הלכות טהרת הבית
פרק א´- באלו אופנים נעשית האשה נדה
מהיכן באים דמים טמאים
א אִשָּׁה שֶׁיָּצָא דָּם מִמְּקוֹרָהּ טְמֵאָה, מָשָׁל מָשְׁלוּ חֲכָמִים בָּאִשָּׁה, הָרֶחֶם שֶׁנּוֹצָר בּוֹ הַוָּלָד הוּא הַנִּקְרָא מָקוֹר וְנִקְרָא חֶדֶר, וְצַוַּאר הָרֶחֶם הוּא הַנִּקְרָא פְּרוֹזְדוֹר, וְהָעֲלִיָּה הִיא הַשְּׁבִילִים שֶׁבָּהֶם מִתְבַּשֵּׁל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁלָּהּ (שַׁחָלוֹת) וּכְמוֹ נֶקֶב פָּתוּחַ מִן הָעֲלִיָּה אֶל גַּג הַפְּרוֹזְדוֹר וְנִקְרָא לוּל.
דָּם הַיּוֹצֵא מֵהַמָּקוֹר הוּא דַּם נִדָּה וְזִיבָה וְטָמֵא, וְדָם הַבָּא מִן הָעֲלִיָּה אוֹ מִצַּוַּאר הָרֶחֶם כֻּלּוֹ טָהוֹר שֶׁהוּא כְּמוֹ דַּם מַכָּה.
ברייתא בתורת כהנים פרשת קדושים ומובאת ברי"ף פרק ב´ בשבועות, וברא"ש פרק י´ דנידה סימן ו´, וברמב"ם פרק ה´ מהלכות איסורי ביאה הלכה ג´, ובב"י.
ב בֵּין רָאֲתָה בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן טְמֵאָה, בְּאֹנֶס, כְּגוֹן קָפְצָה וְרָאֲתָה אוֹ רָאֲתָה דָּם חִמּוּד, וּלְרָצוֹן שֶׁרָאֲתָה כְּדֶרֶךְ טֶבַע הַנָּשִׁים.
גמ´ נידה לו: "ואשה כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור הא מה אני מקיים דמה, דמה מחמת עצמה": דם חימוד - נידה סו. "תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים" ודם חימוד טמא לדעת הרמב"ם והמאירי ורשב"א ואו"ז אבל לדעת הר"ן אפשר שדם חימוד טהור רק שאגב חימוד מתעוררים דמים טמאים.
באיזה אופן תהיה נידה מהתורה ובאיזה אופן מדרבנן
ג אֵין הָאִשָּׁה נִטְמֵאת מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁתַּרְגִּישׁ בִּיצִיאַת הַדָּם מִגּוּפָהּ, כְּלוֹמַר עַד שֶׁתַּרְגִּישׁ פְּתִיחַת פִּי הַמָּקוֹר אוֹ שֶׁתַּרְגִּישׁ זַעֲזוּעַ הַגּוּף, וְאִם לֹא הִרְגִּישָׁה אַחַת מֵהַרְגָּשׁוֹת אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁרָאֲתָה דָּם וּוַדַּאי לָהּ שֶׁבָּא מִן הַמָּקוֹר, הֲרֵי הִיא טְמֵאָה מִדְּרַבָּנָן.
גמ´ נידה נז: אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר דם יהיה זובה בבשרה, עד שתרגיש בבשרה.
רמב"ם איסורי ביאה פרק ט´ הלכה א´, רמב"ן נידה פרק ד´ הלכה א´ ובחידושיו לנידה נב: רשב"א בתורת הבית בית שביעי שער ד´, רא"ה בספר החינוך מצוה ר"ז, חידושי הר"ן נידה נז: נח., אור זרוע חלק א´ סימן שנ"א, הגהות מיימוני פרק ד´ מהלכות איסורי ביאה אות כ´ בשם מהר"מ, סמ"ג לאוין קי"א, אורחות חיים, כל בו סימן פ"ה, רשב"ץ, רי"ו נתיב כו´ חלק ב´, טור ומרן השו"ע בסימן קפג. ועוד, פסקו שזו גזירת הכתוב שאין האשה מטמאה מהתורה אלא אם כן תראה בהרגשה שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה עד שתרגיש בבשרה".
הרגשת זעזוע הגוף מובאת ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק ה´ הלכה יז "האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגלים בין עומדת בין יושבת הרי זו טהורה ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת שהרגשת מי רגלים היא זו וכו´..." מכאן שזעזוע הגוף הוי הרגשה.
הרגשת פתיחת פי המקור - תרומת הדשן סימן רמ"ו. שו"ע סימן ק"צ סעיף א´. הרגשת זיבת דבר לח שנוי במחלוקת אחרונים ולהלכה בשו"ע לא נחשבת הרגשה זו להרגשה. וכן פסק בשו"ת שבט הלוי חלק ב´ יורה דעה סימן פ"ח שהעיקר כדברי החתם סופר שזיבת דבר לח לא הויה הרגשה. וכן פסק בטהרת הבית. ועפ"י הנ"ל צריך עיון מה דין הנשים בזמננו שלא מצוי שתרגיש אשה בפתיחת פי מקורה או בזעזוע הגוף ואם כן, יוצא, שאין בזמננו אשה טמאת נידה או זיבה מן התורה שכולן נטמאות רק מדרבנן מדין כתמים (חוץ מטומאת לידה) אא"כ תאמר שבריא לה שהרגישה אחת מההרגשות המטמאות מדאורייתא. ואע"פ שיש מן האחרונים שסוברים שהרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה מן התורה, כמו הגאון מהרשש"ק והנודע ביהודה, חולקים עליהם החוות דעת, שו"ת אמרי אש ושו"ת יהודה יעלה אסאד ועוד, ואומרים, שאע"פ שאכן הרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה מ"מ צריך שתרגיש את זיבת הדם כשיוצא מן המקור אל הפרוזדור ולהלכה נפסק בשו"ע ובטהרת הבית ושבט הלוי כאמור שזיבת דבר לח לא נחשבת כלל להרגשה מהתורה.
ויש להוסיף מה שכתב החתם סופר (בתשובה חלק יורה דעה סוף סימן קמ"ה בד"ה אך מה נעשה לאחותינו) שאין הרגשה האוסרת מן התורה אלא בפתיחת פי המקור או צער כעקיצת מי רגלים.
בדיקה או קינוח בעד אם טמא מדאורייתא או מרבנן
ד אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה מַרְאֵה דָּם עַל עֵד בְּדִיקָה, אִם הִכְנִיסָה אֶת הָעֵד לַפְּרוֹזְדוֹר הֲוֵי סְפֵק טֻמְאָה מִן הַתּוֹרָה, וְנִטְמֵאת אֲפִלּוּ רָאֲתָה טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל, אֲבָל אִם רַק קִנְּחָה עַצְמָהּ מִחוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר וְרָאֲתָה דָּם עַל עֵד הַבְּדִיקָה הֲוֵי טֻמְאַת כְּתָמִים וְנִטְמֵאת רַק אִם הָיָה הַכֶּתֶם גָּדוֹל מִכִּגְרִיס, וְהָעֵד לָבָן וּמְקַבֵּל טֻמְאָה.
בגמ´ נידה נז: "האשה שהיתה עושה צרכיה וראתה דם רבי מאיר אומר... אלא לאו דלא ארגישה וקתני עומדת טמאה ומשני לעולם דארגישה ואימור הרגשת מי רגלים הואי... עד שהיה תחת הכר ונמצא עליו דם... אי דארגישה עיגול אמאי טהור... לעולם דארגישה ואימור הרגשת עד הוה... נמצא דם על העד שלו... לעולם דארגישה ואימא הרגשת שמש הוה".
ונחלקו הפוסקים בביאור הגמ´, לדעת השב יעקב נמצא דם על עד הוי דרבנן ומהר"ג סבירא ליה דהוי דאורייתא, מפסקי מהרא"י בעל תה"ד שמא הרגשת שמש הוה, הוי ספק דאורייתא, ולדעת הגהות מיימוני בשם רבו מהר"מ הוי דרבנן בלבד, וכן לדעת הרמב"ם שמא הרגשת עד הויא, הוא ספק דאורייתא. ובשו"ע ר"ז פסק שהוי ספק דאורייתא, למהר"מ מלובלין הוי מדרבנן, בפסקי מהרא"י הביא שספק שמא הרגשת עד הוי הוי דאורייתא. וכן דעת הטור והב"י בשם הראב"ד, לרשב"א הוי ספקא דאורייתא, פרדס רימונים, סדרי טהרה, חת"ס, נטע שעשועים פסקו שמראה על עד הוא ספק של תורה וכן פסק טהרת הבית.
הטילה מים וראתה או שמשה וראתה
ה לַהֲלָכָה לֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הִרְגִּישָׁה הַרְגָּשָׁה הַמְטַמְּאָה מִן הַתּוֹרָה וּסְבוּרָה הָיְתָה שֶׁהַרְגָּשַׁת מֵי רַגְלַיִם הָיְתָה אוֹ סְבוּרָה הָיְתָה שֶׁהַרְגָּשַׁת שַׁמָּשׁ הָיְתָה, וְלָכֵן אִם רָאֲתָה לְאַחַר הֲטָלַת מֵי רַגְלַיִם, אוֹ רָאֲתָה לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ דָּם עַל הַסָּדִין אוֹ עַל בְּשָׂרָהּ אוֹ עַל נְיַר טוּאָלֶט שֶׁקִּנְּחָה בּוֹ, יֵשׁ לְאוֹתוֹ מַרְאֶה דִּין כְּתָמִים מִדְּרַבָּנָן שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא אִם כֵּן הוּא גָּדוֹל מִכִּגְרִיס (עִגּוּל בְּקֹטֶר שְׁנֵי סֶנְטִימֶטֶר) וְנִרְאֶה עַל דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה שֶׁצִּבְעוֹ לָבָן.
באיזה אופן תבדוק בעד ויהיה לו דין כתמים בלבד
ו אִשָּׁה שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ בְּעֵד, וְנָתְנָה דַּעְתָּהּ אִם תַּרְגִּישׁ בִּפְתִיחַת פִּי הַמָּקוֹר אוֹ זַעֲזוּעַ הַגּוּף, אַף עַל פִּי שֶׁהִכְנִיסָה הָעֵד בְּעֹמֶק צַוַּאר הָרֶחֶם, נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בָּרִי לִי שֶׁלֹּא הִרְגַּשְׁתִּי אֶת הַהַרְגָּשׁוֹת הַנַּ"ל, וְתִהְיֶה טְמֵאָה בְּטֻמְאַת כֶּתֶם מִדְּרַבָּנָן בִּלְבַד, וּבִתְנַאי שֶׁיִּהְיֶה כֶּתֶם הַדָּם עַל הָעֵד גָּדוֹל מִכִּגְרִיס וְהָעֵד לָבָן וּמְקַבֵּל טֻמְאָה.
עפ"י מה שכתבנו לבאר סעיף ג´ שבזמננו סתם אשה אינה מרגשת בפתיחת פי המקור או זעזוע הגוף צ"ע אם סתם בדיקה בעד אין דינה ככתם בלבד עם כל המשתמע מכך, והיות ועוד לא שמענו מפי קודשו של מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א מה דעתו בזה אין אני מעיז להורות בזה דבר חידוש.
ועוד יש להזכיר תשובת מהר"מ מלובלין (סימן ב) שהביא דברי הרמב"ם והגהות מיימוני בשם מהר"מ ולא העיר על סתירה ביניהם ומשמע מזה שלא סובר כהכרתי ופלתי שיש מחלוקת ביניהם ולדעתו לכול"ע אם אומרת שלא הרגישה בבדיקת העד הוי רק מדרבנן וכן דעת רי"ו (סימן כה). ובשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (יו"ד סימן צ"ח אות ו´) כתב בשם שו"ת גבעת שאול שאם בדקה בעד ולא הרגישה הוי רק מדרבנן. ועיין במשמרת הטהרה חלק א´ אות ה´, עין לא ראתה זולתך מראות אלהים, ראשונים ואחרונים, כמים לים מכסים ואכמ"ל.
כתם בזמן שינה - מה דינו
ז אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה כֶּתֶם בִּזְמַן הַשֵּׁנָה אֵין אָנוּ חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא בָּא בְּהַרְגָּשָׁה אֶלָּא אָנוּ דָּנִים בּוֹ דִּין כֶּתֶם מִדְּרַבָּנָן.
תורת השלמים בסימן ק"צ הביא תשובת חוט השני שנראה מדעתו שאשה שראתה כתם בשינה הוא דאורייתא כי כנראה הרגישה אלא שמחמת השינה לא נתנה דעתה לכך, וחלק עליו התורת שלמים שאם היתה לה הרגשה בכך הייתה מרגישה כמו שתרגיש אם צריכה להתפנות לנקביה.
צריך הרחקות ונקיים על ראיה מדאורייתא ומדרבנן
ח בֵּין אִם נִטְמְאָה הַנִּדָּה מֵהַתּוֹרָה בֵּין מִדְּרַבָּנָן (בְּטֻמְאַת כְּתָמִים) צְרִיכָה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה וְשִׁבְעָה נְקִיִּים וּטְבִילָה בְּמִקְוֶה וְכֵן שְׁאָר דִּינֵי הַהַרְחָקוֹת בִּזְמַן נִדּוּתָהּ.
איסור נגיעה בנידה גם כשאין בה דרך חיבה
ט אֵין הֶבְדֵּל בֵּין אִסּוּר קְרִיבָה לְנִדָּה נְשׂוּאָה אוֹ פְּנוּיָה, הַבָּא עַל אַחַת מֵהֶן בְּכָרֵת וְהַקְּרִיבָה בְּחִבּוּק וְנִשּׁוּק וְכַדּוֹמֶה בְּלָאו. וּנְגִיעָה בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נְגִיעָה שֶׁל חִבָּה אֲסוּרָה מִדְּרַבָּנָן, וְיֵשׁ לָתֵת עַל כָּךְ אֶת הַדַּעַת בִּמְקוֹמוֹת שֶׁמִּצְטוֹפְפִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, כְּגוֹן בַּחֲנֻיּוֹת אוֹ בְּאוֹטוֹבּוּסִים אוֹ אֲפִלּוּ בִּסְתָם הֲלִיכָה בָּרְחוֹב, שֶׁעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה וּמִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה וְהַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ.
דין קריבה לעריות בחבוק ונשוק וכדומה הוא אסור לאו מן התורה לדעת הרמב"ם, סמ"ג, ספר החנוך, המאירי, רבנו יונה, הריטב"א הריב"ש והרשב"א, וכן פסק מרן השלחן ערוך באבן העזר סימן כ סעיף א´ "הבא על אחת מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה וחשוד על העריות".
והרמב"ם מחמיר אפילו בנגיעה שאינה של חיבה כמו מישוש הדופק להחשיבה כאביזריהו דגלוי עריות, וחל עליה הדין של יהרג ואל יעבור, ואף על פי שלא הסכימו האחרונים במישוש הדופק כיון שאינו של חיבה, אבל הסכימו בשאר קריבות שהן של חיבה.
ונגיעה בנדה אפילו נגיעה שאין בה חיבה אסורה על כל פנים מדרבנן, וכן כתב הגר"ח פלאג´י בשו"ת לב חיים ח"ב סי´ ד´.
י מֻתָּר לִמְסֹר חֵפֶץ אוֹ מַטְבֵּעַ מִיָּדוֹ לְיָדָהּ שֶׁל אִשָּׁה נִדָּה וְכֵן מִיָּדָהּ לְיָדוֹ, שֶׁלֹּא הֶחֱמִירוּ בָּזֶה חֲכָמִים אֶלָּא בְּאִשְׁתּוֹ נִדָּה, וּכְמוֹ שֶׁנְּבָאֵר בְּפֶרֶק ד´ סְעִיף ד´.
כ"כ הרשב"א בתשובה (סימן אלף וקפ"ח) וכ"כ הגר"ח פלאג´י בשו"ת חיים ושלום ח"ב סי´ י"ז, שבאשתו נידה ליבו גס בה ובקריבות מועטת איכא למיחש להרגל עבירה מה שאין כן שאר נשים ולכן לא אסרו חכמים בזה.
יא לְאוֹר הַמְבֹאָר לְעֵיל יֵשׁ לְהוֹרוֹת שֶׁהַנִּזְקָק לְטִפּוּל רְפוּאִי מִכָּל סוּג שֶׁהוּא הַמַּצְרִיךְ נְגִיעָה, אֲפִלּוּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חִבָּה, יֵלֵךְ לְטַפֵּל, אִם הוּא אִישׁ אֵצֶל רוֹפֵא, וְאִם הִיא אִשָּׁה תֵּלֵךְ אֵצֶל רוֹפְאָה, בֵּין בְּטִפּוּל שִׁנַּיִם, בֵּין אֵצֶל רוֹפֵא מִשְׁפָּחָה אוֹ רוֹפֵא מֻמְחֶה, וְכֵן יֵשׁ לְהַקְפִּיד בְּכָךְ בְּבָתֵּי הַחוֹלִים וּבִמְיֻחָד בְּמַחְלְקוֹת הַלֵּדָה וְהַיּוֹלְדוֹת, שֶׁיְּטֻפְּלוּ הַנָּשִׁים עַל יְדֵי צֶוֶת אֲחָיוֹת וְרוֹפְאוֹת בִּלְבַד, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ חֲשָׁשׁ לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ, שֶׁהָרוֹפְאִים נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בִּמְקוֹם הַתֹּרֶף, וְעַזֵּי פָּנִים שֶׁבַּדּוֹר וְהַיּוֹתֵר פְּרוּצִים בַּעֲרָיוֹת מִסְתַּתְּרִים אַחֲרֵי טַעֲנָה שֶׁל בַּעֲבִידָתַיְהוּ טָרִיד. וְכֵן הַדִּין בְּרוֹפְאִים פְּרָטִיִּים וּמֻמְחִים חֲרֵדִים אוֹ חִלּוֹנִיִּים, שֶׁיֵּשׁ לְהַעֲדִיף בְּאֹפֶן נֶחְרָץ רוֹפְאָה לְאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ הַמֻּמְחִית בְּיוֹתֵר, אֶלָּא אִם כֵּן מְדֻבָּר בַּחֲשָׁשׁ לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ וְכַנַּ"ל.
אם מותר להדריך זוג שחיים בלא קידושין
יב תִּקְּנוּ הַפּוֹסְקִים שֶׁהַפְּנוּיוֹת לֹא יִטְבְּלוּ אֶלָּא עַד סָמוּךְ לְחֻפָּתָן, וְזֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי אִסּוּר זְנוּת שֶׁל בִּיאַת פְּנוּיָה, מִכָּל מָקוֹם בְּדוֹרֵנוּ, שֶׁהָעוֹסְקִים בְּקֵרוּב רְחוֹקִים מְטַפְּלִים גַּם בְּקֵרוּב שֶׁל זוּגוֹת הַחַיִּים יַחַד לְלֹא נִשּׂוּאִין, אֵין מָקוֹם לִדְחוֹת אֶבֶן אַחַר הַנּוֹפֵל וּלְהִתְעַלֵּם מֵרְצוֹנָם לִשְׁמֹר דִּינֵי טָהֳרָה, וְהַמַּחֲמִיר בָּזֶה אֵינוֹ אֶלָּא מִן הַמַּתְמִיהִים, שֶׁהֲרֵי הִשָּׁאֲרוּתָם יַחַד אֵינָהּ תְּלוּיָה בַּטָּהֳרָה, וְקב"ה חוֹשֵׁב מַחְשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, אֶלָּא שֶׁהֱיוֹת וְיָצְאָה תַּקָּנָה זוֹ מִתַּחַת יָדָם שֶׁל הַפּוֹסְקִים יֵשׁ לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלַת חָכָם בְּכָל מִקְרֶה מֵהַנַּ"ל לְגוּפוֹ.
פרק ב´- דיני מראות הדם וכללי ההוראה בהם
מי כשר לפסוק במראות
א מִצַּד הַדִּין יָכוֹל כָּל אָדָם כָּשֵׁר מִיִּשְׂרָאֵל לִפְסֹק בִּרְאִיַּת מַרְאוֹת, בֵּין מַרְאוֹת דְּאוֹרַיְתָא וּבֵין דְּרַבָּנָן, וּבִתְנַאי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ אֵילוּ צְבָעִים טְמֵאִים וְאֵילוּ טְהוֹרִים וְהוּא בַּעַל רְאִיָּה טוֹבָה וְיוֹדֵעַ לְהַבְדִּיל וּלְהַגְדִּיר בְּכָל מַרְאֶה אֵיזֶה סוּג צֶבַע הוּא, וְאֵין צֹרֶךְ בָּזֶה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ סְמִיכַת חֲכָמִים מְיֻחֶדֶת לְהוֹרוֹת.
אֲבָל בְּהַרְבֵּה מֵהַמִּקְרִים מִתְלַוָּה אֶל הַמַּרְאֶה שְׁאֵלָה בְּדִינֵי טָהֳרָה, וּבְשֶׁל כָּךְ יֵשׁ צֹרֶךְ בְּחָכָם שֶׁהוּא רַב מוֹרֵה הוֹרָאָה מֻבְהָק שֶׁנִּסְמַךְ לְהוֹרוֹת בְּדִינִים אֵלּוּ. לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ עָדִיף רַב מוֹרֵה הוֹרָאָה שֶׁנִּסְמַךְ לְהוֹרוֹת בִּשְׁאָר חֶלְקֵי הַתּוֹרָה הַנּוֹהֲגִים לַהֲלָכָה בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁהֲרֵי דִּבְרֵי תּוֹרָה עֲנִיִּים בְּמָקוֹם אֶחָד וַעֲשִׁירִים בְּמָקוֹם אַחֵר, וְעָדִיף "חָכָם שָׁלֵם" עַל "חֲצִי חָכָם". וְגַם בְּרַב גָּדוֹל הַבָּקִי בְּכָל חַדְרֵי הַתּוֹרָה קַיְמָא לָן כֹּחָא דְּהֶתֵּרָא עָדִיף, וְהֶחָכָם שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל לְהַתִּיר אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ וְכֹחוֹ רַב בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וּכְלָלֵי הַהוֹרָאָה לְהַתִּיר, הוּא הַמֻּבְחָר יוֹתֵר, שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ דָּוִד הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה מְלַכְלֵךְ יָדָיו בְּדָם וְשָׁפִיר וְשִׁלְיָה וּמְבַזֶּה כְּבוֹדוֹ עַל מְנָת לְהַתִּיר אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ, וּבְדֶרֶךְ רַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַגְּמָרָא שֶׁשִּׁבְּחוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן עַל חָכְמָתוֹ הַגְּדוֹלָה בְּמַרְאוֹת דָּמִים לְהַתִּיר.
גמ´ ברכות ד. "כך אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה וכו´..."
גמ´ בבא מציעא פד: "...נפק לבי מדרשא אייתו לקמיה שתין מיני דמא, טהרינהו, הוה קא מרנני רבנן ואמרי סלקא דעתך לית בהו חד ספק, אמר להו אם כמותי הוא יהיו כולם זכרים ואם לאו תהא נקבה אחת ביניהם, היו כולם זכרים ואסיקו להו ר´ אלעזר על שמיה, תניא, אמר רבי כמה פריה ורביה ביטלה רשעה זו מישראל".
אלו מראות טהורים ואלו טמאים
ב כָּל מַרְאֶה אָדֹם, בֵּין אִם הָיָה כֵּהֶה הַרְבֵּה אוֹ עָמֹק, וְכָל מַרְאֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַדְמוּמִית טְמֵאִים, וְכֵן כָּל מַרְאֶה שָׁחוֹר.
במשנה נידה יט. "חמישה דמים טמאים באשה, האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה וכמזוג, בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי ובית הלל מטהרים. ומבואר בחידושי הרשב"א והריטב"א והר"ן (נידה יט.) שאנו מטמאים כל הנוטה למראה אדום או שחור. וכן הראב"ד בהשגות כתב שכל מראה אדמומית טמא. וכן כתבו רמב"ן, רשב"ץ, הטור, וכן מובא בב"י.
ולגבי הצבע השחור שנינו בנידה יט. שחור כחרט, דיהא מכן טהור. וכתב הרשב"א בתורת הבית הקצר (בית ז´ שער א´) "...ועוד טמאו חכמים את השחור מפני שתחילתו אדום היה אלא שלקה" וכן פסקו רש"י ורא"ש ששחור טמא מדרבנן.
ג מַרְאֶה חוּם כֵּהֶה הַדּוֹמֶה לְצֶבַע הַקָּפֶה טָהוֹר בֵּין בְּכֶתֶם בֵּין בִּבְדִיקַת עֵד, וְאֵינוֹ טָמֵא אֶלָּא אִם כֵּן בָּא בְּהַרְגָּשָׁה וְחוּם בָּהִיר טָהוֹר אַף אִם בָּא בְּהַרְגָּשָׁה.
כתב היעב"ץ "...מראה ברוין (חום) שאפילו יהיה עמוק הרבה אינו אלא כדיהה דשחור שהוא טהור מן הדין בלי ספק ולכן אין להחמיר בו כלל, וכן פסקו להלכה הסדרי טהרה, ערוך השולחן וציץ אליעזר. לדעת לחם ושמלה ויפה נוף צבע חום טמא, ולדעת הרב יצחק אלחנן בתשובה יהיה החום טמא בבדיקות וטהור בכתמים.
לדעת הבית מאיר והבית שלמה יהיה החום טמא רק אם בא בהרגשה, ובספר טהרת ישראל כתב להקל במראה חום בבדיקות וכל שכן בכתמים, וכן פסק במשמרת הטהרה.
ד מַרְאֶה לָבָן בְּכָל הַגְּוָנִים שֶׁלּוֹ, כּוֹלֵל מַרְאֶה אָפֹר, כֻּלָּם טְהוֹרִים, וְכֵן מַרְאֶה יָרֹק וְצָהֹב בְּכָל הַגְּוָנִים שֶׁלָּהֶם, רַק שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בָּהֶם אַדְמוּמִית, וְכֵן מַרְאֵה הַזָּהָב, חֶלְבּוֹן הַבֵּיצָה וְהַשַּׁעֲוָה כֻּלָּם טְהוֹרִים אֲפִלּוּ רָאֲתָה אוֹתָם בְּהַרְגָּשָׁה, וְאצ"ל בַּבְּדִיקוֹת אוֹ בִּכְתָמִים שֶׁהֵם טְהוֹרִים בֵּין בִּימֵי שִׁבְעָה נְקִיִּים וּבֵין בִּימֵי טָהֳרָתָהּ.
מראה שנשתנה מראיתו
ה אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה מַרְאֶה טָהוֹר כְּמַרְאֵה הַזָּהָב בְּלֹא הַרְגָּשָׁה וְהִתִּירוֹ הֶחָכָם וְאַחַר כָּךְ נִשְׁתַּנָּה מַרְאִיתוֹ לְצֶבַע אָדֹם יִשָּׁאֵר הַמַּרְאֶה בְּהֶתֵּרוֹ, שֶׁהֲרֵי בִּכְתָמִים שׁוֹמְעִים לְהָקֵל.
וְאִם הָיָה הַמַּרְאֶה ע"י הַרְגָּשָׁה יֵשׁ לְהַחֲמִיר לַחֲזֹר וּלְטַמְּאוֹ. וְאִם הָיָה זֶה ע"י בְּדִיקַת עֵד, הַמֵּקֵל בִּמְקוֹם צֹרֶךְ יֵשׁ לוֹ עַל מָה שֶׁיִּסְמֹךְ.
ו אִם נִשְׁתַּנָּה הַמַּרְאֶה וְהֻכְהֲתָה מַרְאִיתוֹ אֲבָל אֵינוֹ שָׁחוֹר מַמָּשׁ, יִשָּׁאֵר הַמַּרְאֶה בְּהֶתֵּרוֹ אֲפִלּוּ רָאֲתָה אוֹתוֹ הָאִשָּׁה בְּהַרְגָּשָׁה.
ז נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר שֶׁהָיָה הַמַּרְאֶה לָבָן בִּתְחִלָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ נִשְׁתַּנָּה לְגָוֶן אָדֹם וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ.
ח אִם אוֹמֶרֶת הָאִשָּׁה שֶׁהָיָה הַמַּרְאֶה אָדֹם וְנִשְׁתַּנָּה לְצֶבַע מֵהַצְּבָעִים הַטְּהוֹרִים, אִם טוֹעֶנֶת וַדַּאי אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ, וְאִם מִסְתַּפֶּקֶת בַּדָּבָר, הוֹאִיל וְהֶחָכָם אֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בַּמַּרְאֶה שֶׁלְּפָנָיו שֶׁהִנּוֹ טָהוֹר, יוֹרֶה לָאִשָּׁה שֶׁהִיא טְהוֹרָה.
רחיצה בזמן שבעה נקיים
ט מֻתָּר לְאִשָּׁה לִרְחֹץ בִּזְמַן שִׁבְעַת הַיָּמִים הַנְּקִיִּים בֵּין בְּמִקְלַחַת בֵּין בְּאַמְבַּטְיָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה לָחוּשׁ שֶׁמָּא יֵצֵא מִמֶּנָּה דָּם וְיִשָּׁטֵף בַּמַּיִם אוֹ שֶׁמָּא יִשְׁתַּנֶּה מַרְאֶה טָמֵא לְטָהוֹר מֵחֲמַת הַמַּיִם.
אם צריכה לשמור מראה שעלול להשתנות
י אִשָּׁה שֶׁטִּהֵר לָהּ הֶחָכָם מַרְאֶה יְכוֹלָה לְזָרְקוֹ וְאֵינָהּ צְרִיכָה לָחוּשׁ לִשְׁמֹר אוֹתוֹ שֶׁמָּא יִשְׁתַּנֶּה מַרְאֵהוּ לְטָמֵא, וַאֲפִלּוּ אִם יוֹדַעַת בְּעַצְמָהּ שֶׁמַּרְאוֹת שֶׁלָּהּ מִשְׁתַּנִּים לְאַחַר זְמַן מִטָּהוֹר לְטָמֵא וְלָכֵן אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטַּהֵר לְבַעֲלָהּ, יְכוֹלָה לִזְרֹק אֶת הַמַּרְאֶה אַחַר שֶׁרָאֲתָה בְּוַדָּאוּת שֶׁצִּבְעוֹ טָהוֹר אוֹ שֶׁטִּהֵר לָהּ אוֹתוֹ הֶחָכָם.
אם צריך החכם להמתין שיתיבש המראה
יא יִבְדֹּק הֶחָכָם אֶת הַמַּרְאֶה בֵּין אִם הוּא לַח אוֹ יָבֵשׁ וְא"צ לְחַכּוֹת שֶׁיִּתְיַבֵּשׁ הַלַּח, שֶׁאֵין לוֹ לַדַּיָּן אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת וְיָדוּן אֶת הַמַּרְאֶה כְּמוֹ שֶׁהוּבָא לְפָנָיו.
מתי נאמנת אשה לומר שמראה כגון זה טיהר לי חכם
(ובפרק ג´ יח´)
יב אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה מַרְאֶה, בֵּין בְּהַרְגָּשָׁה בֵּין שֶׁלֹּא בְּהַרְגָּשָׁה, וְאִבְּדָה אוֹתוֹ, נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁמַּרְאֶה טָהוֹר הָיָה. שֶׁהֲרֵי דִּין שֶׁל עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסּוּרִים נִלְמַד מֵאִשָּׁה שֶׁכָּתוּב בָּהּ "וְסָפְרָה לָהּ" וְלָמְדוּ חֲזַ"ל לָהּ - לְעַצְמָהּ, שֶׁנֶּאֱמֶנֶת לִסְפֹּר לְעַצְמָהּ.
יג אִם אָבַד הַמַּרְאֶה לִפְנֵי שֶׁרָאָה אוֹתוֹ הֶחָכָם, נֶאֱמֶנֶת הָאִשָּׁה לוֹמַר עַל מַרְאֶה אַחֵר שֶׁהָרִאשׁוֹן הָיָה כְּמוֹתוֹ. וְאִם רוֹאֶה הֶחָכָם שֶׁהוּא טָהוֹר מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ.
יד נֶאֱמֶנֶת הָאִשָּׁה לְהָעִיד עַל עֵד בְּדִיקָה אוֹ כֶּתֶם שֶׁחָכָם פְּלוֹנִי טִהֵר לָהּ עֵד בְּצֶבַע כָּזֶה, וַאֲפִלּוּ אִם מִסְתַּפֵּק הֶחָכָם בְּאוֹתוֹ צֶבַע אִם טָמֵא הוּא אוֹ טָהוֹר יָכוֹל לִסְמֹךְ עַל עֵדוּתָהּ וּלְהַתִּירָהּ לְבַעֲלָהּ, וְאִם הָיָה הַמַּרְאֶה בְּהַרְגָּשָׁה וְהֶחָכָם מִסְתַּפֵּק בּוֹ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְחוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא טוֹעָה בְּדִמְיוֹנָהּ.
הראתה לחכם ואח"כ רוצה להראות את המראה לחכם שני אם מותר, ומתי יכול חכם לסתור דברי חברו
טו אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה חָכָם וְטִמֵּא מַרְאֶה שֶׁהֶרְאֲתָה לוֹ וְרוֹצָה לְהַרְאוֹתוֹ לְחָכָם אַחֵר צְרִיכָה לְהוֹדִיעַ לַשֵּׁנִי שֶׁכְּבָר שָׁאֲלָה לָרִאשׁוֹן וְהוֹרָה בּוֹ אִסּוּר, וְאָז יִרְאֶה הַשֵּׁנִי, אִם טָעָה הָרִאשׁוֹן בְּדָבָר הַמְפֹרָשׁ בַּפּוֹסְקִים לְהַתִּיר, יָכוֹל לְהַתִּיר, וְאִם לָאו אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַתִּיר, וְחָכָם שֶׁמַּחֲמִיר נֶגֶד דַּעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לִסְפָרַדִּי נֶחְשָׁב כְּטוֹעֶה בְּדָבָר הַמְפֹרָשׁ בַּפּוֹסְקִים. אֲבָל לְהַחֲמִיר וְלֶאֱסֹר יָכוֹל הַשֵּׁנִי אִם יֵשׁ לוֹ רְאָיוֹת מֵהַפּוֹסְקִים אוֹ אֲפִלּוּ אִם הוּא דָּבָר הַתָּלוּי בְּשִׁקּוּל הַדַּעַת.
טז אִם הֶרְאֲתָה הָאִשָּׁה מַרְאֶה לְחָכָם וְטִמֵּא לָהּ יְכוֹלָה לְהַרְאוֹת מַרְאֶה אַחֵר כַּיּוֹצֵא בָּזֶה לְחָכָם אַחֵר וִיטַהֵר לָהּ.
יז אִם חָכָם רִאשׁוֹן טִמֵּא וּלְחָכָם שֵׁנִי יֵשׁ קַבָּלָה מֵרַבּוֹתָיו לְטַהֵר מַרְאֶה כָּזֶה, יָכוֹל הַשֵּׁנִי לְטַהֵר. וְכֵן אִם רִאשׁוֹן טִמֵּא עַל סְמַךְ שִׁקּוּל הַדַּעַת וְלַשֵּׁנִי יֵשׁ רְאָיוֹת מִדִּבְרֵי רֹב הָאַחֲרוֹנִים, יָכוֹל הַשֵּׁנִי לְטַהֵר.
אם יכול החכם לראות מראות בלילה
יח חָכָם הַבָּקִי בִּרְאִיַּת מַרְאוֹת יָכוֹל לִרְאוֹת מַרְאוֹת בַּלַּיְלָה לְאוֹר מְנוֹרָה חַשְׁמַלִּית, שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַעֲרִיךְ אֶת הַשִּׁנּוּי שֶׁעוֹשֶׂה אוֹר הַמְּנוֹרָה בְּגוֹנֵי הַמַּרְאוֹת, וְאעפ"כ אִם טִמֵּא בַּלַּיְלָה יָכוֹל הֶחָכָם לַחֲזֹר בַּיּוֹם וּלְטַהֵר וְלִתְלוֹת שֶׁאוֹר הַמְּנוֹרָה הִטְעָהוּ.
פרק ג´- נאמנות האשה להעיד בעניני נדותה
מקור הנאמנות
א אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר כַּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל מִנַּיִן לְנִדָּה שֶׁסּוֹפֶרֶת לְעַצְמָהּ שֶׁנֶּאֱמַר "וְסָפְרָה לָהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר" (ויקרא טו) לָהּ לְעַצְמָהּ (כתובות עב.), וַאֲפִלּוּ אִם מָצָא בְּגָדֶיהָ מְלֻכְלָכִין בְּדָם נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִין עָבַרְתִּי אוֹ בְּדַם צִפּוֹר נִתְעַסַּקְתִּי (הרא"ש שם), הַתּוֹרָה נָתְנָה נֶאֱמָנוּת לָאִשָּׁה לוֹמַר שֶׁנִּטְמְאָה, אוֹ שֶׁטָּבְלָה וְנִטְהֲרָה, אוֹ שֶׁטִּהֵר לָהּ פְּלוֹנִי חָכָם מַרְאֶה שֶׁהֶרְאֲתָה לוֹ, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ הוֹכָחָה לִדְבָרֶיהָ.
כיצד מאבדת נאמנותה וכיצד חוזרת לנאמנותה
ב אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה טְמֵאַת נִדָּה וְאָמְרָה לְבַעֲלָהּ שֶׁטְּהוֹרָה הִיא, אוֹ שֶׁאָמְרָה שֶׁטָּבְלָה וְהִתְבָּרֵר אַחַר כָּךְ שֶׁשֶּׁקֶר אָמְרָה וּבְמֵזִיד, אִבְּדָה אֶת נֶאֱמָנוּתָהּ עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר בְּלֹא סָפֵק שֶׁחָזְרָה בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה.
נאמנות של בעלת תשובה
ג זוּג בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁבֶּעָבָר לֹא שָׁמְרוּ טָהֳרַת מִשְׁפָּחָה וְעַכְשָׁו שׁוֹמְרִים, יֵשׁ לָאִשָּׁה נֶאֱמָנוּת וְאֵינָהּ חֲשׁוּדָה עוֹד עַל דָּבָר זֶה.
כתב הריב"ש שבהיותה פנויה ויצרא אלבשה הייתה בושה מלטבול ואין לחושדה על איסור נידה לאחר שנשאה וכ"כ החוות דעת, ובשו"ת הרי בשמים נתן טעם שאיסור פנויה נידה קל בעיני הבריות והחשוד על איסור קל אינו חשוד על החמור, אפילו שבעצם אין הבדל בין איסור נידה פנויה או נשואה לו. ובעלת תשובה אינה צריכה למסור דברי חברות על כך אלא נעשית נאמנת בסתמא כשמשנה מעשיה.
אומרת טיהר לי החכם את הכתם ולא טיהר
ד אִשָּׁה שֶׁאָמְרָה שֶׁחָכָם טִהֵר לָהּ כֶּתֶם וְאַחַר כָּךְ הִתְבָּרֵר שֶׁלֹּא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, לֹא אִבְּדָה אֶת נֶאֱמָנוּתָהּ לוֹמַר טָבַלְתִּי.
כנ"ל שהחשוד על איסור קל אינו חשוד על איסור חמור.
נאמנות ע"י עשית מעשה
ה יֵשׁ לָאִשָּׁה נֶאֱמָנוּת גַּם עַל יְדֵי עֲשִׂיַּת מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁבָּאָה וְשׁוֹכֶבֶת אֵצֶל בַּעֲלָהּ, נֶאֱמֶנֶת בָּזֶה לְהָעִיד עַל עַצְמָהּ שֶׁטָּבְלָה וְהִיא כְּמוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת טָבַלְתִּי.
מרן בשו"ע קפ"ה סעיף א´ כתב "האשה שהיא בחזקת טמאה אסור לו לבוא עליה עד שתאמר לו טבלתי" וכתב הלחם ושמלה שהסברא פשוטה דשפיר מהני מה ששוכבת אצלו שהרי בדיבור קל שאומרת טבלתי נאמנת ולמה לא תהא נאמנת ע"י מעשה שבאה ושוכבת אצלו.
אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני
ו אִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעֲלָהּ טְמֵאָה אֲנִי, וְחָזְרָה וְאָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי וְדֶרֶךְ שְׂחוֹק אָמַרְתִּי לְךָ תְּחִלָּה טְמֵאָה אֲנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְאִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ נֶאֱמֶנֶת. כֵּיצַד, תְּבָעָהּ בַּעֲלָהּ וַאֲחוֹתוֹ אוֹ אִמּוֹ עִמָּהּ בֶּחָצֵר וְאָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה וְאָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי, וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ טְמֵאָה אֲנִי אֶלָּא מִפְּנֵי אֲחוֹתְךָ וְאִמְּךָ שֶׁמָּא יִרְאוּ אוֹתָנוּ הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
הוא לשון הרמב"ם בפרק ד´ מהלכות איסורי ביאה הלכה י´. ומקור הדין בגמ´ כתובות כב. "בעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו, אמר ליה, אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת".
ז אִם חָזְרָה בָּהּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר נֶאֱמֶנֶת בְּלֹא שֶׁתִּצְטָרֵךְ לָתֵת אֲמַתְלָא.
ח מִינֵי אֲמַתְלָאוֹת שֶׁיְּכוֹלוֹת לְהִתְקַבֵּל:
א. לֹא הָיָה לִי כֹּחַ אוֹ הָיִיתִי חוֹלָה.
ב. הָיִיתִי סְבוּרָה שֶׁאֲנִי טְמֵאָה, כְּגוֹן שֶׁרָאֲתָה כֶּתֶם וְאַחַר כָּךְ טִהֲרוֹ הֶחָכָם.
ג. אָמַרְתִּי כָּךְ מֵחֲמַת קְטָטָה שֶׁהָיְתָה לְךָ עִמִּי.
וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, אִם מְתָרֶצֶת אֶת עַצְמָהּ בְּאֹפֶן הַמִּתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת הֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת.
א. בשם הירושלמי כתובות פרק ב´ הלכה ה´. ב. סה"ת ומרדכי בשם האור זרוע. ג. מהרי"ו. ולהזכיר, טעמו של הרמב"ם היה מפני שמתבישת מאמו ואחותו.
ט אִם נוֹתֶנֶת אֲמַתְלָא שֶׁרַק צָחַקְתִּי אִתְּךָ, הֲרֵי זוֹ אֲמַתְלָא גְּרוּעָה, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן, אִם מַכִּיר הַבַּעַל בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא קַלַּת דַּעַת עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁיְּכוֹלָה לְהִתְלוֹצֵץ גַּם בָּזֶה, יָכוֹל לְהַאֲמִינָהּ וּמֻתֶּרֶת.
י אִם שָׁאַל אֶת אִשְׁתּוֹ אִם טָבְלָה וְאָמְרָה לֹא טָבַלְתִּי וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה וְאָמְרָה טָבַלְתִּי, צְרִיכָה לָתֵת אֲמַתְלָא טוֹבָה לִדְבָרֶיהָ וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת.
יא הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי וְאַחַר כְּדֵי דִּבּוּר (שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי) אָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי וְלֹא נוֹתֶנֶת אֲמַתְלָא טוֹבָה לִדְבָרֶיהָ, צְרִיכָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה וְלִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים וְלִטְבֹּל בְּלֹא בְּרָכָה, וְאֵין אָנוּ מַחְשִׁיבִים דִּבּוּר זֶה כִּרְאִיָה שֶׁצָּרִיךְ לִקְבֹּעַ עַל פִּיהָ חֲשָׁשׁוֹת שֶׁל וֶסֶת הַחֹדֶשׁ, הַפְלָגָה וְעוֹנָה בֵּינוֹנִית.
מכחישה את החכם מתי נאמנת
יב אִשָּׁה שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁחָכָם פְּלוֹנִי טִהֵר מַרְאֶה שֶׁהֶרְאֲתָה לוֹ, וְאוֹתוֹ חָכָם אוֹמֵר שֶׁלֹּא הֶרְאֲתָה לוֹ אוֹ שֶׁאוֹמֵר שֶׁטִּמֵּא אֶת הַמַּרְאֶה, אִם הָיָה הַמַּרְאֶה ע"י הַרְגָּשָׁה שֶׁל פְּתִיחַת פִּי הַמָּקוֹר אוֹ זַעֲזוּעַ הַגּוּף, צְרִיכָה הָאִשָּׁה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה וְלִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים וְלִטְבֹּל בְּלֹא בְּרָכָה, וְאִם הָיָה מַרְאֶה בְּלֹא הֶרְגֵּשׁ, שֶׁמְּטַמֵּא מִדְּרַבָּנָן, מֻתֶּרֶת הָאִשָּׁה לְבַעֲלָהּ.
יג אִם אָמַר עֵד שֶׁרָאָה שֶׁשָּׁאֲלָה הָאִשָּׁה אֶת הֶחָכָם וְטִמֵּא אֶת הַכֶּתֶם, וְהָאִשָּׁה טוֹעֶנֶת שֶׁטִּהֵר אוֹתוֹ, וְאוֹתוֹ חָכָם לֹא נִמְצָא כָּאן שֶׁנִּשְׁאַל אוֹתוֹ, הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ.
החזיקה עצמה לטמאה ע"י מעשה
יד אִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעֲלָהּ שֶׁנִּטְמְאָה, וּבְנוֹסָף עַל זֶה עָשְׂתָה מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁלָּבְשָׁה בְּגָדִים הַמְיֻחָדִים לָהּ לִזְמַן נִדּוּתָהּ, אוֹ שֶׁהִרְחִיקָה אֶת הַמִּטּוֹת בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלָּהֶם וְאַחַר כָּךְ אָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי, אִם אָמְרָה שֶׁאָכֵן רָאֲתָה כֶּתֶם וְטִהֵר לָהּ אוֹתוֹ הֶחָכָם נֶאֱמֶנֶת אֲפִלּוּ עָשְׂתָה כֵּן בִּזְמַן עוֹנַת וִסְתָּהּ, אֲבָל בִּשְׁאָר אֲמַתְלָאוֹת שֶׁזָּכַרְנוּ בִּסְעִיף ח´ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְזֶה כָּאָמוּר אִם עָשְׂתָה מַעֲשֶׂה בִּזְמַן שֶׁהִגִּיעָה עוֹנַת הַוֶּסֶת, אֲבָל אִם עָשְׂתָה זֹאת בִּימֵי טָהֳרָתָהּ וְנָתְנָה אֲמַתְלָא טוֹבָה לְמַעֲשֶׂיהָ, מֻתֶּרֶת.
כשהוחזקה נידה בשכנותיה כתב רשב"א שהיות ועושה מעשה הוא חמור יותר, ונפ"מ שאם עשתה מעשה מפני שלא יכלה לדבר, וכ"כ ב"ח ודרישה. ומהרי"ל כתב שאם החזיקה עצמה נידה אז לכול"ע יודעת שאמתלא שתתן ישמע רק בעלה ולכן כאן חמור יותר שרבים יודעים אפלו ע"י אמירה שאמרה להם בלבד וכ"כ הט"ז.
וחולק השאלתות על הרשב"א ורמב"ן ואומר שבלבשה בגדי נידותא כן מועיל שתתן אמתלא וכתב כרתי ופלתי שמא שאמר הרמב"ן שאינה יכולה לתת אמתלא הוא רק כשעשתה זאת בשעת וסתה וחולק הערוגות הבושם על הכו"פ בזה, ואומר המשמרת הטהרה שכשאינה בשעת וסתה יש בזה ס"ס להקל, שמא הלכה כשאלתות ואם תאמר שלא שמא הלכה ככו"פ.
ואע"פ שאומר רמ"א שאין להקל בס"ס בדבר שיש לו מתירין והרי כאן הוא דבר שיש לו מתירין שהרי יכולה לספור ולטבול מסביר המשמרת הטהרה שלדעת מרן השו"ע לא אמרינן דשל"מ במקום הפסד וכאן יש הרי הפסד מצוה שהרי אתה מצריכו להמתין עד שתטבול.
הבא מן הדרך ומצא אשתו ישנה
טו הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וּמָצָא אִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה, אִם הִנִּיחָהּ בְּחֶזְקַת טְמֵאָה אָסוּר לוֹ לִשְׁהוֹת עִמָּהּ עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ טָבַלְתִּי, וְזֶה אֲפִלּוּ אִם מֵאָז שֶׁיָּצָא מִן הַבַּיִת עָבְרוּ מַסְפִּיק יָמִים כְּדֵי שֶׁתִּפְסֹק מֵרְאִיָּתָהּ וְתִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים וְתִטְבֹּל.
בגמ´ נידה יב. "ת"ר חמרים ופעלים והבאים מבית האבל ומבית המשתה נשיהם להם בחזקת טהרה ובאים ושוהים עמהן בין ישנות בין ערות, בד"א שהניחן בחזקת טהרה אבל הניחן בחזקת טומאה לעולם היא טמאה עד שתאמר לו טהורה אני". ובדף טו. במשנה "כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, הבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה" ובגמ´ "למה לי למיתני הבאים מן הדרך, סד"א ה"מ היכא דאיתיה במתא דרמיא אנפשה ובדקה, אבל היכא דליתיה במתא דלא רמיא אנפשה לא, קמ"ל, אמר ר"ל והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה... אמר רב הונא ל"ש אלא שלא הגיע שעת ויסתה... רבה בר בר חנה אמר אפילו הגיע שעת וסתה נמי מותרת קסבר וסתות דרבנן... אר"ש משמיה דרבי יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה".
טז אִם הִנִּיחָהּ בְּחֶזְקַת טְהוֹרָה וְיֵשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ וּבָא לִפְנֵי שְׁעַת וִסְתָּהּ, וְכֵן אִם אֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ וּבָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לְכֻלֵּי עַלְמָא מֻתֶּרֶת לוֹ וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁאֲלֶנָּה אִם טְהוֹרָה הִיא.
וְאִם הִנִּיחָהּ בְּחֶזְקַת טְהוֹרָה וְיֵשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ וּבָא אַחַר שְׁעַת וִסְתָּהּ אִם עָבְרוּ מִסְפַּר יָמִים שֶׁתּוּכַל לִסְפֹּר וְלִטְבֹּל הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁאֲלֶנָּה וְאִם עוֹד לֹא עָבְרוּ כָּל כָּךְ יָמִים אֲסוּרָה עָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁאֲלֶנָּה וְתֹאמַר טְהוֹרָה אֲנִי, וְכָל זֶה בְּסָפֵק רָאֲתָה אֲבָל אִם וַדַּאי לוֹ שֶׁרָאֲתָה אִשְׁתּוֹ כְּשֶׁלֹּא שָׁהָה בְּבֵיתוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁאֲלֶנָּה אִם טָבְלָה.
מרן השו"ע פסק כשיטת הרשב"א בביאור הגמ´ וכרבי יוחנן. ושלא כהרמב"ם שאמר שאם עברה עונת הוסת אפילו לא עברו אחריו מספר הימים שצריכה כדי לספור ולטבול הרי היא בחזקת טהורה ולא צריך לשאול אותה אם טהורה היא. וקימ"ל וסתות דרבנן וספק ראתה וספק טבלה מוציא מידי ספק ראיה.
יז אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, יוֹם הַשְּׁלֹשִׁים לִרְאִיָּתָהּ (עוֹנָה בֵּינוֹנִית) נֶחְשָׁב לְיוֹם הַוֶּסֶת הַקָּבוּעַ שֶׁלָּהּ לַדִּין הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
מתי נאמנת לומר מראה כזה טיהר לי חכם ואבדתיו
(ובפרק ב´ יב´-יד´)
יח נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר כָּזֶה רָאִיתִי וְאִבַּדְתִּיו, וְהֶחָכָם יְטַהֵר אוֹ יְטַמֵּא מַרְאֶה כַּיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁמַּרְאָה לוֹ הָאִשָּׁה, אֲבָל אִם יֵשׁ רְעוּתָא לְפָנֵינוּ שֶׁהֵבִיאָה הָאִשָּׁה מַרְאֶה לֶחָכָם וְהוּא מְטַמְּאוֹ אוֹ אֲפִלּוּ מִסְתַּפֵּק בּוֹ וְהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת שֶׁמַּרְאֶה כָּזֶה טִהֵר לָהּ חָכָם פְּלוֹנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא הִיא טוֹעָה בְּדִמְיוֹנָהּ, וְזֶה בְּמַרְאֶה שֶׁבָּא בְּהַרְגָּשָׁה דְּאוֹרַיְתָא, אֲבָל אִם אוֹמֶרֶת כָּךְ בְּכֶתֶם אוֹ מַרְאֶה עַל עֵד בְּדִיקָה יֵשׁ לְהָקֵל וּלְהַאֲמִינָהּ שֶׁאָכֵן חָכָם פְּלוֹנִי טִהֵר לָהּ מַרְאֶה כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. (בְּפֶרֶק ב´ סְעִיף י"ד כְּבָר כָּתַבְנוּ זֹאת וְעוֹד הֲלָכוֹת בְּעִנְיַן כְּלָלֵי הוֹרָאוֹת חָכָם).
פרק ד´- דברים האסורים בזמן נדותה
איסור נגיעה
א חַיָּב אָדָם לִפְרֹשׁ מֵאִשְׁתּוֹ נִדָּה, מִזְּמַן שֶׁרָאֲתָה עַד שֶׁתִּטְבֹּל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה כָּשֵׁר, וּפְרִישָׁה זוֹ יֵשׁ בָּהּ דְּבָרִים הָאֲסוּרִים מֵהַתּוֹרָה, וְיֵשׁ בָּהּ דְּבָרִים הָאֲסוּרִים מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם שֶׁכֻּלָּם בָּאוּ לְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "...קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד´ אֱלֹהֵיכֶם", וּבֵאֵר רַשִּׁ"י "הֱווּ פְּרוּשִׁים מִן הָעֲרָיוֹת וּמִן הָעֲבֵרָה, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גֶּדֶר עֶרְוָה אַתָּה מוֹצֵא קְדֻשָּׁה".
וּבֵאֵר הַסְּפוֹרְנוֹ "וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים וְהִבְדִּילָם מִטֻּמְאַת הַמַּאֲכָלוֹת וְהַזֶּרַע כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה וְהַנְּגָעִים הַנִּמְשָׁכִים מִמֶּנָּה וּמִטֻּמְאַת הַזָּבָה וְטֻמְאַת הַחַטָּאִים וְכוּ´..."
וּבֵאֵר הַחִידָ"א בְּנַחַל קְדוּמִים "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ... כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי, כְּלוֹמַר אֲנִי מְזֻמָּן לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלְכֶם בְּכָל עֵת שֶׁאַתֶּם קוֹרְאִים אוֹתִי".
ב אָסוּר לִנְגֹּעַ בְּאִשְׁתּוֹ נִדָּה וַאֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה וַאֲפִלּוּ בַּבְּגָדִים שֶׁעָלֶיהָ גַּם אִם אֵינָהּ מַרְגִּישָׁה בִּנְגִיעָתוֹ, וְכֵן הִיא אֲסוּרָה לִנְגֹּעַ בּוֹ וּבַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו, וְעוֹד יִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בִּגְדֵיהֶם שֶׁעֲלֵיהֶם זֶה בָּזֶה. וְלָכֵן אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר מִצַּד הַדִּין לִשְׁנֵיהֶם לָלֶכֶת תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת, מִבְּחִינָה מַעֲשִׂית קָשֶׁה הַדָּבָר שֶׁלֹּא יִתְחַכְּכוּ בִּגְדֵיהֶם זֶה בָּזֶה בִּזְמַן הֲלִיכָתָם.
רמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק יא´ הלכה יט´) "לא יגע בבשרה מפני הרגל עבירה וכן נפסק בטור ובשו"ע סימן קצ"ה סעיף ב´ ואיסור הנגיעה במלבושים שעליה הובא באגודה ובשו"ת התשב"ץ ובאר התשב"ץ שמותר ליגע בבגדיה כשאינם עליה וכן אפילו בכתמי דמה, שלא נאסר זה אלא לטהרות אבל לא לבעלה. ושלא יגעו מלבושיהם זה בזה כתב בערוך השולחן קצ"ה כ´, והחיד"א בשו"ת חיים שאל.
ג מֻתָּר לִנְגֹּעַ בְּמַלְבּוּשֶׁיהָ כְּשֶׁאֵינָם עָלֶיהָ, בְּמִטָּתָהּ כְּשֶׁאֵינָהּ שׁוֹכֶבֶת עָלֶיהָ, וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמַּגֶּבֶת שֶׁלָּהּ וְכֵן אֵין אִסּוּר לָגַעַת בְּכִתְמֵי דָּם שֶׁלָּהּ, שֶׁלֹּא נֶאֱסַר זֶה אֶלָּא לְעִנְיְנֵי טָהֳרוֹת שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם.
אם מותר מגבת אחת לשניהם הגר"ח פלאג´י וכף החיים אסרו, ומהר"מ מבריסק וטהרת הבית כתבו להתיר מעיקר הדין ולאסור רק מצד חסידות מטעם שאין זה גורם להרהור.
איסור הושטה מיד ליד
ד אָסוּר לְהַעֲבִיר חֵפֶץ מִיָּדוֹ לְיָדָהּ, וַאֲפִלּוּ חֵפֶץ אָרֹךְ שֶׁוַּדַּאי שֶׁלֹּא יָבוֹא עַל יְדֵי כָּךְ לִגַּע בִּבְשָׂרָהּ, כְּגוֹן סַפְסָל אוֹ עֶגְלַת תִּינוֹק, מִכָּל מָקוֹם בִּמְקוֹם צֹרֶךְ כְּשֶׁאֵין אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת מֻתָּר לַבַּעַל וְלָאִשָּׁה לְסַיֵּעַ זֶה לָזוֹ בַּהֲזָזַת חֵפֶץ אָרֹךְ, כְּגוֹן לְהַעֲלוֹת אוֹ לְהוֹרִיד עֶגְלַת תִּינוֹק מֵאוֹטוֹבּוּס אוֹ לְדִירָתָם וְלִסְמֹךְ בָּזֶה עַל הַפּוֹסְקִים הַמְּקִלִּים בְּכָךְ וּבִתְנַאי שֶׁיִּזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לִנְגֹּעַ אֶחָד בַּשֵּׁנִי.
לדעת הסמ"ג וסה"ת איסור הושטה מיד ליד הוא בכוס של ברכה כי יש בו צד חיבה אבל בשאר דברים מותר, לעומתם רמב"ן ורשב"א אסרו זאת מטעם שמא יגע בבשרה וכן פסק מרן השו"ע. ופסק בטהרת הבית שבשעת דחק אפשר לסמוך על הסמ"ג וסה"ת בכלי ארוך. ומובא על רש"י שהיה נזהר שלא למסור אפילו מפתח מידו לידה.
ה לִזְרֹק מִיָּדוֹ לְיָדָהּ אוֹ לְהֶפֶךְ יֵשׁ אוֹסְרִים וְיֵשׁ מַתִּירִים וְהַמַּחֲמִיר תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה.
לזרוק מידו לידה אסר המהר"מ מרוטנבורג. ובשו"ת רשב"ץ ומהריק"ש התירו זאת ומרן בשו"ע לא הזכיר זאת לאיסור.
ו בִּבְרִית מִילָה, אִם רוֹצִים הָאָב וְהָאֵם לְהַעֲבִיר אֶת הַתִּינוֹק מִיָּד לְיָד יַעֲשׂוּ זֹאת עַל יְדֵי שִׁמּוּשׁ בִּשְׁתֵּי כָּרִיּוֹת, שֶׁאֶחָד יֹאחַז בַּכָּרִית הַתַּחְתּוֹנָה וְהַשֵּׁנִי יִקַּח אֶת הַתִּינוֹק עִם הַכָּרִית הָעֶלְיוֹנָה, וְהָאַשְׁכְּנַזִּים מַחֲמִירִים בָּזֶה, וּלְמַעֲשֶׂה אַף פַּעַם לֹא רָאִינוּ שֶׁהָאָב לוֹקֵחַ אֶת הַתִּינוֹק מֵאִשְׁתּוֹ, אֶלָּא תָּמִיד הִגִּיעַ אֵלָיו דֶּרֶךְ אָדָם אַחֵר שֶׁהֵבִיא אֶת הַתִּינוֹק מֵעֶזְרַת הַנָּשִׁים.
ז מֻתָּר לָקַחַת תִּינוֹק מִיָּדֶיהָ שֶׁל אִשְׁתּוֹ נִדָּה כְּשֶׁהַתִּינוֹק כְּבָר גָּדוֹל מְעַט וְיוֹדֵעַ לִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ מִידֵי הָאֵם לִידֵי הָאָב.
בשו"ת התשב"ץ התיר זאת מטעם של החי נושא את עצמו, והיות וזו מחלוקת בראשונים שהרי רמב"ם ויראים פסקו להתיר למסור מידו לידה לכן בהצטרפות טעם כל שהוא להקל אפשר להתיר.
ח כָּל מַה שֶּׁאָנוּ מְבָאֲרִים שֶׁאֵין לְהוֹשִׁיט מִיָּדוֹ לְיָדָהּ בִּזְמַן נִדּוּתָהּ בָּרוּר הוּא שֶׁאֵין חִלּוּק בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְגַם הִיא אֲסוּרָה לְהוֹשִׁיט אוֹ לָקַחַת מִיָּדוֹ.
ט אִשָּׁה שֶׁנִּפְטְרָה בִּזְמַן נִדּוּתָהּ, פָּקְעוּ אִסּוּרֵי קְרִיבוֹת וּמֻתָּר לְבַעֲלָהּ לְטַפֵּל בָּהּ לְצָרְכֵי קְבוּרָתָהּ, אֶלָּא שֶׁמֵּחֲמַת צְנִיעוּת טוֹב יוֹתֵר שֶׁיְּטַפְּלוּ בָּהּ נָשִׁים.
כן כתבו בשו"ת שמש צדקה ובשו"ת בית יצחק, ומה שאמרנו שמצד צניעות עדיף שיטפלו בה נשים כתב מרן השו"ע ביו"ד סימן שנ"ב סעיף ג´ "האיש אינו כורך ומקשר את האשה אבל האשה כורכת ומקשרת האיש" ובאר הש"ך הטעם משום הרהור. ונראה נכון מסברא לחלק בדעת מרן ולומר שבאשתו שנפטרה תביר ליביה ונכיס יצריה ואין לחוש לו להרהור באותה שעה.
איסור גילויי חיבה וקרוב דעת
י לֹא יְדַבֵּר עִמָּהּ בְּעִנְיְנֵי תַּשְׁמִישׁ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה, וְכֵן לֹא יִשְׂחֹק וְיָקֵל רֹאשׁ עִמָּהּ בְּאֹפֶן שֶׁיִּגָּרְרוּ לְהִרְהוּרִים וְקֵרוּב דַּעַת. וְהוֹסִיפוּ רַבּוֹתֵינוּ, רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים, גְּדֵרוֹת וּסְיָגִים בְּדָבָר זֶה וְהַפְּרָטִים בָּהֶם מְרֻבִּים, וְאַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו לֵאמֹר אֵיךְ אוּכַל לַעֲמֹד בְּכָל פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת הָאֵלּוּ, כִּי הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ, וְהַמְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט, מִלְּמַטָּה, מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ הַרְבֵּה, מִלְּמַעְלָה. וְאַל יַשִֹיאֲךָ יִצְרְךָ לֵאמֹר כִּי הַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ וְתֹאמַר אֲנִי אֶעֱשֶׂה וְלֹא אֶחֱטָא, כִּי גַּם שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם בֶּן צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, אָמַר אַרְבֶּה וְלֹא אֶחְטָא וּלְבַסּוֹף חָטָא.
יא הַנִּדָּה הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר כָּל הָעֲרָיוֹת, וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לְאִישׁ לְהִתְיַחֵד עִם אִשְׁתּוֹ נִדָּה שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁבָּא עָלֶיהָ פַּעַם אַחַת, וְגַם הִיא עֲתִידָה לִהְיוֹת מֻתֶּרֶת לוֹ לְאַחַר שֶׁתִּסְפֹּר וְתִטְבֹּל, אֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִתְקְפֶנּוּ יִצְרוֹ לָבוֹא לִידֵי עֲבֵרָה.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד´ הלכה א´, גמ´ כתובות ד. שו"ע סימן קצ"ה וכן כתב מרן בב"י שכיון שיש היתר לאיסורו אין יצרו תקפו.
יב צָרִיךְ מְאֹד לְהִשְׁתַּדֵּל לְהִתְרַחֵק מִלָּלוּן בְּבֵית מְאָרְחִים, אִם אֵרוּחַ זֶה יִגְרֹם שֶׁהַבַּעַל וְהָאִשָּׁה הַדָּרִים בּוֹ יִתְבַּיְּשׁוּ מִלִּישֹׁן בְּיַחַד, וַאֲפִלּוּ אִם הָאִשָּׁה נִדָּה בְּאוֹתוֹ זְמַן.
איתא בעירובין סג: "אמר רב כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויים בה, עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה, ואמר רב יוסף אפילו באשתו נידה" וכ"כ תוס´ יבמות סב: או"ז, רוקח והיינו טעמא מפני שהם בושים ממנו.
יג בְּחֻפַּת נִדָּה יִתֵּן הֶחָתָן אֶת הַטַּבַּעַת בְּרֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ שֶׁל הַכַּלָּה וְיִשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהּ, וְהַכַּלָּה תַּמְשִׁיךְ אַחַר כָּךְ אֶת הַטַּבַּעַת לִמְקוֹמָהּ.
באור זרוע (חלק א´ סוף סימן שמ"א) אומר הרב שבחופת נידה יקדשה החתן בעצמו ומקבלת הטבעת מידו שכיון שעדיין לא נתקדשה לו לית לן בה אם יגע בידה, ובשם הרשב"א התבאר שלא אסרו הושטה מיד ליד אלא באשתו נידה מפני שליבו גס בה ובקריבות מועטת איכא לימחש להרגל עבירה מה שאין כן בשאר נשים.
יד מֻתָּר לְאִישׁ וְאִשְׁתּוֹ לִקְרֹא בְּסֵפֶר אֶחָד בִּזְמַן נִדּוּתָהּ, וְאֵין לָחוּשׁ בָּזֶה לְקֵרוּב דַּעַת, רַק שֶׁיִּזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בִּגְדֵיהֶם זֶה בָּזֶה.
טו מֻתָּר לְאִישׁ לָתֵת לְאִשְׁתּוֹ מַתָּנָה בִּזְמַן נִדּוּתָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיִּזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לְהַרְבּוֹת דִּבְרֵי חִבָּה וְאַהֲבָה, שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לְהֶרְגֵּל עֲבֵרָה. וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ אוֹ בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁבְּדָבָר זֶה יִפְרְצוּ אֶת גְּבוּלוֹת הַהֲלָכָה, יִדְחֶה אֶת מַתַּן הַמַּתָּנָה לַזְּמַן הַיּוֹתֵר טוֹב.
כ"כ הכרתי ופלתי שמותר ליתן מתנה לאשתו נידה כי אין איסור בקירוב דעת אלא רק קירוב דעת המביא לידי גילוי ערוה.
עניני אכילה ושתיה
טז אִם אוֹכְלִים אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ נִדָּה עַל שֻׁלְחָן אֶחָד צְרִיכִים הֶכֵּר בֵּינֵיהֶם, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה דָּבָר מֻנָּח עַל הַשֻּׁלְחָן בֵּינֵיהֶם, כְּגוֹן כִּכַּר לֶחֶם שֶׁאֵינָם אוֹכְלִים מִמֶּנּוּ, קַנְקַן, כּוֹס, צְלוֹחִית וְכַדּוֹמֶה, אוֹ שֶׁכָּל אֶחָד יֹאכַל עַל מַפָּה נִפְרֶדֶת, אוֹ שֶׁאִם תָּמִיד יֵשׁ לָהֶם מְקוֹמוֹת קְבוּעִים, עַכְשָׁו יְשַׁנּוּ אֶת מְקוֹמָם.
וְכֵן לֹא יֹאכְלוּ מִצַּלַּחַת אַחַת אוֹ קְעָרָה אַחַת, אֶלָּא יִטְּלוּ מַה שֶּׁיִּרְצוּ מֵהַקְּעָרָה הַמֶּרְכָּזִית וְיָשִׂימוּ לִפְנֵיהֶם.
במשנה שבת יא. "לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה". ופירש"י "וכל שכן טהור עם הזבה" וכ"כ הראב"ד ורב אחאי גאון, רמב"ן ורשב"א. ולדעת הרמב"ם ועוד ראשונים כל האיסור הוא כשאוכלים בקערה אחת. והם רש"י, מחזור ויטרי, רבי ישעיה מיטרני, רא"ש, ראבי"ה ואו"ז. ומרן השו"ע פסק בסימן קצ"ה סעיף ג´ "לא יאכל עימה על השולחן אלא אם כן יש איזה שינוי, שיהא שם דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה, לחם או קנקן או שיאכל כל אחד במפה שלו".
יז כָּל זֶה כְּשֶׁאוֹכְלִים בְּנֵי הַזּוּג לְבַדָּם, אֲבָל אִם מְסֻבִּין אֶל הַשֻּׁלְחָן אֲנָשִׁים נוֹסָפִים אוֹ אֲפִלּוּ בְּנֵי הַבַּיִת, אֵינָם צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת הֶכֵּר.
יח וְכֵן אִם אוֹכְלִים עַל שֻׁלְחָן גָּדוֹל וְיוֹשְׁבִים רָחוֹק זֶה מִזֶּה, יְכוֹלִים לֶאֱכֹל בְּלֹא לַעֲשׂוֹת שׁוּם הֶכֵּר בֵּינֵיהֶם.
כתבו מהריק´"ש והרא"ה שאם ישנם עוד מסובין אין צורך בהיכר. והרא"ה הוסיף שהיכר הוא דוקא כשיושבים סמוכים, ויוצא מזה שבשולחן גדול ושניהם אינם יושבים סמוכים מותר להם לאכול יחד בלא שיעשו היכר בינהם, אע"פ שאין מסובין נוספים.