אור ברסלב
נשואין ואישות הלכות נשואין ואישות › פרק כ"ו - הלכות אשה יבמה

נשואין ואישות

הלכות נשואין ואישות · פרק כ"ו - הלכות אשה יבמה

פרק כ"ה - הלכות גרושין וכיצד כותב ונותן הגט

מצות יבום

א רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב רַחֲמָיו עַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָתֵת תַּקָּנָה וְאַחֲרִית טוֹבָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵעַמּוֹ, עַם הַקֹּדֶשׁ, וְגַם אִם לֹא שָׁפַר עָלָיו גּוֹרָלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בְּלֹא שֶׁהִשְׁאִיר אַחֲרָיו וָלָד, נָתַן לוֹ בּוֹרְאוֹ פֶּתַח וְתִקְוָה לַחֲזֹר וּלְתַקֵּן וּלְהַשְׁלִים עִנְיָנָיו עַל יְדֵי כָּךְ שֶׁתִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ לְאֶחָד מֵאֶחָיו, וְהַוָּלָד הָרִאשׁוֹן שֶׁיָּבוֹא מִמֶּנָּה יִקָּרֵא עַל שֵׁם הַנִּפְטָר וְיַמְשִׁיךְ דַּרְכּוֹ בְּזֶה הָעוֹלָם, וְגִלּוּ הַמְקֻבָּלִים שֶׁנִּשְׁמַת זֶה הַנִּפְטָר חוֹזֶרֶת וּמִתְגַּלְגֶּלֶת וּבָאָה שׁוּב בְּאוֹתוֹ הַנּוֹלָד, וּמַה שֶּׁהָיָה עַד עַתָּה סוֹף עָגוּם שֶׁל בֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁהָלַךְ מִן הָעוֹלָם בְּלֹא וָלָד הוֹפֵךְ עַתָּה לְהַתְחָלָה מְשַׂמַּחַת שֶׁל חַיִּים חֲדָשִׁים. וְכֵן כָּתַב הוּא יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה דברים כ"ה ה´-ו´ "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבוֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד, יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת, וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל".

מצות יבום חלה על אחים מן האב דוקא, וכן אם השאיר אחריו זרע הכוונה בין השאיר בן בין השאיר בת, דינה כאלמנה הפטורה מחליצה וכמובן אסורה ביבום, ומבואר זה בב"ב קט., כמו כן בגמרא יבמות יג: מבואר שמצות יבום חלה באלמנה בין מן הארוסין ובין מן הנישואין.

ובגמרא יבמות יז. מבואר שדוקא אח שנולד לפני שמת אחיו שייכת בו המצוה מה שאין כן אם מת בלא אחים, אע"פ שאח"כ נולד לו אח הרי אלמנתו אינה זקוקה לא ליבום ולא לחליצה. ובגמרא יבמות ב. ג: ח. מבואר שאין האח יכול ליבם את אשת אחיו אם היא ערוה עליו, וכגון שהיתה אחות אשתו הרי היא אסורה עליו בכרת ואמר שם רבא ערוה לא צריכא קרא דאין עשה דוחה לא תעשה דאית ביה כרת. ועוד אנו לומדים משם הלכה שכל שאינה ראויה ליבום אינה צריכה חליצה שכן אמרה שם הגמרא "כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה".

עוד שם במשנה ביבמות כב. "מי שיש לו בן מכל מקום פוטר אשת אביו מן היבום, וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן העובדת כוכבים". ונלמדת מכאן הלכה נוספת שאפילו אם יש לאדם בן אחד והוא ממזר או רשע ונפטר אותו אדם אין אלמנתו זקוקה לא ליבום ולא לחליצה, אבל אם הוליד בן מגויה או שפחה אינו פוטר בן זה את אלמנת אביו מן היבום והחליצה מטעם שאינו נחשב לבנו כלל, שכבר למדנו שישראל הבא על הגויה והוליד בן אותו בן הינו גוי ואינו מתיחס אחר אביו, ואפילו נתגייר אותו בן אינו נחשב לבנו של הישראל לא לענין ירושה ולא לענין כיבוד אב ולא לענין יבום וחליצה.

ועוד הלכה אנו לומדים לענין יבום וחליצה ממשנה ו´ בפרק ראשון ממסכת אהלות שאפילו כשמת אותו אדם היה לו בן אחד ואותו בן פצוע או גוסס באופן שודאי הוא שימות גם הוא לאחר מיתת אביו, פוטר הוא את אשת אביו מן החליצה והיבום שהרי שכשמת אותו אדם היה לו זרע בזה העולם, וכן כתוב שם אהלות א´ ו´ "אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, ואפילו מגויד, ואפילו גוסס זוקק ליבום (את אשת אחיו ואינה יכולה לינשא לזר), ופוטר מן היבום (אם הניח בן גוסס אותו בן פוטר את אשת אביו שמת מן היבום והחליצה)".

וכן אם השאיר אשה מעוברת אם יהיה אותו ולד בן קיימא, כלומר יחיה יותר משלושים יום אחר לידתו, או שודאי הוא לנו שנולד לאחר תשעה חודשי הריון ולא לפני כן, אותו ולד אף על פי שהוא עובר בזמן שמת אביו, פוטר את אשת אביו מן החליצה והיבום, ודבר זה נלמד מגמרא יבמות לה: "החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד של קיימא, הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ולא פסלה מן הכהונה...", והכל מטעם שמתברר למפרע שלא היתה החליצה כלום שהרי הייתה פטורה ממנה.

מצות חליצה

ב וְאֵין דָּבָר זֶה תָּלוּי אֶלָּא בִּרְצוֹן הָאַחִים וְהָאִשָּׁה, שֶׁאִם לֹא נִתְרַצָּה אַף לֹא אֶחָד מֵהֶם לְיַבֵּם, אוֹ שֶׁלֹּא נִתְרַצְּתָה הִיא לְהִתְיַבֵּם, אֵין כּוֹפִין אוֹתָם לְכָךְ אֶלָּא חוֹלֶצֶת וּמֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא כְּכָל אַלְמָנָה לַאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ, חוּץ מִלְּכֹהֵן הָאָסוּר בַּחֲלוּצָה מִדִּבְרֵי חֲכָמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּפֶרֶק כ"א סְעִיף ד´. וְכֵן כָּתוּב עוֹד שָׁם בִּדְבָרִים כ"ה ז´-י´ "וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ, וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל".

דין יבמה שנשאה לזר לפני שחלצה לאח בעלה

ג לִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאִם הָלְכָה זֹאת הַיְבָמָה וְנִשֵּׂאת לְאִישׁ זָר לִפְנֵי שֶׁחָלַץ לָהּ יְבָמָהּ וְנִבְעֲלָה לוֹ, הֲרֵי עָבְרוּ שְׁנֵיהֶם הַזָּר וְהַיְבָמָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה "לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר", וְלָכֵן מֵעַתָּה אֲסוּרָה הִיא לוֹ וַאֲסוּרָה לַיָּבָם, וְיִתֵּן לָהּ הַזָּר גֵּט וְיַחֲלֹץ לָהּ הַיָּבָם וַאֲסוּרָה לַחֲזֹר לְמִי שֶׁנְּשָׂאָהּ, וְאִם עָבְרוּ וְנִשְּׂאוּ שׁוּב זֶה לְזוֹ מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ לְאַחַר שֶׁנִּשְּׂאָה לְאַחֵר, וּמִכָּל מָקוֹם הַבָּנִים שֶׁהוֹלִידָה מִן הַזָּר אֵינָם נֶחְשָׁבִים לְמַמְזֵרִים לֹא מִן הַתּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי חֲכָמִים.

וכל זה שנשאת בחופה וקידושין ונבעלה לאחר מכן, אבל אם רק קדשה בטבעת ולא היו עוד נישואין יוצאת בגט, וחולץ לה היבם ואסורה לחזור למי שקדשה, אולם אם החזירה ונשאו זה לזו אין מוציאין אותה ממנו כך פסק הרמב"ם בפרק ב´ מהלכות יבום וחליצה הלכה כ´, וכך פסק מרן השו"ע בסימן קנ"ט סעיף א´. ולמנהג אשכנז מחלקים, אם היו הקידושין הראשונים בשוגג אינה יוצאת עתה ממנו ואם במזיד היו אותם קידושין, יוצאת היא ממנו, וכן פסק שם הרמ"א בשם רבינו תם.

וכתב הרא"ש בדעת בעל הלכות גדולות שתמיד יוצאת ממנו בין אם נתקדשה בשוגג או במזיד מטעם שלא יהא חוטא נשכר וכן כתב רבנו חננאל, אלא שנראה דעת רבנו תם עיקר בדבר זה שיש לחלק בין שוגגת שלא ידעה שיש יבם כלל לבין אם נתקדשה במזיד שאז אסורה לחזור ואם חזרה יוצאת.

ומקור דין זה בגמרא יבמות צב. "אמר רב יהודה אמר רב מנין שאין קידושין תופסין ביבמה, שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, לא תהא בה הויה, ושמואל אמר בעניותינו צריכה גט מספיקא... אמר ליה רב מרי בר רחל לרב אשי הכי אמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל".

ולענין נישואין שנשאה לאיש זר, בדף צב: "אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב יבמה קידושין אין בה נישואין יש בה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים", וכן פסק הרמב"ם בפרק ב´ מהלכות יבום וחליצה הלכה י"ח וכן פסקו הרי"ף והרא"ש וכן פסק מרן השו"ע בסימן קנ"ט סעיף ב´.

אם זינתה היבמה לפני חליצה

ד אִם נִבְעֲלָה הַיְבָמָה לְאִישׁ זָר בִּזְנוּת עוֹד לִפְנֵי שֶׁיִּבְּמָהּ אֲחִי בַּעֲלָהּ אוֹ לִפְנֵי שֶׁחָלְצָה לוֹ, הֲרֵי הִיא עֲדַיִן מֻתֶּרֶת בֵּין לְיִבּוּם וּבֵין לַחֲלִיצָה, אֶלָּא אִם כֵּן אֲחִי בַּעֲלָהּ כֹּהֵן הוּא, שֶׁאָז אֲסוּרָה לוֹ מִדִּין זוֹנָה וְחוֹלֶצֶת וְאֵינָהּ מִתְיַבֶּמֶת, וּרְאֵה עוֹד לְקַמָּן סְעִיף י"א.

אם זנתה מותרת ליבם ויחלוץ או ייבם, מקור הדין בגמרא סוטה יח: "אמרי במערבא לית הלכתא כרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה", ולדעת הרמב"ם, הרא"ש ורבנו ירוחם אם היבם כהן נאסרה לו מדין זונה ויחלוץ לה ולא ייבם וכן הוא במרן השו"ע סימן קנ"ט סעיף ג´.

מי הקודם באחים ליבום וחליצה

ה אִם יֵשׁ לַנִּפְטָר כַּמָּה אַחִים מִצְוָה עַל הַגָּדוֹל לְיַבֵּם, וְאִם לֹא רָצָה מִצְוָה עַל הָאָח הַשֵּׁנִי, וְאִם גַּם הוּא אֵינוֹ רוֹצֶה מִצְוָה בַּשְּׁלִישִׁי וְכֵן הָלְאָה, וְאִם לֹא רָצָה אֶחָד מֵהֶם לְיַבֵּם, מִצְוָה עַל הַגָּדוֹל לַחֲלֹץ שֶׁאֵין כּוֹפִין עַל הַיִּבּוּם אֲבָל כּוֹפִין עַל הַחֲלִיצָה.

מקור הדין בגמרא יבמות לט. "מצוה בגדול ליבם, לא רצה מהלכין על כל האחים, לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרים לו עליך המצוה או חלוץ או יבם". והגמרא בדף כד. לומדת ממה שכתוב בפסוק "והיה הבכור" מיכן שמצוה בגדול לייבם. וכתב הרמב"ם בפרק ב´ מהלכות יבום וחליצה הלכה ז´ "ואין כופין את היבם לייבם אבל כופין אותו לחלוץ", והוא מטעם שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואי אפשר לאלץ אדם שישא לאשה מי שאינו רוצה בה, וגם את היבמה אין כופין להתיבם מטעם זה, וכמו שיתבאר בסעיף הבא.

נחלקו הראשונים על הרמב"ם במה שכתב שאם סרב הגדול ליבם חוזרים על האחים בשווה ששאר האחים אין עדיפות בהם וכתב שם הראב"ד שגם בשאר האחים חוזרים עליהם דרך גדילתן וכן פסק מרן השו"ע בסימן קס"א בסעיף ד´.

אם אין היבמה רוצה ביבום

ו לֹא רָצְתָה הִיא לְהִתְיַבֵּם לְאֶחָד מִן הָאַחִים אוּלָם אֶחָד מֵהֶם נִתְרַצָּה לַיִּבּוּם, הֲרֵי דִּינָהּ כְּאִשָּׁה מוֹרֶדֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּסִימַן כ"ד סְעִיף ס"ב וְיוֹצֵאת בַּחֲלִיצָה שֶׁהֲרֵי אֵין כּוֹפִין עַל הַיִּבּוּם, אוּלָם אֵינָהּ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לָהּ טַעֲנָה הַמִּתְקַבֶּלֶת מַדּוּעַ אֵינָהּ רוֹצָה בַּיִּבּוּם שֶׁאָז נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ, כֵּן הוּא הַדִּין לְדַעַת מָרָן וְרַבָּנֵי הַסְּפָרַדִּים. וּלְדַעַת הָרְמָ"א וּמִנְהַג אַשְׁכְּנַז אֵין דִּינָהּ כְּמוֹרֶדֶת, שֶׁהֲרֵי לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לַיִּבּוּם, וּרְאֵה לְקַמָּן סְעִיף ט´.

דין זה תלוי בדין אם מצות יבום קודמת או מצות חליצה קודמת, שלדעת הרי"ף והרמב"ם מצות יבום קודמת, ולדעת רש"י אף על גב שמצות חליצה קודמת אם רצו שניהם לייבם שומעים להם. שיטה שלישית היא דעת רבנו תם והרא"ש שמצות חליצה קודמת אלא אם כן ידוע שמכוונים למצוה ופסק מרן השו"ע בסימן קס"ה כרי"ף ורמב"ם, ורמ"א שם בהגה הביא את דעת רבנו תם, וכתב המרדכי בפרק החולץ סי´ ל"א שהמנהג פשוט לחלוץ.

מקור דין זה בגמרא יבמות לט: "תנן התם, מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה, עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום... אמר רמי בר חמא חזרו לומר מצות יבום קודמת אמר ליה רב נחמן בר יצחק אכשור דרי. מעיקרא סברי לה כאבא שאול ולבסוף סברי לה כרבנן" ופסקו הרי"ף והרמב"ם כחכמים, ולכן אם מסרבת להתייבם בלא סיבה מספקת לדחית המצוה הרי דינה כמורדת ומפסידה כתובתה כן כתבו הרי"ף בכתובות כז: והרמב"ם בפרק ב´ מהלכות יבום וחליצה הלכה י´—י"ג, וכאמור כך פסק מרן השו"ע בסימן קס"ה סעיף א´.

וראה בשו"ת יביע אומר חלק ששי אבע"ז סוף זמן י"ג שפוסק שם הרב שמצות יבום קודמת לחליצה אף אם כבר נשוי היבם אלא שאומדין אותו בית דין אם יכול לפרנס גם את יבמתו ונותנים לו עצה הוגנת לפי מצבו אם לכנוס או לפטור. וכן בסימן י"ד דן הרב ארוכות בדין מצות יבום קודמת לחליצה והביא שכן דעת רוב הראשונים, ומהם רב אחאי גאון בשאלתות, הגהות מיימוני בשם השאלתות, מהר"מ בר ברוך בשם השאלתות, רי"ף, רמב"ם, ראב"ד, וכך כתב בשמו הרמב"ן ובחידושי הרא"ה, וכן דעת הראב"ן, הראבי"ה ומובא במרדכי, הריב"א, הרמ"ה ומובא ברי"ו, וכן דעת בעל העיטור, רבינו אברהם מן ההר, ספר החינוך, הרשב"א, האורחות חיים בשמו, הריטב"א, רבינו ישעיה הראשון בפסקיו ליבמות, המאירי, הר"ן בתשובה, נימוקי יוסף בכתובות, הריב"ש בתשובה, מרן השו"ע, הרדב"ז וגדולי האחרונים, וכן מונה שם הרב כמה וכמה גאונים וראשונים הפוסקים שמצות חליצה קודמת וכמו שפסקו הרמ"א ורבני אשכנז, וסוף דבר לאחר אריכות בדברי הפוסקים פוסק שם הרב שלספרדים הפוסקים כדעת מרן השו"ע מצות יבום קודמת גם בזמן הזה וכך הורה שם הלכה למעשה.

זמן יבום וחליצה לאחר שלושה חודשים

ז אֵין הַיְבָמָה מִתְיַבֶּמֶת וְלֹא חוֹלֶצֶת אֶלָּא עַד שֶׁיַּעַבְרוּ שְׁלֹשָׁה חָדְשֵׁי הַבְחָנָה, וְזֶה עַל מְנָת לְבָרֵר אִם אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת מִבַּעֲלָהּ שֶׁנִּפְטַר, שֶׁהֲרֵי אִם מְעֻבֶּרֶת הִיא אֵינָהּ צְרִיכָה לְיִבּוּם וְלֹא לַחֲלִיצָה, אֶלָּא אַדְּרַבָּה הִנָּהּ אֲסוּרָה עַל אֲחִי בַּעֲלָהּ מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק י"ט סְעִיף ב´. וּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשָׁה חָדְשֵׁי הַבְחָנָה אֵלּוּ נִזּוֹנֵית מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לַיָּבָם. לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אֵינָהּ נִזּוֹנֵית מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ וְאִם תָּבְעָה אֶת הַיָּבָם לְדִין לְחַיְּבוֹ לַחֲלֹץ אוֹ לְיַבֵּם, אִם הִסְכִּים לְיַבֵּם נִזּוֹנֵית מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם לָאו כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ. וּרְאֵה עוֹד לְקַמָּן סְעִיפִים י"ב י"ג.

מקור הדין בגמרא יבמות מא. "היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהיו לה שלושה חודשים, וכן שאר כל הנשים לא יתארסו עד שיהיו להן שלושה חודשים", ובדף מג. לומד שצריכה להמתין שלושה חודשים חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו, וכן הלכה, וכן פסק מרן השו"ע בסימן קס"ד סעיף א´. ומה שאמרנו שבזמן הזה ניזונית משל בעלה, מקור הדין בגמרא יבמות מא: "תנו רבנן, יבמה, שלשה חדשים הראשונים נזונת משל בעל, מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם. עמד בדין וברח נזונת משל יבם, נפלה לפניי יבם קטן... לית לה משמיא קנסוה". וטעם הדבר שניזונית משל בעלה בשלושה חודשים הראשונים כתב רש"י שהרי מעוכבת מלהינשא מחמתו. וכן פסק מרן השו"ע בסימן ק"ס סעיף א´.

נהגו בזמן הזה שלא לכוף גם על החליצה

ח נָהֲגוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין כּוֹפִין עַל הַיָּבָם לַחֲלֹץ, וְלָכֵן אִם מְסָרֵב לְיַבֵּם וּמְסָרֵב לַחֲלֹץ מִשְׁתַּדְּלִים בֵּית הַדִּין לְרַצּוֹתוֹ לְכָךְ וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַבְטָחָה שֶׁתְּשַׁלֵּם לוֹ הַיְבָמָה כָּךְ וְכָךְ מָמוֹן לְאַחַר הַחֲלִיצָה, וּמֻתָּר לְהַטְעוֹתוֹ בְּדָבָר זֶה לוֹמַר שֶׁיְּקַבֵּל סַךְ כָּךְ וְכָךְ וּלְבַסּוֹף לֹא יְקַבֵּל.

איזו מצוה קודמת יבום או חליצה

ט לְדַעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וְרַבָּנֵי הַסְּפָרַדִּים מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה גַּם בַּזְּמַן הַזֶּה, וְיָבָם וִיבָמָה שֶׁבָּאוּ לְבֵית דִּין וְאָמְרוּ שֶׁרוֹצִים בַּיִּבּוּם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּלְדַעַת רַבָּנֵי אַשְׁכְּנַז אֲפִלּוּ רָצוּ שְׁנֵיהֶם בְּמִצְוַת יִבּוּם אֵין מַתִּירִים לָהֶם אֶלָּא אִם כֵּן נִכָּר וְיָדוּעַ שֶׁמְּכַוְּנִים לַמִּצְוָה.

מרן סימן קס"ה סעיף א´ וברמ"א, וראה באורים לסעיף ו´.

צריך היבם לקדש את יבמתו לפני הביאה, והוא הנקרא מאמר

י מִדִּין תּוֹרָה, כְּשֶׁבָּא הַיָּבָם עַל יְבִמְתּוֹ הֲרֵי עֲשָׂאָהּ אִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, אוּלָם חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה גָּדְרוּ גָּדֵר וְתִקְּנוּ שֶׁלֹּא יְקַדֵּשׁ שׁוּם אָדָם אֶת יְבִמְתּוֹ בְּבִיאָה אֶלָּא יְקַדְּשֶׁנָּה קֹדֶם לָכֵן בְּחֻפָּה וְקִדּוּשִׁין וְשֶׁבַע בְּרָכוֹת כְּדִין הַקִּדּוּשִׁין וְהַנִּשּׂוּאִין בְּכָל אִשָּׁה וְרַק אַחַר כָּךְ יָבוֹא עָלֶיהָ, וְתִקְּנוּ זֹאת כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת יִשְׂרָאֵל מִקַּלּוּת רֹאשׁ וּפְרִיצוּת, כְּשֵׁם שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא יְקַדֵּשׁ אָדָם אִשָּׁה בְּבִיאָה וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּפֶרֶק כ"ג סְעִיף ג´.

ואלו הקידושין שעושה היבם ביבמה נקראים בלשון חכמים מאמר מטעם שסתם קידושין נעשים באמירה שאומר לה הרי את מקודשת לי וכו´.

ומקור הדין הרי הוא בגמרא יבמות נב. "אמר רב הונא מצות יבמה מקדש ואחר כך בועל" וכן פסק הרמב"ם בפרק ב´ מהלכות יבום וחליצה הלכה א´ "מדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה או בשווה פרוטה וזהו הנקרא מאמר, ואין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו הביאה, והעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה לא עשה כלום שאין האשה מתקדשת אלא ברצונה... וכשם שהוא מקדש את יבמתו כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה וכותב כתובה כדין כל נושא אשה. הבא על יבמתו ולא עשה בה מאמר, קנה קנין גמור ואין צריך לחזור ולקדש אחר הבעילה, ומכין אותו מכת מרדות וכותב לה כתובה" וכן פסק מרן השו"ע בסימן קס"ו סעיף ב´.

יבמה שזנתה לפני חליצה אם מותרת לאותו זר לאחר חליצתה

יא כְּבָר לָמַדְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף ד´ שֶׁשּׁוֹמֶרֶת יָבָם, הִיא הַיְבָמָה, הַזְּקוּקָה לְיִבּוּם אוֹ לַחֲלִיצָה מֵאֵת אֲחִי בַּעֲלָהּ, שֶׁזָּנְתָה עִם אִישׁ זָר, לֹא נֶאֶסְרָה עַל יְדֵי כָּךְ לַיָּבָם, מִכָּל מָקוֹם אִם חָלַץ לָהּ הַיָּבָם, וְרוֹצָה לֵילֵךְ וְלִנָּשֵׂא לְמִי שֶׁנִּבְעֲלָה לוֹ בִּזְנוּת, נֶחְלְקוּ בָּזֶה הַפּוֹסְקִים אִם מַתִּירִים אָנוּ לָהּ, שֶׁלְּדַעַת מָרָן הַשו"ע וְאַחֲרוֹנֵי הַסְּפָרַדִּים מֻתָּר לָהּ לִנָּשֵׂא לוֹ, וּלְדַעַת הָרְמָ"א שֶׁהוּא רֹאשׁ לְאַחֲרוֹנֵי הָאַשְׁכְּנַזִּים אֲסוּרָה בְּכָךְ, וּמַעֲשֶׂה הָיָה בִּיְבָמָה שֶׁנִּשְּׂאָה בְּעַרְכָּאוֹת לְזָר וְאַחַר כָּךְ חָלַץ לָהּ יְבָמָהּ וּבִקְּשָׁהּ לְהִנָּשֵׂא כַּדָּת לְאוֹתוֹ זָר וְהִתִּירוּהָ גְּדוֹלֵי הַדּוֹר.

הרמ"א פסק שאסורה לבועל מקנס ושורש דבריו הוא בנמוקי יוסף בשם הריטב"א ביבמות צ"ב: וחלקו על כך אחרונים וביניהם החתם סופר והחזון איש, ואף המהרש"ל כתב בזה שהוא אסור לכתחילה אבל בדיעבד מותרת מטעם שאין הכרע לדין זה מן התלמוד כלל, וכן גם המשנה למלך השיג על קנס זה וכתב שיש להתישב בדבר, וכן התיר בשעת הדחק מעשה כזה הרב יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק אבהע"ז סימן ס"ד אות י"א י"ב, ומדבר שם באופן שנשאו בטעות ללא חליצה ואין הבעל רוצה לגרשה בגט קודם חליצה אא"כ יבטיחו שתחזור לינשא לו אחר החליצה. ועוד כתבו להתיר באופנים שונים שו"ת שרידי אש, והגאון חלקת יעקב, חזון איש ובשו"ת מנחת יצחק חלק ב´ סימן ס´ בנשאה בערכאות, ומובאים אלו הדברים בשו"ת יביע אומר חלק שמיני אבע"ז סימן כ"ז.

דין חליצה או יבום בתוך שלושת חודשי הבחנה

יב בֵּאַרְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף ז´ שֶׁלֹּא תִּתְיַבֵּם וְלֹא תַּחֲלֹץ הַיְבָמָה בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים לְאַחַר מִיתַת בַּעֲלָהּ כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרֵר אִם הִיא מְעֻבֶּרֶת מִבַּעֲלָהּ, וַאֲפִלּוּ אִם וַדַּאי לָנוּ שֶׁאֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת, לֹא חִלְקוּ בָּזֶה חֲכָמִים וַאֲסוּרָה לַחֲלֹץ אוֹ לְהִתְיַבֵּם, וּמִכָּל מָקוֹם בִּשְׁעַת הַדְּחַק, וּכְגוֹן שֶׁהָיָה הַיָּבָם נוֹסֵעַ אֶל מִחוּץ לְאוֹתָהּ מְדִינָה וְאִי אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהַשִּׂיגוֹ אַחַר כָּךְ וְגַם אֵינוֹ מוּכָן לְהַמְתִּין כָּאן עַד עֲבֹר שְׁלֹשֶׁת חָדְשֵׁי הַהַבְחָנָה, מַתִּירִים אָנוּ לַחֲלֹץ בְּתוֹךְ שְׁלֹשֶׁת הֶחֳדָשִׁים, וּלְאַחֲרֵיהֶם אִם נִתְבָּרֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת הֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וְאֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲלִיצָה נוֹסֶפֶת, וּלְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז, אִם אֶפְשָׁר, טוֹב לְהַחֲמִיר שֶׁתַּעֲשֶׂה אָז חֲלִיצָה נוֹסֶפֶת.

שורש דין זה נמצא בגמרא יבמות מא: "מעשה באדם אחד שבא לפני רבי יוסי, אמר לו מהו לחלוץ בתוך שלושה חודשים, אמר לו לא תחלוץ, ותחלוץ ומה בכך, קרא עליו מקרא זה ואם לא יחפוץ האיש וכו´ וחלצה נעלו, הא אם חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה, וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.... הא קטנה דלאו בת אעבורי היא ואפילו הכי צריכה להמתין שלושה חודשים".

ובדף ל"ה: "החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, אם אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה", וכתב הרמב"ם בהלכות יבום וחליצה פרק א´ הלכה י"ט "היבמה לא תתיבם ולא תחלוץ עד שתמתין תשעים יום מיום מיתת בעלה חוץ מיום המיתה ומיום היבום או החליצה, ומפני מה לא תחלוץ בתוך תשעים יום מפני שאינה ראויה ליבום, ונאמר ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו... וחלצה נעלו, בעת שעולה ליבום עולה לחליצה וכל זמן שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, ואם יבם אותה או שחלץ לה בתוך שלושה חודשים הואיל ואינה מעוברת הרי זו נפטרה מזיקת יבם ואינה צריכה כלום". וכדברי הרמב"ם פסקו התוספות ביבמות לה: בתרוצם השני, רש"י, רי"ף, רא"ש, טור ומרן השו"ע בסימן קס"ד סעיף א´.

והגיה שם הרמ"א בשם הגהת מיימוני שהחליצה פסולה וצריכה חליצה אחרת מכל האחים, וכתב על זה הט"ז שהגהת מיימוני סמך על הירושלמי שחולק בזה על הגמרא בבלית ושהוא דעת יחיד בזה, וכן כתבו אחרונים רבים שבדיעבד ושעת הדחק אין להחמיר בזה ורק לאשכנזים היכא דאפשר טוב לחזור לעשות חליצה אחרת אחר שלושה חודשים, וראה כל הנ"ל בשו"ת יביע אומר חלק שמיני אבע"ז סימן כ"ח.

אם זכאית היבמה למזונות לאחר שלושה חודשי הבחנה

יג עוֹד לָמַדְנוּ בִּסְעִיף ז´ שֶׁמֶּשֶׁךְ שְׁלֹשֶׁת חָדְשֵׁי הַבְחָנָה נִזּוֹנֵית הַיְבָמָה מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ שֶׁנִּפְטַר הֱיוֹת וּמְעֻכֶּבֶת הִיא מִלִּנָּשֵׂא מִסִּבָּתוֹ, וּלְאַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אִם אֵין הַיָּבָם יָכוֹל לָבוֹא לְיַבֵּם אוֹ לַחֲלֹץ וְכֵן הִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לִנְסֹעַ אֵלָיו, וְכָל זֶה מֵחֲמַת אֹנֶס, אֵינָהּ נִזּוֹנֵית לֹא מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ וְלֹא מִשֶּׁל הַיָּבָם וְאֵינָהּ זַכָּאִית גַּם לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִטַּעַם שֶׁאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לִקְרֹא בָּהּ "לִכְשֶׁתִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיכִי", וְגַם הַיָּבָם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד לַדִּין אִם לְיַבֵּם אוֹ לַחֲלֹץ מֵחֲמַת אָנְסוֹ.

מובאים הדברים בשו"ת יביע אומר חלק שישי אבע"ז סימן י"ג בתשובה לשאלה משנת תשל"ב עת היה היבם סגור ומסוגר בעיר בירות בלבנון, ובאר שם הרב בשם הריב"ש והרב יוסף חיים ועוד אחרונים שאף אם היבם נשוי אם יכול לפרנס גם את יבמתו מצות יבום קודמת.

דין יבם מומר או מחלל שבת ואינו רוצה לחלוץ

יד מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בִּדְבָרִים כ"ה ה´ "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אֶחָד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ..." לָמַדְנוּ בַּבֵּאוּרִים לִסְעִיף א´ שֶׁאֵין הַיָּבָם זוֹקֵק לַחֲלִיצָה אֶלָּא אִם כֵּן נוֹלַד לִפְנֵי שֶׁנִּפְטַר אָחִיו, שֶׁאָז יָשְׁבוּ יַחְדָּו בְּזֶה הָעוֹלָם, וְלִמּוּד זֶה הוּא מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַגְּמָרָא. וְעוֹד כָּתְבוּ הַגְּאוֹנִים לִלְמֹד מִפָּסוּק זֶה שֶׁהַנְּשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל כָּשֵׁר וְנָפְלָה לְיִבּוּם אוֹ חֲלִיצָה לִפְנֵי אָחִיו שֶׁהוּא מוּמָר, הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה שֶׁאֵינוֹ בִּכְלַל הָאַחֲוָה, וְעוֹד שֶׁכָּל הַמְקַדֵּשׁ אַדַּעְתָּא דְּרַבָּנָן מְקַדֵּשׁ וְאֵין דַּעַת חֲכָמִים לְקַיֵּם קִדּוּשִׁין כָּאֵלּוּ שֶׁתֵּצֵא מֵהֶם תַּקָּלָה גְּדוֹלָה שֶׁכָּזוֹ שֶׁתִּזָּקֵק לְמוּמָר וּוַדַּאי שֶׁתִּבָּעֵל לוֹ בְּנִדָּתָהּ, וְלָכֵן מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא בְּלֹא חֲלִיצָה, אֶלָּא שֶׁדִּבְרֵי הַגְּאוֹנִים בָּזֶה שְׁנוּיִים בְּמַחֲלֹקֶת הַפּוֹסְקִים, וְלָכֵן לְמַעֲשֶׂה אִם הַיָּבָם הִנּוֹ מוּמָר, וְרָשָׁע גַּם לַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בְּכָל מְחִיר לַחֲלֹץ לַיְבָמָה, וְהוּא שְׁעַת הַדְּחַק וְעִגּוּן, כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים לְהַתִּירָהּ לִנָּשֵׂא בְּלֹא חֲלִיצָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּצְטָרֵף לְזֶה סָפֵק נוֹסָף בְּדִבְרֵי הַפּוֹסְקִים וְיִהְיֶה נִדּוֹן כִּסְפֵק סְפֵקָא לְהַתִּיר. שֶׁכְּבָר לָמַדְנוּ שֶׁסְּפֵק סְפֵקָא בַּמְּצִיאוּת מֻתָּר בְּדִיעֲבַד וּסְפֵק סְפֵקָא בְּדִבְרֵי הַפּוֹסְקִים מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה וּבִלְבַד שֶׁאֵינוֹ חוֹרֵג מִכְּלָלֵי הַהוֹרָאָה הַמּוּבָאִים בְּסִפְרֵי הַפּוֹסְקִים.

וראה בזה שו"ת יביע אומר חלק תשיעי אבע"ז סימנים ל"ו, ל"ז, ל"ח מה שכתב שם מרן הרב עובדיה יוסף באריכות וצרף לדבריו מה שכתב בזה רבה של ירושלים הרב שלום משאש זצ"ל.

מתי הדין שחולצת ולא מתיבמת

טו אִם הַיָּבָם אַשְׁכְּנַזִּי שֶׁלָּכֵן אֵינוֹ מְיַבֵּם אֶלָּא חוֹלֵץ, אוֹ שֶׁהוּא סְפָרַדִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְיַבֵּם, אוֹ אֲפִלּוּ רָצָה לְיַבֵּם אַךְ מְנָעוּהוּ בֵּית הַדִּין מִזֶּה מֵחֲמַת שֶׁרָאוּ שֶׁאֵין הַדָּבָר טוֹב לוֹ, וְהִשִּׂיאוּהוּ עֵצָה הַטּוֹבָה לוֹ לַחֲלֹץ דַּוְקָא וְלֹא לְיַבֵּם, אוֹ שֶׁהַיְבָמָה עַצְמָהּ מְמָאֶנֶת בַּיִּבּוּם וְרוֹצָה בַּחֲלִיצָה, אוֹ שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁאֲסוּרָה לְיָבָם זֶה בְּכָל אֵלּוּ הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת, מוֹדִיעִים בֵּית הַדִּין לַיָּבָם וְלַיְבָמָה שֶׁעֲלֵיהֶם לְקַיֵּם מִצְוַת הַחֲלִיצָה, וּמֵעַתָּה נוֹהֲגִים בֵּית הַדִּין וְהַיָּבָם וְהַיְבָמָה כַּמּוּבָא בְּסֵדֶר חֲלִיצָה הַמְבֻסָּס עַל סִימַן קס"ט בְּחֵלֶק אֶבֶן הָעֵזֶר בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ.

מצות חליצה בקיצור

טז מִצְוַת חֲלִיצָה הֲרֵי הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, וְעִנְיָנָהּ הוּא נִתּוּק הַקֶּשֶׁר הַנַּפְשִׁי שֶׁבֵּין הָאִשָּׁה לְבֵין בַּעֲלָהּ שֶׁנִּפְטַר בְּלֹא בָּנִים, שֶׁאֵין דִּין זֹאת הָאִשָּׁה כִּשְׁאָר אַלְמָנוֹת הַמֻּתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לְאַחֵר מִיָּד לְאַחַר שֶׁיַּעַבְרוּ שְׁלֹשֶׁת חָדְשֵׁי הַהַבְחָנָה, שֶׁהֲרֵי אֵשֶׁת הָאָח אִסּוּרָהּ חָמוּר מְאֹד, וְהִנֵּה הִתִּירָתָהּ כָּאן הַתּוֹרָה שֶׁתִּנָּשֵׂא לַאֲחִי בַּעֲלָהּ, וְעוֹד שֶׁנֶּחְשָׁב לָהֶם הַדָּבָר לְמִצְוַת יִבּוּם, אֶלָּא שֶׁהַדְּבָרִים עֲמֻקִּים וְנִתְבָּאֲרוּ בְּדִבְרֵי סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְדִבְרֵי רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י לַמְּבִינִים בָּהֶם, וּלְעִנְיַן הַדִּין וְהַהֲלָכָה תֹּרֶף הַחֲלִיצָה הוּא שֶׁאֲחִי הַנִּפְטָר נוֹעֵל עַל רֶגֶל יְמִינוֹ נַעַל הַקְּשׁוּרָה בִּרְצוּעוֹת הַמַּקִּיפוֹת אֶת הַשּׁוֹק וּבָאָה זֹאת הַיְבָמָה בִּפְנֵי בֵּית הַדִּין וְאוֹמֶרֶת: "מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא אָבָה יַבְּמִי" וְאַף הוּא אוֹמֵר לְעֻמָּתָהּ "לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ" וּמַתִּירָה קִשְׁרֵי הָרְצוּעוֹת וּמִתְכּוֹפֶפֶת וְחוֹלֶצֶת אוֹתָהּ הַנַּעַל מֵעַל רַגְלוֹ, וְזוֹקֶפֶת וְיוֹרֶקֶת עַל הַקַּרְקַע רֹק הַנִּרְאֶה לְבֵית דִּין וְאוֹמֶרֶת: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו, וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל", וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לַאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ, חוּץ מִלְּכֹהֵן, וּמְעַט מִטַּעֲמָהּ שֶׁל מִצְוָה זוֹ בֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּפֶרֶק כ"ג סְעִיף ו´ בַּבֵּאוּרִים.

בסוד מצוה זו מדובר בתיקוני הזהר תיקון כ"ו שמדבר שם במצות החליצה ובסבא דמשפטים ובעוד הרבה מקומות בזהר הקדוש וכן בספר עץ חיים בענין חד רוחא דשבק בה בעלה בביאה קדמאה.

יכולה לחלוץ גם בזמן נידתה

יז אִם חָלְצָה הַיְבָמָה בִּזְמַן יְמֵי נִדָּתָהּ אֵין זֶה מְעַכֵּב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְהִתְיַבֵּם בְּמַצָּבָהּ זֶה, וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֶפְשָׁר שֶׁתִּטַּהֵר הַיְבָמָה מִנִּדָּתָהּ וְתָבוֹא לְבֵית הַדִּין לַעֲשׂוֹת חֲלִיצָה כְּשֶׁהִיא טְהוֹרָה, טוֹב הַדָּבָר.

כן מובא בשו"ת יביע אומר חלק שני אבע"ז סימן י"ט, שאין אנו אומרים בנידה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, שהרי נידה בת יבום היא, ומקורו בגמרא פסחים עב: "יבמתו נדה בעל פטור, משום דקא עביד מצוה".

וכן הוא בתוספות יבמות ב. בדבור המתחיל "ואחות אשתו" ושאר פוסקים ראשונים ואחרונים, ומהר"ח פלאג´י כתב שהמנהג בעירו בזה היה להחמיר שתטהר קודם ומצא לזה אסמכתא, אבל כאמור אין הדבר מעכב לדינא.

קביעת מקום לחליצה

יח כְּדֵי לְפַרְסֵם אֶת הַחֲלִיצָה צְרִיכִים הַדַּיָּנִים לִקְבֹּעַ מָקוֹם לַחֲלִיצָה וּלְהַכְרִיז וְלוֹמַר: מָחָר נֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי לַעֲשׂוֹת חֲלִיצָה, וּבְבָקְרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם גַּם יֹאמְרוּ כָּךְ, וּמִכָּל מָקוֹם בִּשְׁעַת הַדְּחַק וּבְדִיעֲבַד אִם הִכְרִיזוּ רַק בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל הַחֲלִיצָה עַצְמָהּ יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָה, וְאִם אֶפְשָׁר, עָדִיף לַעֲשׂוֹת חֲלִיצָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּלוֹמַר בְּיוֹם שִׁשִּׁי וּלְהַכְרִיז בְּיוֹם חֲמִישִׁי, מֵאֲשֶׁר תִּהְיֶינָה הַהַכְרָזָה וְהַחֲלִיצָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם.

מקור הדין בגמרא יבמות קא: "אמר רבא צריכי דייני למקבע דוכתא דכתיב ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים", ופרש שם רש"י "השערה, מקום מזומן לכך משמע", וכן כתב הרמב"ם בהלכות יבום וחליצה פרק ד´ הלכה ב´ "וצריכים הדיינים לקבוע מקום שישבו בו ואחר כך תחלוץ בפניהם שנאמר ועלתה יבמתו השערה. לא נועדו ולא קבעו מקום אלא נקרו ונקרא ונקראת היא והוא לפניהם וחלצו חליצתה כשרה", וכן פסק מרן השו"ע בסימן קס"ט סעיף ד´. וראה בשו"ת יביע אומר חלק שלישי אבע"ז סימן כ"ו.

אין סכנה במצות חליצה, ומצות לימוד פנימיות התורה אם יש בה סכנה (בבאורים)

יט הַבָּא לְקַיֵּם מִצְוַת חֲלִיצָה הֲרֵי הוּא מְקַיֵּם מִצְוַת הַשֵּׁם הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה וְכֵן הֲרֵי הוּא גּוֹמֵל בָּזֶה חֶסֶד גָּדוֹל לְמִי שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אָחִיו וּבְוַדַּאי שֶׁזְּכוּת הוּא לוֹ, וְאֵין לָחוּשׁ בָּזֶה לֶאֱמוּנוֹת טְפֵלוֹת כְּאִלּוּ יֵשׁ סַכָּנָה בַּדָּבָר אֶלָּא, אַדְּרַבָּא, "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", זְכוּת הַמִּצְוָה מְסַיַּעֲתּוֹ וְשׁוֹמַרְתּוֹ, וּמִן הַשָּׁמַיִם זִמְּנוּ לוֹ מִצְוָה נְדִירָה זוֹ לְהַשְׁלִים תרי"ג מִצְווֹת שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לְקַיֵּם בְּזֶה הָעוֹלָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ בִּנְסִבּוֹת מַעֲצִיבוֹת אֵין לוֹ לָחוּשׁ, שֶׁכָּךְ הוּא רְצוֹן הַשֵּׁם, וְהַשֵּׁם טוֹב הוּא לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו.

יש להעיר שבדומה לזה יש אמונה טפלה שהלומד זוהר וקבלה עלול הוא שתטרף דעתו, והדבר פלא שהרי הלומד בפנימיות התורה מקיים הוא בכל מלה ומלה שלומד מצות עשה של לימוד התורה והיאך יבוא לו נזק מזה חס ושלום, ועוד שהרי בסדר חוק לישראל ישנו בכל יום קטע מן הזוהר, ואם מסוכן הדבר מדוע סדרו שם האר"י הקדוש, ועוד ששמענו ממגידי אמת שהרב הגאון והצדיק הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל היה ממליץ לגרוס זוהר הקדוש כעשר דקות לפני השינה. אלא שיש לומר שאלו שלמדו זוהר וקבלה ונשתגעו קרה עמם אחד משני הפנים, או שהיה השגעון חבוי בתוככי אישיותו של הלומד ופשוט הגיע זמנו לצוף ולעלות, או שהיה זה הלומד פגום מאוד במידות שהיה מחשיב את עצמו לצדיק גדול ובעל הבנה והיה בטוח בעצמו שמבין נכון את הלימוד והולך גם כן ועושה מעשים על פי מה שלמד, ויוצא מתוך הנחה שהוא המוצלח וכל שאר לומדי ומלמדי התורה עדין לוקים בחסר ולא הגיעו לגדלות ההבנה שיש לו ברצון השם, ומתחיל ללבוש בגדים מיוחדים, ולנהוג על פי אלו ענינים שהבין בדעתו המשובשת, וטורח לחפש רמזים בדבורי הבריות וביחסם אליו, ויש שמגיע ועושה מעשה בכוונות התפילה והברכות, ומושך על עצמו קטרוג החיצונים שמוצאים בו מקום אחיזה בשפע, ומתחיל לפחד מדברים ששאר בריות אינם מפחדים ואינו ירא ממה שהכל יראים ממנו ומתחיל עולמו להתהפך עליו עד שנטרפת דעתו, והכל ממדה אחת רעה ששמה גאוה. אלא כיצד יעשה, יגרוס בכל יום זוהר הקדוש או תיקונים ואף פעם לא יגמור בדעתו שהבין דברי הזוהר אפילו בדברים שנראים פשוטים ומפורשים, אלא ידע שאם הדבר כה פשוט לא היה נכתב כלל, ואם הוא מלמד על ענין אחר נסתר, מכוסה אותו דבר ממנו. אלא יגרוס לטהרת נשמתו ויקבל שכר טוב מן השמים. וכן לענין לימוד הקבלה מספרי השמונה שערים, הרש"ש ושאר רבותינו המקובלים, ידע מה שכתב המהרח"ו עצמו שלימוד פשט התורה הוא הכלי, ומי שידיעת פשטי התורה כלומר גמרא ושולחן ערוך אצלו מועטה, כך תהיה גם יכולת ההבנה שלו בכתבי המקובלים, שהרי אין לו כלי קיבול לחכמת הקבלה ויחשוב עצמו למבין, ואינו. ולכן צריך להשתדל הרבה בפשט התורה, ואחר כך כשלומד בכתבי המקובלים, ילמד אמנם בעיון וישתדל להבין הדברים, אולם יזהר מאוד מלהתגאות על שאר לומדי התורה, אפילו בליבו, ולא יבדל מדרך העולם בלבוש והתנהגות כלל, וימנע מעשיית מעשה של כוונות שכן הזהירו מאוד על כך הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל והרב ששון מזרחי זצ"ל מחבר ספר "באתי לגני" על הדרושים ועל הכוונות, שבמו אזני שמעתי מרבנו הרב בן ציון אבא שאול שאמר לי במפורש "אני לא מאמין במקובלים אחרונים", שלא יעשו הלומדים מעשה בכוונות, והמקובל הגאון הרב ששון מזרחי אמר בפני שהוא עצמו אינו מכוין, ואם הוא חשש לאחיזת החיצונים בו ולחוסר הבנה אמיתית בכוונות ודאי הוא שלכל השאר ראוי הוא להימנע מכך. אלא שבכל אופן הלימוד והעיון בדברים, למי שהוא בר הכי, ודאי שהיא מעלה גדולה עד מאוד, וכמו שאי אפשר ללמוד פנימיות התורה בלא ידיעת הפשט כך אי אפשר לסמוך על ידיעת פשטי התורה בלבד ומוכרחים אנו להשתדל ולדעת את הקבלה והפנימיות שבכל דבר, וכמו שנכתב בשם הגר"א שמי שאינו יודע את הסוד גם את הפשט אינו יודע, ובין אם אמר זאת הגר"א או לא אמר מסתברים הדברים, שהרי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, וראה בתיקוני הזוהר תיקון ל´ מה שנכתב בענין זה, ובודאי שהתנאים והאמוראים ידעו היטב את פנימיות ההלכות, המשניות והבריתות, הסברות והמסקנות שנכתבו בשמם. וראה עוד לעיל בפרק כ"א בבאורים לסעיף כ"ה, ובפרק כ"ב בבאורים לסעיף ס"ג.

מי שהוא איטר ברגלו כיצד יחלוץ

כ מִי שֶׁהוּא אִטֵּר בְּרַגְלוֹ חוֹלֶצֶת לוֹ הַיְבָמָה מִשְּׁתֵּי הָרַגְלַיִם יַחַד בְּבַת אַחַת, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצֵא שֶׁחֲלִיצַת נַעַל אַחַת נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי יָדָהּ הַשְּׂמָאלִית אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם בְּדִיעֲבַד אִם חָלְצָה בְּיָדָהּ הַשְּׂמָאלִית יָצְאָה יְדֵי חוֹבָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם חָלְצָה בְּרַגְלוֹ הָאַחַת לְדַעַת הַפּוֹסְקִים שֶׁהוֹרוּ שֶׁצְּרִיכָה לַחֲלֹץ הָרֶגֶל הָאַחֶרֶת הֲוֵי חֲלִיצָה פְּסוּלָה אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, וְלָכֵן כָּאָמוּר חוֹלֶצֶת בִּשְׁתֵּי יָדֶיהָ מִשְּׁתֵּי רַגְלָיו כְּאַחַת.

כיצד בודקים אם היבם ימני ברגלו או איטר, מביא בזה מרן הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר חלק חמישי סימן י"ח כמה דרכים בשם הפוסקים. בספר זכור לאברהם כתב שמנהג ירושלים שאם אי אפשר לסמוך על הבדיקה של איזה רגל הוא עוקר תחלה, מבקשים ממנו לבעוט בקיר והרגל הבועטת היא החזקה, או שמבקשים ממנו שיעלה על כסא ורואים באיזו רגל עלה.

אם היבם איטר רגל יש בזה כמה שיטות בפוסקים באיזו רגל תחלוץ לו היבמה, שלדעת הרמב"ן והריטב"א אינו חולץ כלל, והרשב"א השאיר זאת בצריך עיון, ולדעת הר"ן ונימוקי יוסף חולץ בשתי רגליו, וכן דעת הרשב"ץ, ולדעת הסמ"ג חולץ בימין כל איש, ולטור חולץ ברגל שמאלו שהיא החזקה שלו. מרן השו"ע הביא ביש אומרים קמא את דעת הר"ן וביש אומרים בתרא הביא את דעת הרמב"ן אולם בבאורו לסדר חליצה כתב שתחלוץ לו היבמה בשתי רגליו כאחת וכן פסק הרמ"א שחולצת לו היבמה בשתי רגליו כאחת.

אם יכול ליבם על מנת שמיד אחר כך יפטרנה בגט

כא מַעֲשֶׂה הָיָה בִּיבָמָה שֶׁהָיְתָה צְרִיכָה לַחֲלֹץ לַיָּבָם בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו כְּאַחַת וְנִרְאֶה הָיָה לַדַּיָּן שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה וְחָשַׁשׁ לַחֲלִיצָה פְּסוּלָה, וְהוֹרָה בָּזֶה לַיָּבָם לְיַבֵּם אֶת הַיְבָמָה אַף עַל פִּי שֶׁיִּפְטְרֶנָּה בְּגֵט אַחַר בִּיאָה רִאשׁוֹנָה.

מעשה שהיה ומובא בשו"ת יביע אומר חלק חמישי אבע"ז סימן י"ח אות ב´ עד סיום התשובה. וכן דן שם הרב אם יכול לישא אשה אף על פי שיודע שנישואין אלו הם לזמן קצר ואחר יצטרך לפוטרה בגט פיטורין, ומאריך שם הרב בדברי הפוסקים כיד השם הטובה עליו.

כב יְבָמָה אִם נִשְׁבְּתָה כֵּיצַד נִפְדֵּית רְאֵה לְעֵיל פֶּרֶק כ"ד סְעִיף ע"ב.

סֵדֶר חֲלִיצָה:

א. יְקַבְּלוּ בֵּית הַדִּין עֵדוּת אֲפִלּוּ מֵעֵד אֶחָד אוֹ מֵאִשָּׁה שֶׁנִּפְטַר הַבַּעַל בְּלֹא זֶרַע וְשֶׁזֹּאת הַיְבָמָה הָיְתָה אִשְׁתּוֹ וְשֶׁזֶּה הַיָּבָם הוּא אָחִיו שֶׁל הַנִּפְטָר.

ב. יְבָרְרוּ בֵּית הַדִּין אֵיזוֹ הָרֶגֶל הַחֲזָקָה יוֹתֵר שֶׁבָּהּ מִשְׁתַּמֵּשׁ הַיָּבָם כְּדֵי לְהָכִין נַעַל מַתְאִימָה, וְיַדְרִיךְ שְׁלִיחַ בֵּית הַדִּין אֶת הַיָּבָם יוֹם מֵרֹאשׁ לְנַקּוֹת אֶת אוֹתָהּ רֶגֶל הֵיטֵב וְשֶׁיִּגְזֹז צִפָּרְנָיו.

ג. יְוַדֵּא הַדַּיָּן שֶׁיּוֹדַעַת הָאִשָּׁה לוֹמַר "לֹא אָבָה יַבְּמִי" בִּנְשִׁימָה אַחַת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁמַע כְּמוֹ "לֹא, אָבָה יַבְּמִי", ב´ שֶׁל יַבְּמִי דְּגוּשָׁה. וְכֵן שֶׁיּוֹדֵעַ הַיָּבָם לוֹמַר בִּנְשִׁימָה אַחַת "לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ" כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁמַע "לֹא, חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ" וְתִהְיֶה הַה´ שֶׁל לְקַחְתָּהּ דְּגוּשָׁה מַפִּיק ה´.

ד. יַזְהִירוּ אֶת הָאִשָּׁה שֶׁלִּפְנֵי הַחֲלִיצָה לֹא תַּחְצֹץ שִׁנַּיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּבוֹא לִירֹק דָּם בִּפְנֵי בֵּית הַדִּין, וְשֶׁלֹּא תָּכִין עַצְמָהּ לִירֹק, וּוַדַּאי שֶׁלֹּא תִּירֹק עַד שֶׁלֹּא יוֹרוּ לָהּ לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְשֶׁתִּמָּנַע מִלֶּאֱכֹל בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר עַד לְאַחַר הַחֲלִיצָה.

ה. יוֹסִיפוּ בֵּית הַדִּין עֲלֵיהֶם עוֹד שְׁנֵי דַּיָּנִים כְּדֵי לְפַרְסֵם הַדָּבָר, וִיכוֹלִים הֵם לִהְיוֹת הֶדְיוֹטוֹת, רַק שֶׁלֹּא יִהְיוּ בַּעֲלֵי מוּמִים, וְלֹא יִהְיֶה פִּסּוּל מֵחֲמַת עֲבֵרָה וְלָכֵן יְהַרְהֲרוּ תְּשׁוּבָה בְּלִבָּם.

ו. כְּדֵי לְפַרְסֵם דְּבַר הַחֲלִיצָה יֹאמְרוּ הַדַּיָּנִים לַשְּׁנַיִם הַנּוֹסָפִים, לְמָחָר נֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי לַעֲשׂוֹת שָׁם הַחֲלִיצָה שֶׁל פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי מִיבָמָהּ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, וְיִקְבְּעוּ לָהֶם מָקוֹם, וְהַשְּׁנַיִם הַנּוֹסָפִים יֵשְׁבוּ לְצִדָּם שֶׁל בֵּית הַדִּין.

ז. כְּשֶׁבָּאִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֲלִיצָה יִהְיוּ בִּמְקוֹם הַחֲלִיצָה עֲשָׂרָה גְּדוֹלִים מִיִּשְׂרָאֵל לְפָחוֹת כְּדֵי לְפַרְסֵם הַדָּבָר, וְהֵם חֲמִשָּׁה דַּיָּנִים, שְׁנֵי עֵדִים, הַיָּבָם וְיָבִיאוּ עוֹד לְפָחוֹת שְׁנֵי אֲנָשִׁים לִהְיוֹת נוֹכְחִים שָׁם.

ח. הַדַּיָּן שֶׁעוֹרֵךְ אֶת הַחֲלִיצָה יַזְכִּיר לִשְׁנֵי חֲבֵרָיו שֶׁיִּתְּנוּ לִבָּם לַשְּׁאֵלוֹת וְלַתְּשׁוּבוֹת, וְיַזְהִיר אֶת שְׁנֵי הַדַּיָּנִים הַנּוֹסָפִים שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ כְּלָל אֶלָּא יִשְׁתְּקוּ וְיִרְאוּ.

ט. יַכְנִיס שַׁמַּשׁ בֵּית הַדִּין אֶת הַיָּבָם וְהַיְבָמָה וּשְׁנֵי הָעֵדִים לִפְנֵי בֵּית הַדִּין, וּמַקְדִּימָה הַיְבָמָה וְנִכְנֶסֶת לִפְנֵי הַיָּבָם.

י. יַזְהִיר הַדַּיָּן שׁוּב אֶת הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא תִּירֹק עַד שֶׁיּוֹרֶה לָהּ לַעֲשׂוֹת כֵּן.

יא. יִשְׁאַל הַדַּיָּן אֶת הָעֵדִים אִם יָדוּעַ לָהֶם שֶׁזּוֹ הַיְבָמָה, וְאִם מֵת בַּעֲלָהּ בְּלֹא לְהַשְׁאִיר אַחֲרָיו בָּנִים, וְאִם זֶה הַיָּבָם וְשֶׁהוּא הָאָח הַגָּדוֹל מִכָּל הָאַחִים. וְאִם אֵינוֹ הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם יַסְבִּיר הַדַּיָּן מַדּוּעַ זֶה דַּוְקָא הוּא הַחוֹלֵץ.

יב. יִשְׁאַל הַדַּיָּן עִם עָבְרוּ תִּשְׁעִים וּשְׁנַיִם יוֹם מִזְּמַן מִיתַת הַבַּעַל.

יג. יְבָרֵר הַדַּיָּן שֶׁהַיָּבָם גָּדוֹל מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְהַיְבָמָה גְּדוֹלָה מִשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

יד. יוֹרֶה הַדַּיָּן לַיָּבָם וְלַיְבָמָה לֵישֵׁב, וְשׁוֹאֵל אֶת הַיָּבָם, מָה רְצוֹנְךָ, וְעוֹנֶה הַיָּבָם שֶׁבָּא לַחֲלֹץ לִיבִמְתּוֹ.

טו. שׁוֹאֵל הַדַּיָּן אֶת הַיְבָמָה אָכַלְתְּ הַיּוֹם, לֹא. רוֹצָה אַתְּ בַּחֲלִיצָה, כֵּן. וְעוֹנָה הַיְבָמָה לֹא וְכֵן בְּפַעַם אַחַת שֶׁלֹּא תֹּאמַר לֹא לֹא אוֹ כֵּן כֵּן.

טז. יֹאמַר הַדַּיָּן לַיָּבָם וְהַיְבָמָה לַעֲמֹד, וְתַעֲמֹד הִיא לִימִין הַיָּבָם.

יז. יִשְׁאַל הַדַּיָּן אֶת הַיָּבָם: זֹאת הַיְבָמָה הַאִם רוֹצֶה אַתָּה לְיַבְּמָהּ, וְעוֹנֶה הַיָּבָם: אֵינִי רוֹצֶה לְיַבְּמָהּ. הַאִם רוֹצֶה אַתָּה בַּחֲלִיצָה, וְיֹאמַר כֵּן.

יח. יֹאמַר הַדַּיָּן לַיָּבָם, תְּכַוֵּן שֶׁבַּחֲלִיצָה זוֹ פּוֹטֵר אַתָּה אֶת הַיְבָמָה שֶׁתִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לַאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ, וְיֹאמַר הַיָּבָם כֵּן אֶעֱשֶׂה.

יט. יֹאמַר הַדַּיָּן לַיְבָמָה תְּכַוְּנִי שֶׁחֲלִיצָה זוֹ פּוֹטַרְתֵּךְ כְּדֵי שֶׁתּוּכְלִי לִנָּשֵׂא אַחַר כָּךְ, וְאוֹמֶרֶת כֵּן אֶעֱשֶׂה.

כ. יִשְׁאַל הַדַּיָּן אֶת הַיָּבָם הַאִם אָנוּס אַתָּה לַחֲלֹץ, וְיַעֲנֶה הַיָּבָם אֵינִי אָנוּס לַחֲלֹץ, וְחוֹלֵץ אֲנִי מֵרְצוֹנִי.

כא. יַעֲשׂוּ בֵּית הַדִּין הַתָּרַת שְׁבוּעוֹת, חֲרָמוֹת וּנְדָרִים אִם נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע הַיָּבָם לַחֲלֹץ, וְכֵן יַעֲשׂוּ בִּטּוּל מוֹדָעוֹת בִּפְנֵי עֵדִים כְּדֶרֶךְ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּסֵדֶר הַגֵּט בִּסְעִיפִים ג´,ד´.

כב. יִשְׁאַל הַדַּיָּן אֶת הַיְבָמָה אִם אֵינָהּ אֲנוּסָה לַחֲלֹץ וְתֹאמַר הִיא שֶׁחוֹלֶצֶת מֵרְצוֹנָהּ.

כג. אִם הַיָּבָם יְמָנִי בְּרַגְלָיו וְהַיְבָמָה יְמָנִית בְּיָדֶיהָ, צָרִיךְ הַיָּבָם לִקְשֹׁר אֶת הַנַּעַל בְּרַגְלוֹ הַיְמָנִית וְתַחֲלֹץ הַיְבָמָה בְּיָדָהּ הַיְמָנִית, וְאִם הוּא שְׂמָאלִי בְּרַגְלָיו נֶחְלְקוּ הַפּוֹסְקִים כֵּיצַד יַחֲלֹץ, וְלַהֲלָכָה חוֹלֶצֶת לוֹ הַיְבָמָה אֶת שְׁתֵּיהֶן בְּבַת אַחַת. אִם הַיְבָמָה שְׂמָאלִית בְּיָדֶיהָ תַּחֲלֹץ לַיָּבָם בְּיַד שְׂמֹאלָהּ. קוֹנֶה הַיָּבָם אֶת הַנַּעַל בְּהַגְבָּהָה וְקוֹשֵׁר אוֹתָהּ בְּעֶזְרַת שַׁמַּשׁ בֵּית הַדִּין בִּרְצוּעוֹת עַד לְמִתַּחַת לַבֶּרֶךְ.

כד. יַרְאֶה הַיָּבָם אֶת רַגְלוֹ לַדַּיָּנִים שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּם דָּבָר חוֹצֵץ. יֵלֵךְ הַיָּבָם לְפָחוֹת ד´ אַמּוֹת עִם הַמִּנְעָל בִּפְנֵי בֵּית הַדִּין וְיִרְאוּ שֶׁמַּתְאִים הוּא לוֹ בְּגָדְלוֹ.

כה. נִשְׁעָן הַיָּבָם עַל הַקִּיר כְּשֶׁשְּׁתֵּי רַגְלָיו עוֹמְדוֹת עַל הַקַּרְקַע, וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִשָּׁעֵן בְּיוֹתֵר מִדַּי עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁאִם הָיוּ נוֹטְלִים אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁנִּשְׁעָן עָלָיו הָיָה נוֹפֵל, שֶׁהֲרֵי אָז אֵין דִּינוֹ כְּעוֹמֵד.

כו. הַיָּבָם וְהַיְבָמָה עוֹמְדִים וּבֵית דִּין יוֹשְׁבִים, וְאִם הַיָּבָם חוֹלֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד, חוֹלֵץ בִּישִׁיבָה.

כז. הַדַּיָּן יַזְהִיר אֶת הַיָּבָם שֶׁלֹּא יַעֲזֹר לַיְבָמָה בְּמַעֲשֵׂה הַחֲלִיצָה.

כח. יַעַמְדוּ הַיָּבָם וְהַיְבָמָה בְּאֹפֶן כָּזֶה שֶׁתֵּרָאֶה הַחֲלִיצָה לְבֵית הַדִּין.

כט. יְכַוְּנוּ הַיָּבָם וְהַיְבָמָה שֶׁזּוֹ הַמִּצְוָה פּוֹטַרְתָּהּ וְתוּכַל לִנָּשֵׂא, וכנ"ל.

ל. יַקְרִיא הַדַּיָּן לָאִשָּׁה וְתֹאמַר אַחֲרָיו "מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא אָבָה יַבְּמִי", וְלֹא אָבָה יַבְּמִי יַקְרִיא לָהּ בְּבַת אַחַת וְכָךְ תֹּאמַר גַּם הִיא, וּלְפָחוֹת תֹּאמַר "לֹא אָבָה" בִּנְשִׁימָה אַחַת וְאַחַר כָּךְ תֹּאמַר יַבְּמִי.

לא. יוֹרֶה הַדַּיָּן לַיָּבָם לוֹמַר "לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ", בְּמַפִּיק ה´. וּלְפָחוֹת "לֹא חָפַצְתִּי" יֹאמַר בְּבַת אַחַת, כְּלוֹמַר בִּנְשִׁימָה אַחַת.

לב. יוֹרֶה הַדַּיָּן לַיָּבָם שֶׁתִּהְיֶה רַגְלוֹ יַצִּיבָה בַּקַּרְקַע וְשֶׁלֹּא תִּהְיֶה דְּחוּקָה מִדַּי וְלֹא מֻגְבַּהַת מֵעַל הַקַּרְקַע.

לג. תִּתְכּוֹפֵף הַיְבָמָה אַךְ לֹא תֵּשֵׁב עַל בִּרְכֶּיהָ, וְתַתִּיר בְּיַד יְמִינָהּ אֶת קֶשֶׁר הָעֲנִיבָה וְאַחֲרָיו אֶת שְׁנֵי הַקְּשָׁרִים שֶׁל הָרְצוּעוֹת וְתָסִיר אֶת הָרְצוּעוֹת מֵעַל הָרֶגֶל, וְתַתִּיר אֶת הָעִגּוּלִים מִן הַלּוּלָאוֹת, תְּחִלָּה הַתַּחְתּוֹן וְאַחַר כָּךְ הָאֶמְצָעִי וְאַחַר כָּךְ תַּתִּיר הָעֶלְיוֹן.

בְּיַד שְׂמֹאלָהּ תָּרִים הַיְבָמָה אֶת רַגְלוֹ שֶׁל הַיָּבָם מֵעַל הַקַּרְקַע וְתַפִּיל הַמִּנְעָל מֵרַגְלוֹ שֶׁל הַיָּבָם בְּיָדָהּ הַיְּמָנִית בְּלֹא סִיּוּעַ יָדָהּ הַשְּׂמָאלִית וּבְלֹא סִיּוּעַ הַיָּבָם, וְלוֹקַחַת הַמִּנְעָל וּמַשְׁלִיכָתוֹ לָאָרֶץ בְּמֶרְחַק מָה מִשְּׁנֵיהֶם.

לד. יוֹרֶה הַדַּיָּן לָאִשָּׁה לַעֲמֹד יָשָׁר עַל רַגְלֶיהָ וּלְהָכִין רֹק בְּפִיהָ כַּמָּה שֶׁתּוּכַל יוֹתֵר.

לה. תִּירַק הַיְּבָמָה עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע וְיִזָּהֲרוּ הַדַּיָּנִים לִרְאוֹת יְרִיקָתָהּ כְּשֶׁיֵּצֵא הָרֹק מִפִּיהָ עַד הַגִּיעוֹ לָאָרֶץ, וּמִנְהַג יְרוּשָׁלַיִם בָּזֶה שֶׁאוֹחֵז שַׁמַּשׁ בֵּית הַדִּין כְּלִי חֶרֶס בְּיָדוֹ וְיוֹרֶקֶת הַיְבָמָה עַל גַּבָּיו.

לו. מַקְרִיא הַדַּיָּן לַיְבָמָה וְחוֹזֶרֶת הִיא אַחֲרָיו "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו, וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל", וְחוֹזֶרֶת וְאוֹמֶרֶת עוֹד בֵּית חֲלוּץ הַנַּעַל, בֵּית חֲלוּץ הַנַּעַל. וְהַדַּיָּנִים וְהָעֵדִים וּשְׁאָר הָעוֹמְדִים שָׁם חוֹזְרִים שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לוֹמַר חֲלוּץ הַנַּעַל, חֲלוּץ הַנַּעַל, חֲלוּץ הַנַּעַל.

לז. יוֹרֶה הַדַּיָּן לַיָּבָם שֶׁיָּשִׁיב לוֹ אֶת הַמִּנְעָל בְּמַתָּנָה וְיַגְבִּיהֶנּוּ הַדַּיָּן לִקְנוֹתוֹ בַּחֲזָרָה.

לח. יִכְתְּבוּ הַדַּיָּנִים מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין לַחוֹלֶצֶת, יַחְתְּמוּ עָלָיו, וְיִנָּתֵן בְּתִיק הַחֲלִיצָה שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה אֲשֶׁר בְּבֵית הַדִּין.

לט. יֹאמַר הַדַּיָּן לָאִשָּׁה שֶׁהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת עַתָּה לִנָּשֵׂא מִיָּד לְמִי שֶׁתִּרְצֶה חוּץ מִלְּכֹהֵן.

מ. אוֹמְרִים שְׁלֹשֶׁת הַדַּיָּנִים וּשְׁנֵי הַנּוֹסָפִים: יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא תָּבֹאנָה עוֹד בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לֹא לִידֵי חֲלִיצָה וְלֹא לִידֵי יִבּוּם.

תושלב"ע

סוף הספר

תוכן העניינים

נשואין ואישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה