סדורו של שבת· רבי חיים טירר מטשטרנוביץ
חלק א · שורש החמישי
פרק א
פעמי הכן באמרתיך ואל תשלט בי כל און
שורש החמישי זה שמו. נאה לו שמו בו תפאר
יבואר בו ענינים רבים. מהתנהגות האדם בכל תאותיו הגשמיים ובפרט בעת האוכל את לחמו לחם חול ואכילת הנאות של מצוה כמו מצה בלילי פסחים וכדומה. ואכילת שלש סעודת של שבת קודש. ויבואר איך שכל ההנהגות והשפעות כל העולמות הכל נעשה על ידינו גם לבאר איך שכל העולמות כולם נכללו בנו וכאשר אנחנו מתעוררין להודות לשם ה' גם המה יתעוררו על ידי שורשם שבנו להודות לשמו ולהללו בפיהם ובו חמשה ענפים:
ידבר בביאור ענין הכתוב ואבדיל אתכם מן העמים והוא כי אף בדברים שמוכרחין אנחנו לעשות כמעשי האומות כמו עסקי אכילה ושתיה ושארי תאוות וצרכי הגוף המוכרחין בהם. אעפ"כ צריך האיש הישראלי להיות מופרש ומובדל מהם בהפרשת הדעת. באופן שלא יעשה שום דבר מצרכי גופו כי אם עד שימצא בו מקום לה' ולא יכוין בהם להנאות גופו ולמלאות תאותו כבהמה וככל הגוים. רק לעשותן בדרך לא אפשר ולא מכוין וביותר לפרש בו התנהגתו בעת האוכל למו שיהי' לחמו לחם הפנים לפני ה' ויהי' שולחנו מזבח כפרה לכפר עליו כאשר בזמן הבית. ובו כ' עלים.
א'. ראה תראה את דברינו בשורש הקודם ממעלת ליל שבת קודש ואיך שבו מתרצה נפשינו ורוחינו וחלקנו לפני צורנו מלכנו ב"ה. ובו נכלל גם רצוי' שאר הנבראים כמאמר הכתוב אדם ובהמה תושיע ה' אשר על כן ע"י הרצאה הזו אנו נכנסים למעלות אור יום השבת אשר תחילת עליית הקדושה בהיום הזה יסודתו בהררי קודש בהתיחדות מדת תפארת ישראל וכנסת ישראל כמ"ש (בפרדס שער הכנויים בכנוי שבת): לכן עלינו לשבח ולפאר לעטר זר תפארה בנעם זמירות ושבחי שבת יותר מימות החול בכפלי כפלים ועצומו של יום גורם עתה לפאר ליוצרינו על שם כבוד מלכותו המתגלה עתה ביום השבת קודש ולתת פאר וכבוד לשמו הגדול ית' ברוב עוז וחדוה בגודל אור המאיר עלינו. אמנם זאת צריכנא למודעי שלא זה בלבד שצריך להוסיף בו בשירות ותשבחות רבות. אלא אף בדברי שבחין והשירות והללוי' שאומרין אותם ג"כ בימי החול כמו ביום השבת. מ"מ לא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול ומתפרשין המה בדעת ועל זה רמזו רז"ל אם אין דעה הבדלה מנין. כי במה שהיום מובדל ומופרש מימי החול בעסק איסורי המלאכות ושארי דברים יקשה עליו בקשיית רז"ל (ת"כ מובא בילקוט תקמ"ז) אין צריך לומר בין פרה לחמור והלא כבר מופרשין ומובדלין המה ואין צריך להבדיל כי הכל יודעין. אלא בין השוחט חציו של קנה וכו' וכן כאן שתקנו לנו חכמינו לומר המבדיל בין קודש לחול ואם בדברים הגדולים כעשי' מלאכה ושארי דברים הכל יודעין אך שצריך הבדלת הדעת שאף בדברי' ששוין הן ממש. מובדל ומופרש שבת קדשנו מימות החול. ולזה צריך דעת כמו שנבאר. וע"כ אם אין דעה הבדלה מניין וכענין זה אמרתי על מ' הקרא ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי: וגם שם יוקש' כקושייתינו. הלא ידוע ומובן לכל ההבדל שבינינו ובין העמים אשר על פני האדמה בכל התורה והמצות כולן ובכח נשמתינו הקדושה חלק אלוה ממעל משא"כ בכל האומות שאף מחצב נשמתן הוא מבחי' חיות הארץ. וע"כ יקראו עמי הארצות שכל חיותן הוא רק מבחי' חיות הארץ הנשפע בה מאת אלהים ב"ה. אכן ירצה בביאורו. שאחר שהזהיר לנו הקב"ה בעניני מלאכות האסורות לנו כמ"ש מקודם והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. צונו הקב"ה שאף באותו הענין ששוים אתם אל האומות העולם. כמו בעניני אכילה ושתיה ושינה: ושאר דברי תאות הגופניו' אשר מוכרחים אתם לעשותן ולעסוק בהן כמוהם יש עוד ענין הפרש' והבדלה שצריך אתם לפרוש מהם בדעת:
ב. והוא ע"ד שפירשתי. מאמר חז"ל (בבא בתרא ע"ד ע"א) גבי רבה בר בר חנה שאמר לו האי טייעי תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי שקלת לסלתאי אנחתי' בכוותא דרקיע אדמצלינא בעותי ולא אשכח' אמינא לי' איכא גנבי הכא כו'. עד נטר עד למחר הכא ומשכחת לה. ושורש הדברים להורות לאדם דעה בינה והשכל בכל מעשיו מעשי הגופניות: והנראה דומה בהם למעשה בהמה. להיות גם בזה מותר האדם מן הבהמה עם כח השכל אשר עליו. למצוא בכל דבר ודבר מהם. דרך ומקום לה'. כמאמר דוד המלך ע"ה אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום. לה'. וכל אדם לפי מה שהוא הן מי שזכה להיות לו חלק ברזי התורה לידע לכוין להעלות כל דבר ודבר למעלה למעלה ע"י כוונת אכילה ושתי' וכוונת הזיווג וכל מעשי גופניו' כמבואר היטב בכתבי האר"י זלה"ה. כוונת כל אחד ואחד. וכמ' הקרא לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי. ואמרו ז"ל (מנחות נ"ה ע"א) אף חלקם לא תאפה חמץ:
ג. ואני הוספתי בדבריהם ולפרש. להיות תיבת חלקם קאי גם על שלמטה ואמר הכתוב הלא חלקם נתתי אותה מאשי כלומר אף חלקם צרכי הגופניות שנתתי לחלקם לתיקון ולקיום גופם הכל הוא מאשי אש האוכלת בראש ההר. וכל דברי הגשמיו' הכל נאצלים ונפרשים מדברים עליונים וכל בשמים הוא בארץ שכל מה שברא בשמי השמים העליונים ברא בארץ נגדו להתעורר למולו במאורי אור דוגמתם עם אשר בארץ ולכן לא תאפה אותם חמץ לתתם לחלק הרע ח"ו כאשר נבאר להלן אי"ה ואשרי למי שיודע להשיג כל דבר לשורשו ומקורו. ולהמשיך ע"י כוונת אכילה כל שפע טוב וברכה ממקום הנקרא שחקים ששוחקו' מן לצדיקים ולכל העולמות הקדושים. ובכוונת המוציא ליחוד השתי ההי"ן ה' של המוציא וה' של הארץ והם שתי ההי"ן שבשם הגדול הוי' ולהעלות ה' התחתונה אל ה' העליונה לקבל משם שפע וברכה כדי שיהי' סיפוק בידה לתת טרף לביתה וחק לנערותי':
ד. והוא נעשה בזה כדוגמת הכהן העובד העבודה על המזבח. ומכוין להעלות חיות הקדוש' שבתוך הבעל חי הזה שמקריב אותו לה' אל מקום מחצבתו אשר לוקח משם ומקשר על ידי זה כל העולמות זה בזה כדברי הזוה"ק רזא דקרבנא עד אין סוף. וע"כ כתבו כל יודעי חן. שצריך להתוודות על עוונותיו קודם אכילתו כי מאחר שאכילתו הוא במקום הקרבת הקרבנות ודאי שצריך וידוי כמו גבי קרבן שהי' צריך המביא את הקרבן להיות סומך שתי ידיו עליו ומתודה כמ"ש (ברמב"ם פ"ג מהלכות מעשי הקרבנות הלכה י"ד) וז"ל הסומך עומד במזרח כו' ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה על חטאת עון חטאת כו' עד כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי וכו' וחזרתי בתשובה לפניך וכו' ע"כ. וכתיב זבחי אלהים רוח נשברה שכשרוצה להקריב קרבנו לפני ה' צריך מקודם לשבור לבו בקרבו. להתודות על עונותיו ולקבל עליו עבודת בוראו בלבב שלם אז אלהים לא תבזה שאף אלהים שהוא בחי' הדין לא תבזה אותו ומקבלו באהבה: וכמו כן קודם אכילתו שהוא כעין דוגמת הקרבן כמו שכתבנו: צריך מקודם לשבירת הלב ולהכנע' באמת לפני בוראו ולהתודות על חטאיו מה שחטא לפניו ית': ואח"כ כשיושב לאכול הנה צדיק אוכל לשובע נפשו: להשביע נפשו: מכל חיות וניצוצי הקדושה שבתוך המאכל ההוא כאשר כתב האר"י זללה"ה בפירוש הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וז"ל כבר חקרו הפליסופים לידע סיבת חיבור הנפש בגוף ע"י אכילה וכי הנשמה בת אכילה הוא ולא עלתה בידם לידע הסיבה. ואתה שמע את אשר אומר לך: כי הנה אין לך דבר מדברי העוה"ז שאין בו צד קדושה וחיות הקדושה המחי' את הדבר ההוא וכמאמר רז"ל (מ"ר בראשית פ' יו"ד) אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ברקיע המכה אותו ואומר לו גדל והכוונה הוא על כח ההשפעה הבאה מלמעלה כמ"ש [הושע ב'] נאום ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ. נמצא כל מאכל בעולם הוא מעורב בגוף ונפש המאכל הנגלה היא גוף וקדוש' ההשפעה מלמעלה שמכ' לו לאמור גדל זה הנפש שלו: וכשהאוכל אוכלו אז ע"י אכילה נשאר גוף ונפש שלו מחוברים. כי הנפש נהנה מהנפש של המאכל והגוף מהגוף וז"ש כי לא על הלחם לבדו ר"ל לא על הלחם הנגלה לנו יחיה האדם דזה אינו דא"כ מה תועלת להנפש מזה אלא על כל מוצא פי ה'. ר"ל שיש למוצא הלחם פי ה' דהיינו ההשפעה שמכה בו ואומר לו שיצא לחוץ ויגדל עי"ז יחיה האדם ע"כ. וכאשר מכוין בהכוונת הצריכין לכוין כמ"ש לעיל: הנה מעלה בזה חיות הקדושה ההיא לשורשו ומקורו וכל הנ"ק. אשר בכונתו מעלהו עתה למעלה. אח"כ נעשה מהם בחינת מוחין חדשים ושבין הם ללכת אל האדם הזה ונפשו ורוחו ונשמתו אליו יאספו כל בחי' המוחין ההם. מה שהגביה ע"י טוב כוונתו בכוונת הרצוין לפני מי שאמר והיה העולם ואז נעשה אצלו זה השלחן אשר לפני ה' ושלחנו מכפר עליו כמו שכתבו רז"ל (מנחות צ"ז ע"א) כתיב המזבח עץ שלשה אמות גבהו ומסיים וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' פתח במזבח וסיים בשולחן. ר' יוחנן ור"א דאמרי תרווייהו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על האדם ועכשו שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו. ע"כ. והכל כי נעשה ממש כדוגמת הקרבן שהיה מכפר וכן הוא בכל מעשי הגופניות. ואי"ה נאריך מזו הבחינה (בחלק השני דרוש השביעי):
ה. ואולם אף מי שאין לו חלק בחכמה זו ובכוונות המבוארין בדברי האר"י זלה"ה. עכ"ז חלילה לאדם לעשות מעשהו מצרכי גופו. למלאות בטנו ותאותו כבהמה ורחמנא לבא בעי ואיש לא נעדר מלהיות בבחי' צדיק אוכל לשובע נפשו. ובכל מעשה הגופניות יוכל למצוא בהם דרך ומקום לה' כמאמר שלמה המלך ע"ה בכל דרכיך דעהו שבכל דרכיך בבית ובחוץ הן בתורה והן בתפלה והן בדבר צרכי גופו הכל דעהו שתשים כוונתך בו למען שם ה' ולא ח"ו להנאות גופך למלאות נפשך כי ירעב. ובאנשים המשכילים ההולכים לפני ה'. בעוסקם בעניני גופם מה שמן ההכרח לעשות בהם. הנה מחשבתם יפה וטובה לעזוב דרך רוח הבהמה היורד' היא למטה לארץ לדברי ארציות לבד ואוחז במחשבת אדם להיות עולה במחשבתו קדושה למעלה. לקיים בכח אכילה זו כמה וכמה מצות ה' אשר לא תעשינה בהסיר כחו ממנו. ועתה ע"י אכילה זו יתחזק כוחו ושכלו להיות כח בו לעמוד על משמרתו ולעסוק בתורת ה' ולעשות מצותיו ותפלה בכונה ודעתו יהא צלול' בהרחבת לב לשמוח עי"ז בה' ובתורתו ולעבוד את ה' בכל עוז ותעצומות וע"ד שכתב הקדוש הרמב"ם זללה"ה ורבינו בחיי [פ' תולדות בענין מטעמי יצחק ע"ש] ושאר חכמי המחקר. אשר בהתחזקות כוחות הגופניות יתחזקו כוחות הנפשות וע"ד שאמר ר' נחמן (עירובין ס"ד ע"א) אנא עד לא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי וכן בכל צרכי ועניני הגוף. וכמ"ש (ברמב"ם פ"ג מהלכות דיעות הלכה ב' ג' ובטור ובש"ע א"ח סימן רל"א) וז"ל וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוין להנאתו אלא לעבודת בוראו יתברך. כדכתיב בכל דרכיך דעהו ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים. שאפילו דברים של רשות כגון האכילה ושתי' שינה וההליכה והישיבה והקומה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך. יהיו כולם לעבודת בוראך ולדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו וכו'. וכן בשינה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו. אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אינו משובח. אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה וכן בתשמיש אפי' בעונה האמורה בתורה אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו הרי זה מגונה וכו' אלא יתכוין שיהיה לו בנים לעבודת בוראו לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו. וכשרואה דבר שיבא לידי עבודת הבורא ית' יעשהו ואם לאו לא יעשהו. ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד ע"כ. והנה קראו לזה עובד ה' תמיד מפני שהם טפולים לעושי מצוה והנטפל לעושה מצוה כעושה מצוה דמי:
ו. וכבר נמצא גם בדרך הזה מקום שיהא שלחנו מזבח כפרה לכפר עליו והוא ע"פ מאמר רז"ל [ברכות נ"ה ע"א] אר"י אמר רב ג' דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם וכו' עד והמאריך על שולחנו (פרש"י שמתוך כך עניים באים ומתפרנסין) וסיים הגמרא להאריך על שולחנו דילמא אתי עניא ויהיב ליה דכתיב המזבח עץ ג' אמות גבוה וכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. פתח במזבח וסיים בשולחן ר"י ור"א דאמרי תרווייהו כל זמן שב"ה קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו. ומבואר מדבריהם שהמאכיל עניים על שלחנו נחשב לו כהקרבת קרבנות במזבח:
ז. ואך הכל אחר כוונת הלב הטוב. אם לבו יפה עליו ומאכילו בשמחה וטוב לבב מרוב כל ומכוון לתת לו מנה המובחר והטוב והיפה שבמאכלו ומביא בכורים לה' שהמובחר והביכור כאשר יש לו נותן למצות ה': וכמו שעשה הבל שהקריב מבכורות צאנו ומחלביהן כי הבל הוא אותיות הלב רומז שעשה הבאת קרבנותיו בלב טוב מאהבת המצוה ומאהבת הבורא ית' וע"כ עשהו בדרך הנאה והיפה ובחר לכבד קונו המובחר והטוב שבהונו ורכושו. ולכן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו שקיבל קרבנו באהבה כי ראה לבבו. שרצה לכבדו ביתר שאת מכל אשר נמצא בידו. וכן גם בזה כשמאכיל רעבים על שולחנו אשר הוא דוגמת קרבנות המזבח צריך לתת לו בשמחה ובנ"ר ומהטוב והמובחר שבמאכליו ומשתיו. להראות שעושה המצוה באהבה וברצונו השלם וחש על כבוד קונו יותר מכבוד עצמו. ובזה נאה שיהא השלחן מכפר עליו: אבל לא כן יחשב לו אם יאכילו מצד הדוחק מחמת אין ברירה ואינו מראה לו פנים שוחקות בעת אוכלו אצלו וח"ו נכנס בגדר רע עין שהזהיר הקרא אל תלחם לחם רע עין וגו'. וע"כ יאכילנו מהפחיתות שבמאכליו ונותן עיניו בו ומצפה מתי יאכל לו וילך לו מעל השולחן כי לא יערב לו אכילתו בעוד שזה יושב לנגדו. ולעבודה ולמשא כבד נחשב אצלו מצוה זו עם שעושה אותה כי יודע בנפשו שצריך לעשות מצוה אך לא בלב טוב באהב' כראוי למלך הכבוד למי שירצה לעשות לו נחת רוח בעבודתו הנה על זה אמר הקרא (יחזקאל כ"ו) גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ואף שעושה המצו' כי חק הוא מאת ה'. אך לא טוב בעיניו דבר הזה ולבו בל עמו ועושה בעל כרחו שלא בטובתו והוא דוגמת קין שהביא מגרוע שבפרי האדמה וזרע פשתן היה כמ"ש (בתנחומא ע"פ ויבא קין מפרי האדמה) וע"כ אל קין ואל מנחתו לא שעה וע"כ אמר לו הקב"ה למה חרה לך וגו' על שלא קבלתי מנחתך הלא אם תטיב שאת פי' אם תעשה המצוה בשמחה ובטוב לב שיהיו אצלך החוקים טובים אז שאת שאשא המצות למעלה למעלה לריח ניחוח לפני ואם לא תטיב שלא תעשה בדרך הטובה הזו. אז לא זו לבד שלא תזכה לשאת שיהיה נישא אלי אלא אף לפעמים לפתח חטאת רובץ כידוע מדברי הזוה"ק שמצוה כזו לכלבא אתמסר ונמסר הכל להיצר הרע וכל כתות הרעים שלו הנקראים חטאת:
ח. ולכן מרומז בר"ת נאוה קודש ה' אותיות קין שתיקן קין הוא שיהא הכל בדרך הנאוה והיפה ובזה יהיה קודש לה'. ואתה תחזה מה שכתב רבינו הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות איסורי המזבח) אחר שמנ' שם תשעה מינים בשמן המובא למנורה ולמנחות כתב וז"ל אין כשר למנורה אלא ראשון ורביעי וכו' אבל למנחות כולן כשרין. ומאחר שכולן כשרין למנחות למה נמנו כדי לידע היפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה והמשובח ביותר שבאותו היין שיביא ממנו הרי נאמר בתורה והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהא מן הנאה והטוב אם בנה בית תפלה יהי' נאה מבית ישיבתו האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשלחנו כסה ערום יכסה מן היפ' שבכסותו הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה' וגו' עכ"ל והרב הגדול המקבל בעל תולעת יעקב כתב בזה וז"ל (בסתרי הברכות) ראוי לנו להודיע הדרך הישרה שיבור לו האדם בהיותו על שולחנו ואז יהיה לו מזבח כפרה כדבריהם ז"ל כו' ובזה יהי' שולחן אשר יכפר על האדם בזמן הזה כמו שהיה מכפר עליו בזמן הבית. כי כשאדם מאכיל את העניים על שלחנו הנה קרבנו זבח שלמים לה' לפיכך צריך להאכילם המשובח שעל השלחן שכן חלב ודם קרב לגבוה. וכתיב בהרימכם את חלבו ממנו חלב הוא דבר משובח כמו וחלב הארץ. כי אין דבר משובח כמו המורם לגבוה וזה דוגמת זבח השלמים הקרב לריח ניחוח לה' וסידור דברי תורה על השולחן הוא דוגמת אנשי מעמד שהיו עוסקים במעשה בראשית וכו'. וברכת המזון דוגמת שהיו הלוים עומדים על הדוכן והתפלה שמתפללים והנה נכללו כאן הג' דברים שהם קיום העולם האחד והוא תורה השני והוא העבוד' כנגד' ברכת המזון והשלישי גמילות חסדים והוא החסד שגמל עם העניים על שולחנו ואלה הם שלש אמות שהם גובה המזבח אל תקרי אמות אלא אמות אלו הג' דברים שצריך האדם לקיים על שולחנו הם אמות כל המצות כו' עד אתה הראת לדעת איך שולחנו של אדם מזבח כפרה עליו ועל כל העולם בזמן הזה ע"כ והרחיב שם בצחות לשונו היפה בענין הזה והמקיים את כל אלה שנתן מלחמו לדל. ובאופן היותר נאות כנזכר וגם לחמו לחם הפנים לפני ה' תמיד שאין אכילתו וכל הסעודה שנקרא על שם הלחם ע"ד עביד לחם רב הנאמר (בדניאל ה') כי אם שיהי' לפני ה' ולפני עשיית מצותיו ועבודתו עבודת הקודש כדי שיהא נטפל להמצות ובלא זה לא היה אוכל מאכלו כנזכר בש"ע המובא למעלה ובעת האוכל למו יראת ה' על פניו וירא מאוד למשוך עצמו להתענג בתענוגי הזמן. ולהתעלס באהביו. להיות חיך אוכל יטעם למו למלאות בטנו וכל הנאתו. ורק מניח מתאוותיו לכבוד הבורא ועושה רק בדרך לא אפשר ולא מכוון שלא אפשר לו בלאו הכי לקיום גופו ולא מכוון להנאתו ולמלאות כריסו כבהמה הנה גם זה נקרא צדיק אוכל לשובע נפשו שנותן שביעה לנפשו ורוחו ונשמתו שהמה ישבעו כל טוב. להיות עי"ז יוגבה לבו בה' להיות לו לב טוב ושמח בעסק התורה והמצות ונעשה בבחי' סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כי הנה הוא עומד על הארץ ועוסק בבחי' דברי ארציות וראשו ומחשבתו מגיע השמימה לעשות בהם תורת ה' ומצותיו הניתן מן השמים. וזה השכל שלמד הטייעא שהיא אליהו ז"ל לרבה בר בר חנה תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי פירש להראות לו אופן שיחבר דברי ארציות לשמים שבעוסקו בכל דברי ארציות יהיה כוונתו רק לשמים להיות נטפל למצוה וכמצוה יחשב וע"כ אמר שקילנא לסלתאי ופי' הרשב"ם סל של לחם ולכאורה יש להעיר מאין יצא להרשב"ם שהוא סל של לחם ולא סל עם טלית ותפילין וכדומה מצרכי בני אדם אכן הוא הדבר אשר אמרנו שהורה לו הנזכר להיות לחמו לחם הפנים לפני ה' תמיד ובעוסקו באכילה ושאר דברי גופניות והכל נקרא ע"ש הלחם כידוע. להיות כוחו יפה להתבונן בו להתכוין בדרך האמת שיהי' נצמח ויולד מזה דבר טוב התעסקו' התורה או עשיית המצוה בכל כוחו. ומכש"כ בדרך הראשון שכתבנו שהוא ענין העלאת והתקרבות חיות של המגושם למעלה. וע"ז אמר שקילנא לסלתאי ואנחתי' בכוותיה דרקיע שכך עשה ובעוסקו בצרכי גופו היה דעתו ומחשבתו לשמי' בשתי בחינת הנזכרים ומה שאמר איכא גנבי הכא עד נטרינא עד למחר כי השתא אי"ה יבוא' לדרך זה (בחלק שני שם) וזה שאמר דוד אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה וגו' כלומר שהשכיל ושקל בפלס המשקל שלא ליתן לעיניו אף שינה ותנומה אחת: כ"א שיהי' יכול למצא בו דרך ומקום שיעשה לכבוד ה' או שירומם הדבר להיות נקרא תרומת ה'. או להיות נטפל למצות ה'. אבל אם ח"ו בכוונת אדם ומחשבתו למלאות כריסו ותאותו. ולהתענג בנופת טינופת צוף העוה"ז והבליו. הנה ברוב פעמים אף בדרך הפשוטות אדרבה רוב אכילת והגשמיות שבמאכל מבלבל אותו מדברי התורה ומצות ה'. כידוע שהאוכל יותר מכדי שבירת רעבונו מזיק ומשחית אף הגוף ומכאובות וחלאים באים עליו ובפרט מי שנמשך אחר רבות אכיל' ודאי שאוכל אף דברים המזיקים לו ומחמת חליו מבטלו מתורה ומצות ומתפל'. כמבואר ברמב"ם (פ"ד מהלכות דיעות הלכה ב') וז"ל לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו אלא יפחות כמו רביע משביעתו וגו' עד ואכילה גסה לגוף של אדם כמו סם המות והוא עיקר לכל החולאים ורוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפי' ממאכלים טובים: הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו כלומר שומר פיו מלאכל מאכל רע או מלשבוע ולשונו מלדבר אלא בצרכיו הוא ששומר מצרת נפשו עכ"ל. ועוד [שם בפ' ה' הלכה א'] כתב לא יהא גרגרן אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו ולא יאכל ממנו אכילה גסה ולא יהא רודף למלאות כריסו כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתיפח כריסם. עליהם מפורש בקבל' וזריתי פרש על פניכם אמרו חכמים אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגין והם האומרים אכול ושתה כי מחר נמות וזה מאכל הרשעים. ושולחנות אלו הם שגינה הכתוב ואמר כי כל שולחנות מלאות קיא צואה בלי מקום: אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד. או שנים ואוכל ממנו כדי חייו ודיו הוא שאמר שלמה צדיק אוכל לשובע נפשו. וביאר שם כמו כן בכל תאות העוה"ז איך שנאה לחכם להתנהג בהן על צד הנאות שלא למלאות תאותו ע"כ ומכש"כ בדרך הפנימיות ידוע לכל כמה רבוי אכיל' גורם לשכוח בה' ובתורתו. ומקר' מלא דבר הכתוב שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וגו' ואומר ורם לבבך ושכחת וגומר ואומר ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגומר ומבואר בתנא דבי אליהו בזה הלשון עד שיבקש אדם שיכנס דברי תורה לתוך מעיו יבקש רחמים שלא יכנס אכילה ושתיה לתוך מעיו ואמרו חז"ל [ברכות כ"ט ע"ב] אמר ליה אליהו לרב יהודא אחוי דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטא לא תרוי ולא תחטא ופי' שם רבינו יונה לא תרוה ולא תחטא כלומר לא תשבע כדי שלא תבוא לידי חטא כי כשהאדם שבע ונמשך אחר תענוגיו שוכח ענייני הבורא יתעלה. ועוד אמרו (שם ל"ב ע"א) מלי כריסיה זייני בישי ופרשו שם מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים. ועוד כי ע"י אכילה יתירה באין לידי מקרה לילה ח"ו כמאמרם ז"ל (קדושין ב' ע"ב) דרכא דמיכלא יתירא לאתווי לידי זיבה ומבואר בזוה"ק (תרומה קנ"ד ע"ב) וז"ל וכהני הוו לקטי איבא דשולחן משבת לשבת לאחזאה דהא מזונא עלאה נפיק מגו ההוא שולחן. בגין ההוא לחם מזונא דהוי לקטי כהני אתברכא כל מזונא ומזונא דאכלין ושתין דלא לקטרגא בהו יצר הרע דהא אמר הרע לא אשתכח אלא מגו מיכליא ומישתיא הה"ד פן אשבע וכחשתי ותפשתי שם אלהי וגו'. דמגו מיכלא ומשתיא יצר הרע מתרבי במעוהי דב"נ ע"כ:
ט. וזה מאמר הקרא לא תאכל כל תועבה. כי מאכל כזה הוא נתעב ומתועב ונבזה והוא רוח הבהמיות היורדת היא למטה וע"כ אמר הכתוב לא תאכל מאכלך להיות אכילה הזאת נקרא כל תועבה. וזה מאמר הקרא ועל כל נפשות מת לא יבוא. והוא ע"ד מאמר רז"ל גבי דוד (סוכה כ"ו ע"ב) שלא היה ישן שיתין נשמי כדי שלא יטעום טעמא דמותא. ופי' בזוה"ק (ויגש ר"ז ע"א) הטעם וז"ל הכי הוא רזא דמלה דהא דוד מלכא חי וקיים לעלם ולעלמי עלמין ודוד מלכא הוה נטיר כל יומיא דלא יטעם טעם מיתה בגין דשינתא חד משיתין במיתה איהו ודוד בגין דוכתיה דאיהו חי לא הוה נאים אלא שיתין נשמי דעד שיתין נשמי חסר חד איהו חי מתמן ולהלאה טעים בר נש טעמא דמותא ושליט ביה סטרא דרוחא דמסאבא ודא הוה נטיר דוד מלכא שלא ישלוט ביה סטרא דרוחא אחרא וכו' ומענין השינה נקיש ונדמה שבכל ענין הגופניות והמגושם לא עשה צרכיו כי אם באופן שיתדבק נפשו בסטרא דקדושה ולהרחיק מסטרא דמסאבא. ורז"ל תפסו זה גבי שינה על שם שבו שיבח דוד עצמו ואמר אם אתן שנת לעיני. ואפשר שזה מרמז ג"כ הכתוב עד אמצא מקום לה'. שמאכלו אוכל חולין על טהרת הקודש היה עד שנפשו תוכל להיות מקום להשראת ה' ושלא ישרה עליה הרע מהס"א כי ח"ו נדחו רגלי השכינה מאותו מקום שהרע שורה עליו. ובהיפוך במקום הפנוי מכל עקא ומרעין בישין מכתות הרע. לית אתר פנוי מניה. כאשר כתבנו (בשורש א' ענף ג') וכן דוד הכין את נפשו לקראת אלהי ישראל שתוכל להיות מקום לה'. ושמר עצמו שלא ישרה עליו הס"א ע"י גשמיות האכילה שהוא כח היצה"ר וזה עד אמצא מקום לה' שלא עשה כלום מצרכיו כ"א להיות ראוי בנפשו להיות מקום לה' ולז"א הקרא מן המקדש לא יצא היא בחינה הנזכרת הנקרא עובד ה' תמיד וסיים ועל כל נפשות מת לא יבוא כי ידוע שהס"א נקרא מת ע"ש מנא תבירא המחיה אותה וכשאדם משים את נפשותיו שהוא חמדת לבו בכל תאוותיו רק לה' אז מת הלז לא יבוא על נפשותיו ותאותיו כי כולם אהובים וברורים וקדושים לה'. והוא מקדושים אשר בארץ וזה על כל נפשות שלו מת לא יבוא עליהם:
י. ולזה רמזו רז"ל [חגיגה ט"ו ע"א] אין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא נימא. כי ידוע שיסוד המים אשר באדם מארבע יסודות שבו. הוא המעורר את האדם לכל תאותיו ולכן המים הם המצמיחים כל מיני תענוג. וע"כ האדם האוכל או עושה שאר תאותיו רק לכבוד שם ה' כאשר בארנו. אז נקראים התאות הללו מים העליונים ואם ח"ו כוונתו למלאות כריסו מאכילה גסה. אז נקראו מים התחתונים ואין ביניהם אלא כמלא נימא הוא הדעת הדקה מן הדקה שאינו נרגש אלא כמלא נימא:
יא. וזה שאמרו רז"ל (משנה י"ט פ' ה' דאבות) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב. אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת וכו' ע"כ. וקושייתם מה בין אלו לאלו אין לו פי' ומי לא ידע החילוק הגדול והמרחק הרב שביניהם. אכן קושייתם הוא אף על דברים השוין בו כמו האכילה וכדומה מה ביניהם. והשיב לו אלו אוכלין בעה"ז ונוחלין לעולם הבא. כי עולם הבא אמרז"ל (ברכות י"ז ע"א) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה ועטרותיהם הוא עטרותיהן של עצמן שתקנו לעצמן בעוה"ז. ומאחר שישראל בגשמיותן באכילה ושתיה ושינה הוא ג"כ בכללי התיקון אמרו אוכלין בעוה"ז ומזה עצמו נוחלין לעוה"ב. אבל הרשעים הם בהיפך שמאכילתן בדברים המוגשמים. נבער בהם אש של היצר הרע וכוחות הסטרא אחרא והוא בעצמו אשו של גיהנם. ולכן יורדין לבאר שחת:
יב. וזה מאמר החכם שלמה המלך ע"ה מי פתי יסור הנה וחסר לב אמרה לו לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה. פי' שהתורה אומרת הוי אוכל לחם ושותה יין ואך בלחמי שיהא נקרא לאכול לחם לפני ה' וע"ד אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב הנזכר. ותקרא אל הפתי ותאמר לו. אל תדמי בנפשך שאם תרצה לדבק עצמך אלי ולירש חיי עולמים תוכרח להתענות כל ימיך ולהיות כל אוכל תתעב נפשך. לא כן הוא אלא תוכל לאכול לחם ואך בלחמי שתוכל ע"י הלחם להגות באמרי פי וע"ד פת במלח תאכל ובתורה אתה עמל ואף שתו ביין מסכתי שאף תוכל לשתות יין רק ביין שמסכתי ע"ד ר"י המובא למעלה שאמר אנא עד לא שתינא וכו'. ולמען תדע מאין תבוא לדרגא זו אמר עזבו פתאום שתעזבו הפתיות והשטות שלכם להמשיך אחר הבלי מעשי תעתוע עוה"ז כי זה נמשך מחסרון הדעת באדם כמו הקטן שאין לו דעת מתאוה לדברי שטותים. ע"כ תעזבו פתיות הלז ואשרו בדרך בינה. שתבינו ותשכילו שכל עסקי עוה"ז לא נברא אלא בשביל התורה: וכמ' רז"ל (ע"ז ג' ע"א) ע"פ אם לא בריתי וכו' חוקת שמים וארץ לא שמתי וכל פעל ה' מה שפעל ועשה בעולמו הכל הי' למענהו לכבודו שיגיע מזה או להשיב האבידה לבעלים או למען התעסקות התורה ואם תבינו זאת כן תעשו ותחיו:
יג. וזה רמז הכתוב ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והוא על פי מאמר חז"ל [שבת קמ"ז ע"ב] א"ר חלבו חמרא דפרוגייתא ומיא דיומסת קיפחו עשרת שבטים מישראל ר"א בן ערך איקלע להתם אימשך בתרייהו איעקר תלמודי' כי הדר אתא קם למקרי בספר בעי למיקרא החודש הזה לכם. אמר החרש הי' לבם וכו'. ופירש"י חמרא דפרוגייתא שם מדינה שיינה משובח קיפחו' י' שבטים שהיו בעלי הנאה ועסוקים בכך ולא היו עסוקים בתורה. אימשך בתרייהו אחר היין והרחיצה וכ' האר"י ז"ל כי השטן יש לו רי"ב כתות משחיתים והחליף ג' אותיות דז"ך מספר אל בג' אותיות רי"ב וע"כ קרא פסוקי כך ע"ש הרי דהמשכת אחר תענוגי הזמן גורם להמשיך על עצמו מרעות הרי"ב כתות של השטן. והנה אמרו ז"ל (מ"ר בראשית פ' פ"ד) על פסוק לרעות את צאן אביהם נקוד על לרעות לומר שלא הלכו אלא לרעות את עצמן כלומר שהלכו לאכול. וזה שאמר כאן ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו'. כי רועה מקנה לוט יורמז על ההולכין במחשבתם באכילתן ובצרכי גופם למקנה לוט שהי' בחי' מים מאררים ותרגומו מים מלטטיא ונמשך גופם אחרי הבהמיות והרע. ורועי מקנה אברהם ודאי הלכו בדרך תלמידו של אברהם והחילוק שביניהם הוא בחי' הרי"ב הנזכר וזהו ויהי ריב ביניהם שלאלו נמשכ' אחריהם בחי' הרי"ב ולא לאלו:
יד. והן עוד דבר גדול נעשה עם זו הבחי' הנזכרת באיש אשר עובד ה' בכל דרכיו. והוא על פי מה שכתבתי ע"פ והארץ לא תמכר לצמיתות ופרש"י לפסיקת עלמין. כי כאשר האדם הולך בדרך הזה. ומכל דברי ארציות שבעולם מקשר ומדבק הכל לשם ה' ולתורתו ומצותיו הקדושים אשר בשמים ממעל ונשקי ארעא ורקיע אהדדי. אז נתאחד הארץ ומלואה כולה לה': כמאמר דוד המלך ע"ה. לה' הארץ ומלואה שהארץ ומלואה נתאחד ונתקשר ונתדבק אל צור העולמים ב"ה וגם תבל ויושבי בה המה כולם לה' וזה תענוג ונחת רוח גדול: בעת שהארץ התחתונה והדרים עלי' וכל אשר בה מתקרבים אליו ומדבקים עצמן בבוראם ית"ש אמר כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה כלומר ששתי מיני מים יש בה א' הוא מי הים והם המכונסים ועומדים בגבולם בחק עולם ולא יעבור. והב' הם מי נהרות הרצים ושבים למקום שהולכין שם הם שבים ללכת. והכל יש באדם עולם הקטן דוגמתם והמים העומדים בגבולם מורין על תאוה הטבעי' שנטבע בלב האדם ומתגדל עמהם בקטנותו. ואעפ"כ האדם המשכיל בדעתו יבין. להפכו ולעשות מהן מים עליונים ושלא ילך אחר שיחה נאה רק עד מקום שימצא בו לה' ומי נהרות נקראים מחשבת בני אדם הרודפין ונמהרין ונמשכין כנהרות והחיות הקודש שבאדם גורם שהחיות רצוא ושוב אל ה'. לירא מפניו ולהתלבש במורא ובושה גדולה. ובלבוש האימה ויראת ה'. ואין שום אהבה ותאוה יכול לו להיות נעזב דביקות הבורא ממנו אף רגע ולדבק ברע ח"ו ובכת דיליה רק ידלנה למעלה כמאמר הקרא מים עמוקים עצה בלב איש ואיש חכם ידלנה הוא המים הנזכרים שהם עמוקים בלב איש לשתות ממי המרים הלז. אבל איש חכם ידלנה לעלות המים למעלה. להיות מים עליונים ולא ירד למטה ברע כלל. וזה כי הוא על ימים יסדה אף שעל ימים הוא אעפ"כ יסדה חזקה ותקנה לקרבה לשמים. ועל נהרות אף שהיא על נהרות והמחשבה משוטטת ומושכתו אל עסקי עוה"ז. והוא אעפ"כ יכוננה לעשותה כן ובסיס לעבודת ה': ומי שעושה זאת הוא נקי כפים כי ידוע ששני כפים מכונים ימין ושמאל ודרך ה' הטוב והאמת נק' ימין וההיפוך היא השמאל. וכשאדם זוכה להפך תאות לבו אשר מכוחות היצר הרע לדרך ה'. אז נעשה לנגדו בחי' השמאל ג"כ לימין כדרך ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. כאשר כתבנו (בשורש השני ענף ב') ולכן הוא נעשה נקי כפים שנקי הוא בשני הכפיים ליחדן לאחד. וזה אשר לא נשא לשוא נפשו שלא נשא נפשו לבחי' השו"א היא הס"א להשרות נפשו תחת רשותה ח"ו. ולא נשבע למרמה מה שנשבע קודם צאתו לאויר העולם שיהיה צדיק ואל יהיה רשע: כדאיתא [בנדה ל' ע"ב] כן קיים בנפשו להיות בבחי' צדיק אוכל לשובע ומה גדלה פעולת האיש הלזה שיחד וחיבר הארץ לשמים והיה לאחדים בידו וע"כ ישא ברכה מאת ה' עד כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו' (תענית כ"ד ע"ב) כי במחשבה טהורה הזו שעולה מלמטה למעלה מבקיע בזה בין הקליפות השטים וטסים באויר העולם וחוטפין השפע הבאה מלמעלה: והוא בזה המחשבה הטהורה (כאשר נבאר להלן) מבקיע ומפריש ביניהם: ויתפרדו כל פועלי און: ונעשה כמין דרך ושביל על הורדת השפע דרך שמה. וזה בשביל חנינא בני באותו שביל ודרך שתיקן חנינא בני כי תיכף אשר יש שביל סקול מאבן המכשול ישא ברכה מאתי ותיכף לנטילת הרע ברכה כאשר כתבנו. וזה הוא דור דורשיו שדורשין למצוא את ה' אף בעת שלא נמצא לעין כל. והנביא אומר דרשו את ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרו' ומכש"כ מי שזוכה לדרוש אותו אף ממרחקים להביא אף ממרחק לחמו לחם הפנים. אז שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר לקרוב כמאמר רז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) וכבוד גדול לו ית' בזה במה שאנו מכירין אותו אף מדברים הפחותי' התחתונים כאלה. ועל כבוד הזה ה' צבאות שמו על שם צבאות הרבה שברא בעולמו: והכל מכח התקרבות הדברים הנפרדים והרחוקים ומופזרים בקצוי ארץ. ומה מאוד יקר בעיני ה' דרגא זו מי שזוכה לבא אליה באמתיות לבבו:
והוא ע"ד משל למלך שהי' רצונו לתקן כתר מלוכה נפלא יקר הערך למאוד לתת על ראשו. ועלה במחשבתו ושכלו הזך והנקי שבכתר הזה יהי' נקבע מכל מיני אבנים טובות המופלאים והיקרים הנמצאים בכל מדינות מקומות ממשלתו כדי שיראה לכל הדר כבוד מלכותו כי רבה היא במדינות רבות ובאיי' הרחוקים לאין קץ. והנה א' מעבדי המלך האוהב את המלך אהבה רבה. נפלאה עד למאוד יתירה משאר עבדי המלך. אמר הנה אפשר שיקבץ אדני המלך מכל מיני אבני יקר הנמצאים במדינות ממשלתו הנפוצים בהרים וגבעות על פני תבל ומלואה וע"י זה יתוודע ויתגדל כבודו על פני הארץ והדרים עליה: ואך נפשי חשקה ובוער בלבי כרשפי אש שיתוודע ממשלת המלך גם בתוך עמקי הימים הגדולים והנהרות הנובעין הגדולים אשר לא יוכל לשלוט שמה עין כל בריה ולהיות מלכותו בכל משלה. ומה אעשה אם לא שאטול נשמתי בכפי למסור אותו בשביל אהבת כבוד המלך. שגם שם יהי' מקום כבודו ויתרבה הדור ממשלתו במעמקי מים. ומיד נותן בים דרך ובמים עזים נתיבה ומצליל במים אדירים ומוציא משם אבן יקר נפלא וטוב למאוד. ונראה לעיני המלך והשרים את יפיה כי טובה הוא ונחמד למראה והמלך החכם בהבינו גודל העשיה שעשה זה השפל אנשים אשר נקט נפשו בכפו ומסר עצמו למיתה לירד לעומקא דתהומא רבא: והעלה מרגניתא טבא הכל בשביל גודל אהבה ורב החשק שבער בלבו לאין קץ בכלות נפשו בשביל אהבת מלכו. וכמה הגדיל השתוקקתו וחשקו לחפוץ ברבות כבודו להגדיל שם מלכותו בקצוי ארץ וים רחוקים. מה שלא כן עשו כמה וכמה משאר עבדיו הנאמנים ואומר המלך ברוב חסדו לפני כל עבדיו ומשרתיו ויועצי המלך: הנה האיש הזה אף שהוא הפחות שבפחותים בין עבדי והאבן הזה אשר דלה דלה כבר נמצא בבית גנזי החשובים ויקרים כערכו ואפשר יותר מערך אבן טוב הזה. עכ"ז אני היודע ומכיר מחשבת האיש הזה ואהבתו הנפלאה אלי. החשובה לו יותר מכל נפשו ומאודו ומים רבים לא יכלו לכבות את האהבה שחשקה נפשו להושיב את האבן הזה בכתר המלכות שעל ראשי ואליו נשא את נפשו. ראוי הוא לשום את אבנו בכתר המלוכה למעלה למעלה ויוכר לכל שחפצי ורצוני רק באהבת האמת ומגביה ומרים את האיש הזה למעלה על כל השרים וממילא כל טוב אדניו בידו וכלום חסר מבית המלך: והנמשל מובן מאליו למי שעיני שכל לו ויודע לירד לעומק ענין הלזה. כי ידוע שכל מצוה ממצות התורה שאדם מקיים או כשעוסק בתורה ותפלה כולם נעשים כתרים לקונו כמאמר הקרא ישראל אשר בך אתפאר שממעשיך נעשה פאר ועטרה לראשי וכמאמר חז"ל (חגיגה י"ג ע"ב) במתניתא תנא סנדלפון שמו הגבוה מחברו מהלך חמש מאת שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו. וכ' התוספות שם מתפלתן של צדיקים הוא עושה עטרות ונאריך מזה אי"ה (בשורש השמיני) וכן בכל המצות ומ"ט שישראל עושין בעוה"ז כל אחד ואחד נעשה כדוגמת האבן הטוב והיקר להיות עולה וישב בראש אלהי. והנה התעסקות בתורה הקדושה לשמה באהבה ויראה. הוא ענין קירוב ויחוד הדרגות עליונות והצורות הקדושות. ליחדם ולקשרם ולקרבם זה אל זה ביחוד גמור כי התורה ברוחנייתה היא כולה שמותיו של הקב"ה. שהם המדות הקדושים הידועים ליודעי חן. והכתרי' הנעשה מזה המה אבני שיש טהור שאמרו רז"ל (שם י"ד ע"ב) בן זומא הציץ ונפגע ופי' שם רבינו האי שנבהל מן המראות הנוראות והנפלאו' שלא הכילה דעתו לסובלם והוא עבור עוצם גודל רב איכותן ומרום שבתן למעלה והמבין יבין. וכן ענין התפלה בכוונה עצומה ובטהרת המחשבה לפני בורא כל העולמי' ב"ה וב"ש. הוא ג"כ עד"ז כי תפלה הוא לשון חיבור ויחוד בדרך צמיד פתיל והוא חיבור המדות עליונות והצורות הנוראות כאשר בעסק התורה. ואולם כל מעשי המצות שאנחנו עושין בארץ אף שודאי גם המה לא נגרע ערכם מדרך הקדוש הזה. ובכח כל מצוה ומצוה יתחברו ויתיחדו המדות והדרגות בדביקות נפלא ממש כמעשה התורה והתפלה. אכן לפי שהמה כולם באו מדברים הגדלים על הארץ. מפרי העץ ופרי האדמה. כענין ציצית ותפילין ואתרוג ולולב וכדומה כל מעשי המצות וכל מצות הקרבנות הבאין מבעלי חיים שנקראים גדולי קרקע. נעשה ענינם כדוגמת הרצון הנזכר במשל שעלה ברצון המלך שבכתרו יהא נקבע מכל אבנים היקרים הנמצאים בכל מקומות ממשלתו כדי להתוודע מלכותו כי רבה היא במדינות רבות כן גם בזה עלה ברצון הפשוט מלך עולמים ב"ה. לעשות מצותיו בכל דבר ארציות. בכדי להתוודע ולהגלות עזוז הדר כבודו ועוצם גדולתו וממשלתו. ורב השגחתו אף בכל העולם התחתון הזה. ואשר גאותו גדלה עולם מהכיל. ולו הכח והממשלה בכל העולמות לעשות בהם כרצונו. ולמען יתקרב ויתיחד אליו כל חיות הקודש ואור קדושתו יתברך הנשפע מאתו בכל הנבראים התחתונים וכשאנו עושין מצות בוראינו עמהם. למשל בקירוב ארבע' המיני' שבלולב זה אל זה או בהניח תפילין על היד ועל הראש ובסיכוך הסכך על הסוכה. וכדומה מכל מעשי המצות הנה כן נעשה דוגמתם בשורשם אשר בשמים ממעל כאשר נתבאר בתחלת שורש השלישי. בקירוב וחיבור העולמות הקדושים והדרגות שיהא לנחת רוח לפניו ית"ש. ועוד הנה מתקרבים ומתיחדים אליו כל חיות הקודש וכח אור השפע קדושתו הנשפע בכל אלו המינים בדברים שנעשו על הארץ ומהם נעשו כתרי כתרים לצור העולמים ב"ה אמנם עוד מעלה גדולה ונפלאה לאין מספר ימצא באיש אשר יאהב את בוראו מלך מלכי המלכים הקב"ה באהבה רבה ועזה בהתקשרות אמיץ וחזק וירצה בכלות נפשו לאלהים ממש: ויקר ידידות נעימות חביבות מלכו בערה בו. ותגדל חשקת נפשו להיות מתגדל ומתפאר ומתרומם שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בעולמו שברא כרצונו וכרצון יראיו. אף בעומקא דתהומא רבא. והוא בין עומקי הקליפות והרע והס"א המשוטטין בעולם. שבראם הקב"ה כדי לתת שכר טוב לצדיקים אשר בכוחם הגדול מתפרשין מהם. ואינם חפיצים לעשות כמעשיהם. ולהפרע מן הרשעים שנותנים עצמן עם כל חיותן לבחינותיהם כידוע שבריאת הרע היה להיות שכר ועונש בעולם ובחינת הרעות האלו המה נפרדים מן הקדושה ורחוקות במרחק רב עד שאומרות אני ואפסי עוד: ונעשה בחינת עבד כי ירצה למלוך ושפחה לירש גבירתה. וע"י עונות ונגעי בני אדם מקבלין ניצוצות הקדושה וחיות הקודש. ונאסרים במאסר תחת ידם ואינם מניחין לצאת מרשותם. והוא כדי שיקבלו השפעה הקדושה הנשפע להניצוצות ההם מאת המלך הקדוש. והמה מקבלים שפעם וחיותם מזה וע"כ המה רודפים תמיד בכל עוז ותעצומות כוחם. להחטיא את האדם בכל אשר יכלו ומתאמצים מאוד לזה. והכל בכדי שיגיע אליהם החיות הקודש מבחינת נר"ן של האדם הלז למען יקבלו השפע ע"י זה. ונדמו בזה כאדם הרודף אחר פרנסתו. והאיש הנלבב הזה רצונו להמליך מלכות הקב"ה להיות נשגב שם ה' לבדו עליון על כל הארץ ואש מלפניו תלך ותלהט סביב צריו: והאלילים כליל יחלוף וישח אדם הבליעל וישפל איש מדון: ואיש תהפוכות: ויבואו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו והי' ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. ולהעלות כל חיות הקדושה והשפעת אור ה' שבתוכם אל שורשם ומקורם ונדחים יקבץ להשיבם אל חיק אביהם. ובמה ירצה לו לגרום כזאת. אומר מוטב אפיל עצמי לכבשן האש. ואמסור נפשי על קדושת שמו יתברך. כדי להרבות קדושתו שמה. וברבות שם אור פחד ה' ממילא האלילים כרות יכרתון. ולפני ה' אלהינו יכרעו ויפולו. וחיות הקדושה שבתוכם יציצו מעיר כעשב הארץ. ולכבוד שם קדשו יקר יתנו ויודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו שניצלו מפח יוקשים והוא ע"י שהולך ומקרב עצמו אל בחינתם ומדרגתם בענין תאות העוה"ז מאכילה ושתי' וההליכה והישיבה והשיחה ודברת בני האדם זה עם זה וכדומה משאר צרכי גופו שהמה הכל כוחת היצה"ר והרע. ומה מאוד נכספה וגם כלתה נפשם בעת אשר שם האיש הזה אוכל לפיהו או שאר צרכיו שידבק נפשו בתאות לבו הלז לירד ח"ו לעפר שהוא כוחת הגוף שרוב בנינו מן העפר כמו שכתב ברמב"ם (פ"ד מהלכות יסודי התורה) והכל כדי להמשיכו אל בחינותיהם וכחותיהם בגוף עפר גשמיות המאכל והגוף להיות נגרר אבתרייהו ושלא יוכל לצאת מהם לעולם ח"ו כמ"ש במצרים וישאר מוטבע ומשוקע בחזקת תאות לבבו שלא יוכל לגרשם מאתו. ולקחת אותו לעבד עולם. להיות ח"ו עבד לעובדי אלילים ולעשות כמעשיהם באופן שיהי' אסור תחת ידם להטות לבו לעשות רצונם תמיד ולעשות בו כרצונם בכל אשר יחפצו כמאמר רז"ל (קידושין ל' ע"ב) אמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא אין הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו וכו' ע"כ. והאדם בכוחו הגדול בכח נשמתו הקדוש' בעזר הקב"ה עליו כמאמרם. מרגיז יצ"ט על יצרו הרע והנה הוא לובש עוז כשריון והגבור בגבורתו מתאמץ בכל עוז כחו לכבוש את יצרו כמאמר רז"ל (אבות פ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו כי איש הירא ורך לבב עבודתו פסולה בזה הענין שצריך להגביר עצמו על כח תאוותו וקודם אכילה זובח את יצרו בהתוודתו על עונותיו כנאמר למעלה ויחלש כח הס"א הנאחזת בגופו ואח"כ בעת האוכל למו משבר ומכניע כח תאוותו כאשר כתב רבינו יונה שבעודו תאב לאכול יניח מתאוותו לכבוד הבורא וגם זה זובח יצרו ומתכפר לו כי הוא זובח את תאותו וחמדת לבו הקשה ואמרו רז"ל סעודה שהנאתך הימנ' משוך ידך הימנה (גיטין ע' ע"א) ואוכל רק לשובע נפשו שנפשו יהנה מרוחניות המאכל כמ"ש לעיל זה המעט שאוכל אוכל בכוונה הרצויה לפני בוראו באחת משתי אלה הכוונות הנזכרים לעיל בכל אשר בארנו למעלה. ועי"ז כאשר שהוא משבר ומכניע תאוות וחמדת לבבו בכל צרכי הגופניות ותאותיו כן נשבר כח הקליפה והרע והפח נשבר ובכח כוונתו הראוי' מוציא ממנה כל חיות ונצוצי הקדושה שבתוכם השייך לשורש נשמתו ועמהם יצאו עוד נ"ק שבתוך הקליפה כידוע מדברי האר"י הקדוש מה שפירש על פסוק עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. שהוא כאשר ישלוט האדם הבליעל באדם הקדושה ובולע בתוכו ניצוצי הקדושה הנה כאשר מוציאים מתוכו הניצוצות האלו הם מושכים עמם עוד כמה נ"ק ומוציאין בולעו מפיו ונוטלין מאתו כל חיותו ונעשה רע לו. וכאשר הפח נשבר תיכף הניצוצות ההם נמלטו ועולין למעלה למעלה כדוגמת הצפור הנמלט מפח יוקשו אז בעת המלטו מפחו פורח בכח גדול לעלות למעלה ועוף יעופף עד לב השמים. מרוב שמחתו והתאמצו על שנמלט ממצודתו. כן הניצוצות האלו. בעת השיבם אל שורשם עלה יעלו בכח גדול עד שמי השמים ונעשה מהם כתר ועטרה לראש מלך חי עולמים והמה נקראים אבנים המפולמות ומשוקעות בתהום הנאמר בדברי חז"ל (חגיגה י"ב ע"א) כי המה אבני יקר הנחמדים מזהב ומפז ומשוקעין בעומקא דתהום רבה ובהעלות אותן למעלה. אז נעשה אלהי עולם ה' מלך על כל הארץ ומלכותו בכל משלה כי האירו ברקיו תבל וע"כ ראתה ותחל הארץ. והקליפות נשברין והיו לאפס ואין בהוציא החיות מהן. ולכן בעת קץ שאז יבורר כל החיות הקדושה שבהם בכל שורש נשמות ישראל כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שיבטלו לגמרי והיו כלא היו ובורא עולמים ב"ה וב"ש הנכבד והנורא אומר לצבא השמים העומדים מימינו ומשמאלו אף שהכל מקלסים שמי ומתאמצים לעטרני בכתר תפארת בתורה ותפלה וכל מעשי המצות הראיתם כזה איש אשר רוח אלהים בו. ועד כמה גדלה תשוקתו ובערה בו למלאות רצוני להמשיכני אף במקומות אלו הרחוקים ונפרדים ממני. נקט נפשו בכפו ויקח רמ"ח בידו ומסר עצמו למיתה עלי צלל במים אדירים וחרב פיפיות עמו לעשות נקמה בגוים ולאסור מלכיהם בזיקים. אף כל טוב אדוניו בידו העלה עמו מרגניתא דלית ביה טימא. לעטר אותי זר תפארה למען ספר שמי בכל הגוים ותהלתי בקצה הארץ: ראוי לזה שישתמש בכבודי. להיות הכליל עטרת תפארת מה שתיקן למעני בראשו ניתן לו. וכביכול מכתיר עצמו בזה הכתר כמו שסיים (באגדת בראשית) על ענין הלז של קושר כתרים לקונו. בא וראה כמה גדולתו ושבחו של הקב"ה שבשעה שמגיע כתר לראשו מחזיק עצמו לקבל הכתר מעבדיו וממילא האיש הזה מרומם ומנושא בעין כל בעל כנף לאין קץ ותכלית וכל מלאכי מעלה מברכין אותו ומהללין שמו ואו' ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו ואשרי חלקו שזוכ' לכל זאת:
טז. ועל זה רמזו בגמ' (חגיגה י"ב ע"ב) על פסוק והארץ היתה תהו ובהו מכדי שמים אתחיל ברישא מאי שנא דקא חשיב מעשי ארץ תנא דבי רבי ישמעאל משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו השכימו לפתחי השכים ומצא נשים ואנשים למי משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים ע"כ. כי מי שמשכים להודות לשם ה' ולהמליכו וליחדו בעולמו ע"י התורה ומעשה המצות זה נקרא דרכו להשכים. כי כל דרכי' דרכי נועם והתורה מן השמים הוא וכולה שמותיו של הקב"ה ודרכה בכך להשכים עמה לעשות ממנה כתרים לקונו אבל ליחד שם ה' ולהמליכו ע"כ העולם לענדו עטרה לראשו עם דרכי אכילה וגשמיות זה אין דרכו להשכים. וע"כ לזה משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים כמבואר ועל שם זה נקרא מלך הכבוד כי זה כבודו שיתרבה הדר כבוד מלכותו בכל צבאות מעלה ומטה:
יז. וזה הענין רמז בפסוק ושמתי כדכד שמשותיך כלומר להיות האדם מדכה נפשו בעוסקו בדברי גשמיות שלא להרבות אצלו תאוה על תאוה עד שיתחזק ויתגדל כח נפש הבהמיות שבו לבא ח"ו לדרגת שמנת עבית וגומר ורם לבבך וגו' רק לאכול בבחי' ואכלת ושבעת וברכת את ה' וסועד סעודתו רק כדי לברך שם ה' ואז הקב"ה מאיר לו באורו הרב והחזק. וזה והי' כדכד כד בהיפוך אתווין דך שתדכ' את נפשך נפש הבהמיות אז יאיר לך באור שמשותיך ואחר שמיחד כל הארץ ומלואה לאל אחד לה' לבד אז נתאחד ארץ ושמים בבחי' ישמחו השמים ותגל הארץ. ולא נפסק הארץ משמים רק יהי' נשקי ארעא ורקיע אהדדי. ומשניהם בשוה יעלו קילוסו של הקב"ה מן הארץ כמו מן השמים באחדות גמור. וזה והארץ לא תמכר לצמיתות ופי' רש"י לפסיקת עלמין שיהיה ח"ו פסיקה בין עולמות להיות נפסקין זה מזה עולם התחתון מעולם העליון ולא תמכר שיהי' ח"ו פסיקת עלמין רק להתאחד את כולם זה בזה ע"י מעשה איש הנזכר:
יח. מזה היא תוכחה מגולה לרשעים ההולכין בחושך ואור לא נגה עליהם. והי' במחשך מעשיהם ואומרים מי יראנו ומי יודעני וכאילו ח"ו הקב"ה מסיר השגחתו מן התחתונים ואלהים בל ידרוש למעשיהם ואין אלהים בכל מזימותיהם ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. אשר בלבם שאינו משגיח בדברים שנעשו על הארץ כמאמרם ז"ל גבי דור הפלגה שאמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים וכו'. כמ"ש (במ"ר בראשית פ' ל"ח) הרי שהחושך של הרשעים מה שנדמה להם שאלהים הוא בשמים ממעל והוא על הארץ הנפרדת ונבדלת ח"ו מהשגחתו ית' ואין משגיח ממכון שבתו על כל יושבי הארץ. וזה נקרא קיצוץ בנטיעות שקוצץ ופוסל השגחתו ואחדותו שהוא בשמים ובארץ יחד כמ"ש בתרגום על כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא. אשר באמת הסתכלותו והשגחתו א' ומיוחד בשמים וארעא בלי שום השתנות כלל וכלל. כמאמר הקרא משמים אל ארץ הביט שהבטה עצמה שהיא בשמים היא בעצמה בארץ ובסקירה אחת סוקר הכל. אבל המסתיר עצמו בסתרי סתרים ובלבו לומר מי יראני. הוא מקצץ ומפסיק העולמות הארץ משמים. אז ח"ו הארץ נמכר לצמיתות לפסיקת עלמין כנזכר והנרגן מפריד אלוף אלופו של עולם מהארץ התחתונה. וזה רמז תיבת ארץ שהוא א' רץ כי השפעת ברכתו ית' מכונה לריצת והליכת המים ממקום גבוה למקום נמוך וזה א' רץ כשיש האלף אלופו של עולם אז לשם רץ ברכתו: אבל הנרגן המפריד האלוף נשאר רץ לבד ח"ו ונעשה ח"ו צר לארץ ולדרים עליה:
יט. ועל זה אמר הכתוב (ישעיה מ"ב) למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור כלומר שתאמר שנסתרה דרכינו מאתו ואינו משגיח בתחתונים אבל הלא ידעת אם לא שמעת אשר אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ וכח הפועל בנפעל והשגחתו והשפעתו מגיע עד קצהו ואין נסתר מנגד פניו ומלכותו ואמונתו בכל משלה וכשתאמינו כל זאת ישמחו השמים ותגל הארץ כולם כאחד יחד ואחיד בשמיא וארעא והארץ לא תמכר לצמיתות לפסיקת עולם ונשקו ארעא ורקיע אהדדי והוא אחד ושמו אחד. וזה שמסיים כי לי כל הארץ כמו שהשמים שמים לה' והכל מודין לזה כן לי כל הארץ בהשגח' אחת ובסקירה אחת הכל סוקר והכל באחדות גמור בדביקות ובהתקרבות זה בזה. בכח השגחת אל אחד השוה בשניהם ממש: וכל הגדולה והכבוד הזה נעשה ע"י איש התמים הלז שמתמם ומיחד כל עבודותיו לה':
כ. וזה רמז הקרא ויעקב איש תם יושב אהלים שהי' מתמם כל מעשיהו בחוץ כאילו יושב אהלים אהלו של תורה ושל תפלה:
פרק ב
ידבר לבאר מה שיכוין האדם בעת אכילתו אכילה של מצוה כמו המצה בליל הפסח ולילה הראשונה בסוכה ועיו"הכ וכדומה. כי גם בהם לא הותר הרצועה לשבוע בטוב במלוי כריסו למלא תאוותו וצריך גם בהם לחיות מחשבה: ובו יוד עלים
א. אמנם כל אלו הדברים שכתבנו ובארנו ופרשנו היטב בענין התנהגות האדם בעת אשר שם אוכל לפיהו הכל נכון באכילת ושתית הרשות והוא באוכל לחם חול בימות החול שאין מצוה באכילתו וגם לא נצטווה להמנע מאוכל ההיא והוא מדברי הרשות שהרשות נתונה לו שיאכל או לא יאכל. אולם דרכים אחרים וכוונת מחשבה אחרת יש בענין אכילה והנאו' המצו' כמו אכילת מצה בלילי פסחים ואכילה לילה הראשונה בסוכה שהוא חוב' כמו אכיל' המצ' כמ"ש הרמב"ם (פ"ו מהלכות סוכה הלכה ז'. ובטור ש"ע א"ח סי' תרל"ט ס"ג) ואכילת הקרבנות וקדשי המזבח. ואכילת שאר הימים טובים ואכילת עיוה"כ שכל אלו מצוה לאכול מן התורה או מדברי סופרים. וגם אכילת שלש סעודת של שבת ק' בכלל הזה אכן באכילת ש"ס של שבת ק' יש עוד דרך וכוונה אחרת חוץ מזה כאשר נבאר באר היטב. כי הנה גם באכילת המצות ותענוגי שבת קודש צריך אדם לכוין בהם לעשותן לשם פעלן. כאשר נבאר כוונתן למטה אבל לא ח"ו שבאכילת ש"ק או בשארי המצות. הותר הרצועה לשבוע בטוב ולמלאות כריסו באכילה ושתיה למלאו' תאותיו והנאת הגופניו' בזה וכבר אמרו חז"ל (במ"ר מובא בשל"ה מסכת עמוד השלום) שאל מין אחד את ר' עקיבא למה אתם עושין מועדין והלא כתוב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. א"ל מי כתוב חדשי ומועדי שנאה נפשי חדשיכם ומועדיכם כתיב בזמן שאתם מכוונין להנאות גופיכם בלבד הם שנואים אבל אם הם לעבודתי אינם שנואים ואינם עלי לטרוח אלא אהובים וחבובים. ועוד אמרו וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אלו בני אדם שאוכלין ושותין ומשתכרין יותר מדאי כסבורין שמענגין שבתות וי"ט וכו' ע"כ הרי שגם בשב' וי"ט לא ניתן רשו' להתענג בדשן נפשו למענו ולמען תאוותו וחשקו. ואלו הממלאים בטנם באוכל למלאות רעבון נפשו כסוס כפרד אין הבין אם אוכל לכבו' שבת או לכבוד עצמו דורש לא באלה חפץ ה' כידוע להרוצים לדעת את ה' באמת. וע"כ גם בשב' ובמצוה צריך לחיות המחשבה בעת האוכל. ונבארם על נכון:
ב. והוא על פי מה שאמרתי על מאמר חז"ל (מ"ר ויקרא פ' ט"ו) כיון ששמעו ישראל פרש' נגעים נתיראו אמר להם משה אל תתיראו אלו לאומות העולם אבל אתם לאכול ולשתו' ולשמוח כו' והוא פלאי להעשו' ח"ו כהפקר. לאכול ולשתו' ולא נאמר מה יהיה בסופינו ושלמה כשאמר שמח בחור בילדותך וגו' סיים ודע כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט והאלהים עשה שיראו מלפניו. והנרא' בביאורו. כי הנה חלקי נפש רוח נשמה חיה יחידה שיש בכל איש הישראלי נכלל בכל חלק וחלק מה' בחי' אלו ג"כ חמשה חלקים אלו למשל בחלק הנפש יש בחי' נפש שבנפש ורוח שבנפש וכן כולם. וכן כל חלק מחלקים אלו כולל בתוכו ה' בחי' אלו. ואך עתה רצונינו לדבר בחמשה חלקי הנפש לבד כי הוא הנצרך לנו לענינינו פה. ונפרש במה יקנה האדם בנפשו החלקים אלו נר"ן ח"י. כי ידוע שנפש פירושו לשון רצון ותאוה כמו שפרשו המפרשים על פסוק אין נפשי אל העם הזה והנ' לא דיברה תורה במתים. וכבר האריכו הספרים הקדושים וגם אנחנו גלינו טפח וכסינו טפחיים לעיל (בענף הראשון) בגנות האנשים האלה המתאוים בעם ונפשם ותאותם בבחי' נפש הבהמיו' לבד להיות מתאוה לאכול ולשתו' ולילך בהנאות ותאות הגופניות כדרך הבהמה. ואף מותר האדם מן הבהמה עבור שמכריח גם את הצורה בחי' נפש החיונית וחלק הרוח שבו להלוך עמהם להדמות לחומר ולהתגשם כמותו. ונעשה כבחי' וימררו את חייהן בעבודה קשה שהמה נותנין מרירות לחייהן וגם נפשו מרה לו להיות גם חיותם עובד בחומריות וגשמיות כנפש הבהמ' וזה רשעים בחייהן עם חייהן קרוים מתים. כי גם חיות שלהם נעשה בבחי' מ"ת מ"נא ת"בירא שהיא הקליפה השולטת בגשמיות העוה"ז. והמה אינם נכנסים כלל לגדר בחי' הקדושה אף בחי' נפש שבנפש והמה חוץ לשלש מחנות נ"רן שבקדושה. מאחר שאינם שמים לבם להטות נפש תאותם אל דרך התורה ויראת ה' ואין מעצור לו נגד תאות נפשם הבהמיות וחומד דווקא למלאות כל תאות לבו ודאי שאין לו חלק בקדושה כלל. ועליהם אמר שלמה בחכמתו (קהלת י״ב:א׳) וזכור את בוראך בימי בחרותיך עד אשר לא יביאו ימי הרעה וגו' עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרוץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור ואמרו חז"ל (שבת קנ"א ע"ב) עד שלא ירתק חבל הכסף זה חוט השדר' ותרוץ גילת הזהב זה אמה. ותשבר כד על המבוע זה הכרס ונרוץ הגלגל אל הבור זה פרש וכה"א וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם א"ר הונא ואמרי לה א"ר חגא אלו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים אמר רבי לוי אמר רב פפא אמר רב יהושע לאחר ג' ימים כריסו נבקעת ונופלת לו על פניו ואומר לו טול מה שנתת בי ע"כ ושפלותם וגנותם ידוע לכל:
ג. אמנם הרוצה לתקן עצמו ולהתחיל ליכנס בפנים גדר קדושת נר"ן. ראשית התחלת כניסתו לחלקים אלו הוא להיות לבו בידו ולא ימלא כל תאותיו בכדי שלא להגדיל כח החומריות שבו על כח הצורה וכל ימיו לא יאכל אכילה גסה עד שתתמלא כריסו אלא יניח משובעו. והיה כי ירעב יאכל עד כדי שבירת רעבונו בלבד ולהניח מתאוותו ביותר מן הצריך לו לקיום גופו ונפשו כאשר הארכנו לעיל עיין בכל דברינו שם וה"ה בכל דברי תאות הגופניות. ובפרט להמנע בכל צרכיו מדברי' המזיקים את הגוף וכתב הרמב"ם ז"ל (שם פ"ג הלכה ב') בלשונו וישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאו' ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועלין לגוף. אם מרים ואם מתוקים וכו' ע"כ ומכ"ש דכש"כ חליל' וחלילה דבר המזיק לנשמתו דאפילו איסור קל של דבריהם כל דהוא ואפילו ספק איסור וחמור העובר על ספק איסור מודאי איסור כאשר כתב הקדוש רבינו יונה ז"ל (ברכות ריש פרק קמא) וז"ל וזהו עיקר הירא' ליזהר מהספיקות ושלא לעשו' המצות ע"ד ההרגל שעונש הספק יותר מהודאי. וכן מצינו שעל הודאי מביא חטאת ואמרינן דחטאת דוקא כלומר שאפילו לא יהיו דמי כשבה או שעירה שיביא לחטא' אלא דנקא די לו בזה ודנקא הוא מעה והו' שתות הדינר כדאמרינן שש מעין כסף דינר ואם מביא אשם על הספק כגון שהי' לפניו ב' חתיכות א' של שומן וא' של חלב ואכל א' מהן ואינו יודע איזה מהן אכל צריך להביא ב' סלעים שהם מ"ח מעין כי הסלע ד' דינרין והדינר ו' מעין אשתכח דב' סלעים הוו מ"ח מעין ועל הוודאי סגי במעה א' בלבד וכו' ע"כ. ובעוד נפשו ותאותו בו ישים דעתו ומחשבתו בתור' שלא להמרו' בזה עיני כבודו ית' חלילה ומחמ' זה כח נפש הקדושה מתנוצץ עליו והאדם העוש' זאת בשלימות גמור מחמת יראת אלקים שעליו שלא יכנס ח"ו לגדר שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וגומר ונאמר פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת וגומר הנה בזה קונה לו חלקי נפש שבנפש אשר בקדושה בשלימות המדריגה השניה אשר לפנים מזה הוא:
ד. אדם שזוכה לקדש עצמו במותר לו פי' אפי' זה המעט שאוכל המותר לו וצריך לו לאכול ולשתות לקיום גופו ונפשו לא יאכל עד אשר ימצא בו מקום לה' כאשר הארכנו למעלה וכלשון הש"ע שהבאתי שם אפילו אם היה רעב וכו' אם כוונתו להנאת עצמו אינו משובח ועליו נאמר יודע צדיק נפש בהמתו כי יודע מלשון שבירה ע"ד ויודע בם אנשי סוכת והצדיק משבר נפש הבהמיו' שלו שאף בעת המותר לו נעשה בו לא אפשר ולא מכוין ואינו מכוון בשום אופן להנאתו כי אם להיות נטפל להמצוה והכל כידוע וכאשר בארנו היטב למעלה ופורש מצ"ט שערי היתר כדי שלא יבא לידי איסור ח"ו. והדרגא זו נק' קדושים תהיו ופרש"י הוו פרושים מן העריות וכו' ומה מאוד יתמהו דברים כאלה דהפרוש מן העריות יקרא קדוש. ורז"ל אמרו (יבמות ב' ע"א) איסור קדושה שניות מדברי סופרים ואמאי קרי ליה איסור קדושה אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש אמר לי' רבא וכל מי שאינו מקיי' דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי מקרי וכו' הרי שהפרו' מאיסור של דברי סופרים לא רצו חכמים לקרותו קדוש. ומכש"כ הפרוש מן העריו' שהוא מן העבירו' החמור' שבתורה וכו' מג' שאמרו בהם יהרג ואל יעבור ואיך אמר דהפורש מהם קדוש יאמ' לו ולדברנו יאמר דאפילו שנכנס לעשו' צרכיו בעת המותר והצורך לו ירא' לפניו שהאד' הוא דמות דיוקנו של אביו שבשמי' כי בצל' אלהים ברא אותו ולא נאוה לו לטנף עצמו בטינוף טינופת הזה חמת מלא צואה ופה מלא דם כמ' חז"ל (בשבת קנ"ב ע"א) אם לא שמוכרח לעשותו לקיים מצות בוראו להוליד בנים עוסקים בתורה או לפרוע חובו מצות עונה האמורה בתורה או שארי דרכים הנזכרים (בטור א"ח סי' רמ"א ע"ש) ודומה לו כמי שכפאו שד. באופן שיהי' נפרש ממחשבת העריות שהוא מחשבת התאוה החזקה שבקרבו ולא יכוין להנאתו. ואף שלא אפשר לו שלא יהנה יהיה כעין לא אפשר ולא מכוין וזה הדרגא נקרא קדושה שמקדיש עצמו בעת המותר לו. ולו נאה לקרותו קדוש כי הקדיש תאותיו לה'. ולזה כשאמרה התורה קדושים תהיו פרש"י ז"ל מה ענין קדושה הלז ואמר הוו פרושים מן העריות פי' ממחשבת העריו' כמבואר. ומזה הדרגא קונה אדם לעצמו בחי' הרוח ונשמה שבנפשו ובדרך שבארתי [בשורש הראשון ענף ג'] אם אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ודרגת הנשמה היא בחי' קדושה כנודע:
ה. ולמען קנות האדם בנפשו חלק המוחין שה' חי' יחידה שיהי' נפשו נשלם בכל בחינותיה. הנה אלו הבחי' אי אפשר לו לקנות כי אם ע"י סעודות מצוה והיא אכילה שנצטוינו עליה בתורה או בדברי חז"ל כמו אכילת הפסח בזמן שבהמ"ק קיים ואכילת מצה בלילי פסחים ואכילה בסוכה לילה ראשונה ובשר קדשים ואכילת עיוה"כ ואכילת שבתות וי"ט שבאלו מצוה גמורה לאכול ולשתות וכל זאת אחר שמטהר ומזכך את עצמו בבחי' שבירת תאותו ונפש הבהמיו' שלו כמבואר וכוונתו נכונה באמת לאמתו רק לקיים מצות בוראו שצוה בזה המצוה ולעשות רצונו ונ"ר לפניו ית"ש כמו בשארי מצות המעשיות מצוה לאו ליהנות ניתנו שאין רוצה לקבל הנאות גופו מהם אז המצו' מסייעתו לעורר חיות האמת בכח הלז להיות חלק הנפש מוטהר בכח האור עליון שבמצוה כיון שהוא עושה עם נפשו ותאותו מצות ה' ומיחד עצמו בכל תאות לבו לשם ה' שהזהירו ככה גם הוא מקבל מיחוד העליון שנעשה במצוה הלז ונשלם בזה חלק נפשו בכל ה' בחינותיה נר"ן ח"י באמתיות רב בשלימות נפלא וכל ה' חלקים אלו יש בחלק הרוח ואדם יכול לבוא להשיג את כולן ע"י עסק התורה. בפשטותיה ובאור הבהיר המאיר בה וברזי התורה. ונבארם אי"ה (בשורש הז' ענף א') וכן בחלק נשמתו יכול אדם להשיג את כולן ע"י עסק התפלה במחשבה טהורה ונכונה לפני בוראו. ואך כבר כתבנו שאין אנו מדברים עתה כי אם בחלק הנפש. כי הוא שייך לענין אשר אנו עתה בביאורו ולזה רמז סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. פי' אף הנפש שמוצב ארצה סמוך אל הגוף שנברא מן הארץ עפר מן האדמה. והוא הדרגא התחתונה שבחמשה חלקי נר"ן ח"י אעפ"כ יש בה בחי' ומעלות ודרגות משונות זו מזו עד שראשה מגיע השמימה:
ו. ובזה יש לפרש מה שאחר החטא אדם וחוה עשה להם ה' כתנות עור וילבישם ולמה דוקא בעור הלבישם. אך הנה אמרו רז"ל אדם הראשון פגה אכל (כלו' תאנה שלא בזמנה) והאר"י הקדוש המשיל חטאתם לענין הזיווג שלא המתין עד שבת כידוע ולפי דברי שניהם נפרצו בגדר בחי' הנפש שבהם. להיות חלקם בקצת דקצת בבחי' המתאוים בעם נוטה לנפש הבהמיות וע"כ עשה להם כתנות עור לאשר שהמשיכו עליהם בחי' הבהמיות הוכרחו ללבוש בגדים מבחי' הבהמה ושידעו בזה במה הגדילו חטאתם:
ז. ולזה רמזו רז"ל [מ"ר בראשית פ' ב'] בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנו' אור באל"ף כי הוא בכח תורתו הקדושה הכניס כל תאוותיו שיהיו רק בדרך התורה כנאמר למעלה. ויצא מגדר נפש הבהמיות והפשיט מעליו חלק העור של הבהמיות להכניס במקומה אור התורה להיות בבחי' וראשו מגיע השמימה. ועי"ז גם הכתנות שהוא הלבוש החיצון שבו והיא דרגת הנפש החיצונה כולם נעשה אור בבחי' חיות ואור הקדושה ותתלהב גם נפשו לגודל דביקות והתקרבות לשמו הגדול שלא לחשוק לשום דבר שבעולם כי אם לשמך ולזכרך תאות נפש שתאות נפשו היה רק לשמו הגדול ותחת עור הבהמיות נעשה אור הגדול וחיות הרוחניות ע"כ רמז שבתורתו של ר' מאיר שעם כח תורתו עשה גם הכתנות בחי' נפש ג"כ אור כמבואר ועם זה יתפרשו דברי המדרש על נכון כי הנה ידוע שהנגעים אינם באין כי אם בהסתלקות נפש דקדושה כמ"ש בזוה"ק [תזריע מ"ו ע"ב] ומפרש שמה שאמרו ז"ל הנגעים באין על לשון הרע פי' שמחמת הלשון הרע מסתלק מאדם נפש דקדושה ושורה עליו נפש הבהמיות ואז נגעים באין עליו ולדברינו הסתלקות נפש דקדושה בא גם מצד אחיזת האדם בנפש הבהמיות בעניני תאות עוה"ז דוגמת חטא אדם וחוה ונרמז חטא זה בכתנות עור. וז"ש אדם כי יהיה בעור בשרו פי' שיבוא לדרגא הראוי להלביש עור על בשרו כענין כתנות עור הנזכר בקרא ע"כ והיה בעור בשרו לנגע צרעת כיון שבא לדרגא זו שיהי' עור על בשרו והוא מחמת שליטת נפש הבהמיות שבו והסתלקות נפש הקדוש ודאי שיבוא עי"ז לנגע צרעת: והנה נגעי האדם אינם מוטהרים ומסתלקין כי אם כאשר ישוב האדם מחטאו אשר באו עבורו אז יטהרו כמבואר ברמב"ם הקדוש (פ' ט"ו מהלכות טומאת צרעת הלכה י') לפי דרכו ע"ש ותמצא נחת. וגם לפי דרכינו כן הוא כי בהשים אדם עיניו ולבו על זה מאין באו הנגעים אלו עליו. וירצה ליטהר מצרעתו אז והובא אל הכהן פי' שיובא הוא בעצמו בכל תאוות וחמדת נפשו אל הכהן. להיות כהן מכהני ה' שיעבוד את ה' עם כל תאותיו בכל הבחי' שזכרנו או להיות נטפלים למצות ה' או לעשות עם תאוותיו מצות ה' בשלימות גמור. או פי' שיובא אל הכהן שיורו אותו הכהנים הלוים כדת מה לעשות להשיב נפשו ואז והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וזה שאמר המדרש אל תתיראו אלו לאומות העולם שהמ' לגודל תאוות הגופניות והגשמיות שבהם בכל צרכיהם ובפרט באכילה ושתי' האוכלי' למעדנים למלאות בטנם ותאותם באכילה גסה ורבה כאשר יוכלו שאת ונמשל כבהמות נדמו. להם ראוי שיבוא נגע צרעת בעור בשרם כי עור בעד עור המה מלבישים עצמם בעור נפש הבהמיות. וממילא נגע צרעת בעור בשרם שבא מנפש הבהמיות כנזכר אבל אתם כבר צוויתי אתכם ואבדיל אתכם מן העמים שיהיה הבדלה והפרשה גדולה ביניכם אף בדברים השוה ביניכם כמו עסקי אכילה וצרכי הגוף ואתם רק לאכול ולשתות ולשמוח. כלומר אכילה ושתיה שלכם הלא הוא רק כדי לשמוח עי"ז בה' ובתורתו או בשמחת אכילה מצות גופ' כי תדע שענין השמחה הוא רק בקדושה ובה' כמו שמחו בה'. שמחו צדיקים בה' ושמחת לפני ה' אלהיכם ושלמה המלך ע"ה אמר ידעתי כי אין טוב כי אם לשמוח ואומר כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה וכדומה הרבה באין מספר. כי השמחה שאדם שמח שלא לשם מצוה לא נקרא כלל שמחה בלה"ק רק שם שחוק או הוללות וכדומה אבל לשון שמחה הוא רק שמחת הקדושה. ואף לשמחה מה זו עושה פרשוהו רז"ל (מ"ר קהלת על פ' זה וכן הוא בילקוט) וז"ל לשחוק אמרתי מהולל אמר רב אדא בר רב כהנא מה מעורבב שחוק של אומות העולם שעושין בבתי טרטיאות וע"ז שלהן ולשמחה מה זו עושה מה שמחה של ת"ח שם. וכן לכה נא אנסכה בשמחה פי' ג"כ על התורה שמשמחת לבו הרי שנדחקו לפרש לשון שמחה שיהי' כוונתו אל התורה ושאר שמחת מצוה: ושמעתי בשם הרב הגאון הקדוש בוצינא דנהורא אריה דבי עילאה האלהי. המנוח מוהר"ר לוי יצחק זלה"ה זי"ע ועל כל ישראל שהי' אב"ד דק"ק בארדיטשוב. שהי' להפלא בעיניו. על הנכתב במגילת אסתר ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לך. מאין בא לו זו הבחינה של שמחה שהוא בחינת הקדושה ולא נאוה להמן להכתב בו כך. ואמר שבא לו מסעודת אסתר המלכה שנדבקו בו חיות ניצוצי הקדושה אשר במאכל הצדקת אסתר המלכה. ומזה נצצה בו והופיע בתוכו בחי' הקדושה ויצא שמח ואסתר המלכה עשתה זאת בכוון להזמין המלך והמן אל המשתה. ואחשורוש שלא היה כ"כ חזק ברשעו כמו המן מיד כשנדבק בו אלו הניצוצות נהפך לבו ואמר מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן. והיה מתמיה איך יכול להיות כזאת כלל והמן שהי' רשעתו גדול ולא היה כח בהניצוצות להפכו לגמרי ולכן אע"פ שיצא שמח וטוב לב שהוא בחי' קדושה: אבל כראות המן את מרדכי וגומר וימלא המן חמה. כי הי' כח שניהם בו. נחזור לענין המדרש אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח ולשמוח דייקא שהוא שמחת הלב בה' ע"י אכילה או שמחת מצוה. וכבר נצטויתם על זה מפי שתהיו פרושים ונבדלים בזה מכל העמים אשר על פני האדמה ומאין יבואו נגעים עליכם. וזה היה כוונת שלמה ע"ה שאמרתי ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב וגו' כי אם לאכול ולשתות ולשמוח וגומר שנדחק רש"י ז"ל בפירושו ולפי הנזכר יבוא על נכון ממש כפי המדרש הנזכר:
ח. והנה גם אכילת שבתות קדשינו לא נגרע ערכו מכל אלו סעודת המצוה שהזכרנו כי הוא חיוב גדול ומעלתו גדלה עד בלי שיעור וערך כמבואר בזוהר יתרו ונביאנו לקמן והכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם כדאיתא (בפסחים ס"ח ע"ב) וידוע אשר קדושת שבת ק' נחלק לשתים חלק אחד הוא הנקרא שבת לה' שהוא הנותן לישראל להודות בו לשם ה' כאומרו ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ואמר לפיכך יפארו ויברכו לאל יצוריו ושבח יקר וגדולה וכבוד יתנו למלך יוצר כל המנחיל מנוחה וגומר. כמבואר (בזוהר ויקהל) הוא בדברינו למעלה (בשורש הראשון ענף ג') ואמרו במסכת מגילה (יב ע"ב) אמר רבא יום השביעי שבת היה שישראל אוכלים ושותין ומתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות וכו'. ועוד ניתן יום שבת קודש לעסוק בתורה כדאיתא במדרש ובזוה"ק והובא בדברינו למעלה. ודברי הכל בשבת ניתנה תור' אף אור התורה ורזין דאורייתא צריך אדם לחדש ביום השבת למי שזכהו הש"י להבין בהם כמ"ש (בזוהר שלח קע"ג) וז"ל זכאה איהו מאן דנשמתי' בשבת אסהידת קמי מלכא על חדושא דאורייתא דקב"ה וכל פמליא דילי' וכל אינון נשמתין דצדיקייא דהוי בגן עדן כולהו מתעטרין בההוא מלה כו' עד דאמר קב"ה אתכנשו ושמעו קדושא ומילין חדתין דאורייתא משמי' דפלניא בר פלניא כמה אינון דנשקין על רישיה כמה צדיקייא מעטרין ליה כד נחתין זכאה חולקהון דכל אינון דמשתדלין באורייתא יומא דשבתא משאר יומין ע"כ. וזה הכל נקרא שבת לה'. וחלק השני הוא הנקרא שבת לכם שהוא מה שהחיוב להתענג בו במאכל ובמשתה כמ"ש ברמב"ם (פרק ו' מהל' שבת הלכה ז') וז"ל איזהו עונג שבת זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם וכל המרבה בהוצאות שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים ה"ז משובח. (וכן הוא בטור ובש"ע א"ח סימן רמ"ב) ע"ש. ומבואר במדרש חז"ל בשעה שצוה הקב"ה למשה על מצות שבת נתכרכמו פניו של משה. אמר לו הקב"ה משה את סבור שלרעתך אני נותן לך השבת לא נתתי אותו אלא לטובתך כיצד את' מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנ' את נפשך ואני נותן לך שכר כו' ע"כ:
ט. ובזה אמרתי דבר נאה ומקובל על מאמר חז"ל (שבת י' ע"ב) לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם וכו' ע"כ ויש לעורר על מה שאמרו בלשון מתנה טובה יש לי. הלא כשאחד יש לו דבר ורצונו ליתנו במתנה לאחר נקרא מתנה אצל המקבל. ולא אצל הנותן יקרא לו שם מתנה רק דבר או חפץ והי' לו לומר חפץ יש לי בבית גנזי ואני מבקש ליתנה במתנ' לישראל. ומה זה מתנה יש לי אכן יבואר לשון חכמים על פי המדרש (שמות פ' א') על פסוק וירא בסבלותם ראה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום א' בשבוע הוא מת ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום א' בשבוע הם מתים אמר לו לך ועש' להם כמו שתאמר הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח ע"כ. ומבואר בספר תנא דבי אליהו שהיו מתאספין יחד והיו מזכירין שהמה בני אברהם יצחק ויעקב ונשבעין זה לזה שלא ישנו את שמם ואת לשונם ושיהיו גדורין בעריות וכו' והדבר הזה חביב מאוד להקב"ה שאף ביום שנחו מאויביהם לא עשאוהו יום הבטיל' ולצחוק בו בהבלי עולם אך פנו לבבם אל האלהים מן העבוד' וזאת עשאוהו בעצמם אשר לא צוה אותה ה' בזה רק מדעת עצמם עשו כזאת. והיה זאת נחשב לפני הקדוש ב"ה כאילו ישראל נתנו לו מתנה זה השבת וע"כ אמר מתנה יש לי שקבלתי מתנה מישראל ושבת שמה. ואני רוצה ליתנה לישראל בכדי שיהיו מצווין ועושין ויקבלו שכר על זה כי גדול המצוה ועושה כמאמר חז"ל (ע"ז ג' ע"א) ומה גם שזה שקבלתי מהם הוא רק בחי' שבת לד' לבד שכך עשו במצרים שהיו מזכירים שהם בני אוהבי ה' ונשבעין כנ"ל ואני רוצה ליתן להם גם בחי' השבת לכם שיהיה אדם אוכל ושותה ומהנה את נפשו ויקבל שכר עליו כי כן צויתי להם וזה מרומז בפסוק שמביא הגמ' ע"ז ואתה דבר אל ב"י אך את שבתותי תשמורו וגו' עד לדעת כי אני מקדשכם. למה נשתנה מקום זה שכתוב בו שבתותי לשון רבים משאר מקומות שכ' שבת לה' לבד ובתחילת נתינת השבת אומר ראו כי ה' נתן לכם השבת. ומה כוון בכאן לקרותו שבתותי. אכן לפי שציוה הקב"ה למשה ואתה דבר וגו' לדעת שיודיע להם מקודם את המתנה החשובה שרוצה לתת להם ואפשר שיאמרו כבר קיימנו אותו במצרים מדעתינו ע"כ נתחכם הקב"ה ואמר להם את שבתותי שתי שבתות אני מצוה לכם א' השבת לה' שתהיו בבחי' מצוה ועושה וא' השבת לכם שתהנה את נפשך ותקבל שכר מה שלא הי' לכם במצרים בחי' זו וע"כ נכונים דברי הגמ' בלשון מתנה ולמדו מפסוק הזה כמבואר ואפשר שזה רומז רש"י זלה"ה שכתב (במסכת ביצה י"ז ע"א) ענין זה של מתנה טובה וכו' עד לדעת כי אני ה' מקדשכם ומסיים וז"ל רישא דקרא אך את שבתותי ורוצה אני שתודיעם מה מתנה חשובה אני מבקש ליתן להם לכאורה מה בא רש"י ז"ל ללמד את ב"י מקרא כתוב ודרדקי דבי רב יודעין אותו וגם משנה מלשון הגמרא שבגמרא כתיב ליתנה לישראל והוא כתב ליתן להם אם שנכון גם לפי פשוטו עכ"ז אפשר לרמז בו דברינו אלה שהוקשה לו על תיבת מתנה כקושייתינו ותי' כנזכר וע"כ אמר רישא דקרא אך את שבתותי לרמז על שני השבתים אלו ואני מבקש ליתן להם להם דייק' לצרכיהם שהוא בחי' גם השבת לכם וע"כ אמר מתן שכרה לא עבידא לאגלויא ולכאורה הלא מתן שכר של כל המצות נסתרה כמאמ' חז"ל (ילקוט רמז תתמ"ו) ע"פ אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה ולדברינו יאמר שזו הבחי' שיקבלו עוד שכר על הנאת אכילה ושתי' זו הוא מילתא דלא עבידא לאגלויא שיהא שום קבלת שכר על זה אם לא שגילה הקב"ה בעצמו ואמר אכול ושתה:
י. ובזה נכון דברי המדרש שהבאתי לעיל שמא את סבור והוא תמוה בעין כל רואיו שמשה יהיה סבור שלרעתו ניתן לו השבת. והנראה בו על פי דברי התוספות (ע"ז ג' ע"א) טעם שגדו' המצווה ועושה מפני שדואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו. והוא דווקא לענין קבלת שכר מפני שיצרו גדול במצוה ועושה ומקטרג עליו שלא לעשותו. לכן כשכופה ליצרו ומקיים הצווי ראוי לו לקבל שכרו משלם. אבל אינו מצווה ועושה אין יצה"ר מקטרגו כ"כ אבל לענין רוב אהבה לבוראו שיהיה ניכר באדם התלהבות האהבה לבוראו יותר גדול אינו מצווה ועושה. ע"כ לגבי משה שהיה עבודתו עבוד' ה' בשלימות. שלא ע"מ לקבל פרס כאשר יבואר אי"ה בדברינו (בשורש השמיני) היה אצלו חשוב יותר אינו מצווה ולכן אמר לו אף לפי דרגתך לא לרעתך אני נותן לך לגרוע אהבת מצותיך בזה אלא אני מוסיף לך בחי' שבת לכם שלא עשית מדעתך ואכול ושתה ומהנה את נפשך וקבל שכר נחזור לענין במצות השבת לכם אשר נצטוינו בו מפי הבורא יתברך ונדמה אכילתו לאכילות הנאות בשארי המצות. שכתבנו למעלה שצריך לכוין בהם רק כדי לקיים מצו' בוראו ואחר טיהר וזיכך תאות נפשו מכל וכל. שלא יכוין בשום אופן הנאות מלוי כריסו ותאותו כי מצות לאו ליהנות ניתנו. ושיקנה על ידי זה חלק חיה יחידה לנפשו. וכן ממש במאכל שבת קוד' לא נגרע דבר כמוהו כמוהם בשוה:
פרק ג
ידבר לבאר עוד בחי' אחרת באכילות שלש סעודות של שבת קודש חוץ מן הכוונה המבוארת לעיל. והוא מה ששייך רק בשבת לבד לפי גדולת ערכו ולית דכוותיה בשאר אכילות: ובו י"א עלים:
א. ואולם עוד יש בחינה אחרת בענין אכילת שבת ק' והיא מעלה גדולה ונפלאה ששייך דווקא בשבת לא כן בשאר הנאת המצות ועי"ז יתפרשו דברי המדרש הנזכר אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח. עוד בדרך אחר על נכון כי הנה בארנו היטב (בשורש הראשון) אשר זה הוא ענין מעלת מצות יום שבת מכל שארי המצות שבשאר המצות כוונתינו שנעשה ע"י פעולתינו ועשייתינו. בסודות תיקוני הפרצופים והעולמות הקדושים. אשר אנחנו עושין בארץ דוגמתם וכן יתעורר למעלה בשורש המצות שיתוקן שם כפי ערך כוונתינו יתר עליהן מעלת השבת שכל הפעולות וגודל המעלות הכל נעשה ממילא לרוב עוצם קדושתו ואור א"ס ב"ה השופע בכל היום והלילה וא"צ לשום אתערותא דידן. אך אנו מכוונין בכל תפלה לאיזה פעולה הנעשה מאליו למעלה כך אנו מכונין למטה בדרך במעשה ידיך ארנן שמבואר שם היטב ואף אנו נאמר כאן זה החילוק ויותר מזה ולהבינך היטב בזה. אבאר לך אמתיות ענינו. ואקדים לך כמה מאמרי חז"ל בזה הנה בגמרא [ביצה י"ו ע"א] אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל מצות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא. חוץ משבת שנתן להם בצנעה שנאמר ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם אי הכי לא ליענשו נכרים עליה שבת אודועי אודיענהו מתן שכרה לא אודעינהו ואיבעית אימא מ"ש נמי אודעינהו נשמה יתירה לא אודעינהו דאמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו וכו' עד כאן ופירש"י לא לענשו נכרים עליה ואנן אשכחן שחזר הקב"ה והענישן על התורה ועל המצות דכתיב וזרח משעיר למו וכו' נשמה יתירה רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו: וכן הוא במדרש רבה (בשלח פ' כ"ה) ראו כי ה' נתן לכם את השבת לכם ניתנה ולא לאומות העולם וכו' עד וכן הוא אמר ביני ובין בני ישראל ע"כ וכן הוא מפורש בזוה"ק (יתרו פ"ט ע"א) זכאה חולקיכון ישראל קדישין בעלמא דין ובעלמא דאתי דא הוא ירותא לכון מכל עמין עכו"ם ועל דא כתיב ביני ובין בני ישראל וכן הוא בפ' בשלח [ס"ג ע"ב] ר' ייסא אמר וכן נמי כנסת ישראל אקרי שבת בגין דאיהו בת זוגו ודא היא כלה דכתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם לכם ולא לשאר עמין הה"ד ביני ובין בני ישראל ודא היא אחסנת יריתת עלמין לישראל וכו' ע"כ וצריך להבין למה דווקא במצות השבת יהיה כן משא"כ בכל מצות התורה שחזר הקב"ה על כל אומה ולשון בשוה עם ישראל. ומפני מה יהיה נשמה יתירה של השבת ירושה לישראל לבד חלוק משאר מצות התורה עוד אמרו (שבת קי"ט ע"א) אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניא מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף. אמר לו תבלין אחד יש לנו ושבת שמו שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף אמר לו תן לנו הימנו אמר לו כל המשמר את השבת מועיל לו ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו ע"כ. וגם זאת צריך להבין אם התבלין הוא מחמת גודל אור והשפעת הקדושה שביום זה שהוא על כל העולמות ומתברך מזה גם גשמיות המאכל להיות מוטעם בטעם היפה ולהיות ריחו נודף. קשה גם באינו משמר את השבת היה ראוי להיות כך. ואם אדם חטא שאינו משמרו בהמה מה חטאה. זה הבשר ושאר אוכלי שבת מה עשו שלא יקבלו בשוה מתבלי שבת עם שאר אוכלין שאצל משמרי שבת. ולהבין עוד מה שלכאורה יתמה אחר כל הרעש הגדול. והפלאות הגדולות של מקיימי שלש סעודות בשבת אשר הוא ממש בלי שיעור וערך ואמרו (בשבת קי"ח ע"א וע"ב) כל המקיים ש"ס בשבת ניצול משלש פורעניות מחבלי של משיח ומדינה של גיהנם ומלחמת גוג ומגוג ונותנין לו נחלה בלי מצרים וניצול משעבוד מלכיות ונותנין לו משאלות לבו ומעשרת בעושר מופלג כדאיתא שם. וכפלים לתושיה מבואר בזוה"ק [יתרו פ"ח ואמור] ע"ש באורך מגדולת מעלתו בלשונו. ומאן דאשלים תלתא סעודתי דשבתא קלא נפיק ומכרזא עליה אז תתענג על ה'. ובעי בר נש למחדי בסעודתא ולאשלמא אלין סעודתי דאינון סעודתי מהימנותא שלימתא דזרעא קדישא דישראל מהימנות' עלאה ודא דילהון ולא דעמין עכו"ם ובגיני כך אמר ביני ובין בני ישראל. ת"ח בסעודתי אלין אשתמודעין ישראל דאינון בני מלכא דאינון מהיכלא דמלכא דאינון בני מהימנותא ומאן דפגים חד סעודתי' מנייהו אחזי פגימותא לעילא ואחזי גרמיה דלאו מבני מלכא עלאה הוא דלאו מבני היכלא דמלכא הוא דלאו מזרעא קדישא דישראל הוא כו' והרבה יותר כתוב שם במעלת קדושתן אין די באר להעתיק הכל יעו"ש ואם כן הוא מפני מה לא צונו הקב"ה בהם בתורה הקדושה אף לא ברמז ועיקרם נלמד מדברי הנביאים וגם בדברי הנביא לא הזהיר אותנו בחיובו רק דרך שלילה שאם תשיב משבת רגליך וקראת לשבת ענג אז תתענג על ה' אבל לא אמר בלשון חיוב שתקרא לשבת ענג ואם לא תקרא יעניש הקב"ה אותך: ולפי רוב גדולתן במעלה היה צריך להיות אזהרתן. ותדע שמה שכתוב בתורה אצל שבת אכלוהו היום לא קאי למצות אכילה שיצוה על אכילה והא ראיה דלא למדו מזה דבעינן לכם בשבת ולמדו מדברי הנביא והרמב"ם כתב בפירוש שהוא נלמד רק מדברי הנביא. ואכלוהו היום קאי על המן שלא תצאו ללקוט רק שתאכלו מה שלקטתם ביום אתמול. ואף (שבשבת שם) למדו מזה ש"ס מתלתא היום אסמכתא בעלמא הוא כאשר הוכחנו אכן כל אלה באחת יבוארו והוא על פי מאמר הזוה"ק [ויקהל ר"ד ע"א] וז"ל אבל רזא דילה כיון דסלקא האי נקודה ונהורא נהיר כו' כדין אתחברית ואתאחדית בהו ואקרי שבת כו' האי נקודה תתאה סלקא ואתחזיאת ואתקשטת כדין כל חדוה אשתכח לעילא ותתא ועלמין כלהו בחדוה וכו' וכדין נתוסף רוח נשמתא בישראל על כל חד וחד ובהאי נשמת' יתירא נשיין כל עצבא וחימתא ולא אשתכח כד חדוה לעילא ותתא ע"כ וכזה כתב בפ' יתרו שם ורוחא חדא דא מענוגא דהאי עתיקא מתפשטא בכלהו עלמין וסלקא ונחתא ומתפשטא לכולהו בני קדישין לכולהו נטורי אורייתא ונייחין בנייחין שלים ומתנשי מכולהו כל רוגזין כל דינין וכו'. ועוד שם והאי יומא מליא רישא דזעיר אנפין מטלא דנחית מעתיקא קדישא סתימא דכולא ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין תלת זימני מכד עייל שבתא בגין דיתברכון כולהון כחדא וע"ד בעי ב"נ לאתענגא תלת זימנין אלין דהא תליא מהמנותא לעילא וכו': ומאן דגרע סעודת' מנייהו אתחזי פגימותא לעילא וכו' והרבה כתוב שם כענין זה הנה תכין לבך היטב לכל דבריו הללו ותקשיב אזניך למה שנבאר בפירושו ואז אור יאיר לך בהבנתו וממילא יתורצו כל התמיהות שתמהנו בטוב טעם ודעת ונאמר כי כל ענין ענג שבת הוא על זה הדרך מאחר שהוא יום שמחה וחדוה ותענוג גדול לפני צור ישראל ב"ה. ואור שמחת השבת מופיע ומאיר בגודל זיו הדרו ומפיק נוגה בכל העולמות הקדושים כולם. ואין דומה לו בכל ימי השנה כי אור המאיר בו. הוא הארה עצמיות בלתי אתערותינו. ואנחנו עם בני ישראל שנקראו בנים למקום ועמוסים מני בטן. ונשמותינו אפי' נשמת הפחות שבפחותים מאתנו הם חלק אלהי ממעל. ואנחנו חבל נחלתו ובזה החבל אנו קשורים בתקו' חוט השני שעל זה נאמר ויש תקוה לאחריתך. וכל איש ואיש מישראל יש לו שורש נשמתו למעלה ומזה השורש יורד אור מלמעלה אל נשמתו למטה דרך אותו חוט התקוה הכל כידוע ליודעי חן וכשנתעורר החדוה הגדולה והשמחה הנפלאה ורב התענוג בשורש הנשמות שלנו בכל הקומה שלימה ממילא מחיוב להתעורר בתוך כל אחד ואחד מישראל עם קדושו חדוה ושמחה לאין קץ שמחת הנפש והגוף לכל איש הישראלי כפי אחיזת נשמתו ושורש חלקו בהעולמות עליונים ועכ"פ אף להפחו' שבפחותים מוכרח להתעורר תענוג אצלו ביום השבת לפי שאור השב' גדול מאוד ונורא על אור המצות בהארה עצמיות שבו ועוד שנעשה בכל הקומה שלימה ששם שורש נשמת כל ישראל ממיל' ודאי נתעורר בכל ישראל. ומי שאינו מתענג בשבת ק' מעצמו עבור הופיעת האו' ההוא עליו בשורש נשמתו ח"ו מראה בזה שמץ פסול שבו וח"ו נכרת זה החוט התקוה שקשור בו למעלה ולא שדי נופו בתר עיקרו. ח"ו נשמתו למטה נכרת ונחתך משורש נשמתו למעלה ולכך בהאיר אור למעלה אינו מאיר למטה בנשמתו ועי"כ שוטה רשע הזה אינו מרגיש בשמחת אבינו שבשמים: והוא בבחינת רשעים בחייהם קרויין מתים כיון שאינו מקבל מאור החיים מלמעלה. וגם כיון שמורה בעצמו שאין לו שום חלק בקדושה אפי' נפש שבנפש כבר ביארנו למעלה ששם מתנאה לקרותו ע"ש ובזה תבין כל דברי הזוהר שאמר ובההוא נשמתא נשיין כל עצבא. ורוחא חדא מתפשטא לכלהו בני קדישין ומתנשי מכולהו ולא אשתכח בר חדוה לעילא ותתא הכל לומר שכן נעשה ממילא שמשתכחין מהאדם כל מיני עצבות וקטטו' ומעצמו מתמלא שמחה וחדוה מהנשמה יתירה ומההוא רוחא. והכל יורה על האור המאיר בשב' הממלא כל העולמות בשמחה עצמיו' ואמר ת"ח בסעודתי אילן אשתמודעין ישראל דאינון בני מלכא דאינון מהיכלא דמלכא ומאן דפגם חד סעודתא אחזי פגימתא לעילא ואחזי גרמיה דלאו מבני מלכא עילאה הוא דלאו מבני היכלא דמלכא דלאו מזרע' קדישא דישראל מורה באצבע על האמו' דמסעודו' אלו ניכר שהוא מבני המלך ובני היכל המלך. וע"כ מטוב אדוניו טוב לו וכמו שהוא בשורש נשמתו כן מתעורר בעצמו למטה לפי מה שהוא אם בבחי' בן או בדרגו' הפחותים: ואפי' יהי' בבחינ' עבד הקטן שבקטני' אם הוא עבד בהיכל המלך ימולא לבו נחת ביום זה שהוא שמחת כל העולמו' ובכל הקומה שלימ' וממילא מאן דגרע סעודת' אחזי פגימת' לעיל' כלומר שנרא' שמץ פסול שבו שלאו מבני המלך הוא אף לא מעבדי היכל המלך אף לא זרע ישראל כיון שנשמ' מזה שאין לו שום חלק בקדוש' אפי' נפש שבנפש ונכרת משורשו ונפשו נתונ' תחת רשות הס"א והרע ודאי שהוא נבדל ונפרש מזרע ישראל ומשתלח חוץ לשלש מחנות צא צא טמא יקרא לו לקחת אותו בחי' הרעים והס"א כיון שנעשה עבד להם ילך לאדוניו ועבדו וידוע שכל חיבי גיהנם נייחין בשב' כדאיתא בזוה"ק (אמור צ"ד ע"ב) והוא עבור גודל הבהק' זיו האור שמגיע אף שם ואם חייבי גיהנם מרגישין באור השב' והוא אינו מרגיש לכן יהבין עליה חומרא דתלת מילי דינא דגיהנם. ואמר והאי יומא מליא רישא דזעיר אנפין מטלא דנחי' מעתיקא. פי' שכן הוא נעשה ממילא שיורד השמן הטוב אשר על הראש לחקל תפוחין שלש פעמים לנגדם צריך ב"נ להתענג תלת זימנין כל פעם כערך האור השופע ומאן דגרע אחזי פגימתא הכל כמבואר: