אור ברסלב
נשואין ואישות הלכות נשואין ואישות › פרק כ"ד הלכות כתבות - דיני ממונות שבין איש לאשתו

נשואין ואישות

הלכות נשואין ואישות · פרק כ"ד הלכות כתבות - דיני ממונות שבין איש לאשתו

פרק כ"ג הלכות קדושין

מדוע תקנו חכמים כתובה לאשה

א עָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁמָּצוּי הַדָּבָר שֶׁיִּתְכַּעֵס עַל אִשְׁתּוֹ וְיַחְפֹּץ לְגָרְשָׁהּ, וּלְאַחַר זְמַן תִּתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְיָשׁוּב לְאָהֳבָהּ, וְאִם אָכֵן קָפַץ וְגֵרְשָׁהּ וַדַּאי יִהְיֶה לִבּוֹ נוֹקְפוֹ, וּבִקְּשׁוּ חֲכָמִים תַּקָּנָה לְדָבָר זֶה, שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ, וְעָמְדוּ וְתִקְּנוּ שֶׁכָּל אָדָם לִפְנֵי שֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וּמִתְיַחֵד עִמָּהּ חַיָּב לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה שֶׁהִיא שְׁטַר חוֹב שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁאִם יְגָרְשָׁהּ אוֹ יִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם זַכָּאִית הִיא לְקַבֵּל מִנְּכָסָיו מָאתַיִם זוּז לִבְתוּלָה, וְאִם נְשָׂאָהּ כְּשֶׁהִיא בְּעוּלָה, כּוֹתֵב לָהּ מֵאָה זוּז. וְכַמָּה הֵם מָאתַיִם זוּז, מִשְׁקַל מֵאָה וּשְׁנֵים עָשָׂר וָחֵצִי גְּרַם כֶּסֶף צָרוּף, וּכְתֻבַּת בְּעוּלָה הֲרֵי הִיא חֲמִשִּׁים וְשֵׁשׁ וָרֶבַע גְּרַם כֶּסֶף צָרוּף לְפִי שֹׁוִי הַכֶּסֶף בְּאוֹתוֹ זְמַן וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁבּוֹ נִכְתְּבָה הַכְּתֻבָּה. וְכָךְ, עַל יְדֵי שֶׁיְּהֵא נִזּוֹק בְּמָמוֹנוֹ אִם יְגָרְשֶׁנָּה, מֻכְרָח הוּא שֶׁיִּהְיֶה מָתוּן יוֹתֵר בְּדַעְתּוֹ וּבְמַעֲשָׂיו.

בגמרא כתובות פב: "בראשונה היו כותבים לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה, ועדין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה, עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב, עניות היו עושות אותה עביט של מי רגלים, ועדין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה"..

וברמב"ם הלכות אישות פרק י´ הלכה ז´ "וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואחר כך יהיה מותר באשתו...".

ומרן השו"ע באבע"ז סימן ס"ו סעיף א´ כתב "אסור להתיחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה", ואין רשות לכלה למחול או לפחות מכתובתה, מסך המאתים או מאה זוז, שאמרו חכמים שבפחות מזה לא סמכה דעתה ובעילותיו בעילות זנות, וראה עוד לקמן סוף סעיף י"ג.

אם חיוב כסף הכתובה מן התורה או מדברי חכמים

ב זֹאת הַכְּתֻבָּה, נֶחְלְקוּ בָּהּ פּוֹסְקִים הָרִאשׁוֹנִים אִם מְקוֹר חִיּוּבָהּ הוּא מִן הַתּוֹרָה אוֹ מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁרַבָּנֵי סְפָרַד וּבְרֹאשָׁם הַגְּאוֹנִים, הָרִי"ף, הָרַמְבַּ"ם וּמָרָן הַשו"ע תָּפְסוּ לַהֲלָכָה שֶׁאֵין הַכְּתֻבָּה אֶלָּא מִדִּבְרֵי חֲכָמִים, וְרַבָּנֵי אַשְׁכְּנַז וּבְרֹאשָׁם רַבֵּנוּ תַּם תָּפְסוּ לַהֲלָכָה שֶׁמְּקוֹר חִיּוּבָהּ הוּא מִן הַתּוֹרָה כַּכָּתוּב בִּשְׁמוֹת כ"ב ט"ז "אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ, כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלוֹת", וְלָכֵן לְשִׁיטָתוֹ, יִהְיֶה חֶשְׁבּוֹן מָאתַיִם וּמֵאָה זוּז גָּדוֹל שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים מֵאֲשֶׁר אִם הָיָה הַחִיּוּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְיוֹצֵא אִם כֵּן, שֶׁלְּדַעְתָּם כְּתֻבַּת בְּתוּלָה שֶׁהִיא מָאתַיִם זוּז שָׁוְיָהּ תְּשַׁע מֵאוֹת גְּרַם כֶּסֶף מְזֻקָּק וּכְתֻבַּת אַלְמָנָה אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

בגמרא כתובות י. "אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר חכמים תקנו להן לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה...". ושם בתוס´ ד"ה אמר, הקשו התוס´ מדוע המנהג לכתוב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא ואמר רבנו תם שבזה סומכים אנו על רשב"ג שסובר שכתובה חיובה הוא מן התורה וכו´... וכמובא בכתובות קי., וכתב בספר המכריע, שלמאן דאמר כתובה מדרבנן הרי היא נאמדת בכסף מדינה ולמאן דאמר כתובה דאורייתא הרי היא נאמדת בכסף צורי ששעורו שמונה פעמים מכסף מדינה. ומה שנחלקו בכתובה אם היא מדאורייתא או מדרבנן אין זה אלא בכתובת בתולה, אבל כתובת אלמנה לכול"ע הוי מדרבנן.

ובכתובת בתולה דעת הרא"ש בפ"ק דכתובות סי´ י"ט ומרדכי שאף על פי שהיא מדרבנן מכל מקום תקנו חכמים שישלם בסלעים דאורייתא, בגמרא בבא קמא לו: "אמר רב יהודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה", וכתב שם רש"י "סלע מדינה שמינית שבסלע צורי, והוא חצי דינר, וכל מקום ששנינו שום כסף מדינה, בין סלע בין שקל, הוי שמינית לצורי". וכן לענין כתובת אלמנה, אע"פ שלכול"ע הינה מדרבנן הרי שלמנהג אשכנז מחשבים אותה בערך כסף צורי.

דקדוק בנוסח הכתובה

ג כְּמוֹ כֵן לְדַעַת חַכְמֵי אַשְׁכְּנַז יֵשׁ לִכְתֹּב בְּנֻסַּח הַכְּתֻבָּה "וְיָהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַר בְּתוּלַיכִי כֶּסֶף זוּזֵי מָאתָן דְּחָזוּ לֵיכִי מִדְּאוֹרַיְתָא", וְאִלּוּ לְדַעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ יֵשׁ לְהַשְׁמִיט אֶת הַמִּלָּה "מִדְּאוֹרַיְתָא" שֶׁהֲרֵי אֵין חִיּוּב זֶה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

לדעת רבני אשכנז יש לכתוב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא כך כתבו התוספות שהבאנו בבאורים לסעיף הקודם, וכן הוא בתוספות יבמות פט. ד"ה מאי, וכן כתב בספר המכריע סימן מ"ב, וכתב ההגהות מימוניות בפרק י´ מהלכות אישות אות ו´ בשם המהר"מ מרוטנבורג שאם כתב בכתובת בתולה דחזו ליכי מדרבנן הוי מזויפת מתוכה, ולפי סברא זו פשוט שלהיפוך אם לספרדי היה כתוב דחזו ליכי מדאורייתא הוי מזויף מתוכו ולכן יש להעביר קו ולמחוק מכתובה של חתן ספרדי את המלה "מדאורייתא" וכיום הכתובות המונפקות על ידי הרבנות הראשית מנוסחות לספרדים כראוי להם ולאשכנזים כראוי להם, וכאמור גם לאשכנזים בכתובת אלמנה או גרושה יכתוב כספרדים שלכול"ע כתובה זו היא מדרבנן. וכן כתב בספר המכריע סימן מ"ב דמגונה מאוד מאן דכתב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא, ומהדרין ליה רבנן, וכן בתשב"ץ ושו"ת מהרי"ט וכן הוא בחידושי הרמב"ן לכתובות קי:, והריטב"א כתב שאם כתב דחזו ליכי מדאורייתא אפשר לומר דלית לה כתובה כלל ואסור להשהותה.

לדעת הרא"ש אם השמיט את המלה "מדאורייתא" לא הפסיד, ולדעת ר"ת אם לא כתב, יד בעל השטר על התחתונה ולא תגבה יותר מחמישים זוז.

כתובת גרושה, אלמנה וגיורת

ד גַּם אַשְׁכְּנַזִּי, אִם נָשָׂא גְּרוּשָׁה אוֹ אַלְמָנָה אוֹ גִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה יוֹתֵר מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים לֹא יִכְתֹּב בִּכְתֻבָּתָהּ "דְּחָזוּ לֵיכִי מִדְּאוֹרַיְתָא" אֶלָּא "דְּחָזוּ לֵיכִי" בִּלְבַד, וְאִם כָּתַב דְּחָזוּ לֵיכִי מִדְּרַבָּנָן לֹא הִפְסִיד.

כך כתב הרמ"א בסימן ס"ו סעיף ו´ לענין אלמנה, וכן הוא בנוסח המהרי"ל לענין גיורת ומובא בספר מנחם משיב חלק ב´ סימן כ"ה.

שלא יפחות ממנה ומאתים

ה כְּשֶׁתִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מָאתַיִם זוּז לִבְתוּלָה וּמֵאָה לְאַלְמָנָה הָיְתָה כַּוָּנָתָם שֶׁלֹּא יִפְחֹת אָדָם מִשִּׁעוּר זֶה, אַךְ אִם בָּא לְהוֹסִיף יָכוֹל לְהוֹסִיף כַּמָּה שֶׁיִּרְצֶה. וְנָהֲגוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהֶחָתָן מוֹסִיף מֵרְצוֹנוֹ הַטּוֹב אֲפִלּוּ סְכוּם שֶׁאֵין בְּיָדוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, יָכוֹל הוּא לְשַׁעְבְּדוֹ, שֶׁהֲרֵי כָּךְ כּוֹתֵב לָהּ בַּכְּתֻבָּה "מְקַרְקְעֵי וְאַגַּבָּן מְטַלְטְלֵי דְּקָנִיתִי וּדְאַקְנִי...". וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִכְתֹּב סְכוּם שֶׁאֵינוֹ בְּגִדְרֵי הַמְּצִיאוּת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כִּמְזַלְזֵל חַס וְשָׁלוֹם בְּתַקָּנַת חֲכָמִים.

עיקר הכתובה שהוא מאתים זוז כתבנו שעולה לשעור משקל מאה ושנים עשר וחצי גרם כסף שהוא לערך בשווי מאה ועשרים ש"ח בזמננו ולאשכנזים הוא לערך אלף ש"ח, הנה, אף על פי שבזמנים הקדומים היה בסכום זה פרנסה חשובה לאשה שנתגרשה או נתאלמנה, הרי שבזמן הזה הוא סכום מועט ויוצא שעיקר החיוב שמקבל על עצמו החתן הוא בתוספת שמוסיף לה מרצונו, וכן מצינו במקור הדין שהוא בגמרא כתובות נד: "אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף..." ונקטו חכמים בלשון אפילו מאה מנה שהוא לשון הפלגה בריבוי, מה שאין כן בזמננו שיוקר המחיה גבוה כל כך שאין סכום זה של שישים ש"ח לערך נחשב למופלג בערכו.

וצריך החתן לדעת שסכום זה שמוסיף הינו הסכום שמוכן לתת לכלה במדה וחס ושלום ירצה לגרשה, ואף על פי שלמעשה ברוב המוחלט של מקרי הגרושין אין כופין גט לא על האיש ולא על האשה, ולכן מתפשרים בני הזוג בדיני הממונות שביניהם ולא כל מה שכתב בכתובה ודאי הוא שיתן לה, מכל מקום כשכותב את התוספת לא יהא כמתלוצץ ומתלהלהַ אלא שקול ומחושב. ולענין מקור הדין של סכום הכתובה גמרא כתובות י:, ובמרן השו"ע אבע"ז סימן ס"ו סעיף ו´ כתב "כמה שעור הכתובה, לבתולה מאתים ולאלמנה מנה ושל זו ושל זו כסף מדינה, נמצא כתובת בתולה הם שלושים ושבעה דרהם וחצי כסף צרוף, וכתובת אלמנה מחציתם שהם ח"י דרהם ושלושה רביעים כסף צרוף", וכידוע אחד דרהם שווה לשלושה גרם.

ומה שאמרנו שיכול החתן לכתוב בתוספת כתובה גם סכום שאין בידו מטעם שאע"פ שאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ יכול הוא לשעבדו, כך כתבו התוספות בכתובות נד: בד"ה "אף", והרא"ש בפרק ה´ דכתובות סי´ א´, ובחידושי הריטב"א שם, ובשיטה מקובצת בשם תלמידי רבנו יונה, ובנימוקי יוסף שם.

כיצד יכתוב את סכום הכתובה

ו מִנְהַג הַסְּפָרַדִּים לִכְתֹּב בַּכְּתֻבָּה הַסְּכוּם הַכּוֹלֵל שֶׁבּוֹ הִתְחַיֵּב הֶחָתָן לַכַּלָּה שֶׁהוּא עִקַּר הַכְּתֻבָּה מָאתַיִם אוֹ מָנֶה וּמַה שֶּׁקִּבֵּל עָלָיו בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וּמַה שֶּׁהוֹסִיף לָהּ מִשֶּׁלּוֹ שֶׁעוֹלֶה הַכֹּל לַסָּךְ הַכּוֹלֵל שֶׁל כָּךְ וְכָךְ, וְאִלּוּ לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז כּוֹתֵב הֶחָתָן בַּכְּתֻבָּה בְּנִפְרָד אֶת סְכוּם תּוֹסֶפֶת הַכְּתֻבָּה.

כך כתב הרמ"א בסימן נ"ו סעיף ז´ "ואין צריך לפרש עיקר הכתובה בפני עצמה והתוספת בפני עצמה אלא כולל הכל ביחד אם ירצה, ויש חולקים וסבירא להו דצריך לכתוב הכתובה כמנהג המדינה בפני עצמה והתוספת בפני עצמה, וכן נוהגין". השיטה הראשונה המובאת ברמ"א היא דעת הר"ן, מ"מ וריב"ש, וכן מובא בחידושי הרשב"א הריטב"א, נימוקי יוסף, שיטה מקובצת בשם תלמידי רבנו יונה, וכתב הרא"ה שמשמע מדברי הגמרא שכך היה המנהג בזמנם, וכן פסק הגר"א כדעה זו.

השיטה החולקת שעליה מבוסס מנהג אשכנז היא דעת המרדכי פ"ק דכתובות בסי´ קל"ו בשם ר"ת.

עוד דקדוקים בנוסח הכתובה

ז רַבּוֹתֵינוּ הַפּוֹסְקִים כָּתְבוּ דִּקְדּוּקִים בְּנֻסַּח הַכְּתֻבָּה, שֶׁאִם הִיא גִּיוֹרֶת יִכְתְּבוּ זֹאת, אוֹ אִם הִיא בְּעוּלָה אוֹ גְּרוּשָׁה, אוֹ שְׁתוּקִית אוֹ אֲסוּפִית יֻזְכַּר הַדָּבָר בְּנֻסַּח כְּתִיבַת שְׁמָהּ וְשֵׁם אָבִיהָ, אוֹ מִצַּד סְכוּם הַכְּתֻבָּה, מֵאָה אוֹ מָאתַיִם זוּז, וְכָל זֹאת כְּדֵי לִתֵּן הֶכֵּר, שֶׁאִם תִּתְאַלְמֵן יִוָּדַע הַדָּבָר שֶׁאֲסוּרָה לְכֹהֵן, וּמִכָּל מָקוֹם, מִשּׁוּם כְּבוֹד הַכַּלָּה וּכְדֵי שֶׁלֹּא לְגַנּוֹתָהּ בִּפְנֵי הֶחָתָן, הַמִּנְהָג פָּשׁוּט, שֶׁבְּעֵת קְרִיאַת הַכְּתֻבָּה מַבְלִיעַ הַקּוֹרֵא אוֹ מְדַלֵּג מַמָּשׁ כָּל אוֹתָם סִימָנֵי הֶכֵּר, שֶׁהֲרֵי מִצַּד הַדִּין אֵין שׁוּם חִיּוּב לִקְרוֹת אֶת הַכְּתֻבָּה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת בִּפְנֵי הֲמוֹן עַם, וַהֲגַם שֶׁאָכֵן כָּךְ הַמִּנְהָג לִקְרוֹתָהּ בְּקוֹל רָם, הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְּעָלֶיהָ לֵידַע לְשַׂמֵּחַ אֶת בַּעֲלֵי הַשִּׂמְחָה בְּיוֹם חֲתֻנָּתָם וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבָּם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמִשְׁלֵי י"ז כ"ז "חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת, יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה".

ח בִּכְתֻבַּת גְּרוּשָׁה יִכְתֹּב מִתַּרְכְתָּא שֶׁפֵּרוּשׁוֹ גְּרוּשָׁה, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֲסוּרָה לְכֹהֵן, אוֹ שֶׁיִּכְתֹּב פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי הַגְּרוּשָׁה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִכְתֹּב בָּזֶה שׁוּם סִימַן הֶכֵּר, אֶלָּא פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי בִּלְבַד וּסְכוּם הַכְּתֻבָּה מֵאָה זוּז מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁיֵּשׁ לַחְקֹר אִם גְּרוּשָׁה הָיְתָה אוֹ אַלְמָנָה, וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָה הָרִאשׁוֹנָה, וּמִכָּל מָקוֹם אִם כְּבָר נִכְתְּבָה הַכְּתֻבָּה בְּלֹא לְהַזְכִּיר שֶׁהָיְתָה הַכַּלָּה גְּרוּשָׁה, נִרְאֶה שֶׁבְּדִיעֲבַד אֵינָהּ פְּסוּלָה וְטוֹב שֶׁיּוֹסִיפוּ בְּסוֹף הַכְּתֻבָּה שׁוּרָה נוֹסֶפֶת אֲשֶׁר בָּהּ יִכְתְּבוּ זֹאת הַכַּלָּה בַּעֲלַת כְּתֻבָּה זוֹ הֲרֵי הִיא גְּרוּשָׁה וְיַחְתְּמוּ שְׁנֵי הָעֵדִים שֶׁכְּבָר חָתְמוּ עַל הַכְּתֻבָּה.

בתרומת הדשן בפסקים סימן ד´ פסק שבכתובת גרושה יש לכתוב מתרכתא, והרמב"ם בהלכות יבום וחליצה פרק ד´ הלכה ל"ד כתב "אם היתה כתובת אלמנה כותב פלונית הגרושה, וכן אם היתה שבויה כותב פלונית השבויה כדי שלא יכשל בה כהן, וכותב ויהיבנא ליכי מוהרייכי כסף זוזי מאה דאינון מזוזי כספא תריסר ופלגא דחזו ליכי וכו´...". ורמ"א פסק כתרומת הדשן בשו"ע אבע"ז סימן ס"ו סעיף י"א וכן כתבו הראבי"ה, ומהרי"ל, והלבוש, שיש לכתוב מתרכתא וכן הוא בשו"ת מהר"מ מינץ סימן ק"ט, ובנחלת שבעה י"ב ט"ו, חתם סופר חלק א´ סימן ק"ל, ובשואל ונשאל חלק ב´ סימן י"ג ועוד פוסקים. לעומתם כתב התשב"ץ בחלק ב´ סימן קפ"ג שהיות ודין זה אין לו מקור בגמרא אין הוא מנהיג אותו הלכה למעשה מטעם שלא תתגנה הכלה על בעלה, ומטעם שלא לעשות סימן גרושין בכתובה ודי לנו בסימן ההיכר של מאה זוז במקום מאתים של בתולה, וכן צדד לומר ביפה ללב חלק ד´ אות י"ב, וכן מובא בנוסח כתובה של הרב יהודה אלברצלוני ובמשכנות הרועים מערכת כ´ סי´ ט´. ועוד נחלקו הפוסקים אם בדעבד כשנכתבה הכתובה בלא שיצוין מתרכתא אם נפסלה הכתובה בשל כך שבשו"ת שואל ונשאל וכן בנחלת שבעה צדדו לפסול את הכתובה ולכתוב אחרת, ויש מכשירים, ובמיוחד בזמן הזה שנעשה רישום מדויק של הפרטים האישיים ברבנות ואם נתגרשה האשה בעבר, אף על פי שאינו מצוין בכתובה עכשיו, מכל מקום רשום הוא במשרדי רישום הנישואין ואם תבוא אותה אשה אי פעם להינשא לכהן תכף ומיד ימצא הדבר שגרושה היתה בעבר ולכן נראה להכשיר בדעבד כתובות שלא נעשה בהן היכר, ואם יוכל מסדר הקידושין לאסוף אליו את שני העדים ולהוסיף בסוף הכתובה את העובדה שבעלת כתובה זו הינה גרושה ויחתמו על כך אלו השני עדים שהיו עדים לקידושין וכבר חתמו בכתובה ודאי שהוא טוב יותר.

וכן כתב בשואל ונשאל חלק ג´ סימן י"ט ובאגרות משה אבע"ז חלק ג´ סימן כ"ו לענין תיקון הכתובה שכתבו בה שהכלה בת לוי והתברר אחר זמן שאינה בת לוי.

ומכל מקום אם לא עשו תיקון זה בכתובה וכבר נעשה מעשה הקידושין ונחתמה הכתובה אין צריך לכתוב אחרת.

ט בִּכְתֻבַּת אַלְמָנָה כָּתְבוּ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לָתֵת בָּהּ סִימָן, שֶׁאִם נָחוּשׁ שֶׁמָּא יִקָּחֶנָּה כֹּהֵן גָּדוֹל, הֲרֵי בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ אֵינוֹ מָצוּי, וְאִם כְּדֵי לָתֵת סִימָן לְקַטְלָנִית גַּם בָּזֶה אֵין לָחוּשׁ שֶׁהוּא דָּבָר גָּלוּי וּמִתְבָּרֵר בְּנָקֵל לִפְנֵי הַשִּׁדּוּכִין, וְלָכֵן שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה עָדִיף שֶׁאֵינוֹ סִימָן טוֹב לְהַזְכִּיר אַלְמְנוּתָהּ בַּכְּתֻבָּה, וּסְכוּם כְּתֻבָּתָהּ כָּאָמוּר לְעֵיל, מֵאָה זוּז.

כן כתבו התשב"ץ בחלק ג´ סימן ש"א, וביפה ללב חלק ד´ אות י"ב ובספר שמש צדקה סימן ה´, וכן בתיקון סופרים למהר"ש יפה סימן א´, ובאבני האפד ח"א בביאור הכתובה אות ה´ כתב שמנהגנו לכתוב להדא איתתא.

שיחתמו שני עדים בכתובה

י שְׁנֵי הָעֵדִים שֶׁנִּבְחֲרוּ לְהָעִיד עַל מַעֲשֵׂה הַקִּדּוּשִׁין הֵם שְׁנֵי הָעֵדִים שֶׁחוֹתְמִים עַל הַכְּתֻבָּה, וְאֵין רְשׁוּת לְאָדָם מִבִּלְעֲדֵיהֶם וּמִבִּלְעֲדֵי הֶחָתָן לַחְתֹּם, שֶׁכָּךְ הוּא הַמִּנְהָג בִּזְמַנֵּנוּ.

כ"כ מרן השו"ע אבע"ז סימן ס"ו סעיף י"ג.

אין החתן יכול לטעון לא ידעתי מה היה כתוב בכתובה

יא צָרִיךְ הֶחָתָן לֵידַע שֶׁאִם חַס וְשָׁלוֹם יִצְטָרֵךְ לְגָרֵשׁ אִשָּׁה זוֹ שֶׁנּוֹשֵׂא עַכְשָׁו, לֹא יוּכַל לִטְעֹן שֶׁלֹּא יָדַע מַה כָּתוּב בַּכְּתֻבָּה וְשֶׁאֵין הוּא בָּקִי וּמֵבִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, שֶׁהֲרֵי כֵּיוָן שֶׁחָתַם עַל הַכְּתֻבָּה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם לֹא חָתַם, כֵּיוָן שֶׁחָתְמוּ הָעֵדִים בְּפָנָיו עַל הַכְּתֻבָּה וְיָדַע שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ, הֲרֵי סָבַר וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ אֶת הַחִיּוּבִים בַּאֲשֶׁר הֵם.

כך פסק הרשב"א בתשובה סימן תרכ"ט ומובא בב"י וכן הוא בתשובה המיוחסת לרמב"ן סימן ע"ז. וכן פסק מרן השו"ע בחושן המשפט סימן מ"ה סעיף ג´ "הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"מ, והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו".

וכן פסק עוד מרן השו"ע בחושן המשפט סימן ס"א סעיף י"ג "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעים לו".

ומובא כל זאת בשו"ת יביע אומר חלק שלישי אבע"ז סימן י"ג ומוסיף שם הרב שמהר"מ די בוטון מפרש בדעת רבנו מאיר שאמר שנאמן החתן בזה, שאינו נאמן על סכום הכתובה שהתחייב לכלה, שבזה מסכים הוא לרשב"א ושאר ראשונים שאין החתן נאמן לומר לא ידעתי בסך כמה התחייבתי, אלא לטענת רבנו מאיר נאמן החתן לטעון שלא הבין תנאים שנכתבו בכתובה, וכאמור על חיובו בסכום הכתובה לית מאן דפליג.

אם יחתום החתן בכתובה

יב מִן הַדִּין אֵין הֶחָתָן חַיָּב לַחְתֹּם עַל הַכְּתֻבָּה וּמִכָּל מָקוֹם מִנְהַג הַסְּפָרַדִּים שֶׁחוֹתֵם וּמִנְהַג אַשְׁכְּנַז שֶׁאֵינוֹ חוֹתֵם. וְחָתָן סְפָרַדִּי שֶׁלֹּא חָתַם עַל כְּתֻבָּתוֹ, וַדַּאי שֶׁאֵין זֶה מְעַכֵּב בְּכַשְׁרוּתָהּ שֶׁל הַכְּתֻבָּה.

מנהג הספרדים לחתום יוצא מהבאורים לסעיף הקודם ומנהג אשכנז שלא לחתום יוצא מהסברא שהיות והיום כל שטרי הכתובות זהים זה לזה אין צורך בחתימת החתן לקיים את הכתובה שהרי לא התחייב דבר מיוחד שקבל על עצמו ולא קבלו חתנים אחרים. ובספרו של הרה"ג יצחק יוסף שליט"א "שובע שמחות" חלק א´ כתב בזה בעמ´ קמ"ז.

כתובה שנאבדה

יג כְּבָר בֵּאַרְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף א´ שֶׁחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תִּקְּנוּ שֶׁיִּכְתֹּב אָדָם לְאִשְׁתּוֹ כְּתֻבָּה לִפְנֵי שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה, וְיִתְחַיֵּב בַּכְּתֻבָּה סַךְ מָאתַיִם אוֹ מֵאָה זוּז לִתֵּן לָהּ אִם יְגָרְשֶׁנָּה, וְכָל זֹאת כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ, וְלָכֵן מִי שֶׁאִבְּדָה אֶת כְּתֻבָּתָהּ מֻטָּל עַל בַּעֲלָהּ לֵילֵךְ בְּהֶקְדֵּם אֵצֶל רַב מוֹרֵה הוֹרָאוֹת הַמֻּסְמָךְ לְהוֹרוֹת בְּדִינִים אֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת וְהִיא הַנִּקְרֵאת כְּתֻבָּה דְּאִירְכֶּסָא.

בגמרא כתובות נו: אחתיה דרמי בר חמא ארכסא כתובתה אתו לקמיה דרב יוסף, אמר להו הכי אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר, אבל חכמים אומרים משהה אדם את אשתו שתים או שלוש שנים בלא כתובה, אמר ליה אביי והאמר רב נחמן הלכה כרבי מאיר בגזירותיו, אי הכי זיל כתוב לה כתובה אחריתי".

ואין צריך שתהא הכתובה תחת יד האשה בדוקא אלא שתהא יודעת היכן היא, וכגון שהיא מונחת בבית הוריה אפילו אינה יודעת בדיוק היכן באותו בית, ואבודה לענין זה היא כתובה שחזקתה שנאבדה ואי אפשר להשיגה או שנתקלקלה ונפסלה. ואף על פי שכתובה ותנאיה הם תנאי בית דין ואפילו לא כתבו כתובה כלל יש לה מאתים או מנה מתנאי בית דין מכל מקום לא סמכא דעתא שתקבל אותם כי אומרת היות ואין בידי שטר יטען הוא שכבר נתן לי והוו בעילותיו בעילות זנות.

חתימת העדים על כתובה דאירכסא

יד אִם אֵין הָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים בְּפָנֵינוּ, יַחְתְּמוּ עַל כְּתֻבָּה זוֹ שְׁנֵי עֵדִים אֲחֵרִים, וְאִם אֵין יוֹדְעִים שְׁנֵי עֵדִים אֵלּוּ אֶת זְמַנָּהּ שֶׁל הַכְּתֻבָּה הָרִאשׁוֹנָה יִכְתְּבוּ אֶת זְמַן כְּתִיבָתָהּ עַכְשָׁו. וְיִכְתְּבוּ מָאתַיִם אוֹ מָנֶה כָּרָאוּי לָהּ, וְאִם חֲלוּקִים עַל סְכוּם הַתּוֹסֶפֶת שֶׁהוֹסִיף לָהּ מִשֶּׁלּוֹ, הֲרֵי הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וְיִכְתֹּב הָאִישׁ אֶת הַסְּכוּם אוֹתוֹ הוּא טוֹעֵן שֶׁהִתְחַיֵּב בַּכְּתֻבָּה הָרִאשׁוֹנָה.

לענין איזה זמן לכתוב בכתובה דאירכסא הביא הטור בשם העיטור שאם ידוע לעדים הזמן הראשון יש לכותבו, ואי לא, מחזי כשקרא. ואם לא ידוע הזמן הראשון, יכתבו הזמן של עכשיו. והגר"א הביא לבאר זאת ממרן השו"ע חו"מ סימן מ"א סעיף א´ והרמ"א שם שהרוצה לחדש שטר ישן שבלה צריך לעשות זאת בבית דין ויכתבו הזמן של השטר הישן. לענין הסכום שכותבים בכתובה, אין האשה רשאית למחול על מאתים או מאה זוז שהקנו לה חכמים אבל על התוספת שמוסיף לה בעלה משלו רשאית למחול על כולו או על חלק ממנו, ואם טוענת האשה שכתב לה כתובה קטנה ממה שהיתה ואינה רוצה למחול על ההפרש צריך הבעל לישבע היסת שהאמת כדבריו.

מי שאינו יכול לגרש את אשתו אם חייב לכתוב לה כתובה

טו מַה שֶּׁתִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ כְּתֻבָּה לְאִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינֵי בַּעֲלָהּ לְהוֹצִיאָהּ, לֹא תִּקְּנוּ בְּאוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה, שֶׁהֲרֵי זֶה חַיָּב לִשָּׂאֶנָּה, אִם רוֹצָה הִיא וְרוֹצֶה אָבִיהָ, וְאָסוּר לוֹ לְגָרְשָׁהּ כָּל יָמָיו אֲפִלּוּ הִיא חִגֶּרֶת אוֹ אִלֶּמֶת כָּל מוּם רַע, וְיֵשׁ פּוֹסְקִים הַסּוֹבְרִים שֶׁמִּשּׁוּם חֵרֶם דְּרַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם שֶׁאָסוּר לְגָרֵשׁ אִשָּׁה בְּעַל כָּרְחָהּ אֵין צֹרֶךְ הַיּוֹם בִּכְתֻבָּה כְּדִין הָאוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְגָרְשָׁהּ, וְיֵשׁ פּוֹסְקִים הַחוֹלְקִים עַל כָּךְ מִטַּעַם שֶׁבָּטַל הַחֵרֶם בְּסוֹף הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי וְהַיּוֹם אֵין מְגָרְשִׁים אִשָּׁה בְּעַל כָּרְחָהּ מִטַּעַם מִנְהָג בִּלְבַד וְאֵין לְדַמּוֹת זֹאת לְאִסּוּר תּוֹרָה. וְכָתַב הָרְמָ"א שֶׁהָעִקָּר וְהַמִּנְהָג כְּדֵעָה זוֹ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ חַיָּב לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה.

הנושא בעולת עצמו או בעולת אחר כיצד יכתוב בכתובה

טז אָדָם הַנּוֹשֵׂא בְּעוּלַת עַצְמוֹ רָאוּי שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ כְּתֻבַּת בְּתוּלָה, מָאתַיִם זוּז, וְאַף אִם נוֹשֵׂא בְּעוּלָה שֶׁנִּבְעֲלָה לְאַחֵר בִּזְנוּת, רָאוּי לוֹ שֶׁיָּחוּס עַל כְּבוֹדָהּ וְיִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבַּת בְּתוּלָה מָאתַיִם זוּז, שֶׁהֲרֵי בִּמְחִילָתוֹ תָּלוּי הַדָּבָר, שֶׁיְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ חִיּוּב שֶׁל מָאתַיִם זוּז וְלֹא מֵאָה כַּאֲשֶׁר הָיָה רָאוּי לָהּ מֵחֲמַת מַעֲשֶׂיהָ, וּכְבָר בֵּאַרְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף א´ וּבַבֵּאוּרִים לִסְעִיף ה´ שֶׁהַהֶפְרֵשׁ בֵּין שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת הוּא סְכוּם מִשְׁקָל חֲמִשִּׁים וְשֵׁשׁ וָרֶבַע גְּרַם כֶּסֶף וְאֵינוֹ סְכוּם גָּדוֹל, וּמִכָּל מָקוֹם אִם נִבְעֲלָה לְגוֹי שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ נֶאֶסְרָה לִכְהֻנָּה לֹא יִכְתֹּב בִּכְתֻבָּתָהּ "בְּתוּלָתָא" וְכֵן אִם הוּא אַשְׁכְּנַזִּי יַעֲבִיר קוּלְמוּס עַל הַמִּלָּה "מִדְּאוֹרַיְתָא", כָּל זֹאת כְּדֵי לִתֵּן סִימָן, שֶׁאִם תִּתְאַלְמֵן לֹא יִשָּׂאֶנָּה כֹּהֵן.

ברמב"ם בהלכות נערה בתולה פרק א´ הלכה ג´ כתב "המפתה נערה בתולה וכנסה אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות", וכך כתב בטור סימן קע"ז, ובסמ"ג, עשין כ"ד והעמידו האחרונים דברי הרמב"ם במפתה נערה בתולה, ויוצא שאם פיתה בוגרת כתובתה מאה זוז בלבד, וכך כתב בנודע ביהודה מה"ת סימן ל"ג, ויש שאינם מחלקים, וכך כתב הרב משה פיינשטין באיגרות משה או"ח חלק ד´ סימן קי"ח בתשובה לפנויה שזינתה עם ישראל, וכן עוד כתב באיגרות משה אבע"ז חלק א´ סימן ק"א בענין מפותת ובעולת עצמו.

ולענין הנבעלת לגוי שנאסרה לינשא לכהן כך בארנו בפרק כ"א סעיף ח´.

ולהלכה למעשה כך שמעתי מפיו של הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצוק"ל שהורה לבעל תשובה שנשא בעלת תשובה שנבעלה כבר לישראל אחר שיכתוב לה מאתים זוז הראויים לבתולה.

זוג גרים שנתגיירו, כיצד ינהגו

יז זוּג גּוֹיִים שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, צָרִיךְ לְקַדְּשָׁהּ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל וְלִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה מֵאָה זוּז וְיוֹסִיף לָהּ מִשֶּׁלּוֹ כַּמָּה שֶׁיִּרְצֶה.

כתב הרמב"ם בהלכות אישות בפרק י"א הלכה ז´ "גר שנתגייר הוא ואשתו כתובתה מנה שעל מנת כן קיימה". וכן פסק מרן השו"ע אבע"ז סימן מ"ז סעיף י"א בשם הרמב"ם.

כתובת גיורת שנתגיירה פחות מבת שלוש שנים, וכתובת שבויה

יח גִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה כְּשֶׁהָיְתָה פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְהִגְדִּילָה וְעַתָּה בָּאָה לִנָּשֵׂא, הֲרֵי כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם זוּז, וְאִם נִתְגַּיְּרָה גְּדוֹלָה מִשָּׁלֹשׁ שָׁנִים תְּהֵא כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה זוּז, וְכֵן הַדִּין לְגַבֵּי מִי שֶׁהָיְתָה שְׁבוּיָה בְּיַד הַגּוֹיִים, שֶׁאִם נִשְׁתַּחְרְרָה פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים תְּהֵא כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם זוּז, וְאִם נִשְׁתַּחְרְרָה גְּדוֹלָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אֲסוּרָה לְכֹהֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וּכְתֻבָּתָהּ מֵאָה זוּז.

וכן הדין לגבי שפחה אלא שלא מצויים עבדים ושפחות בזמן הזה. ומקור דין זה בגמרא כתובות יא. "מתניתין, הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלוש שנים ויום אחד כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולין". וכן פסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"א הלכה א´ וטעם הדבר מובא בפוסקים שאפילו נבעלו בתוליהן חוזרים וכמ"ש בגמרא נידה מד: שהבא על הקטנה פחותה מבת שלוש שנים כנותן אצבע בעין דמי, מה דמעה היוצאת על ידי אצבע באה אחרת תחתיה, אף בתולים של פחות מבת שלוש שנים חוזרים אחרים תחתיהן. ובגמרא ירושלמי כתובות פרק א´ הלכה ב´ "אמר רבי אבין, תהילים נ"ז ג´, אקרא לאלהים עליון לאל גמר עלי, בת שלוש שנים ויום אחד ונמלכין בית דין לעוברו הבתולין חוזרים ואם לאו אין הבתולין חוזרים", ובארו המפרשים שדרש הוא שמסכים הקדוש ברוך הוא עם בית דין של מטה, שאם עברו בית דין את השנה שהוסיפו אדר ב´ חוזרין הבתולים חודש נוסף, ואם לא עברו, אין הבתולין חוזרים.

נשא אשה בערכאות ובא עתה לישאנה בחופה וקידושין

יט מִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בְּעַרְכָּאוֹת אוֹ בְּנִשּׂוּאִים רֶפוֹרְמִיִּים, וּבָא עַתָּה לִשָּׂאֶנָּה כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל וַדַּאי שֶׁמִּן הַדִּין כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה, אֶלָּא שֶׁאִם רָצָה יָכוֹל לִמְחֹל וּלְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ חִיּוּב שֶׁל מָאתַיִם זוּז, וְעַל פִּי מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף ט"ז רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן.

כיצד יתקנו כתובה כשנמצאו העדים החתומים בה פסולים לעדות

כ כְּתֻבָּה שֶׁנִּמְצְאָה פְּסוּלָה מֵחֲמַת שֶׁאֶחָד מִן הָעֵדִים הָיָה פָּסוּל לְעֵדוּת, וּכְגוֹן שֶׁהָיָה קָרוֹב שֶׁל הַבַּעַל אוֹ הָאִשָּׁה, עַל הַבַּעַל לְתַקֵּן הַדָּבָר בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי אֳפָנִים, אוֹ שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ כְּתֻבָּה דְּאִירְכֶּסָא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיפִים י"ג י"ד וְיִקְרְעוּ אֶת הַכְּתֻבָּה הַמְּקוֹרִית, אוֹ יִכְתְּבוּ בְּסוֹף הַכְּתֻבָּה הָרִאשׁוֹנָה נֻסָּח זֶה "בְּפָנֵינוּ הָעֵדִים הַחֲתוּמִים מַטָּה, בָּא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי הַבַּעַל נוֹתֵן כְּתֻבָּה זוֹ, וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ עֵדוּתָם שֶׁל הָעֵדִים הַחֲתוּמִים בִּכְתֻבָּה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵם פְּסוּלִים, וְקָנִינוּ מִמֶּנּוּ עַל כָּךְ בְּיוֹם, חֹדֶשׁ, שָׁנָה", וְיִכְתְּבוּ זְמַן שֶׁל עַכְשָׁו כְּשֶׁעוֹשִׂים אֶת זֶה הַתִּקּוּן, וְיַחְתְּמוּ שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים מִתַּחַת לְתוֹסֶפֶת זוֹ, וְכָל זֶה צָרִיךְ לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי דַּיָּן, שֶׁהוּא בָּקִי בְּדִינֵי שְׁטָרוֹת וְעֵדִים.

כן כתב בשו"ת הרשב"ש סימן רמ"ד ובבאר מים חיים מוצירי סימן י"ט. וראה שו"ע חו"מ סימן כ"ב שרשאי אדם לקבל על עצמו דיין פסול או עד פסול, ומקורו ממשנה סנהדרין "נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלושה רועי בקר". ויש להוסיף, שהיום שהעדים שחותמים על הכתובה הם גם עידי הקידושין צריך הבעל גם לעשות שאלת חכם בדבר הקידושין עצמם אם חלו, ואם צריך לקדשה שנית.

כתובה ישנה העומדת לימחק

כא כְּתֻבָּה הָעוֹמֶדֶת לְהִמָּחֵק מֵחֲמַת יָשְׁנָהּ תִּקָּחֶנָּה הָאִשָּׁה וְתָבוֹא בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְיַעְתִּיקוּ הַבֵּית דִּין אֶת הַכְּתֻבָּה מִלָּה בְּמִלָּה, וְאַף בִּמְקוֹם הַזְּמַן יִכְתְּבוּ זְמַן הַכְּתֻבָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְאִם הוּא טֹפֶס כְּתֻבָּה מֻדְפָּס, כַּנָּהוּג הַיּוֹם בָּרַבָּנוּת, רַק יְמַלְּאוּ אֶת הַפְּרָטִים שֶׁצָּרִיךְ לְמַלֵּא בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים, וְלִפְנֵי תְּחִלַּת כְּתִיבָתָם אֶת הַכְּתֻבָּה עַצְמָהּ יִכְתְּבוּ "אָנוּ בֵּית דִּין הַחֲתוּמִים מַטָּה בְּמוֹתָב תְּלָתָא כְּחָדָא הֲוִינָא, כְּשֶׁהוֹצִיאָה פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי כְּתֻבָּתָהּ וּבִקְּשָׁה מֵאִתָּנוּ לְהַעְתִּיקָהּ כַּדָּת וְכַהֲלָכָה, לְפִי שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְהִמָּחֵק, וְכֵן עָשִׂינוּ, וְרָאִינוּ כְּתֻבָּתָהּ שֶׁרִשּׁוּמָהּ נִכָּר וְעֵדֶיהָ כְּשֵׁרִים וְעָמַדְנוּ עַל הַחֲתִימוֹת וְהִתְבָּרֵר לָנוּ שֶׁהִיא חֲתִימַת יְדֵיהֶם, וְאַחַר שֶׁרָאִינוּ שֶׁכְּתֻבָּה זוֹ כְּתוּבָה וַחֲתוּמָה כַּדָּת וְכַהֲלָכָה, הֶעְתַּקְנוּהָ אוֹת בְּאוֹת תֵּבָה בְּתֵבָה בְּמַעֲמַד פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי בַּעַל הָאִשָּׁה הַנִּזְכֶּרֶת וְזֹאת הַכְּתֻבָּה...". וּלְאַחַר שֶׁיַּעְתִּיקוּ הַכְּתֻבָּה יִכְתְּבוּ "זֶהוּ טֹפֶס הַכְּתֻבָּה בְּלִי שׁוּם פְּחָת וְיָתֵר וְזֶהוּ נֻסַּח חֲתִימוֹתֶיהָ", וְיִכְתְּבוּ נֻסַּח הַחֲתִימוֹת, וְיוֹסִיפוּ שֶׁהֵן הַחֲתִימוֹת שֶׁל הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ אָז עַל הַכְּתֻבָּה וְיִכְתְּבוּ "קָרַעְנוּ הַכְּתֻבָּה הָרִאשׁוֹנָה קֶרַע בֵּית דִּין וּמָסַרְנוּ הַעְתָּקָה זֶה בְּיַד הָאִשָּׁה פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי לִהְיוֹת לָהּ לִרְאָיָה וְלִזְכוּת הַיּוֹם יוֹם כָּךְ וְכָךְ בְּשַׁבָּת לְחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי שָׁנָה פְּלוֹנִית", וְיַחְתְּמוּ הַבֵּית דִּין מִתַּחַת לְשׁוּרוֹת אֵלּוּ.

כן הוא בתשב"ץ חלק ב´ סימן ר"כ, ואם אין לבית הדין העתק מן הכתובה שבו יכולים לקיים חתימות העדים יכתבו בית הדין "היות ואין אנו מכירים חתימות העדים ואין ביכולתנו לקיימן הודה בפנינו הבעל פלוני בן פלוני שכבר קיבל על עצמו מזמן זו הכתובה ובפני אלו העדים החתומים בה לקיים ככל הכתוב בה וכן הוא חוזר ומקבל על עצמו גם עכשיו בקנין גמור ושלם ובמנא דכשר למקני ביה כתקנת חז"ל", ויחתמו הבית דין מתחת לשורות אלו.

דין טענת דמים

כב הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה בְּחֶזְקַת שֶׁהִיא בְּתוּלָה, וְשֶׁלָּכֵן כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה מָאתַיִם זוּז, וּמְצָאָהּ בִּבְעִילַת מִצְוָה שֶׁהִיא בְּעוּלָה, שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ לָהּ דָּמִים, וַהֲרֵי הוּא טוֹעֵן שֶׁהִטְעַתוּ וּמִקְּחוֹ מִקַּח טָעוּת, אִם טוֹעֶנֶת הָאִשָּׁה שֶׁאָכֵן אִבְּדָה בְּתוּלֶיהָ מִלִּפְנֵי הַנִּשּׂוּאִין אַךְ מֵחֲמַת טִפּוּל רְפוּאִי אוֹ מַכָּה, שֶׁנֶּחְבְּלָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְכַדּוֹמֶה, יֵשׁ לוֹ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה חֲדָשָׁה בְּסַךְ מֵאָה זוּז וְהַתּוֹסֶפֶת שֶׁהוֹסִיף לָהּ קַיֶּמֶת וַהֲרֵי הִיא אִשְׁתּוֹ, וְאִם טָעֲנָה שֶׁלֹּא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וּבְתוּלָה הָיְתָה בִּשְׁעַת הַנִּשּׂוּאִין, הֶאֱמִינוּהוּ חֲכָמִים לַבַּעַל בְּדָבָר זֶה, שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעוּדַת נִשּׂוּאִין עַל מְנָת לְהַפְסִידָהּ לְאַחַר מִכֵּן, וְלָכֵן אִבְּדָה עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ וּתְנָאֶיהָ וּמִכָּל מָקוֹם עֲדַיִן זַכָּאִית הִיא בְּתוֹסֶפֶת כְּתֻבָּה שֶׁהוֹסִיף לָהּ מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם הוֹדְתָה שֶׁאָכֵן בְּעוּלָה הָיְתָה וְהִטְעַתוּ אוֹ שֶׁהֵבִיא הַבַּעַל רְאָיָה בְּרוּרָה לְטַעֲנָתוֹ, אֵין לָהּ כְּתֻבָּה וְלֹא תּוֹסֶפֶת. וְזֶה כְּשֶׁהַבַּעַל נִמְנֶה עַל בְּנֵי עֲדוֹת הַסְּפָרַדִּים, אוּלָם אִם הוּא מֵעֲדוֹת הָאַשְׁכְּנַזִּים יָכוֹל לִטְעֹן קִים לִי וְלֹא יְשַׁלֵּם לַנִּטְעֶנֶת אֶת תּוֹסֶפֶת הַכְּתֻבָּה גַּם אִם מַכְחֶשֶׁת דְּבָרָיו לוֹמַר שֶׁבְּתוּלָה הָיְתָה.

מרן השו"ע באבע"ז סימן ס"ז סעיף ה´ כתב "מוכת עץ, כתובתה מנה, ואפילו לא הכיר בה וכנסה על מנת שהיא בתולה שלימה, אבל כנסה בחזקת שהיא בתולה ונמצאת בעולה אפילו מנה אין לה". ובסימן ס"ח ח´ כתב מרן "אף כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה, אינה מפסדת אלא עיקר כתובה אבל התוספות יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה או שהודית לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו...". ועוד שם בסעיף ט´ "כשטען שלא מצאה בתולה, אם אמרה מוכת עץ אני נאמנת ותחזור כתובתה למנה...".

ומקורות אלו הדינים שכתב מרן השו"ע הינם בגמרא כתובות יב: "הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות...". ובדף יא: "ואמר רבא מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב, מקח טעות, לגמרי קא משמע". ובדף ט: אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה... לא, דקא טעין טענת דמים... אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה", ופסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"א הלכה י"ד "חכמים הם שתיקנו עיקר כתובה לאשה, והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים והאשה מכחשת אותו, נאמן, ועליה להביא ראיה ולא האיש, שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל".

ונחלקו הפוסקים אם נאמן לכול"ע או רק למאן דאמר כתובה מדרבנן והם אמרו והם אמרו, והיות ויש בזה מחלוקת הפוסקים יכול אשכנזי שבכתובתו כתוב דחזו ליכי מדאורייתא לטעון קים לי כהני פוסקים ואבדה את מאתים הזוז של עיקר כתובה, ולספרדים קל וחומר הוא שהרי לדעת הרמב"ם ומרן השו"ע כתובה דרבנן.

גם לענין מה שאמרה הגמרא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה נחלקו הפוסקים בדבר מי שלא טרח בסעודה, וכגון, שטרח בה אבי הכלה דוקא, אם גם בכהאי גוונא אמרינן שנאמן בטענת דמים, ויכול החתן לטעון קים לי ותפסיד הכלה עיקר כתובתה גם אם לא טרח בסעודה. מכל מקום, בין טרח בסעודה בין לא טרח אינו נאמן לתבוע החזר הוצאות שהוציא על החתונה בטענה זו שהטעתו כך כתב התוספות רי"ד בכתובות י´. שהאמינוהו חכמים שלא יוציא ממון שמוחזק בו ויתן לה אבל שיוציא ממנה לא האמינוהו.

ולענין תוספת הכתובה, שבכתובות שבזמן הזה הוא עיקר סכום הכתובה הנה העתקנו לעיל דברי מרן השו"ע אבע"ז סימן ס"ח סעיף ח´. ומקורו מהרמב"ם הלכות אישות פרק י"א הלכה ט"ז "הורו כל הגאונים, שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן. אם הכחישתו אשתו, להפסידה עיקר כתובה, אבל התוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה או שהודתה לו שהיתה בעולה קודם שתתארס והטעתו...". וכן פסק גם כן הרי"ף, וכתב הבית יוסף שהר"ן הסכים לדעת הרמב"ם, וכתב הרב המגיד משנה על הרמב"ם טעם לדבר והוא "מפני שהתוספת אינה מתקנת חכמים שנאמר הם אמרו והם אמרו אלא מרצונו נתחייב לה והרי הוא כשאר חיובים שאין המחוייב נאמן בהפקעתם", ולדעת הרשב"א בטענת דמים נאמן להפסידה גם תוספת כתובה, מה שאין כן אם טען טענת פתח פתוח ורמב"ם לא חילק בזה, לעומתם דעת הרא"ש שמפסדת גם תוספת הכתובה שכתב "מתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה... ואדעתא דהכי לא הוסיף לה". אולם אין דבר זה מוסכם בדעת הרא"ש שהרי הטור משמע בדבריו שמפרש דברי הרא"ש שאף על פי שמשיג בסברא מכל מקום אינו חולק שהרי כתב רק דעת הרמב"ם והגאונים וכ"כ מהרש"ל בדעת הרא"ש. מכל מקום, הרשב"ם ושלטי גיבורים פסקו בודאי שאבדה גם תוספת כתובה ונחלקו האחרונים אם יוכל הבעל לטעון קים לי כרשב"ם וש"ג, ופשוט הוא עפ"י מה שכתב בשו"ת יביע אומר לא מצי ספרדי לטעון קים לי נגד דעת מרן. מה שאין כן בעל אשכנזי יכול לטעון.

והנני להזכיר שעוסקים אנו בטענת דמים ולא בטענת פתח פתוח, ושלכן ימצאו הרשב"ם והרשב"א וש"ג בשיטה אחת שמפסדת גם תוספת, ולדעת רמב"ם ומרן השו"ע אין חילוק ויש לה תוספת.

עוד בענין זה, בשו"ת יביע אומר חלק שני אבע"ז סימן ח´ אות ה´ חלק מרן הרב עובדיה יוסף על דברי מהר"י מסלתון שסבר שהתוספת המרובה בזמננו אינה דומה לתוספת של זמן הקדמונים שהיתה פחותה וקרובה לסכום המאה ומאתים זוז ולא בתוספת המרובה של זמננו דברו חכמים שיש לה, והביא הרב ביביע אומר ראיה מגמרא כתובות סו. "פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדן חמש עשרה מנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש". ואין הראיה ברורה שהרי מפורש במשנה שמכנסת לו ואנו עוסקים בתוספת שמוסיף לה משלו בלא הקשר לכמה מכניסה לו, וימחל לי כבוד מרן הרב עובדיה יוסף אם אומר עוד שהרי תוספת זו שמוסיף לה משלו היא משום חיבת ביאה ראשונה וכי יעלה על הדעת שחיבת ביאה ראשונה תהיה שווה עשרות או מאות אלפי שקלים של זמננו אלא פשוט הוא שחתן שכותב תוספת בכתובה כוונתו שהיא על דעת שיחיו יחדיו לאורך ימים ושנים בטוב ובנעימים, ואף אם אחר כך מאיזו סיבה יחפוצו להתגרש זה מזו הוא דבר העלול לקרות בלא שתטעה אותו והתוספת קיימת. אבל אם טוען שכנסה בחזקת בתולה, והטעתו, ולא מצא לה דמים, ובא ליתן גט לאחר ביאה ראשונה נראה פשוט שלא על דעת כן יעניק לה משלו כל כך הרבה ממון, והוא כמקח טעות לענין תוספת זו, שחייבוהו חכמים ליתן לה התוספת שכתב לה משום חיבת ביאה ראשונה ולא היא זו אותה תוספת הנהוגה להינתן בכתובות חתני הזמן הזה. ואף על פי שזה ברור לי איני מעיז, מחמת אימת כבוד מורנו הרב עובדיה יוסף, לכתוב זאת אלא רק להלכה ולא למעשה, שלא אהיה כסותר חס ושלום את דבריו. ולענין אם שותקת נחשבת למכחשת דבריו, היות ומרן השו"ע פסק כרמב"ם וגאונים בזה ולשון הרמב"ם ברורה שכתב "והאשה מכחשת אותו" נראה שכן דעת מרן השו"ע ששתיקה שלה בזה שווה למודה לדבריו ואף על פי שלא באר כן להדיא, ויש חולקים בדבר, ואכמ"ל.

אם צריכה האשה לישבע על טענתה

כג אִם טוֹעֵן הַבַּעַל, שֶׁלֹּא תִּטֹּל הָאִשָּׁה אֶת הַתּוֹסֶפֶת עַד שֶׁתִּשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה לִפְנֵי הָאֵרוּסִין וְהַנִּשּׂוּאִין, אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, וְאִם אֵינוֹ טוֹעֵן כֵּן, אֵין אָנוּ טוֹעֲנִים לוֹ וְתִטֹּל בְּלֹא שְׁבוּעָה.

הדברים מתבארים בשו"ת יביע אומר חלק שני אבע"ז סימן ח´ אות ז´, ואם טוען הישבעי לי ואינה נאמנת על השבועה ראה בשו"ע חו"מ סימן צ"ב.

אם צריך קידושין שניים לאחר טענת דמים

כד אִם נִתְרַצּוּ בְּנֵי הַזּוּג שֶׁלֹּא לְהִתְגָּרֵשׁ זֶה מִזּוֹ, מִן הַדִּין אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדְּשָׁהּ שֵׁנִית, שֶׁהֲרֵי אִם בָּא לְגָרְשָׁהּ, אֵינָהּ יוֹצֵאת בְּלֹא גֵּט, וְיִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה שֶׁל מֵאָה זוּז לְפִי שֶׁאָסוּר לְאָדָם לִשְׁהוֹת עִם אִשְׁתּוֹ בְּלֹא כְּתֻבָּה.

כן כתב בשו"ת יביע אומר חלק שני אבע"ז סימן ט´ והוסיף שם שאם ירצה הבעל לקדשה שנית תבוא עליו ברכה והוא מסיבת דברי הבית שמואל בסימן ס"ח סעיף קטן כ"ד שפסק שצריך לקדשה מחדש. וכמובן שהוא רק לרווחא דמלתא, ואם נראה שיכולה לצאת מכך תקלה שלא ירצה לחזור ולקדשה אין להעלות בפניו אפשרות זו כלל.

עד מתי יכול לטעון כך

כה עַד מָתַי יָכוֹל לִטְעֹן טַעֲנַת בְּתוּלִין, אִם נִתְיַחֲדוּ וְלֹא טָעַן מִיָּד שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֲרֵי מוּכָח הַדָּבָר שֶׁמָּחַל.

גמרא יבמות קיא:, רמב"ם הלכות אישות פרק י"א הלכה ט"ו, מרן השו"ע אבע"ז סימן ס"ח סעיף י´.

מה הם תנאי בית דין

כו כְּשֶׁנּוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה בְּחֻפָּה וְקִדּוּשִׁין כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל מִתְחַיֵּב הוּא לָהּ עֲשָׂרָה דְּבָרִים וְזוֹכֶה הוּא בָּהּ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, אֲפִלּוּ אֵינָם מְפֹרָשִׁים בַּכְּתֻבָּה אוֹ אֲפִלּוּ לֹא נִכְתְּבָה כְּתֻבָּה כְּלָל, שֶׁהֵם תְּנָאֵי בֵּית דִּין שֶׁתִּקְנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַמְחַיְּבִים כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל הַבָּא לִשָּׂא אִשָּׁה, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנוּ בֵּינֵיהֶם בְּנֵי הַזּוּג תְּנָאִים אֲחֵרִים לִפְנֵי נִשּׂוּאֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּפֶרֶק כ´ סְעִיף ג´.

כז וּמַה הֵם הַדְּבָרִים שֶׁמִּתְחַיֵּב הוּא לָהּ:

א. מְזוֹנוֹתֶיהָ. ב. כְּסוּתָהּ. ג. עוֹנָתָהּ. ד. עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה אוֹ מָאתַיִם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף א´. ה. רְפוּאָתָהּ. ו. לִפְדּוֹתָהּ אִם נִשְׁבֵּית. ז. קְבוּרָתָהּ. ח. שֶׁתְּהֵא יוֹשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ וְנִזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו כָּל זְמַן אַלְמְנוּתָהּ. ט. שֶׁיִּהְיוּ בְּנוֹתָיו מִמֶּנָּה נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסָיו גַּם לְאַחַר מוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ אוֹ יִבְגְּרוּ. י. שֶׁיִּהְיוּ בָּנֶיהָ הַזְּכָרִים מִמֶּנּוּ יוֹרְשִׁים אֶת כְּתֻבָּתָהּ יֶתֶר עַל חֵלֶק הַיְרֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עִם שְׁאָר בָּנִים מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁהָיְתָה לוֹ.

וּמַה הֵם הַדְּבָרִים שֶׁזּוֹכֶה הוּא בָּהּ:

א. מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. ב. מְצִיאָתָהּ. ג. פֵּרוֹת הַיּוֹצְאִים מִנְּכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ. ד. יְרֻשָּׁתָהּ.

וְעַתָּה, בַּסְּעִיפִים הַבָּאִים עַד לִסְעִיף ק´ נָבוֹא לְבָאֵר חִיּוּבִים וּזְכֻיּוֹת אֵלּוּ.

דיני חיוב מזונות לאשתו וילדיו

כח כְּשֶׁתִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תְּנָאֵי בֵּית דִּין אֵלּוּ הָיְתָה כַּוָּנָתָם בָּהֶם לְהֵיטִיב עִם הָאִשָּׁה, וְלָתֵת לָהּ בִּטְחוֹנוֹת כַּלְכָּלִיִּים טוֹבִים כְּכָל הָאֶפְשָׁר עַל מְנָת שֶׁתִּחְיֶה עִם בַּעֲלָהּ, וּתְגַדֵּל יַלְדֵיהֶם, וְתִהְיֶה עֲסוּקָה בְּנִהוּל בֵּיתָם, כְּשֻׁתַּפְתּוֹ לַחַיִּים וּכְעֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ בָּאֹפֶן הַמְכֻבָּד יוֹתֵר, כָּרָאוּי לִבְנוֹת אִמּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשׁוֹת שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, וְהַזְּכוּת שֶׁזּוֹכֶה בָּהּ בַּעֲלָהּ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, מְצִיאָתָהּ, פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ וִירֻשָּׁתָהּ נִתְקְנָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לְבַעֲלָהּ אֵיבָה כְּלַפֶּיהָ.

כט כְּשֶׁתִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁחַיָּב הַבַּעַל בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ תִּקְּנוּ כְּנֶגְדָּן שֶׁיִּהְיֶה הוּא זוֹכֶה בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וֶהֱיוֹת וְעִקַּר הַתַּקָּנָה הָיְתָה לְרַוְחַת הָאִשָּׁה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר אֵינִי נִזּוֹנֵית וְאֵינִי עוֹשָׂה, כְּלוֹמַר מְוַתֶּרֶת אֲנִי עַל תַּקָּנַת חֲכָמִים שֶׁתִּהְיֶה אַתָּה חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתַי, וּלְעֻמַּת זֹאת זַכָּאִית אֲנִי בְּמַעֲשֵׂה יָדַי שֶׁאַרְוִיחַ בַּעֲבוֹדָתִי, אוּלָם בְּמִדָּה וְכָךְ אָמְרָה אֵין בְּאֶפְשָׁרוּתָהּ לַחֲזֹר וְלִזְכּוֹת בְּתַקָּנַת חֲכָמִים עֲבוּרָהּ, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא תּוּכַל לַעֲבֹד וּלְהַרְוִיחַ מֵאֵיזוֹ סִבָּה שֶׁהִיא, פָּטוּר יִהְיֶה בַּעֲלָהּ מֵחִיּוּב מְזוֹנוֹתֶיהָ, וּבַזְּמַן הַזֶּה, רֹב הַנָּשִׁים בְּאֶפְשָׁרוּתָן לִמְצֹא מְקוֹמוֹת עֲבוֹדָה וּלְהַרְוִיחַ לִמְזוֹנוֹתָן בְּכֹחוֹת עַצְמָן וּלְעִתִּים אַף יוֹתֵר מִכָּךְ, מִכָּל מָקוֹם עֵצָה טוֹבָה הִיא שֶׁלֹּא תָּזוּחַ עֲלֵיהֶן דַּעְתָּן לוֹמַר אֵינִי נִזּוֹנֵית וְאֵינִי עוֹשָׂה וְתִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ, וְלֹא תְּוַתֵּר עַל תַּקָּנַת חֲכָמִים שֶׁזִּכּוּ לָהּ בְּעַד שׁוּם הוֹן שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁיָּרְדוּ חֲכָמִים לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל הַבַּעַל וְזִכּוּ לוֹ כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁתַּרְוִיחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא אֵיבָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ כָּל יְמֵיהֶם.

פשוט הוא שאף על פי שלהלכה כל מה שמרויח האיש ומרויחה האשה הכל שייך לבעל אין זה סותר את המציאות שלעיתים האשה היא זו שנוטלת יוזמה, וברשות בעלה, היא זו שמכלכלת את כל עניני הבית והחוץ, שבינה יתירה ניתנה לאשה, והכל תלוי במידות שתהא מחושבת ולא בזבזנית מדי שיודעת לכלכל כל עניני הכספים בביתם מבלי להיכנס לחובות, צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל, ואז קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה, והעיקר הגדול שתדע כיצד לעשות שיהיה שלום בבית בינה לבין בעלה, שלא תאמר אין בעלי מקפיד אם אומר איני ניזונית ואיני עושה ותפתח חשבון בנק לעצמה ותתחרה עם בעלה בכמות הרווחים עד שבמקרה היותר טוב תתגרש ותוציא ממון רב לפרנס עורכי דין, ובמקרה הגרוע יותר יחיו באיבה כל ימיהם וילכו מדחי אל דחי ויבגוד הוא בה, איהו בקרי ואיתתיה בבוציני, אלא היותר טוב שתהיה מן הנשים החכמות, כמה שתרויח תתן בידו ותכבד ותגדל את בעלה, ואז כמעט בודאי הוא שתהיה נאמנת בעיניו על כל עניני ההכנסות וההוצאות וצרכי הבית ויפקיד בידה הכל ותהיה אהובה עליו, וחילופיהם בגולם, כאמור.

אם חיוב מזונות האשה הינו מדאורייתא או מדרבנן, נחלקו בזה פוסקים ראשונים ואחרונים ומובאים הדברים באריכות בשו"ת יביע אומר חלק שלישי אבע"ז סימן י"ד ומסקנתו שהיות וספר התרומה בשם תשובת הרי"ף אומר שחיוב מזונות האשה הינו מדרבנן וכן דעת הרא"ש בפרק י"ג מכתובות סי´ ו´ כך הלכה, שהרי יש כאן שנים מתוך שלושה עמודי הוראה וזה אף על פי שהרמב"ם פוסק שמזונות דאורייתא, וכתב הרב שם שרוב הפוסקים דעתם שמזונות מדרבנן וציין שם שמונה נפ"מ בין אם הם מדאורייתא או מדרבנן. ועוד בגמרא כתובות מז: "תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, ופרקונה תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה... אמר אביי תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי" ופרשו מזונותיה ומעשה ידיה הם דבר המצוי והם זה כנגד זה, ופדיונה אם נשבית כנגד פירות נכסיה ששניהם אינם מצוים.

ומה שאמרנו שמותרת לומר איני ניזונית ואיני עושה יש בזה מחלוקת הפוסקים אם יכולה לחזור בה, והיות ומרן השו"ע לא גילה דעתו בזה והבעל הוא המוחזק יכול לטעון קים לי כפוטרים אותו מחיוב מזונותיה, ומזונות כסות ומדור הרי הם לענין זה סוג חיוב אחד.

ל וְכַמָּה הֵם מְזוֹנוֹת הָאִשָּׁה, הַכֹּל לְפִי עָשְׁרוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ, שֶׁאִם הָיָה עָנִי שֶׁבָּעֲנִיִּים יִהְיוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ הַפָּחוֹת שֶׁבְּפָחוֹת וּבִלְבַד שֶׁיַּסְפִּיקוּ לְמִחְיָתָהּ, וְאִם הֶעֱשִׁיר מוֹסִיפִים לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ, שֶׁהֲרֵי הַכְּלָל הוּא שֶׁעוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ, וְאִם אֵין לַבַּעַל מְזוֹנוֹת לִתֵּן לְאִשְׁתּוֹ וַהֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ בָּטֵל, נֶחְלְקוּ הַפּוֹסְקִים אִם יָכוֹל בֵּית דִּין לְכוֹפוֹ לַעֲבֹד כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲמֹד בְּהִתְחַיְּבֻיוֹתָיו כְּלַפֵּי אִשְׁתּוֹ, וְלַהֲלָכָה, אֵינָם יְכוֹלִים לְכוֹפוֹ, וּלְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז יְכוֹלִים בֵּית דִּין לְכוֹפוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֲפִלּוּ פַּת לֶחֶם אֵין לוֹ לִתֵּן לָהּ, וְתוֹבַעַת הִיא גֵּט מִמֶּנּוּ, כּוֹפִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין לְגָרְשָׁהּ. כָּךְ דַּעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וּלְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא.

בגמרא כתובות סד: "פוסקים לאשה לחם שתי סעודות בכל יום, סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר..." וברמב"ם בהלכות אישות פרק י"ב הלכה י´ ומרן השו"ע באבע"ז סימן ע´, ומה שכתבנו שאם אין לו כלל כופין אותו להוציא כך פסק מרן השו"ע שם בסימן ע´ סעיף ג´ ע"פ דברי הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ב הלכה י"א ובפרק י"ג הלכה ה´ שאפילו לענין תכשיטים אם אינו יכול ליתן אפילו כעני שבישראל כופין אותו להוציא וכתב הרב המגיד שדין זה למד הרמב"ם ממחלוקת רב ושמואל בגמרא כתובות עז. באומר איני זן ואיני מפרנס אם כופין אותו בית דין להוציא ומשמע ממחלוקת זו שבעני שאין לו כלל לכל הדעות כופין להוציא, ורמ"א הביא בשם רבנו ירוחם שכתב בשם רבנו תם שאין כופין אותו להוציא.

אם חייב הבעל לעבוד כדי שיזון את אשתו, הביא הטור בשם רבי אליהו ומהר"מ מרוטנבורג שחייב לצאת לעבוד שהרי כך התחייב בכתובתה, וכך פסקו ג"כ התשב"ץ, ורדב"ז ומכל מקום יכול הבעל לטעון קים לי כפוטרים אותו ומרן השו"ע בסימן קנ"ד סעיף ג´ כתב שהאומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לכך, כלומר יורדים לנכסיו ומוציאים למזון אשתו, ואם אינם יכולים לכופו לכך כגון שאין לו לא כותב מרן שכופין אותו לעבוד, אלא, אם אין לו כופין אותו להוציא וליתן כתובה.

לא לֹא חִיְּבוּ חֲכָמִים אֶת הָאִישׁ בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ אֶלָּא כַּאֲשֶׁר הִיא יוֹשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ, אוּלָם אִם נִתְעוֹרְרוּ מְרִיבוֹת בֵּינֵיהֶם וְקָמָה וְעָזְבָה אֶת בֵּיתָם לָגוּר בְּדִירָה אַחֶרֶת, הֲרֵי זוֹ הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ, אֶלָּא אִם כֵּן תּוֹכִיחַ שֶׁגֵּרְשָׁהּ הוּא מִבֵּיתָם אוֹ שֶׁמֵּחֲמָתוֹ הִיא מְנוּעָה מִלַּחְזֹר וְלָגוּר שָׁם, וְכֵן אִשָּׁה שֶׁמַּצְהִיר בַּעֲלָהּ שֶׁרוֹצֶה לִתֵּן לָהּ גֵּט פִּטּוּרִין וְיֵשׁ לוֹ טַעֲנָה כֵּנָה לַדָּבָר אֶלָּא שֶׁהָאִשָּׁה מְסָרֶבֶת לְקַבֵּל אֶת גִּטָּהּ, וּמֵחֲמַת תַּקָּנַת רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם אֵינוֹ יָכוֹל לְגָרְשָׁהּ בְּעַל כָּרְחָהּ, גַּם בָּזֶה פָּטוּר הוּא מֵחִיּוּב מְזוֹנוֹתֶיהָ.

מקור דין זה שאין הבעל חייב במזונות אשתו אלא כשיושבת עמו בבית אחד הוא בריטב"א כתובות קג. והביאו מרן השו"ע בספרו בית יוסף ופסקו הלכה למעשה בשולחן ערוך אבע"ז סימן ע´ סעיף י"ב, ולענין אשה המסרבת לקבל גיטה שאין בעלה חייב במזונותיה הרי הוא פסוק להלכה בשו"ת יביע אומר חלק שלישי אבע"ז באריכות מופלגת בשאלה הנידונית מסימן י"ד עד סימן י"ז.

לב אִם נֶעֱדֶרֶת מִבֵּית בַּעֲלָהּ לְאָנְסָהּ, כְּגוֹן שֶׁהִיא חוֹלָה לֹא הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ.

לג מִי שֶׁקִּבֵּל מְקוֹם עֲבוֹדָה טוֹב בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת אֵינוֹ יָכוֹל לָכֹף אֶת אִשְׁתּוֹ לָלֶכֶת אַחֲרָיו וְלָגוּר עִמּוֹ בְּאוֹתָהּ מְדִינָה, וְעִם כָּל זֹאת אִם מְסָרֶבֶת הָאִשָּׁה לְהִפָּרֵד מִמְּקוֹם מוֹשָׁבָהּ וְלָלֶכֶת אַחַר בַּעֲלָהּ אֵין בַּעֲלָהּ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאֵין הָאִישׁ יָכוֹל לָכֹף אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁתֵּלֵךְ עִמּוֹ, מִכָּל מָקוֹם וַדַּאי שֶׁשֶּׁבַח הוּא לָאִשָּׁה שֶׁתַּעֲשֶׂה רְצוֹן בַּעֲלָהּ.

בשו"ת יביע אומר חלק עשירי אבע"ז סימן כ"ט הביא את הבית יוסף בשם תרומת הדשן שפסק שעל האשה ללכת אחר בעלה לצורך פרנסתו וכופין אותה על כך וכתב מרן הבית יוסף על דבריו "ואין דבריו נראין בעיני", ובספרו שולחן ערוך לא דבר בזה מרן הבית יוסף כלל אלא שבסימן קנ"ד בשו"ע אבע"ז בסעיף ט´ פסק מרן "אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכנת נפשות כופין אותו לגרשה", ופסק זאת מרן על פי תשובת הרא"ש והטור, ונחלקו הפוסקים אם יש כאן קל וחומר שהרי כאן פסק מרן שאפילו אם הבעל צריך לצאת ממקומו מחמת סכנת נפשות שיש לו כאן אין כופין את אשתו ללכת אחריו ולכן חייב לגרשה וקל וחומר אם היה צריך לילך מחמת פרנסה שאין כופין אותה, ויש מחלקים. עוד בזה כתב הרמ"א בסימן ע"ה סעיף א´ את דעתו של תרומת הדשן בשם יש אומרים ואחר כך בשם יש חולקים הביא את דעתו של הריב"ש שאין כופין את האשה לצאת ממקומה לצורך פרנסת הבעל, ואם כי יש אחרונים המיישבים את דעת תה"ד עם ריב"ש ונראין דבריהם, מכל מקום עדין יש ספק בדבר, ומטעם זה הספק אי אפשר לכפות על האשה שתלך אחר בעלה למקום פרנסתו בארץ אחרץ אחרת. ולענין מזונות, היות והבעל הוא המוחזק טוען קים לי ונפטר מחיובן, ואינו צריך לפרש בטענותיו קים לי, שהרי אם לא טען כך, בית דין טוענים לו.

לד אִם הוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ אַחַת וְקִדֵּשׁ אִשָּׁה הַגָּרָה בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת חַיֶּבֶת הִיא לֵילֵךְ אַחֲרָיו לִמְקוֹמוֹ, שֶׁהֲרֵי עַל דַּעַת כָּךְ נִשְּׂאָה, וְאִם אֵינָהּ מִתְרַצָּה לְכָךְ פָּטוּר בַּעֲלָהּ מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ וְכָל חִיּוּבֵי הַכְּתֻבָּה וְיוֹצֵאת בְּגֵט וְאֵין לָהּ לֹא עִקַּר כְּתֻבָּה וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁכָּתַב לְהוֹסִיף לָהּ מִשֶּׁלּוֹ.

לה אִם שְׁנֵיהֶם מֵאוֹתָהּ מְדִינָה וְנִשְּׂאוּ בְּאַחַת מִן הֶעָרִים אֲשֶׁר שָׁם וְנֶחְלְקוּ בְּאֵיזוֹ עִיר יָגוּרוּ. לְדַעַת מָרָן הַשו"ע וְרַבָּנֵי הַסְּפָרַדִּים כּוֹפֶה הוּא אֶת אִשְׁתּוֹ לַעֲבֹר לָגוּר עִמּוֹ מֵעִיר אַחַת לַשְּׁנִיָּה בְּאוֹתָהּ אֶרֶץ, וּלְדַעַת רְמָ"א וְרַבָּנֵי אַשְׁכְּנַז אִם הִיא רוֹצָה שֶׁיָּגוּרוּ בְּעִיר אֲשֶׁר שָׁם הָיָה מְקוֹמָהּ וּמְקוֹם מִשְׁפַּחְתָּהּ כּוֹפָה הִיא אוֹתוֹ לֵילֵךְ אַחֲרֶיהָ אֶל מְקוֹמָהּ. וְאִם נֶחְלָקִים לְגַבֵּי עָרִים אֲחֵרוֹת בְּאוֹתָהּ אֶרֶץ כּוֹפֶה הוּא אוֹתָהּ כְּדַעַת מָרָן הַשו"ע.

לְעִנְיַן לִכְפּוֹת זֶה אֶת זוֹ לַעֲלוֹת מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, רְאֵה בַּבֵּאוּרִים.

סעיפים אלו ל"ד, ל"ה, הרי הם בשו"ע אבע"ז סימן ע"ה סעיף א´ במרן ורמ"א אשר שם, ומקורן של הלכות אלו הוא בגמרא כתובות קי. "שלוש ארצות לנישואין יהודה, ועבר הירדן והגליל, אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאים מעיר לעיר ומכרך לכרך", ובגמרא ירושלמי כתובות בפרק י"ג הלכה י´ חולק בזה, ומרן השו"ע פסק כדעת הרמב"ם שכתב בהלכות אישות פרק י"ג הלכה י"ז "איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת, כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה, שעל מנת כן נשאה אף על פי שלא פרש, אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והיא מאנשי אותה ארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ...". ופסק הגר"א בזה כדעת הרמב"ם ומרן השו"ע שעדיף כח הבעל מכח האשה בענין זה. לדעת רבינו תם כח האשה עדיף ויכולה היא לכפותו לעבור מעיר לעיר באותה הארץ והוא אינו יכול לכפותה ממדינה למדינה כדעת הרמב"ם וכמותו פסק הרמ"א שהוא ראש לפוסקי אשכנז האחרונים.

ובין למרן השו"ע ובין לרמ"א יכולים הבעל והאשה לכפות זה על זו לעלות מחוצה לארץ לארץ ישראל, שזו מצווה גדולה היא, ומכל מקום, אם נראה לבית הדין שאין כוונת אותו צד הדורש לעלות לארץ הקודש טהורה כל כך, אלא מחפש עילה לגרושין בתנאי ממון נוחים, אז ודאי שאין להם לקבל את טענתו.

לו יָצָא בַּעֲלָהּ אֶל מִחוּץ לָאָרֶץ, אוֹ שֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתּוֹ וְנִשְׁתַּטָּה, וְתָבְעָה הָאִשָּׁה מְזוֹנוֹתֶיהָ בְּבֵית דִּין, הֲרֵי אֵלּוּ מוֹכְרִים מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ לִמְזוֹנוֹתֶיהָ, וְאִם לָוְתָה לְמִחְיָתָהּ מוֹכְרִים לִפְרִיעַת חוֹבוֹת אֵלּוּ. אוּלָם אִם דָּחֲקָה עַצְמָהּ וְהִשִּׂיגָה מְזוֹנוֹתֶיהָ בְּכֹחוֹת עַצְמָהּ וְלֹא תְּבַעְתָּם בְּבֵית דִּין וְלֹא לָוְתָה לִמְזוֹנוֹתֶיהָ, הֲרֵי זוֹ מְחִילָה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְתָבְעָם אַחַר כָּךְ, וּמִכָּל מָקוֹם אִם הוֹתִירָה מָמוֹן אוֹ מָזוֹן מִמַּה שֶּׁעָשְׂתָה הַכֹּל שֶׁלָּהּ.

בגמרא כתובות קז. "מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, אם בא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי". ומה שאמרנו שאם לא תבעה מזונותיה הרי זו מחילה ואינה יכולה לתובעם אחר כך, כך הביא הרמ"א בסימן פ´ סעיף י"ח בהגה "אשה ששתקה ולא תבעה מזונות ולא מעה כסף, מן הסתם מעשה ידיה עם המותר שלה ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה, אבל מה שאינו מספיק לה אין הבעל צריך לשלם לה דודאי מחלה".

וודאי הוא שאם שתקה חודשים רבים ואפילו שנה ואחר כך תבעה מזונותיה בבית דין אין זנים אותה אלא מזמן תביעתה והלאה, שאין המחילה אלא לשעבר ולא על העתיד לבוא, אלא אם כן פרשה זאת בפיה שמוחלת גם על המזונות שלעתיד שאז מחילתה מחילה ואינה יכולה לחזור בה, כמבואר בשו"ע חו"מ סימן י"ב בנתיבות המשפט ושאר האחרונים שם על הדף, ואע"פ שנחלקים בזה הפוסקים יכול הוא הבעל לטעון קים לי שהרי הוא המוחזק.

לז כְּשֵׁם שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים חִיּוּב מְזוֹנוֹת לָאִשָּׁה, כָּךְ תִּקְּנוּ שֶׁחַיָּב הָאָב לָזוּן אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים, וּמִתְּחִלָּה הָיָה הַחִיּוּב לְזוּנָם עַד גִּיל שֵׁשׁ, שֶׁהֲרֵי מִגִּיל זֶה כְּבָר יְכוֹלִים הֵם לְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, וְחָזְרוּ חֲכָמִים לְאַחַר כַּמָּה וְכַמָּה דּוֹרוֹת וְתִקְּנוּ שֶׁיִּהְיוּ נִזּוֹנִים עַד גִּיל מִצְווֹת מִדִּין צְדָקָה, שֶׁאָז בּוֹגְרִים הֵם וְיִמְצְאוּ דֶּרֶךְ לָזוּן עַצְמָם, וְהַיּוֹם הַמִּנְהָג בְּבָתֵּי הַדִּין שֶׁל הָרַבָּנוּת לְחַיֵּב אֶת הָאָב לָזוּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו עַד גִּיל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.

בגמרא כתובות מט: "אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים, אבעיא להו, הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה, תא שמע, כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא, כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בציבורא וליקום ולימא עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה... ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד כפינן ליה על כורחיה...". ועוד שם בגמרא כתובות נ. "תהילים ק"ו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת, דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר זה הזן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים", ופרשו המפרשים שגמרא זו עוסקת בקטנים למעלה מגיל שש שאין אביהם חייב לזונם ולכן נחשב הדבר לו לצדקה, וכהיום הדין הוא כמו שכתבנו.

לח אַף עַל פִּי שֶׁמְּזוֹנוֹת הָאִשָּׁה וּמְזוֹנוֹת הַבָּנִים שְׁנֵיהֶם מִתַּקָּנַת חֲכָמִים, יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם, שֶׁהָאִשָּׁה עוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ, וּכְכָל שֶׁהַבַּעַל אָמִיד יוֹתֵר חַיָּב לִתֵּן יוֹתֵר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבָּנִים, שֶׁחַיָּב לִתֵּן לָהֶם כְּדֵי מִחְיָתָם בֵּין אִם הָאָב אָמִיד יוֹתֵר אוֹ אָמִיד פָּחוֹת אֶלָּא שֶׁאִם הוּא אָמוּד לִתֵּן כּוֹפִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין לִתֵּן וְאִם אֵינוֹ אָמוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ. וְזֶה כְּשֶׁהַבָּנִים גְּדוֹלִים מִגִּיל שֵׁשׁ שָׁנִים, שֶׁאִם הֵם פָּחוֹת כּוֹפִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ, וּבִגְדוֹלִים יוֹתֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כּוֹפִין מַכְרִיזִים עָלָיו בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁהִנּוֹ אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וְאֵינוֹ מְפַרְנְסָם כָּרָאוּי, וּמְבַיְּשִׁים אוֹתוֹ בָּרַבִּים כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן.

כמו שאמרנו בסעיף ל"ד היום התקנה בכל בתי הדין הרבניים לחייב מזונות לבנים עד גיל שמונה עשרה שנים ולכן אין צורך בהכרזה בבתי כנסיות כמו שהיה בזמן רבותינו זכרונם לברכה.

לט אִם נִתְגָּרְשׁוּ הַהוֹרִים וְהָאָב זָן אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא גְּדֵלָה בְּבֵית אִמָּהּ וְהִפְנְתָה הַבַּת עֹרֶף לָאָב שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה לְדַבֵּר עִמּוֹ, וְאֵינָהּ מְכַבֶּדֶת אוֹתוֹ, פָּטוּר הוּא מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ, וְיוֹתֵר מִזֶּה, אֲפִלּוּ אֵין הָאַשְׁמָה בַּבַּת אֶלָּא בָּאֵם שֶׁהוֹצִיאָה אֶת בִּתָּהּ אוֹ בְּנָהּ מִחוּץ לָעִיר שֶׁבָּהּ גָּר הָאָב, וְאֵינָם מְצוּיִּם לוֹ לְחַנְּכָם, פָּטוּר הוּא מִמְּזוֹנוֹתֵיהֶם, וְכָל זֶה כָּאָמוּר כְּשֶׁהֵם בְּנֵי יוֹתֵר מִשֵּׁשׁ שָׁנִים, שֶׁאָז הָאָב זָנָם מִדִּין צְדָקָה.

בשו"ת יביע אומר חלק שמיני מביא הרב את מחלוקת המהריב"ל ומהרשד"ם בענין אם מותר לאם גרושה שהבן או הבת בחזקתה לצאת איתם מאותה עיר שגר שם האב וללכת לגור בעיר אחרת, שדעת המהריב"ל שיכולה לעשות כן ודעת המהרשד"ם שאסורה בכך, שצריכים הבן או הבת להיות מצוים אצל האב לחנכם לתורה ולמצוה כראוי לכל אב בישראל, ואם לקחה האם את הבן או הבת ויצאה לגור בעיר אחרת אין האב חייב במזונות אלו הילדים, ופשוט שבטענה כזו יכול לבוא בפני בית הדין אדם שאכן מחנך ילדיו לתורה ולמצוות, שאם לא כן ראוי לו שיזון אותם בכל מקום שהם, וכדעת המהרשד"ם כתבו גם הרדב"ז, שו"ת דרכי נועם, שו"ת פרח מטה אהרן ושו"ת לב מבין כמובא כל זה בשו"ת יבי"א כנ"ל, והוסיף שם הרב להביא מחלוקת אחרונים בדבר אם בדעבד כבר הוציאתה אמה לעיר אחרת אם חייבת להחזירה וסיים שם הרב שיכול האב שהוא המוחזק בממון לטעון קים לי כפוסקים שפסקו שחייבת להחזירה.

מ מֵעַל גִּיל שֵׁשׁ אִם יֵשׁ לַבָּנִים נְכָסִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִתְפַּרְנֵס מֵהֶם, אֵין מְחַיְּבִים אֶת הָאָב לְפַרְנְסָם, שֶׁהֲרֵי כָּל חִיּוּבוֹ אָז לְפַרְנְסָם הוּא מִדִּין צְדָקָה בִּלְבַד, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

כך פסקו חברי בית הדין הגדול דאז הרה"ג עובדיה הדאיה, והרה"ג רבי יעקב עדס, והרה"ג רבי יוסף שלום אלישיב.

מא מִי שֶׁבָּא עַל הַפְּנוּיָה וְנִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה בֵּן, לָהּ אֵין מְזוֹנוֹת מִמֶּנּוּ שֶׁהֲרֵי לֹא נְשָׂאָהּ לְאִשָּׁה, וְגַם אֵינָהּ יְכוֹלָה לְחַיֵּב אֶת אֲבִי הַבֵּן מְזוֹנוֹת עַל בְּנוֹ, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר כְּשֵׁם שֶׁהָיִית עַמִּי, שֶׁמָּא הָיִית גַּם עִם אַחֵר, וּמִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה סָפֵק, אִי אֶפְשָׁר לְחַיֵּב אֶת הַמֻּחְזָק בְּמָמוֹן לְהוֹצִיא, וְאִם הוּא מוֹדֶה וְאוֹמֵר וַדַּאי לִי שֶׁבֵּן זֶה שֶׁלִּי הוּא הֲרֵי הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו.

מקור דין זה בדברי פוסקים ראשונים הרא"ש בתשובה כלל י"ז סימן ז´, והריב"ש בתשובה סימן מ"א.

ועוד יש לומר שחיוב האב במזונות בניו, יש פוסקים הסוברים שחיוב זה נגרר הוא אחר חיוב מזונות האשה וכך סברו רש"י והר"ן, ויש פוסקים הסוברים שחיוב זה הוא חיוב מצד עצמו וכך פסקו הרי"ף והרמב"ם ולפיכך נראה שיש כביכול הפרש בדבר, שאם האם נשואה לאב וחייב במזונותיה לכול"ע חייב במזונות הבן ואם אינם נשואין ואין האב חייב במזונותיה לרש"י והר"ן יהיה האב פטור ממזונות הבן, ואף על פי כן לא יכול האב לטעון קים לי כרש"י והר"ן ולהיפטר ממזונות, שאם הוא ספרדי אינו יכול לטעון קים לי נגד מרן, ואם הוא אשכנזי הסכימו האחרונים שאינו יכול לטעון בזה קים לי ונתנו בזה כמה טעמים, או שהינו כמזיק שצריך לשלם, או שהוא כתנאי שבממון, או מטעם מוסרי שאין זה ראוי שיוליד בן ויטיל חובת פרנסתו על אחרים.

וצריך שיודה האב בפרוש שהוא בנו ואין אנו אומרים בזה שתיקה כהודאה שכל עוד אין לנו בזה ודאות בחיוב, אין מוציאין ממון מן המוחזק.

מב גַּם בְּהֻחְזַק כִּבְנוֹ מִשּׁוּם שֶׁאָנוּ תּוֹלִים לוֹמַר רֹב בְּעִילוֹת אַחַר הַבַּעַל הֲרֵי הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּפֶרֶק י"ט סְעִיף י"ג. וְכֵן לְהִפּוּךְ שֶׁאִם נֶאֱמָן הַבַּעַל לוֹמַר שֶׁאֵין זֶה בְּנוֹ וְכַמְבֹאָר שָׁם פָּטוּר גַּם מִמְּזוֹנוֹתָיו.

כבר נתבאר דבר זה לעיל בפרק י"ט סעיף י"ג וכן הוא בשו"ת יביע אומר חלק ג´ אבע"ז סימן א´.

מג אִם בְּנֵי הַזּוּג אֵינָם נְשׂוּאִים, וְהִיא מְיֻחֶדֶת לוֹ, וְנִתְעַבְּרָה, וְטוֹעֶנֶת שֶׁמִּמֶּנּוּ הַוָּלָד וְהוּא טוֹעֵן שֶׁמָּא מֵאַחֵר הוּא, אִם שׁוֹמְרִים הֵם דִּינֵי טָהֳרָה הֲרֵי הִיא כְּפִלַּגְשׁוֹ וְאָנוּ תּוֹלִים רֹב בְּעִילוֹת אַחֲרָיו וְחַיָּב בִּמְזוֹנוֹת הַוָּלָד. אוּלָם, אִם אֵינָם שׁוֹמְרִים דִּינֵי טָהֳרָה וּמִתְחַיְּבִים כָּרֵת עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה וַהֲרֵי אֵלּוּ בִּיאוֹת זְנוּת, וְאֵין הַוָּלָד מִתְיַחֵס בְּדַוְקָא אֵלָיו וּפָטוּר מִמְּזוֹנוֹתָיו, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹדֶה הוּא וְאוֹמֵר שֶׁבְּנוֹ הוּא.

מד מִי שֶׁטָּעַן שֶׁאֵין וַדָּאוּת שֶׁהַוָּלָד מִמֶּנּוּ, וְלָכֵן פָּטוּר הוּא מִמְּזוֹנוֹתָיו, וְנֶאֱמָן הוּא בְּטַעֲנָתוֹ בָּאֳפָנִים שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל, אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְטַר הוּא מִתְּבִיעַת מָמוֹן לֹא הִצְרִיכוֹ מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לִשָּׁבַע עַל כָּךְ, וּמִכָּל מָקוֹם, כָּתְבוּ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהַמִּנְהָג לְהַשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁאֵין הוּא יוֹדֵעַ אִם הַוָּלָד מִמֶּנּוּ, וְאִם חָשׁוּד הוּא עַל הַשְּׁבוּעָה יַטִּילוּ בֵּית הַדִּין חֵרֶם סְתָם עַל הַנִּטְעָן אִם מְשַׁקֵּר הוּא.

כך כתב בחתם סופר חלק ב´ סימן ק"ה וכתב שתהיה השבועה לאחר שתלד. ומה שאמרנו שדעת מרן שאין צריך שבועה על כך, כן הוא באבע"ז סימן ע"א סעיף ד´, וכן כתב הריב"ש סימן מ"א שאינו צריך שבועה שהרי התורה האמינתו, ועל זה הריב"ש חלק התשב"ץ בחלק ב´ סימן י"ח וכתב השואל ונשאל חלק ה´ סימן ע"א שרוב תשובות התשב"ץ לא באו לידי מרן השו"ע ואילו היה רואה אותם היה פוסק כמותו. וכן פסקו כתשב"ץ גם הבית מאיר ועוד אחרונים, ויש אחרונים שפסקו לפטור משבועה כמו פעולת צדיק ושושנים לדוד, ומכל מקום הצריכו הערוך השולחן ושושנים לדוד הטלת חרם ובספר ויאמר יצחק כתב שיכול האיש לטעון קים לי כהריב"ש שאינו מצריך שבועה, כלומר סובר אני כדרך שסובר בזה הריב"ש שאין הבעל צריך לישבע, ואינו נשבע.

דיני חיוב כסות ומדור לאשתו וילדיו

מה הַחִיּוּב הַשֵּׁנִי שֶׁחִיְּבוּ חֲכָמִים אֶת הַבַּעַל כְּלַפֵּי אִשְׁתּוֹ נֶחְלָק לִשְׁנֵי עִנְיָנִים, כְּסוּת וּמָדוֹר, שֶׁחַיָּב אָדָם לִתֵּן לְאִשְׁתּוֹ בְּגָדִים הָרְאוּיִים לָהּ לִימוֹת הַחַמָּה וְלִימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְחַיָּב לִתֵּן לָהּ מָקוֹם לָגוּר בּוֹ, שֶׁהוּא רָאוּי לִמְגוּרִים בְּאוֹתוֹ זְמַן וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם לָאִשָּׁה כְּעֶרְכָּהּ, וְכוֹלֵל חִיּוּב זֶה רִהוּט וּכְלֵי בַּיִת. וּשְׁנַיִם אֵלּוּ כְּסוּת וּמָדוֹר אוֹמְרִים אָנוּ בָּהֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁלָּמַדְנוּ בְּחִיּוּב מְזוֹנוֹתֶיהָ, שֶׁעוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ שֶׁאִם הוּא עָנִי בְּיוֹתֵר נוֹתֵן לָהּ הַמְּעַט הַהֶכְרֵחִי, וְאִם הֶעֱשִׁיר חַיָּב לִתֵּן יוֹתֵר וּכְפִי עָשְׁרוֹ.

מקור הדין בגמרא כתובות סד: וברמב"ם הלכות אישות פרק י"ג הלכות א´-ז´, ובשולחן ערוך פסקם מרן להלכות אלו באבע"ז סימן ע"ג, וחיוב ביגוד ודיור שניהם תלויים בזמן ובמקום וביכולתו הכספית של הבעל באופן שיכולה להתלבש ולצאת מביתה בלא שתתביש מבני אדם, ובגמרא כתובות סד: "במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו".

מו בִּכְלַל כְּסוּתָהּ נִכְלָל הַחִיּוּב לִתֵּן לָהּ תַּכְשִׁיטִים וּכְלֵי אִפּוּר לְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּהוּג בֵּין הַנָּשִׁים בְּאוֹתוֹ זְמַן וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם.

כך כתוב בגמרא כתובות קז. והרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ג הלכה ד´.

מז אִם אֵין לוֹ לִתֵּן הַמְּעַט הַהֶכְרֵחִי בִּכְסוּת וּמָדוֹר כּוֹפִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין לְגָרְשָׁהּ, וְאִם אֵין לוֹ לְשַׁלֵּם כְּתֻבָּתָהּ תִּהְיֶה זֹאת עָלָיו בְּחוֹב עַד שֶׁיִּרְוַח לוֹ.

כך כתב הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ג הלכה ה´ ומרן השו"ע אבע"ז סימן ע"ג סעיף ה´, וכדרך שחלק הרמ"א לענין מזונות שפסק מרן השו"ע שאם אין לו אפילו פת לחם ליתן לה כופין אותו לגרש ופסק שם הרמ"א כרבנו תם שאין כופין לגרש, כך גם כאן פסק הרמ"א כרבינו תם שאין כופין לגרש וכן כתבו אחרונים, ח"מ, ב"ש והגהות הרמ"ך על הרמב"ם, וכתב ההפלאה שאם אין לו לתת לה לפי כבודה, היות ויש לו את המעט ההכרחי ונותן לה אין ב"ד כופין אותו להוציא גם לדעת הרמב"ם ומרן השו"ע.

מח כְּשֵׁם שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁחַיָּב אָדָם לִתֵּן לְאִשְׁתּוֹ כְּסוּת וּמָדוֹר, כָּךְ תִּקְּנוּ שֶׁחַיָּב לִתְּנָם גַּם לְבָנָיו וּבְנוֹתָיו עַד גִּיל שֵׁשׁ, וְאֵינוֹ מְחֻיָּב לִתֵּן לָהֶם כְּפִי עָשְׁרוֹ אֶלָּא כְּפִי צָרְכָּם בִּלְבַד, וּמִגִּיל שֵׁשׁ וְעַד לִשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה נוֹתְנָם הָאָב לְבָנָיו מִדִּין צְדָקָה, כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתֵן לָהֶם מְזוֹנוֹתָם, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

מקור הדין גמרא כתובות מח. וברמב"ם הלכות אישות פרק י"ג הלכה ו´ ובמרן השו"ע אבע"ז סימן ע"ג סעיף ו´.

(המשך) דיני חיוב מזונות לאשתו וילדיו

מט מַה שֶׁחִיְּבוּ חֲכָמִים אֶת הָאָב בִּמְזוֹנוֹת בָּנָיו שֶׁכּוֹלְלִים כְּסוּת וּמָדוֹר הוּא מִשׁוּם שֶׁמָּצוּי שֶׁהַמְּפַרְנֵס הוּא הָאָב, אוּלָם, אִם הָאָב אֵין בִּיכֹלְתּוֹ לְפַרְנֵס וְהָאֵם בַּעֲלַת הַכְנָסָה כַּסְּפִּית מַסְּפֶּקֶת, אַף עַל פִּי שֶׁנִפְרְדּוּ הַהּוֹרִים בְּגֵט וְהָיָה לִכְאוֹרָה עַל הָאָב לְפַרְנְסָם הַנּוֹהַג בַּזְמַן הַזֶּה לְפוֹטְרוֹ מִמְזוֹנוֹת וּלְהַטִּיל אֶת הַחִיּוּב עַל הָאֵם.

נ כָּל מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו, כַּמְבֹאָר בִּסְעִיפִים ל"א-מ´, חַיָּב הוּא לִתֵּן לוֹ גַּם כְּסוּת וּמָדוֹר, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בִּסְעִיף ל"ו שֶׁמּוֹכְרִים מִנִּכְסֵי הַבַּעַל לָזוּן אֶת הָאִשָּׁה אִם יָצָא לַמֶּרְחַקִּים אוֹ שֶׁחָלָה אוֹ נִשְׁתַּטָּה, כָּךְ מוֹכְרִים לִתֵּן לָהּ כְּסוּת וּמָדוֹר וְכֵן לִמְזוֹנוֹת כְּסוּת וּמְדוֹר בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַקְּטַנִּים.

יש בזה חילוקי דינים בין אם יצא לדעתו, כלומר לרצונו, או כשנטרפה דעתו שהוא שלא לרצונו, וכן יש חילוק בין אם בניו עד גיל שש ויותר משש, וכן אם הוא אמוד או לא, וכל אלו הפרטים נידונים בבית הדין, וכן לענין מכירה מנכסי הבעל למזונות האשה והילדים אלו הדברים, לכתחילה, יש לעשותם לאחר שפסק בית הדין שכן הדין שצריכים למכור ובסכום כזה וכזה ושאין גזל בדבר.

נא רַבּוֹתֵינוּ הַפּוֹסְקִים הָרִאשׁוֹנִים כָּתְבוּ טַעַם לְתַקָּנַת חֲכָמִים שֶׁחַיָּב אָדָם בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ וְכָךְ כָּתַב הָרַמְבַּ"ם "וְאִם הָיָה עָשִׁיר נוֹתֵן לָהּ (מַלְבּוּשׁ) לְפִי עָשְׁרוֹ, כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא בּוֹ לְבֵית אָבִיהָ, אוֹ לְבֵית הָאָבֵל, אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, (שִׂמְחַת חָתָן וְכַלָּה). לְפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה יֵשׁ לָהּ לָצֵאת וְלֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ וּלְבַקְּרוֹ, וּלְבֵית הָאָבֵל, וּלְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, לִגְמֹל חֶסֶד לְרֵעוֹתֶיהָ אוֹ לִקְרוֹבוֹתֶיהָ כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ הֵן אֵלֶיהָ, שֶׁאֵינָהּ בְּבֵית הַסֹּהַר כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּצֵא וְלֹא תָּבוֹא, אֲבָל גְּנַאי הוּא לְאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה יוֹצֵאת תָּמִיד פַּעַם בַּחוּץ וּפַעַם בָּרְחוֹבוֹת, וְיֵשׁ לַבַּעַל לִמְנֹעַ אִשְׁתּוֹ מִזֶּה וְלֹא יַנִּיחֶהָ לָצֵאת אֶלָּא כְּמוֹ פַּעַם אַחַת בְּחֹדֶשׁ אוֹ כַּמָּה פְּעָמִים בְּחֹדֶשׁ לְפִי הַצֹּרֶךְ. שֶׁאֵין יֹפִי לָאִשָּׁה אֶלָּא לֵישֵׁב בְּזָוִית בֵּיתָהּ שֶׁכָּךְ כָּתוּב "כָּל כְּבוּדָהּ בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה", וְהֶעְתִּיק רַבֵּנוּ יַעֲקֹב בַּעַל הַטּוּרִים דְּבָרָיו אֵלּוּ שֶׁל הָרַמְבַּ"ם לַהֲלָכָה, וְהִסְבִּיר הַגָּאוֹן רַבֵּנוּ אֵלִיָּהוּ מִוִּילְנָא שֶׁדִּין זֶה הוּא הַיְסוֹד לַהֶתֵּר הַהִלְכָתִי שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לָבוֹא בַּקָּהָל, שֶׁהַדִּין הוּא שֶׁעַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ אֲסוּרִים לָבוֹא בַּקָּהָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "לֹא יָבוֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הַשֵּׁם", מַה שֶּׁאֵין כֵּן עַמּוֹנִית וּמוֹאָבִיָּה שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא עֲלֵיהֶן גָּזְרָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְזֶה מִטַּעַם אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בְּלֶחֶם וּמַיִם, וְהוּא שַׁיָּךְ רַק בִּגְבָרִים, אֲבָל נָשִׁים אֵינָן יוֹצְאוֹת לְקַדֵּם גַּם לֹא נָשִׁים אֲחֵרוֹת בְּלֶחֶם וּבְמַיִם מִטַּעַם שֶׁכָּל כְּבוֹדָהּ בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה, וְכֵן פָּסַק הָרְמָ"א בַּשו"ע "וְאִשָּׁה לֹא תַּרְגִּיל עַצְמָהּ לָצֵאת הַרְבֵּה, שֶׁאֵין יֹפִי לָאִשָּׁה אֶלָּא לֵישֵׁב בְּזָוִית בֵּיתָהּ".

וְהֵבֵאנוּ אֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים לְעוֹרֵר עַצְמֵנוּ וּנְשׁוֹתֵינוּ עַד כַּמָּה נִתְרַחַקְנוּ מִמְּקוֹר מַיִם חַיִּים וְהָלַכְנוּ אַחַר בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים שֶׁל הַמַּתִּירָנוּת הַמַּעֲרָבִית שֶׁכֻּלָּהּ זְנוּת וְזִמָּה וְרֵיקָנוּת, וְלֹא כְּאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב, עַל כֵּן בַּזְּמַן הַזֶּה יֵשׁ לְהוֹרוֹת שֶׁאָמְנָם מֻתָּרוֹת הַנָּשִׁים לָצֵאת מִבֵּיתָן לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָה וּשְׁאָר עִנְיָנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם צֹרֶךְ חָשׁוּב, אוּלָם, עַל כָּל בֶּן וּבַת יִשְׂרָאֵל לֵידַע שֶׁיְּצִיאַת הַנָּשִׁים מִבֵּיתָן אֵינוֹ דָּבָר פָּשׁוּט וַעֲתִידָה כָּל אִשָּׁה לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל כָּל פַּעַם שֶׁיָּצְאָה מִפֶּתַח בֵּיתָהּ הַחוּצָה אִם אָכֵן נַעֲשָׂה דָּבָר זֶה לְצֹרֶךְ וְאִם מֻכְרָח הָיָה הַדָּבָר, וְגַם לְאַחַר שֶׁיָּצְאָה וַדַּאי שֶׁתִּתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן אִם הָיְתָה דַּעְתָּהּ לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם אוֹ לֹא, וְאִם הִשְׁתַּדְּלָה לִמְשֹׁךְ תְּשׂוּמֶת לֵב רוֹאֶיהָ, וְאֵילוּ מַחְשָׁבוֹת הָיוּ בְּלִבָּהּ, שֶׁהַצְּנִיעוּת הִיא יְסוֹד בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת, וּבְיוֹתֵר שֶׁל הָאִשָּׁה, וְאֵין שִׁוְיוֹן בֵּין הַמִּינִים כְּלָל, שֶׁאֵין הַמְּצִיאוּת כְּמוֹ שֶׁטּוֹעֲנִים אוֹהֲבֵי הַהֶפְקֵרוּת, וְהַדְּרִישׁוֹת שֶׁדּוֹרֵשׁ בּוֹרֵא עוֹלָם מִנָּשִׁים וּמִגְּבָרִים הֵן דְּרִישׁוֹת שׁוֹנוֹת לְגַמְרֵי זוֹ מִזּוֹ, וְאַשְׁרֵי מִי שֶׁפּוֹקֵחַ עֵינָיו לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַחַיִּים שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַנִּצְחִית שֶׁזּוֹכֶה פֹּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלָעוֹלָם הַבָּא עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ.

תוכן העניינים

נשואין ואישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה