אור ברסלב
סדורו של שבת חלק א › שורש הששי

סדורו של שבת· רבי חיים טירר מטשטרנוביץ

חלק א · שורש הששי

שורש החמישי

פרק א

משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב

שורש הששי זה שמו. נאה לו שיר בו תחדש

יבואר בו ענין המזמור שירו לה' שיר חדש. שכוונתו בימי החול על מיתוק הדינים ובשבת נשתנה כוונתו לבחינת שיר חדש הרומז על הגאולה בדרך אור חדש וגם נבאר בו החסד הגדול שנעשה בשבת כדרך שומר שבת מחללו ואמרו רז"ל (שבת קי"א ע"ב) אל תקרא מחללו אלא מחול לו. באיזה אופן נמחלין לו כל העבירות שעש' והלא ידוע שאין הקב"ה לוקח שוחד מצוה בעד עבירה: ובו שלשה ענפים

ידבר בענין המתקת הדינים בשורשם איך הוא נמתק בשורשו דווקא וכוונת המזמור הנ"ל לימי החול. ובו י"ד עלים

א. הביטה וראה את דברינו בשורש הקודם שאף בשבחין הדומין לימי החול צריך אדם לכוין דעתו שאין שיר השבת דומה לו ונשתנה למעליותא גודל התפארת לה' בשמח'. ע"כ גם בשם השורש באנו לפרש ולחלק הפרש' הדעת בהשיר שאנו אומרין שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים. ונבאר בו מעלת וגדולת השבת העולה על כלנה ברבות החסד בו עד בלי די. דהנה השיר הזה מיוסד בימי החול על צורך מיתוק הגבורת בשורשם. ואנחנו נבאר קצת ענינו להבין האיך הוא נמתק בשורשו דווקא והוא ע"ד מה שאמרו חז"ל (מ"ר ויקרא פ' ט"ו) משל למטרוניתא שהלכה בחדר אחד וראתה מלגכיא תלן דתלת פי' שראתה שתולין שם רצועת וכלים המיוחדין לעונש ונתירא' מאוד מזה אמר לה המלך אל תתיראו וכו' ע"כ. ועיקר הדברים. הוא כמו שאדם מיירא את בנו עם השבט שבידו כדי שהבן יעשה רצונו ואם הבן עושה רצונו אין מכת השבט בא עליו. וכל זה שהאב נוטל השבט בידו ומראה לו לייראו בזה. אין כוונתו בשום אופן כדי שיכנו בשבט. אך כוונתו להיפוך כדי שלא יצטרך להכותו. כי אם שיראה הבן הזאת בידו ויעשה רצון אביו ויירא לעבור על רצונו. ולא יצטרך להכותו ונמצא תחיל' עשיי' השבט ומה שמראה לבנו הכל הוא חסד גמור. בלי שום תערובות דין כי כל זה עושה כדי שלא לענוש את בנו כן ממש רצון הבורא ית' שברא מדת הדין בעולם כדי שיראו ממנו. וכן יעשו שלא יצטרך להגיע אליהם מדת הדין כלל וכלל:

ב. והכתוב אומר והאלהים עשה שיראו מלפניו שלזה עשה וברא את האלהים זו מדת הדין בעולם כדי שיראו מלפניו פי' מלפני הדין קודם שיבא הדין עליהם ולעשות רצונו עי"ז ולעבדו ביראה ופחד בכדי לקבל כל הטוב מאתו כי חפץ חסד הוא שחפצו רק בחסד ולא בדין כלל ולא ברא את האלהים מדת הדין כדי לענוש עמו. וזה ענין המתקתו בשורשו כי הנה שורש הדין שהוא רצון בוראינו שאלהים עשה היה בבחי' החסד הגמור ורחמים הגמורי' שאין בהם שום תערובות דין כי הכל נעשה כדי שיראו מזה ולעשו' רצונו לבד לא ח"ו כדי לפעול הדין לענוש עמו וכמשל האב הנזכר וכשאנו מתיראין במדת דינו ושבין בתשובה לפניו ומקבלין עלינו מעתה לעשות רצונו נתגלה עצם השורש של הדינים שהוא רצון הבורא שעשה את האלהים כדי לירא ממנו ולעשות רצונו ואז כל טוב וברכות יחילו על ראש ישראל:

ג. ובזה תבין מאמר חז"ל (מ"ר בראשית פ"ב) רבי אבוה אמר מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהם של צדיקי' ובמעשיהן של רשעים הה"ד כי יודע ה' דרך צדיקים וגו': והארץ היתה תהו ובהו אלו מעשיהן של רשעים ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים. אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעש' אלו ואם במעשה אלו. כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים: והוא תמוה לעין כל רואה. כי ס"ד שהקב"ה יחפוץ במעשי רשע וכי לזה צריך לברוא עולם שח"ו ימרו נגדו ויעברו על רצונו. אתמהא. ולבאר את זאת נקדים להבין מה שאמרו חז"ל (מ"ר שם פ' י"נ) על פסוק ביום עשות ה' אלהים וז"ל כך אמר הקב"ה אם אני בורא את העולם במדת הרחמים הוי חטיוה סגיאין. במדת הדין האיך העולם יוכל לעמוד אלא הרי אני בוראו אותו במדת הדין ובמדת הרחמים וכו'. ודבריהם סותרים מאמר דוד המלך ע"ה שאמ' עולם חסד יבנה משמע שבריאת העולם היה ע"י חסד לבד. והנה לכאורה היה אפשר לומר שזה תלוי במה שכתב הקדוש האר"י ז"ל בתחלת ספר עץ חיים שבריאת העולם היה בשביל שני דברים א' כי חפץ חסד הוא ורצה שיכירו הבריות בטובו שיפעול חסדו עמה' ולתת להם כל טוב וברכה ואם אין עולם למי יטיב. והב' הוא בגין דישתמודען לי' פי' שיכירו כח גדולתו. כי הוא מלך גדול וכל יכול ולהראות להם רבות מופתי גבורתו וידעו הכל כי הוא לבדו היה הוה ויהיה אפס זולתו ואין בלתו: ואין מלך בלא עם וע"כ ברא את העולם כמבואר שם: והנה בטעם השני שהוא בגין דישתמודעין ליה נכלל שני דברים. א' הוא ההכרה ע"י מעשה החסד והטובת רבות שעושה לעמו ישראל ולשדד מערכות ומזלות השמים בכדי להטיב להם. כענין ירידת המן במדבר ארבעים שנה ולגזור את הים לגזרים להעבירנו בתוכו בחרבה וכדומה. והב' ע"ד שאמרו רז"ל כשם שקילוס הקב"ה מן הצדיקים כן הוא עולה מרשעים שאומרים יפה דנת יפה תקנת גיהנם לרשעים וכו' ועוד אמרו כשהקב"ה עוש' דין ברשעים שמו מתעלה כמאמר הכתוב נודע ה' משפט עשה הרי שלפעמי' שבחו של הקב"ה והכרת גדולתו הוא עם מעשי הדין שעושה ברשעי'. ועי"כ שמו מתעלה ומזה דיע ישימו כל בריותיו וידעו כי גדלו גבורותיו. ולזה נכון מאמר רבותינו ז"ל שבריאת העולם היה בשניהם בבחי' הדין והרחמים. כי ע"י שניהם שמו מתגדל ומתקדש לידע כי יש אלהים גדול שמו ומטיב לצדיקים ועושה דין ברשעים ולזה ברא את העולם בגין דישתמודעין ליה אמנם הטעם הראשון שבריאת העולם היה רק כדי להטיב להבריות כי חפץ חסד הוא ואם אין עולם למי יטיב כנזכר. הנה הוא סובב הולך על אומרו עולם חסד יבנה ובריאת העולם היה בשביל חסד הגמור שלא בשיתוף הדין כלל כך היה נראה לכאורה:

ואולם לכל דברינו הנאמרים למעלה אין מקום לומר כן כי כבר כתבנו שאף בריאת הדין בעולם הכל היה בחסד גמור ועיקר בריאתו היה שלא לפעול עמו כלל רק שהבריו' יהיו מתיראים ממנו ועי"כ לא יצטרכו לבוא לדין כלל ואם כן אף הטעם בגין דישתמודעין ליה אין כוונתם שיכירו אותו ע"י כוחות הדין שיעשה בעולם. רק ע"י החסדים הגדולים והטובות הנפלאות שע"י יתגדל ויתקדש שמו בעולמו ומה שאמרו שקילוסו עולה מרשעים ודאי כך הוא אם הוא אינו מתירא קודם מהדין וממרה פי הקב"ה ומוכרח שיבוא הדין עליו ודאי שגם עי"ז יוכר כח גדולתו של הקב"ה אבל בעת הבריאה ודאי שלא היה כונת האל הטוב בשום אופן לברוא את הדין כדי לפעול עמו רק אדרבא שגם זאת היה חסד גמור מאתו בכדי שלא יצטרך לענוש עמו:

ד. ומה שלכאורה סותרים מאמר חז"ל עם דברי דוד כאמור למעלה הנה לפי דברינו זה אחד הם ויבואו אל עמק השוה כי אמת הוא שבריאת העולם היה גם במדת הדין ואך שהיה בשביל חסדו הגדול וע"כ אמר עולם חסד יבנה שגם מדת הדין שברא היה בשביל החסד הגמור. ובריאתו היה רק להטיב לעולמו ושיכירו גדולתו:

ה. וזה פי' הקרא חלילה לאל מרשע פי' חולין הוא לו במה שבא לו קילוסו ממעשה הנקמה בהרשע. כי רק חפץ שיתגדל שמו במה שמטיב לצדיקים:

ו. ובזה הודו לה' כי טוב שעיקר ההודי' החשוב' לפני הקב"ה הוא מכח מדת הטוב שמטיב לבריותיו כי לעולם חסדו שעיקר בריאת העולם הי' בשביל החסד הגמור:

ז. וזה כי יודע ה' דרך צדיקים. כי ידיע' הוא לשון אהבה כידוע ופי' שאוהב ה' דרך הצדיקים להטיב להם ולזה היה רצון הבריאה ודרך הרשעים להיות עולה גדולתו מהם אבד מנגד פניו אף ששבחו וקילוסו עולה מזה אין רצונו בזה. ובזה יבוא על נכון דברי המדרש שהתחלנו. שבתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשה צדיקים ורשעים כלומר שקילוסו עולה בשוה מן הרשעים והצדיקים ואיני יודע באיזה מהם חפץ. כי אפשר היה כוונת הבריאה גם לזה בגין דישתמודעין לי' ע"י כח גבורותיו כנאמר למעלה כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. פי' שבחר בהכרה זו שיהיה ניכר ע"י מעשי הצדיקים כאשר יאיר להם טובו וחסדיו הגדולים הוי במעשיהם של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים כלל כו' אף הדין שברא בעולמו הכל למען החסד האמתי שיראו מהדין ויוכל לעשות עמהם טובות כאשר בארנו:

ח. וזה פי' עין ה' אל יריאיו כי עין גי' ק"ל שהוא מספר ה' גבורת הידועים שכל אחד מהם שם הוי"ה מספר כ"ו וחמשה פעמים כ"ו גי' ק"ל. והחמש' גבורות אלו היא אל יראיו בכדי שיראו מלפניו ובעת שאנחנו מתיראין מזה שלא לעבור על רצונו. נמתקים הה"ג אלו ע"י מה שהקב"ה משגיח עלינו בשתי עיניו כמאמר הקרא עיני ה' אל צדיקים והם מספר שני פעמים ק"ל נגד הה"ג הנ"ל ונגד ה' חסדים שבכל א' ג"כ שם הוי"ה מספר ק"ל שהוא גי' עי"ן להשגיח עלינו בשתי עיניו וזה עיני ה' אל צדיקים שמשגיח עליהם בבחי' שתי פעמים עין לטוב ונמתקי' הגבורות בשורשם שהוא רצון החסד הגדול שהיה בעת הבראם:

ט. ועל זה ירמז הכתוב ואלה המשפטים אשר תשים לפניה'. ועוררו רז"ל (סנהדרין ז' ע"ב) אשר תלמדם מיבעי ליה א"ר ירמי' ואי תימא ר' חייא בר אבא אלו כלי הדיינים. רב הונא כי הוה נפיק לדינא אמר הכי אפיקו לי מאני חנותאי מקל ורצועא שופר' וסנדלא ע"כ. ולכאורה למה יצוה תורתינו הקדושה שכל נתיבותיה שלום שהדיין יוציא כלי הדיינים שיהיו מוכנים ומזומנים לענוש למאן דלא ציית דינא. ומהראוי להיות דיה לצרה בשעתה אם יצטרכו לענוש את א' יוציאו אותם ולאיזה כוונה יצטרך להיות מונח לפניהם דוקא וגם איך מרומז בפסוק זה שמורה על שימת כלי הדיינים לפניו בשעת הדין. עוד אמרו (גיטין פ"ח ע"ב) לפניהם ולא לפני עכו"ם כלומר שאסור לדון לפני עכו"ם. וגם זה לכאורה אין כאן מקומו להשמיענו זאת בכאן כי כאן היא הציווי על משה שילמד את ב"י משפטי הדינים. ומה זה לענין שישראל לא ישפטו עצמן לפני עכו"ם. ואצל ועמדו האנשים אשר להם הריב לפני ה' היה להתורה להשמיענו זאת או במקום אחר השייך לזה ואיך שייך לכאן. אכן שני המאמרים האלו רומזים לדברינו הנאמרים. כי משפט הוא בחי' הדין שנברא בעולם ומשפט ע"ה הוא מספר ה' פעמים אלהים הנזכר במעשה בראשית בחינת הדינים שנתהוו בעולם מעת הבריאה וכל ענין המשפט הוא שיהיה תמיד לפני עיני בני ישראל שיש בחינת הדין בעולם ועי"כ ייראו מלעשות רע ולא יבוא עליהם הדין לעולם. וזה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי כל ענין המשפטים הוא רק שתשים לפניהם שיש בחינת המשפט בעולם כדי שיראו מלפניו. ויהיה המשפט תמיד לפניהם ולא עליהם כלל וכלל. ואין רצוני בו אפילו להתגדל שמי על ידו. רק שיהיו יראים מלפניו ולעולם לא יבוא עליהם כלל. וזה שאמרו אשר תשים לפניהם אשר תלמדם מיבעי וכו' אלא אלו כלי הדיינים כי כיון שצוה המקום שהמשפט יהיה רק בשימ' לפניה' שממנו יראו וכן יעשו שלא לעבור על רצונו. ממנו נלמוד גם במשפט ב"ד שלמטה להשים כלי הדיינים לפני הדיין בשעת הדין כדי שהבעל דין יראה מה שמונח לפניו ויירא לסרב נגד הדין ויציית למה שיורו לו הדיינם כדי שלא יצטרך לעונש. ורב הונא כי הוה נפיק לדינא אמר אפיקו לי וכו' מקל ורצועא וכו'. ובוודאי לא היה כוונת רב הונא לענוש את א' מישראל וענוש לצדיק לא טוב ואצלו לא שייך בחינה זו שיהיה שמו מתגדל עי"ז ובודאי היתה אמתיות כוונתו להוציא לפניו כלים האלו כדי שיחרד ויירא הבעל דין מזה ויציית דינא ויהיה לו לטובה גדולה שלא יבוא לעונש ולמד זאת מפסוק זה מאשר תשים לפניהם ואז לא יהיה עליהם וכל בריאת הדין בעול' הכל היה רק כדי שיהיה לפניהם להיות נצמח מזה טובת בריותיו: ולכן נכון אומרם לפניהם ולא לפני עכו"ם כי אומות העולם הוא בהיפוך כי משלם לשונאיו על פניו להאבידו דווקא. והכתוב אומר [איוב י"ב] משגיא לגוים ויאבדם וגו' מסיר לב ראשי עם הארץ וגומר עד ויתעם כשיכור ופירושו שאף בעת שעושה הדין בהם משגה ומתעה אותם שלא יאמינו כי הוא מאת האל ב"ה ועי"ז יחזק לבם ולא ירצו לשוב עדיו להיות שבים מדרכיהם הרעים ע"י ראות גדולות גבורותיו ואמרו רז"ל (מכילתא הובא בילקוט ע"פ זה) בעל צפון נשתייר מכל היראות כדי לפתות לבן של מצרים עליו הוא אומר משגיא לגוים ויאבדם והיינו דכתיב ופרעה הקריב שהיו אומרין קשה בעל צפון שלא נעשה בו שפטים ככל אלהי מצרים כי עמד על עצמו ולא שלטה בו פורעניות הרי לפניך כי תכלי' שנאה שנא הקדוש ברוך הוא לאויביו להתע' ולהטעות הדרך מלפניהם שלא יראו מלפני פחד דיניו והכל כדי לאבדם ולהשמדם עדי עד. ומכל שכן שמשפטים בל ידעום אותם מקודם להיות יראים מלפניו ולא יצטרך לבוא עליהם כי אדרבה ויחזק את לב פרעה כדי להביא את אשר דיבר עליו עשרה מכות הכתובים בתורה:

י. ולזה אמר הכתוב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך פי' זה המחלת לב של מצרים להחזק לבם אף בעת ראיית עונש המכות עליהם שאעפ"כ יאמרו קשה יראתם ולא ירצו לשוב אלי. ולא יועיל הכות כסיל מאה כי מוסר לא לקחו מזה לא אשים עליך. כי אצלך אדרבה אני ה' רופאך כל בחינת הדינים המונחים לפניך הכל המה רחמים גמורים בחי' הוי"ה שם הרחמים. ובמה שאני מכה בו אני מרפא להראות לך העונש קודם. ואז ולבבך יבין בעונש הדין ושב ורפא לך שלא יבוא הדין עליך לעולם:

יא. ובזה אפשר לתת טעם על מה שאמרו חז"ל (סנהדרין נ"ו וע"ז) לא ענש הכתו' אלא אם כן הזהיר ובכל דברי התורה יש בה עונש ואזהרה ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ופירש"י הטעם (מכות י"ג ע"ב) לפי שלא ניתן לאו הזה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין שהרי הוצרך להזהירו שאם לא כן לא היה יכול לחייבו מיתה. הרי שאין ממיתין בעונש לבד אם לא קדמתו אזהרה להזהיר עליו ולא נודע טעמם בזה. ויובן לדברינו כי העונש שהוא הדין הנה מתחלה הוא ניתן בדרך אשר שתשים לפניהם שתשים תחילה לפניהם שיש בחי' הדין בעולם כדי שיראו ממנו שלא יצטרך להגיע עליהם העונש כנ"ל. ולכן בכל מקום באת' האזהרה תחילה ברוב חסדי אל והאזהרה הזאת היא אינה עונש כי אין עונשין באזהרה ומלך עולמים ב"ה מראה בזה כי רק חפץ חסד הוא שאין רצונו בעונש ולכן הוא מזהיר תחילה וצוה שעל האזהרה לא יענשו אותו. כי הוא רק כדי שיראו מלפניו שלא יבא לעונש. ואח"כ אם עובר על אזהרה ולא ירא מהדין אז ח"ו הדין בא עליו ונכתבו אח"כ העונשים בתורה כי אם לא יחפוץ הכסיל בתבונה להבין ולירא ממנו קודם בואו תיסרו רעתו להביא עליו עונשו ורבצה בו כל האל' הכתובה בספר התורה. ואפשר גם בזה טעם שכל המחוייבין לעונש צריכין התראה מקודם וכאשר לא התרו בו העדים קודם עשותו אפי' היה ת"ח שיודע בנפשו אזהרת העבירה ועונשה אעפ"כ הוא פטור מעונש כמ"ש במסכת סנהדרין ורמב"ם (פי"ב מהלכות סנהדרין הלכה ב') כי הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר שקודם הגעת העונש עליו הזהירו בתורה תחלה ואח"כ כתב עליו עונשו ועוד צוה שיתרו בו קודם עשיתו והכל אולי יחרד וירתת מאימת הדין ולא יעבור על רצונו שלא יבא לעונש והכל להראות כי חפץ חסד הוא שחפצו רק בחסד ולא בדין כלל. ובדרך אשר תשים לפניה שאנחנו מחויבים לשום ולהזכיר לפניו עונש הדין. ואם שלש אלה יעשה לו אולי יחזור ממחשבתו הרע שחשב לעשות ולא יגיע הדין אליו הכל כנ"ל ובזה אפשר להעמיס לשון החסד הנכתב בקרא אצל ואיש אשר יקח את אחותו וגומר: כי חיוב התראה למדו מזה הפסוק כמ"ש (בסנהדרין מ"ט ע"ב) אמר עולא מנין להתראה מן התורה שנאמר ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה וגומר אטו בראיה תליא מילתא אלא עד שיראהו טעמו של דבר וכו'. וכיון שפסוק זה הוא לימוד שצריך התראה קודש העונש על כן אמר על זאת חסד הוא כי הוא נעשה מצד החסד הגמור להזכיר לפניו עונש הדין כדי שלא יבא עליו ולהראות בזה כי חפץ חסד הוא ומרבה להיטיב אמנם כל זה הוא רק בישראל ולא כן באומה"ע כי משגיא לגוים ויאבדם ומשפטים בל ידעום מקודם כאשר בארנו היטב למעלה. וע"כ אמרו רז"ל (שם נ"ח ע"ב) עכו"ם ששבת חייב מיתה: שנאמר יום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו הוא מיתתן ע"כ. גם אמרו [שם נ"ז ע"ב] בן נח נהרג שלא בהתראה וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהלכות מלכי' הלכ' י"ד) כי כיון שהאזהר' והתראה אינו כי אם בדרך אשר תשים לפניהם להראות להם קודם הדין כדי שלא יבא עליהם. ובאומה"ע אינו כן ואינו מבקש טובתם להודיע להם קודם העונש לכן בעת אזהרתם תיכף העונש וזו היא מיתתן וגם אינם צריכין להתרא' מטעם זה הכל כמבואר בדברינו ובדברים האלה גם אפשר לתרץ דברי הרמב"ם (בפ' י"ב מהלכות סנהדרין הנ"ל) שכתב שם וז"ל אחד ת"ח ואחד עם הארץ צריך התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שמא שוגג היה וכיצד מתרין בו אומרין לו אל תעשה זאת שהוא עבירה וכו' אם שתק או הרכין בראשו פטור ואפילו אמר יודע אני פטור עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר ע"מ כן אני עושה ואח"כ יהרג וכו' ע"כ. וראש דבריו הוא פליאה גדולה ותמוה בעין כל כי זה לשון הגמ' (שם ח' ע"ב) רב פפא אמר הכא באשה חביר' עסקינן וקא מפלגי בפלוגתא דר"י בר' יהודה ורבנן. דתניא ר"י בר' יהודה אומר חבר אינו צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. הרי דמשום הטעם שלא ניתנה התראה אלא להבחין ת"ח א"צ התראה והוא פסק כרבנן דת"ח צריך התראה וכ' הטעם של ר"י שלא נתנ' התרא' אלא וכו' והוא תרתי דסתרי אהדדי וכבר עמדו בזה כל נושאי כליו הכסף משנה ולחם משנה ותי' מה שתי' והנראה בישובו לפי דרכינו זה הוא כי הנה אף שאין לנו לדרוש בעניני התנהגות דרכי הקב"ה עם עולמו איך מתנהג עם בריותיו והחקר אלוה תמצא במה שמשלם לשונאיו על פניו להאבידו ומשפטים בל ידעום אעפ"כ במה שהורשינו נתבונן במה שחייבה התורה לבן נח באזהר' לבד ובלי התראה וידוע מאמר רז"ל (ע"ז ג' ע"א) שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וגם המה מעשי ידו של הקב"ה אף שבאבוד רשעים רנה אמת כן הוא אבל בן נח שדבר' בו התורה הוא כששומר שבע מצות שלו כידוע ורק שעובר לפעמים על מצוה אחת ונהרג על ידה תיכף באזהר' ובלא התראה ולהבין טעמו נראה פשוט על פי מאמר רז"ל (סוכה נ"ב ע"א) שבע' שמות יש לו ליצה"ר וכו' משה קראו ערל ישעי' קראו מכשול יחזקאל קראו אבן וכו' עד ועל' באשו ותעל צחנתו שמניח עכו"ם ומתגר' בשונאיהם של ישראל כי הגדיל לעשות אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם ובזה יובן דברי הרמב"ם שכתב טעם ההתראה משום שמא שוגג הוה ותיכף אח"כ כתב ואפילו אמר יודע אני פטור ולכאור' א' סותר לחברו שאם אמר יודע אני האיך נאמר שמא שוגג היה ויתכן לפי מ' הגמרא הלזו כי הנה אמרו (סנהדרין מ"ב ע"ב) שבודקין את העדים אם המית בתוך כדי דבור להתרא' ופרש"י שאם שהה לאחר ההתראה יותר מתוך כדי דיבור איכא למימר שמא שכח התרא' והנ' אפשר הוא קצת רחוק לומר ביותר מתוך כדי דיבור שמא שכח אך לפי הנ"ל שהיצה"ר מתגרה ביותר בשונאי ישראל והוא המטמטם ומכשיל את לבו של אדם לעשותו לב האבן כל השמות שקראוהו חז"ל הכל על שעושה את לב האדם השוכן בקרבו שיהיה נקרא שמו כך והוא המשכח את האדם מאזהרת התורה לעבור על מצותיה ולכן תחיל' הזהיר' התורה ואח"כ כתב' העונש ואח"כ צריך שיתר' בו ואין הטעם שמא לא למד כי לא למד אינו נק' שגג רק קרוב למזיד וראוי להיות נהרג על זאת כמ"ש ברמב"ם (פ"י מהלכות מלכים הלכה א') ורק הטעם הוא כי שמא שכח באזהרת' ולכן עד שלא התיר עצמו למיתה ואמר על מנת כן אני עושה פטור ממיתה כי אמרינן שהוא שכח בדין התורה שחייב מיתה על זה ועל המתרה לא האמין כי דין ההתרא' הוא אפי' מפי עבד ושפחה ואינו מחויב להאמין לשמיעת' ועבור זה פטור ואפי' אם הי' ת"ח כיון שב' מיצרו המתגרה בו ומטמטם את לבו להשכיחו מיראת ה' הנה הוא הגדיל לעשות בת"ח שמתגר' בהם ביותר ועל כן גם בו אמרינן שמא שכח ברגע זו וע"כ אינם חייבים אם לא שיתירו עצמן למיתה כנ"ל. ואפילו אמר יודע אני אמרינן שכך אמר בפיו ולבבו לא כן ידמה ובאמת בלבבו נשכח מאתו האזהרה ובדיני נפשות כל מה שאנו יכולין לומר לזכותו הכל אומרין להצילו. ובפרט שהוא סברא שיהיה שוכח מבחי' היצר הרע שבקרבו. וזה דווקא בישראל. ולא כן באומות העולם שהיצר הרע מניחם מלהתגרות בהם כאמור בגמרא הנ"ל שמניח עכו"ם ע"כ אין אומרין בהם שמא שכח כי אינו מהחיוב להיות השכחה מצויה בהן מצד היצר הרע וע"כ כתב הרמב"ם שם גבי בן נח וז"ל וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג הרי זה קרוב למזיד ונהרג מפני שהיה לו ללמוד. ולכאורה למה לא נאמר שמא שכח אך הוא כנזכר שאין אומרין בהם שמא שכח כאשר בארנו ועבור זה אזהרתן זו הוא מיתתן ואין צריך להתראה כי כל אלה הכל שלא נוכל לומר שמא שכח ולכן משולשת האזהרה בו קודם שיבא לעונש. אבל בב"נ שאין אומרין בהם שמא שכח אין צריך לכל אלה ותיכף נהרג כי בודאי עבר במזיד ולא חיישינן לי' לומר שמא שכח גם לא מצינו שנאמר בב"נ והצילו העדה וע"כ לא נחוש בו לכל הני חששות ונהרג תיכף כנאמר למעל' ובזה נבוא לביאור דברי הרמב"ם הנ"ל שלא יהיו דבריו סותרי' דברי הגמר' כי הלא תראה שהרמב"ם ז"ל מוסיף על לשון הגמרא שבכל מקום שנזכר בגמרא דברי ר"י בר' יהודה לא כתוב אלא לשון זה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ולא יותר צא ולמד (בסנהדרין ח' ע"ב מ"א ע"א ע"ב ע"ב) ובמס' (מכות ו' ע"ב ט' ע"ב) לא כ' שם בלתי לשון זה ולא יותר והרמב"ם הוסיף בלשונו לומר שלא נתנ' התרא' אלא להבחין בין שוגג למזיד שמא שוגג היה וההפרש ביניהם הוא כי דברי רבי יוסי בר"י פרשהו רש"י ז"ל (שם ח' ע"ב) אלא להבחין שלא יוכל לומר סבור הייתי שמותר כלומר דחשדינן ליה שהוא יעבור במזיד ואך שיאמר שמעולם לא ידע שדבר זה אסור ור"י בר"י ע"כ לא סבר לחששא דשמא שכח והראיה דסבר שחבר אינו צריך התרא' ואם ניחוש לשמא שכח הלא גם בחבר שייך חשש זה אלא ע"כ דלא סבר למיחוש כלל שמא שכח ורק לחששא דשמא לא למד חיישינן ואך כיון דשמא לא למד חששא רחוקה הוא וקרוב למזיד כנ"ל ע"כ אין מקום לומר כי אם דחיישינן שהוא יעבור במזיד ויאמר לא למדתי ובישראל והצילו העדה כתיב אף בכל החששות הרחוקות: וע"כ צוותה התור' להתרות בו כדי להבחין שלא יוכל לומר סבור הייתי שמותר. וע"כ בחבר דלא שייך אצלו לומר לא למדתי ולשמא שכח לא חייש וע"כ אין צריך התראה לדידי' והרמב"ם ז"ל הנה פסק כחכמים דאף חבר צריך התרא' וכסברתינו שענין ההתרא' הוא בדרך אשר תשים לפניהם שצריך להזכירו בהדין כדי שלא יצטרך לבוא עליו כענין האזהר' שקודם העונש כאשר בארנו. ואפשר עבור זה השוום הרמב"ם זה לזה שכתב בפי' המשניות שלו (מכות משנה אלו הן הלוקין) וז"ל וזהו מה שאמרו חכמים לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר' ולפיכך לא נעניש עונש מן העונשים אלא אחר ההתרא'. דימה אותן זה לזה כי הכל על כוונ' אחת סובב הולך כי חיישי רבנן שמא שכח דבר זה עבור בחינת היצר הרע שבקרבו שרוצה להתגרות בו שיעבור העבירה ומשכח מאתו אף דבר הידוע לו. ולא חשדינן ליה שיעבור במזיד ויאמר לא למדתי או שכחתי רק דבאמת חיישינן שמא שכח וע"כ אף חבר צריך התראה אף שלא למדתי לא שייך אצלו מ"מ חיישינן לומר שמא למד ושכח ואף ברגע אחת של אחר כדי דיבור חיישינן שמא שכח כי הנה אורבו טמון בקרבו ומושל בכל אשר לו ומשכח מאתו כהרף עין. וע"כ הוסיף בלשונו שמא שוגג היה כלומר דבאמת חיישינן שמא היה שוגג ושכח מה שלמד וע"כ צריך התרא' כדי שלא יבא לעונש כדמיון האזהרה הנ"ל: ועל פי זה כתב הרמב"ם ז"ל דינו על נכון ופתח ואמר. אחד תלמיד חכם ואחד עם הארץ צריך התרא'. ולכאור' לפי דקדוק צחות לשון הרמב"ם ז"ל לשון הזהב. היה לו לומר אפי' תלמיד חכם אין צריך התראה כי הוא רבותא גדול' לרבנן שחולקים על ר"י בר"י בזה אכן לפי הנזכר הנה הם שוים ממש כי בת"ח יש בו מעלה שאין יכולין לומר אצלו שמא לא למד. ויש בו חסרון מה שהיצה"ר מתגרה בו ביותר מכולם כמ' חז"ל ויש בו חשש גדול שמא שכח אף על רגע אחת כי כל בחי' השכחה בא מאתו ובעם הארץ יש בו מעלה שאין לומר בו כ"כ שמא שכח כמו בת"ח מפני שאין היצה"ר מתגרה בו כ"כ ויש בו חסרון שיש בו חשש שמא לא למד. ולכן בשניהם בשוה צריך התרא' מפני צד החסרון שבו וע"כ אמר אחד ת"ח ואחד עם הארץ שוין הן ממש וצריך התרא' בשניהם. וההתרא' הוא בדרך אשר תשים לפניהם כנ"ל כי רצה הקב"ה בחסדו להזכירו בהדין לירא ממנו שלא לעשותו ועל זה אמר שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שמא שוגג היה כלומר דאנן חיישינן באמת שמא היה שוגג בשעת מעשה אף בת"ח כי שמא שכח וע"כ צריך התראה בשניהם לשום לפניהם אימת הדין כדי שלא יצטרך הדין לבוא עליהם ונמצא הוא מדבר בדרך אחר ובענין אחד מדברי ר"י בר"י. ודבר גדול דיבר טעם לענין התראה ודווקא ע"ד החכמים להיפוך מדברי ר"י בר"י. ובזה נכונים דבריו. ועל זה סידר דבריו להלן שתק או הרכין בראשו אפילו אמר יודע אני פטור וצריך שיהיה בתוך כדי דיבור הכל מסודר נכון דווקא לטעם זה כמו שכתבנו ובארנו למעלה:

נחזור לענין המתקת הדינים בשורשן שכל בריאת הדינים הכל היה בחסד גמור מאת האל יתעלה:

יב. וזהו שמזמרין בהשיר חדש הלז על דבר מיתוק הגבורות שעשה הקב"ה בעולמו ע"י ה' החסדים שמספרם ק"ל וזה תהלתו בקהל חסידי' ע"י תיבת קה"ל שבו ק"ל בחי' ה' חסדים וה' שבאמצע מורה על ה' גבורות: ובעת שהגבורות ממוצעים בין החסדים. הנה הוא מורה על התכללות הגבורות בחסדים ואתכלל שמאלא בימינא וזה הוא בחי' עקידת יצחק שיצחק נעקד בין אברהם ויעקב כמ"ש בזוה"ק (אמור גבי תקיעת שופר) וז"ל ורחמי מתערין ומטי האי קלא לרישא דיעקב ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא. כדין אחידן תרווייהו ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר ע"כ. ונעשה הכל אח'.

וזה רמז מספר אותיות של האבות אברהם יצחק ויעקב הוא י"ג גי' אחד. להורות על אתכללותם יחד ונעשים אחד להיות מתנהג העול' בבחי' הרחמים. ונעשה הקשת בגוונין נהירין כאור הבוקר בוקרו של אברהם:

יג. ולזה מובן מרז"ל (מובא ברש"י ע"פ וזכרתי את בריתי יעקב) שנטל יעקב הואו של אליהו למשכון על בשורת הגאולה שיבוא ויבשר גאולת בניו. ולמה דוקא הוא"ו ולא אות אחר. כי הוא"ו של מלוי מ"ה החדש. אשר ע"י יתוקן הכל באור חדש: כנזכר בסוף שורש הקודם הוא מספר י"ג. להיות אליהו מזכי' זכו' שלשה אבות שמספר שמותם י"ג לפני הקב"ה ויאמרו כולם שיהיה הוא ושמו אחד ג"כ במספר אותיות שמותם. ולכן אנו אומרין שתהלתו הוא בקהל חסידים שע"י קה"ל שהוא אתכללות הגבורו' בין החסדים נעשה חסדים שני חסדים שמהגבורות נעשה ג"כ חסדים כמו שהוא בכוונת האר"י נ"ל לכן ישמח ישראל בעושיו שטובו ניכר לכל שאין כוונתו ח"ו להכות אותנו בבחי' הדין רק עשאו כדי לירא מלפניו ולעשות רצונו וישמחו בה' וה' ישמח בהם כמבואר:

יד. ואז כשנמתקין הה' גבורות המה חלים על ראש שונאי ישראל כדמיון מה שכתב האר"י ז"ל בכוונת ימי הפורים וז"ל כי כלתה אליו הרעה ס"ת הוי' והוי' זו הזכירה אסתר להמשיך הרחמי' ולכן הזכירה ביושר כסדר השם הוי' שמור' על הרחמים להפוך הויות הדין שהזכיר המן באמרו זה איננו שוה לי שהוא הוי' בהיפוך שמורה על הדין שהוא שולט באדר והקב"ה הסכים עם המן בבחי' אחת ועם אסתר בבחי' א' נגוף ורפא נגוף להמן ורפא לישראל עם המן לעשות בו דין בהוי' מהופכת ועם אסתר לרחם עליו בהוי' כסדר' וכו' ע"כ וכן בכ"מ שישראל ממשיכין הרחמים עליהם אז נמתקים הגבורות מעליהם וחלין על שונאיהם לעשות בהם הדין ולכן וחרב פיפיות בידם כי וחרב גי' גבורה והוא בידם לעשו' בהם נקמה בגוים תוכחות בלאומים וגו' עד לעשות בהם משפט כתוב כפי' רש"י משפט הכתוב ביחזקאל ונתתי נקמתי באדום ולכן מסיים הדר הוא לכל חסידיו שמהכל נעשה חסד ורחמים ולכל חסדיו הוד והדר ועוז וחדוה:

פרק ב

ידבר לחזק לב איש הישראל שרוצה לחזור בתשובה שלימ' לפני בוראו וירא לנפשו עבור שיש אתו עבירות שלא יוכל לצאת ידי חובת התשובה הגמורה כדמיון בא על הערוה והוליד ממנה ממזר או שגזל והנגזל חלף הלך למד"ה וכל זמן שהעבירה בעולם חרון אף בעולם ויתבאר שהוא יעשה מה שהוא בידו לעשות בכל האפשר והשאר מה שאין בידו כלל הקב"ה גומר על ידו תשובת האמת להמית הממזר או ליתן בלב הנגזל שימחול לו וגם יתבאר בו ענין החסד הגדול שנעשה ביום השבת במחילות עונות ובו כ' עלים.

א. אולם נשתנה בחי' יום השבת ומעלותו מימי החול ונפרשהו בקצת דרך ארוכה והוא מפורש במזמור הלז ובזה יבואר גדולת מעלות השבת ברבות החסדים בו כי אנו עתה מדברים בשורש הזה במדת החסד הממתיק לכל הגבורות הנה אמרז"ל (בשבת קי"ח) על פסוק שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו: הרי שמעלה יתירה נתן הקב"ה לשבת שע"י שמירתו נמחל לו על כל העבירות שעשה בימי החול אמנם צריכנא לבאר ענין הזה על מכונו ולפרשו היטב כי לכאורה יתמה דבריהם זה עד מאוד. כי הלא ידוע שאין הקב"ה לוקח שוחד מצוה בעד עבירה ועל כל העבירות שעושה האדם צריך לעונש אף אם יעשה חבילות מצוה וכן על כל המצות ישולם לו גמולו אף אם ירבה לפשוע ובדין הוא שיטול שכרו אם בעוה"ז אם הוא רשע גמור או בעו"ב באינו גמור ואיך ס"ד שאדם יעבור עבירות כל ימי השבוע ואח"כ כשמשמר את השבת ימחול לו מה ענין שמירות מצוה למחילות עבירות כשלא עש' תשובה עליהם ואם איירי כשעש' תשוב' הלא גם בימי החול כשעוש' תשובה נמחל לו על עונותיו ואין לך דבר שעומד בפני התשובה כמ"ש ברמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה הלכה י"ד) ומה הוא מעלת יום שבת קדשנו: גם ליתן לב להבין לשון אל תקרי כך אלא כך כיון דבאמת כתיב בקרא מחללו ומה זה אל תקרי כן וכי זה קרי וכתיב ובאמת אנו קורין מחללו וכבר פרשנו בכמה מקומות על ענין זה אל תקרי שפירושו שאי אפשר לקיים הקרי הלז כמו שנכת' ונקרא עתה אם לא שנקרא מקודם כלשון האחר שאמר הגמ' ואז נוכל להקרא כמו שכתוב לפנינו כדמיון כאן באל תקרי זה הסגנון הוא שלא תוכל לקרות מחללו אלא א"כ תקרא מקודם מחול לו ואח"כ תוכל לקרות מחללו והוא על הדרך שאמרתי פי' הפסוק כי מצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא לאמר וגו' ולא מעבר לים היא וגומר עד כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו: ורז"ל פרשוהו כי המצוה הזאת קאי על מצות תשובה ואנחנו לא נדע מה נשתנה מצוה זו מכל מצות שבתורה לסבור עליו דוקא שהוא בשמים או מעבר לים ולא נטעה זה בשאר המצות ולהסמוך לזה גם הפסוק ושבת עד ה' אלהיך וגו' עד ושב ה' אלהיך את שבותך וקבצך ופסוק שובה ישראל וגו' עד וקח טוב ולפרש בזה דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכו' חגיג' (פ"א הלכה ו') עבר הרגל ולא חג אינו חוגג עוד וע"ז נאמ' מעוו' לא יוכל לתקון וכו' מה שקשה עליו בזה נכתוב לקמן בפירושו ולפרש ולבאר כל זה נקדים הקדמה אחת מה שכתב בחובת הלבבות בשער התשובה. וזה תוכן דבריו שלפעמים נמנע האדם מן התשובה עבור מה שאין בידו לתקן מה שעיוות כמאמר חז"ל [חגיגה י"ז ע"א] איזהו מעוות אשר לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר שכל זמן שהעבירה בעולם כדמיון הממזר הזה או כדומה: אז חרון אף בעולם. אם לא שימות זה הממזר בעולם בלא זש"ק. או הגוזל את חבירו והנגזל חלף והלך למדינות הים ואין בידו להוליך אחריו גם זה מעוות לא יוכל לתקן: ואך אעפ"כ לא ימנע אדם עצמו מן התשובה כי זה הוא חסדי המקום עלינו אם לבבו יבחן שבכל לבו שב אל ה' הן בעבירות שבין אדם למקום שא"צ בזה לשוב כ"א אל ה' הן בעבירות שבין אדם לחבירו שיש בו שתי השבות. כי לשתים נחשב חטאו א' שחטא נגד המקום ועבר על צוייו בלא תגזול או לא תגנוב וכדומה ונוסף עוד שעשה רעה לרעהו שזה החלק אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אינו נמחל לו עד שירצה את חבירו. הנה הוא יעשה תשובה לפי כחו באמת בזה החלק שחטא נגד המקום וכיון ששב השב בכל לבבו ונפשו בהצד היותר טוב ששייך לה': וה' הטוב המוחל לו על חלקו יודע שלבו נתן באמת לתקן העבירה ורוצה לתקן הכל ורק שאין סיפוק בידו כמבואר ע"כ זאת עושה הקב"ה עמו להיות הוא בעצמו אשר בידו כח וגבורה להעביר העבירה מן הארץ להמית הממזר או שנתן ה' בלב הנגזל באשר הוא שם להיות מוחל לו בכל לבבו מה שגזל ממנו ואז נתבטל העבירה מכל וכל בחלק השמים והבריות אך מאת ה' היתה זאת נפלאות בעינינו. שהדבר הנפלא ונמנע מן האד' נעשה לו מה' עזר וישועה ע"כ דברי ח"ה בקצת ביאור להבין דבריו:

ב'. ובענין שני חלקי עבירות אלו חלק השם וחלק הבריות פרשתי מאמר חז"ל במדרש (ויקרא פרשה כ"ו) על פסוק אמור אל הכהנים אמר ר' יהושיע דסכנין בשם ר' לוי מלמד שהראה הקב"ה למשה דור דור ושופטיו דור דור ומנהיגיו וכו' והראהו שאול ובניו נופלין בחרב אמר לפניו מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב אמר לו הקב"ה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג שהם מקטרגים אותו וכו' ע"כ ולכאורה מדרש הלז סותר את דברי הגמרא (ברכות י"ב ע"ב) אמר רבי בר חיננא סבא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו וכו' עד אלא מהכא ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ויאמר שאול צר לי מאוד וגו' ולא ענני גם ביד הנביאי' גם בחלומו' ואקרא לך להודיעני מה אעשה ואלו אורים ותומ' לא קאמר משום דקטלי' לנוב עיר הכהנים ומנין דאחילו לי' מן שמי' שנ' ויאמר שמואל אל שאול מחר אתה ובנך עמי וא"ר יוחנן עמי במחיצתי ע"כ ומבואר מזה שנמחל לו על עון נוב עיר הכהנים בעת שדיבר עם שמואל. אכן יבואר בטוב טעם. כי הנה אמרו בגמרא (קידושין מ"ם ע"א) ע"פ אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וכי יש צדיק טוב וצדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק טוב ופרש"י טוב לשמים וטוב לבריות ובההוא כתיב כי פרי מעלליהם יאכלו. כי פרי מעלליו יאכל בחייו ולהכי אוכל פרותיהן בעוה"ז ע"כ: והרמב"ם ביאר ענין זה [בריש מסכת פאה] בפירוש על המשנה של אלו דברים שאוכלין פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב וז"ל וענין מה שאמר אוכל פירותיהן והקרן קיימת לו דע מה שאומר לך. כי המצות כולן נחלקים בתחלה על שני חלקים החלק האחד במצות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקב"ה כגון ציצית ותפילין ושבת וע"א והחלק השני במצוה התלוים בתועל' בני אדם קצתם עם קצתם כגון אזהר' על הגניבה ואונאה וכו' והצווי באהבת איש את חברו: וכשיעשה האדם המצות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליו לעוה"ב וכשיעשה המצות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה כמו כן תחשב לו לצדקה לעוה"ב לפי שעשה המצוה וימצא טובה בעוה"ז בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם ע"כ וכן הוא בעבירות שבין אדם לחבירו כמו שהוזכר בלשונו הגניבה ואונאה ימצא עונשו בעוה"ב לפי שעבר על צווי הבורא ית'. וגם יענש בעוה"ז כי עשה רעה לרעהו וזה היה בחטא שאול המלך שהרג נוב עיר הכהנים והיו שתי רעות לשמים ולבריות וכאשר נתבייש מפני שמואל נמחל לו חלק מה שחטא נגד המקום אבל חלק הבריות נשאר לו לקבל עונשו בעוה"ז וז"ש בגמ' דידן ומניין דאחילו ליה מן שמיא פי' חלק הרע לשמים זה נמחל עבור בושתו ולכן אומר המדרש ולי אתה אומר פי' מה אתה אומר לי הרי כבר מחלתי חלקי אמור אל הכהנים נוב עיר הכהנים שהרג שחלקם נשאר והם מקטרגים אותו ומוכרח לקבל עונשו בעוה"ז:

ג. ולבאר עוד בדרך זה דברי המדרש רבה (בראשית פ' ל"א) על פסוק החמס קם למטה רשע [יחזקאל ו] החמס קם אתמה' ח"ו אינו קם ואם קם למטה רשע לחיובו של רשע ופירש"י שם והאי למט' דריש כמו להטות כלו' להטעותו ברשעתו והוא תמוה שמחלק את הפסוק לשנים לעשותו בקושיא ותירוץ ולבסוף לא נשתנה מדברי הפסוק והנראה בזה על פי מאמר הגמרא (קידושין ל"ט ע"ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ונוחל את הארץ וכו' ורמינהו אלו דברים שאוכל פירותיהן בעוה"ז וכו' ופרש"י משמע הני הוא דאוכל פירות והקרן קיימת אבל מצוה אחרת לא ואנן תנן מטיבין לו ונוחל את הארץ אמר רב יהודה הכי קאמר כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו ומקשה מכלל דהנך אפילו בחדא נמי. ופירש"י בתמיה והא רובא עונות הוא. אמר ר' שמעון לומר שאם הית' שקול' מכרעת: ופירש"י הא דקתני אלו דברים שאוכל פירותיהן במחצה עונות ומחצה זכיות קאמר ויש במחצה זכיות אחת מאלו דברים מכרעת את הכף כאילו הוי רובא זכיות ואינו צריך למצוה יתירה דמתניתין וכי לי' בה חדא מהני צריך למצוה יתירה ע"כ הרי לפניך דאפילו במצות אלו שיש בו שתי בחינת טוב לשמים וטוב לבריות אין מועיל אם יש בידו מצוה אחת או שתים להקרא צדיק ע"י רק להכריע ולא יותר שמדה טובה מרובה ממדת פורעניות ולכן תמה המד' החמס קם ח"ו שהחמס לבד יהיה קם שיהיה בזה נקרא רשע. ואם הכתוב מיירי כשעבירת החמס הוא יותר על מחצה עונותיו יקשה למה נקט דוקא חמס ולא בכל עבירות כן כשאחת יתירה על הרוב שם רשע יקרא לו. ויוכרח לתרץ כעין תירוץ הגמרא כשהוא על המשקל השוה במחצה זכיות ומחצה עונות והחמס הוא מהמחצה עבירות: אז יכריע את הכף להיות נקרא רשע גמור ולדון אותו על רשעו וזה ח"ו שיהיה הוא לבדו קם להיות בו די להיות נידון בבחינת הרשע ואם קם הוא רק למטה רשע להטותו לרשע שיטה ויכריע עון הזה להקרא רשע ע"י ולהיות נידון בדיני הרשעים כי גודל עונו במה שהרע לשמים ולבריות. ואוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשו לו. וזה הכל מחמת שלא מצינו ששאול עשה תשובה לפני המקום כי סבור שכדין עשה ורק מחמת הבושה נמחל לו אבל גדולה התשובה אם יחטא איש בעבירת שבין אדם לחבירו ורוצה לשוב באמת לפני בוראו ורק אין סיפוק בידו להגיע אליה כענין שהרג את הנפש וממי יבקש מחילה כיון שהוא מת או שרחוק ממנו משיב נפשו כענין הנגזל שהלך לו למדינת הים. או בא על הערוה והוליד ממנה ממזר כנ"ל הנה הוא יעשה תשובה לפי כוחו באמת בזה החלק שחט' נגד המקום וכיון ששב השב בכל לבבו ונפשו בהצד היותר טוב ששייך לה' וה' הטוב המוחל לו על חלקו. יודע שלבבו נתן באמת לתקן העבירה ורוצה לתקן הכל ורק אין סיפוק בידו כמבואר: ע"כ זאת עושה הקב"ה עמו להיות הוא בעצמו אשר בידו כח וגבורה להעביר העבירה מן הארץ להמית הממזר. או שנותן ה' בלב הנגזל באשר הוא שם להיות מוחל לו בכל לבבו מה שגזל ולקח ממנו או ברוח נשמת ההרוג למחול לו על מה שעשה לו ואז נתבטל העבירה מכל וכל בחלק השמים והבריות ואך מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעיניו שהדבר הנפלא ונמנע מן האדם נעשה לנו מה' עזר וישועה כנאמר למעלה:

ד'. וזה פי' הקרא ושבת עד ה' אלהיך שתשוב באמתיות לבבך מכל מה שבכוחך לעשות ולא ישאר כ"א מה שביד ה' אלהיך שאתה רצונך מאוד לתקנו ממש במסירת נפשך ובאבידת כל הונך כדי לצאת ידי חובת התשובה הגמורה אפס כי אתה אדם על הארץ ולא תוכל לעשות מה שבשמים להמית הממזר וכדומה אז ושב ה' אלהיך את שבותך שנעשה הוא שלוחך להשיב שבותך מה שהי' מוטל עליך להשיב ועושה הוא לתקן הכל:

ה'. ובזה נכון מאמר הכתוב כי המצוה הזאת וגו' אשר דרשוה חז"ל על מצות תשובה ורומז על זו הבחי' התשוב' שהזכרנו ואמר כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא פי' שלא נפלא ממך הדבר אף לא רחוק כי לא בשמים הוא ולא מעבר לים כלומר נגד זה שתאמר הלא בשמים הוא כי מי בידו להמית הממזר או ליתן ברוח נשמת ההרוג למחול לו אם לא ה' אשר בשמים וגם נגד זה לא מעב' לים הוא שתאמר מי יעבור לי אל עבר הים להשיב הגזילה אל הנגזל ולרצותו אשר הכעיס נגדו כי זה אינו כי קרוב אליך הדבר מאד שאף שהוא בשמים ומעבר לים קרוב אליך מאוד ועל אופן הנ"ל שתשיב עדיו בלבבך ונפשך על חלק השייך לו ואם בלבבך יבין שרוצה אתה באמת לתקנו ומה שהיה בידך תקנת הכל על מכונו ככל אשר היה בידך לעשות ושומע אמרי פיך מה שאתה מתחנן אליו על הדבר הזה שיסייע לך לשוב אליו באמת ושיתוקן כל בחינת התשובה עד גמירה שלא ישאר שום כתם ושמץ מנהו וזה בפיך ובלבבך כשיהיה בך באמתיות לבבך ובפיך אז לעשותו שהקב"ה נעשה שלוחך לתקנו ולעשותו כי עשיה הוא תיקון ע"ד ובן הבקר אשר עשה והוא הוא המתקן להעביר ממשלת זדון מן הארץ והוא יתקן תיקונך ויעשה להעביר עבירה מן הארץ בכל אופנים הנזכרים כדי שיהיה תשובתך שלימה לפניו וע"כ אמר הקרא הנזכר ושב ה' אלהיך את שבותך ומסיים ושב וקבצך מכל העמים:

ו. כי זה הדרגא עושה הקב"ה עם כל הבעלי תשובות שכל הניצוצות הנופלין בין הקליפות ע"י מעשה בני האדם ובפרט ע"י חטא הקרי ר"ל נעשה מהניצוצות אלו חיות לאומות העולם. ואדם הבליעל מחיה בהם את חילי שהוא העמים אשר על פני האדמה. אשר באו מכוחו ועי"ז הוא כל בחי' הרע והצרות שבא על האדם. על ידי שליחות הגוים. בבחינת תיסרך רעתך שהרעה שלך בעצמך ומחלציך בא אליך הרעה. שאותו החיות שניתן להרשע הזה מאתך הוא מתעורר עליך לענשך ודעת עצמך תיסרך והנה אם איש חכם הוא זה שפוגע בו איש צר ואויב הזה שרוצה להרע לו וליסרו. תיכף עיניו בראשו לראות ולהבין את דבר הנולד ממנו שזה הרעה הוא שנולד ממנו ומעצמותו ותיכף נותן בלבו לשוב על חטאיו ופשעיו ולהתחרט עליהם בלבב שלם. וביותר לישב במר נפשו על הגרמת הרע שנפל ממנו ניצוצות הקדושו' ונשקע בין הקליפות. ונעשה עבד כי ימלוך ושפחה תירש גבירתה. שהקליפו' מושלים על הנ"ק ההם הניתן לרשותם כמ"ש (בשורש הקוד' ענף א') וכשהדברים באמת בלבב שלם מיד נהפך ונעשה החיות הרע הזה שבקרב הגוי לטוב או שיוצא ופורח מהגוי הזה. ונעשה ממנו חיות טוב ונברא ממנו מלאך בכח התשובה והיא המציל אותו מצרה הזו. או שמתהפך בקרב הגוי לטובה ונותן לו לב רחמים ומרחם על האדם וזה הוא שומר נפשות חסידיו שמתנהג במדה טובה הלזו על שב מחטאיו ונק' חסיד ובזה הקב"ה שומר ומציל אותו. ועל כן מיד רשעים יצילם פי' שמפריש ומבדיל ממנו אות' החיות לעשותו מלאך טוב להצילו מיד שונאיו:

ז. וזה הענין רמז דוד המלך ואמר שיר למעלות וגומר. בקום עלינו אדם פי' כשאנחנו רואים שקום עלינו אדם רשע אזי אנחנו נותנין על נפשינו שחיים בלעונו שחיות שלנו היא בלענו שהוא הוא הרוצה לבלוע אותנו ח"ו ובחרות אפם של החיות האלו אזי המים שטפונו ולכן ונחלה עבר על נפשנו אזי עבר על נפשנו המים הזדונים כלומר הנה נחלה ודאגה עבר על נפשינו. לא על הרע שאירע לנו רק מה שאזי עבר על נפשינו המים הזדונים. שנפשינו ממש של הקדושה נפל' לבחי' הקליפות והרע הזה. ואנחנו דואגים מאד על זה מה שאנחנו גרמנו. שחלק נפשינו בא עד הלום לירד לעומק הרעה הזאת. וזה היא התשובה השלימה מה שדואג ומתאנח לא צער גופו שאירע לו עתה ולא לכבוד עצמו דורש כ"א על חלק נפשו ניצוץ הקדושה שנפלה בין הטמאים האלה ועבר עליו המים הזדונים מיד לה' הישועה וברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם וגם טובה עשה לנו שעוד נפשינו כצפור נמלט' מהפח יוקשים מהשני פעמים דם מספר פ"ח כמ"ש בכוונ' שם. ובזה ניצול נפשינו מהם ונעשה על שתי בחי'. כי לפעמים כשאין אדם הקום עלינו הזה. כי אם חיות נפשינו לבד אז הפח נשבר מכל וכל. כי שני מיני חיות יש בכל המקבל. חיות אחת חיות עצמותו מה שניתן בו בעת הלידה בנפש החיונית שבו והשני לפעמים בא אליו חיות אחר בסוד העיבור ומתעבר בו לעשות הטוב או לפעול הרע ח"ו כפי מעשיו לכן לפעמים נפשנו נמלטה לבד ונשאר בו חיות הראשון וכאשר אין בו כלי חיות העיבור וכשזה קם להעלות מאתו אל הקדושה זה נופל לגמרי והפח נשבר. ובין כך ובין כך אנחנו נמלטנו. ולא זו בלבד שמציל הקב"ה אותנו מלהרע לנו אף עזרנו בשם ה' שנעשה עזר ומסייע להציל את נפשינו וחלק ניצוצות שלנו להיות נמלט מפח יוקשו ולהכניסם אל הקדושה לכן כל בעלי תשובה אחר שעשו התשובה הקב"ה מקבץ נדחי עמו ישראל. מה שנדחה על ידו מהקדושה אל תוך הקליפה הקב"ה מקבץ בחסדו ובכחו הגדול להשיב שבותינו לתוך קדושתו ית"ש. ועל זה אנו מברכין מקבץ נדחי עמו ישראל כי נדחי גי' ע"ב כמ"ש בכוונת והשם זה מסוגל להכרית הקליפות ברמז השלשה פסוקים ויסע ויבא ויט שבהם ע"ב שמות. ובו נלחם הקב"ה עם המצרים במצרים. ובשם הזה מקבץ נדחי עמו ישראל הם הניצוצות הקדושות הנדחים ממקומם ועל זה אנו מבקשין וקבצינו יחד מארבע כנפות הארץ מכל המקומות אשר הם נפוצים על ההרים בארבע רוחות העולם ומשם תקבצם יחד. ואנחנו מברכין מקבץ נדחי עמו ישראל הנדחי שהוא מספר ע"ב הוא מקבץ ומלקט נפזרים ליחד לאחד:

ח. וזה שאמר הקרא ושב ה' אלהיך את שבותך שהוא ישיב מה שעליך להשיב ואין לאל ידך לעשות עושה הוא בעצמו ועל כן ושב וקבצך שהוא עושה מעשיך. ומקבץ כל נדחך מכל העמים אשר נתפזרו שם ויגמור על ידך כל דבר התשובה הגמורה:

ט. ואל זה רמז הושע הנביא ואמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כאשר פרשנו לעיל שתשוב בכל מה שבכחך לעשות עד שלא ישאר כי אם מה שביד ה' אלהיך. ואז הוא יגמור מה שבידו לתקן מה שאין בידך לתקן ואגב בא הכתוב ליעץ להורות אותנו שאין דרך תשובת האמת כ"א בזה האופן כי אף בלא זה הענין שכתבתי למעלה שקשה בידו אמתיות התשובה עבור מה שהוא בשמי' ומעבר לים מי הוא זה שיוכל לשוב ולתקן שגגות שאין בהם ידיעה לא בתחילה ולא בסוף וגם בזאת רחוק מאתו דרך התשובה וכבר פסק הרמב"ם ז"ל (בה' תשובה פ"ב הלכה ג') שצריך לפרוט החטא ואם אינו יודע מהם איך יוכל לפורטם אך בדרך הזה כששב באמת על מה שבידו ומפיל תחינה ובקשה לפני מלך אל רם ונשא לתקן מה שאין בידו אז הקב"ה מעביר זדון ושוגג פי' ממשלת זדון הנ"ל שהיא העבירה הישנה בעולם השוגג מה שאין ידוע לו לכן אמר הכתוב בדרך עצה שכך תהיה התשובה שלך להיות שתשוב בבחי' עד ה' אלהיך כנ"ל ולמה כי כשלת בעוניך רומז על שגגות הבאים לידך ואין לך ידיעה בהם ואחר שתעשה כך לשוב אל ה' ומה שבידך תתקן הכל בכל כחך ואז ואמרו אליו כל תשא עון תבקשו מאתו לומר לו אשר כל העונות לנשו' אין ביד מי לתקן כ"א בידיך וזהו אליו כל תשא עון כל העונות לישא הלא אליו הוא והוא בעצמו צריך לעשות הפעולה הזאת להעביר זדון ושוגג ועל זה אמר וקח טוב שתקח הטוב הזה להיות ה' מעביר העבירה מן הארץ והוא עושה ומתקן מה שבשמים ומעבר לים וכל השגגות מוחל עבור גודל טובו ורוב חסדיו:

י. והנה אמרז"ל [יומא פ"ו ע"א] גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד והוא רומז על ענין הזה כשאדם עושה תשובה שלימה ממה שבכחו מגעת עד כסא כבודו להתקן מה שבשמים שלא על ידו רק בחסדי אל ב"ה:

יא. ואמר עוד הכתוב ונשלמה פרים שפתינו בזה מתרץ שאל תתמה על החפץ שיהיה נעשה כזאת לתקן כאן בדיבורו לבד שיהי' כך נעשה מעשה בשמים ממעל כי מצינו כזאת גבי הקרבנות שארז"ל (מגילה ל"א ע"ב) א"ר אמי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי וגו' כתיב ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עוש' להם כדור המבול וכדור הפלגה אמר לו לאו אמר לפניו רבש"ע תינח בזמן שביהמ"ק קיים בזמן שאין ביהמ"ק קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תיקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקוראין בהם מעלה אני עליהם כאלו היו מקריבין לפני קרבנותיהם ומוחל אני להם כל עונותיהם: ועוד אמרו על פסוק זאת תורת העולה כל העוסק בפ' עולה כאלו הקריב עולה. והכל הוא מטעם מאחר שעוסק הוא בפרשה הזאת. ובוחן לבות יודע את אמיתיות נקודת לבבו שרצונו מאוד לקיים המעשה ההוא להקריב קרבנו לפני ה' אך שאין בידו לעשות עתה כי אין לנו בית המקדש ולא כהן שיכפר בעדינו הנה שכרו אתו ומחשבתו הטובה הקב"ה מצרפה למעשה ומקבלו באהבה כאלו הקריב עולה. וזה סידור הקרא כאן. וקח טוב פירוש שתוכל ליקח הטוב כנ"ל. וראיה שיוכל להעשות כזאת ממה שנשלמה פרים שפתינו שאמירת שפתינו חשוב ומקובל כהקרבת פרים כן גם נעשה בזה:

יב. וגם יאמר וקח טוב הנה חיבה יתירה הודיע לנו שאף מאותו התשובה שעושה הקב"ה בעדך עוד תזכה שיעשה מאלו העבירות זכיות לך ככל שאר עבירות הנעשים זכיות כשאתה חוזר בתשובה אף כאן שנעשה בסיוע' הקב"ה יעשה לך מהם זכיות. והכל מחמת רוב טובו וגודל רחמיו וזה וקח טוב שאף טובה תקח מזה התשובה שעושה הקב"ה למענך שיהיה לך זכות מהם:

יג. ובזה אפשר לפרש הקרא ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כלומר לא די שאתה מסייעתו בתשובה ותמחול לו אף על העונו' שאין בידו לתקן אף תשלם לו לתת לו שכר כאלו הם זכיות להיות נחשב ממש כמעשהו כמו שהוא היה עושה בעצמו שגדולה תשובה שעונות נעשו זכיות כנ"ל:

יד. וזה הענין המבואר [בזכריה ג] אצל יהושע הכהן הגדול שכתוב בו ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' והשטן עומד על ימינו לשטנו ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן וגו' ויהושע לבוש בגדים צואי' ועומד לפני המלאך ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר הסירו הבגדי' הצואים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות ויאמר ישימו צניף הטהור על ראשו וישימו הצניף הטהור על ראשו וגומר וכל הענין הלז אינו מובן מה היה שטנת השטן עליו ובמה נמחל לו לאמר הסירו הבגדים הצואי' ואח"כ להשים צניף הטהור על ראשו והמ"י שאין לו פי' כלל אמנם לכל דברינו הנאמרים למעלה יבא ע"נ כי הנה חטא יהושע היה מה שלא מיחה בבניו שנשאו נשים נכריות כמ"ש בתרגום שם והנה יהושע הכהן ודאי עשה תשובה שלימה ע"ז ורק שאז לא היה כח בידו להוציא הנשים מתחת בעליהן וכאשר בניו נשקעו בעבירה קשה היה לו להפרישן מזאת אף שבתחלה אם היה מוחה בהן היו עושים כדברו אך אח"ז לא היה יכול יהושע להפרישן והרי העבירה בעולם ולא יכול לעשות תשובה שלימה בזה וע"כ השטן עומד על ימינו לשטנו ואך הקב"ה הרואה ללבב והיה יודע בו שעשה תשובה שלימה בכל לבו ורוצה באמת לתקן את הכל ואך שאין זה בידו ומדת הטוב מהקב"ה הוא שהוא יגמור ע"י מעשי התשובה הגמורה וע"כ אמר יגער ה' בך השטן ואמר הסירו הבגדים הצואים מעליו והלבש אותך מחלצות כי כבר הוא עשה את שלו ומה שעל הקב"ה הוא כבר נעשה כי בידו לעשותו תיכף ולכן אמר וישימו צניף הטהור על ראשו פי' שמהעביר' הזאת נעשה לו עוד עטרה על ראשו שגם מזה נעשה לו כזכיות בבחי' וקח טוב שכתבנו למעלה והכל כי ידע הקב"ה התשוב' שלו כהוגן באמתיות לבבו ככל אשר היה בידו לעשות ואז היה ראוי שזדונות נעשו לו כזכיות כאשר בארנו:

טו. ואחר שבארנו כל זאת נבוא לביאור דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל עבר הרגל ולא חג שוב אינו חוגג עוד וע"ז נאמר מעוות לא יוכל לתקון ע"כ והוא מהמשנ' ו' (פ"א דחגיגה) שכתב שם בזה"ל עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו וע"ז נאמר (קהלת א׳:ט״ו) מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות רבי שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות שלא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר וכו' ע"כ וכתב שם התוי"ט דלא פליגי אהדדי והת"ק כוון אל סוף הפסוק וחסרון לא יוכל להמנות דכיון שישב ובטל לו ממצות עשה שייך בי' חסרון ולא מעוות ורשב"ם ג"כ סבר כן ולא פליגי כלל ומלישנא דר"ש אומר לא תידוק דלאפלוגי אתא דטובא איתנהו הכי ולא פליגי ודייק כן מהגמרא ע"ש ולפי זה היה לו להרמב"ם לנקוט הפסוק וחסרון לא יוכל להמנות כיון ששניהם סוברים כן ועכ"פ הי' לו לנקוט בלשונו כל הפסוק כמו שהוא במשנה ולמה נקט בלשונו רק רישא דקרא שהוא מעוות לא יוכל לתקון בלבד ועוד יקשה לפ"ז אם לא פליגי אהדדי על מה לא כתב הדין דרשב"מ בכל הלכות תשובה והיה לו לפסוק כמותו אחרי שאין חולק עליו אכן לפי אשר כתבנו למעלה נראה דהרמב"ם ס"ל דבזה פליגי הת"ק ורשב"מ דרשב"מ ודאי לא סבר לדברי הח"ה הנ"ל לדברי תורה דא"כ תיקון הוי אף זה שאין בידו ע"כ נוכל לומר דהת"ק בכיון הביא רישא דקרא דמעוות. דלפי דברי הח"ה אין שום דבר בעולם שלא יוכל לבוא לידי תיקון דהכל בידי שמים לתקן. ואף אם כבר נכשל כוחו ואין כוחו עתה כמו אז ואמרו רז"ל [יומא פ"ו ע"ב] היכי דמי בעל תשובה אמר רב יהודה באותו מקום ובאותו פרק ופירשו שיהי' באותו כח שהיה בעת שעבר העבירה. הנה בידו לגדל ולחזק לכל ולחדש כנשר נעוריו ע"כ אי אפשר לקרא לדרוש על דבר התשובה לכן הביאו על מעשי החגיגה שזה ודאי מה שעבר אין. אפילו אם יביא מעתה כל אילי נביות שבעולם כיון שעבר זה הזמן שאי אפשר להחזירו בשום אופן ורשב"מ ע"כ לא סבר להא דהח"ה וע"כ לומדו מהקרא דמעוות. ולכן הרמב"ם ז"ל שדעתו ג"כ כדעת הח"ה שכתב לענין נכשל כוחו אם עשה תשובה אעפ"י שאינו תשובה מעולה מועל' הוא לו ובעל תשובה הוא וכל עונותיו נמחלין כמ"ש בדבריו (פ"ב מהלכות תשובה הלכה א') ואינו יכול לדרוש קרא דמעוות לא יוכל לתקון על זה כי לפי דבריו מקיים בזה המ"ע של תשובה ופשיטא דמתקן הוי וע"כ הביא פסוק של מעוות על החגיגה ועבור זה לא הביא דברי רשב"מ בהלכות תשובה כי סבר שפליגי אהדדי והוא פסק כת"ק ולכן לא הביאו והביא הקרא על חגיגה דשם ודאי שלא יוכל לתקן עוד:

טז. ועל המעלה הזו כיון הנביא (ישעיה נ"ו) ואמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. ורחוק הזה אין פי' שהוא עתה רחוק מהקב"ה כי אין שלום אמר ה' וגו' ורז"ל (סנהדרין צ"ט ע"א) פרשוה שהיה רחוק ונתקרב. וגם לזה ק' פשיטא. כיון דעשה תשובה ודאי שיבושר שלום ממרומים וכל התורה מליאה מזה. ולפירושינו יאמר על בחי' הזו. שהי' רחוק ונתקרב. ועשה תשובה במה שהיה סיפק בידו לעשות והשאיר עוללות מהעבירות שאין בידו להשיבם. וגם עתה רחוק הוא במעשה התשובה שלא יוכל לעשות תשובה שלימה. לזה אמר ה' ורפאתיו. אני בעצמי ארפא אותו להשיב את שבותו ולרחמהו:

יז. וכל גודל הטובה המעולה הזאת בסגנון וכדרך הזה מוצא אותם כל האדם. ביום השבת ק' כי הנה כתבנו למעלה [בשורש הראשון ענף ג'] שבתחילה צריך אדם להסיר מעליו בגדים הצואים השורים על נשמתו. ואח"כ יוכל להתלבש על נפשו ורוחו ונשמתו לבוש הקודש של שבת. ובארנו שם ההכנה שיעשה האדם על זה בבחי' התשובה בעש"ק בדרך מי שטרח בע"ש ע"ש. ולכאורה יקשה על זה הא תינח במצות עשה שאם עבר על מ"ע ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו. ע"כ מוסר מאתו כל הבחי' הס"א שמצא אותו בעת שעבר על המ"ע. ונעשה מקומו טהור ונקי בלי שום פגם לקבלת הקדושה בקרבו. אך אם עבר על לא תעשה שבתור'. שתשובה תולה ולא יכופר עונו עד יוה"כ. ובכל מקום שיש פגם כל דהוא שמץ מנהו. שם נאחז הס"א ולא יעבור. כל שכן ח"ו עבירות כריתות ומיתת ב"ד שתלוין עד המיתה א"כ לפ"ז זעירן אינון שיוכלו לקבל עליהם אור קדושת השבת. אכן לכל דברינו אשר בארנו למעלה. בבחי' הבעל תשובה והטוב והחסד שמתנהג עמנו שמו ית' ויתעלה. שאם שב האדם ועזב מה שבידו לעשות. הקב"ה גומר על ידו מה שאין בידו. ע"כ אם עשה האדם את ההכנה הזאת לשבת בכל כוחו ובכוונתו כדי לזכך ולנקות עצמו מכל פגימות הס"א ותיקן מה שבידו. אז יגער ה' בהשטן וס"א העומד לאחוז בו. ועכ"פ בעת שריות הקדושת שבת עליו צריכין כל מיני הס"א וכת דילהון להסתלק מעליו כי זה אין בידו להמשיך על עצמו תיכף בחינת יוה"כ קודם זמנו. ובענין שלא יחזרו עליו בימי החול נבאר לקמן אי"ה ועכ"פ להלבשת הקדש ביום השבת. אין מזיק ופגע רע עבור מה שלא מצא לאל ידו לעשות לתקן הכל. והקב"ה מצד ראיית לבבו הנאמן שעשה והשליך ממנו את כל אשר היה סיפק בידו בתשובת לב האמת אז הקב"ה עושה את שלו. וגאל את ממכר אחיו אלו ישראל שנקראו אחים ורעים:

יח. ובזה נבאר הפסוק של התוכחה שאמר הקב"ה לישראל (ישעיהו א׳:י״ג) חודש ושבת קרוא מקרא לא אוכל און ועצרה. ונפרשהו על דרך הטוב לישראל כי לפי שיבואר בדברינו להלן. שמרוב קדושת השבת נקרא שבת ג"כ חדש ובה הוא המתקת כל הגבורת וכריתת כל מיני הס"א. כי המה מספר ל"ט פעמים שם הקדוש הויה ששבת הוא מספר כ"ז פעמים הויה וחדש הוא מספר י"ב פעמים הויה. ובין הכל ל"ט הויות הם נגד ל"ט קללות שנתקללו אדם וחוה כידוע ובשבת עבור גודל קדושות הללו שנחתמו בל"ט הויות. כל הקללות יתהפכו לברכה. ונדחה כל הס"א ונחש הקדמוני מכל וכל. והקב"ה נעשה כטל לישראל וחופף עלינו בטל אורות הידועים. וכל ל"ט מלאכות אשר נתהוו מל"ט קללות הנ"ל כולהון אסורות לנו. כאשר יבואר אי"ה בחיבורנו זה (בחלק השני דרוש הז') אשר על כן נגד אור הקדוש' הלזו נדחה מעל האדמה כל רשימות הבא מכל פגמי העבירות אשר נשאר ממה שאין עתה בידו לתקנם כנזכר. וזה שאמר הקב"ה להנביא חדש ושבת קרוא מקרא פי' הלא בני עם קדוש ישראל. מתאספין וקוראין עליהם להיות שוכן בתוכם אור הקדושת האלו של חדש ושבת ומתאמצין וטורחין מע"ש על זה שיוכל האור להאיר עליהן. איך אוכל להתאפק שיהיה ח"ו ביחד און ועצרה. מה שהם עצורים לפני בקדושה אלו ויהי' האון טמון בקרב'. איך יוכל להיות שניהם שוכנים במקום אחד. ואין אני והוא יכולים לדור והוא תרתי דסתרי אהדדי. לכן מי נדחה מפני מי ודאי שצריך הרע הזה והס"א הטמאה לדחות ולהתגרש ולברוח מלפני אור הגדול המאיר על האדם מקדושת האלו. כיון שעש' מה שבידו מה יעשה עוד ולזעוק אל המלך הקדוש. ותיכף נסתלק ונדחה מאדם הלז המשתוקק לקבלת הקדשות אלו. ובתשובה כל רשימות ופגמי נפשו ורוחו כאשר בארנו. וישוב מטהר ומצרף כצרף כסף עד שיהי' ראוי ונכון לקבלת הקדושה. ביום השבת קודש:

יט. ועל פי כל דברינו יבוארו דברי מאמר רז"ל ע"פ שומר שבת מחללו א"ת מחללו אלא מחול לו שהבאתי לעיל על נכון ובסגנון שכתבתי שם שלא תוכל לקרות מחללו אלא אם כן תקרי מקודם מחול לו. ואח"כ תוכל לקרות מחללו. ולעולם מיירי שעש' תשובה כקושייתנו שאין הקב"ה לוקח שוחד מצוה בעד עבירה. ואך לאשר שהוא אינו יכול לעשות כי אם מה שבידו וכשיש אתו מהדברים שלא יוכל עתה לתקן כמו הל"ת שתולין עד יוה"כ או שארי דברים שכתבנו למעלה שאינו יוכל לתקנם עד עולם כענין הבא על הערוה הנזכר. זה החלק הקב"ה עושה למענו ומוחל לו כפי מדתו הטובה והשיב את שבותו ולהאיר עליו ענן אורו לגרש ולסלק מעליו כל רשימות הס"א. ולזה קודם שמחל לו הקב"ה ובעוד שלא סר מאתו בגדים הצואים הוא בזיון לשבת לשרות על מקום כזה ומחלל את השבת להכניסו במקום שאינו נקי ומכובד לכבודו הרמתה אור הקדוש ומקודש מכל הזמנים. וע"כ א"א לקיים שומר שבת מחללו אלא אם כן יהיה קודם מחול לו על שמחל לו הקב"ה על הכל כמבואר. ואז נשאר זך ונקי שלא ירד הקדושה לתוך זוהמתו. ושומר שבת מחללו וזה אל תקרי מחללו שלא תוכל לקרו' שישמור את השבת מלחללו אלא א"כ תקרי קודם מחל לו. ואח"כ תוכל לקרות מחללו הכל כאשר בארנו וכל זה נכון ביום השבת קודש אשר גודל אור הקדושה המאיר בו. דוחה ומגרש מאת האדם כל רשימת ופגמי הס"א ובתשובה כנ"ל:

כ. אכן מה משפט האדם הזה בימי החול נראה שעל כזה רמזו רז"ל [שבת קי"ח ע"ב] אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין וידוע לכל שדבריהם בזה צריכין לימוד מאי שנא שתי שבתות דווקא. והנראה כי הנה ידוע שקדושת השבת יכול לחופף על האדם כל ימות השבוע היינו שלשה ימים הראשונים מקדושת שבת העבר וג' ימים השניים מתחיל להתנוצץ על האדם קדושת שבת הבא וממילא אלו הרשימות והפגמים העוברים וסרים מעל האדם מפחד אור קדושת שבת. מתיראים לגשת אל הקודש אף בהתנוצצת קדושת שבת. וחיל ורעדה יאחזון מפחד ה' ומהדר גאונו. ומלכותו בכל משלה להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון. אך כל זה הוא כשלא ירגיל האדם על עצמו בימי החול ממהותי הרעות כלל וכלל בל יקרב אל פתח ביתם ולמנוע רגלו מנתיבתם אבל אם ח"ו הרגיל עצמו בימי החול בסיגי הרעות אף רק במחשבה והרהורי עבירה. אז עבירה מכבה מצוה וכהה אור הגדול אשר עליו ועוד יוכל הרע לבוא למקומו אשר היה שם אהלו בתחילה ובעשות האדם את זאת להאיר עליו קדושת שבת בשלימות. וזוכה שיהי' מתנוצץ עליו קדושת שבת הבא' לקראתו וידוע אשר העמוד ענן היה משלים לעמוד אש. ולא סר עמוד הענן עד שבא עמוד האש בהיות עוד עמוד הענן שם. וכן קדושת השבת באדם הזוכה לאורו. האחד משלים לחבירו. ובעת ההשלמה משתמשין שניהם יחד ונקרא באותו רגע קדושת שתי שבתות עליו וכאשר יזכו להשלים הג' ימים השניים הללו כאחד בקדושה ובטהרה. אז בשבת הבאה נעשו השתי שבתות העבר והבא שניהם כאחד יחד כאלו הם שבת אחד. והקדושה שלימה יחד עם ששת ימי המעשה בלי התערבות הרע ביניהם וידוע למביני מדע שכאשר יתוקן ששת ימי הבנין הממוצעים בין שתי השבתות הידועים. הוא הוא התיקון השלם והוא העת הגאולה השלימה. וזה שאמר אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות שיוכל להיות נשמר עליהם בכל ששת ימי המעשה אור וקדושת שתי שבתות העבר והבא בלי הפסק רגע עד שישתמשו שניהם כאחד ברגע אחד מהשבוע כנ"ל. ואז יתחברו שתי שבתות עם ששת ימי המעשה בבחינת התיקון הגמור ובזה יתוקן דוגמתו למעלה התחברות ותיקון ששת ימי הבנין עם השתי שבתות. ומיד היו נגאלין גאולת עולמי' כאשר בארנו וידוע ליהוי אשר אחר כותבי כל זאת בענין שומר שבת מחללו נזכרתי שהגאון בעל הט"ז ריש הלכת שבת כתב קצת מעין זה במלות קצרות. ואך לפי שאנחנו הרחבנו הדיבור בו בביאור רחב ויועיל להמעיין בו אף אחר דברי הט"ז להבין הענין על בוריה הטוב ובנעימים וע"כ הנחנהו כמו שהוא נקרא ונכתב ונודיע במקום זה כי לא נעלם מאתנו דבריו ובכלל דברינו דבריו:

פרק ג

ידבר לבאר מעלת אור חדש שיהיה בעת הגאולה מה הוא ויתבאר בו ענין נכבד במדת מעביר על מדותיו ששבחוהו חז"ל (תענית כ"ה ע"ב) וקצת ענין תשובה במדה הזו גם יבואר בו מעלת החודש ניסן על כל שאר החדשים וגם כוונת המזמו' שירו לה' שיר חדש ליום השבת ובו י"ח עלים:

א'. ועתה נבוא לביאור מה שיעדנו למעלה. לבאר ששבת נקרא ג"כ חדש בדרך חדש ושבת קרוא מקר' שפרשנו שם והוא ע"פ מה שבארנו פסוק החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה ותיבת לכם אין לו פי' כי הלא החדש הזה מאיר לכל העולם ולכל האומות העולם ובמה הוא שלנו יותר משלה' והזוהר הקדוש (בא ל"ט ע"ב) כתב וז"ל אמר רבי יהודה לכם תרי זימני למה אמר רבי יצחק מנייהו אשתמע יתיר כמה דכתיב כי חלק ה' עמו. אתקשרותא דא לכם ולא לשאר עמין ע"כ וגם דבריו צריכין ביאור להבין מה נשתנינו בזה מכל אומה ולשון. ועוד למה דווקא החודש הזה הוא לנו ולא כל שאר חדשי השנה גם להבין כפל הלשון בתורה החודש הזה הוא לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה מה הוא ראש חדשים ומה הוא ראשון לחדשי השנה ועל מה הטעים לנו דבר זה בכפילא אמנם נראה בביאורו כי הנה ידוע ששנים עשר חדשי השנה המה מכוונים נגד י"ב צירופי הוי הידועים אשר השתנות כל צירוף וצירוף מורה על ערך התגברו' הדין או הרחמים ובקדמו' הההי"ן על היו"ד והוא"ו נתמשך מזה בחינת הגבורת והדינים כי נקרא קדמות הנוקבא על הזכר שהוא מורה על תוקף הדין ולהיפוך בקדמות היו"ד וא"ו מורה על הרחמים הגמורי' וכנגדם הם הי"ב חדשים שכל חוד' מאיר ומופיע בו צירוף א' מצירופי הוי' וכפי ההשתנות הצירוף והתגברות בו הדין או הרחמים כן הנהגת החודש בחסד או בדין הלא תראה שפור המן הרשע לא נפל כי אם על חודש אדר ע"ש שבו שולט צירוף אחרון מצירופי הוי' שהוא הו"הי שהוא בהיפוך ממש מהוי' שנכתב כסדר וההי"ן קדמו בו ולכן ישלטו בו הדינים והגבורת ואך הקב"ה ברוב רחמיו היפך התוקף הדין הלז על ראש המן ותלו אותו ואת בניו כאשר הבאתי למעלה (ענף א' עלה י') ומניה נתמשך כל ההשתנות העיתי' הכתובי' בתורה קור וחום קיץ וחורף וגו' כי כל התגברות הקור או החום הכל מורה על הדין ולפי ערך ההתגברות הדין או הרחמים בצירוף המכוון לנגדו כן נעשה בו ויש לומר שעל שם זה נקרא בשם חדש כי י"ב צירופי הוי' אלו כול' מתאחדים ומתקשרים בשורשם שהוא הוי' הפשוט אשר ממנו מתחיל להתמשך ולהצטרף ועבור זה הוא הנקרא ראש חדשים שהוא כמו שראש שבאד'. שכל כוחי הגוף וחיותו הכל נמשך מהראש כי בו שורש עיקר החיות ומוח הנשמה שבאדם ואם יחסר בגוף האד' אבר אחד כמו היד או רגל ישאר בחיותו ולא כן אם יחסר הראש והכל הולך אחר הראש וכן בזה שכל הצרופים נמשכו מהוי' הפשו' הראש להם וכולם ממנו יצאו ואליו ישובו אי"ה לעתיד כאשר נבאר להלן וי"ב פעמים הוי' הוא מספר חודש כמ"ש בכוונת אור חדש והואיל שחדש הוא חלק א' מי"ב צירופי' וכולם מתאחדים באחד ולכן נקרא חדש מספר י"ב פעמים הוי' וע"ש זה אמר הכתוב (ישעיהו ס״ב:א׳) למען ציון לא אחשה ולמען ירושלי' וגומר עד וקרא לך שם חדש כי תדע שכל הטוב האמתי והאושר היפה ונעים הוא הכל בהתמזגות החסד והדין ונעשה רחמים וע"י הרחמים מתנהגים כל העולמות ע"ד ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וידוע אשר בחסד לבד לא היה יכול להיות שום בריאה כי היה מרחיב והולך על בלי די אם לא ע"ש שיתוף מדת הדין שהוא הקימוץ לומר לעולמו די והוא דוגמת הדרת ויופי השושנה אשר עיקרה הוא המראה הלבן והבהיר שבה שזאת הוא עיקר יפיה ואעפ"כ מעט האדמימות שבה הוא הוא המחזק ומהדר את יופי הלבן וע"י שניהם יאיר זיוה והדרה למאוד ואם היתה לבנה לבד בלא התערובת מעט האדמימות לא היה ניכר יפי' כ"כ והוא מבואר בזוה"ק בכמה מקומות לך ראה מה שאמרו בגמ' (ברכות נ"ח ע"ב) ראה את הכושי ואת הגיחו' ואת הלווקן וכו' אומר ברוך משנה הבריות ופי' רש"י כושי שחור הרבה גיחור אדום הרב' לווקן לבן יותר מדאי הרי לפניך שגם הלבן יות' מדאי לשינוי גדול יחשב לברך עליו ברוך משנה בריות שהוא דוגמת ברוך דיין האמת כדאיתא שם ועוד שהשו' אותו התנ' עם השחור הרבה והאדום הרבה ועם שארי דברים שם שפרשו שהם מכוערים ביותר וכן כל הדברים שבעולם צריך להתערב מעט מדברים החזקים הנתמשכים משורש הדין ואז הוא על צד השלימות הגמור ומלח ממתיק את הבשר וכדומה ואך הכל יפה אם לא יתערב בו מכוחת הדינים כי אם מה שהוא מן ההכרח לשלימות יופי הדבר אמנם כשמאדי' בקצת יותר ממה שמוכרח לשלימותו אז בו נתגבר מדת הדין בעולם. ומתנהג העולם בדין וצריך לתקון:

ב. וע"ז רמזו רז"ל (סנהדרין ל"ז ע"א ובתו' שם) וכן הוא (בילקוט שיר השירים ז' בשם הפסיקת') ע"פ סוגה בשושנים אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש ולכאור' לא נאוה לשבח עם קדוש ב"י במה שפורשין עצמם מאיסור כרת ורומז לזה שמיד כשרואה איש הישראלי שע"י מעשיו גורם להגברת מעט דין על הרחמים יותר מן ההכרח לשלמותו ונעשה בחי' שושנה אדומה שהיה אדומה קצת יותר מן הראוי אז מיד הוא פורש מזה וירא' לתקן שלא יהי' אף מעט אדום יותר מן הראוי כי עיקר הטוב האמיתי הוא כשהוא ממוזג באופן שלא יהי' אדום יותר מן ההכרח להיופי אז הוא השלימות הגמור וזה יהי' אי"ה לעתיד שיתיחדו כל הי"ב צרופי הוי' לאחד שיהיה ה' אחד שיתכללו ויתאחדו כולה במקור שורשם שם הוי' הפשוט ב"ה הנקרא כסדר כשמו כן הוא בבחי' התמזגות צירופין המורין ע"ש הדין עם אלו המורין על החסדים ויהי' נעשה מכולן רחמים גמורי' בשלימו' גמור בלי שום התגברות א' על חברו רק תמיד יהיו ממוזגים בבחי' הרחמי' הגמורים וכל בחי' הדינים יהי' רק להוסיף ביופיים ושיהי' נאה ומהודר בתכלית השלימות ולזה יקרא להם שם חדש מורה על האמור שיתכללו ויתאחדו כל הי"ב צירופי הוי' מספר חדש כולן כאחד להתנהג העולם ברחמים וכאשר יהי' ההנהגה אז כן שם יקרא לה שם חדש להורת על אתכללותן ואחדותן יחד כאחד כמספר חדש ואנו מבקשין אור חדש על ציון תאיר שיהיה זאת במהרה בימינו להאיר על ציון מבחי' אור חדש הנ"ל שהוא אור השלם בשלימות רב:

ג. ודוד המלך אמר שיר חדש אשירה לך כי במקום שהנוקבא בחינת הדין טפלה לדכור' בחינה החסדים אז נקרא מעשי' ע"ש הזכר כמ"ש בזוהר ולכן לעתיד שיומתק הכל בבחי' רחמי הזכר והדין לא יהיה כ"א לטפל להרבות היופי של החסד אז ישיר שיר חדש שיר שהוא לשון זכר ולא שירה חדשה שהוא לשון נקבה והכל עבור שיהיה אז בחי' חדש וזה שיר חדש שיהי' בבחי' שיר עבור שיהיה אז אור חדש:

ד. והנה אמרו חז"ל (ראש השנה י"א ע"ב) בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל והוא כי ניסן הוא ראש ותחלה לכל חדשי השנה ובו שולט שם הויה ב"ה כאשר נכתב כסדר שמו יתברך וממנו ואילך מתחיל הצירוף הוא הרומז על המיזוג הגמור כמ"ש רז"ל (מכילתא הובא בילקוט רמז תשצ"ה) על פסוק מוציא אסורים בכושרו' בחודש שהוא כשר לצאת לא חמימי ולא קרירי והוא מורה על מיזוג הדין בחסד ונעשה רחמים וידוע ליודעי מדע אשר שם הוי' ב"ה הוא בבחי' הרחמים ובו מתאחדין מדת החסד והדין והוא מכריע ביניהם ונעשו בו רחמים גמורים וע"כ זה שמי לעולם כי הוא השלימות האמתי והאושר הנצחי ואפשר לרמז עוד בתיבת בכושרות חוץ מפי' רז"ל הנזכר רמז עוד לדברינו אלו שזאת הוא מעלת חודש ניסן מה ששם הוי' בו כסדר וזה בכושרות כ"ו שרו"ת שכ"ו שהוא שם הוי' מספר כ"ו שרות הוא ישר בו ע"ד משרים אהבוך שהוא ישר ומסודר בו כסדר שלא בצירוף ולכן הוא היה שמור לפדותם מבין עלמי' ולגאלינו גאולת עולמים כי עיקר הגאולה תלוי בזה השלימות ממזוג הרחמים הגמורים כנ"ל בבחי' אור חדש ורק שלעתיד יהיו כל החדשים בבחי' זו כיון שכל הצירופים יתאחדו ויתהפכו לרחמים גמורים ועכשיו הוא רק בחודש ניסן שאז שליטת שם הוי' כסדר כשמו כן הוא הרי לפניך שתי מעלות בחודש ניסן והכל ע"י שבו שליטת שם הויה כסדר א' שהוא ראש לכל החדשים שהוא בבחי' הראש ע"ש שכולם מתמשכים ומצטרפים ממנו כאשר בארנו לעיל והשני שהיא על צד המיזוג השלם והרחמים הגמורים משא"כ בכל החדשים והנה מעלת ישראל על כל שאר העמים תחת כל פני השמי' הוא ג"כ בזה שעם ישראל נאחזין ונקשרין ונשפעין מבחי' השם הוי' בסדר כמאמר הכתוב כי חלק ה' עמו והמה עמו ונחלתו אשר פדאם בכוחו הגדול ובזרועו הנטוי' כנ"ל שעיקר הגאולה היה ע"י שם הוי' השולט בחודש ניסן ועם ישראל נאחזין בו ולכן פדה את עמו מה שא"כ אומת העולם אמר הכתוב מלך אלהים על גוים והוא בחי' הדינים הנעשין ע"י צרופים אחרים אבל חלק ה' כסדר הנכתב רחמי' גמורים הוא עמו לבד כמ"ש בזוה"ק (שמות צ"ו ע"א) וז"ל ת"ח כל שמהן וכל כנויין דשמהן דאית ליה לקוב"ה כלהון מתפשטין לאורחייהו וכלהו מתלבשין אילין באילין וכלהו מתפלגין לארחין ידיעין ושבילין בר שמא יחידא מכל שאר שמהן דאחסין לעמא יחידאה בריר מכל שאר עמין ואיהו הויה דכתיב כי חלק ה' עמו וכתיב ואתם הדבקים בה' בשמא דא ממש יתיר מכל שאר שמהן ושמא חד מכל שאר שמהן דילי איהו דאתפשט ואתפלג לכמה ארחין ושבילין ואקרי אלהי' ואחסין שמא דא ואתפלג לתתאה דההיא עלמא ואתפלג שמא דא לשמשין ולממנן דמנהגי לשאר עמין והאריך שם בענין זה ע"ש ועוד גדלה מעלתם אשר גם המה נקראים בבחי' הראש כידוע משם ישראל שהוא לי ראש שהמה הראש לכל העולם וכל חיות העולמו' הכל מהם כאשר מבואר בדברינו (בשורש הקודם ענף ד') ולכן ישראל נקראו ראשית כי המה בבחי' הראש לכל העולם ולזה אמר הכתוב החדש הזה זה גי' י"ב ע"ש שהחדש הזה כלול מכל הי"ב צירופי הוי' כי בו נכללו כולם בבחי' הראש וכל החודש הזה הוא לכם להנאתכם ולטובתכם כי בו נגאלו ובו עתידין אתם לגאל והכל עבור זה שכל הי"ב צרופים נכללו בו ע"כ הוא ראש חדשים כנ"ל ועוד יאמר החודש הזה הוא לכם שמורה על גדולתכם ומעלתכם כי הוא ראש חדשים וכן אתם בית ישראל נקראתם ראש לכל העול' ואח"כ אמר עוד מעלה יש בחודש הזה חוץ מבחי' הראש ראשון הוא לחדשי השנה כלומר הנה הוא ראשון לכל החדשים וכיון שהוא הראשית והתחלה נאחז בסבך בקרניו בסדר שם הוי"ה ב"ה אשר בו הרחמים הגמורים בשלימות שהוא התחלה הראשונה וממנו מתחיל להצטרף. ועבור זה הוא רק לכם על כי חלק ה' עמו ואתם נמשכין ונשפעין מבחי' הויה הזו. משא"כ שאר האומות שמלך אלהים על גוים כנ"ל. וע"כ הוא רק לכם ולא לשאר האומות ודוקא החודש הזה ולא שאר החדשים שהמה נשפעין מצרופים אחרים. ומה מאוד ימתקו דברי הזוהר הנ"ל עתה לכם תרי זימני למה וכו' כמה דכתיב כי חלק ה' עמו אתקשרותא דא לכם ולא לשאר עמין מורה באצבע על האמור בדברינו והוא מובן:

ה. אמנם כל מעל' החדש שבארנו עד הנה שהוא ענין התיחדות והתקשרות י"ב פעמים הויה מספר חדש להעשות כא' ביחו' שלים הנה אתכללותן ואתאחדותן הוא ע"י חודש העיבור שהוא חודש הי"ג מספר א' שבו הוא כללות כל צרופי הויה הנזכרים והוא המיחד אותן לאחד. וכמ"ש במשנת חסידים (מסכת אדר פ"א משנה ב') וז"ל ושנים עשר חדשים אלו הם סוד ויו מלאים ו"ו כי ו' אחד הם ששה חדשים דז"א והו' אחרת הם ששה חדשים דנוקבא וחודש העיבור הוא סוד הא' שבאמצע וכו' וידוע אשר אל"ף רומז על שם הויה כי אל"ף הוא יו"ד למעלה ויו"ד למטה וא"ו באמצע הרי כ"ו כמספר שם הויה. ונמצא ע"י נעשה י"ג פעמים הויה גי' אחד וכולן מתאחדין ומתקשרין זה בזה כאחד ואפשר לזה רמז בספר יצירה (טהרות פ"ו) ושבעה על גבי שנים עשר וכולם אדוקין זה בזה כי ידוע ליודעי בעבורו של חודש. שמחזור הלבנה הוא י"ט שנה ובכל י"ט שנה חוזרת על נקודה הראשונה מקום אשר היה שם אהלה בתחילה ובהי"ט שני' אלו יש שנים עשר פשוטות ושבעה מעוברות וכך בכל מחזור ולעולם ואפשר שזה רמז שהם שבעה ע"ג שנים עשר שבעה עיבורים על גבי שנים עשר פשוטות והכל למען שיהיו כולם אדוקין זה בזה שיתיחדו כל השנים עשר חודש שהם בחי' ו"ו ע"י הא' שבאמצע הרומז לחודש הי"ג שבשנה מעובר' וכל מחזור הוא כללות א' שמתיחדין הפשוטות עם המעוברות ובי"ט שנה יש י"ג מספר אחד ונשאר עוד ו' שהוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה וכוללם יחד ליחד לאחד:

ו. ואולם גם באור הגדול של יום השבת נעשה היחוד עם י"ג פעמים הויה כזה. והוא כמאמר הזוה"ק (תרומה קל"ה ע"א) כגוונא דאינון מתיחדין לעילא באחד אוף הכי איהו איתחד' לתתא ברזא דאחד וכו' כל המאמר ונראה בביאורו ע"ד שבארתי מאמר זוה"ק (יתרו פ"ח ע"ב) שבת איהו שמא דקב"ה שלים מכל סטרוי וכו' ופירושו נראה כי כבר הבאנו לעיל (בשורש הראשון שם) ששבת רומז על כ"ז פעמים הוי' ועבור זה שבת איהו שמא דקב"ה כי רומז על שמו הגדול הויה ית' שנחתם בו בכ"ז פעמים מספר שבת. ויש בו הויה א' באמצע וי"ג פעמים הויה מצד זה וי"ג הויות מצד זה וי"ג הוא אחד נמצא יש הויה אחד מצד זה והויה אחד מצד זה לרמז דהוא אחד לעילא וגם אתיחדת לתתא ברזא דאחד והכל מורה על קדושת האחדות שבו שנעשה א' לעיל' ולתתא ומתיחדין עם השם הויה אשר באמצע לרמז דהוא א' ושמו אחד. ובזה נכון מאמר הזוה"ק הנ"ל כגוונא וכו' והוא כי מבואר בדברי הזה"ק ויקהל ובדברי הפרדס אשר השבת היא נקודה אמצעית פנימיות ופארותיה תארכנה לבחי' ששה קצוות הסובבים את הנקודה ההיא כי כן דרך כל נקודה יש לה ו' קצוות ר"ל קצה מעלה קצה מטה קצה מזרח קצה מערב קצה צפון קצה דרום והובא דבריהם (בשל"ה הקדוש מסכת חולין) צא ולמד שם כל הענין כי צריך ביאור רחב להבין אפס קצהו מדברים הנאמרים שם ואך הצורך לעניננו פה הוא רק בחי' זו שאור השבת מאיר בבחינת ששה קצוות שהוא מעלה ומטה וד' רוחות העולם ונמצא כיון ששבת הוא מורה על שם הויה ב"ה הנה אם תכתוב הויה אחד באמצע וי"ג פעמים הויה לכל צד הששה קצוות אז הוא לכל צד גי' שבת כי בכל צד יש שני פעמים י"ג הויות משני צדדיו והויה א' באמצע בין הכל כ"ז פעמים הויה מספר שבת ועבור זה אמר שלים מכל סטרוי שלכל סטר וסטר מאיר בשלימות כ"ז פעמים הויה מספר שבת וכל הבחי' הויות אלו הכל מתיחדין לא' כי בכל צד וצד המה מספר א' וגם כללות האחרים הללו המפוזרין בששה קצוות חוזרין להתיחד ביחוד גמור. עם השם הויה אשר באמצע סוד הנקודה אמצעית כמבואר שם ונעשה מהכל אחדות אחד מכל צד ומכל פינה בשלימו' גמור ביום השבת ק' והנה כבר כתבנו למעלה (בשורש הראשון ענף ג') אשר כ"ז הויות האלו רומזים לשעות היום של שבת ק' ע"ש וידוע ששעות היום גם המה רומזים לצירופי הויה כמבואר בכתבי האר"י בסדר יחודים של ר"ח אלול ע"ש וכיון שבארנו שבשבת מתאחדים כל אלו הז"ך פעמים הויה לאחד ממילא שנתאחדו ונתחברו ונתקשרו כל בחי' צרופי הויה ביחודא שלים והיו לאחדים ממש הרי מפורש לפניך שבשבת נעשה זו הבחי' חדש ממש כאשר שמה כן כאן ושם היא אתיחדותן בבחי' י"ג הויות וגם הכל הכל כמו שבארנו היטב ולכן שבת הוא דוגמת עוה"ב כידוע שהוא נגד אלף השביעי שהוא יום שכולו שבת נעשה בו בחי' תיקון החדש כמו שיהי' נעשה לעתיד בבחי' אור חדש כנ"ל וכל צרופי הויה המורין על בחי' הדין כולם נתאחדו בחסדים ונעשה משניהם רחמים גמורים ועבור היחוד הזה כתב הזוה"ק שהוא חדוותא דכולא והוא עטרוי דמלכא שכל מקום שנעשה הוא ושמו אחד נקרא ויעטרוך זר תפארה: וכליל תפארת בראשו ממה שהכל מפארין ומשבחין לאל הכבוד והכל שמחין אז מחמת שמחת וחדות הקב"ה כמ"ש שם בר ההוא יומא דכולכון מתערין בחדוותא דילי הרי שחפץ ה' להיות אתו בני היכלא דמלכא לאתאחדא ביה ועוד דבר גדול נעשה בענין זה והוא מ"ש שם הזוה"ק למלכא דעביד הלולא לבריה וכו' חד סנטריא דאתפקד על דינא דבני נש' כו' ובגין יקרא דההוא יומא דחדוותא כו' שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא:

תוכן העניינים

סדורו של שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה