונן ונראה, כי סדר יומו של היהודי שונה בתכלית מסדר יומו של הגוי. יתכן שהקווים הכלליים הם משותפים: קימה, התארגנות, אכילה, אחר כך יצא האדם לפעלו, וכו'. ובכל זאת - הבדל תהומי מבדיל בין זה לזה. הגוי שטוף במרוצתו - "כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה". רץ - ואינו יודע לאן הוא רץ. ואילו היהודי - כל פעולותיו מקודשות ומרוממות, עטופות בברכות ובמצוות, מחברות אותו אל אביו שבשמים, ומכַוונות אותו אל ייעודו ותכליתו.
רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות , שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר" . (משנה מכות ג טז)
קם היהודי בבוקר, ומיד כשפוקח את עיניו הוא משבח את יוצרו שהחזיר לו את נשמתו, באמירת "מודה אני...". נוטל את ידיו, ומברך: "אשר קדשנו במצוותיו , וציוונו על נטילת ידיים". כשהוא מתארגן - עושה הכל לפי ההלכה, ולא שוכח לתת שבח והודיה גם על מה שנראה כמובן מאליו - "ברוך... אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים...". כשהוא מתלבש ונועל נעליים - שם לב להקדים את ימין [לבד מהטעם הפשטי שבזה המבואר להלן בשער ההלכה, ישנה משמעות רבה, וסודות נשגבים הרמוזים בתורת הקבלה]. לאחר מכן הוא "מתעטר בתפארה" של טלית ותפילין, ומתכנס בבית הכנסת להמליך עליו בקהל-עם את מי שאמר והיה העולם, ולקבל עול מלכות שמים באהבה. הוא אף נעמד בתפילה חרישית, לתת שבח והודיה לבוראו, ולהתפלל לפניו על צרכיו וצורכי עם ישראל. גם כשהוא יוצא לפעלו ולעבודתו - משאו ומתנו באמונה, כפי שמחייבת ההלכה. שִׂיגוֹ ושיחו וכל דיבוריו - מרוסנים ושקולים בפלס ההלכה, לבל יכשל בדיבורי לשון הרע, רכילות, שקר וחנופה. לקראת ערב שוב הוא מתכנס בבית הכנסת להתפלל לפני ה', וכך - בכל אשר הוא פונה, כל פעולותיו מרופדות בהלכות שונות, במצוות ובברכות, עד ברכת "המפיל חבלי שינה על עיני" שלפני השינה, בה הוא מפקיד שוב את נשמתו בידי בוראו.
אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו. אשרינו שיש לנו את האפשרות 'להחיות' את חיינו, ולמלא את יומן חיינו בתוכן אמיתי ונצחי. למלא את הדפים, יום אחר יום - לא לזרוק אותם לפח! [ואם בטעות חלילה זרקנו, דאג לנו אבינו אוהבנו גם ל"סל מיחזור" מיוחד - מתנת "התשובה"! וזהו נושא בפני עצמו].
מי יתן שנזכה להיות כאבות האומה - "באים בימים", לנצל כל יום ויום לעבודת ה' ולקיום מצוותיו, בלב שלם ובנפש חפצה, אמן ואמן.
בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים, וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת, וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ.
הוּא יִפְתַּח לִבֵּנוּ בְּתוֹרָתוֹ, וְיָשִׂים בְּלִבֵּנוּ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ, לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּלֵבָב שָׁלֵם.
וְלֹא נִיגַע [נתייגע] לָרִיק, וְלֹא נֵלֵד [נוולד] לַבֶּהָלָה.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁנִּשְׁמר חֻקֶּיךָ וּמִצְוֹתֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִירַשׁ טוֹבָה וּבְרָכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. (מתוך תפילת שחרית)