הלכות נשואין ואישות · פרק כ"ג הלכות קדושין
אין נעשית אשת איש אלא ע"י קדושין כדת
א אֵין הָאִשָּׁה נַעֲשֵׂית אֵשֶׁת אִישׁ אֶלָּא עַל יְדֵי קִדּוּשִׁין כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, וְהוּא בִּשְׁלֹשָׁה אֳפָנִים, אוֹ בְּכֶסֶף שֶׁיֹּאמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּכֶסֶף זֶה כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, וְיִתֵּן לָהּ, אוֹ בִּשְׁטָר שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ בִּשְׁטָר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּשְׁטָר זֶה כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, וְנוֹתְנוֹ לָהּ, אוֹ בְּבִיאָה שֶׁאוֹמֵר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּבִיאָה זוֹ וּמִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵי הָעֵדִים, וְאֵין הָעֵדִים צְרִיכִים לִרְאוֹת אֶת הַבִּיאָה עַצְמָהּ אֶלָּא רוֹאִים שֶׁנִּתְיַחֲדוּ וְשָׁהוּ כְּדֵי שִׁעוּר בִּיאָה, וּרְאֵה לְקַמָּן סְעִיף ג´.
בגמרא קידושין ב. "האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים, נקנית בכסף, בשטר ובביאה...". וכן פסק מרן בשו"ע אבע"ז סימן כ"ו סעיפים א´-ד´.
קדושין ללא עדים אינם קדושין
ב בֵּין אִם נַעֲשׂוּ הַקִּדּוּשִׁין בְּכֶסֶף, שְׁטָר אוֹ בִּיאָה צָרִיךְ שֶׁיֵּעָשׂוּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים, שֶׁהֲרֵי אֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, שֶׁאֵין הָעֵדִים כָּאן רַק כְּדֵי לְהָעִיד שֶׁאָכֵן כָּךְ הָיָה, אֶלָּא כָּל מַעֲשֵׂה הַקִּדּוּשִׁין בִּלְעֲדֵיהֶם כְּאִלּוּ לֹא נַעֲשָׂה וַהֲרֵי הוּא חֲסַר תֹּקֶף לְגַמְרֵי, וְלָכֵן אֵין אָנוּ חוֹשְׁשִׁים לְקִדּוּשִׁין בְּזוּגוֹת שֶׁחַיּוּ יַחְדָּו אֲפִלּוּ שָׁנִים רַבּוֹת אִם לֹא הָיָה מַעֲשֵׂה קִדּוּשִׁין כַּדָּת קֹדֶם לָכֵן, וְזֶה בֵּין אִם הָיוּ חָבֵר וַחֲבֵרָה כְּדֶרֶךְ הַחִלּוֹנִיִּים, אוֹ שֶׁהָיוּ נְשׂוּאִים בְּנִשּׂוּאִין רֶפוֹרְמִים אוֹ אֶזְרָחִיִּים, בְּכָל אֵלּוּ אֵינָהּ אֵשֶׁת אִישׁ וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט אִם רוֹצָה לְהִפָּרֵד וְאִם זָנְתָה תַּחַת "בַּעֲלָהּ" אֵין בָּנֶיהָ מֵאַחֵר מַמְזֵרִים.
בגמרא יבמות פח., קידושין סו., ובגיטין ב:, סד., אין דבר שבערוה פחות משנים, שנאמר, "כי מצא בה ערות דבר" וכן נאמר לענין ממון "על פי שני עדים... יקום דבר", מה דבר האמור כאן בשני עדים אף דבר האמור לעיל בשני עדים. כן הוא לענין קיום הקידושין שאין קידושין בלא שני עדים, וכן בגט, וכן בזנות של אשת איש לאוסרה על בעלה, כן הוא שם בגמרות בשם רבא ורבי יוחנן שאין דבר שבערוה פחות משנים הוא לענין קיום המעשה עצמו. וראה לקמן סעיף ז´ וסעיף כ"ב.
חכמים אסרו קדושי ביאה
ג אָסְרוּ חֲכָמִים לְקַדֵּשׁ אִשָּׁה בְּבִיאָה מִשּׁוּם פְּרִיצוּת, וְאִם עָבַר וְקִדֵּשׁ בְּבִיאָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וּמִכָּל מָקוֹם הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת כְּדִין תּוֹרָה.
בגמרא קידושין יב: "דרב מנגיד על דמקדש בשוקא, ועל דמקדש בביאה, ועל דמקדש בלא שדוכי... נהרדעי אמרי בכולהו לא מנגיד רב אלא על דמקדש בביאה בלא שידוכי, ואיכא דאמרי ואפילו בשידוכי נמי, משום פריצותא".
החלוק בין ארוסין וקדושין לנשואין
ד מִשֶּׁנִּתְקַדְּשָׁה הֲרֵי הִיא אֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁהַבָּא עָלֶיהָ חַיָּב מִיתַת חֶנֶק, וְאִם רוֹצָה לְהִפָּרֵד מִבַּעֲלָהּ צְרִיכָה גֵּט פִּטּוּרִין, אֲבָל עֲדַיִן לֹא נִקְרֵאת נְשׂוּאָה לְבַעֲלָהּ עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנָּה לַחֻפָּה וִיבָרְכוּ לָהֶם שֶׁבַע בְּרָכוֹת. שֶׁהָאֵרוּסִין וְהַקִּדּוּשִׁין הֵם דָּבָר אֶחָד וְהוּא נְתִינַת הַטַּבַּעַת, וְהַנִּשּׂוּאִין הֵם כְּנִיסָתָם תַּחַת הַחֻפָּה וְהַשֶּׁבַע בְּרָכוֹת הַנֶּאֱמָרוֹת אָז שֶׁהֲרֵי כַּלָּה בְּלֹא בְּרָכָה אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ כְּנִדָּה, וּלְאַחַר מִכֵּן כְּשֶׁכּוֹנֵס הֶחָתָן אֶת הַכַּלָּה לְבֵיתָם הַמְשֻׁתָּף וּמִתְיַחֲדִים שָׁם בָּזֶה נִגְמָר מַעֲשֵׂה הַנִּשּׂוּאִין.
לדעת המרדכי והריא"ז החופה שעושה את הנישואין היא פריסת הטלית שהיא כעין עשית בית שלתוכו נכנסים החתן והכלה ושם נאמרות השבע ברכות. אולם, לדעת הרמב"ם ומרן השו"ע היחוד שמתיחדים בביתם לאחר החתונה היא עושה את הנישואין, מכל מקום הרבה אחרונים כתבו שבזה נהגו הספרדים כדעת הרמ"א דוקא שהחופה שהיא פריסת הטלית היא זו שעושה את הנישואין.
זוג שנתגירו צריכים קדושין כדת משה וישראל
ה זוּג גּוֹיִים שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, אִם רָצוּ לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת כְּזוּג נָשׂוּי צָרִיךְ לְקַדְּשָׁהּ בְּחֻפָּה וְקִדּוּשִׁין כַּדָּת, וְאִם רָצוּ לְהִפָּרֵד זֶה מִזּוֹ אֵין כָּאן חֲשַׁשׁ קִדּוּשִׁין וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט.
וְכֵן זוּג יְהוּדִים מוּמָרִים שֶׁהָיוּ נְשׂוּאִים זֶה לָזוֹ בְּנִשּׂוּאִין אֶזְרָחִיִּים וְחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, אִם רָצוּ לְהִפָּרֵד זֶה מִזּוֹ יְכוֹלִים לְהִפָּרֵד בְּלֹא נְתִינַת גֵּט, וְאִם רָצוּ לְהִשָּׁאֵר בְּיַחַד זוּג נָשׂוּי צָרִיךְ לְקַדְּשָׁהּ בְּחֻפָּה וְקִדּוּשִׁין כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל.
מכל מקום נהגו בתי דינים בזמננו להצריך גט לחומרא לזוגות שרצו להיפרד זה מזו לאחר שנשאו בנישואין אזרחיים. וראה מה שכתבנו לעיל פרק כ"ב סעיף כ"ט ובבאורים, ובאוצר הפוסקים אבע"ז סימן כ"ו ס"ק ו´ ז´.
כיצד מקדש בכסף, טבעת
ו כֵּיצַד מְקַדֵּשׁ בְּכֶסֶף, לוֹקֵחַ פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה וָמַעְלָה, וּבִפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה וְנוֹתֵן לָהּ, וְנָהֲגוּ לְקַדֵּשׁ בְּטַבַּעַת וְנָהֲגוּ שֶׁיֹּאמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל.
נהגו לקדש בטבעת, כך מובא ברמ"א בהגה לסימן כ"ז סעיף א´ בשם תיקוני הזהר, וכתבו המקובלים שבנתינת הטבעת נותן לכלה אור מקיף, ונרמז הדבר בטבעת שמקיפה את האצבע, ובביאת מצוה שאחר כך יבוא החתן על הכלה ינתן לה אור פנימי, וכתבו המקובלים דברים גדולים וחשובים אודות הביאה הראשונה שבא החתן על כלתו, והרבה דברים חשובים במשך חייהם תלויים בביאה זו. בביאה זו ניתנת בחינה מסויימת מרוחו של החתן אל הכלה ומרוח זו בא כח ההולדה של האשה, וניתן ממנה לכל ולד שנולד להם, עד שהבחינה האחרונה שבה נשארת לחיות האשה עצמה, שאם תצא ממנה הרי היא מתה כשם שנפטרה רחל אמנו בלדתה. ולכן אם נפרדים הזוג צריך שיפרדו בגט כריתות כדי שיפרד רוח זה ממנה ותיקשר האשה לקבל חיות ממקום עליון שלא דרך בעלה. ולכן אם מת בעלה סכנה לאדם אחר לקדשה ולבוא עליה שאותו רוח שנשאר בה מבעלה הראשון אם לא יסתלק ממנה הרי אינו יכול לסבול את נוכחותו של השני ומקטרג עליו להמיתו ולכן אמרו חז"ל שהנושא אלמנה בשנה הראשונה מסתכן בנפשו. וכן אם מת בעלה בלא בנים אינה יכולה לינשא לאחר עד שיחלוץ לה אח בעלה ולאחר החליצה יורקת היבמה על הקרקע בפני החולץ ואומרת "ככה יעשה לאיש אשר לא יקים את בית אחיו, ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל", ועל ידי יריקה זו יוצאת ממנה אותו רוח שניתן לה בביאה ראשונה והולך לו, ואחר כך יכולה לינשא לאדם אחר ולקבל ממנו מרוחו בביאה ראשונה. ומזה יש להבין חשיבות הביאה ראשונה בחיי בני הזוג וכמה חשוב להדריכם נכון כיצד ינהגו זה עם זו בתחילת דרכם המשותפת.
צריך ליחד עדים
ז צָרִיךְ לְיַחֵד אֶת הָעֵדִים לִפְנֵי מַעֲשֵׂה הַקִּדּוּשִׁין, שֶׁיֹּאמַר לָהֶם אַתֶּם עֵדַי כְּדֵי שֶׁיִּתְּנוּ דַּעְתָּם לִרְאוֹת מַעֲשֵׂה הַקִּדּוּשִׁין, וְצָרִיךְ שֶׁיִּרְאוּ הָעֵדִים שֶׁזּוֹ הַכַּלָּה הַמִּתְקַדֶּשֶׁת לְזֶה הֶחָתָן, וְיִרְאוּ נְתִינַת הַטַּבַּעַת מִיָּדוֹ לְיָדָהּ וְיִשְׁמְעוּהוּ אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, וְצָרִיךְ הֶחָתָן לוֹמַר זֹאת בְּקוֹל כְּדֵי שֶׁתִּשְׁמַע הַכַּלָּה וְצָרִיךְ לוֹמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי... וְאַחַר כָּךְ לִתֵּן אֶת הַטַּבַּעַת בְּאֶצְבָּעָהּ וְלֹא שֶׁיִּתֵּן וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר. וּרְאֵה לְקַמָּן סְעִיף כ"ב.
שיכול לומר הרי את מקודשת בלשון לעז
ח אִם אָמַר הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי, אוֹ הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה, אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ בִּלְשׁוֹן לַעַז דָּבָר שֶׁמַּשְׁמָעוֹ בָּרוּר שֶׁהֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ כְּדַת מֹשֶׁה יִשְׂרָאֵל, אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁמְּדַבְּרִים בְּאַנְגְּלִית וְאוֹמֵר לָהּ בְּאַנְגְּלִית אוֹ אוֹמֵר לָהּ בְּעַרְבִית בְּמָקוֹם שֶׁמְּדַבְּרִים עַרְבִית וְכַדּוֹמֶה, וּמְבִינָה הֵיטֵב דְּבָרָיו, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת.
בגמרא קידושין ו. "תנו רבנן, הרי את אשתי, הרי את ארוסתי, הרי את קנויה לי, מקודשת וכו´...". וכתב הרמב"ם בהלכות אישות פרק ג´ הלכה ח´ "ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו, ויהיה משמע הדברים באותה הלשון שקנאה כמו שביארנו", וכן מרן השו"ע באבע"ז סימן כ"ז סעיף א´ כתב "וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קידושין ודאי באותו מקום, ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קידושין".
טעה ולא אמר "לי" או "כדת משה וישראל"
ט אִם טָעָה הֶחָתָן, מֵחֲמַת הִתְרַגְּשׁוּת וְכַדּוֹמֶה, וְהִשְׁמִיט מִלִּים, וּכְגוֹן שֶׁאָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת וְשָׂם בְּאֶצְבָּעָהּ אֶת הַטַּבַּעַת, וְלֹא אָמַר לִי, וְלֹא אָמַר כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, יֵשׁ לוֹמַר שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ שֶׁהַחֲתֻנּוֹת נֶעֱרָכוֹת בְּאוּלָם וּבְקָהָל רַב וּבְנֵי הַזּוּג נִצָּבִים מִתַּחַת לַחֻפָּה נֶחְשָׁב כַּעֲסוּקִים בְּעִנְיַן הַקִּדּוּשִׁין וּמְקֻדֶּשֶׁת אֲפִלּוּ נָתַן בִּשְׁתִיקָה, וְהוּא שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁמְּקַבֶּלֶת קִדּוּשֶׁיהָ.
בגמרא קידושין ו. כתב "גופא, היה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פרש, רבי יוסי אומר דיו, רבי יהודה אומר צריך לפרש, אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהיו עסוקים באותו ענין...". וכן פסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק ג´ הלכה ח´ "היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין ורצתה, ועמד וקידש, ולא פירש ולא אמר לה כלום, אלא נתן בידה... הואיל והן עסוקים בענין, דיו, ואינו צריך לפרש". וכן פסק מרן בשו"ע אבע"ז סימן כ"ז סעיף א´ "ואם היה מדבר עמה תחילה על עסקי קידושין ונתן לה אפילו בשתיקה הוי קידושין, והוא שעדין עסוקים באותו ענין".
ומה שכתבנו והוא שיודעת שמקבלת קידושיה, פשוט הוא, שאם לא כן הרי מתקדשת שלא לדעתה ולא הוי קידושין.
נתן בשתיקה
י וֶהֱיוֹת וְדַנּוּ אֶת עֲמִידָתָם שֶׁל הֶחָתָן וְהַכַּלָּה מִתַּחַת לַחֻפָּה בְּאוּלַם הַחֲתֻנּוֹת כַּעֲסוּקִים בְּאוֹתוֹ עִנְיָן, יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁאִם נָתַן הַטַּבַּעַת בְּיָדָהּ וְרַק אַחַר כָּךְ אָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְכוּ´... הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁמְּקַבֶּלֶת קִדּוּשֶׁיהָ, וְכָאָמוּר.
מקדש בטבעת שקנה לו אביו
יא יְקַדֵּשׁ בְּטַבַּעַת שֶׁלּוֹ, וְאִם קִבֵּל אֶת הַטַּבַּעַת מֵאָבִיו, יְוַדֵּא שֶׁאָכֵן הִקְנָה לוֹ אוֹתָהּ קִנְיָן גָּמוּר, מִכָּל מָקוֹם, אִם קִדֵּשׁ הַבֵּן בְּטַבַּעַת זוֹ בִּסְתָם, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ, שֶׁמִּסְתַּמֵּא הִקְנָה לוֹ אוֹתָהּ אָבִיו שֶׁיְּקַדֵּשׁ בָּהּ בְּאֹפֶן הַמְחֻיָּב עַל פִּי הַהֲלָכָה.
מקדש בטבעת שאולה
יב אִם שָׁאַל טַבַּעַת מֵחָבֵר וְהוֹדִיעוֹ שֶׁרוֹצֶה לְקַדֵּשׁ בָּהּ וְהִסְכִּים חֲבֵרוֹ לְהַשְׁאִילוֹ לְמַטָּרָה זוֹ, הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת, מִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲשֶׂה כֵן, שֶׁדָּבָר זֶה שָׁנוּי בְּמַחְלֹקֶת רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים, וְקַל וָחֹמֶר אִם שָׁאַל אֶת הַטַּבַּעַת מֵאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ הֲרֵי כָּאן הַסָּפֵק כָּפוּל וּמְכֻפָּל אִם יוֹדַעַת הִיא לְהַקְנוֹת בְּאֹפֶן הַמּוֹעִיל לְקִדּוּשִׁין. וְלָכֵן לֹא יְקַדֵּשׁ בְּטַבַּעַת זוֹ, וְאִם עָבַר וְקִדֵּשׁ הֲרֵי הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת וְיִשְׁאַל רַב מוֹרֵה הוֹרָאוֹת מֻבְהָק אִם צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדְּשָׁהּ שֵׁנִית.
לענין שאלת הטבעת מאיש הרי זו מחלוקת הרא"ש והרשב"א שהרא"ש למד זכות על הנוהגים בזה והרשב"א אסר לקדש כך, ולהלכה פסק מרן השו"ע באבע"ז סימן כ"ח סעיף י"ט כדעת הרא"ש, שאם שאל את הטבעת מחברו והודיע לו שרוצה לקדש בה הרי זו מקודשת שאנו אומרים מסתמא הקנה לו באופן המועיל לקידושין ואם לא הודיעו לשם מה הוא שואל ממנו את הטבעת וקידש בה הרי זו ספק מקודשת. ולענין שאלת הטבעת מאשה נסתפקו בזה הרב יוסף חיים בשו"ת רב פעלים חלק ג´ סימן ג´ והרב משה פיינשטיין בשו"ת איגרות משה סימן צ´, וכמובן שלכתחילה לא יעשו כך אלא שאם בדעבד כבר קדש בטבעת כזו נראה שאין צריך לחזור ולקדש ובמיוחד אם כבר קיים החתן בעילת מצוה, אבל צריך עוד עיון בדבר. ולענין אם אינה רוצה להינשא למי שקדשה בטבעת שאולה אם מצטרף ספק זה לספקות אחרים כדי להתירה בלא גט ראה בשו"ת יביע אומר חלק שישי סימן ו´ אות ז´. ובסימן י´ אות י´, ובחלק תשיעי סימן כ"א.
יקדש בטבעת שאין בה אבן
יג יְקַדֵּשׁ בְּטַבַּעַת פְּשׁוּטָה שֶׁאֵין בָּהּ אֶבֶן טוֹבָה, מִטַּעַם שֶׁיֵּשׁ פּוֹסְקִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאִם יֶשְׁנָהּ אֶבֶן טוֹבָה צְרִיכָה הַטַּבַּעַת שׁוּמָא כְּדֵי שֶׁתֵּדַע הַכַּלָּה אֶת שָׁוְיָהּ שֶׁל הַטַּבַּעַת וְלֹא תִּתֵּן דַּעְתָּהּ עַל שֹׁוִי אַחֵר וְיִהְיֶה הַדָּבָר פֶּתַח לְטַעֲנָה שֶׁל קִדּוּשֵׁי טָעוּת, שֶׁתֹּאמַר הָיָה בְּדַעְתִּי שֶׁקִּדְּשַׁנִי בְּטַבַּעַת שֶׁשָּׁוָה הַרְבֵּה יוֹתֵר וְאִלּוּ יָדַעְתִּי שֶׁכָּךְ שָׁוְיָהּ לֹא הָיִיתִי מִתְקַדֶּשֶׁת לוֹ, לָכֵן מִשּׁוּם חֻמְרַת עֲרָיוֹת נָהֲגוּ לְקַדֵּשׁ בְּטַבַּעַת פְּשׁוּטָה כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהִכָּנֵס לִסְפֵקוֹת.
מקור סברא זו היא בדברי הר"ן שכתב בדעת רבינו תם וכך כתב הרשב"א בחידושיו בשם רבנו תם, ונסמכה סברא זו על דברי הגמרא "שיראי לא צריכי שומא" שדוקא שיראי שהם בגדי משי אם מקדש בהם אינם צריכים שומא אבל אבנים טובות צריכות שומא, ואפילו אם יאמר לה שמקודשת לו בטבעת עם אבן זו בכל מחיר שהיא שווה, לא הוי קידושין שאנו חוששים שבדעתה טועה לחשוב ששווה הרבה יותר ממה ששווה באמת.
וכן גם דעת הסמ"ג בשם רבינו תם, וכן כתב האורחות חיים הלכות קידושין סימן י"ג בשם רבנו פרץ. ולדעת הרי"ף, הרמב"ם והעיטור משמע שהמקדש באבנים טובות אין צריך שומא ומקודשת וכן מרדכי בשם ראבי"ה, ומרן השו"ע הביא להלכה בסימן לב סעיף ב´ דעת ר"ת שלכן נוהגים לקדש בטבעת שאין עליה אבן.
יש המקדשים בטבעת כסף
יד יֵשׁ נוֹהֲגִים לְקַדֵּשׁ בְּטַבַּעַת כֶּסֶף וְיֵשׁ הַמְהַדְּרִים שֶׁתִּהְיֶה חֲקוּקָה עָלֶיהָ אוֹת "ה" וְיֵשׁ הַמּוֹסִיפִים שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶה גַּם כֵּן מְרֻבַּעַת, וְלַהֲלָכָה, אֵין חִיּוּב לְהַקְפִּיד בְּכָל אֵלּוּ כְּלָל, אֶלָּא לְאֵלּוּ הַהוֹלְכִים בְּדַרְכֵי הַקַּבָּלָה וּמְקֻבָּלִים בְּכָל עִנְיָן גַּם כָּאן לָהֶם רָאוּי לְהַקְפִּיד בָּזֶה.
מצוי הדבר שהלב נפתה להימשך אחרי סגולות ו"ענינים" ודברים הרומזים לכך וכך, שהכל הוא בגדר של פרפראות בלבד וטפל לעיקר, ואדם נמשך מטבעו אחר הטפל והרחוק מן העיקר, לכן יהדר בחיפושים אחר טבעת כזו וכזו שהיא רומזת לכך וכך ויוציא זמנו בטיולים מחנות לחנות ואין בזה אפילו מצוה אחת מדרבנן, ואם היה קורא פרק אחד של תהילים היה מקיים כמה עשרות מצוות מדאורייתא, ק"ו עמוד גמרא, וק"ו עיון בהלכה, שלא לדבר על מראות אסורים שרואה ברחובות שהן ברובן איסורי דאורייתא וכל זאת כדי שיוכל לקיים איזה "ענין", והגמרא דורשת "ושם דרך אראנו בישע אלהים", כידוע, לכן ידע החתן שאת ההצלחה שלו עם בת זוגו שבחר לו לחיים ישיג על ידי תורה ויראת שמים ומידות טובות, ולא אם תהיה הטבעת מכסף או זהב, וודאי שדברים אלו מוסכמים ופשוטים גם לאותם חכמים, צדיקים ואהובים שהביאו סגולות אלו בספריהם.
מקדש בטבעת על מנת להחזיר
טו הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה בְּטַבַּעַת וְאוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ, וְהִתְנָה עִמָּהּ שֶׁתָּשִׁיב לוֹ אֶת הַטַּבַּעַת לְאַחַר מִכֵּן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, מִטַּעַם שֶׁצָּרִיךְ לְתִתָּהּ לָאִשָּׁה בְּמַתָּנָה קְבוּעָה שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְהַחְזִיר.
בגמרא קידושין ו: "אמר רבא הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, במכר לא קנה, באשה אינה מקודשת... אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה, לפי שאין אשה נקנית בחליפין...". וכן פסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק ה´ הלכה כ"ד "האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזירהו לי, אינה מקודשת, בין החזירה בין לא החזירה, שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי, ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום".
וכך פסק מרן השו"ע אבע"ז סימן כ"ט סעיף א´ ורמ"א הביא להלכה את רבנו ירוחם בנתיב כ"ב ח"א שאם אמר לה שתהא מקודשת לו בהנאה שיהיה לה מן המתנה עד שתחזיר אותה הוי קידושין.
כיצד ימסור לידה את הטבעת
טז מִדִּין תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה יָכוֹל לִתֵּן לָהּ אֶת כֶּסֶף הַקִּדּוּשִׁין בְּכַף יָדָהּ, אוֹ בְּחֵיקָהּ, אוֹ אֲפִלּוּ בַּחֲצֵרָהּ, שֶׁהֲרֵי כֶּסֶף הַקִּדּוּשִׁין נִקְנֶה לָהּ עַל יְדֵי כָּךְ בְּלֹא שׁוּם פִּקְפּוּק, מִכָּל מָקוֹם מִשּׁוּם חֲבִיבוּת הַמִּצְוָה נָהֲגוּ שֶׁיְּקַדֵּשׁ בְּטַבַּעַת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף ו´, וְשֶׁיַּעֲנֹד הֶחָתָן אוֹתָהּ בְּאֶצְבָּעָהּ שֶׁל הַכַּלָּה, בָּאֶצְבַּע הַסְּמוּכָה לָאֲגוּדָל וּבְיַד יְמִינָהּ, וְנָהֲגוּ שֶׁאִם לוֹבֶשֶׁת כְּפָפוֹת, מְסִירָה מִיַּד יְמִינָהּ אֶת הַכְּפָפָה וּמְקַבֶּלֶת אֶת הַטַּבַּעַת בְּאֶצְבָּעָהּ, וְהַכֹּל לְחִבּוּב הַמִּצְוָה וְאֵינוֹ מְעַכֵּב כְּלָל, שֶׁאִם הִנִּיחַ אֶת הַטַּבַּעַת בְּכַף יָדָהּ אוֹ עַל גַּבֵּי הַכְּפָפָה גַּם כֵּן חָלוּ הַקִּדּוּשִׁין, וְיוֹתֵר מִזֶּה, אִם הַכַּלָּה רוֹצָה לְקַבֵּל אֶת הַטַּבַּעַת דַּוְקָא בְּאֹפֶן זֶה, וּכְגוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֵיזֶה פְּגָם אוֹ מוּם בְּיָדָהּ וּמִתְבַּיֶּשֶׁת בּוֹ וּמְכַסָּה יָדֶיהָ בִּכְפָפוֹת יַנִּיחַ הַטַּבַּעַת בְּתוֹךְ כַּף יָדָהּ אוֹ יַעַנְדֶּנָּה עַל הַכְּפָפָה דַּוְקָא.
כתב הרמב"ם בהלכות אישות פרק ד´ הלכה כ"א "המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן את הקידושין לתוך ידה. אלא כיון שרצתה לזרוק לה קידושיה וזרקן, בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה הרי זו מקודשת". וכן מרן השו"ע באבע"ז סימן ל´ סעיף א´ העתיק לשון הרמב"ם ונלמד דין זה מגמרא גיטין עז. מדין נתינת הגט, ובזמננו שהארוסין הם הקידושין והנישואין שניהם נעשים ביחד מתחת לחופה, כמובן לא שייך קנין חצרה אלא נותן לתוך ידה והוסיפו האחרונים הידורי מצוה באיזה יד יקדש ובאיזו אצבע ודין הכפפות, אך ודאי שאינם לעיכובא, מה שכן בכוחו לעכב הוא דוקא אם גלתה דעתה ורצונה להתקדש באופן מסוים דוקא וכמוזכר ברמב"ם ומרן הנ"ל ובאחרונים.
קדושין ע"י שליח
יז יָכוֹל הָאִישׁ לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ שֶׁיֵּלֵךְ וִיקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה, וִיכוֹלָה הָאִשָּׁה לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ אוֹ שְׁלִיחָה שֶׁתְּקַבֵּל אֶת הַקִּדּוּשִׁין בִּשְׁבִילָהּ, וְיֹאמַר שְׁלִיחַ הָאִישׁ לָאִשָּׁה לִפְנֵי שֶׁיִּתֵּן אֶת הַטַּבַּעַת בְּאֶצְבָּעָהּ, הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי בְּטַבַּעַת זוֹ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, וְהַיּוֹם מִכַּמָּה טְעָמִים לֹא מָצוּי שֶׁעוֹשִׂים קִדּוּשִׁין עַל יְדֵי שָׁלִיחַ.
בגמרא קידושין מא. "האיש מקדש בו ובשלוחו, האשה מתקדשת בה ובשלוחה". והרמב"ם בהלכות אישות פרק ג´ הלכה י"ד כתב "יש לאיש לעשות שליח לקדש לו אשה, בין אשה פלונית בין אשה משאר נשים, וכן האשה הגדולה עושה שליח לקבל קידושיה בין מאיש פלוני, בין מאיש משאר אנשים...". וכן כתב מרן השו"ע אבע"ז סימן ל"ה סעיף א´ "האיש יכול לעשות לו שליח לקדש לו אשה, בין אשה סתם בין אשה פלונית ויאמר לה השליח הרי את מקודשת לפלוני, אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור לקדשה על ידי שליח אלא אם כן מכירה שמא אחר כך ימצא בא דבר מגונה ותתגנה עליו, ומכל מקום אף על פי שמכירה מצוה שיקדשנה בעצמו אם אפשר". ופרטי הדין כיצד ממנים שליח, ומי יכול להיות שליח, ואם שינה השליח משליחותו כל פרטי הדינים הרי הם בסימן הנזכר ובסימן ל"ו, ואין אנו באים לפורטן משום שאינם מצויים בזמן הזה, וכמו שהזכרנו.
יכול האב לקדש את בתו קטנה אף שלא לדעתה
יח נָתְנָה תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה רְשׁוּת לָאָב לְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ מִשְּׁעַת לֵדָתָהּ עַד שֶׁתִּקָּרֵא בּוֹגֶרֶת, וּבוֹגֶרֶת הִיא מִבַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָנֵי בַּגְרוּת, וְנוֹתֵן הַמְקַדֵּשׁ לָאָב אֶת הַטַּבַּעַת אוֹ כֶּסֶף הַקִּדּוּשִׁין וְאוֹמֵר לוֹ הֲרֵי בִּתְּךָ פְּלוֹנִית מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, וְיָכוֹל הָאָב לְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ בֵּין לְדַעְתָּהּ וּבֵין שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה הַתּוֹרָה רְשׁוּת זוֹ לָאָב אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁמִּצְוָה הִיא שֶׁלֹּא יְקַדֵּשׁ אָדָם אֶת בִּתּוֹ עַד שֶׁתִּגְדַּל וְתֹאמַר בִּפְלוֹנִי אֲנִי רוֹצָה.
בספר דברים כ"ב ט"ז "ואמר אבי הנערה אל הזקנים, את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וַיִּשְׂנָאֶהָ", ולמדונו חכמים בגמרא קידושין ג: מא. מג: "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו". וכן הביא הרמב"ם בפרק ג´ מהלכות אישות הלכה י"א, ומרן השו"ע אבע"ז סימן ל"ז סעיף א´ "האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה, וכן כשהיא קטנה רשותה בידו, וקידושיה לאביה...". ויותר מזה הביא מרן השו"ע אבע"ז בסימן מ´ סעיף ח´ בשם הרמב"ם וקצת מפרשים שאפילו האומר לאדם שאשתו מעוברת והוכר עוברה, אם תלד אשתך בת תהא מקודשת לי ונתן לאב כסף קידושיה הרי היא מקודשת והסביר שם הבית שמואל שאף על פי שפסק מרן בחו"מ סימן כ"ט שאין מזכין לעובר מכל מקום לחומרת קידושין חיישינן פה לקידושין.
ומה שאמרנו שמצוה היא שלא יקדש אדם את בתו קטנה הוא בגמרא קידושין מא. "אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר, אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה", וכתבו שם התוספות "ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות, היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם". ורמ"א הביא תוספות זה להלכה בסימן ל"ז סעיף ח´ וכתב "וכן נוהגין", ורמב"ם בפרק ג´ מהלכות אישות הלכה י"ט כתב "ואף על פי שיש רשות לקדש את בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה, אין ראוי לעשות כן, אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה, וכן האיש אין ראוי לקדש קטנה, ולא יקדש אשה עד שיראה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה, או שוכב עמה והוא שונאה".
וכן פסק מרן השו"ע סימן ל"ז סעיף ח´.
נאמנות האב לומר קדשתי את בתי
יט כָּל עוֹד הַבַּת קְטַנָּה נֶאֱמָן הָאָב לוֹמַר קִדַּשְׁתִּיהָ לְאָדָם פְּלוֹנִי, אוּלָם, לְאַחַר שֶׁבָּגְרָה הַבַּת פָּקְעָה נֶאֱמָנוּתוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְאָסְרָהּ עַל כָּל הָעוֹלָם עַל יְדֵי שֶׁיֹּאמַר קִדַּשְׁתִּיהָ לִפְלוֹנִי כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה.
מקור הדין בגמרא קידושין סד. "מתניתין, קדשתי את בתי קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה, והרי היא קטנה, נאמן. קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה, אינו נאמן".
וכן פסק מרן השו"ע אבע"ז בסימן ל"ז סעיף כ"ו.
בוגרת מגיל שתים עשרה וחצי מתקדשת רק לדעתה וברצונה
כ לְאַחַר שֶׁבָּגְרָה הַבַּת הֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים וְאֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת לְקַדְּשָׁהּ, וּמִתְקַדֶּשֶׁת בְּעַצְמָהּ לְדַעְתָּהּ.
אין הבן יכול לקדש אלא מגיל שלש עשרה שנה
כא הַבֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁמִּגִּיל תֵּשַׁע שָׁנִים נֶחְשֶׁבֶת בִּיאָתוֹ בִּיאָה, מִכָּל מָקוֹם אֵין לוֹ קִדּוּשִׁין כְּלָל עַד שֶׁיַּגִּיעַ לִכְלַל מִצְווֹת בְּגִיל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.
בבת, כבר ביארנו שביאתה נקראת ביאה מגיל שלוש שנים ומעלה ותופסים בה קידושין על ידי אביה כבר מיום שנולדה, ואמרו חכמים שעד שלוש שנים אין ביאתה ביאה מטעם שבתוליה חוזרים, ולאחר גיל שלוש אם פקעו בתוליה שוב אינם חוזרים. ואמרו חכמים, אפילו היה החודש מעובר והתאחר גיל שלוש שנים שלימות ביום אחד אם אבדה בתוליה יום לפני, הרי חוזרים הבתולים ונסגרים ולאחר שלוש שנים שלימות אינם חוזרים ועושה בה הביאה רושם.
בבן, עד תשע שנים אין ביאתו ביאה ולכן אין איסור יחוד עם בן פחות מגיל זה ואין בו קינוי ושאר דינים הקשורים בביאה. ולענין קידושין היות ואינו שייך במעשה קידושין עד הגיעו למצוות, אין קידושיו כלום. וכן בגמרא יבמות צו: "בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו חולצת ולא מתיבמת, נשא אשה ומת הרי זו פטורה...", ובדף קיב: "אמר רמי בר חמא... קטן דאתי לכלל נישואין לא תקינו רבנן נישואין", וכן הוא במרן השו"ע אבע"ז סימן מ"ג סעיף א´, ובסימן קס"ז א´ ובסימן קע"ב סעיף ט"ז.
כשרות עדי הקדושין
כב כְּשֶׁבּוֹחֲרִים שְׁנֵי עֵדִים שֶׁיִּרְאוּ אֶת מַעֲשֵׂה הַקִּדּוּשִׁין וְיַחְתְּמוּ בַּכְּתֻבָּה צָרִיךְ לְבָרֵר שֶׁאֵינָם פְּסוּלִים, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לָהֶם קִרְבָה מִשְׁפַּחְתִּית לֶחָתָן אוֹ לַכַּלָּה וְכֵן שֶׁלֹּא יִהְיוּ בַּעֲלֵי עֲבֵרוֹת, שֶׁיֵּשׁ פִּסּוּלִים מִדִּבְרֵי חֲכָמִים וְיֵשׁ פִּסּוּלִים מִן הַתּוֹרָה, יֵשׁ עֵדִים פּוֹסְלִים אֶת הַקִּדּוּשִׁין מִסָּפֵק וְיֵשׁ עֵדִים הַפּוֹסְלִים אֶת הַקִּדּוּשִׁין בְּוַדַּאי, וּמִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּדִינֵי עֵדִים כַּמּוּבָא בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ חֵלֶק חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָנִים ל"ג עַד ל"ז יֵשׁ לוֹ לִטֹּל עֵצָה מִן הַבָּקִי.
נושא פיסול העדים נידון בשו"ת יביע אומר בהרבה מקומות בין בשאלות בנושא קידושי שחוק ורמאות ובין בדיני ממזרות שהוכשרו ממזרים לבוא בקהל על ידי שנמצאו הקידושין הראשונים של האשה פסולים שנעשו על ידי עדים מחללי שבת בפרהסיא, או שלא ראו מעשה הקידושין או שהיה אחד מן העדים פסול, וקימ"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואפילו לא בטלה כל העדות, עדות בעד אחד לענין קידושין אף על פי שהוא עד כשר הרי בטל מעשה הקידושין. ודינים אלו ודינים נוספים בעניני העדים ראה בשו"ע אבע"ז סימן מ"ב, וכן בשו"ת יביע אומר כמעט בכל חלק באבע"ז, וכגון בחלק שלישי אבע"ז סימן ח´, ובחלק רביעי סימן ה´ ושם באות ה´ מביא הרב שגם לדעת הסמ"ג והמרדכי שמחמירים במקדש בעד אחד, היינו שיחדו לעדות עד אחד מה שאין כן אם יחדו שנים ונמצא אחד פסול שאין כאן עדות כלל ומותרת בלא גט כלל, ושם באותיות ג´ וד´ דן הרב בדין עדים רקים ופוחזים ומחללי שבת, ובעד סומא ראה בחלק שישי אבע"ז סימן ו´ אות ה´, ודין מקדש בעד אחד ראה בחלק שישי סימן ו´ אותיות א´ עד ו´, ובחלק שישי סימן י´ עד אות ח´ דן הרב בדין עדים שאינם משתוים בעדותם והסותרים זה את זה, ושם באות ח´ דן בעדים שנפסלה עדותן אם מתקיימת העדות בשאר ומעלה שדעת רוב הפוסקים בזה כדעת המהרי"ו בשו"ת סימן ז´, והרא"ש בפרק קמא דמכות ה. שלא תתקיים העדות בשאר מטעם שבעצם היחוד גילה דעתו שלא יהיו עדים בדבר אלא הם. וכן בחלק שמיני אבע"ז סימן ג´ דן הרב במקדש בפני קהל בלא ליחד עדים ומצויים ביניהם עדים פסולים אם נפסלה כל העדות, ובאות ב´ דן אם יש חיוב ליחד עדים למעשה הקידושין שלדעת הרא"ה, הריטב"א, רבנו פרץ רדב"ז וקצות החושן צריך ליחד עדים כשרים לקידושין כדי שלא יפסלו קרובי המשפחה את העדות. ולדעת הרמב"ן והרשב"א אין צריך ליחד עדים למעשה הקידושין ואמרינן שמסתמא הקרובים אינם מתכוונים לעדות בראייתם אלא רק הכשרים. ולדעת מהר"י וויל והרא"ש אם יחד עדים ונמצא אחד מהם קרוב או פסול נפסלה כל העדות, ומביא הרב דעת הרבה אחרונים המבארים דעת הריב"ש ורמ"א במה שכתבו שיכולה העדות להתקיים בשנים מהקהל הוא רק אם שני העדים שיוחדו לעדות כשרים ולא בטלה עדותם, וכן מבארים האחרונים דעת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל שאמנם אין חיוב ליחד עדים למעשה הקידושין אך אם יחדו עדים ונפסל אחד מהם ודאי אמרינן שנפסלה העדות כולה. ועוד שם דן הרב בפסול עדות מדרבנן אם פוסל את העדות כולה שלדעת הנודע ביהודה והבית יוסף אינו פוסל ולדעת הערוך השלחן הרי הוא פוסל העדות ומביא הפתחי תשובה בחו"מ סימן ל"ו שיש בזה מחלוקת בהבנת תשובת הבית יוסף.
עוד כתב מרן השו"ע באבע"ז סימן מ"ב סעיף ה´ המקדש בעדים פסולים מדרבנן צריכה גט מספק ואם היו פסולים מדאורייתא אינה צריכה גט כלל. עוד מביא הרב בשו"ת יבי"א שם באות י"א מחלוקת אחרונים אם אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה היא דוקא אם החתן יחד את העדים שלדעת שו"ת פרח מטה אהרן, כנה"ג, ראש משביר ובאר מים חיים מוצרי אכן כן אמרינן, ולדעת שביתת יום טוב, נאמן שמואל וכרם שלמה שלוחו של אדם כמותו ואם הרב המקדש בחר בעדים שאחד מהם פסול הרי זה כאלו בחר בהם החתן עצמו. ועוד מביא שם הרב באות י"ב דין ודברים בדברי רבותינו האחרונים בדבר אם לא יוחדו עדים ונעשו הקידושין בפני קהל כשרים לעדות ופסולים ולא התכוונו לעדות לא אלו ולא אלו שלדעת הסמ"ע והנתיבות, שער המשפט והבית מאיר תתקים העדות בכשרים, ולדעת הש"ך קצות החושן, האחיעזר ומהרש"ם נפסלה כל העדות מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
ואם צריך העד הכשר להכיר בפיסולו של העד הפסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מביא הרב שם באותיות י"ג עד ט"ז שלדעת הרי"ף, רמב"ן, רשב"א, עיטור, נימוקי יוסף, ערך השולחן, ומרן השו"ע בשם יש אומרים שאם לא מכיר הכשר בפיסולו של הפסול אין עדותו של הכשר נפסלת, ולדעת מרן השו"ע בשם יש מי שאומר שהוא דעת הרא"ש נפסלת בכך עדות שניהם. ועוד שם מביא הרב מחלוקת הפוסקים אם מחלוקת זו רי"ף רא"ש היא בדיני ממונות בלבד או גם לענין עדות קידושין שלדעת הח"מ והב"ש ועוד גם לענין קידושין חלקו הרי"ף והרא"ש ולדעת מהר"מ פדאוה ועוד פוסקים אין מחלוקת זו אלא בדיני ממונות היות ובקידושין אפילו מודים המקדש והמתקדשת בקידושין אין חלות הקידושין אלא על ידי העדים ובטלה עדותם מגזירת הכתוב מה שאין כן בדיני ממונות שהעדים אינם גורמים קנין ואם קונה ומקנה מודים חל הקנין, שלא נתקנו עדים לקנין אלא מחמת השקרנים שנוכל להכחישם.
ועוד, בענין עד אחד שהיה מחלל שבת בפרהסיא מביא הרב בשו"ת יביע אומר חלק שמיני סימן ה´ אות ב´, וכן לענין עד שידוע שעתה הינו מחלל שבת בפרהסיא ואין ידוע אם היה כך בזמן שהיה עד קידושין, ובאות ו´ דן הרב אם צריך להתרות במחלל שבת שנפסל לעדות כדי שנאמר שתהיה עדותו פסולה ומביא מחלוקת אחרונים בזה שלדעת סמ"ע, החיד"א ויהודה יעלה אסאד ועוד צריך להודיעו ולהתרות בו, ולדעת הנתיבות סימן ל"ד ס"ק ט"ז והגאון רבי רפאל ברדוגו, רבי בנימין כהן בשו"ת הרב"ק ועוד נפסל לעדות ואין צריך להודיעו על כך מטעם שרק באיסור תורה שיש בו מלקות נקרא רשע, וכתוב אל תשת רשע עד. ולדעת רבי בנימין כהן רק בעובר עברה מדרבנן צריך התראה. ועוד, לענין עד המגלח בתער, לדעת השב יעקב, בית שלמה, חבצלת השרון ואמרי יושר מגלח בתער יפסל לעדות רק בהתראה מטעם שאין מכירים העולם שיש בזה איסור וסברא זו מקורה בשו"ת רבי עקיבא איגר סימן ל"ד, ויש שחלקו על כך, כגון בספר לבוש מרדכי והמהרש"ם לא הודו בזה לרבי עקיבא איגר ולדעתם אין צריך המגלח בתער התראה ונפסלת עדותו. ושוב לענין מחלל שבת בפרהסיא כתבו הנתיבות, המבי"ט, פני יצחק אבולעפיה, מהריק"ש, וקצות החושן שעדותו פסולה ואין צריך התראה לכך, ולדעת הסמ"ע בס"ק נ"ז אינו נפסל אלא אם כן הודיעוהו שבעבירה כזו נפסל לעדות וכנ"ל וכן ראה עוד בזה בסימן ו´ בשו"ת הנזכר, ובסימן ז´ ובסימן ח´ התיר מרן הרב עובדיה יוסף לבוא בקהל בנים שנולדו מנישואין שניים לאחר שפסל נישואין הראשונים בראיות שנעשו בעדים פסולים ובטל מעשה הקידושין. וכן בשו"ת יבי"א חלק תשיעי אבע"ז סימן ב´ פסל הרב קידושין הראשונים מטעם שעד אחד לא ראה את נתינת הטבעת והיו העדים מחללי שבת בפרהסיא והתיר הבנים מנישואין שניים לבוא בקהל, וכן שם בסימן ל"ג, העלה שאין לפסול גיטין למפרע כשנודע לנו עכשיו שאחד העדים מגלח זקנו בתער. וכן עוד בחלק תשיעי סימן כ"א דן הרב בפיסול מעשה הקידושין על ידי עשיית ספק ספיקא ופטר את האשה מהצורך לקבל גט פיטורין אפילו לחומרא, וכן שוב דן הרב בשו"ת יביע אומר חלק עשירי אבע"ז בסימן כ"ה ובסימן כ"ו בהיתר אשה לינשא בלא מתן גט לאחר קידושי רמאות בעדים רקים ופוחזים. וצרף לזה הסכמת הרבנות הראשית על הפקעת קידושין אשר יעשו בארץ ישראל שלא במעמד עשרה מישראל בעת החופה, וכמו שכתב הריב"ש בסימן שצ"ט שראשי הקהל יכולים לתקן שכל מי שיקדש בלא ידיעת נאמני הקהל ושלא בפני עשרה יהיו קידושיו בטלים ומבוטלים, ושהמקדש נגד תקנה זו אין קידושין קידושין, שהפקר בית דין הפקר.
אינה מתקדשת אלא לרצונה, ואיש המקדש באונס הוי ספק קדושין
כג אֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא לִרְצוֹנָהּ, וְלָכֵן אִם אֲנָסוּהָ לְקַבֵּל קִדּוּשִׁין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְהָאִישׁ אִם נֶאֱנַס לְקַדֵּשׁ נֶחְלְקוּ הָרִאשׁוֹנִים בַּדָּבָר, וְלַהֲלָכָה, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק.
כך נפסק להלכה בשולחן ערוך אבע"ז סימן מ"ב סעיף א´ עפ"י הגמרא בתחילת מסכת קידושין שאין האשה מתקדשת אלא לדעתה, ובדבר האיש כתבו הרמב"ם ורשב"א שהמקדש בעל כורחו מקודשת כשם שאנו אומרים תליוהו וזבין זבוניה זבינא וכן דעת הרא"ש ותוספות, ולדעת הרי"ף והעיטור, רי"ו וסמ"ג אינה מקודשת, והביא מרן השו"ע שתי דעות אלו הראשונה בסתם והשניה ביש אומרים ומטעם חומרת קידושין סיים דבריו "הלכך הוה ליה ספק".
אף אם אנסוה לומר רוצה אני, אינה מקודשת
כד גַּם אִם הִכְרִיחוּהָ בְּאִיּוּמִים לוֹמַר רוֹצָה אֲנִי, וְקִבְּלָה קִדּוּשֶׁיהָ בְּעַל כָּרְחָהּ, אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט.
בגמרא בבא בתרא מח: "אמר אמימר תליוה וקדיש, קידושיו קידושין, מר בר רב אשי אמר לא הוו קידושין, הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו חכמים שלא כהוגן ואופקיעינהו רבנן לקידושין מיניה". והביא הבית יוסף שכך פסקו הרי"ף והרא"ש שהופקעו הקידושין וכך כתב גם העיטור אות ק´ קידושין ח"ב, וכן דעת הרשב"א בחידושיו לקידושין ב: נימוקי יוסף בפרק חזקת הבתים, המאירי בקידושין ב: מגיד משנה בתחילת פרק ד´ מהלכות אישות, וט"ז ולבוש שאם אנסוה עד שהסכימה לקבל קידושין אינה מקודשת, וכן הוא בשו"ת יביע אומר חלק שלישי אבע"ז בסימנים י"ח, י"ט, כ´, במעשה שהיה בקידושין כאלה.
קדושי שכור
כה אָדָם שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה בִּזְמַן שִׁכְרוּתוֹ, תָּפְסוּ הַקִּדּוּשִׁין, וַאֲפִלּוּ הָיָה שִׁכּוֹר הַרְבֵּה, אֶלָּא אִם כֵּן הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה, שֶׁאָז אֵין בְּמַעֲשָׂיו כְּלוּם.
ראה במרן השו"ע אבע"ז סימן מ"ד סעיף ג´, ובודאי שרב העורך קידושין, אם מסתפק לגבי מצבו של החתן אם ראוי לקדש או לא יש לו להחמיר שלא לערוך את החופה עד שיתברר בודאי שהחתן אחראי למעשיו.
דיני ממונות עקב בטול נשואין
כו לֹא נָהֲגוּ בַּזְּמַן הַזֶּה לְחַיֵּב קְנָסוֹת, לְמִי שֶׁיְּבַטֵּל שִׁדּוּךְ וְיַחְזֹר בּוֹ לִפְנֵי מוֹעֵד הַנִּשּׂוּאִין, מִכָּל מָקוֹם, אִם אֶחָד מִן הַצְּדָדִים בִּטֵּל אֶת רְצוֹנוֹ לְהִנָּשֵׂא וּכְבָר הֶחְלִיפוּ שְׁנֵי הַצְּדָדִים מַתָּנוֹת יִקְרוֹת עֵרֶךְ בֵּינֵיהֶם רַשַּׁאי כָּל אֶחָד מִן הַצְּדָדִים לִדְרֹשׁ וּלְקַבֵּל מַה שֶּׁנָּתַן לְאַחַר שֶׁסִּכְּמוּ בֵּינֵיהֶם לְהִנָּשֵׂא, שֶׁהֲרֵי כָּל מַה שֶּׁנִּתַּן מֵאוֹתוֹ הַזְּמַן הוּא עַל דַּעַת שֶׁנִּשָּׂאִים וְעַתָּה מִתְבָּרֵר שֶׁאֵינָם.
ופשוט הוא שלבטל שידוך לאחר שכבר סכמו ביניהם להינשא זה לזו הוא דבר מכוער שלא ראוי לעשותו, אלא אם כן התחדשה איזו ידיעה עקרונית בענין בן הזוג או משפחתו, דברים הגורמים למקח טעות, וכמו שאומרים חכמים מוטב לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מכל מקום אם אחד מן הצדדים הפכפך וקל דעת וחזר בו מהחלטתו, כל עוד לא מתלוה לזה נזקי ממון של ממש אין בזמן הזה רגילות להקפיד כל כך, ומקובל לקבל זאת כחלק מהאמונה שלנו שאנו מושגחים על ידי בורא העולם, ומהשם אשה לאיש, ותשועת השם כהרף עין.
בזמננו נעשים הארוסין והקדושין ביחד
כז כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ מְצָרְפִים אֶת מַעֲשֵׂה הַקִּדּוּשִׁין וּמַעֲשֵׂה הַנִּשּׂוּאִין לְמָקוֹם אֶחָד וּבִזְמַן אֶחָד, שֶׁבֶּעָבָר כָּךְ הָיָה הַמִּנְהָג בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֶחָתָן הָיָה מְקַדֵּשׁ בְּטַבַּעַת אֶת הַכַּלָּה וְחוֹזֶרֶת לְבֵית אָבִיהָ, וּלְאַחַר חֹדֶשׁ עַד שָׁנָה נִכְנֶסֶת לַחֻפָּה, וְכוֹתֵב לָהּ הֶחָתָן כְּתֻבָּה וּמְבָרְכִים לָהֶם שֶׁבַע בִּרְכוֹת הַנִּשּׂוּאִין וְאָז נַעֲשֵׂית אִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, וּמִשֶּׁרָאוּ חַכְמֵי הַדּוֹרוֹת כַּמָּה תַּקָּלוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּשֶׁל אִחוּר הַנִּשּׂוּאִין תִּקְּנוּ כָּאָמוּר לְקַיֵּם מַעֲשֵׂה הַקִּדּוּשִׁין וְהַנִּשּׂוּאִין כְּאֶחָד מִתַּחַת לַחֻפָּה.
ברכות הארוסין והקדושין הן ברכות השבח
כח אֵין בִּרְכוֹת הָאֵרוּסִין וְהַנִּשּׂוּאִין מִבִּרְכוֹת הַמִּצְווֹת שֶׁהֲרֵי אֵין אוֹמְרִים בָּהֶן אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשָּׂא אִשָּׁה אֶלָּא הֵן בִּרְכוֹת הַשֶּׁבַח, וְתִקְּנוּ חֲכָמִים לְאָמְרָן עַל הַכּוֹס, שֶׁבַּתְּחִלָּה מְבָרְכִים הַגֶּפֶן וְאַחַר כָּךְ בִּרְכַּת הָאֵרוּסִין, וְכֵן בְּבִרְכוֹת הַנִּשּׂוּאִין בַּתְּחִלָּה מְמַלֵּא אֶת הַכּוֹס וּמְבָרֵךְ הַגֶּפֶן וְאַחַר כָּךְ מַשְׁלִים עוֹד שֵׁשׁ בְּרָכוֹת לִהְיוֹתָן סַךְ הַכֹּל שֶׁבַע בְּרָכוֹת.
ברכת הארוסין מותרת בדיעבד בלא כוס ובלא עשרה משא"כ ברכות הנשואין
כט בִּרְכַּת הָאֵרוּסִין, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין וְכוּ´... אֶפְשָׁר שֶׁתֵּאָמֵר בְּלֹא כּוֹס וּבְלֹא עֲשָׂרָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּרְכוֹת הַנִּשּׂוּאִין שֶׁאֵינָן נֶאֱמָרוֹת בְּלֹא עֲשָׂרָה אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד.
הרב המקדש צריך לטעום מן היין אחר ברכת ארוסין, ואחר ברכות הנשואין אין חיוב כ"כ
ל בְּתֹם בִּרְכַּת הָאֵרוּסִין צָרִיךְ הָרַב הַמְקַדֵּשׁ לִטְעֹם מִן הַיַּיִן שֶׁהֲרֵי בֵּרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, שֶׁאִם לֹא יִטְעַם הֲוֵי בִּרְכָּתוֹ עַל הַגֶּפֶן בְּרָכָה לְבַטָּלָה שֶׁהֲרֵי אֵין הַכּוֹס מְעַכֶּבֶת אֶת בִּרְכַּת הָאֵרוּסִין מִלְּהֵאָמֵר, וְאַחֲרָיו יִטְעֲמוּ הֶחָתָן וְהַכַּלָּה, וְאִלּוּ בְּבִרְכוֹת הַנִּשּׂוּאִין, רַק לְכַתְּחִלָּה יִטְעַם הָרַב שֶׁבֵּרֵךְ בִּרְכַּת הַגֶּפֶן מִן הַיַּיִן בְּתֹם שֶׁבַע הַבְּרָכוֹת וּבְדִיעֲבַד אִם לֹא טָעַם אֵין בִּרְכָּתוֹ בְּרָכָה לְבַטָּלָה.
בברכת ארוסין צריך לכוין להוציא את החתן ידי חובה משא"כ בנשואין
לא בְּבִרְכַּת הָאֵרוּסִין, צָרִיךְ הָרַב מְסַדֵּר הַקִּדּוּשִׁין לְכַוֵּן לְהוֹצִיא אֶת הֶחָתָן וְהַכַּלָּה יְדֵי חוֹבַת הַבְּרָכוֹת שֶׁהֲרֵי מִן הַדִּין הָיָה עַל הֶחָתָן לְבָרְכָן, וְאִלּוּ בְּבִרְכוֹת הַנִּשּׂוּאִין אֵין צָרִיךְ לְכַוֵּן לְהוֹצִיאָם וְכֵן הֵם אֵינָם צְרִיכִים לְכַוֵּן דַּעְתָּם לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה אֶלָּא בְּבִרְכַּת הַגֶּפֶן שֶׁהֲרֵי טוֹעֲמִים הֵם מִמֶּנּוּ לְאַחַר מִכֵּן.
המתנה שנותן לחברו לכבוד נשואיו - שושבינות
לב מַה שֶּׁאָנוּ נוֹהֲגִים בִּזְמַנֵּנוּ שֶׁאָדָם נוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ מַתְּנַת מָמוֹן בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ כְּדֵי לְעָזְרוֹ בִּתְחִלַּת דַּרְכּוֹ הוּא מִנְהָג קָדוּם הַמֻּזְכָּר בַּגְּמָרָא וְנִקְרָא בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים שׁוֹשְׁבִינוּת, אֶלָּא, שֶׁבִּזְמַן הָרִאשׁוֹנִים הָיָה נָהוּג לְהַקְפִּיד בְּכָךְ שֶׁיַּחְזִיר לוֹ חֲבֵרוֹ אוֹתוֹ סְכוּם מָמוֹן כְּשֶׁיִּכָּנֵס הוּא אֶל מִתַּחַת לַחֻפָּה וְהָיָה מָמוֹן זֶה אַף נִתְבָּע בְּבֵית דִּין, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין הַמִּנְהָג לְהַקְפִּיד בָּזֶה כָּל כָּךְ, וְלֹא מָצִינוּ שֶׁנִּתְבָּע אָדָם עַל דָּבָר זֶה בְּבֵית דִּין.
בגמרא בבא בתרא קמד: "מתניתין, האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע שהשושבינות נגבית בבית דין, אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בבית דין מפני שהן גמילות חסדים" וכן פסק הרמב"ם שיש הבדל בין נותן ממון שזה נגבה בבית דין לבין נותן אוכל שאינו נגבה בבית דין שכן כתב בהלכות זכיה ומתנה פרק שביעי הלכה ב´ "השושבינות אינה מתנה גמורה... לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות הרי זה תובעו בדין ומוציא ממנו". וכן בהלכה ט"ו "השולח לחברו כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנישואין אין נגבים בבית דין מפני שהוא גמילות חסדים, ולא נאמרו דיני שושבינות אלא במעות בלבד" וכן הביא מרן השו"ע באבע"ז סימן ס´ דינים אלו רק שלא רצה להאריך מטעם שלא נהגו בזמן הזה לתבוע על כך.
אין בשושבינות חשש רבית
לג הַנּוֹתֵן מַתְּנַת מָמוֹן לַחֲבֵרוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּלְאַחַר זְמַן נִכְנָס הַנּוֹתֵן לַחֻפָּה וַחֲבֵרוֹ זֶה הָרִאשׁוֹן בָּא לְעֶזְרָתוֹ, יָכוֹל לִתֵּן לוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקִּבֵּל וְאֵין בָּזֶה חֲשַׁשׁ רִבִּית שֶׁהֲרֵי לֹא עַל דַּעַת כֵּן נָתַן לוֹ, אֶלָּא הִיא נְתִינָה מִתּוֹךְ שִׂמְחַת רֵעוּת שֶׁלָּכֵן מַרְבֶּה בְּטוֹבָתוֹ.
כך כתב הטור בסימן ס´ וכן כתב שם הבית יוסף מגמרא בבא בתרא קמה. ופירוש הרשב"ם שם.
מה מברכים בשבעת ימי המשתה
לד בְּכָל יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה בְּכָל סְעוּדָה שֶׁנִּמְצָאִים בָּהּ עֲשָׂרָה גְּדוֹלִים וְהֶחָתָן מִן הַמִּנְיָן וּבֵינֵיהֶם אוֹרְחִים חֲדָשִׁים הַנִּקְרָאִים בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים "פָּנִים חֲדָשׁוֹת" מְבָרְכִים לְאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁבַע בִּרְכוֹת חֲתָנִים וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא זוֹ הַסְּעוּדָה בְּבֵית הֶחָתָן, וְאִם הָיְתָה בְּבַיִת אַחֵר אֵין מְבָרְכִים אֶלָּא בִּרְכַּת הַגֶּפֶן וּבִרְכַּת אֲשֶׁר בָּרָא, וּלְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז רַשָּׁאִים לְבָרֵךְ כָּל בִּרְכוֹת חֲתָנִים גַּם בְּבַיִת אַחֵר.
בגמרא מגילה כג: "אין אומרים ברכת חתנים בפחות מעשרה" ובכתובות ח: "אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן מברכים ברכת חתנים בעשרה" ובכתובות ז. "מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח עשרה אנשים" ודברה שם הגמרא בבעז. וכתבו הפוסקים שאין לברכם בלא עשרה, כ"כ הרשב"א חלק א´ סימן אלף קס"ז, וכן בשו"ת הרשב"ש סימן רצ"ג, וברמב"ם בהלכות אישות פרק י´ הלכה ה´, ומרן השו"ע באבע"ז סימן ס"ב סעיף ד´.
ומה שאמרנו שאין לברך את כל השבע ברכות כי אם בבית החתן, אף על פי שאין ראיה חותכת לכך מן הגמרא הנה כך כתבו פוסקים ראשונים רבים, התוספות בסוכה כה: וכן האור זרוע בחלק ב´ סימן רצ"ט בשם הריב"א, והמרדכי בסוכה וכן דעת הרשב"א והרמב"ן והריטב"א, וכן דעת הבית יוסף ברא"ש וכן פסק מרן השו"ע אבע"ז ס"ב סעיף ב´ ועוד שם בסעיף י´.
ומנהג אשכנז הוא על פי דעת הראב"ד והר"ן ואחרונים שכתבו שבזמננו שהחופה היא הטלית הפרוסה מעל ראשי החתן והכלה ולאו דוקא בית החתן עצמו ולכן יכולים לברך בכל בית שנערכת שם סעודה לכבודם שאין בזה חילוק בין בית החתן לשאר בתים.
מתי מברכים אשר ברא בלבד
לה אִם מְבָרְכִים בִּרְכַּת אֲשֶׁר בָּרָא בִּלְבַד, כְּגוֹן מִטַּעַם שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית הַסְּעוּדָה בְּבֵית הֶחָתָן, אֵין צָרִיךְ לַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וּשְׁתֵּי פָּנִים חֲדָשׁוֹת, אֶלָּא כָּל שֶׁיֵּשׁ שְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים יַעֲשׂוּ זִמּוּן שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ וִיבָרְכוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל הַכּוֹס וּבִרְכַּת אֲשֶׁר בָּרָא, שְׁתֵּיהֶן עַל כּוֹס אַחַת, הַמְבָרֵךְ יִשְׁתֶּה מְלֹא לֻגְמָיו וְהֶחָתָן וְהַכַּלָּה יִטְעֲמוּ וְדַיָּם.
כיצד מברכים שבע ברכות בבית החתן
לו כְּשֶׁמְּבָרְכִים שֶׁבַע בְּרָכוֹת בַּסְּעוּדָה בְּבֵית הֶחָתָן, לוֹקְחִים שְׁתֵּי כּוֹסוֹת יַיִן, עַל אַחַת אוֹמֵר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וּלְאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מְבָרְכִים עַל הַכּוֹס הַשְׁנִיָּה אֶת שֵׁשׁ הַבְּרָכוֹת מִבִּרְכַּת שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ עַד בִּרְכַּת אֲשֶׁר בָּרָא וּלְבַסּוֹף מִי שֶׁאָמַר אֶת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל הַכּוֹס אוֹמֵר בִּרְכַּת הַגֶּפֶן, שׁוֹתֶה מְלֹא לֻגְמָיו, וּמְעַרְבְּבִים אֶת שְׁתֵּי הַכּוֹסוֹת זוּ בַּזּוֹ, אַחַת נוֹתְנִים לֶחָתָן וּשְׁנִיָּה מְשַׁגְּרִים לַכַּלָּה.
לכוין להוציא בברכת הגפן
לז בֵּין אִם מְבָרְכִים אֶת כָּל הַשֶּׁבַע בְּרָכוֹת וּבֵין אִם מְבָרְכִים הַגֶּפֶן וַאֲשֶׁר בָּרָא בִּלְבַד, צָרִיךְ הַמְבָרֵךְ לְכַוֵּן לְהוֹצִיא יְדֵי חוֹבָה אֶת הֶחָתָן וְהַכַּלָּה בְּבִרְכַּת הַגֶּפֶן, שֶׁהֲרֵי צְרִיכִים הֵם לִטְעֹם מִמֶּנּוּ לְאַחַר מִכֵּן.
הרה"ג יצחק יוסף כתב בפרטות ובבהירות כל ההלכות הנחוצות בענין נישואין ושבעת ימי המשתה והרוצה ללומדם ימצאם שם, ואני, אין ברצוני להתעכב בזה כאן.
הנושא לפני שבת צריך יחוד שקונה
לח מִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה לִפְנֵי שַׁבָּת, בְּאֹפֶן שֶׁבִּיאַת מִצְוָה תִּהְיֶה בְּלֵיל שַׁבָּת, צָרִיךְ הוּא לְהִתְיַחֵד עִם הַכַּלָּה לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, שֶׁבְּיִחוּד זֶה הֲרֵי הוּא קוֹנֶה אֶת הַזְּכֻיּוֹת שֶׁהִקְנוּ לוֹ חֲכָמִים בְּאִשָּׁה זוֹ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, מְצִיאָתָהּ וִירֻשָּׁתָהּ, וַהֲרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר אֲסוּרִים בְּשַׁבָּת, וְלָכֵן כָּאָמוּר יִתְיַחֲדוּ מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, בְּאֹפֶן שֶׁאִם הִיא בְּתוּלָה אֵין צָרִיךְ יִחוּד הָרָאוּי לְבִיאָה וְאִם הִיא בְּעוּלָה צְרִיכָה יִחוּד הָרָאוּי לְבִיאָה שֶׁיִּסְגְּרוּ הַדֶּלֶת בַּעֲדָם וְיִשְׁהוּ שָׁם לְפָחוֹת אַרְבַּע דַּקּוֹת.
כתב מרן השו"ע באו"ח סימן של"ט סעיף ה´ "הכונס את האלמנה לא יבוא עליה ביאה ראשונה לא בשבת ולא ביום טוב". ועוד כתב מרן השו"ע באבע"ז סימן ס"ד סעיף ה´ "אין כונסים את הבתולה לחופה בשבת לפי שעל ידי החופה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה והוי כקונה קנין בשבת, אבל אלמנה אין חופה קונה בה, אלא על ידי יחוד של ביאה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה ולפיכך צריך להתיחד עמה קודם שבת כדי שלא יהיה כקונה קנין בשבת". וכן הוא ברמב"ם בפרק י´ מהלכות אישות הלכה י"ד וברב המגיד משנה שם.
ולענין חתן וכלה ראה פרקים ז´ וח´ מה שכתבנו בענין ההכנות לנישואין ודיני דם בתולין.