סדורו של שבת· רבי חיים טירר מטשטרנוביץ
חלק א
הקדמה
יתברך האל וישתבח האדון הכל אשר ברצוצו האציל וברא ויצר ועשה הכל במאמרו השמים ושמי השמים הנשפעים מאורו. הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם שואפים חיותם מזיוו והדרו. הוא המחיה ומהוה אותם ומטיב להם תמיד כח וגבורה נתן בהם להיות עצומים עושי דברו. ובכל עת ורגע בורא נפשות ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וחבה יתירה נודעת לנו מכל העמים לקרבנו לעבודתו ויקרא בשם ידידיו אשר בחר זרע אברהם אוהבו וימן להם המלך קדושתו ותורתו ומצותיו חקיו ומשפטיו אשר נתן לבני ישראל עם קרובו. את אשר הורישנו ה' אלקינו אותו נירש באהבה ולעבודתו עבודת הקדוש נכספה נפשינו צמאה ותאוה. וחסדי ה' אזכיר אשר גמל עלי להטיב לי השפל והצעיר. לשים חלקי מיושבי בהמ"ד אזני העיר ותמך ימיני לברור לי חלק יפה בדת מורשה ולבחור את דרך הקודש דרכה של תורה הקדושה. ועוד הפליא חסדו לפקוח עיני ולהביט את אשר עלי' אבן יקרה היא מפנינים מרגניתא דלית בה טימא. שבחא דאתא מעלמא עילאה מתנה הגנוזה בגנזי המלך היא מצות שבת דמיקדשא וקיימא מיד ה' עלי השכיל ליתן דעתי ולבי על פרטי קדושתה תמיד מעודי ולשום אותה עטרה לראשי היא כבודי: והנה שבח עצומו של יום קדושת שבת בעצמו לא ימד ולא יספר ולא יערכנו אמרי שפר כי אורו מבהיק ומאיר וכל המשיג משיג לפי כח שכלו כיד ה' הטובה עליו נפשו לטהר:
אמנם הטוב אשר מצאתי ראיתי והבנתי יקר תפארת מרגינתא טבא דאית בה כי מלבד מה שמאור השבת יופיע על אדם השומרו להגין עליו ולהצילו גם בימי החול. וקדושתה מסייע לכל הבא לטהר ומחזיקו נגד יצרו הקשה רק אף גם זאת לזוכה השגת אור השבת בטוב ובנעימים נועם אחר נועם ואשר טעם וראה כי טוב ה' ואשרי הגבר יחסו בו בכל פעם אז תהא יראתו על פניו בכל ימי החול לבל יחטא ויחס' ממנו בשבת הבא לקרתו נופת צוף אשר טעם פן ח"ו כי יחטא ואשם תאבד ממנו היקר והגדול' והתפארת וכלי חמדה שזכה להשתמש בו בשבת שעבר איך יועם אשר לזה רמז הכתוב שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו כלומר שתזכו להיות אצליכם שמירת שני השבתות שוה בלי גרעון מחמת קלקול שבימי החול. ובמה יזכה לזה אמר הכתוב מקדשי תראו שתיראו בימי החול שלא תאבד ויופסד מכם על כל פנים הקדושה משבת העבר: והמוסיף בכשרון מעשים של ימי החול טהרה ופרישה: מן השמים ישקיף ה' להוסיף לו בשבת ברכה וקדושה. וגם רז"ל רמזו לזה אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין כלומר אלמלא זכו כל עדת ישראל להיות עליהם קדושת שתי שבתות בשוה. והוא בעבור שלא יתחלל קדושת ששת ימי המעשה וכשרון מעשיהם כל ימי החול לא יהיה בהם קלקול והפסד לקדושת שבת הבא אז יתקנו כל ששת ימי הבנין על תקונם ועי"ז מיד ימהר ביאת הגאולה כי תיקן ששת ימי הבנין הוא שלימות תיקון הגמור כמו שרמז הזוה"ק (פ' נח ע"ב ע"ב) עד דיתחזי הקשת בגוונין נהירין ויתנהיר לעלמא וכדין תצפי לרגלוי דמשיחא כי קשת הוא בחינת היום הששי שהוא כנגד בחי' יוסף הצדיק שנאמר בו ותשב באיתן קשתו ע"כ בהתיקון של כל ששת ימי הבנין עד יום הששי והששי בכלל אז נראה הקשת בגוונין נהירין מכל ששת ימי המעשה ואז תצפי לרגלוי דמשיחא כמאמר רז"ל הנ"ל ומיד נגאלין ודברי רז"ל ודברי זה"ק עולים בקנה אחד ומדברי שניהם נלמד שבתיקון ששת ימי הבנין תלוי' ועומד' הגאולה שלימה שנזכה בה במהרה בימינו:
עוד ראיתי והבנתי ברמז הקרא ולקחת מראשית כל פרי האדמה שמדבר ג"כ ממעלות השבת. והוא ע"פ מאמר הזוהר הקדוש (שלח קנ"ט ע"ב) אמר רבי שמעון מפרשתא דא אוליפנא רזא דחכמתא ואשתמעו מנה רזין עילאין ויקירין. ת"ח קוב"ה משבח באורייתא ואמר אזילו בארחי אשתדלו בפולחני והא אנא מעייל לכון לעלמין טבין לעלמין עילאין בני נשא דלא ידעי לא מהמני ולא מסתכלין קוב"ה אמר אזילו אלילו ההוא עלמא טבא ההוא עלמא דכסופ' עילא' אינון אמרי איך ניכול לאללא ליה ולמנדען כל האי מאי כתיב עלו זה בנגב אשתדלו באורייתא ותחמון דהא היא קיימא קמייכו ומנה תנדעון ליה ופירוש דבריו שהקב"ה אומר לישראל שישתדלו בעבודתו ויראו לעשות רצונו ואז יעלה אותן לעולמות עליונים הקדושים ונוראים ומלאים כל טוב ואומר להם הרי יש בכם כח לתור ולחקור אלו עולמות הטובים בעוד שאתם בעוה"ז. ומענה בפי עם ב"י איך נוכל לידע ולחקור באלו העולמות עליונים בשאנו בעולם השפל הזה ורוח הקודש משיבם עלו זה בנגב כלומר התעסקו בתורה ותדעו ותראו שאותן העולמות עומדין וקיימין לפניכם: ומסיים הזוהר וראיתם את הארץ מה הוא תחמון מנה ההוא עלמא דהא יריתא דאת ירושה דאחסנא דאנא עייל לכו בה וכו'. עד ומה הארץ השמינה היא אם רזא מאורייתא תנדעון מה הארץ מנה ההוא עלמא אי אסגי טיבו עלאה לית בהא או אי אזעיר מנה כלום היש בה עץ אם אין האית בה אילנא דחיי לעלם ולעלמי עלמין או אי צרורא דחיי אשתכח בגווה אם לא. והטעם מה שמכנה הזוה"ק להתורה שם הנגב על שם מאמר רז"ל (שבת פ"ג ע"ב) אמר ר"ל אין דברי תורה מתקיימין אלא בימי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה וגו'. ואמרו (עירובין כ"ב ע"א) מאי קוצותיו תלתלים אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות שחורה כעורב במי אתה מוצאן במי שמשחיר פניו עליהן כעורב. והואיל שאין התורה ניקנית כי אם באופן זה להמית עצמו בעוה"ז ולהסיר כל מיני תענוגים ממנו. וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה עד וחיי צער תחיה ע"כ נקראת התורה ארץ הנגב ע"ד שאמרה עכסה בת כלב (יהושע ט״ו:י״ט) לאביה לאמר תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ונתת לי גולת מים ואמרו ז"ל (תמורה י"ו ע"א) ארץ הנגב בית שמנוגב מכל טובה ונתת לי גולת מים אדם שאין בו אלא תורה בלבד. ולשם זה התורה נקראה נגב שאינה מתקיים כ"א במי שהיא מנוגב מכל טובת העוה"ז ואין בו אלא תורה בלבד ולא תענוגים. ולפי דברי הזוה"ק הלז שפירש הכתוב וראיתם את הארץ שקאי על ראיית העולמות הטובים ויוכרח לפרש הארץ ארץ עליונה. שאמר דזהו פי' הקרא והיה כי תבואו אל הארץ וגו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. כי ידוע שמצות השבת הוא החשוב שבמצות התורה כי מורה על בריאת שמים וארץ וחידוש העולם ואמרו [מ"ר שמות פ' כ"ה] שהוא שקולה כנגד כל התורה כולה וממילא ודאי שע"י קיום המצות שבת נוכל לידע ולראות אותן עלמין טבין כמו בעסק התורה ויותר. ואחר כל זה אמרו (ברכות נ"ז ע"ב) שהוא א' מס' בעוה"ב וענין א' מששים הוא לומר שיש בו מעט דמעט מטעימת הטעם הטוב של אור תענוג עוה"ב. כי ביותר מששים נתבטל הטעם ואינו מורגש כלל כידוע מדיני איסור והיתר. אבל א' מששים הוא רמז על קצה האחרון מטעימת טעם עוה"ב שמורגש בשבת. וכן בכל א' מששים שמנו חז"ל שם. הכל על דרך זה. ומזה נוכל לידע גודל הטובה ועוצם התענוג הצפונה ומתוקנת לנו לעוה"ב וממצות שבת ניקח ראיה לכל התורה כי שקולה ככל התורה כאמור. וז"ש הקרא והיה כי תבואו אל הארץ שתבואו למדרגה זו לראות הארץ ארץ עליונה הם העולמות עליונים הטובים. ולקחת מראשית כל פרי האדמה שתקח ראיה ממצות שבת שנקרא ראשית ע"ד מאמר התק"ז בראשית תמן שבת וגם שהתורה נקראת ראשית והוא שקולה נגד כל התורה לכן שבת נקראת ראשית כל פרי ושמת בטנא שתשים דעתך כי שבת הוא רק על א' מששים בעולם הבא מספר טנ"א ומאחר שבמצות שבת יוכל להבחין ולידע ביותר ויותר בהנהו עלמין טבין. ולשער מזה גודל הטובה הצפונה ומתוקנת לעוה"ב וע"כ אמר והלכת בזה אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו: שתוכל להבחין ולידע מזה אמתיות העלמין טבין האלו שרצונו של הקב"ה שתדע אותם ותשיגם ע"י כח התורה כדברי הזוה"ק הנ"ל. והנה לפני ימים אחדים זה זמן לא כביר אשר עלה על רעיוני סעיפי הרהיבוני לאמר אחרי אשר גדלה התרופה והתעלה ומרפא לנפש. הנמשך ונצמח ממעלת שמירת השבת וכל ענין קיום התורה בכל ששת ימי המעשה תלוי בזה. הנה מה טוב לחדש חדושי מעשי שבת להיות ערוך ומוכן ומסודר לעיני עם בני ישראל פחותי ערך כמוני בסידורי מעלה מעט מזעיר משבחי שבת אשר המה עולים במעלות מעלה על מעלה לפי השתנות העתים והשעות שבליל ויום השבת. וסדרתי אותם:
בחלק הראשון מחיבור הלז להיות עולים לעשר קדושות. נגד העשר מדות הקדושים. ועשרה מאמרות שנברא העולם וקראתי בשם לכל אחד ואחד שורש כי כל אחד הוא שורש בפני עצמו בשרשי מדות הקדושים. והגם שהשרשים הם תשע ולא עשר. אכן בשורש הששי נכלל קדושת שתי מדות חסד וגבורה בדרך התכללות שמאלא בימינא:
ובחלק השני סדרתי כדרך עולים ויורדים כל העשר קדושת עשרה מדות הקדושים. וקראתי אותם בשם דרושים וכי שם יתבאר דברים הנמשכים מקדושת השבת לכל התורה כולה. ואיך שיתנהג האדם ע"י קדושת מדות האלו בדרך השכל ואור הבהיר להבין דבר מתוך דבר בקיום התורה והמצות כולם. והם גם כן תשע ולא עשר מטעם הנ"ל שאצל השרשים. וקראתי' בשם דרושים על שם דרישה וחקירה המבואר שם. שכמו שבחינת השבת יש בו השבח המבואר בכל דרוש ודרוש כן יחקור האדם וישים אל לבו להתנהג ולעשות כן בכל המצות. ועל פי הדברים האלה קראתי שם הספר חיבור הזה סידורו של שבת על שם הסדר מתתא לעילא ומעילא לתתא ורשמתי סימן לכל שורש ושורש ולכל דרוש ודרוש. כדי שיהי' זכרון צירוף שם שבת עולה לפי ענין כל שורש ושורש וכל דרוש ודרוש. לפי ענין המדובר בו ויכנס ענינו לזכרון בלב הקורא. ודברי החיבור הלז הוא ע"ד הכתוב. תפוחי זהב במשכיות כסף כו' הנה תיבת במשכיות סובל שני פירושים בדרך משל לאחד שיש לו כלי זהב משובח ומסתירה בכלי הפחותה ממנה כדי לחוס עליה שלא תתקלקל מיופי' אך רצונו ג"כ להראות יקר הכלי המפוארה שיהי' נראה קצת לעין הרואה להתהלל בתפארתה. ע"כ הוא עושה נקבי' בכלי החיצונה הסובבת סביב צפון וימין. ודרך הנקבי' שם. יביטו ארחות טמון והכלי החיצונה הזאת הנה היא נקראת משכיות על שתי לשונות. א' לשון סכך והגנה על הפנימיות ב' לשון סכיי' והבטה על דרך סכה ברוח הקודש לפי שהכל סוכין ביפיה של פנימית דרך הנקבים שבחיצונים והנה בדרך זה הם דברי החיבור הזה כי הגם שבעזרת האל יתברך ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים הלא דברי אלה כולם לקוחים ונאמרים מדברי חכמי האמת והמדע אע"פ כן ברוב החיבור הזה תפוחי זהב היקר והנחמד מכוס' בדברי פשטות עסקי ועניני התנהגות העולם: ובקצת מקומות נתגלה הדיבור באמירה נעימה כתיבה יהיבה בלשון אשר דברו בהם חכמי המדע וסהדי במרומים שגם בזה לא נעשה כדי להשביע עין המסתכלים ביופי שבו כנזכר למעלה בהמשל רק נעשה ע"פ ההכרח אשר לא יגונה. כי במקום אשר הופיע עלי יד ה' להלביש ולכסות הדברים במכס' אור השכל עשיתי זאת בכדי שירוץ קורא בו ולא יקוץ בתוכחתי עבור הלשון שאינו מורגל בו ובכל האפשר הקרבתי הדברי' לדעת השומע. זולת ע"פ הכרח גדול מאוד כתבתי בלשון למודי. שלמדתי בספרי המדע. ע"כ ארשת שפתי יליצו לפני פחותי ערך כמוני ולפני כל ההוגים בו כשיגיעו למקום שאין הלשון מורגל בפיהם עם כל זה לא ימאסו מללמוד בכל הספר הכתוב לחיים. כי בעזה"י כל הדברים הכתובים בו למחזיקים הוא עץ חיים. וכל הדברים הם עצה והשכלה להעומדים על משמרתם מטים אזנם לשמוע ולשתות בצמא דברי תוכחה זאת עצתי אשר הופיע עליהם כל השומע לעצתי הנה זאת המנוחה להתנהג בסידורו של שבת בדרישה וחקירה כמבואר בחיבור הלז ירוץ אל המערכה. ואז יהיה לבם נכון ובטוח בה' שיעמוד להם זכות השבת וגודל אורו שיופיע עליהם ותתענג בדשן נפשם להניח ברכה: גם בימי החול יהיה להם מגן וצנה מיצרם הקשה לשמרם שמירה מעולה מקשת דרוכה ומשונאיהם העומדים עליהם. יצילם מכל צרה וצוקה ויזכו לצאת מעמק הבכה. ולהיות כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ע"כ כל ההוגה בחיבור הזה יהיה כוונתו רצוי' ללמוד על מנת לעשות ולקיים וה' ישלח עזרו מקודש להספיק על ידו ולהחזיק כחו וחילו. פועל ידיו ירצה והבא לטהר מסייעין לו. ולאנשי שלומי ומיודעי אשר פעם בפעם האזינו לאמרי פי ולעצתי יחלו. הנה המצוה עליהם שגם מזה אל יניחו ידם ואל יבדילו רק בכל שבת בשבתו יקבעו' ללמוד לימוד אחד בחיבור הזה על מי מנוחות ינהלו ואת שמו הגדול ית"ש יגדילו:
ויען כי רוב דברי בספר הלז בשביל דלי העם פחותי ערך בתורה ע"כ דברי מליצתי כפול ומכופל שלא ירפו ידיהם ולא יעזבו דברי החיבור הזה מפני איזה מקום שלא יהיה הלשון מורגל לפניהם: אך יאמינו הדברים פשוטין דברים הנכנסין בלב הקורא כי בעבור זה העמדתי ל' החיבור לפעמים קצת באריכות כדי להבין שומע דומיא דמשמי' על פה ולהבין אוזן שומעת לפי ערכם. ובעבור זה הבאתי מאמרי רז"ל המובאי' בחיבור הלז בכל עריכת לשונם ורשמתי מקומם ומוצאם לדעת איפוא הם רואים אותם. כדי שיקל גם על מי שלא יהיה לזכרון בין עיניו ענין מאמר על בוריו. והשם יזכני בזכות הרבים. שדברי אלה יעשה רושם בלב השומע להיות ממצדיקי הרבים ככוכבים. ואזכה להוציא לאור חבורי על כל התורה דברים עריבים. יערוף כמטר לקחי כטל עלי עשב ורביבים. בעזרת השם יתברך ובסייעתא דשמיא דמטיבתי' מטיב לישרים ולטובים. והנה גם על זה אודה לאל עלי גומר אשר חנני בדעת ובתבונה לבוא דרך פלפול גם בגפ"ת וע"ז הנני משתחוה לפני כבודו והדר גאונו. ברוך כבוד ה' ממקומו וממעונו. ולהיות שקמי' שמיא גליא שאין דעתי ורצוני לעשות עטרה להתגדל ע"כ טמנתי את ידי להביא לבית הדפוס דברי חיבורי בגפ"ת וש"ות הנמצאים בכתב ת"י בעז"ה. אך אמרתי אולי יבא דורות האחרונים ויאמר מאן האי דקיימא ליה שעתא. ומאן דמתני הא אפשר דלאו הוי ליה אומדן דעתא. ואולי לא ידע צורתא דשמעתא: ויהא חיבור הלז בעיניהם כאין וכאפס ע"כ מן ההכרח אמרתי להעלות על הדפוס דבר אחד דרך קיצור הדברים כדי שההוגה בו יראה ששמתי פני בהלכה הליכות עולם ואם יעלה זכות אבותי להעלות על הדפוס חבורי על התורה ואזכה לעלות לארץ הקדושה תוב"ב אפשר שמשם יפרד ויתפרשו דברי בדברי גפ"ת ושו"ת שתחת ידי בעה"י:
ראיתי להציג פה גרגיר א' מה שבארתי בהסוגיא של ספק טומא' שקשה קצת להולמו. ואחרי העיון בו אמרתי שאפשר לפר' הנכון בו להוציאו מקושיותו. והנה דברים הנלמדים מסוטה והם שווין לה בכל צדדיהם. ידוע הנה לכל אשר ברה"י ספיקן טמא ודאי ושורפין עליהם תרומה וקדשים כדאיתא [בנדה ג' ע"א] (ובתו' נזיר נ"ז ע"א) ובכמה מקומות וברה"ר ספיקן טהור לגמרי כמ"ש [בנזיר שם עיין שם] אמנם בדברים שלא שוו לגמרי לסוטה אינם נלמדים ממנה. כגון טומאה שנגע בא' משנים ואין ידוע באיזה מהם זה אינו דומה לסוטה. כי בסוטה אפשר לומר שהיא באמת טהורה היא ולא נגע בה כלל הבועל. ולא כן בזה שבודאי הטומאה נוגע בא' מהם וא' מהם ודאי טמא. ולא נלמוד ממנה להיות שוה לדינה. וכן להיפוך נוכל לומר דאפשר שנטמאת אבל הכא א' ודאי טהור כמ"ש בכמה מקומות בתוס' נדה (ב' עא ד"ה והלל) ובחולין (ט' ע"ב ד"ה התם) ומקור מקומו הוא ממה שאמרו פרק ח' דנזיר. שני נזירים שאמר להן אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה וכו'. ומקשינן עלה בגמרא ואמאי הא הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלת' הוה ליה ספק טומאה ברה"ר וכל ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור אמר רבה בר רב הונא באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם. והוא עומד מרחוק דהוי ספק טומאה ברשות היחיד. והקשו התוספת א"כ יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דספק כל טומאה ברשות היחיד שורפין עליו תרומה ויש לומר דלא גמירי מסוטה אלא דבר שאפשר להיות כסוטה דאפשר שנטמאת אבל הכא א' ודאי טהור ואם תאמר א"כ מאי פריך מעיקרא והא ס"ט בר"ה כלומר ויביאו שניהם קרבן טהרה הא לא דמי לסוטה כי הכא א' ודאי טמא וי"ל דס"ט ברשות הרבים לאו מסוטה גמרינן אלא כל חד מוקמינן אחזקתיה. וילפינן מקרא פ"ק דחולין להעמיד כל דבר אחזקתיה אע"ג דודאי א' טמא כיון דלא ידעינן לי' וכו' ולכאורה אפשר להקשות כיון דאיכא למימר בהו אוקמי אחזקתי' וחזקה דאורייתא כדילפינן מקרא א"כ למה לא נאמר שיהיו טהורי' אף ברה"י שלא יצטרכו להביא קרבן טומאה מטעם חזקה. וכבר כתבו התוספת דזאת לא נלמוד מסוטה כי לא דמי אליה א"כ יהיו טהורים לגמרי דלוקמי אחזקתייהו. ובעבור זה יוכרח לומר דאף בדברים שלא שוו לסוטה ואינם נלמדים ממנה כמו זה. הוא דווקא לענין שלא נטמא אותו ברה"י טומאת ודאי כסוטה. אבל עכ"פ נלמוד ממנה שיהי' ספיקן אסור כלומר דלא ישארו בחזקתן להיות דינם כספק השקול לכך מביאין קרבן טומאה וטהרה. וכן ראיתי במפרשים שפרשה כזה שעכ"פ נלמוד מסוטה שישארו בספק השקול להיות צריכין לקרבן טומאה וטהרה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ט מהלכות נזירות הלכה י"ד וי"ו] שאף ספק שני נזירים נלמוד מכל הספק טומאות שנלמדים מסוטה עיין שם. ומזה יש להביא קצת סיוע לדברי הרמב"ם שכתב (בפ"ט מהלכות טומאת מת הלכה י"ב) וז"ל דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהם שהוא משום ספק הרי הן של דבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא ודאי. וכמה קולמסין נשתברו לחזק דבריו בזה עיין בפר"ח (ביו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס) ומזה הסוגיא יש מקום לחזק דבריו. דאי תימא שהספק אסור מן התורה. א"כ מה חילוק יש בין דברים הנלמדים ממש מסוטה ושוין עליה בכל צד דהוי ודאי טומאה ברשות היחיד ובין אלו שאינם שוין לסוטה. ואינם נלמדים ממנה. כיון דעכ"פ זאת נלמוד ממנה שישארו על ספק השקול א"כ יהיו טמאים מדאורייתא כיון שספיקא מדאורייתא לחומרא. וא"כ נשאר קושית התוספות על מקומה יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי כמו ספק טומאה ברשות היחיד דשורפין עליה. אלא ודאי שספיקא דאורייתא הוא מותר מן התורה ורבנן הוא דאמרי דניזול לחומרא שמא יפגע באיסור דאורייתא. ולכן מביאין לצאת ידי הספק קרבן טומאה וטהרה. ובזה נראה לי לפרש הסוגיא (בסוטה כ"ח ע"ב) וז"ל ומה סוטה דבר שיש בו דעת לישאל אף שרץ דבר שיש בו דעת לשאול מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לישאל ברשות היחיד ספק טמא ברשות הרבים ס' טהור שאין בו דעת לישאל בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ס' טהור וכו' עד אמר רב גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לישאל ואין בו דעת לישאל מהאי קרא נפקי והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ס"ט וס"ט יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טמא וספ' טהור לא יאכל אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל. ואיצטריך דרב גידל אמר רב ואיצטריך למיגמר מסוטה דאי מדרב ה"א בין ברה"י בין ברה"ר איצטריך למיגמר מסוטה ואי מסוטה הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע צריכא ע"כ. והתוספת שם ד"ה ברה"ר ספק טהור. הקשה מהא דגרסינן במשנה ריש נדה כיצד דיה שעתה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה היא טמאה והן טהורות והקשו עלה בגמרא (ה' ע"ב) טעמא דדיה שעתה הא מעת לעת מטה נמי מטמיא האי מטה דבר שאין בו דעת לישאל הוא ודשבד"ל ספיקו טהור תרגמה זעירי כשחברותיה נושאות אותה במט' דהויא לה יד חברותיה ע"כ. ואמאי משוינן מטה כספק טומאה ברשות היחיד והא לא דמיא לסוטה דסוטה ודאי שרץ וס' מגע כגון בועל הוא השרץ וספק אם בעל אבל התם ודאי מגע וס' ממל"ע הוא ס' שרץ דשמא לא ראתה ואנן לא ילפינן מסוטה אלא מה דדמי לסוטה דהא דבר שאבד"ל ממעטינהו הואיל ולא דמי לסוטה ועוד תניא בתוספתא דטהרות נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי או מת למחר השכים ונמצא מת רבי מאיר מטהר שס' רשות הרבים טהור אלמא דמסוטה גמירי אע"ג דהוי ודאי מגע וס' שרץ ותימא מ"ש דמטהרינן דבר שאין בו דעת לישאל הואיל ולא דמי לסוטה ובכי האי גוונא לא מטהרינן. כלומר שהיה לו לטהר אפילו ברה"י כיון דלא דמי לסוטה כמו דשאבד"ל וי"ל עיקר הדבר שאין בו דעת לשאל נפקא לן מובשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כדלקמן בשמעתן כו' ואף על גב דמסיק אי מסוטה הוה אמינא בעי' דעת נוגע ומגיע אגב שיטפיה נקט ליה ע"כ. ודבריהם תמוהין בעין כל רואה לעקור דבר מעיקרו דבגמ' אמרינן מכאן אמרו וכו' והתוס' כ' בהיפוך דמכאן אין ללמוד גם קשה לדחוק כ"כ לומר דמה שאמרו אי מסוטה אגב שיטפיה נקט. גם גוף הדבר קשה להולמו לומר דיצטרך פסוק על זה כיון דהסברא החיצונה היא ודאי שיהיה מותר אף ביש בו דעת לשאול כי אוקמוהו אחזקתיה וחזקה נלמוד מקרא כנ"ל. ואך במקום ששוה לסוטה ילפינן מינה לטמאותה והבו דלא לוסיף עלה ודוקא במקום ששוה להו לא כן באין בו דעת לישאל כיון דלא דמי לה אוקמוהו אחזקתו הראשונה שיהי' מותר ולמה יהיה צריך ללימוד הקרא לטהרו:
אשר על כן נראה לפרש הסוגיא בטוב טעם לישב קושית התו' על נכון. וכדי שלא להשוות דברי התוספת מאור עינינו ח"ו לטועה נבאר שאפשר לתרץ ולפרש דברי התוספת ג"כ בדברינו. ונאמר דבאמת לא עלה זה על הדעת לומר דדשב"ל יטמא ברה"י כסוטה אי לאו דרשה דרב גידל. אך הנה מקום לומר הואיל שמצינו בדבר שאינו דומה קצת לסוטה כגון טומאה שנגע בא' משנים הנ"ל נלמוד לענין זה עכ"פ מסוטה לעקור ממנה החזקה להעמידה על הספק. כן אפשר לומר הא דאמרינן בהתחלת הסוגיא מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לשאול ברה"י ס' טמא כלומר כי הוא דמי לגמרי לסוטה ועובר החזקה לגמרי להיות ודאי טמא אף לשרוף עליו תרומה כסוטה שהיא ודאי אסורה ושאין בו דעת לשאול בין ברה"י ס' טהור כלומר כיון שאינו דומה לסוטה יצא מכלל סוטה להיות טמא טומאת ודאי ולא נשאר כ"א ספק טומאה והוא טהור לדאורייתא כנ"ל וע"כ ספיקו טהור. וע"כ צריך להא דרב גידל דילפינן מקרא דדשאבד"ל טהור הוא והקרא בא ללמדינו דהוא טהור לגמרי מן הדין לא מצד טהרת הס'. והנ"מ בין אם נאמר שהוא טהור מצד הספק ובין אם טהור ודאי הוא בזה. דהלא עתה לפי הה"א זו בעינן דעת לשאול בנוגע ומגיע אבל כשהמגיע אין בו דעת לשאול אף דהנוגע יש בו דעת לשאול לאין בו דעת לשאול יחשב א"כ איכא ב' נפקותת בזה דדשאבד"ל אם הוא מותר מן הספק או מן הודאי האחד אם יגע אדם בספק שרץ ורוצה לאכול בקדשים דהוי ספק טומא' שיש בו כרת כי טומא' הגוף הוא בכרת. וכבר כ' הרמב"ם ז"ל בעצמו [בהל' טומא' מת שם] דבספק כרת ספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא ע"ש. ויהי' אסור לאכול בקדשי' מדאורייתא. אבל אם נאמר דבאין בדל"ש מותר בודאי מן הקרא ודאי שיהי' מותר לאכול בקדשי'. והשנית הוא בהדין דשני נזירין הנ"ל אם ספיקות נגיעתן הוא בדבר שאבדל"ש אז אם הטהרה הוא מצד הספק צריכין להבי' קרבן טומאה וטהרה ואם הוא מחמת הקר' אינן צריכי' כי אם לקרבן טהרה וזה דוקא אם נאמר דבעינן דעת נוגע ומגיע אבל אם לא יצטרך כי אם דעת א' מהן שיהי' ראוי לשאול ולא הוי אבדל"ש כי אם כשאין בדעת שניהם לשאול ולא יצוייר כי אם בבשר שיגע בשרץ. ולא הוי ספק כרת וגם לא שייך בו דומיא דשני נזירין ואין נ"מ בו בין טהרת הספק לטהרת הודאי. וזה שאמרו ואיצטריך דרב גידל ואיצטריך למיגמר מסוטה כלומר למה צריכין שניהם ודי בא' ואף בסוטה לבד די אף שהיה נשאר בספק והיה רק טהור מצד הספק תיתי מהי תיתי יהיה טהור מצד הספק ומאי נ"מ בזה ולכן אמר ואי מסוטה ה"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע ויש נ"מ גדולה בין טהרת הספק להודאי וע"כ איצטריך דרב גידל וממילא כיון דשמעינן מרב גידל שמעינן נמי דלא בעינן דעת נוגע ומגיע. ובזה כבר מתורץ שני קושית התוספ' כי לכן המטה טמאה אף דל"ד ממש לסוטה כי נשארת בספקה וטמא עכ"פ מדרבנן מחמת ספק דאורייתא. ובל"ז כתב המשנה למלך בשם הירושלמי (בפ"ג מהלכות משכב ומושב הלכה ד') דמעל"ע שבנדה איסורו מטעם ספק ע"ש. וכמו כן בנגע בא' בלילה אם היה ברשות היחיד היה טמא אף דל"ד לסוטה ממש מחמת ספיקא דאורייתא ולחומרא. ואף לפי גי' רש"ל בתוספות ובכי האי גוונא לא מדמינין לסוטה וקושיותם היא על מה שהוא טהור ברה"ר. ג"כ לא קשה כי כל הסוגיות שבש"ס משמעותן שברשות הרבים ודאי טהור בלי שום ספק מטעם שכתב הרמב"ם (פי"ו מהלכות שאר אבות הטומאות הלכה א') ושארי המפרשים וז"ל מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר שהרי הציבור עושין פסח בטומאה בזמן שהטמאין מרובין. אם טומאה ודאית נדחית מפניהם ק"ו לספק טומאה שאיסור כל הספיקות מדבריהם והוא מתוספתא דטהרות פ"ו. ולכאורה קשה למה נצרכו לטעם על זה והלא כתבו התוספות שבל"ז ילפי' מקרא דאוקמי' אחזקתי' וכיון דלא דמי לסוטה ללמד ממנה לאיסור נשאר בחזקתו ובהיתרו הראשון. בלא טעם להיתר. ולפי דברינו ניחא. כי מחמת החזקה היינו למדים מסוטה לישאר בספק השקול והיה טהור מדאורייתא וטמא מדרבנן: וזה שאמרו מפני מה טהרו חכמים ס"ט בר"ה כלומר שיהי' מותר אפילו מדרבנן. כי מה שבאין בדל"ש מותר אף מדרבנן הוא מחמת ילפותא דרב גידל. ובר"ה אמרינן אי מדרב גידל הו"א בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ס' טמא. וע"כ הוצרכו לתת טעם מפני שהציבור עושין פסח בטומאה כדי שיצא מכלל הספק לודאי. וע"כ גם בנגע בא' בלילה טהור בר"ה מטעם זה ומסולק קושיות התוספות. ואפשר להעמיס בדברינו לשון התוספות. ומה שכתבו דעיקר דבר שאין בו דעת לשאול נלמוד מובשר אשר יגע בכל טמא. פי' שעיקר הדין להיות טהור ודאי נלמוד מוהבשר. כי מסוטה לחוד הו"א דנשאר עוד טומאת ספק אבל השתא דכתיב והבשר וגומר. והוא מיותר כיון דבלא זאת היינו מחוייבים לומר שנעמידנו על חזקתו ואך בדבר הדומה לסוטה עקרו הכתוב מחזקתו לומר שיהיה אסור כסוטה. ואם רק אינו דומה ממש לסוטה הדרינן לאוקמי אחזקתו דמעיקרו ועכ"פ נשאר בספיקא וספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא ולמה הוצרך התורה להודיענו עוד קרא ע"ז. ואי אפשר לומר דס"ט מן התורה לחומרא א"כ מה נ"מ בין דברים הנלמדים מסוטה ממש לדברים שאינם נלמדים וישאר הקושיא בשני נזירים הכל כנ"ל. אלא ודאי דספיקו טהור ומיותר הקרא דוהבשר. והיה די להשמיענו הפסוק השני של כל טהור יאכל בשר שדוקא ודאי טהור אבל ספק טמא והוא עבור שהוא ספק שיש בו כרת ומדאורייתא לחומרא והקרא אשמעינן אף שיש בו חזקת טהרה נוציאו מחזקתו ולכך צ"ל דהקראי אתי לאשמעינן ללמוד מהם דבר הצריך לשני המקראות. והיינו לפי ההו"א דבעינן דעת נוגע ומגיע כמו בועל ונבעלת א"כ כשגלי קרא דבנוגע לחוד מקרי יש בו דעת לשאול מהא דכל טהור כפירש"י. היה ההו"א דה"ה במגיע לחוד באם יש בו דעת לשאול והוא טמא ונגע בטהרות הוי נמי דעת לשאול וטמא לכך צריך קרא השני והבשר אשר יגע בכל טמא לומר דזה מקרי אין בדל"ש ועיקר דעת לשאול תלוי בנוגע ולא במגיע. וע"כ צריכין ב' מקראות ומהא שמעינן נמי דבאין בדל"ש הוי טהור גמור ולא ספק דאל"כ אלא דאף באבדל"ש הוי ס"ט. וא"כ בס' טומאת הגוף נעשה ודאי טמא וא"כ לפי זה לא שמעינן מניה כלל דא"צ דעת נוגע ומגיע בדבר שיש בו דעת לשאול. דדילמא לעולם מקרי אין בדל"ש ועבור שהוא ספק כרת לכן הוא ודאי טמא וכשלא נידוק דבעינן נוגע ומגיע. קשה יותר הקרא אחרינא והבשר אשר יגע בכל טמא ל"ל. כי כיון דלא מועיל דעת נוגע לבד פשיטא שלא יועיל דעת מגיע לבד ול"ל הקרא אלא ודאי דבאין בדל"ש אף ס' לא הוי להכי לא יטמא רק משום יש בדל"ש וא"צ נוגע ומגיע ע"כ צריך קרא אחרינא לומר דדוקא בנוגע לחוד תליא מלתא ולא במגיע: נמצא לפי תירוץ הגמרא שמעינן שפיר תרווייהו שא"צ דעת נוגע ומגיע וגם דבר שאבדל"ש אף ס' לא הוי רק טהור לגמרי: ובזה נכונים דברי התוספות שעיקר הטהרה נלמוד מוהבשר כאשר כתבנו. וזה שכתבו דדעת נוגע ומגיע אגב שוטפי' נקטי' כלומר כי לא זה העיקר התירוץ ועיקר התירוץ הוא דצריך הקרא להיות טהור ודאי והוא נשמע ממאי דהיה ההו"א דבעינן דעת נוגע ומגיע כנ"ל. ובזה נראה לתרץ דברי הרמב"ם שהבאתי לעיל במה שמחלק בספיקא דאורייתא בין ס' איסור כרת שהוא מדאורייתא לחומרא ובין ס' שארי איסורים שמדאורייתא לקולא. והקשה עליו בס' לחם משנה מסוגיא זו. לפי סברתו דיש חילוק בין ס' כרת או לאו מאי רומיא דרב גידל שני המקראות אהדדי עד שהוצרך לחלק בין דבר שיש בדל"ש ובין דבר שאבדל"ש לימא דשניהם מיירי בדבר א' ואך הא דכתיב כל טהור יאכל בשר ודייקינין הא ספק טמא הוא לפי שהוא טומאת הגוף והוא בכרת לכן ספיקו אסור. משא"כ בטומאת בשר דאין בו כרת ולכן ספיקו טהור. והנה לכאור' היה נראה לתרץ קושייתו. כיון דהסוגיא זו הוא מימרא דרב גידל אמר רב ורב הוא דאינו חושש לספק דרוסה כמ"ש (בחולין נ"ג ע"א) והגמרא מקשה (חולין מ"ג ע"ב) לעולא דסבר אין חוששין לספק דרוסה. מאי שנא משני חתיכות א' של חלב וא' של שומן דמחייב באשם תלוי ומשני התם אתחזק איסורא ופי' התוספ' לאו דוקא אתחזק איסורא אלא דלא אתחזק היתרא וליכא חזקה. ומשמע היכא דאיכא חזקת היתר אינו מביא אשם תלוי לפי סברא זו שאין חוששין לספק דרוסה וממילא ודאי גם רב שסובר שאין חוששין לס"ד צריך לסבור כמו כן שבאתחז' היתרא אינו מביא אשם תלוי כדי שלא יקשה עליו משני חתיכות. ולזה לכאורה לא נוכל לתרץ הקרא וכל טהור יאכל בשר לפי שהוא ספק כרת. דכיון דהכי מיירי בדבר שנוכל לומר בו אוקמוהו אחזקתו כנ"ל וגם הוא דומיא דבשר שקרבן טהור הי' והי' לו חזקת טהרה. ובהי' לו חזקת טהרה אף בס' כרת טהור הוא ואינו חייב באשם תלוי לסברת רב. וע"כ דייק רב שפיר לפי סברתו דעל כרחך החילוק בין דעת לשאול או לא. אך באמת הנה איכא להקשות לפי סברת הרמב"ם על סוגיא דחולין גופא מנ"ל להגמ' לחלק בכך ולומר דאף בס' כרת אי איכא חזקת היתר טהור עבור הקושיא משני חתיכות הלא הקושיא מעיקרא ליתא מ"ש משני חתיכות דמביא אשם תלוי. שאני התם שהוא ספק כרת ומדאורייתא לחומרא ע"כ חייב באשם תלוי ולא כן בספק דרוסה שהוא מדאורייתא לקולא. ואז אם נאמר דלסברת הרמב"ם נוכל לתרץ באופן זה. ואין צריך לומר דבחזקת היתר אף בספק כרת טהור. קאי קושיות הלחם משנה הנזכר על מקומ' מנ"ל לרב לדייק מקראי כנ"ל. אמנם לפי דברינו הנ"ל. דהי' קשה להגמ' קרא דטומאת בשר למה לי מכח זה שמעינן דקרא דטומאת הגוף אתי למימר דלא בעינן דעת נוגע ומגיע ואז צריכין תרווייהו כאמור למעלה. וא"כ מקרא נמי שמעינן דלא מועיל ס' כרת במקום חזקה דאי לא כן הוי גבי טומאת הגוף טמא משום ס' כרת אף ברה"ר ובלא דעת לשאול ולא שמעינן דלא בעינן נוגע ומגיע כיון דהוא בלא דעת לשאול לא שייך בו נוגע ומגיע. והיכי דלא שמעינן מניה נוגע ומגיע לא צריך קרא אחרינא לאשמעינן דבנוגע לחוד תלי אין בדעת לשאול והדרא קושיא לדוכתי'. קרא אחרינא ל"ל. אלא ודאי מדכתיב תרי קראי שמעינן דאין שום אופן לטומאת הגוף אם לא מטעם דעת לשאול ול"צ נוגע ומגיע. וע"כ צ"ל אמאי לא טמא בלא דעת לשאול ויטמא משום ספק גרידא כמו בב' חתיכות משום שאני הכא דאתחזק היתרא וע"כ תירצו בחולין ג"כ כאמתיות סברתו דמחלק בין איתחזק היתירא או לא. וממילא נשמע במקום דלא אתחזק היתרא כמו בב' חתיכות ספיקו לחומרא מדאורייתא וחייב באשם תלוי. והיא היא דינו של הרמב"ם ז"ל. ונכונים דבריו ולא קשה עליו לא מסוגיא זו ולא מסוגיא דחולין כאשר בארנו עד כה. וזה הוא הכל לדעת רב דסבירא ליה אין חוששין לס"ד וממילא שמעינן לדידן דפסקינן לאסור בס"ד משום דאתרע חזקתיה בנכנס הדורס כאשר מבואר אצלי בתשובה. גם בדא כ' חזק' טהרה הואיל ואתרע מחמת שאירע לה ס"ט. ספיקו לחומרא אף בדאיכא חזקת טהרה. ולכן כתב הרמב"ם בסתם לבד ממקום דאית ביה כרת. ולכל אחד ואחד כדאית ליה לרב שלא בחזקת טהרה ולדידן אף בדאיכא חזקה ודוק היטב כי נכונים הדברים למבין. ולגודל נחיצת הדפוס והפועלים אצים לאמר כלו מעשיכם לא יכולתי להעריך עוד איזה עלה לתרופה מחדושי אשר בכתובי' אצלי. וברצות ה' גם בהקדמ' חלק שני אציגה נא מעט מחדושי בגפ"ת:
והנה זכני הש"י להעלות לזכרון שמונה עשר פרקים היינו תשעה שרשי' ותשעה דרושים. והם כנגד שני אותיות ראשונות של שמי. הש"י יזכני להעלות עוד דברים מי"ם התלמוד שהעלתי וע"י השמעתתא הל"ז מי"ם התלמוד יתוקן יו"ד מ"ם שבשמי. גם מספר שם חיבורי. סידורו של שבת. עם הכולל משלשה התיבות. עולה כמספר שמי ושם אבי ז"ל הצעיר חיים בן מוה' שלמה במספר השוה חושבנא דדין כחושבנא דדין. לכן הגם כי צעיר אנכי מאיש ולא בינת אדם לי ומי אנכי לערוך תפלה לפני מלך אל רם ונשא על חסדו וטובו אשען להתפלל ולהתחנן לפני שמו הגדול: שהח"י פרקים שערכתי בחיבור הלז שיהיה לרצון כקרבן עולה ויתקיים בי ח"י חי יודוך בעוה"ז ובעוה"ב. ואזכה להתהלך בארצות החיים להסתפח על נחלת ה' אמן ואמן כי"ר. והאלהים הרועה אותי מעודי. יגמור בעדי. לחתום תורה בלימודי. ככל הכתוב לחיים בירושלים:
הלא כה דברי הקטן חיים במוהר"ש זללה"ה חונה במאהלוב ובאטשאן וקעשענוב וטשערנאוויץ והגליל:
שורש הראשון
פרק א
יהי נא אמרי לרצון לפני אדון כל כי יי יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.
שורש הראשון זה שמו. נאה לו שבת בו תשוב
יבואר בו ענין התוספות שבת שנצטוינו להוסיף מחול על הקודש על מה אדניו הטבעו חיוב כשרון מפעליו והמעשה הנצרך לעשות בו מה הוא גם תוכן הכוונה שנכוין בעתו בו יובאו: מבקשי ה' דברי חפץ בו ימצאו ובו י"ד ענפים:
ידבר מעשיו מענין גודל תוקף קדושת השבת יתר על כל הימים והחגים וזמני המועדים ושארי כל המצות שבתורה כי בשארי המצות ומועדי הזמן כל פעולת החסדים והתגלות האורות ותיקוני העולמות הנעשה בכוחם הכל נעשה על ידינו בבחי' אתערותא דלתתא כידוע משא"כ יום שבת קדשנו נשתנה למעליותא שאור קדושת ה' מאיר ומופיע בו לכל העולמות עליונים ותחתונים בחסדי המקום ב"ה לבד בלי שום אתערותא דידן וכל פעולת החסדים ועליות העולמות הכל נעשים מאליהם ובו י"ד עלים:
א. יתר השאת ויתר העוז. למלכינו אלהינו על כל הטובות וברכות אשר גמלנו כרוב רחמיו וחסדיו אתנו ועוד את זאת הפליא לעשות עמנו את יום קדושתו להנחיל אותנו והיא יום שבת קודש עוזנו ותפארתנו אמנם ערכו האמתי מה מאוד מכוסה ומופלא מעין כל חי מלהבין ולידע גודל קדושה שקדשו המלך ואשר נשאו רם על רמים ואף הנה גדולי חכמינו הקדמונים. משכו יד מלהראות בו פנים לפרש ולבאר את יקר חין ערכו ורב גודל הבהקת זיו אורו הנשפע בו מאור פני אלקים חיים ומלך עולם ואולם אפס קצהו תראה במעלת משיחת שמן והטוב יותר מחברותיה והכלה בין רעותיה משובצה בהפרש והבדל יום שבת קדשינו משארי מקראי קודש כאשר נכבדות מדובר בו במאמר התנא האלהי רשב"י ע"ה (זוה"ק אמור צ"ד ע"א) וז"ל תלתא אינון זמינין מקודש חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקודש הוא זמין א"ל לאו וכו' דשבת לאו זמין היא דהא דילי' הוא ירותא ודא דקודש הוא ולאו זמינו הון וע"ד כולהון זמינין בקודש ומתקשרין בשבת ומתעטרים ביה בהאי יומא שביעאה וע"ד שבת לאו זמין הוא וכו' למלכא דהוי ליה ברא יחידא' חביבא דנפשיה וכו' זמין לון להני שושביני ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל בביתא דאבוהי בשעתא דאיהו בעי וכו' ע"כ. ועוד (שם צ"ה ע"א) בגין כך שבת עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי קודש וכן כ' מרן הקדוש איש אלקים מרח"ו ז"ל בספר הקדוש פרי עץ חיים [שער ערבית דפסח פ"א] ע"ש והרב הגדול המקובל בעל המחבר שערי גן עדן הרחיב דברו לבאר ענין זה וכ' וז"ל יום השביעי הוא קודש והוא קדוש מעצמו בלי שום סיוע ממעשה התחתונים ואינו תלוי בתחתונים להחליף אותו לזולתו או לקדשו ע"פ ב"ד כמו שהב"ד מקדשין המועדות וראשי חדשים רק ויקדש אלהים את יום השביעי שהוא קדוש מפי הקדוש ברוך הוא כי קדוש היום לאדונינו ולא מקרא קודש כמו הזמנים וראשי חדשים ולכן בזמנים וראשי חדשים מסיימין הברכה מקדש ישראל והזמנים או מקדש ישראל וראשי חדשים כי המה תלוים בקביעות ע"פ ב"ד משא"כ ביום השביעי מסיימין הברכה מקדש השבת לבד שהקדוש ברוך הוא מקדש השבת ולא ישראל ולכן תדע כי כל הכוונה של שבת מן תפלת ערבית עד מוצאי שבת אין כוונתינו כמו בשאר הימים והזמנים שע"י תפלתינו וכוונתינו ע"י עובדא דלתתא יתער עובדא לעילא ולעילא ולהעלות כל העולמות כפי ערך הזמן שנוכל להעלות העולמו' ע"י כוונתינו אבל כוונת שבת אין אנו מכוונים לעשות ע"י פעולת כוונתינו שום עליה למעלה כי הוא נעשה מאליו רק שכמו שיש עליה בשבת כפי הזמנים שבו נעשה מאליו כך אנו מכוונין איזה פעולה בכל תפלה לכוין בזו התפלה כפי העליה שבאותו הזמן ולא שיעשה כוונתינו איזה פעולה כי כל הפעולות נעשים מאליהם וכו' וזה הוא לעת ערב שהוא שעת תפלת ערבית וכוונת קבלת שבת הוא לעשות הכנה לשבת כד"א והיה ביום הששי והכינו וגו' והוא סוד תוספות שבת שמוסיפין מחול על הקודש עכ"ל הנצרך לענינינו:
ב. ועל המעלה הנפלאה הזאת שיבח אדונינו דוד המלך עליו השלום ואמר בהמזמור שיר ליום השבת כי שמחתני ה' בפעלך במעשה ידיך ארנן פי' שאתה בעצמך שמחתני בפעלך במה שאתה לבד פועל בשבת בלי אתערותא שלי ואני רק לפי מעשה ידיך כפי התחלקות קדושת העתים שביום השבת כן אני ארנן לעשות ולכוין בכל עת ועת כפי ערך אור קדושת ה' המאיר בו כמבואר בדברי הרב הנזכר כפי הזמנים שבו נעשה מאליו:
ג. ולפי הדברים האלה צריך לפרש מאמר הקרא זכור את יום השבת לקדשו לא שנהיה אנחנו מזכירים לקדש אותו כי מאליו הוא קדוש אך שעלינו לזכור בכל שעה מיום השבת ערך מעלת ודרגת הקדושה שהוא מקודש באותו שעה כפי חלוקת הזמנים שיש בו כנז' ואי"ה יבוארו בחיבורי זה כל חילוקי הזמן והפרשה קדושת העתים שביום הקדוש הזה ומצו' הזכיר' הזאת באה בכדי שגם אנחנו נקדש עצמינו בקדושה הראוי לפי אותו השעה וזה זכור את יום השבת בכל עת ועונה שבו לקדשו כלומר לקדושתו שבו שתהיה אתה מקודש כראוי לפי השתנות הקדושה שמאיר בו בכל עת ועת:
ד. ובדברים האלה יבואר בטוב טעם ודעת מה שבמלת בראשית תיכף רמז הקדוש ברוך הוא מצות שבת כמ"ש בתיקוני זוהר כמה פעמים בראשית תמן שבת כי בענין הזה הושוה קדושת השב' לבריא' שמים וארץ כידוע למביני מדע אשר בורא כל עולמים ברוך הוא וברוך שמו האציל וברא ויצר ועש' את עולמו בלי שום אתערותא מזולתו כי לא היה אז שום בריאה לעשות אתערותא מלתתא וכמאמר הקרא (ישעיהו מ״ד:כ״ד) אנכי ה' עשה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי:
ה. ואמרו חז"ל (מ"ר בראשית פ"ג) מי אתי כתיב מי היה שותף עמי בברייתו של עולם וח"ו שיהיה צריך הקרא לומר שלא היה שותף להקב"ה במעשה בראשית כי מי פתי יסור הנה לאסתפק ח"ו על שני רשויו' וכבר הדברים נחקרים ועומדים בדרך השכל והמושכל בגודל בירור אחר בירור ומנופה בשלש עשרה נפה על אחדות הבורא יתברך שהוא בלתי מושג ומוגבל משום צד בעיל' ותתא וד' רוחות העולם והשגת הגבול הוא בהנבראים לא בהבורא יתברך חלילה וחלילה ואך הקרא למעט אתא ולהגדיל שבח הבורא להודיע לנו חסדו הגדול אף שתכלית הבריאה היה לזה שיהיה אתערות' עולה מתתא לעילא בכל הדברים וע"י האתערותא מתעורר לעילא להיות עי"ז הקב"ה מטיב לבריותיו בידו הגדולה וכדרך שבא לראות כך בא ליראות איש כמתנת ידו באתערותא דלבא לערך חיות הקדוש' אשר בו וכאשר נבאר (בשורש הזה ענף ב) טוב מהות ענין האתערותא מ"מ בעת הבריאה שלא היה באפשרי לזה היה חסדי המקום ב"ה שיחדש גם את זה להיות האתערות' עולה מניה וביה בכדי לברוא את עולמו כידוע כל זאת מדברי האר"י ז"ל לטועמי מעץ החיים וזה מי אתי כתיב מי היה שותף עמי בברייתו של עולם כלומר מי הי' אתי לעשות אתערותא מלתתא ובחסדו הגדול ברא ועשה בעצמו גם התחלת האתערותא הלז ומאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו ומאחר ששניהן שוין במעלה זו שנעשו שניהם בחסד אל בלתי אתערותא מאתנו רמז בתיבת בראשית מצות שבת להודיע שגם בו יש המעלה מה שהי' בראשית הבריאה:
ו. ואפשר עוד שמרמז הקב"ה המעלה זו שראשית האתערותא נעשה מניה וביה במלת בראשית ברא כלומר שאף בתוך הראשית היה בריאה והוא שעשה התערותא מניה וביה כאשר בארנו ולזה מוטעם יותר להזכיר שם שבת במלת בראשית ע"ד המבואר:
ז. וע"ז אנו אומרים בקידוש היום זכרון למעשה בראשית על שם ההשתוות שהשוו זה לזה להיות מעשה שבת כדוגמת הבריאה שיעשה בלי אתערותא מתחתונים:
ח. וע"ז כיוונו חז"ל (מ"ר שם) הכל מודים שלא נברא ביו' הראשון כלום שלא תאמר מיכאל הי' מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו וכו' הכל ע"ד הזה שלא תאמר שהבריאה היה אתערותא דמלאכים להיות כל אחד נתן אתערותא בדרגתו המיוחד לו ומיכאל מימין מהלל שנתעור' מימין במדת החסד שמכונה בשום דרום וגבריאל משמאל ממלל שנתעור' משמאל במדת הגבורה שמכונה בשם צפון ע"כ אמר לא כן היה רק אנכי ה' לבד עשה כל וגם הראשית ברא אלקים:
ט. וזה ביאור המנחיל מנוחה לעמו ישראל פי' שהוא מנוחה להם שאין צריך לאתערותם רק ממילא בא עליהם הקדושה מאת בורא יתברך שמו כבחינת הירוש' שבא לאדם ממילא שלא מצד פעולות מעשה ידיו והנחיל המנוחה הזאת לעמו ישראל ביום שבת קודש כנזכר:
י. ועם כל דברינו הנזכרים נראה לתת טעם טוב ונכון למבינים על מה שמצות שבת במרה נצטוו כמאמר חז"ל (סנהדרין נ"ו ע"ב) על פסוק כאשר צוך ה' אלהיך א"ר יהודה כאשר צוך במרה ומפני מה לא המתין הוא יתברך לצותו במתן תורה עם שאר כל המצות שציונו וחוץ מן כל הטעמים שיבוארו בפנים בחיבורינו זה בחסד אל יתברך גם בדברים אלו יש לתת טעם יפה וברור כי הנה טעם מה ששלח הקב"ה את משה עבדו קודם נתינת התורה אל בני ישראל ואמר לו כה תאמר לבית יעקב וגומר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגומר עד ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש הכל מאת ה' נסבה זאת בכדי שכשיתרצו על הקבלה ויענו נעשה ונשמע הוא שיעלה לרצון לפניו להיות נעשה מזה אתערותא דלתתא וזה נעשה תחלה אתערותא מאתנו אשר רצונינו בכך במאוד ומאוד לשמוע בדבר ה' כדי שאח"כ נשמע בדברו הטוב' ובא קול יצא ואמר מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו עושי דברו והדר לשמוע וכו' כמאמר חז"ל (שבת פ"א ע"א) ופי' שאותו הדבר ששומעין אח"כ הם בתחילה עושין בבחי' אתערותא כדי שיהיו אח"כ שומעין:
יא. ובדברינו אלה יתפרש היטב המקרא ק' הנראה ליתור בפרש' יתרו שקודם כתיב וישב משה את דברי העם אל ה' ואח"כ חזר וכתב הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע וגומר וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה' ומה היה מגיד וחוזר ומגיד וכאשר נתעוררו חז"ל [שם פ"ז ע"א] אכן לפי הנזכר יבוא על נכון:
יב. כי הנה עיקר האתערותא שנעשה מדבריהם הוא כאשר אומר שהנה הקב"ה צוה למשה בכפל הלשון כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וגומר והייתם לי סגולה מכל העמים וממלכת כהנים וגוי קדוש ומסיים אלה הדברים אשר תדבר אל ב"י והכל עבור שהקב"ה הקפיד בלשונו שיאמר להם דוקא בזה הלשון שהתור' תהיה להם לכבוד גדול ולתפארת בין העמים כי לי כל הארץ והמה יהיו הסגולה החביבה מכל וממלכת כהנים כעין דרך הנסיון כאלו בשביל גדולתם יקבלו את תורתו כדרך המשמש את הרב על מנת לקבל פרס אמנם ישראל עם קדושו מחמת רוב טוב לבבם ואהבת ה' והתורה מאסו בכל ולא הטו אזנם לזה והשיבו כולם כא' יחד ממש בפה אחד כמאמר הקרא ויענו כל העם יחדיו כלומר שלא הי' דיבורם נחלק ומאוחר זה מזה כדרך הרבים המשיבים שקצת מהם עונים בדבר ושאר העם נמשכין אחריהם לענות ג"כ כמוהם אף שאין בלבבם כ"כ כן בשלימות אך כאן לא כן היה שהיו ישראל כולם א' ודעתם לקבלה היה וענו כולם פה א' רצונינו רק כל אשר דבר ה' נעשה בלי שום מחשבת חוץ לקבלת הגדולה והכבוד ולטוב ולתועלת לנו רק למען דבר ה' למען שמו באמת ובתמים וזה היה אתערותא שלהם באמת מטוב לבבם ואהבת הבורא ית' בכלות נפשם לה' לבד:
יג. והנה חפץ ד' שגם מפי משה ישמע כזאת להיות גם ממנו יעלה אתרעותא כדברים האלה וכמאמר רז"ל (שם פ"ט ע"א) שאמר הקב"ה למשה היה לך לעזרני ובודאי שאין הקדוש ברוך הוא צריך לעזרת שום בריאה ויתכן לדברינו שרמז לו על ענין אתערות' הלז שיעלה גם מאתו והכל עבור גודל חשיבת בעיני המקום וגם ששקול כנגד כל ישראל לכן אחר שהשיב משה את דברי העם אל ה' איך שרצונם הטוב רק למען שמו באהבה ולא משום צד גדולתם רצונם לקבל תורתו כי אם בדבר ה' החביב עליהם הסיב הקדוש ב"ה גם אותו את הסיבה הלז שסיבב עם ישראל ואמר לו דברים שע"י קבלת התורה יהיה נצמח טובתו וגדולתו שהלא אני בא אליך בעב הענן וגומר וגם בך יאמינו לעולם בכדי שגם מפי משה יתעורר ויגלה מה שלבו חפץ שאין חפץ בשום גדולה בעולם נגד אהבת הבורא יתברך וכן עשה משה ותיכף הישב כאשר היה תשוב' העם כל אשר דבר ה' נעשה בלי שום מחשבת דבר אחר רק למען דבר ה' כן הוא השיב להקב"ה ויגד משה את דברי העם אל ה' שהגיד לו יתברך כאשר דיברו העם ונעשה האתערותא בשלימות מכל ישראל וממשה ששקול כנגד כ"י כמבואר בדברינו:
יד. אכן כל אלו הדברים נאמרו בקבלת כל מצות התורה הצריכין לאתערותא דידן אך לא כן הוא במצות השבת שמאליה נעשה וא"צ לדידן כמבואר ולכן לא הוצרך הקב"ה לשאלת פינו ולאתערותא דידן והקדימם לזכותם במצוה ביותר מהר וחוקותיה במרה צוה להם ולרמז להם בזה מעלת וקדושת השבת העולה הוא על כלנה שא"צ לאתערותינו להיות חיבה יתירה נודעת במצות השבת שאין צורך בה לאתערותא:
פרק ב
ידבר בביאור ענין אתערותא הלז מה ענינו שלא לטעות ח"ו שאל אמת צריך לעזר ולסעד מתחתונים וגם יבואר בו עוד טעם על מה שבת במרה נצטוו. ובו י"ב עלים.
א. עתה צריכנא למודעי לבאר ולפרש מה הוא ענין אתערות' הלז שאנו מדברים עד עתה בו שלא להניח ח"ו מקום לטעות בו להקורא ורואה בדברי אלה להטות לבו לומר שח"ו בורא עולם צריך לסעד ועזר מתחתונים ויושכח מלבו כי הוא לבד המנהיג והבורא האמת בכל העולמות עליונים והתחתונים אפס זולתו ואין בלתו ולית מאן דאנהיג לא לעילא ולא לתתא ולא מכל סטרא ואמתיות הענין הזה הוא כאשר נבאר כי הנה בשתי פנים השגחת הבורא יתברך על עולמו הא' הוא ההשגחה כלליית שמשגיח על עולמו תמיד לקיום העולם בלתי הפסק רגע בכל פרטי הענינים ובפרטי פרטים לכל היצור ונברא מצורה הראשונה שבשמי שמים העליונים עד שלשול קטן שבים כי כל הפרטים עד אין סוף ואין מספר כולם נאצלים מאחדות אמתת מציאתו ברוך הוא וב"ש הנכבד והנורא כאשר יבואר אם ירצה השם (בשורש החמשי) ואחד על גבי שלשה ושלשה על גבי שבעה ושבעה על גבי שנים עשר וכולם אדוקין זה בזה כאמור (בספר יצירה טהרות פ"ו) והוא מורה על השגחת הבורא יתברך שהוא אחד והשגחתו הוא בשלשה פנים היינו חסד או דין או רחמים כמאמר אליהו חד אריך וחד קציר וחד בינוני ושם השגחתו על שבעת הימים מבריאת העולם הוא ששת ימי המעשה ויום השבת השביעי להם וחוזר חלילה בכל פעם מאותן השבעה והם נרמזים לשבעת הימים העליונים הידועים שמשם נשפע שפע אור לי"ב מזלות אשר בגלגל הרקיע והמה משפיעים לי"ב חדשי השנה שכל חודש משתנה לעשות בו צרכי העולם כ"א כפי התקבלותו ממזלות השמים המשתנים כפי ערך קבלתם ונתחלק לחלקים רבים להיות על ידיהם השתנות ו' עתים הכתובים בתורה שהם זרע וקציר קור וחום קיץ וחורף וע"י השינוים האלה הוא התנהגות כל התחתונים כולם בפרי העץ ובפרי האדמה והנהגה הזאת מתחלק לכל אחד ואחד לפי פרטיו ומסיים וכולם אדוקין זה בזה שכולם מתאחדין ומתקשרין באל א' באומרו ואנת הוא דקשר לון ומיחד לון וכו' ובכל יום תמיד הקב"ה מחדש בטובו מעשה בראשית כמו שאנו מברכין ברוך עושה בראשית וא"א עשה בראשית שהיה משמע שככר עשה אלא עושה שתמיד הוא העושה ומברך את עולמו ומחיה את כולם ומחדש את העולם ונותן השגחתו בבחי' האחדות א"ס ב"ה ומשם יתפרד לג' ראשים להיות העולם מתנהג בחסד או בדין או ברחמים וכפי התגברות של כ"א מהשלשה דרגות אלו מתיחדין ומתקשרין השבעת הימים ומתברכין כפי התיחדותן והתקשרותן זה בזה ואל מקור שורשם ומהן מקבלין השנים עשר מזלות להנהיג העולם התחתון כפי ערך התקבלותן ממקורן ובזה כל פרטי התנהגות העולמות והתנהגות כל איש ואיש לפי שורשו וחלקו אשר נשמתו נשרש בו וממנו נלקח והשגחת התנהגות הלזה הוא נשפע תמיד מאתו יתברך בלתי הפסק רגע אחת ואלמלי ח"ו היה מסיר הקב"ה השגחתו מן העולם רגע כמימרא אז היה העולם כלא היה ונתבטל והיה לאפס ואין כידוע מספרים הקדושים וזאת ההשגחה וברכה השופע תמיד מאתו יתברך לקיום העולם אלו התחתונים מכוונים ונקראים נגדו בחי' בנים או עבדים ע"ש שהשתי' אלו בנים או עבדים תמיד עיניהם כלים ומיחלים אל המשגיח עליהם כענין הבן בעודו בילדותו לית ליה מדיליה כלום כ"א במה שרחמי האב להשלימו בכל אשר יחסר לו: וכן עיני עבדים אל יד אדוניהם לתת ולמלאות להם מחסורם:
ב. ואולם עוד יש בחינ' בענין השגחת הבורא עלינו: והוא כי אף שמחוב ומטבע האב לרחם על בנו ולעשות לו כל צרכיו ולפקח על כל עניניו. למלא משאלות לבו כאשר יוכל. אעפ"כ מוחלק ומופרש דרך התקבלותו מהאב בכמה פנים שונים והוא כי בעוד התינוק בקטנות קטנותו ואין לאב תענוג ונחת בו כי אם מה שהוא יוצא מחלציו ונולד ממנו. אז האב משגיח עליו להחיותו ולתת לו כל המצטרך לו כדי חייו. והכל בטבעו מה שהוא מוטבע על זה לרחם את היוצא מחלציו. אכן בהתגדלות הבן מעט מעט ומתחיל לצפצף בקולו ולדבר מעט או בעת ששומע האם אף דיבור הקל שיצא מפי הבן לקרותו בשם אב: הדיבור הזה עושה רושם בלב אביו לאהבו יותר ורצונו תיכף לתת המצטרך לו באהבה:
ג. ובענין הזה אמרתי על תפלת שמע קולנו ה' אלקינו חוס ורחם עלינו שאנו אומרין בעת שמרבין בסליחות ובתפלה לפני המקום. כי כאשר נברר סוף הגדולה ותענוג של האב מהבן. ואם אחר כל הגדולה והמעלה נזדמן להבן מקרה רעה וחולי שנחלה כ"כ עד שכלה ממנו כל החושים וגדולת המעלות אשר בו ורצונו להעיר את רחמי האב עליו הוא אומר לאביו אבי רחם עלי וזכור רחמיך שאתה היית מרחם עלי בימי קטנותי בעוד לא ידעתי לקרותך כי אם בשם אבי ולא יותר. בהקריאה הזאת לבד נתגלגלו רחמיך עלי ע"י דיבור אחד שקראתיך אבא: כן אנחנו בני ישראל על ידי צרות הגליות ומיעוט הלבביות נתמעט מאתנו גודל העבודה והשירות בנבלים וכנורות. שהיינו עושין לפני הבורא יתברך בעת גדולתינו ובנין בית מקדשינו. שהיו כהנים בעבודתן מה שהיו עובדין בחצרו' ה' ולוים בשירן ובזמרן שהיו משבחין ומזמרין על הדוכן: ועתה בעול הגלות לא נשאר בידינו כ"א דברי השיר הזה שהוא שמע ישראל ה' אלהינו וכו' וזה פי' שמע קולנו ה' אלהינו. שתשמע להקול שאין אנו יכולין לומר לפניך כי אם שאתה הוא ה' אלהינו דוגמת הבן הנזכר: ואעפ"כ חוס ורחם עלינו בגודל אהבה ורחמי האב כששומע בנו קוראו אבי. והנה כשנתגדל הבן ובא לכלל ג' או ד' שנים. ובוצין בוצין מקטפי' ידוע שנתחכם במעט. אף שאותה החכמ' מצער והוא כאין נגד בר דעת. מ"מ התחכמות הלז עושה רושם בלב האדם לעורר גודל אהבה וחיבה על התנוק וילד הלז לאהבו אהבה רבה ולהשפיע לו קצת יותר בבגד נאה ומאכלים מתוקים כפי השגת ידו. והכל בגודל אהבה ומלא נחת הוא כשממלא קצת רצון בנו וכשזוכה האב להיות הבן נתגדל ובא לכלל להיות בר חכים בתורה. ורוצה ומתחיל ללקט נתיב לאלהים. לילך בדרכי התורה ועבודת חצות ולדבק עצמו בטובים ובתלמידי חכמים והולך עם חכמים יחכם בכל יום ויום יותר. אז מעשים ההם עושים רושם גדול בלב אביו. ונתגדל האהבה אצלו למאוד באהבה יתירה חמלה גדולה עד שנותן האב את לבו עליו תמיד בכל עת ועונה: ורצונו להגביר עליו חסדו להלבישו ולכסותו בבגדים נאים ומכובדים: אף בקצת יותר מהשגת ידו ובאהבתו שוגה תמיד. ובפרט אם לבב האב יבין שרצון בנו לאיזה דבר לבגד נאה או לכל דברים גופו. הנה לבבו לא ישקיט ופועל ועושה בכמה טרחות וכל התאמצות למלאות חסרונו בכל רצונו של הבן וכש"כ דכש"כ למלאות דברו אם הבן שואל מאביו איזה דבר ומתעורר בלבו לבל יתרשל ויעשה בקשתו. אח"כ אם הבן נתגדל ונתעלה במעלות הטובות והאב זוכה לשמוע תורה מפיו ורואה דרכי חכמתו ומסילות נתיבות ישרות ושומע נועם אמרי פיו איך שמכבד לאביו בדרך נעים ואהבה ושומע דברי שירות ותשבחות שהבן הלז משבח להקדוש ברוך הוא בדברי זמירות בדרך היותר נאות אז נתעורר האב ברחמיו וחסדיו הגדולים ורצונו וחפצו להרבות לו מוהר ומתן ומשתוקק לעשות עבורו כל מיני פעולות אף הטריח עצמו בכל טרחות שבעולם. הכל חביב עליו ולכל דהוא נחשב אצלו הכל נגד זה להשלים לבנו אף ביותר ממה שהבן חפץ. ורוב פעמים הוא עושה מדעתו לעשות עמו מה שלא עלה על דעת הבן כלל. אך האהבה מקלקלת השורה להוסיף לו מדעתו לעשות עבורו כל טרחות ויגיעות האלה. בכדי לעשות לו נחת רוח. והנה אלה העשיות כולם שעושה האב להבן כל העשיה כולה עושה האב בעצמו ואין להבן חלק בזה שעושה האב. כי אם האתערותא דיליה הוא העולה מצד מעשה הבן אל לב אביו ומתעורר רחמי האב עליו. והוא הוא האב בעצמו עושה הכל: וכן בדרך האדון עם עבדו נאמן ביתו כשעיני האדון משוטטות על עסקי עבדיו ורואה באחד מעבדיו שעושה פעולות טובות ועומד בצד אדונו בכל כחו ומחשבתו ניכר מתוך מעשיו שמאהבת אדוניו ומיראתו ממנו מצד גדולת האדון עושה הכל ולא מצד קבלת הפרס לבד וקבלת הפרס לא נחשב לו לכלום נגד גדולת האדון ולבבו ומחשבתו נתעורר על ידי מעשיו האלו. לעשות עמו רק טוב ולמלאות לו כל רצונו וחפצו ומכש"כ כשידבר אל האדון לבקש מאתו דבר מה ימהר ויחיש לעשותו ולמלאות בקשתו. וגם לפעמים יעלה על רצון האדון לעשות לו כבוד ויקר ומנות ומתנות יתן לו אף מה שלא עלה על רצון העבד כלל:
וכדוגמת והתנהגת האב עם בנו הזה כן הוא השגחת המקום עלינו וזה הענין הנקרא אתערותא דלתתא שהתחלנו בביאורו ונאמר כי אנו המקבלין מאת בוראינו ממ"ה הקב"ה בשתי אלה פנים או בבחי' קבלת הבן מהאב או בבחי' עבד מאדוניו ובכל א' ממדריגות האלו חוץ מהשגחה הכוללת והברכה השופע תמיד לקיום העולם אשר בבחי' אלו אף גם זאת בידינו לעשות ולהרבות עלינו. טוב אורו וחסדי השגחתו כפי דרגת מעלתינו. ולפי חכמת חכמינו וערך רבות אהבה והחיבה והליכתינו בתורה ומצות ה' באמת באהבה רבה וכשאנו בוחרין בדברי שירה וזמרה להתעורר א"ע לשיר בקול נעים וזמירות ה' בכדי להיות נחת רוח לפניו ולהיות כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס כי אם מגודל גדולתו ואדנותו שהוא אדון הכל נאריך בענין זה אי"ה (בשורש השמיני). אז לערך אהבה וכבוד ונחת שאנו עושין לפני אבינו שבשמים לכבודו ולאהבו ולירא מפניו על דבר הכרה ברוב גדולתו ורוממתו כל דרגא ודרגא הוא הוא האתערותא ולהשגחת ה' עלינו. שיהא הוא מעורר עלינו בכל עת ובכל רגע גודל חסדיו ורחמיו הגדולים והגדול חשקו ואהבתו ולמען האתערותא הלז הוא תמיד עלינו למלאות רצוננו בכל מיני ברכות להשלמת חפצי צרכינו ולהעלות ראשינו ולהשים כסאנו מעל בין גדולי רומי והכל נעשה משלו ומברכתו ואנחנו אין לנו שום חלק בזה כ"א בחינת התוכניות אשר נתעורר כל זה ע"י מעשינו הטובים עד שנתעורר אצל בוראינו ית' המשגיח ועושה את כל להטיב עמנו אף מה שאינו עולה ברצונינו כלל ומתנת חנם הוא נותן לנו כדרך וחנותי את אשר אחון:
ד. ובזה פרשנו מה שאמר משה רבינו ע"ה אל קרח ועדתו בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי כלומר שלא תחשדני אף בזה שעכ"פ היה זאת בלבי לחשוב מחשבות לחפוץ לזה שיהי' אהרן אחי כהן גדול ואני מלך ומלך עולמים ב"ה וב"ש שראה והבין במחשבתי שרצוני בכך עשה לי הכבוד הזה למלאות רצוני והוא נעשה ע"י אתערותא דילי גם זה אל תעלה לבך וזה כי לא מלבי שלא היה זאת אפי' בלבי ורק עשיתי זאת בע"כ שלא ברצוני כמו בכל השליחות ששלחני ה' שעשיתי שליחתו באהבה מפני פקודת המלך כן בזה ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה וקיימתי לעשות כדברו ומופת לזה אתן לך אם כמות כל האדם וגו' לא ה' שלחני כלומר לא עשיתי הדבר בתורת שליחות המקום לבד כי אם בהתערבות התעוררות רצון משלי שגם נפשי חשקה לזה הכבוד שיהא אהרן אחי כהן גדול וכו' ואם בריאה יברא ופצתה הארץ את פיה וגו'. וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה' שרצו לעבור את פי ה' שהיה רצון ה' לבד בזה. באופן שלא יהיה המופת הזה ולא יעשה הקב"ה נס הלז כי אם כשעשיתי זאת כדרך כל השליחות של מקום וכשיהיה המופת תדעון שלא היה זאת בלבבי ומחשבתי בשום אופן בעולם רק לקיים בזה שליחות ומצות בוראי:
ה. ושמעתי בזה דבר נפלא הפלא ופלא בשם מחותני ידיד ה' וידיד נפשי הרב הגאון החסיד המפור' נזר הקודש איש אלקי' קדוש מו"ה אברהם יהושע העשיל נר"ו האב"ד דק"ק אפטא. ועתה הוא אשר הורם ואשר הונף אל קרית מלך רב ק"ק יאס הבירה יע"א. ותוכן דבריו שהקב"ה לא מצא עילה להביא מיתה על משה רע"ה אם לא שמצא לו אף בזה מקום שליחות והוא על פי מאמר חז"ל [ברכות י"ח ע"ב] על פסוק זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר מאי לאמר אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתי לבניכם לכן תיכף שצוה לו השליחות הלז אמר לנפשו שחי ונעבורה ומסר נפשו תיכף למיתה בכדי לעשות שליחות המקום ברוך הוא וברוך שמו:
ו. וכדוגמת זה אמרתי ג"כ בזה מאין נסבה סיבה מיתת משה על דרך מאמר רז"ל (ב"ב ט"ו ע"א) וימת משה מי כתבו וכו' עד מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע ע"כ כיון שה' אמר לו לכתוב וימת משה הי' חביב בעיניו לקיים אמירתו של הקב"ה ולקיים שליחתו להשלים התורה שלא יהא התורה חסר ח' פסוקים והי' מקבל עליו גזירת המיתה כדי לעשות כמאמרו של הקב"ה הרי עד כזה הגיע אהבת השליחות של משה למסור נפשו למיתה תיכף. ע"כ גם כאן אמר בזה כי ה' שלחני לעשות וגו' ועשיתי הכל מצד שליחות המקום כמבואר בדברינו למעלה. נחזור לענינינו אשר זה הוא ענין אתערותא דלתתא להתעורר ביופי והעלאת חן ולעשות נחת רוח לשמו ית' ומול זה גם הוא מעורר נגדינו למלאות חפצנו וצרכינו בברכת שמים ממעל להשלים משאלות לבבנו לטובה כרוב רחמיו וחסדיו באהבת אותנו כרחמי האב על בנו החביב לו. הכל כאשר בארנו:
ז. והנה גודל תוקף קדושת שבת נודע בשערים. בדברי (זוה"ק יתרו פ"א) וז"ל ר' יצחק אמר ויברך אלהים את יום השביעי וכו' אלא הכי תאנא כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. ותנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההוא יומא מתברכין מניה כל שיתא יומין עילאין וכל חד וחד יהיב מזוני לתתא כל חד ביומיה מההיא ברכה דמתברכין ביומא שביעא' וכו'. וזה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי פי' שהניח הברכה של ששת ימי המעשה ביום השביעי להיות מתברכין מניה כל הששת ימים. כי היא המחיה והמקיים את כל העולמות. כי בריאת העולם היה בששת ימי הבנין הנקראים אצלינו ששת ימי המעשה והבנין והיום שלהם ניתן ביום השבת להיות מתקיים העולם על ידו ובכל שבת חוזר חלילה לינתן בו קיום של כל הששת ימים להחיות ולברך עולמים באור הקדושה אשר מאיר בו והוא דמיון ההשגחה הכלליות השופע תמיד בשביל קיום העולמות. אשר בלא זה ההשגחה לא הי' העולם יכול להתקיים אפילו רגע: וזה הוא הדבר אשר דברנו בו עד הנה שאור קדושת השבת נותן הקב"ה על מגן בלי שום אתערותא דידן אך מופיע עליו מאור פני מלך חיים להחיות את עולמו על ידו:
ח. ובזה נמי יבוא על נכון מה שנרמז במלת בראשית ברא שית וגם תמן שבת. כי עבור שבראשית המה ששת ימי המעשה צריך להחיותן ולקיימן ת"י בחינת השבת לכן נכללו שניהן במלה אחד בראשית שהוא בריאת השית ודבר המחיה אותן שהוא שבת: אמנם כשרצה הקב"ה לזכות את ישראל להנחילם התורה במדבר ולתת להם עוד מצות היתרות חוץ מהשבת. וזאת הטובה תלוי לפי כשרון מעשינו וחשקת רצונינו לקבל דבריו באהבה. ע"כ סיבב הקב"ה שיעלה אתערותא מדידן כנזכר בדברינו למעלה לעלות חן לפניו בעריבות נעימות ידידות נפשינו לקבל אלהותו עלינו ולידבק באור תורתו השלימה: וכן עשינו ואמרנו וענינו אין קדוש כה' וכל אשר דיבר ה' נעשה: ועל ידי זה זכינו מה שלא זכו כל אומה ולשון. שהקב"ה מתעורר נגדנו ונגלה עלינו בענן כבודו לדבר עמנו. והשמיע לנו את הוד קולו ודברו' קדשו מלהבות אש בקולות וברקים ובקול שופר ובריות בראשית חרדו מאתו בהגלותו על סיני והכל היה כדי ללמד אותנו תורה ומצות:
ולזכך ולטהר אותנו בכל מיני זיכוך מטומא' וזוהמ' מצרי' שהיה בנו ולהרים ראשינו בין כל האומות ולא שם חלקינו כהם וכל זאת עשה מרוב יכולתו וממשלתו בכל העולמות: ורוב טובו וחסדו עלינו וכל הגדולה והטובה הזאת לו לבדו היה ואין לזר אתו בכל השפעת טובה הגדולה הזאת. ואך זאת עשינו אנחנו עמו בני ישראל שבאמירתינו אתערנו גודל אהבתו אלינו עבור שראה באמתיות לבנו שמאסנו בכל הכבוד שהבטיח לנו ורק בחרנו לעשות כדבר ה' לעשות הכל למען אהבת שמו וחיב' עבודת הקדש. וזה נשאר לנו לזכו' ולזכרון לפני הבורא יתברך שמו ועיטר אותנו בשני עטרות כמאמר רז"ל (שבת פ"ח ע"א) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבוא של מלאכי השרת: ולכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע והוא עבור שבשני דברים אלו נעשה בזה אתערותא דלתתא להיות נעשה עי"ז את מעשה ה' הגדול אשר עשה במעמד הר סיני הכל כאשר בארנו היטב למעלה:
ט. והנה עוד נראה לתת טעם על מה שבת במרה נצטוה ובו יבואר מאין זכו ישראל להכרת האהבה הזו לענוה הנעשה בדרך החיבה כאמור. והוא על פי משל לאחד שהי' לו הרבה מיני רפואות למכור. ובמקום אשר הוא יושב שמה לא מצא קונים לסחורתו שיהיו נצרכים לרפואות האלו ושמע שיש מדינה אחת בכרכי הים הרחוקה למאוד. שאין שם כלל ממיני הרפואה אשר על כן יש שם בעלי מומין מרובין וחולים רעים למאוד ואמר אלך לי אל מדינה הלז אם אוכל למכור מהם הרבה וביוקר גדול: וכן עשה שבא לו אל המדינה הלז עם המיני רפואות וכאשר ישב שם יום או יומים והנה אין קול לו קול אליו לשאול על הרפואות. כי לא ידעו מעת הוסדם במדינה הזאת אם יש בעולם כלל מיני רפואות להחיות ולרפאות את המום או החולי שנחלה: כסבורין הם אם יקרה לאדם מקרה רעה איזה היזק הגוף או חולי כך היה נשאר ואין תרופה למכתו: גם האיש הלז מכריז בשווקי' וברחובות מאן בעי סמא דחיי ואין קול ואין קשב. הכל עבור רב התרחקות מדינתם ממדינות אשר הרפואות גדילות שמה וע"כ מעולם לא שמו על לבם ליקח רפואה להם לרפאות נפשם כי לא ראו מימיהם הסרת החולאים ע"י הרפואה מה עשה האיש הלזה ראה איש אחד עובר לפניו אשר רבו כמו רבו עליו תחלואי הגוף עד למאוד ממומים רבים וחלאים נאמנים לקח את האיש הלז ורפא אותו באחד מתחלואיו בחנם כי אם למען הראות תועלת הרפואות. והיה כראות האיש הלז שנתרפא על א' ממומיו ונשתנה ממה שהיה מקדם קדמתה שכר אותו בהון רב לרפאותו על כל תחלואיו וממילא רצו ובאו אליו מבני המדינה הצריכין רפואה ונתעשר למאוד והנה האיש הראשון נשאר בטובה יותר מכולם שרפא אותו תחילה בחנם ולא בשכר וכן הוא ממש ויותר מזה בענין תורתינו הקדושה שכל מיני רפואות והצלות וגאולה הכל הוא בתורה וכמאמר הקרא [משלי ד] כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא ואומר [שם ח] כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה': וכל מיני ברכות של כל העולמות עליונים ותחתונים הכל היא בהתורה. ככתוב אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו' כל הברכות שמונה והולך שם והנה ה' הנותן התורה אמר למשה להשיב תשובה למלאכי השרת כששאלו לתת להם התורה בשמים כמאמר הכתוב אשר תנה הודך על השמים והשיב להם משה קנאה יש ביניהם יצה"ר יש ביניכם וכו' כמ"ש [שם ע"ב ופ"ט ע"א] וכלומר אין אתם צריכים לה. והוא על כי אין בהם פגעים רעים ומקרים רעים ועומדים תמיד לפני בוראם יתברך שמו והשפע הראוי להם הוא תמידיות רק התחתונים עבור התרחקותם מאור פני המלך נצרכים להאיר אליהם ע"י התורה להחיות נפשם ולהעמידם על תיקון בריאתם ושיכלו ע"י התורה לעמוד נגד היצה"ר ע"כ אמר ועשה להוריד התורה לארץ שע"י יזכו לברכ' כל ולזכות הנפש ולתבלין נגד היצה"ר ולהתדבק בבוראם על ידיהם אולם בצאת ישראל ממצרים מקום הטומאה וערות הארץ. חש הקב"ה אולי ח"ו מאחר שאינו יודעים את התורה בטוב ערכה ובמתק נופת צוף טעמה והכי נכלל בה טוב העוה"ז והעוה"ב: ימאנו מלקבל' וכאשר כן היה בשאר כל האומות בבוא הקב"ה על הר סיני וזרח משעיר למו והופיע מהר פארן שחזר את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה כמ"ש (בע"ז ב' ע"ב) כי לא נתנו לב לדעת ולהבין ערכ' אשר יקר' היא מפנינים וכל מטעמי ומעדני עולם לא ישוו בה מה עשה מלכינו ובוראינו ב"ה וב"ש החפץ בתקנתינו ומשתוקק לגדולתינו ולטובתינו ולמען הקים את דברו הטוב אשר נשבע לאבותינו תפס ולקח מצות השבת מכל מצות התורה ונתן לנו וצונו עליו במר' קודם בואו לה"ס ואנחנו זכינו לזו המצו' במה ששמרנו את השב' במצרים כאשר נבאר אי"ה (בשורש החמישי והשביעי) ואחר שקיימנו מצוה זו טעמנו וראינו בנועם מצוה הזא' כי טוב ה' במצותיו והכי נחמדי' מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש מה נמלצו אמרותיו לחיך ומזה הוקשו לכל דברי ה' ומצותיו שודאי השוו זה לזה בצוף נועם מתיקו' אורם הבהיר אשר בודאי כל חפצי הגוף וחפצי כל העולם לא ישוו למי שזוכה לטעום בנפשו תשוקת אור המצו' וענן ה' החופף על האדם על ידי עשיי' מצותיו באהבה וטעימ' טעם הלז טעמו כל ישראל בשב' הראשונה כמרז"ל (ילקוט שלח רמז תשמ"ט) לא שמרו ישראל אלא שבת ראשונה לכן אחר שנתן לנו את השבת קרבנו לפני הר סיני וענו כולם פה אחד ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה בגודל אהבה כאשר בארנו למעלה:
י. ובזה פרשנו יפה מאמר חז"ל (במשנה י"ד פ"ג דאבו') חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה פי' שניתן להם קודם קבל' התורה כלי שע"י כלי זו יהיה לכם חמדה וחפץ לקבלה כל התורה:
יא. וזהו מה שאמר הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו פירוש שנתתי לכם תחילה לקח טוב דבר הראוי להיו' במחיר כסף בכדי שאח"כ תורתי אל תעזובו שתקבלו אח"כ התורה במדבר:
אשר על כן אתה תראה את כל הנעשה אם כך גדול כח השבת שטעימ' מתיק' אורו היה הוא הגורם לקבלתכם התורה גם עתה כל ימי האדם אשר אתה חי על האדמה אם תזכה לשמירה וקבלת השבת עליך תוכל עי"ז להתמשך עליך כל קדושת התורה כולם לקיים את כל דברי תלמיד תורתו באהבה כי להיות שמני' מתברכין כל שיתא יומן והברכה הלז הוא בין ברוחניות הקדושה אשר שמירת וקדושת שבת מועיל להתברך על ידו כל ששת ימי החול שתוכל לעבוד עבודת שמו יתברך באמת להתדבק בו ע"י תורתו הקדושה ובין בגשמיות הברכה שמתברך מניה כל ימי החול בברכת בני חיי ומזוני כיד ה' הטוב עליו:
יב. וזה אות הוא ביני ובין בני ישראל שע"י אות ומופת השבת ראו וטעמו ישראל וקבלו כל התורה ונעשה דור תם וזה לדורותם שע"י השבת נעשה דורתם דור תם כמבואר בכל דברינו הנאמרים למעלה:
פרק ג
ידבר מענין התוספת השבת המכונ' בפי חכמי אמת בשם הכנת השבת לבאר מה ענין הכנ' זו ומתוכו יתבאר כי אף שקדושת השבת בא מחסד אל שלא ע"י פעולתינו ואתערותינו מ"מ חילוק גדול והפרש רב יש בהשרא' הק"ש על איש החכם וירא אלהים מאיש הבור והמוני העם וההבדל הוא מפאת המקבלים: ובו ז עלים
א. ואולם אחר כל הנאמר למעלה מראש ועד הנה אשר זאת היא גודל תוקף קדושת השבת יתר על ימי השנה והחגים וזמני המועדי' שצוה ה' אלהינו אותנו שמאיר אור קדושתו ברוב חסדי אל בלי שום אתערותא דלתתא מה נכון וראוי היה שתחול קדושת השבת על כל ישראל בשוה מקטנים ועד גדולים באין הפרש הסכל מהמשכיל וכבער כחכם כעם ככהן ואפשר גם והיה כצדיק כרשע כיון שאינו משתנה לפי פעולתינו ומעשינו ומה זה שבעינינו ראינו גודל ההפרש וההבדל השתנות קדוש' שבת על איש החכם והצדיק שנראה בחוש אשר גודל אור הקדושה בוער בלבו כרשפי אש ומים רבים לא יכלו לכבות את האהבה התקועה בלבו ומשתוקק ומתלהב לעבודת ה' כל הלילה כל היום של שבת קודש אף גם להוסיף הרבה מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו בתשוקת ודביקות ה' ובאהבתו שוגה ונראה לכל כי כמעט נכסף בכלות נפשו לאלהים מגודל הבערת אש האהבה הבוער בלבו ותיכף אחר הטבילה בע"ש ניכר התנוצצות קדושת שבת המאיר על פניו וזיו הדרת אורו מבהיק עד שיראים לגשת אליו כמחז"ל (ב"ר י"א) ברכו באור פניו של אדם אינו דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמות שהוא בשבת ומי יוכל לספר כמה העין רואה השתנותו מימי החול ממש כרחוק מזרח ממער' ויותר מזה ולא כן האנשים פחותי הערך ואיש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת אם שבת היום או יום רביעי לבריאו' עולם ובדרך הלצה אמרתי בדברי זמירות של שבת לנוח בו ולשמוח בתענוג אכול ושתו זה כל עדת ישראל יעשו אותו בזה ניכר הפרש שבת קדשינו מימות החול בכל עדת ישראל אף לקטני ופחותי הערך במה שהם מרבין לשמוח בו בתענוג אכול ושתו ולא כן ניכר אצלו קדושת השבת בשארי דברים להיות משתוקק בלבו לעבודת ה' יותר מבחול ולחפץ בו באהבה אור התורה וללמוד אז תורה הקדוש' כמאמר חז"ל במדרש אמרה תורה לפני הקב"ה רבש"ע כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו אני מה תהא עלי אמר לה יש לי זוג שאני מזוג לך ושבת שמה שהם בטלים ממלאכתם ויכולין לעסוק בך ואיתא (בילקוט פ' ויקהל) רבותינו בעלי אגדה וכו' עד שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת וליכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תור' איסור והיתר וכו' ע"כ וכן הוא בפע"ח (שער הלימוד) וז"ל וכן דעה חכמה לנפשך הנאמר בקרא (משלי כ"ד) גימ' שבת שלא נתנה תורה לישראל אלא ללמוד תורה ע"ש וכן הוא (בזוה"ק ויקהל ר"ה ע"ב) וז"ל צלות' דשבת' דעמא קדישא וכו' אסור לאשתדל' אלא במילי תושבחין וצלותא ואוריית' ומאן דמשתדל במילין אחרנין ובמילין דעלמא דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא לית ליה חולקא בעמא דישראל תרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבתא ואינון שויין ידיהן על רישיה ואמרו ווי לפלניא דלית לי' חולקא בקב"ה ועל דא בעי לאשתדלא בצלותין ובשירין ובתשבחין דמאריהון ולאשתדלא באורייתא ההוא יומא וכו' הרי מבואר בדבריה' השתנות יום השבת בעסק עבודת ה' מימי החול ואצל הכסיל הזה כאז כן עתה כאשר בימי החול אינו שם לבו לעבודת ה' כן גם בשבת אינו נותן על לבו שעכ"פ עתה עת התגלות קדושת שמו יתברך יוסיף אומץ בעבודתו לעבדו עבודה תמה עבודה מאהבה כראוי ליום קדוש כזה ואדרבה לאשר שהוא יום בטל ממלאכה עתה עת פנוי לו לשיח שיחה בטילה ולרבות בדברי הבאי בין יושבי קרנות ולא יהיה דיבורו של שבת כדיבורו של חול כי קול כסיל עתה ברוב דברים יותר מבחול וידוע אשר דברים בטלים אף בחול אסור כדאיתא [ביומא י"ט ע"ב] אמר רבה השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם בם ולא בדברים אחרים רבי אחא בר יעקב אמר עובר בלאו וכו' וכבר הזהיר על זה הקדוש הרמב"ם זלה"ה (בהלכות דיעות פ"ב הלכה ד') ומכל שכן ביום שבת קדשינו כמבואר (בזוהר הקדוש הנזכר):
ועל מה עשה ה' ככה להרבות לזה ולהמעיט לזה אם השפעת אור הקדושה נעשה בו בלי אתערותא מתחתונים מהראוי להיו' יד הכל שוין בה ואבאר לך אמיתיות הי"ת בענין זה והצור תמים פעלו אל אמונה וברוך הוא שאין לפניו משוא פנים ומאתו לא ימנע השפעת אורו על כל ישראל בשוה והחילוק הוא מפאת המקבלים כאשר נבאר:
ב. כי הנה לא נעלם מעין המשכיל מאמר רז"ל (יומא ל"ט ע"א) על פסוק והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מעט מלמטה והקב"ה מקדש אותו הרבה מלמעלה ולכאורה יפלא מה שנצרכו חז"ל בזה לסימן שאדם הוא למטה והקב"ה הוא למעלה ומי הוא אשר לא ידע את זאת ועינינו תראנה אכן הנראה בכוונת דבריהם הוא שאדם צריך לקדש עצמו תחילה מלמטה פי' מדברים שלמטה דהיינו מדברים שאדם דומה בהם לבהמה היורדת היא למטה והוא אכילה ושתיה ושארי תאות התלוין בלב שלבו של האדם מחמדתן והתאוה הוא שורש הרע ומכ"ש אם ח"ו נכשל בעבירה אפילו בעבירות הקטנו' שאז שורה עליו חלק הס"א והרע כמאמר רז"ל (ע"ז ה' ע"א) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו וכו' רבי אליעזר אמר קשורה בו ככלב ע"כ ובכל מקום שיש ניצוץ שורש מהרע הקב"ה עוצם עיניו מראות ברע והקדושה בורח מאדם הלזה ואינו יכול לדור במקום הטומאה כידוע מספרי חכמי אמת שבהיות הגוף מלוכלך בכתמי עונותיו לא תוכל השכינה לשרות בו כי אין מקום לישב עליו וכל העון הוא קץ מכאוב מליש עליו וע"כ צריך לקדש עצמו מדברים אלו שלמטה שהוא תאות והנאת הגופנית על דרך קדש עצמך במותר לך המבואר בדברי חז"ל (יבמות כ"א) ואנחנו נבאר בפירושי אי"ה (בשורש החמישי) שלא מבעיא שיפרוש מצ"ט שערי היתר כדי שלא יבוא לידי איסור אלא אף בשעה שעוסק באכילה ושתיה ושאר צרכי גופו ההכרחיות והמותר לו בהיתר גמור שלא יהיה לבו נוקפו על שום חשש ספק איסור אעפ"כ יעשה אותן על טהרת הקודש להיות לאדם מותר בהן על הבהמה ולא יעשה אותן למלאות תאותו והנאתו כי אם על דרך שיהיו נטפלין למצות ה' כאשר יבואר שם באורך כמה דרכים בזה ובזאת יזמן את עצמו להיות מן הראוי לקבל ואז הקב"ה מקדש אותו מלמעלה דהיינו מדברים של מעלה שהוא אור קדושתו ית' בקדושת אורות הפנימים ואורות המקיפים הבאה עליו מלמעלה ובאופן אחר אין מקום לחול הקדושה עליו:
והט למשל אזנך למלך בשר ודם שהיה דעתו לבוא אל עיר אחת ממדינת מלכותו והקדים לפניו שנים או שלשה ימים ציר מיוחד להכין לו בית דירה מקום כבודו שיהיו ראוי למשכן המלך וכן עשה ובחר לו אצל א' דירה נאה שיהיה מוכן ומזומן למבוא המלך וכשהבע"ב חכם ועיניו בראשו אומר בתחילה אכין את עצמי ברוב נקיות הבית דירה שיהיה נקי וטהור ומזוכך ומיפה ומהדר את הדירה בכל מיני יופי ומריחו בריחות טובים ומבושמים בכדי שתנוח דעת המלך בתחילת ביאתו לדירה נאה המרחבת דעתו כראוי לכבוד המלך ואין משים על לבו גודל הטובה שיוכל להגיע לו מביאת המלך לביתו שיוכל להרויח ממון ע"י מכירת מאכלים ומשקים או עבור שהוא יהיה מקורב אל המלך יותר משאר אנשים ובמנחה יחלו אותו עשירי עם להכניסם אל פני המלך על פי גדול וחשוב בעיניו כבוד המלך וכל עשיותיו בימי' המועטין האלה שנקצב לביאתו להרבות הידור ויופי וטהרה וזיכוך בהדירה הנברר למשכן כבודו ועל הדברים הצריכים לסעודת המלך ושאר צרכיו אמר בלבו כלום חסר מבית המלך וביד המלך מצוי לקנות ולאסוף כל הדברים ברגע קטן ולכך כבוא המלך והרצים אשר לפניו באין משגיחין על המקומות וחדרי משכיות ביתו מקום מושבות המלך והנה הכל יפה אז הוטב בעיניהם הדבר אשר עשה מאשר היה בידו לעשות ומביאין את המלך ביתה של זה ואז עבדי המלך ומשרתיו מכינים ומביאים לו כל דבר הנצרך כיד המלך והמלך החכם כראותו ויבין את כל אלה מה שפעל ועשה זה לכבודו. אמר הנה האיש הלזה החריד אלינו את כל החרדה הזאת ונתן כל כחו ודעתו ע"ז ליפות ולהדר מקום שאוכל לשכון בתוכו מהראוי להיות קרוא עם המלך ויקרא לו ומראה לו פנים שוחקות וקריבת הדעת וממילא כל טוב אדוניו בידו ואין מחסור לו והכל טוב לו אכן א"כ דעת בעה"ב להיות כבוד המלך עיקר בעיניו ותיכף שנבחר ביתו לאכסניא של מלך הקדים במחשבתו טובת עצמו ואמר בלבו עתה הגיע העת שאוכל להרויח ממון רב מאחר שיהיה אושפוזאי למלכא בהכנת צרכיו כי רבו ושאר הטובה שיוכל לבוא אליו ע"י מה שיעמוד המלך בביתו ובימים המועטים האלו עוסק הכל בצרכי המלך ממאכלים ומשקים כדי להרויח בהם ומתוך טרדת הכנת דברים אלו לא היה סיפוק בידו לעשות העיקר להסיר כל הלוכלוכין וטנופין מהבית וליפות ולהתנאות חדרי ביתו שיהא ראוי לכבוד משכן המלך ואף שלא סגי בלאו הכי שעושה מעט הכנה בביתו עבורו אך לא כראוי ונכון להתכבד ולהתייקר את מושב המלך והעמדת הכסא מלכות שיושב עליו המלך והכנה זו קטנה היא אף למשרתי ועבדי המלך הפרתמים כש"כ וכש"כ לכבוד המלך החכם בעצמו על כן בהגיע שלוחי המלך הבאים מקודם ורואים שכל חדרי משכיות ביתו אינו ראוי ומקובל לפני המלך והשרים אשר אתו גוערין אותו בנזיפה גדולה ולפעמים גם מעונשין ומכות וכדי בזיון וקצף על אשר נבזה בעיניו כבוד המלך ונתרשל מלהכין לו דירתו בנקיות וזיכוך וביופי ואין שומע לו מאת המלך אף שאומר שהכין למאוד צרכי המלך אם אין מקום לחנייתו ולמושבו על כסא והנמשל מובן מאליו כי החכם ומי שעיניו בראשו וירא וחרד לדבר ה' וכבוד שמים נחמד בעיניו אומר ודאי בעוד שגופו אינו זך ונקי ומכש"כ ח"ו כשהוא מטונף בתאות רעות והרהורי הלב הרעים אין מקום להשראת קדושתו עליו ותחילה מכין עצמו ומטהר ומזכך גופו מהליכלוך וזוהמת דברים של מטה ועושה לעצמו גדרים וסייגים בדרכי חסידות ופרישות וכונתו רק לשמים להתהדר ולהתפאר בכל מיני יופי והידור בכדי שיחול רוח ה' לפעמו ושיהא ראוי להשראת הקדושה ע"י מצותיו שיעשה הכל בטהרה ובקדושה וביראת ה' ואז בבוא אליו הקדושה כלום חסר מאתו ובכל עת ועונה מזומנים אצלו מלאכי ה' להרבות עליו קדושה על קדושה כרצון שמו הגדול ית' שרצונו לקדש את ישראל בקדושתו וכשרואה כל הטרחות ויגיעות שיגע אדם הזה ושיבר והכניע תאות וחמדת לבבו והכל כדי לזכך גופו מכל בחינת הס"א והרע כדי שיוכל לשכון בתוכו שכינת ה' אומר הנה כל מה שטרח האיש הזה לא טרח אלא בשבילי ורצונו לזכות שיהיה מרכבה אל השראת קדושתו בו וראוי זה שישתמש בכבודי ומופיע ומשפיע עליו זיו אור קדושתו באורות הפנימים ואורות המקיפים והקדושה מקיף אותו מכל צד ומסתירו בסתר כנפיו ואז לא תאונה אליו רעה ונגע לא יקרב באהלו ומלאכיו יצוה לו לשמרו מכל רע והכל טוב לו: