נקודות קטנות למחשבה · מוניקה, תירגעי!
בחורה אחת צעדה בחנות הבגדים מאחורי אם, שילדתה בת השלוש הלכה לפניה כשהיא מקפצת ושרה.
האם חיפשה לבתה סרפן פשוט וצנוע. אבל, לצערה, בחנות היחידה לבגדים צנועים - שהייתה בחוץ לארץ - היו גם בגדים שאינם צנועים.
כשהן עברו ליד כל החולצות המקושקשות והצבעוניות, ביקשה הילדה חולצה, והאם אמרה "לא".
הילדה התחילה מיד ליילל ולצעוק ולהקים מהומה, אבל האם שמרה על שלוות רוחה, ורק אמרה בנחת: "אוקיי, מוניקה, אני יודעת שזה קשה לך אבל הצניעות היא מעל הכל! נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של חולצות... תיכף נסיים כאן".
הן סיימו את שורת החולצות והמשיכו הלאה, ותוך חמש דקות הגיעו לשורת מדפי החצאיות.
החצאיות היו ברובן קצרות וצרות בעלות דוגמא בולטת ואף עם שסע...
הילדה התחננה שאמה תקנה לה חצאית אחת, ואימה סירבה לקנות לה.
הילדה החלה לרקוע ברגליים ולהשתולל, אבל האם לא איבדה את העשתונות: "די, מוניקה, די, תתאפקי! את יודעת שה' לא אוהב את החצאיות הללו... לא נשאר לנו עוד הרבה. עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה".
כשהגיעו אל הקופה כדי לשלם על הסרפן, נתקל מבטה של הילדה על נעלי העקב הגבוהות והמרעישות... "אמא, אמא, את זה אני רוצה!", הצביעה הילדה על הנעליים.
כשאימה השיבה בשלילה, עשתה שם הילדה קולות של בכי וצעקות.
האם דיברה בקול שקט ורגוע: "מוניקה, אני מאוד מבינה אותך! אני יודעת שזה מאוד מפתה אותך לקנות נעליים כאלו... אנחנו תיכף ממש מסיימות כאן. חמש דקות ואנחנו בחוץ. ואז ניסע הביתה, ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה".
האם גמרה לשלם ויצאה מהחנות, בדרך אל תחנת האוטובוס.
הבחורה שהלכה אחריהן והייתה עדה לכל המתרחש, יצאה בעקבותיהן, הדביקה אותן במחצית הדרך אל התחנה, ואמרה לה: "תסלחי לי, לא יכולתי שלא לשים לב, כיצד שמרת על קור רוחך. אני חייבת להחמיא לך על הדרך בה חינכת את מוניקה הקטנה, איך שצריך להתאפק... ולא כל בגד קונים... ומה ה' רוצה שנלבש..."
חייכה האם חיוך קטן, ואמרה:
"מוניקה זו אני! שמה של בתי הקטנה הוא תמי..."