אור ברסלב
נשואין ואישות הלכות נשואין ואישות

נשואין ואישות

הלכות נשואין ואישות

הלכות טהרת הבית

פרק י"ח - הלכות שדוכין

מצות עשה לישא אשה

א מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִשָּׂא אִשָּׁה כְּדֵי לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת.

גמ´ יבמות סג סד, רמב"ם אישות א´ הלכה א´. שו"ע אבע"ז סימן א סעיף א´.

במה ואיך מתקדשת האשה

ב אִשָּׁה נִקְנֵית בְּכֶסֶף, אוֹ בִּשְׁטָר, אוֹ בְּבִיאָה. בְּכֶסֶף, עַל יְדֵי שֶׁיִּתֵּן לָהּ פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה בְּיָדָהּ וְיֹאמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּכֶסֶף זֶה כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל. בִּשְׁטָר, עַל יְדֵי שֶׁיִּכְתֹּב בַּשְּׁטָר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּשְׁטָר זֶה כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל וְיִתֵּן בְּיָדָהּ, וְאִלּוּ קִדּוּשֵׁי בִּיאָה אָסְרוּ חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לִידֵי פְּרִיצוּת.

ג אֶת מַעֲשֵׂה הַקִּדּוּשִׁין צְרִיכִים לִרְאוֹת שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים, וְאִם לֹא הָיוּ שְׁנַיִם, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּלָל.

באיזה גיל ישא אשה

ד מִצְוָה עַל כָּל אָדָם שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה כְּשֶׁהוּא בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְיִשְׁתַּדֵּל כְּפִי יְכָלְתּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲבֹר גִּיל עֶשְׂרִים בְּלֹא שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה.

יֵשׁ מִבְּנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁנָּהֲגוּ לְהַקְפִּיד שֶׁלֹּא לְהַשִּׂיא בַּת אוֹ בֵּן הַצְּעִירִים לִפְנֵי הַמְבֻגָּרִים מֵהֶם, וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַפּוֹסְקִים בָּזֶה לְהָקֵל, שֶׁלֹּא לְהַקְפִּיד אִם כְּבָר מַגִּיעַ הָאָח אוֹ הָאָחוֹת הַצְּעִירִים לַחֲשָׁשׁ שֶׁיַּעֲבֹר עֲלֵיהֶם גִּיל עֶשְׂרִים בְּלֹא נִשּׂוּאִין, שֶׁלְּקַיֵּם דִּבְרֵי חֲזַ"ל הַמְפֹרָשִׁים עָדִיף לָנוּ מֵאֲשֶׁר לְהַקְפִּיד בְּמִנְהָג שֶׁלֹּא מָצָאנוּ לוֹ יְסוֹד בַּרִאשׁוֹנִים, וּלְעִנְיַן הַסְּפָרַדִּים, לֹא מָצָאנוּ שֶׁנָּהֲגוּ בָּזֶה.

כ"כ במשנה אבות סוף פרק ה´, הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות וכתב שם הרב המגיד משנה שבן שמונה עשרה משמע משנכנס לשנת השמונה עשרה. וכן מרן השו"ע באבע"ז סימן א´ סעיף ג´, ולענין המנהג להשיא בדוקא את האחות הגדולה קודם ראה בספר הנישואין כהלכתם, פרק א´ סעיף נ"ד והערה קי"ד.

ה אִם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְטוֹרֵחַ בָּהּ, וּמִתְיָרֵא לִשָּׂא אִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרַח בִּמְזוֹנוֹ וְיִתְבַּטֵּל מִן הַתּוֹרָה, מֻתָּר לְהִתְאַחֵר אַחַר גִּיל עֶשְׂרִים, אוּלָם בִּתְנַאי שֶׁאֵין יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, וְלָכֵן בַּחוּרֵי יְשִׁיבָה בַּזְּמַן הַזֶּה צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַהִשְׁתַּדְּלוּת לִשָּׂא אִשָּׁה לִפְנֵי גִּיל עֶשְׂרִים וְיַמְשִׁיכוּ אֶת לִמּוּדָם לְאַחַר מִכֵּן בַּכּוֹלְלִים.

פשוט הוא שלא מצוי בזמן הזה בחורים שיהיו עוסקים וטורחים כל כך בתורה עד שאין יצרם מתגבר עליהם, והוא מחמת כח התורה שנתמעט וכח הפריצות וההפקרות שנתגבר, ואין הכוונה שיצרם מתגבר למעשה עבירה חלילה אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה.

ובחור שאינו לומד בישיבה ודאי הוא שאין לו להקל לדחות נישואיו לאחר שילמד מקצוע, יקנה דירה וכדומה.

עם מי מותר ועם מי אסור להתחתן

ו לֹא יִשָּׂא אָדָם מִמִּשְׁפָּחָה שֶׁהֻחְזַק בָּהּ חֹלִי מְסֻכָּן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, כְּגוֹן שֶׁהֻחְזְקוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁיָּבוֹאוּ בְּנֵיהֶם לִידֵי חֹלִי נְפִילָה.

במה מתחיב ובמה זוכה אדם באשתו

ז הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה מִתְחַיֵּב לָהּ בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים וּמִתְחַיֶּבֶת הִיא לוֹ אַרְבָּעָה דְּבָרִים, מִתְחַיֵּב הוּא לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ, כְּסוּתָהּ, עוֹנָתָהּ, עִקַּר כְּתֻבָּה שֶׁהוּא מָאתַיִם זוּז לִבְתוּלָה וּמֵאָה זוּז לְאַלְמָנָה אוֹ לִגְרוּשָׁה, לִרְפוּאָתָהּ אִם חָלְתָה, לִפְדּוֹתָהּ אִם נִשְׁבְּתָה, לִקְבוּרָתָהּ אִם מֵתָה, לִהְיוֹתָהּ יוֹשֶׁבֶת וְנִזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו לְאַחַר מוֹתוֹ, לִהְיוֹת בְּנוֹתֶיהָ מִמֶּנּוּ נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסָיו אַחֲרֵי מוֹתוֹ עַד שֶׁתִּתְאָרֵסְנָה, וְלִהְיוֹת בָּנֶיהָ הַזְּכָרִים מִמֶּנּוּ יוֹרְשִׁים כְּתֻבָּתָהּ יוֹתֵר עַל חֶלְקָם בַּיְרֻשָּׁה שֶׁעִם אֲחֵיהֶם.

וּמִתְחַיֶּבֶת הִיא לוֹ שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁתַּרְוִיחַ בַּעֲבוֹדָתָהּ שֶׁלּוֹ, וּמְצִיאָה שֶׁמָּצְאָה שֶׁלּוֹ, וּרְוָחִים שְׁיֵצְאוּ מִנְּכָסִים שֶׁלָּהּ הֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ, וְכֵן אִם מֵתָה, בַּעֲלָהּ יוֹרְשָׁהּ. וּלְקַמָּן בְּפֶרֶק כ"ד יִתְבָּאֲרוּ דִּינִים אֵלּוּ בִּסְעִיפִים כ"ו-ק´.

גמרא יבמות קיא: כתובות מז., רמב"ם הלכות אישות תחילת פרק י"ב, מרן השו"ע אבע"ז סימן ס"ט ודברים אלו חלקם ניתנים לשינוי וחלקם לא והפרטים בהם מרובים ויתבארו לקמן בהמשך הספר ואכמ"ל.

(המשך) עם מי מותר ועם מי אסור להתחתן

ח לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שׁוּם פִּסּוּל, כְּגוֹן חֲשַׁשׁ מַמְזֵרוּת, אוֹ אִסּוּר גְּרוּשָׁה אוֹ גִּיּוֹרֶת לְכֹהֵן וְכַדּוֹמֶה.

כָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת וּמֻתָּר לִשָּׂא מֵהֶם לְכַתְּחִלָּה, וּמִכָּל מָקוֹם אִם רָאִיתָ שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת שֶׁמִּתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ תָּמִיד, אוֹ מִשְׁפָּחָה שֶׁהִיא בַּעֲלַת מַצָּה וּמְרִיבָה תָּמִיד, אוֹ אָדָם שֶׁהוּא עַז פָּנִים בְּיוֹתֵר וּמַרְבֶּה מְרִיבָה עִם הַכֹּל, חוֹשְׁשִׁים לָהֶם, שֶׁאֵלּוּ סִימָנֵי פַּסְלוּת הֵם, וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַכְזָרִיּוּת הַרְבֵּה וְשׂוֹנֵא אֶת הַבְּרִיּוֹת וְאֵינוֹ גּוֹמֵל לָהֶם חֶסֶד חוֹשְׁשִׁים לוֹ שֶׁמָּא גִּבְעוֹנִי הוּא.

גמרא קידושין עו., וכ"כ ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י"ט הלכה י"ז, ומרן השו"ע אבע"ז סימן ב´ סעיף ב´.

ט כֹּהֲנִים, לְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵלִים מֻתָּרִים לִשָּׂא זֶה אֶת זוֹ, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִשָּׂא יִשְׂרָאֵל עַם הָאָרֶץ כֹּהֶנֶת שֶׁאֵין זִוּוּגָם עוֹלֶה יָפֶה, אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנָּשָׂא כֹּהֶנֶת הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וּלְפָחוֹת יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל הַקּוֹבֵעַ עִתִּים לַתּוֹרָה.

גמ´ פסחים מט, רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"ב הלכה ל"א, ומרן שו"ע אהע"ז סימן ב´ סעיף ח´.

י לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁהִיא יוֹדַעַת מֵחֲשִׁיבוּת הַתּוֹרָה וּתְחַנֵּךְ אֶת בָּנֶיהָ לִהְיוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וּבַזְּמַן הַזֶּה מִי שֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת תּוֹרָה וּמִצְווֹת וַחֲפֵצָה לְהַנְחִיל לְבָנֶיהָ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם הֲרֵי הִיא בְּגֶדֶר בַּת תַּלְמִיד חָכָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹרֶיהָ עַמֵּי הָאָרֶץ.

גמ´ פסחים מט:, וברמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה ל"ב, ומרן השו"ע אהע"ז סימן ב´ סעיף ו´, ומה שאמרנו שבזמן הזה הדבר תלוי במעשה הבחורה עצמה הוא לפי מה שניכר בחוש, שבדור הזה ישנן בעלות תשובה שאע"פ שהוריהן אינם שומרי תורה ומצוות הרי הן מקפידות על חינוך הבנים ומגדלות בניהן לתורה ומצוות ללא דופי, ולעומתן ישנן בנות תלמידי חכמים שלדאבון לב משפחותיהן פרקו עול, וודאי שיצאו מגדר בת ת"ח, אלא מוכרח הוא שבזמננו כל אחת נידונת לענין זה בפני עצמה באשר היא.

יא לְעוֹלָם יַשִּׂיא אָדָם בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁבָּזֶה זוֹכָה הִיא, וְזוֹכֶה הוּא שֶׁהֲרֵי הוּא כִּבְנוֹ.

יב תַּלְמִיד חָכָם לְעִנְיָן זֶה הוּא מִי שֶׁבָּחַר לִלְמֹד תּוֹרָה בְּכָל עִתּוֹתָיו, בֵּין אִם הוּא לוֹמֵד בִּישִׁיבָה, וּבֵין אִם הוּא בַּעַל מְלָאכָה שֶׁבְּכָל עֵת פְּנוּיָה הַמִּזְדַּמֶּנֶת לוֹ פּוֹתֵחַ סֵפֶר וְחוֹזֵר לְלִמּוּדוֹ.

עכוב נשואין מסבת ממון

יג מִי שֶׁמְּעַכֵּב אֶת זִוּוּגוֹ אוֹ זִוּוּג יְלָדָיו בְּשֶׁל מָמוֹן הֲרֵי הוּא טוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, אֶלָּא כָּל שֶׁבֶּן אוֹ בַּת הַזּוּג הַמֻּצָּעִים טוֹבִים הָאֶחָד בְּעֵינֵי הַשֵּׁנִי וּבַעֲלֵי יִרְאַת שָׁמַיִם, יֵשׁ לְקַיֵּם אֶת הַזִּוּוּג בָּאֶמְצָעִים הַכַּסְפִּיִּים הַקַּיָּמִים.

יד חָתָן שֶׁמְּסָרֵב לָשֵׂאת לְאִשָּׁה אֶת מְשֻׁדַּכְתּוֹ עַד שֶׁיְּמַלֵּא אָבִיו אוֹ אֲבִי הַכַּלָּה אֵי אֵלּוּ תְּנָאִים שֶׁבְּמָמוֹן, לֹא יַצְלִיחַ, וְאֵין זִוּוּגוֹ עוֹלֶה יָפֶה.

כך כתב הבית יוסף בשם אורחות חיים והביאם הרמ"א בהגהותיו לשו"ע אבע"ז סימן ב´ סעיף א´, ואותם רבנים המדריכים את בחורי הישיבה שלומדים אצלם כמה ממון לדרוש מאבי המשודכת לא טוב עושים, ובת קמה באמה וחתן בחמיו לנהוג האחד בשני מנהג אכזריות, שילווה אבי הכלה ממון כדי שיקנה חצי דירה לחתן ואח"כ יכתת רגליו בחו"ל בבזיון, ואע"ג דקימ"ל תליוהו וזבין זביניה זביני ולא נחשב החתן כגוזל ממש את חמיו, מכל מקום אינו ממון של יושר, וצריך עיון מהיכן בא ההיתר להורים להתחייב כ"כ ממון שאין להם, שהרי מה שאמרו חכמים לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם וכן ישיא בתו לתלמיד חכם משמע שהוא עכ"פ מה שיש לו ולא הצריכוהו לחזר על הפתחים בשל כך, ומי יודע איזה ת"ח הוא זה שאינו חס על כבוד אביו וחמיו ומה יֵצֵא ממנו.

אלא הדרך הנכונה הוא לחפש חתן אפילו פשוט אלא שיהיה בעל שכל ישר, התמדה בלימוד ומידות טובות. ובחיפוש אחר כלה יש לתת את הדעת על שאיפותיה בחיים האם בראש סדר העדיפויות שלה עומדת השאיפה להקים בית כשר ולגדל דור ישרים מבורך וכל שאר הדברים באים רק לשרת מטרה זו, או ח"ו שפחה כי תירש גבירתה ועיקר שאיפותיה מחוץ לבית והבית והילדים עליה רק לטורח. וכן שתהיה בעלת מידות נוחות לא כעסנית, נוחה לרצות, וכמובן צנועה.

ולכן זוג שדרכם בחיים ברורה להם והם מוצאים חן האחד בעיני השני יעשו כל ההשתדלות למעט בהוצאות הוריהם ולהשתמש רק במה שמוצע להם בעין טובה ולא לגרור את הוריהם לחובות כספיים, ומובטח להם כי לא ימנע השם טוב להולכים בתמים, ומה שנקצב להם מן השמים יקבלו בנחת, ובמידה טובה שמדדו, בה ימדדו להם כשיבואו להשיא ילדיהם.

מהם ארוסין ומהם הנשואין

טו הָאֵרוּסִין הֵם נְתִינַת הַטַּבַּעַת מִיָּדוֹ לְיָדָהּ מִתַּחַת לַחֻפָּה וְהַבְּרָכָה שֶׁמְּבָרֵךְ הָרַב הָעוֹרֵךְ אֶת הַקִּדּוּשִׁין אקב"ו עַל הָעֲרָיוֹת וְכוּ´... הִיא בִּרְכַּת הָאֵרוּסִין, וְאִלּוּ הַנִּשּׂוּאִין הֵם עֲמִידַת הַזּוּג מִתַּחַת הַחֻפָּה וּכְנִיסָתָם אַחַר כָּךְ לָגוּר בְּבֵיתָם הַמְשֻׁתָּף, וְהַשֶּׁבַע בְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִים אָז מִתַּחַת הַחֻפָּה נִקְרָאוֹת בִּרְכוֹת הַנִּשּׂוּאִין.

מרן השו"ע אבע"ז סימן כ"ו סעיף ד´ וסימן ל"ד סעיפים א´-ד´, ולענין נישואין ראה במרן השו"ע סימן ס"א וברכות הנישואין בסימן ס"ב, ויוצא שבמעשה הקידושין נעשית הכלה ארוסתו של החתן ואח"כ ע"י החופה נעשית אשתו. ובשנים קדמוניות היו עושים הפסק בין שניהם שתחילה היה החתן מקדש את הכלה, והייתה ארוסתו זו חוזרת לבית אביה, לאחר מכן באה לבֵיתו ומברכים להם ברכות נישואין ונעשית אשתו, ולאחר שנתמעטו הדורות ויצאו תקלות מאחור הנישואין תקנו חכמי הדורות לצרף הארוסין עם הנישואין למעשה אחד מתחת לחופה.

מסיבת ארוסין

טז בְּעֵת שֶׁעוֹרְכִים אֲבִי הֶחָתָן וַאֲבִי הַכַּלָּה הֶסְכֵּמֵי מָמוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם, נָהֲגוּ בָּעֵת הָאַחֲרוֹן לְהַזְמִין אֶת יְדִידֵי הֶחָתָן וִידִידוֹת הַכַּלָּה וְלַעֲשׂוֹת סְעוּדָה וְלִקְרֹא לָזֶה מְסִבַּת אֵרוּסִין וּמוֹצִיאִים עָלֶיהָ מָמוֹן רַב, וּלְדַעַת כַּמָּה פּוֹסְקִים אֵינָהּ אֲפִלּוּ סְעוּדַת מִצְוָה, וְעָדִיף לְבַטֵּל מִנְהָג זֶה, שֶׁאִם הַהוֹרִים בַּעֲלֵי אֶמְצָעִים יִתְּנוּ כֶּסֶף זֶה לִצְדָקָה לְהַצְלָחַת יַלְדֵיהֶם, וְאִם חַסְרֵי אֶמְצָעִים הֵם הֲרֵי עָדִיף שֶׁיִּשְׁמְרוּ מָעוֹת אֵלּוּ לְטוֹבַת הֶחָתָן וְהַכַּלָּה עַצְמָם לִתְחִלַּת חַיֵּיהֶם הַמְשֻׁתָּפִים, וְיִמָּנְעוּ מֵרַאַוְתָנוּת שֶׁאֵין בָּהּ כָּל צֹרֶךְ הִלְכָתִי.

אין הכוונה לבטלה לגמרי אלא אפשר להזמין בני משפחה קרובים בלבד ולהגיש בפניהם מזונות ודברי מתיקה באופן מכובד וצנוע.

בעת עריכת התנאים נהגו האשכנזים לכותבם בשטר, ואין מנהג כזה אצל הספרדים, גם נהגו האשכנזים בזה עשית קנין וקבלת קנסות או חרמות על ביטול שידוכין ואצל הספרדים אין בזה כל כך קפידות ולא נהגו לקבל על כך חרמות או קנסות, אבל טוב לפצות בכסף או שווה כסף צד שרואה עצמו נפגע מביטול השידוך לאחר שכבר סכמו ביניהם להינשא זו לזה. עוד נהגו בני אשכנז לשבור במעמד זה כלי חרס, כגון צלחת ואין מנהג כזה אצל הספרדים.

כיצד יבחרו את בן ובת זוגם

יז אָסוּר לְאָדָם לְקַדֵּשׁ אִשָּׁה עַד שֶׁיִּרְאֶנָּה תְּחִלָּה, שֶׁמָּא יִרְאֶה בָּהּ דָּבָר מְגֻנֶּה וְתִתְגַּנֶּה בְּעֵינָיו, וְאָמְרָה הַתּוֹרָה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", וְכֵן אֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בְּעַל כָּרְחָהּ, וְלֹא יָחוּלוּ שׁוּם מַעֲשֵׂה קִדּוּשִׁין אֶלָּא אִם כֵּן תִּתֵּן הַכַּלָּה דַּעְתָּהּ תְּחִלָּה וְתַסְכִּים לְהִנָּשֵׂא לְאוֹתוֹ חָתָן.

מקור דינים אלו בגמרא קידושין מא. "אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך".

וכן הביא מרן השו"ע באבע"ז סימן ל"ה סעיף א´, וכן מה שאמרנו אין האשה מתקדשת שלא לרצונה הוא במרן השו"ע אבע"ז סימן מ"ב סעיף א´.

מדין זה נלמד שצריכים הבחור והבחורה להיות מוצאים חן האחד בעיני השני, שלא יחשוב החתן עצמו שהוא במעלת צדיקים ראשונים ולאחר הנישואין תֵרָאֵה אשתו בעיניו שלא בטוב, ומאידך גיסא שלא ידקדק החתן בדקדוקי עניות הדעת על כל פרט ופרט במראה של המשודכת וידחה שידוך טוב בשל איזה פרט חיצוני שולי שלאחר הנישואין כמעט ודאי שלא יתן עליו את הדעת כלל.

וכן הבחורה לא תתפתה להבטחות הבחור שיתחזק בתורה ויראת שמים לאחר החתונה שרוב ככל ההבטחות האלו אינן מגיעות לידי מעשה, ומאידך גיסא תתרצה לנישואין עם הבחור שליבה רוצה בו ולא תתרצה להינשא לחתן עשיר או בעל יחוס חשוב איזה שהוא שליבה זר אליו, וכו´ וכו´ ואידך זיל גמור.

ויחשבו הבחור והבחורה היטב עם איזה בן—בת זוג הם רוצים לחיות, ולא יעסיקו מוחם במחשבות הבל של מה יאמרו החברים ומה תאמרנה החברות אם אנשא לשידוך זה.

לענין פגישות השדוכים ואם מותר להסתיר מומים

יח מֶשֶׁךְ זְמַן פְּגִישַׁת שִׁדּוּכִין יִהְיֶה בֵּין שָׁעָה לִשְׁעָתַיִם לְפִי הַצֹּרֶךְ וְהָעִנְיָן, וְרָאוּי וְנָכוֹן לְקַיֵּם אֶת הַפְּגִישׁוֹת בְּבֵית מַכָּרִים שֶׁיַּקְצוּ לְשֵׁם כָּךְ חֶדֶר פָּנוּי וְשָׁקֵט עִם כִּבּוּד קַל מֵאֲשֶׁר לְהִפָּגֵשׁ בְּבֵית מָלוֹן אוֹ לְשׁוֹטֵט בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר. וְיֵשׁ לְיַחֵס לִפְגִישׁוֹת אֵלּוּ חֲשִׁיבוּת מְרֻבָּה וְכֹבֶד רֹאשׁ, שֶׁהֲרֵי זוֹ מַמָּשׁ עִסְקַת חַיִּים וּלְדוֹרוֹת, וְיִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר דִּמְיוֹנוֹת אֶלָּא לִרְאוֹת אֶת הַמְּצִיאוּת כְּמוֹ שֶׁהִיא.

יט לְאַחַר אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ פְּגִישׁוֹת עַל הַמְשֻׁדָּכִים לְהַחְלִיט אִם רְצוֹנָם לְהִנָּשֵׂא אוֹ לְהִפָּרֵד, וְאִם בִּרְצוֹנָם לִנָּשֵׂא יוֹדִיעוּ זֹאת לְהוֹרֵיהֶם, וִיבַקֵּר הֶחָתָן בְּבֵית הוֹרֵי הַכַּלָּה, וְכֵן הַכַּלָּה תֵּלֵךְ לְהַכִּיר אֶת הוֹרֵי הֶחָתָן, וְאִם דַּעַת הַהוֹרִים גַּם הִיא נוֹחָה מֵהַשִּׁדּוּךְ, יִפָּגְשׁוּ הַהוֹרִים וְיַחְלִיטוּ בֵּינֵיהֶם עִנְיְנֵי מָמוֹן שֶׁל פַּרְנָסַת וּמְגוּרֵי הַזּוּג הַצָּעִיר, וְעִנְיְנֵי עֲרִיכַת הַחֲתֻנָּה, וּדְבָרִים אֵלּוּ צְרִיכִים לְהֵעָשׂוֹת בֵּין הַמִּשְׁפָּחוֹת, בְּלֹא לִגְרֹם אִלּוּצִים וּלְחָצִים כַּסְפִּיִּים שֶׁהֵם לְמַעְלָה מִיכָלְתּוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ מֵהַצְּדָדִים, וּכְמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ בַּסְּעִיפִים י"ג וי"ד.

מומים שבסתר, חולאים גופניים ונפשיים, חובות כספיים, גיל, בעיות ביכולת הולדה, בעיות ביכולת לקיום יחסי אישות וכל דבר שהוא ידוע כחשוב ומקפידים עליו בני אדם בשידוכים אסור בשום פנים ואופן להסתיר ולגנוב דעת הבריות, ובדבר שיש בו ספק יש להתיעץ עם מורה הוראות מובהק, והולך בתום ילך בטח.

סעודת הנשואין

כ סְעוּדַת הַנִּשּׂוּאִין הִיא סְעוּדַת מִצְוָה, וְהִיא תָּמִיד הָיְתָה שְׁעַת הַכֹּשֶׁר לְהַתְרִים אֶת בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחוֹת, הַמַּכָּרִים וְהַשּׁוֹשְׁבִינִים לְטוֹבַת בְּנֵי הַזּוּג הֶחָדָשׁ כְּדֵי שֶׁיַּתְחִילוּ אֶת חַיֵּיהֶם הַמְשֻׁתָּפִים בַּצּוּרָה הַמֻּצְלַחַת יוֹתֵר, וְלָכֵן סְעוּדַת נִשּׂוּאִין יֵשׁ לְתַכְנֵן בְּאֹפֶן כָּזֶה שֶׁמֻּכְרָח הוּא שֶׁיִּהְיוּ הַהַכְנָסוֹת רַבּוֹת עַל הַהוֹצָאוֹת.

(המשך) לענין פגישות השדוכים ואם מותר להסתיר מומים

כא בְּנֵי זוּג שֶׁהִשְׁתַּדְּכוּ וְהֶחְלִיטוּ לִנָּשֵׂא יִשְׁמְרוּ עַצְמָם מִיִּחוּד, וְשֶׁלֹּא יִגְּעוּ הָאֶחָד בַּשֵּׁנִי אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה, וּוַדַּאי שֶׁהַמַּקְפִּידִים עַל דַּרְכֵי הַצְּנִיעוּת כְּמוֹ שֶׁמְּחַיֶּבֶת הַהֲלָכָה לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה זוֹכִים לְסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא לְאַחַר הַחֲתֻנָּה, וְאִלּוּ הַפּוֹרְצִים גִּדְרוֹת הַצְּנִיעוּת בִּנְגִיעָה וְחִבּוּק זֶה לָזוֹ לִפְנֵי הַנִּשּׂוּאִין יִצְטָרְכוּ חַס וְשָׁלוֹם לְתַקֵּן זֹאת בְּדֶרֶךְ הַיִּסּוּרִים לְאַחַר חֲתֻנָּתָם. מִסִּבָּה זוֹ וּמִסִּבּוֹת אֲחֵרוֹת בְּעֵת שֶׁמְּסַכְּמִים שְׁנֵי הַצְּדָדִים אֶת עִנְיְנֵי הַחֲתֻנָּה יֵשׁ לִקְבֹּעַ תַּאֲרִיךְ נִשּׂוּאִין כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר מֻקְדָּם, שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, אוֹ אֲפִלּוּ פָּחוֹת לְמִי שֶׁיָּכוֹל, שֶׁהַמִּזְדָּרֵז, מִזְדָּרֵז לִדְבַר מִצְוָה.

כב יְכוֹלִים בְּנֵי הַזּוּג לְהִפָּגֵשׁ זֶה עִם זוֹ לְצָרְכֵי אִרְגּוּן חֲתֻנָּתָם אוֹ דִּירָתָם הַמְשֻׁתֶּפֶת עַד לְיוֹם הַחֲתֻנָּה, רַק שֶׁיַּקְפִּידוּ שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עַל אִסּוּר יִחוּד וְשֶׁלֹּא יִפָּגְשׁוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, וְאֵין אָנוּ חוֹשְׁשִׁים לְדַם חִמּוּד אִם יִפָּגְשׁוּ גַּם בַּשָּׁבוּעַ שֶׁלִּפְנֵי הַנִּשּׂוּאִין, שֶׁהֲרֵי חָשׁוּ לְכָךְ חֲזַ"ל רַק בְּעֵת שֶׁנִּתְפַּיְּסָה לִנָּשֵׂא וְהֵחֵלּוּ לְהָכִין צָרְכֵי הַחֲתֻנָּה.

גם כאן יש להתרחק מראוותנות עד כמה שאפשר וחתונה שמתפרנסים ממנה בעל האולם, והצלם, והקיטרינג, והתזמורת וכו´... והמוזמנים אוכלים ורוקדים ואילו ההורים והחתן והכלה שוקעים בחובות הוא דבר שאין הדעת סובלתו.

חתן וכלה מעדות שונות איך ינהגו

כג חָתָן וְכַלָּה שֶׁהוּא סְפָרַדִּי וְאִלּוּ הִיא אַשְׁכְּנַזִּיָּה אוֹ לְהֶפֶךְ, נִגְרֶרֶת הַכַּלָּה אַחַר הֶחָתָן לִנְהֹג מִנְהָגִים וַהֲלָכוֹת כְּמוֹתוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם אִם הֶחָתָן אַשְׁכְּנַזִּי וּבַעַל תְּשׁוּבָה שֶׁבְּבֵית הוֹרָיו לֹא שָׁמְרוּ תּוֹרָה וּמִצְווֹת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לִנְהֹג בַּכֹּל כְּמִנְהַג הַסְּפָרַדִּים, זֹאת הֱיוֹת וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא אַתְרָא דְּמָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, וְלָאַשְׁכְּנַזִּים שֶׁבָּאוּ מֵאֵירוֹפָּה נִתְּנָה הָרְשׁוּת לִשְׁמֹר מִנְהֲגֵיהֶם אֲבָל אֵינוֹ בְּגֶדֶר חִיּוּב.

וּלְעִנְיַן סִדּוּר תְּפִלָּה, גַּם אַשְׁכְּנַזִּי שֶׁחֻנַּךְ בְּבֵית הוֹרָיו לְתוֹרָה וּמִצְווֹת יָכוֹל לַעֲבֹר לְהִתְפַּלֵּל בְּסִדּוּר תְּפִלָּה נֻסַּח סְפָרַדִּים, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ, אֶלָּא אַדְּרַבָּא יֵשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם "וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים", וְכֵן עָשָׂה הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ שֶׁהָיָה אַשְׁכְּנַזִּי וְהִתְפַּלֵּל בְּנֻסַּח סְפָרַדִּים מֵהַטַּעַם שֶׁאָמַרְנוּ.

כיצד ינהגו ביום חתונתם

כד לֹא נָהֲגוּ הַסְּפָרַדִּים שֶׁהֶחָתָן וְהַכַּלָּה מִתְעַנִּים בְּיוֹם חֲתֻנָּתָם, וּמִנְהַג אַשְׁכְּנַז שֶׁהֶחָתָן מִתְעַנֶּה וּלְעִנְיַן הַכַּלָּה יֵשׁ בָּזֶה מַחֲלֹקֶת בַּמִּנְהָג, וּמִכָּל מָקוֹם גַּם לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז אִם הַתַּעֲנִית קָשָׁה לֶחָתָן וְלַכַּלָּה לֹא יִתְעַנּוּ, אוֹ אִם בְּאֶמְצַע הַתַּעֲנִית נֶחְלְשׁוּ בְּיוֹתֵר יְכוֹלִים לְהַפְסִיק אֶת תַּעֲנִיתָם.

מנהגים אלו מבוארים בספר שובע שמחות של הרה"ג יצחק יוסף בחלק א´ עמודים נ´-נ"ז´.

כה צְרִיכִים הֶחָתָן וְהַכַּלָּה לְקַדֵּשׁ עַצְמָם בְּיוֹם חֲתֻנָּתָם, לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וּלְקַבֵּל עֲלֵיהֶם בְּלֹא נֶדֶר קַבָּלָה טוֹבָה לֶעָתִיד, וֶהֱיוֹת שֶׁעִקַּר הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין הַצַּדִּיק לָרָשָׁע הוּא בַּדַּעַת, צָרִיךְ שֶׁיְּבָרְרוּ הֶחָתָן וְהַכַּלָּה לְעַצְמָם עוֹד בְּטֶרֶם נִכְנְסוּ אֶל מִתַּחַת לַחֻפָּה בְּאֵיזֶה אֹפֶן הֲרֵי הֵם עוֹשִׂים רְצוֹן הַשֵּׁם בְּנִשּׂוּאִין אֵלּוּ, וּמָה עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת בִּנְיָנָם שֶׁיִּהְיֶה אָכֵן בִּנְיַן עֲדֵי עַד, וְיָבִינוּ שֶׁעֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁלָּהֶם הִיא כְּסֻלָּם הַמֻּצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, שֶׁמֵּחַד גִּיסָא אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בְּרֹאשׁ הַסֻּלָּם כְּבָר בִּתְחִלַּת הַחַיִּים, וּמֵאִידָךְ גִּיסָא צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהִגָּרֵר אַחַר הַחָמְרִיּוּת וְהַתַּאֲווֹת, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְתַכְנֵן בְּיַחַד חַיִּים מְשֻׁתָּפִים, לְהַגְדִּיר אֶת הַמַּטָּרוֹת וּלְהַחְלִיט בְּיַחַד עַל קֶצֶב הַהִתְקַדְּמוּת, וּבָרוּר, שֶׁאִם רְצוֹנָם שֶׁל בְּנֵי הַזּוּג לַעֲשׂוֹת רְצוֹן הַשֵּׁם בְּיַחַד, שֶׁכִּמְעַט וַדַּאי הוּא שֶׁיִּרְאוּ הַצְלָחָה גְּדוֹלָה בְּחַיֵּיהֶם, וְאִם תִּהְיֶה מַטְּרַת נִשּׂוּאֵיהֶם סִפּוּק צְרָכִים גּוּפָנִיִּים וְנַפְשִׁיִּים בִּלְבַד, וַדַּאי שֶׁיִּהְיוּ נִצְרָכִים לְמָנָה גְּדוּשָׁה שֶׁל רַחֲמֵי שָׁמַיִם כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְהַתְמִיד בְּנִשּׂוּאִין אֵלּוּ. הַכְּלָל הָעוֹלֶה, הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ וּלְהֶפֶךְ ח"ו לְהֶפֶךְ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֵק רָצוֹן מֵהַשֵּׁם".

פרק י"ט - הלכות עריות וממזרות

א רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ, אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ, וְעוֹד לִפְנֵי שֶׁבָּרָא אֶת זֶה הָעוֹלָם רָאָה כָּל הַדּוֹרוֹת שֶׁעֲתִידִים לְהִבָּרְאוֹת עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, וְקָבַע בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה דַּרְכֵי חַיִּים לִתְּנָם לִבְנֵי אָדָם, שֶׁעַל יָדָם יִחְיוּ יַחְדָּו בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְיִזְכּוּ לְעַצְמָם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וּמִשֶּׁשֵּׂרְכוּ הָאֻמּוֹת דַּרְכָּם, וּבָחֲרוּ לִדַּבֵּק בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים, בָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּאֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּבְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם לָתֵת לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וּבְתוֹךְ מִצְווֹתֶיהָ וְהִלְכוֹתֶיהָ צִוָּה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד´ אֱלֹהֵיכֶם", וּפֵרוּשׁוֹ שֶׁתִּהְיוּ פְּרוּשִׁים מִן הָעֲרָיוֹת, וּבַפָּרָשִׁיּוֹת אַחֲרֵי מוֹת וּקְדוֹשִׁים בֵּאֵר הוּא, יִתְבָּרַךְ, מַה הֵן הָעֲרָיוֹת שֶׁאָסוּר לָאָדָם לָבוֹא עֲלֵיהֶן, וְאִם בָּא, הֲרֵי הוּא חַיָּב כָּרֵת אוֹ מִיתַת בֵּית דִּין, וְאִם הוֹלִיד מֵהֶן הֲרֵי הַוָּלָד מַמְזֵר, וְאִם קִדֵּשׁ אַחַת מֵהֶן אֵין הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִים כְּלָל, חוּץ מִן הַנִּדָּה שֶׁאִם הוֹלִיד מִמֶּנָּה אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר, וְכֵן אִם קִדֵּשׁ אוֹתָהּ תּוֹפְסִים הַקִּדּוּשִׁין.

עריות שאסרתן תורה ועונשן כרת או מיתת בית דין

ב וְאֵלּוּ הֵן הָעֲרָיוֹת שֶׁאֲסַרְתָּן הַתּוֹרָה וְחִיְּבָה עֲלֵיהֶן כָּרֵת אוֹ מִיתַת בֵּית דִּין: א. אִמּוֹ. ב. אֵשֶׁת אָבִיו. ג. אֵשֶׁת אָחִיו. ד. דּוֹדָתוֹ, שֶׁהִיא אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו מִן הָאָב. ה. אֲחוֹתוֹ. ו. בִּתּוֹ. ז. בַּת בִּתּוֹ. ח. בַּת בְּנוֹ. ט. בַּת אִשְׁתּוֹ. י. בַּת בִּתָּהּ. יא. בַּת בְּנָהּ. יב. אֵם אִשְׁתּוֹ. יג. אֵם אֵם אִשְׁתּוֹ. יד. אֵם אֲבִי אִשְׁתּוֹ. טו. אֲחוֹת אָבִיו. טז. אֲחוֹת אִמּוֹ. יז. אֵשֶׁת בְּנוֹ. יח. אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. יט. נִדָּה. כ. אֵשֶׁת אִישׁ. כא. זָכָר. כב. בְּהֵמָה.

אשת אביו אסורה עליו גם לאחר שגרשה אביו או מת, אנוסת אביו ומפותת אביו היות ולא קדשה אביו כדת, הרי זו מותרת, וכן אמה מותרת. וכן אשת אביו, בת שיש לה מותרת, ולא חיישינן למראית העין שיראה כאלו נושא את אחותו מטעם שיש לדבר זה קול שבת זו מאיש אחר היא, ולא יבואו העולם לטעות. ג. אשת אחיו מותרת רק כיבמה. ה. אחותו אסורה בין אם היא אחותו מן האב או רק מן האם. אם בא אביו על גויה והוליד בת ונתגיירה, מותרת לו, שאינה נחשבת לאחותו, כי בת מן הגויה נחשבת לגויה גמורה ואינה מתיחסת לאביה. מותר אדם באשת בן אחותו וכן מותר באשת בן אחיו, ומותר בבת אחיו ובבת אחותו. יט. הנידה הרי היא אחת מן העריות, ואסורה לכל אדם מחמת נידותה, בין כשהיא פנויה, ובין כשהיא אשת איש שאז נאסרת על בעלה משום נידה ולשאר כל אדם אסורה משום אשת איש ומשום נידה.

עריות שאסרתן התורה בלאו

ג וְאֵלּוּ הֵן הָעֲרָיוֹת שֶׁאֲסָרָן עָלֵינוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתוֹרָתוֹ בְּאִסּוּר לָאו: א. מַמְזֵר לְבַת יִשְׂרָאֵל. ב. מַמְזֶרֶת לְבֶן יִשְׂרָאֵל. ג. גֵּר עַמּוֹנִי אוֹ גֵּר מוֹאָבִי לְבַת יִשְׂרָאֵל. ד. פְּצוּעַ דַּכָּה וּכְרוּת שָׁפְכָה. ה. גֵּרֵשׁ אִשְׁתּוֹ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר, וְגֵרְשָׁהּ הַשֵּׁנִי, אָסוּר לָרִאשׁוֹן לַחֲזֹר וְלָשֵׂאת אוֹתָהּ לְאִשָּׁה. ו. יְבָמָה לִפְנֵי שֶׁחָלַץ לָהּ אֲחִי בַּעֲלָהּ אֲסוּרָה לְכָל אָדָם. ז. גּוֹיָה לְבֶן יִשְׂרָאֵל. ח. גּוֹי לְבַת יִשְׂרָאֵל. ט. גְּרוּשָׁה לְכֹהֵן. י. זוֹנָה, כְּלוֹמַר אִשָּׁה שֶׁנִּבְעֲלָה לְגוֹי אוֹ לְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַדְּשָׁהּ, הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לְכֹהֵן. יא. גִּיּוֹרֶת אֲסוּרָה לְכֹהֵן. יב. חֲלָלָה לְכֹהֵן. יג. מִי שֶׁזָּנְתָה אִשְׁתּוֹ תַּחְתָּיו אֲסוּרָה בְּלָאו עַל הַבַּעַל וְעַל הַבּוֹעֵל.

כָּל אֵלּוּ הָעֲרָיוֹת אִם קִדֵּשׁ תּוֹפְסִים בָּהּ קִדּוּשִׁין וְחַיֶּבֶת גֵּט. חוּץ מִגּוֹי וְגוֹיָה שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא קִדּוּשִׁין וְלֹא גֵּרוּשִׁין כְּלָל.

א. הנולד מממזר או ממזרת הרי הוא ממזר אפילו ההורה השני כשר, ולקמן, מסעיף ו´ יתבארו דיני ממזרות. ג. אין דין עמוני ומואבי ומצרי נוהג בזממנו, מאחר וכבר בא סנחריב ובלבל את האומות, וכל גר הבא בפנינו הרי הוא פורש מן הרוב שהם כשרים וקימ"ל כל דפריש מרובא פריש. ז. אם הוליד הישראל מן הגויה הרי הולד גוי גמור ואינו מתיחס אחר אביו. ח. גוי הבא על בת ישראל, הנולד מהם, הרי הוא ישראל גמור ואפילו בא הגוי על אשת איש ונתעברה, הרי הבן ישראל וכשר לבוא בקהל, אלא שאם היא בת נחלקו הראשונים שלרמב"ם כשרה לינשא לכהן, ולדעת הרא"ש פגומה מלינשא לכהן וכך פסק מרן השו"ע באהע"ז סימן ד´, אלא שכתבו האחרונים שאם כבר נשאה כהן לא תצא, ולינשא לישראל ולוי כאמור אין שום עיכוב, וראה עוד לקמן סעיף כ´ בבאורים ובסעיף כ"ח. י. זונה האמורה בתורה שאסורה לכהן, אינה הַקְדֵשָה שמזומנת למשכב עם מי שיתן לה אתנן, אלא היא אשה שנבעלה לאדם האסור לה ומוזכרים כאן בפרק זה בסעיפים ב´, ג´, ד´. וראה לקמן פרק כ"א. יב. חללה היא אשה האסורה לכהונה כמו גרושה, ואף על פי כן נבעלה לכהן, ואמר הכתוב בויקרא כ"א ט"ו "לא יחלל זרעו בעמיו" ילדיו ממנה חללים ואינם בכלל כהנים ופסולים לעבודת כהונה. וראה לקמן פרק כ"א.

עריות האסורות בלאו הבא מכלל עשה

ד יֶשְׁנָן עוֹד אִסּוּרֵי עֲרָיוֹת מֵהַתּוֹרָה שֶׁהֵן לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה, וְאֵלּוּ הֵן: א. מִצְרִי וֶאֱדוֹמִי בְּדוֹר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי שֶׁלָּהֶם לְאַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. ב. אִשָּׁה בְּעוּלָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. ג. הַכּוֹנֵס יְבִמְתּוֹ וּבָא הוּא אוֹ אֶחָד מִן הָאַחִים עַל צָרָתָהּ. ד. אִשָּׁה שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעֲלָהּ, וְאַחַר כָּךְ נִסְתְּרָה, אִם בָּא עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה.

כתב מרן השו"ע באבע"ז סימן קע"ח סעיף ב´ "כיצד הוא הקינוי, אומר לה בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני, אפילו הוא אביה, או אחיה, או כותי או שחוף, והוא שיהא גדול (יותר מבן תשע), אבל אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני קטן (פחות מבן תשע) או בהמה לא הוי קינוי...".

שם בסעיפים ז´ וכ"ב כתב מרן "אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה, ואפילו לא יאמר בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני, דלמא, קימ"ל כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר קינא לה בינו לבינה הוי קינוי".

והגיה שם הרמ"א ואם נסתרה לאחר הקינוי אסורה לו לעולם, אלא אם קינא ימחול מיד, שבעל שמחל על קינויו קודם שנסתרה, קינויו מחול.

למדנו מדברים אלו שמצוה על הבעל לְקַנות לאשתו ולהדריכה בדרכי הצניעות אלא שיזהר בדיבורו, שלא יפרש אל תסתרי עם פלוני, כדי שלא יגיע ח"ו למצב שאם עברה ונסתרה תהיה ספק אסורה עליו כל ימיהם.

שניות הן האסורות מדברי סופרים

ה רַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַגְּמָרָא, בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת פֶּרֶק שֵׁנִי, גָּדְרוּ גָּדֵר לְאִסּוּרֵי הַתּוֹרָה וְגָזְרוּ בְּעוֹד נָשִׁים, וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאוֹת שְׁנִיּוֹת, שֶׁהֵן שְׁנִיּוֹת לְרִאשׁוֹנוֹת הָאֲסוּרוֹת מִן הַתּוֹרָה, וְהַנּוֹשֵׂא אַחַת מֵהֶן תָּפְסוּ בָּהּ קִדּוּשִׁין וְהַנּוֹלָד מֵהֶן כָּשֵׁר הוּא לָבוֹא בַּקָּהָל, אַךְ מִצְוָה הִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יִשָּׂאֶנָּה, כָּאָמוּר, וְאֵלּוּ הֵן: א. אֵם אִמּוֹ. ב. אֵם אָבִיו. ג. אֵם אֲבִי אִמּוֹ. ד. אֵם אֲבִי אָבִיו. ה. אֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו. ו. אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו מִן הָאֵם. ז. אֵשֶׁת אֲחִי הָאֵם בֵּין מִן הָאָב וּבֵין מִן הָאֵם. ח. בַּת בַּת בְּנוֹ. ט. בַּת בַּת בִּתּוֹ. י. בַּת בֶּן בְּנוֹ. יא. בַּת בֶּן בִּתּוֹ. יב. אִם בָּא בִּזְנוּת עַל אִשָּׁה אָסוּר בְּבִתָּהּ כָּל עוֹד אִמָּהּ חַיָּה, וְאִם נְשָׂאָהּ לֹא יוֹצִיא, רַק שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא תָּבוֹא הָאֵם אֶל תּוֹךְ בֵּיתוֹ. יג. אִם בָּא בִּזְנוּת עַל אִשָּׁה אָסוּר בְּאִמָּהּ וְאֵם אִמָּהּ. יד. אֵשֶׁת בֶּן בְּנוֹ. טו. אֵשֶׁת בֶּן בִּתּוֹ. טז. אֵשֶׁת בֶּן בַּת בְּנוֹ (ב"ש ס"ק י"ז). יז. אֵשֶׁת חָמִיו שֶׁאֵינָהּ חֲמוֹתוֹ (ירושלמי ור"ת, ולדעת רמב"ן, ריטב"א ומרן השו"ע מותר) יח. חָמִיו אָסוּר בְּאִשְׁתּוֹ (גר"א).

מִי שֶׁנָּשָׂא שְׁנִיָּה לָעֲרָיוֹת קָנְסוּ אוֹתָהּ חֲזַ"ל שֶׁאֵין לָהּ כְּתֻבָּה, לַעֲשׂוֹת חִזּוּק לְדִבְרֵיהֶם.

ביבי"א חלק ח´ אהע"ז סימן י"ז כתב להתיר אשת חמיו משום שכך דעת הרמב"ן וריטב"א ושכן פסק מרן השו"ע, והיות ומה שכתב הירושלמי לאסור בזה הוא אינו אלא משום מראית העין שנראה כאילו נושא חמותו, אין אנו חשים בזה למה שכתב מהרי"ט אלגזי להחמיר בעריות אפילו כנגד דעת מרן.

שלושה סוגי ממזרים האסורים לבוא בקהל

ו שְׁלֹשָׁה סוּגֵי מַמְזֵרִים מָנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה:

א. מַמְזֵר וַדַּאי מִן הַתּוֹרָה, וְהוּא הַנּוֹלָד מִבְּעִילַת אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת הַמְּנוּיוֹת בִּסְעִיף ב´, אוֹ שֶׁאֵינָהּ נִמְנֵית עַל אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת, אֲבָל אָבִיו מַמְזֵר אוֹ אִמּוֹ מַמְזֶרֶת, שֶׁאִם אֶחָד מֵהֶם מַמְזֵר, כָּל תּוֹלְדוֹתֵיהֶם כַּיּוֹצֵא בָּהֶם.

ב. סָפֵק מַמְזֵר, הוּא הַנּוֹלָד מִבְּעִילַת מַמְזֵר כַּנַּ"ל, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סָפֵק, כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיָה הוּא הַבּוֹעֵל הַיְחִידִי וְלֹא יָדוּעַ מִמִּי נִתְעַבְּרָה, אוֹ שֶׁנּוֹלַד מִסָּפֵק מַמְזֶרֶת אוֹ שֶׁאָבִיו סָפֵק מַמְזֵר, אוֹ שֶׁנִּבְעֲלָה וְאֵינָהּ יוֹדַעַת לְמִי, וְחוֹשְׁשִׁים לִבְעִילַת מַמְזֵר, שֶׁהָיְתָה אָז בְּמָקוֹם שֶׁרֻבָּם מַמְזֵרִים אוֹ שֶׁבָּא מִסָּפֵק בִּיאָה מֵאַחַת מֵהָעֲרָיוֹת הַמְּנוּיוֹת בִּסְעִיף ב´.

ג. מַמְזֵר מִדְּרַבָּנָן, הוּא מַמְזֵר מִגְּזֵרַת חֲזַ"ל, כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ אָבִיו לִמְדִינַת הַיָּם וְנוֹדַע שֶׁמֵּת וְנִשֵּׂאת אִמּוֹ לְאָדָם אַחֵר, וְאַחַר כָּךְ בָּא אָבִיו שֶׁאָז צְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם, וְאַף עַל פִּי כֵן אִם בָּא עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן לִפְנֵי שֶׁנָּתַן הַשֵּׁנִי גֵּט, אוֹתוֹ וָלָד מַמְזֵר מִגְּזֵרַת חֲכָמִים.

א. מרן השו"ע סימן ד´ סעיף י"ג, ומקור הדין מגמרא יבמות מט. "איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבוא דברי רבי עקיבא, שמעון התימני אומר כל שחיייבים עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו... " ב. מרן סימן ד´ סעיף י"ד, ועוד בכמה וכמה מקומות. ג. מרן השו"ע סימן ד´ סעיף ט"ז וכדעת הרמב"ם שקנסו אותה חז"ל על שלא דקדקה לברר אם בעלה הראשון עדין חי ולכן בנה מהשני ממזר ודאי, ובנה מהראשון אם כבר גרש השני ואחר כך בא עליה הראשון הולד כשר ולא קנסו בו, וכל זה אף על פי שאין קידושי וגרושי שני כלום, שאינו חמור ממחזיר גרושתו לאחר שנשאה לאיש אחר, שעובר בלאו ובנו ממנה כשר. וממזר מדרבנן מותר בממזרת מדרבנן ואסור בבת ישראל כשרה, ובממזרת מדאורייתא.

עם מי יכול הממזר להתחתן

ז מַמְזֵר וַדַּאי מֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת וַדַּאי, וְכֵן מֻתָּר בְּגִיּוֹרֶת, אֶלָּא שֶׁכָּל תּוֹלְדוֹתָיו יִהְיוּ מַמְזֵרִים כְּמוֹתוֹ, אִם כֵּן כֵּיצַד יַכְשִׁיר אֶת זַרְעוֹ אַחֲרָיו, יָבוֹא עַל הַשִּׁפְחָה שֶׁאָז הַוָּלָד כְּמוֹתָהּ וּמִתְיַחֵס אַחֲרֶיהָ וְלֹא אַחֲרָיו, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיְּשֻׁחְרַר הַוָּלָד מִהְיוֹת עֶבֶד, יָבוֹא לִהְיוֹת כְּגֵר צֶדֶק הַכָּשֵׁר לָבוֹא בַּקָּהָל.

כך כתב מרן השו"ע באבע"ז סימן ד´ סעיפים כ´, כ"א, וכתב מרן "לפיכך ממזר נושא לכתחילה שפחה שקבלה עליה מצות וטבלה לשם עבדות, להתיר בניו, שישתחררו, ויהיו מותרים בישראלים".

וכתב הרמב"ם שלא גזרו על ממזר שלא יבוא על השפחה מפני תקנת הולד והביאו הבית שמואל שם בס"ק ל"א.

ואין תקנה זו מועילה לממזרת שהרי כל ילדיה ממזרים.

ומה שכתבנו שממזר וממזרת מותרים לינשא לגרים כ"כ מרן השו"ע באבע"ז סימן ד´ סעיף כ"ב והוא מטעם שאסורים הממזרים לבוא בקהל ואין קהל גרים נקרא קהל אלא קהל ישראל בלבד.

אם יבוא ממזר על גויה יהיה הולד גוי ולכשיתגייר יהיה גר צדק כשר שיכול לבוא בקהל, אך לא התירו חכמים תקנה זו לממזר שיבוא על גויה, מה שאין כן לבוא על השפחה, הותר לו דבר זה לכתחילה כדי לטהר זרעו אחריו, וכמו שאמרנו.

עד לכמה זמן יכול הריון להשתהות

ח אִם הָיָה הַבַּעַל פָּרוּשׁ מֵאִשְׁתּוֹ יוֹתֵר מִשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי הַוָּלָד סָפֵק מַמְזֵר, שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁים שֶׁנִּתְעַבְּרָה אִמּוֹ מֵאִישׁ אַחֵר, אֲבָל אִם יָלְדָה עַד לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הַוָּלָד כָּשֵׁר.

כתבו חז"ל בגמרא יבמות פ: שיכול הריון להשתהות עד שנים עשר חודש ולא יותר, ולכן פסק הרמב"ם שאם פרש האיש מאשתו יותר מזה הזמן ואחר כך ילדה, הרי זה ממזר ודאי, ובה"ג פסק שחוששים שמא בא אביו בצינעא ובעל, ולכן במסקנת הדברים פסק מרן השו"ע בסימן ד´ סעיף י"ד שהולד ספק ממזר. בהריון עד שנים עשר חודש כתב מרן שהולד כשר ורמ"א הוסיף שזה בתנאי שאין כיעור במעשי האשה ופרשו ח"מ וב"ש את דבריו שבהריון שלמעלה מעשרה חודשים חיישינן לכעור ולא לפני כן, וכך כתב גם כן ערוך השלחן, ולדעת מהר"מ פדואה סי´ ל"ג בתשובה וכן הרצ"ה ברלין בתשובה ובשו"ת תפארת צבי סי´ ב´ אמרינן אשתהויי אשתוי גם במקום כעור עד י"ב חודש. ומובא הכל באורך ביב"א חלק ג´ אבע"ז סימן א´.

הזמן הקצר ביותר להריון

ט אִם הָיָה הָאִישׁ פָּרוּשׁ מֵאִשְׁתּוֹ כַּחֲצִי שָׁנָה וָמַעְלָה, וּלְאַחַר מִכֵּן נִפְגְּשׁוּ וְחָזְרוּ וּפָרְשׁוּ, וּמְעַט יוֹתֵר מֵחֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים לְאַחַר מִכֵּן יָלְדָה הָאִשָּׁה, אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר, שֶׁאֶפְשָׁר לְהֵרָיוֹן תַּקִּין לְהִמָּשֵׁךְ מְעַט יוֹתֵר מֵחֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים.

אמר שמואל בגמרא נדה לח. אין אשה יולדת אלא לרע"א יום או לרע"ב יום או לרע"ג יום, כלומר לתשעה חדשים שלמים ולא פחות, ויוצא, שהיולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, פירוש, חודשים מקוטעים, והביא הבית יוסף שכך פסקו רוב הראשונים, רמב"ם, סמ"ק, רש"י, או"ז בשם רשב"א, ריב"ש, אורחות חיים וכן פסקו המאירי ומרן השו"ע בסימן קנ"ו סעיף ד´, וזה שלא כרמב"ן והטור והר"ש בן הרשב"ץ שפסקו שגם יולדת לתשעה יולדת למקוטעין, וכמותם פסק הרמ"א באותו סימן בשם י"א, ועל רמ"א זה נחלקו האחרונים שי"א שאין כוונת רמ"א לפסוק בזה כמו הר"ש בן הרשב"ץ כנגד כל הראשונים הנ"ל אלא רק להציג דעתו.

אפשרות שניה להריון הוא שבעה חודשים שהסכימו בהם הפוסקים שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין, כלומר, לחמישה חודשים שלמים, ומקצת חודש לפניהם נחשב לחודש, ומקצת לאחריהם גם כן נחשב לחודש נוסף, הרי כאן שבעה חודשים ומתיחס הולד אחר אביו.

בכל אלו הדינים התלויים בחשבון חודשי ההריון, אין לבדיקות הרופאים ולקביעת גיל ההריון שהם קובעים על סמך בדיקות רפואיות כל משקל הלכתי, ואינן לא מעלות ולא מורידות, ואין לנו בזה אלא מה שלמדנו מדברי הפוסקים.

דין אשת איש שודאי מזנה, ודין פרוצה ביותר

י גַּם אִם יָדוּעַ לָנוּ בְּוַדָּאוּת עַל אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהִיא מְזַנָּה תַּחַת בַּעֲלָהּ, אֵין בְּכֹחַ יְדִיעָה זוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת בָּנֶיהָ מַמְזֵרִים, אֶלָּא רַק חוֹשְׁשִׁים לָהּ עַצְמָהּ לְהַחְשִׁיבָהּ לְזוֹנָה הָאֲסוּרָה לְכֹהֵן, וְאִם תִּתְאַלְמֵן מִבַּעֲלָהּ, לְכַתְּחִלָּה לֹא יִשָּׂאֶנָּה כֹּהֵן, וְאִם נְשָׂאָהּ לֹא יוֹצִיא, וְאִם הָיְתָה פְּרוּצָה בְּיוֹתֵר חוֹשְׁשִׁים לְבָנֶיהָ לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל אֵין לְהַחְשִׁיבָם לֹא כְּמַמְזֵרִים וְאַף לֹא כִּסְפֵק מַמְזֵרִים, וְאִם כְּבָר נִשְּׂאוּ וּבָאוּ בַּקָּהָל, אֵין לְהַפְרִישָׁם.

כך פסק מרן השו"ע אבע"ז סימן ד´ סעיף ט"ו, ומקור הדין בגמרא סוטה כז. "תני רב תחליפתא בר מערבא קמיה דרבי אבהו אשה מזנה בניה כשרין, רוב בעילות אחר הבעל, בעי רב עמרם היתה פרוצה ביותר, מהו... תיקו" ופסק הרמ"א בשם מהר"מ פדואה שנאמנת לומר על בניה שהם כשרים. ואם טוענת שאינם מן הבעל לא האמינתה התורה לפסול בניה.

בענין מהו גדר פרוצה ביותר כתב בשו"ת מהר"י ברונא סי´ ס"ו שהוא חיבוק ונישוק בפרהסיא, ולדעת רש"י הוא חשש שרוב בעילות אינן מן הבעל, וכתב הסמ"ג שמפקרת עצמה לכל בפרהסיא, וכל זה מורה שהיא גרועה מאשה המזנה בודאי.

ומה שאמרנו שאנו תולים לומר שרוב בעילות אחר הבעל כתב בעל ההפלאה לבאר דברי רב תחליפא שרוב הנבעלות הן מבעליהן ואפילו לא בעל אלא פעם אחת ובודאי נבעלה לזרים יותר משנבעלה לבעלה, אעפ"כ בניה מוחזקים אחר בעלה, וכשרים. וכן הוא בגמרא סוטה כז "ישא אדם בת דומא ואל ישא דומא..." שרוב בעילות אחר הבעל, ופירוש דומא, חשודה.

אין לאם נאמנות לפסול בנה אלא אלא רק להכשירו

יא אֲפִלּוּ אָמְרָה הָאִשָּׁה עַל בְּנָהּ שֶׁוַּדַּאי לָהּ שֶׁאֵינוֹ מִבַּעֲלָהּ אֶלָּא מֵאִישׁ אַחֵר, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לַעֲשׂוֹתוֹ מַמְזֵר אוֹ סָפֵק מַמְזֵר, שֶׁהֲרֵי כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לָנוּ לִתְלוֹת שֶׁבָּא מִבְּעִילַת הַבַּעַל כַּמְבֹאָר בִּסְעִיפִים ח´ וְ-ט´, תּוֹלִים, וּבְנָהּ כָּשֵׁר, שֶׁאֵין לְאֵשֶׁת אִישׁ נֶאֱמָנוּת לִפְסֹל אֶת בְּנָהּ, וּמִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ לָהּ נֶאֱמָנוּת לְהַכְשִׁירוֹ, כֵּיצַד כְּגוֹן שֶׁהָיָה בַּעֲלָהּ פָּרוּשׁ וּמְרֻחָק מִמֶּנָּה לְמַעְלָה מִשָּׁנָה, וְיָלְדָה בֵּן, וְטוֹעֵן בַּעֲלָהּ שֶׁאֵינוֹ מִמֶּנּוּ, וְאִלּוּ הִיא טוֹעֶנֶת שֶׁנִּתְעַבְּרָה מִגּוֹי, נֶאֱמֶנֶת, וְהַוָּלָד כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי אֵין בַּעֲלָהּ יָכוֹל לְהַכְחִישָׁהּ.

לְעִנְיַן אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁנִּתְעַבְּרָה מִגּוֹי רְאֵה לְקַמָּן סְעִיף כ"ח.

כך כתב מרן השו"ע סימן ד´ סעיף כ"ט, ורמב"ם פרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ט, ובשו"ת יבי"א חלק עשירי סימן ו´ באמרה האם או הסבתא שהיתה פעם נשואה בחופה וקידושין ונפרדה בערכאות וחזרה ונשאה בנישואין אזרחיים, אם אין עדים והוכחה לדבריה, אינם כלום, שאינה נאמנת לפסול צאצאיה. ואפילו אם נאמנת לבן כבי תרי והחזיק עצמו כממזר הרי זו חזקה בטעות, ובטלה. וביבי"א חלק עשירי אבע"ז סימן י"ב הביא הרב פוסקים רבים הסוברים שאפילו טוענת האשה שזנתה או יש על כך עדים, אעפ"כ אמרינן רוב בעילות אחר הבעל והולד כשר כך הוא בגמרא סוטה כז. בשם רב תחליפא, ובירושלמי סוטה פרק א´ הלכה ז´, משפטי שמואל, ח"מ, ב"ש, רמב"ם, תשב"ץ, מהרש"ל, תועפות ראם, בנין עולם, עמודי אש וכן פסקו מרן השו"ע ורמ"א, ובצמח צדק כתב שאם מודה שזנתה, הולד ספק ממזר משום שאנו אומרים רוב בעילות אחר הבעל רק ביצא עליה קול שמזנה, ולא במזנה בודאי, ובזה אין הלכה כמותו.

באיזה אופן נתנה התורה נאמנות לאב לפסול את בנו

יב אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁזָּנְתָה בְּוַדַּאי תַּחַת בַּעֲלָהּ וְנִתְעַבְּרָה, אִם אֶפְשָׁרִי הַדָּבָר שֶׁהָעִבּוּר הָיָה מִבַּעֲלָהּ לְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ בִּסְעִיפִים ח´, ט´ לְעֵיל, אֲפִלּוּ הִיא וּבַעֲלָהּ טוֹעֲנִים שֶׁאֵינוֹ מֵהַבַּעַל, אֵינָם נֶאֱמָנִים לְפָסְלוֹ, הִיא אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָתָהּ הַתּוֹרָה, וּבַעֲלָהּ אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִינָתוֹ תּוֹרָה לוֹמַר שֶׁבְּנוֹ הַבְּכוֹר מַמְזֵר וְכָאן טוֹעֵן שֶׁאֵינוֹ בְּנוֹ כְּלָל, לָכֵן הַבֵּן כָּשֵׁר לָבוֹא בַּקָּהָל, וְאִם הָיְתָה הָאִשָּׁה פְּרוּצָה בְּיוֹתֵר וְיָלְדָה בַּת, אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֵׁרָה כַּנַּ"ל, מִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה לֹא תִּנָּשֵׂא לְכֹהֵן, וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא.

דעת רוב הפוסקים שנאמן האב לעיד על בנו לענין הכרת בכורה אך אם אינו ענין להכרת בכורה אלא ליוחסין בלבד אינו נאמן להעידו שהוא ממזר וכך כתבו בעל הלכות גדולות ומובא ברא"ש פרק יש נוחלין סימן כ"א ואפילו בפרוצה ביותר, וכך כתב בתשובות מיימוני א"ב סי´ ד´ בשם בה"ג ור"ת, וכן מאירי, מהריב"ל ספר א´ דק"נ והובא בכנה"ג, והב"ש בסוף ס"ק כ´ כתב שכך הוא דעת רוב הפוסקים, וכן בחת"ס אבע"ז סי´ י"ב, ושו"ת בנין עולם, וכן אפשר לדייק שזו דעת הרמב"ם מתוך שכתב חוששים לבניה ולא כתב ספק ממזרים, לומר שהוא חששא לכתחילה, וכן דעת הגמרא ירושלמית שבכל ענין אמרינן רוב בעילות אחר הבעל ולא יהיו הוריו נאמנים לפוסלו אא"כ היא הכרת בכורה, ומובאים הדברים בשו"ת יביא חלק ג´ אבע"ז סימן א´. ומקור נאמנות זו היא בספר דברים כ"א י"ז "כי את הבכור בן השנואה יכיר" ולמדו רבותינו בגמ´ בב´ קכ"ז: יכירנו לאחרים, ונחלקו חכמים על רבי יהודה אם אמורים הדברים גם כאשר מוחזק אותו בן לבכור ועתה אומר אביו שאינו בכור שרבי יהודה אומר שגם בזה נאמן וכך נפסקה הלכה. ולענין יוחסין נחלקו הפוסקים שיש שלמדו שנאמן האב כשאומר על אח קטן שהוא בכור וממילא עי"כ נעשה מי שהוחזק עד עתה להיות בכור, ממזר, ויש אומרים שאינו נאמן לומר על בן אשתו שהוא ממזר אלא דוקא על בנו כך כתבו שלטי גיבורים, וים של שלמה, ובספר המכריע סימן ס"ד, ויש אומרים שנאמן גם על מי שאינו בנו, ולדעת תוספות רי"ד בקידושין עח. נאמן האב דוקא בזמן שאין אשתו סותרת דבריו. וכן יש פוסקים שאם יש לבן בנים אינו נאמן אביו לומר שהוא ממזר ולעשות בני בנו ממזרים וכך פסקו רמב"ם ומרן השו"ע בסימן ד´ סעיף כ"ט "... ואם יש בנים לבן אינו נאמן אף על הבן".

ומכל הנ"ל ומה שכתבנו בבאורים לסעיף י´ נפסק להלכה שהבנים כשרים.

טענה היא שהוא בנו וטען הבעל שאינו בנו ודין המזונות

יג טָעֲנָה הָאִשָּׁה שֶׁהוּא בְּנוֹ וְטָעַן הַבַּעַל שֶׁאֵינוֹ מִמֶּנּוּ, אִם אֶפְשָׁרִי הַדָּבָר שֶׁנִּתְעַבְּרָה מִבַּעֲלָהּ, עַל פִּי מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ בִּסְעִיפִים ח´, ט´, יִתְחַיֵּב הַבַּעַל גַּם לָזוּן אֶת בְּנוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁמֵּחֲמַת הַסָּפֵק אֵין לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ מָמוֹן, שֶׁהֲרֵי מִתּוֹךְ שֶׁהֻחְזַק כִּבְנוֹ, נִגְרָר אַחֲרָיו גַּם מַה שֶּׁחִיְּבוּהוּ חֲכָמִים לָזוּן אֶת בְּנוֹ.

כך כתב ביבי"א ג´ אבע"ז א´ אות י"א בשם ההפלאה, ושכן כתב ג"כ הרה"ג יוסף שלום אלישיב בפסק דין משנת תשי"ב.

אפשר לאשה לראות דם וסת גם בחודשי ההריון הראשונים

יד אִשָּׁה שֶׁנָּסַע בַּעֲלָהּ מִן הָאָרֶץ בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה רוֹאָה דַּם וִסְתָּהּ וְחָזַר לְאַחַר כַּחֲצִי שָׁנָה וּמָצָא אִשְׁתּוֹ בְּהֵרָיוֹן, וּלְאַחַר מְעַט יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים יָלְדָה, הֲרֵי הַוָּלָד כָּשֵׁר, שֶׁאֵין בִּרְאִיַּת דַּם וֶסֶת רְאָיָה שֶׁאֵין הָאִשָּׁה בְּהֵרָיוֹן, שֶׁהֲרֵי מָצוּי הַדָּבָר שֶׁאִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת רוֹאֶה דַּם וֶסֶת בְּחֹדֶשׁ וְחָדְשַׁיִם הָרִאשׁוֹנִים כְּהֶרְגֵּלָהּ עַל אַף עִבּוּרָהּ.

במתניתין נידה ז:, ובשו"ע יו"ד קפ"ט ל"ג מובא שאין המעוברת נחשבת למסולקת דמים עד שיוכר עוברה וכן מובא בהרבה ראשונים, בה"ג, סמ"ג או"ז ריב"ש ועוד וכן כתב הרדב"ז בתשובה למעשה שטען אדם אחד שאשתו הרתה לזנונים, וכן כתב הנודע ביהודה קמא אבע"ז ס"ט וכן פסק ביבי"א חלק רביעי אבע"ז סימן ב´.

טוען שאינו יכול להוליד כמעט בודאי ומביא אישור רפואי לכך

טו אָדָם הַסּוֹבֵל מִבְּעָיוֹת פּוֹרִיּוּת בְּאֹפֶן שֶׁמֻּגְדָּר עַל יְדֵי סִפְרֵי הָרְפוּאָה שֶׁרַק מִקְרִים חֲרִיגִים בְּמַצָּבוֹ הוֹלִידוּ, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְהִתְכַּחֵשׁ וְלוֹמַר שֶׁבָּנָיו מֵאִשְׁתּוֹ אֵינָם בָּנָיו, שֶׁאִם הָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה אֵין לַחְשֹׁד בָּהּ, אֶלָּא תּוֹלִים הַבָּנִים בַּבַּעַל אֲפִלּוּ עַל הַצַּד הָרָחוֹק.

כך כתב הריב"ש בתשובה סימן תמ"ז והוסיף שעוד קימ"ל אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר וכן כתב הבית מאיר סימן קנ"ו ס"ס ד´ וביבי"א חלק שמיני אבע"ז סימן ד´.

רוצה לחזור בו מחזקה שהחזיק את בנו ככשר

טז אָב שֶׁהֶחְזִיק אֶת בְּנוֹ כִּבְנוֹ כָּשֵׁר אֵינוֹ נֶאֱמָן אַחַר כָּךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מַמְזֵר אֶלָּא רַק עַל יְדֵי עֵדִים.

כך הובא בב"י סימן ד´ בשם רבנו ירוחם חלק ד´ נתיב כ"ג בשם הרמ"ה, וכך פסק הרמ"א בסימן ד´ סעיף כ"ט, וכן הוא בתוס´ רי"ד בשם הרי"ף והביאם יבי"א בתשובה הנ"ל וְיִשֵב דברי מרן השו"ע עם דברי רמ"א שאינם סותרים, ולהלכה בשו"ת יבי"א צרף מרן הרב עובדיה יוסף את סעיפים ט"ו וט"ז שכאן לדחות תביעת הבעל שבניו אינם שלו.

נתקדשה בחופה וקידושין ונתגרשה ע"י רב רפורמי ונשאת לאחר

יז אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁנִּשְּׂאוּ בְּחֻפָּה וְקִדּוּשִׁין כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, וּלְאַחַר מִכֵּן נִפְרְדוּ עַל יְדֵי עַרְכָּאוֹת, וְהָלְכָה הָאִשָּׁה וְנִשְּׂאָה לְאִישׁ אַחֵר, כָּל הַיְלָדִים שֶׁתֵּלֵד מִן הַשֵּׁנִי הֲרֵי הֵם מַמְזֵרִים, מִטַּעַם שֶׁכָּל עוֹד שֶׁלֹא קִבְּלָה גֵּט מִבַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן הֲרֵי הִיא אִשְׁתּוֹ, וּמַה שֶּׁחַיָּה עַתָּה בְּיַחַד עִם הַשֵּׁנִי אֵינוֹ אֶלָּא זְנוּת עִם אֵשֶׁת אִישׁ, וַאֲפִלּוּ קִדֵּשׁ הַשֵּׁנִי אֵין קִדּוּשָׁיו כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי עוֹדֶנָּה נְשׂוּאָה לָרִאשׁוֹן, וְזֶה בֵּין אִם בְּנֵי הַזּוּג חַיִּים בְּנִפְרָד בִּסְתָמָא, אוֹ שֶׁנִּפְרְדוּ עַל יְדֵי רַב רֶפוֹרְמִי אוֹ עַרְכָּאוֹת אֲפִלּוּ עָבְרוּ שָׁנִים רַבּוֹת מֵאָז הַפֵּרוּד, כָּל עוֹד לֹא קִבְּלָה הָאִשָּׁה גֵּט מִבַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן, הֲרֵי הִיא עֲדַיִן אִשְׁתּוֹ לְגַמְרֵי.

באלו אפשרויות נפסלים קידושים ראשונים

יח אִם נִפְסְלוּ הַקִּדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים, כְּגוֹן שֶׁנִּמְצָא שֶׁהָיָה אֶחָד מִן הָעֵדִים מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, אוֹ קְרוֹב מִשְׁפָּחָה שֶׁפָּסוּל לְעֵדוּת, אוֹ שֶׁהָיָה מִקַּח טָעוּת, כְּגוֹן שֶׁנִּבְצַר מִן הָאִישׁ לְשַׁמֵּשׁ מֵחֲמַת לִקּוּי בְּרִיאוּתִי וְלֹא הָיָה הַדָּבָר יָדוּעַ לְאִשְׁתּוֹ לִפְנֵי שֶׁנִּשְּׂאָה לוֹ, כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם גּוֹרְמִים שֶׁלֹּא חָלוּ קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים וּבָנֶיהָ מִן הַשֵּׁנִי הֲרֵי הֵם כְּשֵׁרִים לָבוֹא בַּקָּהָל.

הרי הם כשרים לבוא בקהל אם האב והאם כשרים, ובכל אלו הדברים הפוסלים את הקידושין הראשונים, ובכלל בעניני ממזרות, יוחסין, אישות וכד´ יש להיועץ עם בית דין או דיין מוסמך ומובהק דוקא, וכל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין ושאר הלכות שבערוה, אל יהי לו עסק עמהם. וראה שו"ת יבי"א חלק ג´ אבע"ז סימן ח´, ובחלק ז´ סימן ז´ ובחלק שמיני סימנים ג´ ה´ ו´ ז´ ח´ ובחלק תשיעי סימן ב´ וסימן ל"ח.

מה דינם של נישואין בערכאות או נישואין רפורמיים

יט בְּנֵי זוּג שֶׁנִּשְּׂאוּ בְּנִשּׂוּאִין רֶפוֹרְמִים אוֹ עַל יְדֵי עַרְכָּאוֹת, הֲרֵי הֵם כִּפְרוּדִים וְעוֹמְדִים, וְאִם נִפְרְדוּ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי מַתַּן גֵּט אֵין בְּכָךְ כְּלוּם וּבָנֶיהָ מִבַּעַל שֵׁנִי יִהְיוּ כְּשֵׁרִים, מִכָּל מָקוֹם נָהֲגוּ בָּתֵּי הַדִּין לְהַצְרִיךְ זוּג כָּזֶה גֵּט לְחֻמְרָא.

ואף לגבי איסור על מחזיר גרושתו במקום הצורך אין להחמיר, ומותרת לחזור לבעלה הראשון אף שאחר שקבלה ממנו גט לחומרא והלכה ונשאה לאיש אחר, וראה בשו"ת יביע אומר חלק שישי סימן א´, ובחלק שמיני סימן י´.

מזנה בעיר שרובה גויים וטוענת שזנתה רק עם ישראל

כ אִשָּׁה שֶׁנִּשְּׂאָה בְּחֻפָּה וְקִדּוּשִׁין בְּחוּץ לָאָרֶץ, וּלְאַחַר מִכֵּן נִפְרְדָה מִבַּעֲלָהּ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי מַתַּן גֵּט, וְהָלְכָה וְנִשְּׂאָה לְאָדָם שֵׁנִי בְּעַרְכָּאוֹת וְיָלְדָה בֵּן, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר בֵּן זֶה לָבוֹא בַּקָּהָל. מִטַּעַם שֶׁאָנוּ מַחְזִיקִים אִשָּׁה זוֹ כִּרְשָׁעָה, שֶׁהֲרֵי חַיָּה עִם אָדָם שֵׁנִי בְּלֹא שֶׁתְּקַבֵּל גֵּט מִן הָרִאשׁוֹן, וֶהֱיוֹת וְהִיא בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ גּוֹיִים אָנוּ תּוֹלִים לוֹמַר שֶׁכְּמוֹ שֶׁנִּבְעֲלָה לְבֶן הַזּוּג הַשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ כָּךְ גַּם נִבְעֲלָה לְגוֹי, וַאֲפִלּוּ הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה טוֹעֲנִים שֶׁהַבֵּן הוּא מִשְּׁנֵיהֶם וְאֵינָהּ חֲשׁוּדָה לְהִבָּעֵל לְגוֹי, אַף עַל פִּי כֵן הַבֵּן כָּשֵׁר.

ולא אמרינן רוב בעילות אחר הבעל אלא בבעל כשר שנשאה כדת משה וישראל ואילו זה חי עימה בזנות אשת איש, ופסקו חכמי ירושלים מהדור הקודם שאנו תולים בזה שנבעלה לגוי, וכן כתב הגאון רבי יצחק אלחנן שהיות ואיכא תרי רובי, רוב גויים בעיר ורוב סיעת עוברים ושבים, אנו תולים לומר שנבעלה ונתעברה מגוי. ואותם גאוני ירושלים שכתבו לתלות שנתעברה מגוי הם רבי יעקב שאול אלישר, רבי רחמים יוסף פרנקו והרב שמ"ח גאגין אלא שכתבו לצרף לזה עוד ספק ובמקום תרי רובי כמו שכתבנו כאן שרוב עיר ורוב סיעא גויים אין צריך לספק נוסף. ודברי רבי יצחק אלחנן הם בשו"ת עין יצחק חלק אבע"ז סימן ז´ אות י"א שכתב דהיכא דאיכא תרי רובי של נוכרים, שרוב העיר נוכרים וכן רוב העוברים ושבים נוכרים, אפילו כשאין לפנינו טענת ברי להכשיר את הולד יש להתירו לכתחילה לינשא כשיגדל, וכן פסקו מרן הרב עובדיה יוסף בשו"ת יבי"א חלק תשיעי סימנים ד´, ה´, ו´, ומי שהיה רבה של ירושלים הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן ח"ג אבע"ז סי´ ו´.

ואם היא בת וכבר נתקשרה לכהן וברצונה לינשא לו אם יש קושי בהפרדתם בדיעבד מתירים אותה לינשא לו, ומובא זה ביב"א חלק תשיעי סימן ה´ בשם הרב הגאון רפאל מאיר פניזיל זצוק"ל מי שהיה ראש רבני ארץ ישראל.

מזנה בעיר שרובה גויים בלא טענה

כא אֵשֶׁת אִישׁ הַנִּמְצֵאת בְּמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ גּוֹיִים וּבְוַדַּאי שֶׁנִּתְעַבְּרָה שֶׁלֹּא מִבַּעֲלָהּ עַל פִּי מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ בִּסְעִיפִים ח´ וְ-ט´, אוֹ שֶׁבַּעֲלָהּ אֵינוֹ מוֹלִיד בְּוַדַּאי, אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לְהַכְשִׁיר אֶת הַוָּלָד מִטַּעַם שֶׁרֹב הַמְּצוּיִים אֶצְלָהּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ גּוֹיִים הוּא רֹב כְּשֵׁרִים לְעִנְיָן זֶה, וַאֲפִלּוּ לֹא נִבְדְּקָה הָאֵם.

שו"ת עט סופר בשם מהרי"ט הביא שאם היא במקום שרובו גויים הוי ליה רוב כשרים אצלה והולד כשר אפילו באשת איש, וכך נראה דעת רמ"א בספרו דרכי משה בסימן ד´ ס"ק ז´ בשם מהרי"ו להכשיר משום ספק ספיקא שמא התגרשה לפני שנתעברה ואת"ל אחרי שנתעברה התגרשה שמא מגוי נתעברה. לעומת זאת דעת הריטב"א ואור זרוע שרוב המצויים אצלה הם ישראל, אולם בשו"ת אבני צדק, בנין עולם, מגיד משנה ובית מאיר נתבאר שכנגד ההנחה שרוב מצויים אצלה ישראל יש הנחה שרוב הפרוצים בעריות הם עכו"ם, ואפילו שאנו יכולים לעשות ספק ספיקא לחומרא, כגון בנשאת כדת ונתגרשה שלא כדת ונשאת בנישואין אזרחיים לאיש אחר ספק ראשון שמא לא זנתה תחת בעלה השני וספק שני את"ל כן זנתה, שמא היה ישראל, אף על פי כן אין אנו עושים בזה ס"ס לחומרא והוא כדברי הבית מאיר אבע"ז ד´ כ"ו שאפילו לדעת הרשב"א שספק דאורייתא לחומרא מן התורה, מכל מקום בממזר כתבה התורה ממזר ודאי לא יבוא בקהל הא ספק ממזר מותר מן התורה, ואינו אסור אלא מדרבנן ובספק אחד ניתר, ולכן כל ס"ס לחומרא לא מחמירינן ביה שהינו בכלל איסור דרבנן בלבד, שהתורה עצמה התירתו לבוא בקהל. וכל זה כמ"ש גאוני ירושלים שבראשם הראשון לציון דאז היש"א ברכה שאפילו לא נחשדה בלזנות תחת השני תלינן שנתעברה מגוי שהרי חיה עם השני באיסור, ואינו בעלה שנאמר רוב בעילות אחר הבעל. והובא כל זאת בשו"ת יבי"א חלק עשירי סימנים ה´ ו´ ז´ וכן פסק הגר"ש משאש זצ"ל באותה תשובה.

תוקף בדיקת הרקמות לענין קביעת אבהות

כב לַהֲלָכָה, אֵין בְּכֹחַ בְּדִיקַת רְקָמוֹת הַנַּעֲשֵׂית עַל יְדֵי לְקִיחַת דְּגִימַת דָּם לִסְתֹּר חֶזְקַת רֹב בְּעִילוֹת אַחַר הַבַּעַל, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדְּגִימָה מַרְאָה שֶׁאֵין הַבַּעַל אָבִיו שֶׁל הַיִּלּוֹד, לַהֲלָכָה הוּא אָבִיו וְחַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו.

כך פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר חלק עשירי סימן י"ב שלאסור אדם לבוא בקהל הצריכו חכמים עדות רוב וחזקה דוקא ולפי כללי הפסיקה כמו שאנו מקובלים מרבותינו הפוסקים, ואפילו אם רמת הדיוק של הבדיקה גבוה אין בכוחה לסתור את ההכשר שיצא מדברי הפוסקים.

פנויה שנתעברה ואינה יודעת ממי, מה דין הולד

כג פְּנוּיָה שֶׁהָיְתָה בְּמָקוֹם שֶׁרֻבָּם גּוֹיִים, וְנִבְעֲלָה, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת לְמִי, לֹא חוֹשְׁשִׁים שֶׁנִּבְעֲלָה לְמַמְזֵר וְהַוָּלָד כָּשֵׁר לָבוֹא בַּקָּהָל.

כתב הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה י"א "פנויה שנתעברה מזנות, ואמרו לה מהו העובר הזה או הילוד הזה, אם אמרה לישראל נבעלתי ובן כשר הוא, הרי זו נאמנת והבן כשר, ואע"פ שרוב העיר שזינתה בה פסולים, ואם לא נבדקה האם עד שמתה או שהיתה אילמת או שוטה הרי זה הילוד ספק ממזר, וכן אם אמרה לפלוני ממזר נבעלתי, ואפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו הרי זה כילוד ספק ממזר, כשם שזינתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר, וזה הוא הנקרא שתוקי, שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו בודאי". וכך גם פסק מרן השו"ע באבע"ז סימן ד´ סעיף כ"ו, והב"ש הצריך תרי רובי.

דרך נוספת לדון מעשה כזה מובא לקמן בסעיף כז, שנכשר הולד על ידי ספק ספיקא ספק שמא נתעברה מגוי ואת"ל מישראל שמא היה זה ישראל כשר.

כד פְּנוּיָה שֶׁהָיְתָה בְּמָקוֹם שֶׁרֻבָּם מַמְזֵרִים, וְנִבְעֲלָה, וְטוֹעֶנֶת שֶׁנִּבְעֲלָה לְגוֹי אוֹ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא כָּשֵׁר, נֶאֱמֶנֶת, וְהַוָּלָד כָּשֵׁר לָבוֹא בַּקָּהָל.

כה אִם הָיְתָה בְּמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ מַמְזֵרִים וְאֵינָהּ יוֹדַעַת לְמִי נִבְעֲלָה, אִם לְכָשֵׁר אוֹ לְפָסוּל, הֲרֵי הַוָּלָד סָפֵק מַמְזֵר, וְכֵן אִם טוֹעֶנֶת שֶׁנִּבְעֲלָה לְמַמְזֵר וְגַם הוּא מוֹדֶה בְּכָךְ, וּשְׁנֵיהֶם טוֹעֲנִים שֶׁהַיֶּלֶד הוּא בְּנָם, הֲרֵי הוּא סָפֵק מַמְזֵר, שֶׁאָנוּ תּוֹלִים לוֹמַר כְּשֵׁם שֶׁזִּנְּתָה עִם זֶה כָּךְ זִנְּתָה עִם אַחֵר.

כו הָיְתָה הַפְּנוּיָה בְּמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרְאֵלִים כְּשֵׁרִים, וְנִבְעֲלָה, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת לְמִי, הֲרֵי הַוָּלָד כָּשֵׁר לָבוֹא בַּקָּהָל, שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ תְּרֵי רֻבֵּי אֶלָּא לְגַבֵּי אִשָּׁה לְהַכְשִׁירָהּ לִנָּשֵׂא לְכֹהֵן, אֲבָל לְגַבֵּי הַוָּלָד הֶעֱמִידוּ הַדָּבָר עַל דִּין תּוֹרָה, וְדַי בְּרֹב אֶחָד.

ראה מה שכתבנו בבאור לסעיף כ"ג, ולהזכיר רוב גויים נחשב לרוב כשרים שהרי גוי הבא על פנויה או אשת איש הולד כשר ולא שייך ממזרות לא בגוי עצמו ולא בולד, וכן רוב ישראלים כשרים שאינם ממזרים הוא רוב כשרים אצלה ואם נתעברה מאחד מהם הולד כשר לבוא בקהל.

כז אֵין הָאֵם בְּפָנֵינוּ כְּדֵי שֶׁנִּשְׁאַל אוֹתָהּ לְמִי נִבְעֲלָה, דָּנִים אֶת הַוָּלָד עַל פִּי הָרֹב, שֶׁאִם הָרֹב יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרִים אוֹ הָרֹב גּוֹיִים כָּשֵׁר הַוָּלָד לָבוֹא בַּקָּהָל.

תוכן העניינים

נשואין ואישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה