אור ברסלב
נשואין ואישות הלכות נשואין ואישות › פרק כ"ה - הלכות גרושין וכיצד כותב ונותן הגט

נשואין ואישות

הלכות נשואין ואישות · פרק כ"ה - הלכות גרושין וכיצד כותב ונותן הגט

פרק כ"ד הלכות כתבות - דיני ממונות שבין איש לאשתו

מצות עשה מן התורה

א מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁיְּגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ אִם לֹא מָצְאָה חֵן בְּעֵינָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב דברים כ"ד א´ "וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ". וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב מלאכי ב´ ט"ז "כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח", וּדְרָשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ אִם שְׂנֵאתָהּ שַׁלַּח אוֹתָהּ בְּגֵט, וְאִם הִיא אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה אֵינוֹ מְגָרְשָׁהּ אֶלָּא אִם כֵּן רָאָה בָּהּ הִתְנַהֲגוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כִּעוּר בְּעִנְיְנֵי צְנִיעוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק כ"ד סְעִיפִים ק"ט ק"י, אוֹ דָּבָר מְגֻנֶּה אַחֵר שֶׁגּוֹרֵם לוֹ לְשָׂנְאָהּ. אוּלָם אִם מְגָרְשָׁהּ רַק מִשּׁוּם שֶׁמָּצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בַּגֵּרוּשִׁין, אֲפִלּוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת.

בגמרא גיטין צ. "מתניתין, בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר "כי מצא בה ערות דבר". ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר "כי מצא בה ערות דבר". רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו". ונפסקה הלכה כבית הלל שדרשו את הפסוק "כי מצא בה ערות דבר" או ערוה או דבר אחר ואפילו הקדיחה תבשילו. וכל זה בזיווג ראשון שאם הוא בזיווג שני יכול לגרשה אפילו משום שמצא אחרת נאה הימנה. ומה שדרשו רבותינו בגמרא גיטין צ: "אמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר מלאכי ב´ י"ג י"ד "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה´, בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם, ואמרתם על מה, כי ה´ העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך", וכן "כי שַנֵא שַלַח" אמר רבי יוחנן שנאוי המשלח, כל אלו מדבר באשתו ראשונה שמגרשה בלא סבה מספקת ובניגוד לרצונה, שאם הוא מטעם שהקדיחה תבשילו, או אפילו בלא זה אם גם היא רוצה בגרושין אין מזבח מוריד דמעות.

אין גרושין אלא ע"י כתיבת ונתינת גט

ב גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁלֹּא תְּהֵא הָאִשָּׁה מְגֹרֶשֶׁת מִבַּעֲלָהּ עַל יְדֵי שֶׁיִּפָּרְדוּ זֶה מִזּוֹ בִּסְתָם, שֶׁיֹּאמַר לָהּ לְכִי מִמֶּנִּי, אוֹ שֶׁתֹּאמַר הִיא הֲרֵינִי הוֹלֶכֶת מִמְּךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁנַּעֲשֶׂה הַדָּבָר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֶלָּא, שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ גֵּט פִּטּוּרִין שֶׁבּוֹ מְפֹרָשִׁים שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, וְיִהְיֶה כָּתוּב שָׁם שֶׁמְּגָרְשָׁהּ, וְשֶׁאֵין לוֹ יוֹתֵר שׁוּם זְכוּת וּרְשׁוּת בָּהּ, וּמֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לְמִי שֶׁתֶּחְפַּץ. וּפְרָטֵי כְּתִיבַת וּנְתִינַת הַגֵּט מְרֻבִּים וַחֲשׁוּבִים, וְאִם הֶחְסִיר אֶחָד מֵהֶם הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל וְאֵין אוֹתָהּ אִשָּׁה מְגֹרֶשֶׁת, וְאִם הָלְכָה וְנִשְּׂאָה לְאִישׁ אַחֵר אֵין קִדּוּשָׁיו תּוֹפְסִים בָּהּ, שֶׁהֲרֵי הִיא עֲדַיִן אֵשֶׁת הָרִאשׁוֹן, וּבָנֶיהָ מִן הַשֵּׁנִי הֲרֵי הֵם מַמְזֵרִים. אֶלָּא צְרִיכָה לַחֲזֹר וּלְקַבֵּל גֵּט מִן הָרִאשׁוֹן כַּדָּת, וּמִשּׁוּם קְנָס צְרִיכָה לְקַבֵּל גֵּט גַּם מִן הַשֵּׁנִי, וְרַק אָז מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא בַּשֵּׁנִית.

הפסוקים המדברים בענין זה

ג הַרְבֵּה הֲלָכוֹת לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִן הַפָּסוּק בדברים כ"ד א´ "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ, וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ":

* "אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו", מְלַמֵּד שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּגָרֵשׁ לִרְצוֹנוֹ, שֶׁלֹּא יִכְפּוּ עָלָיו לְגָרְשָׁהּ.

* "וְכָתַב", צָרִיךְ לְגָרְשָׁהּ עַל יְדֵי שֶׁיִּכְתֹּב גֵּט, שֶׁאֵין הָאֲמִירָה בַּפֶּה מַסְפִּיקָה בָּזֶה.

* "לָהּ", צְרִיכָה כְּתִיבַת הַגֵּט לִהְיוֹת מְיֻחֶדֶת לְשֵׁם אוֹתָהּ אִשָּׁה.

* "סֵפֶר כְּרִיתוּת", שֶׁכָּתוּב בַּגֵּט שֶׁנִּכְרַת קֶשֶׁר הַנִּשּׂוּאִין שֶׁבֵּינֵיהֶם.

* "וְנָתַן בְּיָדָהּ", אֵין הַכְּתִיבָה לְבַדָּהּ מַסְפֶּקֶת אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן הַבַּעַל אֶת הַגֵּט בְּיַד הָאִשָּׁה.

* "וְשִׁלְּחָהּ", שֶׁיִּכְתֹּב בַּגֵּט שֶׁהִיא מְשֻׁלַּחַת מִמֶּנּוּ וְלֹא יִכְתֹּב שֶׁהוּא מְשֻׁלָּח מִמֶּנָּה.

* "מִבֵּיתוֹ", צְרִיכָה הִיא לְאַחַר מַתַּן הַגֵּט שֶׁלֹּא לָגוּר עִמּוֹ בְּאוֹתוֹ בַּיִת, שֶׁהֲרֵי אִם יִתְיַחֲדוּ שׁוּב לְאַחַר מַתַּן הַגֵּט יֵשׁ כָּאן חֲשָׁשׁ לְקִדּוּשִׁין נוֹסָפִים.

* וּמִסְּמִיכוּת הַמִּלִּים "וְכָתַב" "וְנָתַן" נִלְמָד שֶׁצָּרִיךְ קֹדֶם לַחְתֹּךְ אֶת הַגֵּט לְמִדָּתוֹ הָרְצוּיָה וּלְנַתְּקוֹ מִדָּבָר שֶׁמְּחֻבָּר אֵלָיו וְרַק אַחַר כָּךְ לְכָתְבוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קְצִיצַת וַחֲתִיכַת הַגֵּט מַפְסֶקֶת בֵּין הַכְּתִיבָה לַנְּתִינָה.

* "עֶרְוַת דָּבָר" נִלְמָד בִּגְזֵרָה שָׁוָה לְ"עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר", דָּבָר-דָּבָר בִּגְזֵרָה שָׁוָה מְלַמֵּד שֶׁכְּתִיבַת וּנְתִינַת הַגֵּט מֻכְרַחַת שֶׁתִּהְיֶה בְּעֵדִים.

* וּמִסְּמִיכוּת הַמִּלִּים "סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ" נִלְמָד שֶׁמֻּכְרָח הוּא לִתְּנוֹ לְיָדָהּ בְּתוֹרַת גֵּט, שֶׁכְּשֶׁנּוֹתְנוֹ בְּיָדָהּ יֹאמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ.

* וְהוֹסִיפוּ חֲכָמִים וְתִקְּנוּ שֶׁיִּכְתֹּב בַּגֵּט זְמַן וּמְקוֹם הַנְּתִינָה, וְשֶׁיַּחְתְּמוּ הָעֵדִים בִּשְׁמוֹתֵיהֶם הַמְּלֵאִים בַּגֵּט, וְאִם נֶחֶסְרוּ אֵלּוּ מִן הַגֵּט הֲרֵי הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם.

וְעַתָּה בַּסְּעִיפִים הַבָּאִים נָבוֹא לְבָאֵר הֲלָכוֹת אֵלּוּ, וַהֲלָכוֹת נוֹסָפוֹת שֶׁמְּקוֹרָן בְּדִבְרֵי הַפּוֹסְקִים הַנִּצְרָכוֹת לִכְתִיבַת וּנְתִינַת הַגֵּט, עַד שֶׁיִּתְבָּאֵר לָנוּ אֶל נָכוֹן סֵדֶר גֵּרוּשִׁין עַל פִּי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה.

מה בין גט בטל לגט פסול

ד בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים שֶׁהַגֵּט פָּסוּל הֲרֵי הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁמִּן הַתּוֹרָה כָּשֵׁר הוּא, אֶלָּא שֶׁעָמְדוּ חֲכָמִים וְגָזְרוּ בּוֹ לְפָסְלוֹ, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר שֶׁהַגֵּט בָּטֵל הוּא, הֲרֵי בָּטֵל הוּא מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין הַהֶבְדֵּל בָּזֶה מִלּוּלִי בִּלְבַד אֶלָּא הוּא מָקוֹר לְכַמָּה וְכַמָּה שִׁנּוּיִים בַּדִּין, וּבְעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּאֲרוּ הַדְּבָרִים בַּהֶמְשֵׁךְ.

רמב"ם הלכות גרושין פרק ב´ הלכה ז´ וכן לכל אורך הלכות גיטין בגמרא ובפוסקים, גט פסול פוסל לכהונה ותפסו בה קידושי שני וצריכה גט משניהם מה שאין כן גט בטל שלא תפסו כלל קידושי שני ואינו פוסל בכהונה.

איסור גט מעושה

ה מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בַּפָּסוּק "וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו" לִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁגֵּט הַמְעֻשֶּׂה, שֶׁהֻכְרַח הַבַּעַל לִתְּנוֹ וְהָיָה אָנוּס בַּדָּבָר, הֲרֵי הוּא גֵּט בָּטֵל, וְיֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה חִלּוּקֵי דִּינִים, בֵּין אִם הָיָה הַבַּעַל חַיָּב מִן הַדִּין לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהוּא מֵאֵלּוּ שֶׁכָּתוּב בָּהֶם שֶׁכּוֹפִין אוֹתָם לְגָרֵשׁ, אוֹ שֶׁהֻכְרַח לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בְּלֹא שֶׁמְּצֻוִּים בֵּית הַדִּין לְהַכְרִיחוֹ עַל כָּךְ, וְכֵן יֵשׁ בָּזֶה חִלּוּק אִם אֲנָסוּהוּ בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַכָּאָה וְכַדּוֹמֶה אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה אֹנֶס זֶה עַל יְדֵי גּוֹיִים שֶׁלֹּא בְּצִוּוּי בֵּית הַדִּין.

בגמרא גיטין פח: "מתניתין, גט מעושה בישראל כשר, ובעובדי כוכבים פסול, ובעובדי כוכבים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך וכשר. גמ´ אמר רב נחמן אמר שמואל גט המעושה בישראל כדין כשר, שלא כדין פסול ופוסל, ובעובדי כוכבים כדין פסול ופוסל, שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו".

באלו אופנים כופין על הגט

ו בַּעַל שֶׁהָיָה דִּינוֹ שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, כְּגוֹן שֶׁזִּנְּתָה אִשְׁתּוֹ וְיֵשׁ שְׁנֵי עֵדִים בַּדָּבָר, אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָדוּר עִם אִשְׁתּוֹ מֵחֲמַת סַכָּנַת נְפָשׁוֹת שֶׁרוֹדְפִים אַחֲרָיו שָׁם, אוֹ שֶׁטּוֹעֶנֶת שֶׁאֵינוֹ מוֹלִיד וַעֲדַיִן אֵין לָהּ בֵּן שֶׁיִּסְעֲדֶנָּה, אוֹ שֶׁמּוֹרֶדֶת בּוֹ בְּטַעֲנַת מָאוּס עָלַי וּמְבָרֶרֶת טַעֲנָתָהּ, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּרַת אֲנָשִׁים לָבוֹא עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁהוּא טוֹעֵן אֵינִי זָן וְאֵינִי מְפַרְנֵס וְרוֹצָה הִיא בַּגֵּרוּשִׁין, אוֹ שֶׁמּוֹרֵד הוּא מִלְּשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ, אוֹ שֶׁהָיָה כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא גְּרוּשָׁה, זוֹנָה אוֹ חֲלָלָה, וְכֵן כָּל מִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה וַאֲסוּרָה הִיא עָלָיו אֲפִלּוּ רַק מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כָּל אֵלּוּ, אִם הֻכּוּ בְּבֵית דִּין עַד שֶׁנִּתְרַצּוּ לִתֵּן גֵּט הֲרֵי הַגֵּט כָּשֵׁר, וַאֲפִלּוּ שָׂכְרוּ בְּבֵית הַדִּין לְצֹרֶךְ זֶה גּוֹיִים שֶׁיַּכּוּהוּ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, אוֹ שֶׁהֻשְׁלַךְ לְבֵית הַכֶּלֶא עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה לִתֵּן גֵּט, הֱיוֹת וּמִן הַדִּין יֵשׁ לִכְפּוֹתוֹ עַל כָּךְ, וְנֶעֶשְׂתָה הַכְּפִיָּה עַל יְדֵי בֵּית דִּין וּשְׁלוּחָיו, הֲרֵי הַגֵּט כָּשֵׁר, זוֹ דַּעַת רִי"ף, רַשִּׁ"י, רַמְבַּ"ם, וּמָרָן בִּסְתָם, וּבְשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל כָּתַב מָרָן בְּשו"ע שֶׁאֵין כּוֹפִין רַק לְאֵלּוּ הַמֻּזְכָּרִים בַּגְּמָרָא שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, כְּגוֹן הַנּוֹשֵׂא בַּעֲבֵרָה אוֹ הָאוֹמֵר אֵינִי זָן וְאֵינִי מְפַרְנֵס, וְכֵן דַּעַת רַבֵּנוּ תַּם וְהָרֹא"שׁ, וְכָתַב שָׁם הָרְמָ"א בַּהַגָּהָה לְהַחְמִיר וּלְהַנְהִיג הַרְחָקַת רַבֵּנוּ תַּם וְלֹא לִכְפּוֹת מַמָּשׁ, וְהַדָּבָר צָרִיךְ עִיּוּן מִטַּעַם שֶׁנִּרְאֶה שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה הַרְחָקָה דְּרַבֵּנוּ תַּם אֵינָהּ מַתְאִימָה לְהַשִּׂיג אֶת מַטְּרָתָהּ.

וכך כתב הרמב"ם בהלכות גרושין פרק ב´ הלכה כ´ להסביר מדוע הגט כשר אף על פי שהבעל היה אנוס לתנו "ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל, שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה, כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא זה שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו". והרשב"ם נתן טעם להכשר כפיה זו שמשום מצוה לשמוע דברי חכמים גמר בלבו לגרשה.

מה שאמרנו שאם זנתה ויש עדים לדבר כופין אותו לגרש, כך פסק מרן השו"ע אבע"ז סימן קט"ו ח´, ובאינו יכול לדור עם אשתו מחמת סכנת נפשות סימן קנ"ד ט´, ובאינו מוליד סימן קנ"ד ו´, ובאין לו גבורת אנשים סימן קנ"ד ז´, וכן כל הסימן, ולענין כפיית כהן לגרש אם נשא אשה האסורה לו הרי הוא בסימן ו´ סעיף א´. וראה עוד בבאורים לסעיף ט´. ולענין החשש לדברי רבנו תם בכפיית הגט כתב הרב ביביע אומר חלק שמיני אבע"ז סימן כ"ה כדרכו בקודש ביד רחבה. ולענין חסרון בכח גברא שטוען האיש שתלך האשה לרופא שתוציא בתוליה בכלי, העלה בשו"ת יביע אומר חלק עשירי אבע"ז סימן כ"ח שאם אינה רוצה אי אפשר להכריחה לכך ויוציא ויתן כתובה.

עוד יש להוסיף דעת הרמב"ם והרבה מן הפוסקים ראשונים ואחרונים שמורדת הבאה בטענת מאיס עלי כופין בעלה לגרשה. ומתבארים הדברים באורך בשו"ת יביע אומר חלק שלישי אבע"ז סימן י"ח.

כפיה לגט ע"י גויים

ז אִם הוּא מֵאֵלּוּ שֶׁבֵּית דִּין מְצֻוִּים לִכְפּוֹת אוֹתָם לְגָרֵשׁ, אוּלָם לֹא נֶעֶשְׂתָה כְּפִיָּה זוֹ עַל יְדֵי בֵּית הַדִּין אוֹ שְׁלוּחָיו אֶלָּא עַל יְדֵי גּוֹיִים אוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא כַּדִּין, עַל דַּעַת עַצְמָם, וְנִתְרַצָּה הַבַּעַל לִתֵּן גֵּט, הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל, וּצְרִיכָה גֵּט נוֹסָף שֶׁיִּהְיֶה בָּאֹפֶן הַכָּשֵׁר, וְאִם מֵת בַּעֲלָהּ לִפְנֵי שֶׁקִּבְּלָה מִמֶּנּוּ אֶת הַגֵּט הַכָּשֵׁר, בְּכָל זֹאת נֶאֶסְרָה לִנָּשֵׂא לְכֹהֵן מֵחֵמַת הַגֵּט הַפָּסוּל שֶׁקִּבְּלָה.

מקור הדין בגמרא גיטין פח: שהבאנו בבאורים לסעיף ה´, ולענין גט פסול שפוסל לכהונה הרי הוא בסימן ו´ סעיף א´ שאפילו ריח הגט פוסל לכהונה, קל וחומר גט שכשר מדאורייתא ופסול מדרבנן.

אם כפאוהו בית דין או גויים לתת גט כשאינו חייב בכך

ח הָיְתָה הָאִשָּׁה רוֹצָה בַּגֵּרוּשִׁין וְאֵין הַבַּעַל מִתְרַצֶּה לִתֵּן גֵּט, וְאֵין הוּא מֵאֵלּוּ שֶׁכּוֹפִין אוֹתָם לִתֵּן גֵּט, שֶׁהִזְכַּרְנוּם לְעֵיל בִּסְעִיף ו´, אִם כָּפוּהוּ בֵּית דִּין לִתֵּן הֲרֵי הַגֵּט פָּסוּל, וְאִם כָּפוּהוּ אֲחֵרִים לְכָךְ הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל, וְאִם מֵת הַבַּעַל לִפְנֵי שֶׁנָּתַן גֵּט כָּשֵׁר, אִם הָיָה הַגֵּט שֶׁקִּבְּלָה פָּסוּל הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה מִלִּנָּשֵׂא עַתָּה לְכֹהֵן, וְאִם הָיָה הַגֵּט בָּטֵל הֲרֵי דִּינָהּ לְעִנְיָן זֶה כְּאַלְמָנָה וּמֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לְכֹהֵן.

מה נחשב כפיה לענין זה

ט וּמַה נֶּחְשָׁב אֹנֶס לְעִנְיָן זֶה, אִם הִכּוּהוּ עַד שֶׁאָמַר רוֹצֶה אֲנִי הֲרֵי זֶה אֹנֶס, וְכֵן אִם הֻשְׁלַךְ לַכֶּלֶא עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה. אֲבָל אִם גָּזְלוּ מִמֶּנּוּ מָמוֹן וְהוֹדִיעוּהוּ שֶׁיְּקַבְּלוֹ חֲזָרָה רַק לְאַחַר שֶׁיִּתֵּן גֵּט, אוֹ קָנְסוּ אוֹתוֹ מָמוֹן, אוֹ שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ קְנַס מָמוֹן אִם לֹא יְגָרֵשׁ, כָּל אֵלּוּ יֵשׁ בָּהֶם מַחֲלֹקֶת הַפּוֹסְקִים אִם נֶחְשָׁבִים לְאֹנֶס, וְיֵשׁ לְהַחְמִיר בְּכָל אֵלּוּ מִשּׁוּם חֻמְרַת עֲרָיוֹת, וַאֲפִלּוּ רַק מְאַיְּמִים וּמַפְחִידִים אוֹתוֹ בְּאֹנֶס מָמוֹן אוֹ הַכָּאוֹת, אִם בְּיָדָם לְמַמֵּשׁ אֶת הָאִיּוּם יֵשׁ לְהַחְשִׁיב זֹאת כְּאֹנֶס, וַאֲפִלּוּ אִם נִשְׁבַּע לְגָרֵשׁ יֵשׁ לוֹ לְהַתִּיר שְׁבוּעָתוֹ לִפְנֵי שֶׁיִּתֵּן גֵּט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה אָנוּס מֵחֵמַת הַשְּׁבוּעָה, אוּלָם, אִם הִבְטִיחוּהוּ מָמוֹן עַל מְנָת שֶׁיְּגָרֵשׁ אֵין זֶה נֶחְשָׁב אֹנֶס, וַאֲפִלּוּ אִם לְאַחַר מַתַּן הַגֵּט לֹא מִלְּאוּ הַבְטָחָתָם הַגֵּט כָּשֵׁר, וְאִם יִרְצֶה הַבַּעַל יִתְבְּעֵם לְדִין בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת.

מי כותב את הגט

י מִי כּוֹתֵב אֶת הַגֵּט, מִן הַדִּין הַבַּעַל הוּא זֶה שֶׁצָּרִיךְ לִכְתֹּב אֶת הַגֵּט לְאִשְׁתּוֹ, אוּלָם מִכֹּרַח הַמְּצִיאוּת, שֶׁאֵין רֹב הַבְּעָלִים בְּקִיאִים וּרְאוּיִים לְכָךְ, נִזְקָקִים אָנוּ לַכְּלָל הָאוֹמֵר שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, וּמְמַנֶּה הַבַּעַל אֶת הַסּוֹפֵר, שֶׁיּוּעַד לְכָךְ מִטַּעַם בֵּית הַדִּין לִהְיוֹת שְׁלוּחוֹ לִכְתֹּב אֶת הַגֵּט, וְעוֹד לִפְנֵי הַכְּתִיבָה מַקְנֶה הַסּוֹפֵר לַבַּעַל אֶת הַנְּיָר, הַדְּיוֹ וּכְלֵי הַכְּתִיבָה עַל מְנָת שֶׁיִּהְיֶה הַגֵּט שַׁיָּךְ לַבַּעַל, וְקוֹנֶה אוֹתָם הַבַּעַל בְּהַגְבָּהָה שֶׁעוֹשֶׂה בָּהֶם.

אִם לֹא הִקְנָה הַסּוֹפֵר אֶת כְּלֵי הַכְּתִיבָה לַבַּעַל אוֹ לָעֵדִים, רְאֵה בַּבֵּאוּרִים.

בגמרא גיטין ג: נחלקו רבי מאיר ורבי אלעזר, שלרבי מאיר וכתב לה לשמה אינו מוסב אלא על חתימת העדים שיחתמו לשום גרושי אותה אשה ואין צריך שליחות בגט שימנה הבעל סופר לכתוב במקומו, ואלו לרבי אלעזר וכתב מוסב על כתיבת הגט שיהיה הסופר כותב בציווי הבעל והוא שלוחו בדבר זה ועידי המסירה הם עידי הגט, ולהלכה אנו מחמירים כשניהם שתהא כתיבת הגט בציווי הבעל ולשם גרושי אותה אשה ויחתמו עדים על הגט לשם גרושי אותה אשה וגם ימסר הגט לידה בנוכחות עידי מסירה, ונהגו שיהיו אותם שני עידי חתימה משמשים גם כעדי המסירה. לדעת הרשב"א "וכתב" מוסב על הסופר ואין ציווי הבעל אלא על מנת שתהא כתיבתו לשמה ויש עוד ראשונים המצדדים בשיטה זו ויש חולקים ומצריכים דיני שליחות לסופר שהינו שליח הבעל לכתוב, וזו נפ"מ גם לדין אם האשה עצמה תכתוב את גיטה לשמה שלדעת האומרים ש"כתב" נסוב על הבעל והסופר הינו שליחו, הגט שכתבה האשה בטל הוא וכן דעת הרא"ש, תוספות, טור בשם הרמ"ה וב"ש בסימן קכ"ג ס"ק א´.

יש המצריכים דוקא את הסופר לכתוב בציווי הבעל ולא הבעל עצמו כדי שלא תצא תקלה מכך שלאחר נתינת הגט יוציא עליו הבעל לעז שעשה בכתיבתו דבר הפוסלו.

דין ציווי הבעל לסופר לכתוב הינו במרן השו"ע סימן ק"כ סעיף א´ וברמב"ם בהלכות גרושין פרק ב´ הלכות א´ ב´. בשו"ת יביע אומר פסק בעד שחתם בקולמוס שלו ולא בזה שהקנה הסופר לבעל שהוא גט כשר לכתחילה, וגם הסופר אם לא הקנה את הקולמוס לבעל אין זה פוסל את הגט אלא יקנה הסופר את הגט לבעל לאחר כתיבתו וינתן לכתחילה.

צריך שיאמר הבעל לסופר לכתוב ולעדים לחתום

יא אֵין הַסּוֹפֵר כּוֹתֵב אֶת הַגֵּט וְלֹא הָעֵדִים חוֹתְמִים עַל הַגֵּט אֶלָּא אִם כֵּן שָׁמְעוּ מִן הַבַּעַל שֶׁאָמַר לַסּוֹפֵר: כְּתֹב לִי גֵּט לְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי, וְלָעֵדִים אָמַר: חִתְמוּ לִי בַּגֵּט לְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי. וְגַם הַסּוֹפֵר לִפְנֵי שֶׁכּוֹתֵב אוֹמֵר: הֲרֵינִי כּוֹתֵב גֵּט זֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי לְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי, וְיַתְחִיל לִכְתֹּב בִּפְנֵי הָעֵדִים, וְגַם הָעֵדִים לִפְנֵי שֶׁיַּחְתְּמוּ יֹאמַר כָּל אֶחָד מֵהֶם: הֲרֵינִי חוֹתֵם בַּגֵּט שֶׁל פְּלוֹנִי לְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי. וּצְרִיכִים הָעֵדִים לְהַכִּיר שֶׁזֶּה הַבַּעַל וְזוֹ הָאִשָּׁה, וְאֵינָם רַשָּׁאִים לְמַנּוֹת סוֹפֵר וְעֵדִים אֲחֵרִים שֶׁלֹּא מִנָּה אוֹתָם הַבַּעַל עַל כָּךְ.

כן הוא במרן השו"ע סימן ק"כ סעיפים ג´ ד´, ומקור הדינים בזה הוא גמרא גיטין כד. "מתניתין, כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול...". ובגמרא בבא בתרא קסז. "כותבים גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו... ובלבד שיהא מכירן...". ומה שאמרנו שלא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו, שורש הדבר הינו בגמרא גיטין סו: במחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי ובדף עא: "אמרו לו נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתובו...". ופסקו הרי"ף והרא"ש כרבי יוסי שהגט בטל גם באומר אמרו, והרמב"ם פסק בזה שהינו פסול אמנם קרוב להיות בטל, ומובאים הדברים באריכות בבית יוסף, ואילו כאן, אין המקום להאריך אלא לקצר ולפשט הדברים שבין כך למעשה בבתי הדין הסופר והעדים מזומנים בפני הבעל על מנת שלא להכנס במחלוקת הפוסקים.

הכרת הבעל והאשה בשמותם יכולה להעשות אפילו על ידי עד אחד ואפילו אשה או קרוב וזאת מטעם שהוא דבר העשוי להיגלות. ושמות אבי הבעל ואבי האשה אין צריך להם עדות אלא על פי הבעל והאשה עצמם, ולענין כתיבת הגט וחתימתו לשמה ראה שו"ע סימן קל"א.

אם יכול הבעל לצוות "כתבו ותנו" בכתב

יב וְהָיָה אִם נִמְצָא הַבַּעַל בְּמָקוֹם מְרֻחָק בָּעוֹלָם אֲשֶׁר אֵין שָׁם בֵּית דִּין שֶׁיִּכְתְּבוּ גֵּט בִּשְׁבִילוֹ כְּדֵי שֶׁיִּנָּתֵן לְאִשְׁתּוֹ הַנִּמְצֵאת כָּאן, וְגַם אֵין הַבַּעַל מוּכָן לִטְרֹחַ וְלָבוֹא לְכָאן, הֱיוֹת וְהוּא שְׁעַת דְּחַק וְעִגּוּן יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַפּוֹסְקִים שֶׁהִתִּירוּ שֶׁיְּהֵא מִנּוּי הַסּוֹפְרִים וְהָעֵדִים עַל יְדֵי שֶׁיִּכְתֹּב הַבַּעַל בִּכְתַב יָדוֹ "כִּתְבוּ וּתְנוּ" וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר כֵּן בְּפִיו שֶׁהוּא מְמַנֶּה אֶת הַסּוֹפֵר לִכְתֹּב וְאֶת הָעֵדִים לַחְתֹּם וְכֵן מְמַנֶּה אֶת פְּלוֹנִי לִהְיוֹת שָׁלִיחַ לִתֵּן אֶת הַגֵּט לְיַד אִשְׁתּוֹ, וְיִכְתֹּב הַבַּעַל אֶת הַהַרְשָׁאָה הַזּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים וְיַחְתֹּם עָלֶיהָ, וְהַכֹּל עַל יְדֵי הַנְחָיָה שֶׁל בֵּית הַדִּין שֶׁבְּכָאן, וּכְשֶׁתַּגִּיעַ הַהַרְשָׁאָה לְבֵית הַדִּין יְמַנּוּ סוֹפֵר וְעֵדִים עַל פִּי הַכָּתוּב, וְיִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ גֵּט לָאִשָּׁה.

כך היה מעשה והתירו מרן הרב עובדיה יוסף ובית דינו דאז באופן הנ"ל, ואם אפשר יש לאשר חתימת הבעל והעדים על ידי נוטריון ציבורי או שגרירות או ערכאות כדי שלא נחוש לזיוף, ומובאים הדברים בשו"ת יביע אומר חלק עשירי אבע"ז סימן ל"א.

צריך שיהיה הבעל שפוי בדעתו

יג צָרִיךְ הַבַּעַל לִהְיוֹת שָׁפוּי בְּדַעְתּוֹ מִשָּׁעָה שֶׁמְּצַוֶּה אֶת הַסּוֹפֵר עַל הַכְּתִיבָה וְאֶת הָעֵדִים עַל חֲתִימַת הַגֵּט עַד שֶׁיִּתֵּן הַגֵּט לְיַד הָאִשָּׁה, וְלָכֵן אִם הוּא חוֹלֶה בְּנַפְשׁוֹ וּלְעִתִּים בָּרִיא, צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן אֶת הַגֵּט בְּעֵת שֶׁהוּא בָּרִיא וְדַעְתּוֹ צְלוּלָה בְּאֹפֶן שֶׁיּוֹדֵעַ מַה שֶּׁעוֹשֶׂה, וּבוֹדְקִים אוֹתוֹ בֵּית הַדִּין אוֹ שְׁלוּחָיו אִם יוֹדֵעַ שֶׁמְּמַנֶּה אֶת הַסּוֹפֵר לִכְתֹּב, וְשֶׁהִנּוֹ נוֹתֵן גֵּט, וְשֶׁעַל יְדֵי כָּךְ נִפְרָד מֵאִשְׁתּוֹ וּמִתְבַּטֵּל קֶשֶׁר הַנִּשּׂוּאִין, וְאִם יוֹדֵעַ מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הֲרֵי הַגֵּט כָּשֵׁר.

סימן קכ"א במרן השו"ע על פי דברי הגמרא גיטין סז: ונחלקו שם ריש לקיש ורבי יוחנן בציוה לכותבו כשהוא בריא ואחר כך נשתבש ונפסקה הלכה כרבי יוחנן וכן הוא בשו"ע סימן קכ"א סעיף ב´, וברמב"ם הלכות גרושין פרק ב´ הלכה ט"ו, וזאת לשונו "אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואחר כך נבעת ממתינים לו עד שיבריא וכותבים ונותנים לה ואין צריך לחזור ולהימלך בו אחר שהבריא, ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול", והוא פסול מדרבנן כדי שלא יאמרו שוטה מגרש. ולדעת הטור, הרא"ש וריא"ז הריהו גט בטל מדאורייתא מטעם שנתבטלה השליחות בעת שנשתטה, ויש פוסקים המחלקים בין חולי שבידנו לרפאותו שאז הגט פסול לחולי שאין בידנו לרפאותו שאז הגט בטל, כך חילק מרן השו"ע בסעיף ב´, ויש שאינם מחלקים בכך.

מי כשר לכתיבת הגט

יד כְּבָר בֵּאַרְנוּ בִּסְעִיף י´ שֶׁנַּעֲשֶׂה הַסּוֹפֵר שְׁלִיחַ הַבַּעַל לִכְתִיבַת הַגֵּט, וּמִי כָּשֵׁר לִשְׁלִיחוּת זוֹ, הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִכְתֹּב אֶת הַגֵּט חוּץ מֵחֲמִשָּׁה וְהֵם גּוֹי, עֶבֶד, חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, וִיהוּדִי מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא דִּינוֹ בָּזֶה כְּגוֹי, וְאִם כְּתָבוֹ אֶחָד מֵאֵלּוּ, הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל, אֶלָּא אִם כֵּן שִׁיֵּר אֶת מְקוֹם הַתֹּרֶף וְהוּא עִקַּר הַגֵּט שֶׁהֵם שְׁמוֹת הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה, וְהַזְּמַן וּמַה שֶּׁכָּתוּב בּוֹ "הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם", זֶה הַתֹּרֶף אִם כְּתָבוֹ אַחַר כָּךְ שָׁלִיחַ כָּשֵׁר הֲרֵי הַגֵּט כָּשֵׁר, וְיֵשׁ פּוֹסְלִים.

בגמרא גיטין כב: "מתניתין, הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש, שוטה וקטן, האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו, גמ´ והא לאו בני דעה נינהו, אמר רב הונא והוא שהיה גדול עומד על גביו... ואיבעית אימא הני מתניתין מני, רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי, ורב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף". ונחלקו הראשונים בבאור דעתם של רב הונא ורב יהודה באלו תנאים מכשירים הם כתיבת חרש שוטה וקטן, והובאו להלכה שתי דעות בזה בשו"ע, האחת דברי מרן השו"ע בסימן קכ"ג סעיף ג´ וזו לשונו "כתב הגט אחד מאלו החמישה אינו גט אף על פי שחתמו בו עדים כשרים ונמסר לה בכשרים, במה דברים אמורים בשכתב התורף, אבל אם לא כתב אלא הטופס והניח מקום התורף... וכתבו הפקח הגדול הישראלי לשמו הרי זה גט כשר", ולמד זאת מרן השו"ע מדין הטופס שנכתב במחובר או שלא לשמה כשר בדעבד ובלבד שנעשה התורף כראוי, ורמ"א הגיה שם וי"א דאפילו בכהאי גוונא פסול מדרבנן והוא מדברי הטור בשם ר"י וכן כתבו התוספות כב: בשמו וכן הביאו הרא"ש. ומרן השו"ע כתב כאמור כרמב"ם בפרק ג´ בהלכות ט"ו עד י"ח.

על מה נכתב הגט

טו נָהֲגוּ לִכְתֹּב אֶת הַגֵּט עַל נְיָר חָלָק שֶׁעַל גַּבָּיו נַעֲשֶׂה שִׂרְטוּט שׁוּרוֹת שֶׁלֹּא בְּצֶבַע כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַכְּתָב מְיֻשָּׁר, וְנָהֲגוּ לַעֲשׂוֹתוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שׁוּרוֹת כְּמִנְיַן גֵּט, כְּשֶׁבַּשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה כּוֹתְבִים כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, וּמוֹשְׁכִים אֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת כְּדֵי שֶׁיְּמַלְּאוּ שׁוּרָה שְׁלֵמָה, וְהָעֵדִים חוֹתְמִים מִתַּחַת לַגֵּט.

במה נכתב הגט

טז נָהֲגוּ לִכְתֹּב אֶת הַגֵּט בִּכְלֵי כְּתִיבָה קוּלְמוּס וּדְיוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים בִּכְתִיבַת סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, וּבְצוּרַת הָאוֹתִיּוֹת הָאַשּׁוּרִית הַנִּצְרֶכֶת לִכְתִיבָתָם, אֶלָּא שֶׁלְּעִנְיַן גִּטִּין כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים שׁוּרָה אֲרֻכָּה שֶׁל דִּקְדּוּקִים בְּאֵילוּ מִלִּים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ וְאֵיךְ לְכָתְבָן בָּאֹפֶן הַבָּרוּר בְּיוֹתֵר, וְשֶׁלֹּא יִדְמוּ לְמִלִּים אֲחֵרוֹת בַּעֲלוֹת מַשְׁמָעוּת שׁוֹנָה, וּמְעַט מִן הַדִּקְדּוּקִים נַזְכִּיר בַּסְּעִיפִים הַבָּאִים.

דין מוקף גויל בגט

יז נָהֲגוּ לְהַחְמִיר שֶׁיִּהְיוּ הָאוֹתִיּוֹת מֻקָּפוֹת גְּוִיל, וְאִם נִדְבְּקוּ בֵּינֵיהֶן יָכֹל לִגְרֹר הַדִּבּוּק וּלְהַפְרִידָן, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם חָק תּוֹכוֹת שֶׁהֲרֵי אֵין נוֹגֵעַ בְּגוּף הָאוֹת, וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה אֵין לְהַפְרִיד אִם לֹא בִּמְקוֹם הַדְּחַק.

חק תוכות

יח מֵ"ם פְּתוּחָה שֶׁנִּסְתְּמָה אֵינוֹ יָכוֹל לִגְרֹר הַדִּבּוּק מִשּׁוּם חָק תּוֹכוֹת.

אין צורך בעשית תגין לאותיות

יט אֵין צֹרֶךְ בַּעֲשִׂיַּת תָּגִין לָאוֹתִיּוֹת בְּגֵט כְּרִיתוּת.

אורכו יתר על רוחבו

כ נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹתוֹ אָרְכּוֹ יָתֵר עַל רָחְבּוֹ שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה כְּסֵפֶר וּכְאִגֶּרֶת, שֶׁהֲרֵי כּוֹתֵב לָהּ וְדֵן דִּי יִהְוֵי לִיכִי מִנַּאי סֵפֶר תֵּרוּכִין וְאִגֶּרֶת שְׁבוּקִין.

שלא יגע רגל הה´ וק´ בגג האות

כא רַגְלֵי ה´ וְק´ שֶׁנָּגְעוּ בְּגַג הָאוֹת פּוֹסְלִים כְּשֵׁם שֶׁפּוֹסְלִים בִּכְתִיבַת סת"ם. וּרְאֵה עוֹד לְקַמָּן סְעִיף מ"א.

איך יכתוב את היום בגט

כב כְּשֶׁבָּא לִכְתֹּב אֶת הַיּוֹם בַּגֵּט כּוֹתֵב בַּשְּׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת, בָּרְבִיעִי, בַּחֲמִישִׁי מְלֵאִים בִּשְׁנֵי יוּ"דִין. בַּשִּׁשִּׁי חָסֵר יוּ"ד. יוֹם רִאשׁוֹן יִכְתֹּב בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת.

איך יכתוב את הזמן בחודש

כג אִם הוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ כּוֹתֵב בְּיוֹם רִאשׁוֹן לְיֶרַח פְּלוֹנִי, בְּשֵׁנִי לַחֹדֶשׁ יִכְתֹּב בִּשְׁנֵי יָמִים לְחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי, בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים, בְּאַרְבָּעָה יָמִים כֻּלָּם לְשׁוֹן זָכָר, וּמֵעַל עֲשָׂרָה יָמִים יִכְתֹּב בְּאַחַד עָשָׂר יוֹם, בִּשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם, לְשׁוֹן זָכָר, וְיוֹם לְשׁוֹן יָחִיד, וְכֵן בְּעֶשְׂרִים יוֹם, בְּאֶחָד וְעֶשְׂרִים יוֹם, בִּשְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים, בִּשְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים וְכֵן הָלְאָה.

כיצד יכתוב מנין השנים בגט

כד בִּכְתִיבַת הַשָּׁנָה יִכְתֹּב לְשׁוֹן נְקֵבָה, בִּשְׁנַת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, וְכֵן שְׁבַע מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְשֵׁשׁ, שִׁשִּׁים וְשֶׁבַע וכו´... וּבְמִנְיַן הַשָּׁנִים כּוֹתֵב הַמִּנְיָן הַמְרֻבֶּה קֹדֶם, עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה, וּבַיָּמִים כּוֹתֵב הַמִּנְיָן הַמּוּעָט קֹדֶם, אֶחָד וְעֶשְׂרִים יוֹם.

כיצד יכתוב ראש חודש בגט כשחל בשני ימים

כה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל שְׁנֵי יָמִים וּבָא לִכְתֹּב בָּרִאשׁוֹן, כּוֹתֵב בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים לְחֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר, וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ יִכְתֹּב בְּאֶחָד לְיֶרַח אִיָּר.

בגלל מחלוקות שיש בדין זה יש הנמנעים מלכתוב גיטין בראש חודש.

אדר ראשון ואדר שני

כו בְּשָׁנָה מְעֻבֶּרֶת יִכְתֹּב לְיֶרַח אֲדָר רִאשׁוֹן, אוֹ לְיֶרַח אֲדָר שֵׁנִי.

דקדוקים בכתיבת הגט

כז כּוֹתֵב וְדֵן בְּלֹא יוּ"ד שֶׁלֹּא יִקָּרֵא כְּמוֹ דִּין, וְיִכְתֹּב אִגֶּרֶת בְּלֹא יוּ"ד שֶׁלֹּא יִקָּרֵא כְּמוֹ וְאִי גַּרַת, וְיִכְתֹּב דְּתִיהְוִייִין דְּתִיצְבִייִין בִּשְׁלֹשָׁה יוּדִי"ן רְצוּפִין כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרֵא דְּתִיהְוִיַין דְּתִיצְבִיַין שֶׁכְּאִלּוּ פּוֹנֶה לִשְׁתֵּי נָשִׁים.

כח יַאֲרִיךְ מְעַט וָא"ו שֶׁל תֵּרוּכִין וּשְׁבוּקִין וּוָא"ו שְׁנִיָּה שֶׁל וּכְדוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְמוּ לְיוּ"ד וְתִשְׁתַּנֶּה הַמַּשְׁמָעוּת.

וְיִכְתֹּב תִּרוּכִין וְשִׁבוּקִין בְּיוּ"ד אַחַת וּבְלֹא הַיּוֹ"ד הָרִאשׁוֹנָה, אֲבָל מִלַּת פִּיטוּרִין יִכְתְּבֶנָּה בִּשְׁנֵי הַיּוּדִי"ן, וּלְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז יִכְתֹּב פִּטּוּרִין בְּיוּ"ד אַחַת וְיַאֲרִיךְ מְעַט אֶת הַוָּא"ו.

כט לִמְהַךְ*** כּוֹתְבִים חָסֵר יוּ"ד, וּבַהֵ"א שֶׁל לִמְהַךְ*** יִזָּהֵר בְּיוֹתֵר שֶׁלֹּא יַדְבִּיק אֶת רֶגֶל הָאוֹת לְגַגָּהּ, שֶׁלֹּא יִקָּרֵא לִמְחַךְ שֶׁהוּא לְשׁוֹן שְׂחוֹק.

ל לְהִתְּנַסְבָא בְּהֵ"א וְלֹא בְּאָלֶ"ף, וּלְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז יִכְתֹּב אִנַשׁ בְּלֹא יוּ"ד אַחַר הָאָלֶ"ף.

לא וְאִנַשׁ לֹא יִמְחֵא בִּיְדִּיכִי, יִמְחֵא בְּאָלֶ"ף.

לב אִיָּיר כּוֹתְבִים בִּשְׁנֵי יוּדִי"ן לְכַתְּחִלָּה, כִּסְלֵו חָסֵר יוּ"ד.

לג אִם בִּמְקוֹם שֶׁיִּכְתֹּב בְּשְׁנֵים עָשָׂר כָּתַב בְּי"ב, כָּשֵׁר.

לד לַמִּנְיָן שֶׁאָנוּ מֹנִין, לַמִּנְיָן בְּיוּ"ד אַחַת, וּמֹנִין בְּלֹא וָא"ו.

לה דְּיַתְּבָא עַל נָהָר פְּלוֹנִי, דְּיַתְּבָא בְּיוּ"ד אַחַת.

לו בְּמַתָּא פְּלוֹנִית דְּמִתְּקַרְיָא פְּלוֹנִית, בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה.

לז יַתִיכִי בִּשְׁלֹשָׁה יוּדִי"ן, לִיכִי בִּשְׁנֵי יוּדִי"ן, אִנְתַּתִּי בְּלֹא יוּ"ד אַחַר הָאָלֶף, בְּנַפְשִׁיכִי בִּשְׁנֵי יוּדִי"ן, לְהִתְּנַסְבָא בְּלֹא יוּ"ד, בִּיְדִּיכִי בִּשְׁלֹשָׁה יוּדִי"ן.

לח דִּי יִהְוֵי בִּשְׁתֵּי תֵּבוֹת, מִנַּאי בְּלֹא יוּ"ד אַחַר הַמֵּ"ם.

שיכתוב בגט והרי את מותרת לכל אדם

לט צָרִיךְ לִכְתֹּב בַּגֵּט וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, וְיִכְתֹּב וַהֲרֵי עִם וָא"ו, וְאִם לֹא כָּתַב מִשְׁפָּט זֶה בַּגֵּט כָּתַב הָרַמְבַּ"ם שֶׁקָּרוֹב הוּא בְּעֵינָיו שֶׁאִם נִשְּׂאָה תֵּצֵא.

דין פירודים באותיות הגט

מ שִׁי"ן וְעַיִ"ן שֶׁלֹּא הָיוּ הַיּוּדִי"ן נוֹגְעִים בָּהֶם, וְכֵן יוּ"ד שֶׁעַל גַּבֵּי הָאָלֶ"ף וְשֶׁאֲחוֹרֵי אוֹת צָדִי"ק כְּשֶׁאֵינָם נוֹגְעִים בְּגוּף הָאוֹת, אִם תִּינוֹק קוֹרֵא אוֹתָן יָפֶה, אֲפִלּוּ הֵם בְּתֹרֶף הַגֵּט, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר בִּמְקוֹם עִגּוּן.

ראה בשו"ת יביע אומר חלק שישי אבע"ז סימן י"א דקדוקים בכתיבת הגט בענין גט שנשלח מארה"ב שהיו בו כמה וכמה טעויות וכן שם בסימן י"ב.

דין נדבק רגל הה´ לגג

מא אִם נִדְבְּקוּ רַגְלֵי הֵהִי"ן לַגַּג וְתִינוֹק קוֹרְאָם כָּרָאוּי, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר בִּמְקוֹם עִגּוּן אֲפִלּוּ הוּא בַּתֹּרֶף, וְיַפְרִיד בְּסַכִּין.

הוסיף או גרע אות בטופס או בתורף הגט, מה הדין

מב אִם חָסֵר מִטֹּפֶס הַגֵּט אוֹת אוֹ אֲפִלּוּ תֵּבָה אוֹ הוֹסִיף אוֹת שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב, אִם אֵין הָעִנְיָן מִשְׁתַּנֶּה יֵשׁ לְהַכְשִׁיר בְּדִיעֲבַד. וְאִם הָיָה הַחִסָּרוֹן בְּתֹרֶף הַגֵּט, אִם הֶחְסִיר בַּשֵּׁמוֹת אוֹת וְגוֹרֵם הַדָּבָר לְשִׁנּוּי בַּשֵּׁם אֵין לְהַכְשִׁיר, וְכֵן בִּשְׁאָר הַתֹּרֶף אִם לֹא מִשְׁתַּנֶּה הָעִנְיָן מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אוֹ יִתְרוֹן אוֹת יֵשׁ לְהַכְשִׁיר בְּדִיעֲבַד, וְכָאָמוּר לְעֵיל בִּסְעִיף י"ד תֹּרֶף הַגֵּט הֵם שְׁמוֹת הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה הַזְּמַן וּמַה שֶּׁכָּתוּב "וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם".

ראה בשו"ת יביע אומר חלק תשיעי סימן כ"ט שדן בהשמיט הסופר מלת "את" וכתב רק "הרי מותרת לכל אדם" והעלה שם להכשיר את הגט.

חיוב כתיבת הזמן בגט ואם לא נכתב מה הדין

מג תִּקְּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לִכְתֹּב בַּגֵּט אֶת זְמַן כְּתִיבָתוֹ, וְגֵט שֶׁלֹּא נִכְתַּב בּוֹ זְמַן אֵינָהּ רַשָּׁאִית לִנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת אֵינָהּ צְרִיכָה לָצֵאת בְּגֵט מִן הַשֵּׁנִי אֲפִלּוּ עוֹד אֵין לָהּ בָּנִים מִמֶּנּוּ.

נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל לִכְתֹּב בַּגֵּט אֶת הַזְּמַן לִבְרִיאַת הָעוֹלָם.

מקור הדין בגמרא גיטין יז. "אתמר, מפני מה תקנו זמן בגיטין, רבי יוחנן אמר משום בת אחותו, ריש לקיש אמר משום פירות" טעמו של רבי יוחנן משום בת אחותו שאם תזנה וירצה לחפות עליה יאמר שזנתה לאחר מתן הגט, וכתב הריב"ש ולאו דוקא בת אחותו אלא כך הדין בכל הנשים, או משום בת אחותו תקנו זמן בגט לכל הנשים. וטעמו של ריש לקיש משום פירות נכסי מלוג שמזמן הגט אין לבעל פירות ואם לא יהיה זמן בגט ימכור פירות נכסי מלוג ויאמר שמכר לפני מתן הגט.

הרי"ף במסכת גיטין, הרמב"ם בהלכות גרושין פרק א´ הלכה כ"ד, הרא"ש, והרשב"א בגיטין כנ"ל, והטור בסימן קכ"ז פסקו כרבי יוחנן, ואילו הרי"ף בשם יש אומרים שהביאום גם הרשב"א והרא"ש, וספר העיטור במאמר א´ זמן כתבו הלכה כריש לקיש. רבי יוחנן לא סבר כריש לקיש משום שלדעתו יש לבעל פירות עד זמן נתינת הגט, ולריש לקיש לא חיישינן לזנות אשתו מטעם שאינו שכיח.

ולענין אם נשאה בגט בלא זמן נחלקו רב ורבי יוחנן, לרב תצא, ולוי ורבי יוחנן אמרו לא תצא, וכן נפסק להלכה ברמב"ם פרק י´ מהלכות גרושין הלכה ב´, ובשו"ע סימן קכ"ז א´.

(חסר כאן ציור גט ספרדי ואשכנזי)

נהגו לכתוב זמן לבריאת עולם, דקדוק בכתיבת מילת "וכדו"

מד אִם חָסֵר וָא"ו שְׁנִיָּה שֶׁל "וּכְדוֹ" וְכָתַב "וכד" אֵינוֹ פּוֹסֵל מִטַּעַם שֶׁאֵין זֶה גּוֹרֵם לְשִׁנּוּי הָעִנְיָן. וְאִם הֶאֱרִיךְ רֶגֶל הַוָּא"ו הַשֵּׁנִי שֶׁל "וּכְדוֹ" עַד שֶׁנִּרְאֵית כְּנוּ"ן פְּשׁוּטָה אֵין לִתֵּן אֶת הַגֵּט אֶלָּא אִם הוּא שְׁעַת הַדְּחַק, וְאֵין תַּקָּנָה לַדָּבָר עַל יְדֵי שֶׁיִּגְרֹר רֶגֶל הַנּוּן לַעֲשׂוֹתָהּ וָא"ו מִשּׁוּם חָק תּוֹכוֹת, וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר בָּזֶה הֱיוֹת וְהוּא מִן הַטֹּפֶס וְלֹא מִן הַתֹּרֶף, וּמִכָּל מָקוֹם אֶפְשָׁר שֶׁיְּעַבֶּה רֹאשׁ הַוָּא"ו וִיְרֵכָהּ עַד שֶׁתֵּרָאֶה כְּוָא"ו גְּדוֹלָה וְיֻכְשַׁר הַגֵּט.

מובאים הדברים בשו"ת יביע אומר חלק שני אבע"ז סימן י"ד.

ארבעה סוגים של גט מוקדם

מה אַרְבָּעָה סוּגִים שֶׁל גִּטִּין מֻקְדָּמִים מָנוּ חֲכָמִים. הָאֶחָד הוּא כְּשֶׁנִּכְתַּב בּוֹ זְמַן שֶׁהוּא מֻקְדָּם מִזְּמַן כְּתִיבַת הַגֵּט. הַשֵּׁנִי הוּא שֶׁנִּכְתַּב הַזְּמַן וְהַגֵּט בַּיּוֹם וְאִלּוּ חֲתִימַת הָעֵדִים שֶׁהִיא סִיּוּם כְּתִיבַת הַגֵּט נֶעֶשְׂתָה בַּלַּיְלָה שֶׁאַחֲרָיו שֶׁהוּא נֶחְשָׁב לְיוֹם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁנִּכְתַּב הַגֵּט וְנֶחְתַּם בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא הִסְפִּיק לִתְּנוֹ לָהּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וְיוֹצֵא שֶׁהַזְּמַן הַכָּתוּב בַּגֵּט מֻקְדָּם לַנְּתִינָה. וְהָרְבִיעִי גֵּט שֶׁנִּכְתַּב וְנֶחְתַּם וְנִשְׁלַח עַל יְדֵי שָׁלִיחַ לִתְּנוֹ לָאִשָּׁה גַּם הוּא הַזְּמַן הַכָּתוּב בּוֹ מֻקְדָּם לִזְמַן הַנְּתִינָה, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל הַשָּׁלִיחַ לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ יָמִים אוֹ שָׁבוּעוֹת.

בַּסּוּגִים הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי הַגֵּט פָּסוּל מִגְּזֵרַת חֲכָמִים, מִטַּעַם שֶׁמָּא יְחַפֶּה עַל בַּת אֲחוֹתוֹ אוֹ שֶׁמָּא תָּבוֹא הָאִשָּׁה לִטְרֹף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין. אוּלָם, כָּשֵׁר הוּא מִן הַתּוֹרָה, וְלָכֵן אִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר תָּפְסוּ קִדּוּשָׁיו וּצְרִיכָה גֵּט נוֹסָף מִן הָרִאשׁוֹן, וְאִם אֵין הַשֵּׁנִי רוֹצֶה לְקַיְּמָהּ צָרִיךְ לְהוֹצִיאָהּ בְּגֵט וַאֲסוּרָה לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן מִטַּעַם מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ, וְצָרִיךְ גַּם הוּא לִתֵּן לָהּ גֵּט.

הַסּוּג הַשְּׁלִישִׁי בְּדִיעֲבַד אֶפְשָׁר לְתַקְּנוֹ עַל יְדֵי שֶׁיְּמַנֶּה שָׁלִיחַ לְשָׁלְחוֹ לְאִשְׁתּוֹ. וְהַגֵּט הָרְבִיעִי כָּשֵׁר לְכַתְּחִלָּה, שֶׁהֲרֵי מִתְּחִלָּה נִכְתַּב עַל דַּעַת לְשָׁלְחוֹ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, וְהַזְּמַן הָרָאוּי לִכְתֹּב בּוֹ הוּא זְמַן הַכְּתִיבָה וְהַחֲתִימָה וְלֹא זְמַן הַנְּתִינָה.

כל אלו אינם מצוים, ולא נאריך בהסברים, רק נציין שמרן בשו"ע סימן קכ"ז בסעיפים א´-ה´ הביא דינים אלו, וברמב"ם בפרק א´ מהלכות גרושין הלכה כ"ה, ובפרק י´ הלכה ב´, ובפרק ב´ הלכה ב´.

גט מאוחר

מו אִם כָּתַב בַּגֵּט זְמַן שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ, הֲרֵי זֶה גֵּט מְאֻחָר וְכָשֵׁר הוּא לְגָרֵשׁ בּוֹ, אֶלָּא שֶׁאַף אִם יִתְּנוֹ לָהּ עַכְשָׁו לֹא יָחוּלוּ הַגֵּרוּשִׁין אֶלָּא בַּזְּמַן הַכָּתוּב בַּגֵּט, וְיֵשׁ הַפּוֹסְלִים אוֹתוֹ.

כשר הוא לדעת התוספות והראב"ד, ופסול הוא לדעת הרמב"ם, ופסק מרן השו"ע בסימן קכ"ז סעיף ט´ בסתם כהתוספות וראב"ד, וביש אומרים כתב כהרמב"ם, ולא נאריך מטעם שאינו מצוי.

כתיבת המקום בגט

מז עוֹד תִּקְּנוּ חֲכָמִים, שֶׁיִּכָּתֵב בַּגֵּט מְקוֹם עֲמִידַת הָעֵדִים בִּזְמַן הַחֲתִימָה, וְכֵן שֶׁיִּכָּתֵב שֵׁם עִירוֹ שֶׁל הַבַּעַל וְשֵׁם עִירָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה, וְהַגִּטִּין הַמְסֻדָּרִים בְּבָתֵּי הַדִּין שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ הֱיוֹת וּמְזֻמָּנִים הַבַּעַל וְהָאִשָּׁה וְהַסּוֹפֵר וְהָעֵדִים לְמָקוֹם אֶחָד אֵין כּוֹתְבִים בַּגֵּט אֶלָּא אוֹתוֹ מָקוֹם בִּלְבַד.

מקור הדין בגמרא גיטין עט: ויש בדבר זה הרבה מחלוקות בפוסקים אם יש לחוש גם למקום עמידת הסופר או לא, זו דעת הב"ח, ואם שינה מקום העדים י"א הולד ממזר והוא רא"ש בשם הר"ח. וי"א שהולד כשר אבל תצא מבעלה השני וכן דעת טור בשם הרמ"ה. וי"א שלכתחילה לא תנשא ואם נשאת תצא וכן דעת תוספות שם בשם רבנו תם. וי"א שיכולה לינשא אף לכתחילה וכן דעת הרא"ש בדעת רי"ף ורש"י וכן הטור בשמם.

וכן נחלקו הפוסקים במקום דירת הבעל והאשה, שיש המצריכים לכתחילה לכתוב מקום לידתם, דירתם ועמידתם עכשיו, וכן דעת הרשב"א בשו"ת חלק א´ סימן אלף ר"ח, ואלף רכ"ב, ואלף רל"ט. ולדעת הטור בשם הרמ"ה אין לכתוב מקום הלידה מחשש לטעות. ולדעת סמ"ק וכל בו יכתוב מקום עמידתם ולא דירתם מטעם שבגלות אנו מטולטלים ממקום למקום. ולתרומת הדשן יכתוב מקום עמידת האיש. וכן נחלקו בדבר אם כתב ושינה מקומו או מקומה, ואכמ"ל.

אם יש כינוי לשם העיר

מח אִם יֵשׁ עוֹד שֵׁם שֶׁבּוֹ מְכֻנֵּית הָעִיר, כּוֹתֵב בְּמַתָּא פְּלוֹנִית דְּמִתְקַרְיָא פְּלוֹנִית, וְכֵן יִכְתֹּב וְכָל שׁוּם דְּאִית לִי וּלְאַתְרִי.

ובענין שם המקום ראה בשו"ת יביע אומר חלק שמיני אבע"ז סימן כ"ד.

כתיבת שמות האיש והאשה בגט

מט צָרִיךְ לִכְתֹּב בַּגֵּט שֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת, וְצָרִיךְ לְדַקְדֵּק בִּשְׁמוֹתָם הֵיטֵב שֶׁלֹּא יִשְׁגֶּה בִּכְתִיבָתָם בָּאֹפֶן הַנָּכוֹן, שֶׁהֲרֵי אִם שִׁנָּה אֶת שְׁמוֹ אוֹ אֶת שְׁמָהּ וַאֲפִלּוּ שִׁנָּה בְּשֵׁם הַמָּקוֹם, הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל.

אִם הִשְׁמִיט שְׁמוֹת הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה שֶׁלֹּא כְּתָבָם כְּלָל הֲרֵי הַגֵּט פָּסוּל, וְלָכֵן אִם הָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְאַחַר מַתַּן גֵּט כָּזֶה, הֲרֵי הַבָּנִים שֶׁתּוֹלִיד מִן הַשֵּׁנִי מַמְזֵרִים, אִם הָיָה הַגֵּט בָּטֵל הֲרֵי הֵם מַמְזֵרִים מִן הַתּוֹרָה וְאִם הָיָה הַגֵּט פָּסוּל יִהְיוּ מַמְזֵרִים מִדִּבְרֵי חֲכָמִים.

מקור הדין מדברי הגמרא גיטין לד: "מתניתין, בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה, התקין רבן גמליאל הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו אשה פלונית וכל שום שיש לה מפני תיקון העולם". וברמב"ם פרק ג´ מהלכות גרושין הלכה י"ג "מי שהיו לו שני שמות וכן אשה שיש לה שני שמות, כשמגרש כותב שמו ושמה שהן רגילין בו וידועין בו ביותר, ואומר איש פלוני וכל שם שיש לו ואשה פלונית וכל שם שיש לה, ואם כתב חניכתו וחניכתה, כשר". וכן פסק מרן השו"ע סימן קכ"ט סעיפים א´, ג´, י"א.

ונחלקו הראשונים בדבר החיוב לכתוב שמות האיש והאשה בגט אם הוא מן התורה או מדרבנן. שיש מן הראשונים הסוברים שהוא מן התורה שכתוב ספר כריתות מלשון סיפור דברים איך פלוני גרש את פלונית, וכן מטעם שצריך לכתוב את הגט לשמה ואם לא כותב שמם בגט יש חסרון ב"לשמה", וכן דעת הרמב"ן, הר"ן, אור זרוע בשם רבנו שמחה, שלטי הגבורים בשם ריא"ז, ריטב"א בשם איכא מאן דאמר, ובית יוסף לדעת התוספות. ויש סוברים שכתיבת השמות בגט הינה מדברי סופרים ומתקנת רבן גמליאל וכך כתב הרמב"ן בשם יש אומרים, הריטב"א בשם מקצת רבוותא, אחרונים בדעת הרמב"ם וכן מפרש הבית שמואל את דעת מרן השו"ע בסעיף י"א. ויש מן הראשונים שסוברים שאם לא נכתבו שמותם של האיש והאשה בגט הרי הגט כשר מטעם שעידי מסירה כרתי וכן דעת המרדכי בשם רבנו יואל הלוי בתחילת פרק ג´ בגיטין, תוספות רי"ד ועוד.

ומה שכתבנו שאם שינה את שם האיש או האשה הגט בטל מן התורה, כך דעת הרמב"ם שהרי גרע מאשר לא כתבם כלל, ויש מן הראשונים שכתבו שפסול מדרבנן, ואנו הבאנו לשון הרמב"ם משום שכך גם משמע מלשון מרן השו"ע שכתב "אינו גט" ובחסרון השמות כליל כתב "פסול" שהוא כידוע ממה שכתבנו לעיל פסול מדרבנן.

מי שיש לו שם וכינוי, כיצד יכתבו בגט

נ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם וְכִנּוּי, יִכְתְּבוּ לוֹ הַשֵּׁם וּדְמִתְקָרֵי הַכִּנּוּי, וְאִם כָּתַב רַק אֶת הַשֵּׁם אוֹ רַק אֶת הַכִּנּוּי, כָּשֵׁר בְּדִיעֲבַד. וְכֵן אִם כָּתַב אֶת הַכִּנּוּי רִאשׁוֹן וּדְמִתְקָרֵי הַשֵּׁם הָעִקָּרִי כָּשֵׁר בְּדִיעֲבַד, אוּלָם אִם כָּתַב אֶת הַכִּנּוּי בִּלְבַד וְעָלָיו הוֹסִיף "וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ", הֲרֵי הַגֵּט פָּסוּל.

מי שיש לו שני שמות בשני מקומות בכל מקום שם אחר

נא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, וּכְגוֹן שֶׁעוֹמֵד בְּחוּץ לָאָרֶץ וְנִקְרָא שָׁם בְּשֵׁם אֶחָד וְשָׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מְקוֹם מְסִירַת הַגֵּט נִקְרָא הַבַּעַל בְּשֵׁם אַחֵר, שֵׁם מְקוֹם הַנְּתִינָה הוּא הָעִקָּר.

אם יכתוב שמות אבי האיש ואבי האשה

נב אִם לֹא כָּתַב שֵׁם אֲבִי הָאִישׁ וְשֵׁם אָבִיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה כָּשֵׁר, וְנָהֲגוּ לִכְתֹּב שְׁמוֹתָם, אוּלָם אִם טָעָה בִּשְׁמוֹתֵיהֶם פָּסַל אֶת הַגֵּט, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַף עַל פִּי כֵן אִם כְּבָר נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא. וְלָכֵן אִם יֵשׁ סָפֵק בִּשְׁמוֹתֵיהֶם, טוֹב יוֹתֵר שֶׁלֹּא לְכָתְבָם בַּגֵּט כְּלָל, וְשֵׁם אֵם הַבַּעַל וְאֵם הָאִשָּׁה בְּכָל עִנְיָן אֵין צָרִיךְ לְכָתְבָם.

ראה שו"ת יביע אומר חלק תשיעי אבע"ז סימן ל"א, וחלק עשירי סוף סימן ל"ג. מה שכתבנו הוא דעת מרן השו"ע בסימן קכ"ט, ומקור הדין הוא ברשב"א סימן תקנ"ה ובכנסת הגדולה סימן קכ"ט סעיף קטן נ"ט בשם המהרשד"ם אבע"ז סימן רמ"ד, ובאר בשו"ת יבי"א במקומות הנ"ל בשם פוסקים רבים מה חיובו מן התורה ומה מדברי סופרים והיכן הטעות פוסלת את הגט והיכן כשר הוא בדעבד וכן כשיש ספיקות בשם או בכינוי אבי הבעל או האשה.

אם יכתבו חנלה או חנה

נג מִי שֶׁנִּקְרְאָה חַנָּלֶה מִשְּׁעַת לֵדָתָהּ וְנִקְרֵאת בְּפִי כֹּל רַק בְּשֵׁם זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַל שֵׁם זְקֶנְתָּהּ שֶׁנִּקְרְאָה חַנָּה, יִכְתְּבוּ בַּגֵּט חַנָּלֶה בִּלְבַד.

כיצד יכתבו מי שיש לו שני שמות ובפועל נקרא בשם אחד בלבד. ודין שם לועזי

נד מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת וְנִקְרָא רַק בְּאֶחָד מֵהֶם, כְּגוֹן רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, וְאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת בְּיַחַד, כּוֹתְבִים רְאוּבֵן דְּמִתְקָרֵי שִׁמְעוֹן, וְאִם כָּתַב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן יֵשׁ מִי שֶׁפּוֹסֵל. אוּלָם אִם כָּךְ הוּא שְׁמוֹ, כְּגוֹן יוֹסֵף חַיִּים וְנִקְרָא בִּשְׁנֵיהֶם, כָּךְ גַּם כּוֹתְבִים בַּגֵּט.

וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לוֹעֲזִי מִלְּבַד שְׁמוֹ הָעִבְרִי יִכְתְּבוּ גַּם אֶת שְׁמוֹ הַלּוֹעֲזִי בַּגֵּט.

ראה שו"ת יביע אומר חלק שני אבע"ז סימן י"ז.

בשו"ת יבי"א חלק עשירי סימן ל"ב הביא, אברהם חיים שחותם כך ועולה כך לספר תורה אבל נקרא בפי הכל בשם אברהם בלבד, לדעת מרן השו"ע והחיד"א יכתבו בגט אברהם חיים, ולדעת נחפה בכסף ופתחי תשובה יכתבו אברהם חיים דמתקרי אברהם. וכתב הבית מאיר שאם אכן כתבו כך יש לפסול אפילו בדעבד וחלקו על דבריו אלה הרבה אחרונים, ולדעת הרב יצחק אלחנן בשאלה בגט אחר הורה לכתוב שמעון פאלק דמתקרי שמעון ודמתקרי פאלק.

אם נקרא בשמו המלא והמקוצר, כגון אליעזר אלי

נה אִם נִקְרָא גַּם בְּשֵׁם קִצּוּר מִשְּׁמוֹ הַמָּלֵא, כְּגוֹן שֶׁהָיָה שְׁמוֹ אֲבִינֹעַם וְנִקְרָא אָבִי, אֵלִיָּהוּ וְנִקְרָא גַּם אֵלִי, יֵשׁ לִכְתֹּב אֲבִינֹעַם דְּמִתְקָרֵי אָבִי, וְאִם כָּתַב רַק אֲבִינֹעַם, כָּשֵׁר.

בשו"ת יביע אומר חלק עשירי אבע"ז סימן ל"ב כתב, היה השם מלידה אליהו שלום וקוראים לו אלי יכתבו בגט אליהו שלום דמתקרי אלי. ולענין האשה שנקראה בעבר נזהה ונשתקע שם זה לגמרי ועתה נקראת כשם עישא ומיעוט קוראים אותה בשם אליס, יכתבו בגט דמתקריא עישא ודמתקריא אליס כהוראת מהרימ"ט לרמוז במלת דמתקריא שהיה בעבר שם נזהה שעתה אין משתמשים בו כלל.

ובסימן ל"ג כתב אם הרוב קוראים לו ביבאנט ומיעוט קוראים לו חיים כתב מרן בבית יוסף יכתבו ביבאנט דמתקרי חיים וחזר בו מרן בשולחן ערוך כתב שצריך להקדים השם שבלשון הקודש אפילו אם רק מיעוט משתמשים בו ולכן יכתבו חיים דמתקרי ביבאנט וזה מטעם ששם ביבאנט יוצא משם חיים, כמו יהודה דמתקרי ליאון אע"פ שמיעוט קוראים לו יהודה ואם נשתקע שם חיים לגמרי, לדעת מהרימ"ט יכתבו דמתקרי ביבאנט ולדעת הבית יוסף יכתבו ביבאנט בלבד, וכתב הגט פשוט שאם כתבו חיים דמתקרי ביבאנט כשנשתקע שם חיים לגמרי אין להכשיר אלא במקום עיגון ודחק, ואם נשאת לא תצא.

עוד הביא שם הרב שאם נקראה בשם עריסה מזל טוב ונשתקע טוב לגמרי יכתבו דמתקריא מזל, ואם אביה ואמה עוד קוראים לה מזל טוב אע"פ שהוא מיעוט יכתבו מזל טוב דמתקריא מזל.

אם יוצא שם לועזי משמו העברי

נו אִם מִשְּׁמוֹ הָעִבְרִי יוֹצֵא שֵׁם שֵׁנִי לוֹעֲזִי כְּגוֹן אַרְיֵה לֵיבּ, כּוֹתֵב אַרְיֵה דְּמִתְקָרֵי לֵיבּ, אוֹ אֲפִלּוּ יְהוּדָה דְּמִתְקָרֵי לֵיבּ. וְאִם אֵינוֹ דּוֹמֶה הַשֵּׁם הַלּוֹעֲזִי לָעִבְרִי, וּכְגוֹן שֶׁשְּׁמוֹ חַיִּים וְיֵשׁ לוֹ שֵׁם לוֹעֲזִי גּ´וֹרְג´, יִכְתְּבוּ חַיִּים הַמְכֻנֶּה גּ´וֹרְג´. וּלְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז שֵׁם לוֹעֲזִי כּוֹתְבִים בִּלְשׁוֹן הַמְכֻנֶּה, וְעִבְרִי בִּלְשׁוֹן דְּמִתְקָרֵי וְלָכֵן יִכְתֹּב יְהוּדָה הַמְכֻנֶּה לֵיְבּ.

אם כותבים שם משפחה בגט

נז שֵׁם מִשְׁפָּחָה אֵינוֹ נִכְתָּב בַּגֵּט, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁאָז מִנְהַג אַשְׁכְּנַז לְכָתְבָם.

תוכן העניינים

נשואין ואישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה