הלכות נשואין ואישות · פרק כ"א - קדשת הכהנים
הקדמה בענין הכהנים
א מִכְּנִיסַת אֲבוֹתֵינוּ לָאָרֶץ בִּזְמַנּוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְעַד לְחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן בִּזְמַנּוֹ שֶׁל יִרְמְיָה הַנָּבִיא, הָיוּ הַכֹּהֲנִים מְיֻחָסִים, שֶׁהָיוּ בִּידֵיהֶם מְגִלּוֹת יוּחֲסִין שֶׁעַל פִּיהֶם יָדַע כָּל כֹּהֵן מִי הָיוּ אֲבוֹתָיו עַד לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל הַכֹּהֵן לָבוֹא וּלְשָׁרֵת בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ שְׁנֵי עֵדִים מְעִידִים עָלָיו בִּפְנֵי בֵּית הַדִּין הַגָּדוֹל שֶׁכֹּהֵן מְיֻחָס הוּא, וְאָז הָיָה מֻרְשֶׁה לְהִצְטָרֵף אֶל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לַעֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ. וּבָעֲווֹנוֹת, כְּשֶׁנֶּחְרַב בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ הָרִאשׁוֹן, וְגָלוּ אֲבוֹתֵינוּ לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה, מִתֹּקֶף הַצָּרוֹת וְהַטִּלְטוּלִים אִבְּדוּ חֵלֶק מִמִּשְׁפְּחוֹת הַכְּהֻנָּה אֶת כִּתְבֵי הַיּוּחֲסִין שֶׁלָּהֶם, וּכְשֶׁנִּבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי כְּבָר לֹא הוּרְשׁוּ אוֹתָן מִשְׁפָּחוֹת לְחַדֵּשׁ אֶת עֲבוֹדָתָן, וְלֹא נִתְחַדְּשָׁה הָעֲבוֹדָה אֶלָּא בַּמִּשְׁפָּחוֹת הַמְיֻחָסוֹת בִּלְבַד.
לְאַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת הַשֵּׁנִי הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִטַּלְטְלִין סְחוּפִים וּדְווּיִים בֵּין הָאֻמּוֹת וּמְגֹרָשִׁים מִפִּנָּה לְפִנָּה בְּכָל קַצְווֹת תֵּבֵל, וְאָבְדוּ כִּתְבֵי הַיּוּחֲסִין גַּם אֵלּוּ שֶׁהֻחְזְקוּ בִּידֵי מִשְׁפְּחוֹת הַכֹּהֲנִים וְגַם אֵלּוּ שֶׁהָיוּ בִּידֵי מִשְׁפְּחוֹת הַלְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵל, וּמֵאָז וְעַד עַתָּה אֵין עִמָּנוּ כֹּהֲנִים מְיֻחָסִים אֶלָּא כֹּהֲנֵי חֲזָקָה, וְאַל תְּהִי חֲזָקָה זוֹ קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁמַּלְקִים וְסוֹקְלִים וְשׂוֹרְפִים עַל הַחֲזָקָה, וּכְגוֹן, שֶׁבָּאוּ זוּג אִישׁ וְאִשָּׁה לָדוּר בֵּינֵינוּ וְאָמְרוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁהֵם נְשׂוּאִים זֶה לְזוֹ, וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם רְאִינוּהָ נִבְעֶלֶת לְאַחֵר, הֲרֵי שְׁנֵיהֶם חַיָּבִים מִיתַת חֶנֶק, וְהוּא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאִינוּ שֶׁנָּשָׂא הָרִאשׁוֹן אֶת זוֹ לְאִשָּׁה, וְאֵין עֵד בְּפָנֵינוּ עַל כָּךְ, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהֻחְזְקָה בְּכָךְ שֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה נִדּוֹן כְּוַדַּאי.
בגמרא קידושין פ. "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מלקים על החזקות וסוקלים ושורפים על החזקות", וזה על אף פי שאין עדות בדבר, וכתב הרשב"א לבאר שהוא בודאי כאילו ראינו בעיננו שכך הוא, ובגמרא ירושלמית מובא "רבי יוסי בשם רבי זעירא אמר מחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בדבר, רבי יוחנן אמר הורגים על החזקות ורבי שמעון בן לקיש אמר אין הורגים על החזקות, רבי יוסי בר בון בשם רבי זעירא אמר לדברי הכל הורגים על החזקות" וכך נפסקה הלכה ברמב"ם בפרק א´ מהלכות איסורי ביאה הלכות כ´-כ"ב, ובשולחן ערוך אבן העזר סימן י"ט.
ומה שאמרנו בדבר הכהנים שאבדו מהם כתבי היוחסין שלהם כך כתוב בספר עזרא פרק ב´ פסוקים ס"א ס"ב, "ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ, בני ברזילי אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה ויקרא על שמם. אלה בקשו כתבם המתיחסים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה" ואמר נחמיה בן חכליה אל אלו הכהנים שהם אסורים לאכול מן הקורבנות חטאות ואשמות כשאר הכהנים ולעבוד בבית המקדש עד שיבוא מלך המשיח והוא שיאמר לכל אחד מישראל את היחוס המדויק שלו, וכן כתוב שם בפסוק ס"ג "ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ולתומים" וכאמור, מכל מקום הרי הם כהני חזקה, שמוחזקים להיות כהנים וחייבים בנשיאת כפיים ובכל חיובי הכהנים וכן עולים לברך בתורה תחילה למנין העולים.
הכהנים היום הם כהני חזקה
ב כָּל הַכֹּהֲנִים בַּזְּמַן הַזֶּה הֲרֵי הֵם בְּחֶזְקַת כֹּהֲנִים, נוֹשְׂאִים כַּפֵּיהֶם לְבָרֵךְ אֶת הָעָם, עוֹלִים לְבָרֵךְ תְּחִלָּה בַּתּוֹרָה, פּוֹדִים עַל יָדָם בֵּן בְּכוֹר וּמְקַבְּלִים שְׁאָר מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה, וְכֵן חַיָּבִים בְּמַה שֶּׁאָסְרָה לָהֶם הַתּוֹרָה.
הכהנים חייבים לשמור על קדשתם
ג רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ, וּבָרַר לוֹ אֶת אַהֲרֹן וּבָנָיו לִהְיוֹת הֵם וְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם מְקֻדָּשִׁים לְמַעְלָה מִקְּדֻשַּׁת שְׁאָר הַלְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵל, לִהְיוֹת לוֹ כֹּהֲנִים לַעֲמֹד וּלְשָׁרֵת לְפָנָיו, וְהִבְדִּילָם מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין בְּחוֹבוֹת וְאִסּוּרִים שֶׁהִטִּיל עֲלֵיהֶם וּבֵין בְּמַתָּנוֹת וּזְכֻיּוֹת שֶׁהִקְנָה לָהֶם, וְכָתַב הוּא יִתְבָּרַךְ בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה ויקרא כ"א ח´ "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב, קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה´ מְקַדִּשְׁכֶם" וּפֵרוּשׁוֹ, וְקִדַּשְׁתּוֹ, עַל כָּרְחוֹ, שֶׁאִם לֹא רָצָה לִשְׁמֹר עַל מַה שֶּׁאָסְרָה לוֹ הַתּוֹרָה הַלְקֵהוּ וְיַסְּרֵהוּ עַד שֶׁיִּשְׁמֹר.
קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ, פֵּרוּשׁוֹ, נְהַג בּוֹ קְדֻשָּׁה לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן בְּכָל דָּבָר וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן בִּסְעוּדָה.
אסור זונה וחללה, גרושה וחלוצה לכהן
ד מִן הַתּוֹרָה אָסוּר כֹּהֵן לִשָּׂא גְּרוּשָׁה, זוֹנָה וַחֲלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כ"א ז´ "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ, כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו". וְהוֹסִיפוּ חֲכָמִים וְאָסְרוּ לְכֹהֵן גַּם אֶת הַחֲלוּצָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא דּוֹמָה לִגְרוּשָׁה. כָּל זֶה בִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים, וְאִלּוּ בְּכֹהֵן גָּדוֹל אָסְרָה הַתּוֹרָה גַּם אֶת הָאַלְמָנָה, וְזֶה בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל הַמְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּתוֹ וּבֵין שֶׁעָבַר מִמֶּנָּה, בֵּין מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּבֵין מְרֻבֶּה בְּגָדִים, וְכֵן הוּא בְּכֹהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, לְפִיכָךְ חוֹלֵץ כֹּהֵן גָּדוֹל לְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁמֵּת בְּלֹא זֶרַע, וְאֵינוֹ מְיַּבֵּם.
כך פסק השו"ע בסימן ו´ סעיף א´ "כהן אסור מן התורה בגרושה זונה וחללה ואסור בחלוצה מדרבנן..." וכן הוא ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק שבעה עשר הלכה א´ "שלש נשים נאסרו על כל הכהנים גרושה, זונה וחללה, ועל כהן גדול ארבע, אלו השלוש ואלמנה..." ובהלכה י"ב "כהן גדול שמת אחיו אע"פ שהוא מן האירוסין הרי זה לא ייבם אלא חולץ..."
איזו גרושה אסורה לכהן
ה גְּרוּשָׁה הָאֲסוּרָה לְכֹהֵן הִיא בֵּין גְּרוּשַׁת אַחֵר, בֵּין גְּרוּשַׁת עַצְמוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם גֵּרֵשׁ אוֹתוֹ הַכֹּהֵן אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִשָּׂאֶנָּה. וְיוֹתֵר מִזֶּה, כֹּהֵן שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ לֹא תָּגוּר בִּשְׁכֵנוּת אֵלָיו, וְנִדְחֵית הִיא מִפָּנָיו לָלֶכֶת וְלָגוּר בְּמָקוֹם אַחֵר. וּמַה יִּקָּרֵא בְּגֶדֶר שְׁכֵנוּת לְעִנְיָן זֶה, וּבְאֵיזֶה אֹפֶן הִיא אֵינָהּ נִדְחֵית מִפָּנָיו, יֵשׁ לִשְׁאֹל בָּזֶה דַּיָּן שֶׁיְּבָרֵר פְּרָטֵי הַשְּׁאֵלָה.
בגמרא כתובות כח. "תניא המגרש את אשתו, לא תנשא בשכונתו, ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי, ואם היה כפר קטן, זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נדון כשכונה. מי נדחה מפני מי, תא שמע דתניא היא נדחית מפניו ואין הוא נדחה מפניה, ואם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה וכו´ ... ואמר רב טלטולי גברא קשין מדאיתתא".
וכן פסק להלכה מרן בשו"ע אבע"ז סימן ו´ סעיף ז´ ובסימן קי"ט ז´.
בית דין כופין לגרש
ו כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא אַחַת מֵהַפְּסוּלוֹת לוֹ, כּוֹפִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין לְגָרֵשׁ.
בבית יוסף הביא תשובת הרמב"ם בהתיחסו למקרה כזה בזמנו שכהן נשא גרושה והרי חלק מדבריו, שהחרים שניהם במצרים ואלקהרא, ושלח הפתיחה למקום שעשה המעשה הרע ושיחרימו אותם בשמם, והחרים כל בן ישראל ובת ישראל שישא ויתן עימהם ויאכל וישב וישתה עמהם תוך ארבע אמות. ומי שיכנס עמהם לשמחה ולאבילות, שיהיה כמותם, ומי שישתתף עמהם בחיים ובמות. וחייב לסקול ארונם כשימותו, וקבורתו יהיה בלא צידוק הדין, ולהראות ששון ושמחה באבדם, וציוה לנשים בתכלית האזהרה מלהכנס עם הזונה בשום מקום ואפילו לבית המרחץ, וכזה ראוי לכל השומעים בקול ה´ שנפריש ונבדיל כל הקמים עליו ועוברים על מצוה ממצוותיו, ולא נניח ביננו וביניהם שיתוף ולא שייכות בשום עניין ולא בשום פנים עד שישובו אל השם יתברך, וכשישובו יגרשנה, ויבואו שניהם לבית דין וילקה כל אחד מהם מכת מרדות, וישבע כל אחד מהם בספר תורה המקודש שלא ישובו לעשות כמעשה הזה לעולם, ולא ישא נשים בעבירה לעולם, ויתודו את עוונם ברבים כמו שמרו ברבים, אז נתיר להם החרם, ואם יתמידו במרים תודיעונו... כי לא יתכן להתרשל בכמו המעשה הרע הזה, הגדול, להרים יד במרי ולכפור במשה ובתורתו הקדושה בגילוי ובפרהסיא, ונתעלם מזה, וחלילה לשם יתברך שנסביר פנים בזה, או שנפחד משום אדם או נעשה לכבודו, ובעל הרחמים ארך אפים יחזירם למוטב, עד כאן לשונו.
וטרחנו להעתיק תשובת הרמב"ם הזו על מנת לעורר עצמנו לגודל היראת שמים של אותן דורות, שהרי אותו כהן עבר על איסור לאו מן התורה שאין בו לא כרת ולא מיתת בית דין, ועל זה כותב הרמב"ם שאין להתרשל ולהתעלם מהמעשה הזה, אלא יש לרודפם בלא פחד בכל מקום שהם וכו´ וכו´ משמע שהיתה עבירה זו מזעזעת בזמנם שיעבור אדם על איסור תורה בפרהסיא, וכמ"ש חז"ל אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם וכו´ ..."
ספק גרושה זונה וחללה אסורות
ז הֱיוֹת וְאִסּוּר גְּרוּשָׁה זוֹנָה וַחֲלָלָה לְכֹהֵן הִנּוֹ מִן הַתּוֹרָה, גַּם הַסְּפֵקוֹת הִנָּן אֲסוּרוֹת, שֶׁהֲרֵי סְפֵק אִסּוּר תּוֹרָה אָסוּר מִדְּרַבָּנָן, וְאִלּוּ חֲלוּצָה, שֶׁאֵין אִסּוּרָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, סְפֵקָהּ לְכַתְּחִלָּה אָמְנָם לֹא תִּנָּשֵׂא, אֲבָל אִם כְּבָר נִשְּׂאָה לֹא תֵּצֵא.
בגמרא יבמות כד. "חלוצה דרבנן היא, וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן, וחלוצה דרבנן היא, והתניא, גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין, תלמוד לומר ואשה. מדרבנן הוא, וקרא אסמכתא בעלמא הוא".
מי נקראת זונה לענין זה
ח הַזּוֹנָה הָאֲסוּרָה לִנָּשֵׂא לְכֹהֵן הִיא מִי שֶׁנִּבְעֲלָה לְכֹהֵן חָלָל אוֹ יְבָמָה שֶׁנִּבְעֲלָה לְזָר, אוֹ הַנִּבְעֶלֶת לְאָדָם שֶׁבִּבְעִילָתוֹ זוֹ אוֹ שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתַת בֵּית דִּין, אוֹ כָּרֵת, אוֹ שֶׁהוּא לָאו מִן הַתּוֹרָה, אוֹ שֶׁאֲסוּרָה עָלָיו בַּעֲשֵׂה, חוּץ מֵהַנִּבְעֶלֶת לִבְהֵמָה אוֹ הַנִּבְעֶלֶת כְּשֶׁהִיא נִדָּה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָרִאשׁוֹנָה בְּמִיתָה וְהַשְּׁנִיָּה בְּכָרֵת אֵינָן בְּגֶדֶר זוֹנָה הָאֲסוּרָה לְכֹהֵן, וְהַנִּבְעֶלֶת לְגוֹי נַעֲשֵׂית זוֹנָה הָאֲסוּרָה לְכֹהֵן, שֶׁהֲרֵי נִבְעֲלָה לְמִי שֶׁאֲסוּרָה לִנָּשֵׂא לוֹ.
לעיל בפרק י"ט בסעיפים ב´, ג´, ד´ מנינו כל אותן סוגי עריות ובגמרא יבמות כט: וב—סח: וכן דעת הרמב"ם בהלכות א"ב פרק י"ח ה"א, רש"י, נימוקי יוסף, רשב"א וכן פסק מרן השו"ע בסימן ו´ סעיף ח´ בסתם, ואילו בשם יש אומרים הביא מרן דעת התוספות הראב"ד והרא"ש שרק מי שחייב על ביאתו כרת או מיתת בית דין עושה אותה לזונה בביאתו ואין חילוק למעשה בין הסתם ליש אלא לענין חיוב מלקות.
מה נקראת בעילה לענין אסורי ביאה
ט כָּל אֵלּוּ הַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת שֶׁעַל יָדָם נַעֲשֵׂית הִיא זוֹנָה הָאֲסוּרָה לְכֹהֵן הֵן בֵּין אִם הָיוּ בְּאֹנֶס בֵּין בִּרְצוֹנָהּ אוֹ שֶׁהָיְתָה שׁוֹגֶגֶת, בֵּין בִּיאָה כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.
י אֵין בְּעִילַת אִסּוּר זוֹ עוֹשָׂה אֶת הַנִּבְעֶלֶת לְזוֹנָה הָאֲסוּרָה לְכֹהֵן אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַבּוֹעֵל בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה, וְתִהְיֶה הַנִּבְעֶלֶת בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה וְאֵין הַבְּעִילָה פְּחוּתָה מֵהַעֲרָאָה שֶׁהִיא הַכְנָסַת הָעֲטָרָה.
אשת כהן שנאנסה
יא אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנִּבְעֲלָה אֲפִלּוּ בְּאֹנֶס אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ שֶׁהֲרֵי נִבְעֲלָה לְמִי שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין לוֹ בָּהּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱסֶרֶת לְבַעֲלָהּ רַק אִם נִבְעֲלָה בְּרָצוֹן. וְכֵן אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסָה אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ, אִם מֵת, אֲסוּרָה לְכֹהֵן מִשּׁוּם זוֹנָה.
דִּין אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁבָּאָה וְאָמְרָה שֶׁנֶּאֶנְסָה וְאֵין עֵדוּת בַּדָּבָר רְאֵה לְקַמָּן בְּפֶרֶק כ"ב סְעִיף י"ח.
גיורת
יב כָּל שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּלֵדָתָהּ בַּת יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן מִדִּין זוֹנָה, וַאֲפִלּוּ אִם נִתְגַּיְּרָה פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אוֹ שֶׁעֲדַיִן לֹא נִבְעֲלָה כְּלָל, הֲרֵי הִיא בְּאִסּוּרָהּ. וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן מִדִּין זוֹנָה וְזֶה אֲפִלּוּ וְכָאָמוּר אִם נִשְׁתַּחְרְרָה פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים.
הבא על השניות מדרבנן
יג הַבָּא עַל הַשְּׁנִיּוֹת הַמֻּזְכָּרוֹת לְעֵיל בְּפֶרֶק י"ט סְעִיף ה´ אֵינָן נֶאֱסָרוֹת בְּבִיאָה זוֹ מִלִּנָּשֵׂא אַחַר כָּךְ לְכֹהֵן, שֶׁהֲרֵי אֵין הַשְּׁנִיּוֹת אֶלָּא מִדִּבְרֵי חֲכָמִים וְהֵם לֹא גָּזְרוּ שֶׁתִּהְיֶה אֲסוּרָה לְכֹהֵן בִּבְעִילָה זוֹ.
קדשה אינה זונה לענין זה
יד קְדֵשָׁה פְּנוּיָה, הִיא הַמַּפְקֶרֶת עַצְמָהּ לִבְעִילוֹת זְנוּת, אִם לֹא נִבְעֲלָה לְאָדָם הָאָסוּר לָהּ בְּמִיתָה אוֹ כָּרֵת אוֹ בְּלָאו אוֹ בַּעֲשֵׂה, לֹא נַעֲשֵׂית זוֹנָה וּמֻתֶּרֶת לְכֹהֵן, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּבְעֲלָה בִּזְמַן נִדּוּתָהּ.
כל אלו האסורים לה הזכרנו, כאמור, לעיל בפרק י"ט סעיפים ב´ ג´ ד´. ואם הייתה הקדשה אשת איש פשוט שאסורה לכהן מדין זונה שהרי כל העולם אסורים לה במיתה.
מי היא החללה
טו הַחֲלָלָה, שֶׁזָּכַרְנוּ בִּסְעִיף ד´ הָאֲסוּרָה לְכֹהֵן, הִיא אִשָּׁה הָאֲסוּרָה כְּבָר לְכֹהֵן מִדִּין זוֹנָה אוֹ גְּרוּשָׁה וּבָא עָלֶיהָ הַכֹּהֵן, הֲרֵי הִיא וְזַרְעָהּ שֶׁתּוֹלִיד מִכָּאן וְהָלְאָה, בֵּין מִמֶּנּוּ, בֵּין מִכֹּהֵן אַחֵר - חֲלָלִים, בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת וְאִלּוּ הַכֹּהֵן עַצְמוֹ הַבָּא עַל הָאֲסוּרָה לוֹ לֹא נִתְחַלֵּל בְּבִיאָתוֹ.
בגמרא קידושין עז. "מתניתין, בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם, ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהונה, חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה, רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר, רבי אליעזר בן יעקב אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה, וגר שנשא בת ישראל בתו כשירה לכהונה, אבל גר שנשא גיורת בתו פסולה לכהונה, אחד גר ואחד עבדים משוחררים אפילו עד עשרה דורות עד שתהא אמו מישראל...".
תנו רבנן "לא יחלל זרעו בעמיו, אין לי אלא זרעו, היא עצמה מנין, אמרת קל וחומר מה זרעו שלא עבר עבירה מתחלל היא שעברה עבירה אינו דין שמתחללת, הוא עצמו יוכיח שעבר עבירה ואין מתחלל..."
מתי חללה מולידה חללים, שבויה
טז גְּרוּשָׁה שֶׁנִּתְחַלְּלָה מִבִּיאַת כֹּהֵן אִם תּוֹלִיד מִכֹּהֵן זֶה אוֹ אַחֵר יִהְיוּ כָּל וַלְדוֹתֶיהָ חֲלָלִים, אוּלָם אִם תּוֹלִיד מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ אֵינָם חֲלָלִים אֶלָּא מְיֻחָסִים אַחַר יִשְׂרָאֵל, וִיכוֹלוֹת בְּנוֹתֶיהָ לִנָּשֵׂא לְכֹהֲנִים.
יז אֵיזוֹ בְּעִילָה עוֹשָׂה אֶת הַגְּרוּשָׁה וְהַזּוֹנָה לַחֲלָלָה כְּבָר הִגְדַּרְנוּ בִּסְעִיפִים ט´ וְ-י´. אִשָּׁה שֶׁנִּשְׁבְּתָה בְּיַד גּוֹיִים, וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁנֶּאֶנְסָה שָׁם, אֲסוּרָה לְכֹהֵן מִדִּין סָפֵק זוֹנָה, וּפְרָטֵי דִּינִים אֵלּוּ כְּתוּבִים בְּמָרָן שו"ע אבהע"ז סִימַן ז´ סְעִיפִים א´-י"א, וֶהֱיוֹת וּבָרוּךְ הַשֵּׁם אֵינָם מְצוּיִים לֹא כְּתַבְנוּם כָּאן.
דין כהן חלל
יח גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת בִּתָּם אֲסוּרָה לְכַתְּחִלָּה לִנָּשֵׂא לְכֹהֵן וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא. וְאִם הָיָה הָאָב יִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁהָיְתָה הָאֵם יִשְׂרְאֵלִית הֲרֵי זוֹ הַבַּת נִשֵּׂאת לְכֹהֵן לְכַתְּחִלָּה.
ראה באורים לסעיף ט"ו שכאן נפסק כרבי אליעזר בן יעקב וכן הוא בשו"ע אבע"ז סימן ז´ סעיף כ"א. והוא מטעם שאם שני ההורים הם גרים, אף על פי שהיתה הבת הורתה ולידתה בקדושת ישראל שם גיורת עליה עד שיהיה אחד מן ההורים ישראל.
יט כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁכֹּהֵן הַבָּא עַל אִשָּׁה מִן הָאֲסוּרוֹת לוֹ לֹא נִתְחַלֵּל מִכְּהֻנָּתוֹ, אֲבָל בְּנוֹ מִמֶּנָּה הוּא הַנִּקְרָא חָלָל, וּמֻתָּר זֶה הֶחָלָל לָשֵׂאת גְּרוּשָׁה, חֲלָלָה אוֹ זוֹנָה, וְכֵן מֻתָּר לוֹ לִטָּמֵא לְמֵתִים, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא כַּפָּיו וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ רִאשׁוֹן בְּסֵפֶר תּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי נִתְחַלֵּל מִכְּהֻנָּתוֹ לִהְיוֹת כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל.
שנאמר, אמור אל הכהנים בני אהרן, אף על פי שהם בני אהרן עד שיהיו בכיהונם, ובן חלל גם הוא חלל וכן בן בנו עד סוף כל הדורות.
דין הכהנת
כ כֹּהֶנֶת בֵּין כְּשֵׁרָה בֵּין חֲלָלָה מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לְגֵר אוֹ גָּרוּשׁ אוֹ לְחָלָל וּמֻתָּר לָהּ לִטָּמְאוֹת לְמֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן", וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן.
אִם הוֹלִידָה כֹּהֶנֶת חֲלָלָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי בְּנוֹתֶיהָ כְּשֵׁרוֹת לִנָּשֵׂא לִכְהֻנָּה שֶׁהֵן מִתְיַחֲסוֹת אַחַר אֲבִיהֶן יִשְׂרָאֵל.
הבא על הנדה
כא כֹּהֵן הַבָּא עַל הַנִּדָּה, כָּאָמוּר לֹא נַעֲשֵׂית הִיא לֹא זוֹנָה וְלֹא חֲלָלָה וְהַוָּלָד מִמֶּנָּה כֹּהֵן כָּשֵׁר.
בברכי יוסף כתב שראה לרבנו ישעיה הראשון בתשובה כתב יד סימן ק"צ שדחה את דברי האומר שכהן הבא על הנידה הולד אסור בכל מילי דכהונה, והאריך להוכיח שהולד כשר, וכן פסק מרן השו"ע באבע"ז סימן ז´ סעיף ט"ו.
כהן שנשא זונה חייב להוציאה
כב כְּבָר בֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁבַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּבְעֲלָה לְגוֹי בֵּין אִם הָיְתָה פְּנוּיָה, בֵּין אִם הָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין אִם הָיָה בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן וּכְכָל הַתְּנָאִים הַמְבֹאָרִים לְעֵיל בִּסְעִיפִים ט´ וְ-י´ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לִנָּשֵׂא לְכֹהֵן, וַאֲפִלּוּ כְּבָר נִשְּׂאָה וְיֵשׁ לָהֶם יְלָדִים צְרִיכָה לָצֵאת, וּבָנֶיהָ מִמֶּנּוּ הֲרֵי הֵם חֲלָלִים, כְּלוֹמַר, כֹּהֲנִים הַמְחֻלָּלִים מִן הַכְּהֻנָּה כַּמְבֹאָר בִּסְעִיף י"ט.
בת שאביה גוי אם מותרת לכהן
כג בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּבְעֲלָה לְגוֹי וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בַּת, לְכַתְּחִלָּה לֹא תִּנָּשֵׂא אוֹתָהּ הַבַּת לְכֹהֵן, וְאִם כְּבָר נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא.
וּכְשֶׁיֵּשׁ סְפֵקוֹת בַּדָּבָר, אוֹ שְׁעַת הַדְּחַק, יֵשׁ לְהִתְיַעֵץ עִם בֵּית דִּין שֶׁיִּפְסְקוּ בַּדָּבָר.
בגמרא יבמות מה. "דכי אתא רב דימי אמר רבי יצחק בר אבודימי משום רבינו אמרו עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, רבי יהושע בן לוי אומר הולד מקולקל, למאן, אילמא לקהל, הא אמר רבי יהושע הולד כשר, אלא לכהונה, דכולהו אמוראי דמכשרי מודו שהולד פגום לכהונה מקל וחומר מאלמנה, ומה אלמנה לכהן גדול וכו´...". וכן פסק מרן השולחן ערוך באבן העזר סימן ד´ סעיף ה´, ובסעיף י"ט, ובסימן ז´ סעיף י"ז.
והקשה הברכי יוסף מדוע פסק מרן השו"ע בזה כרא"ש ולא כהרי"ף ורמב"ם ותרץ שהיות והרמב"ם לא כתב במפורש שמותרת הבת לכהן, אלא כך משמע לב"י מדברי הרמב"ם, ודעת הרי"ף שמסתפק בזה, ואילו הרא"ש כתב בודאי שאסורה לכהן ולכן תפס מרן השו"ע ודאו של הרא"ש כעדיף, ומכל מקום יש מחלוקת בדעת הרי"ף שהמאירי כתב שהרי"ף מסתפק ואילו הנימוקי יוסף כתב שהרי"ף מתיר. ומשום שהרבה אחרונים כתבו שאיסורה של בת זו לכהן הוא איסור מדרבנן כמובא בשו"ת יביע אומר חלק תשיעי אבע"ז סימן ה´ אות ו´ והם הרמ"ע מפאנו, מהרש"ל, רעק"א, בית מאיר, עמודי אור ובית יצחק. פסקו הרב ביביע אומר וכן הרב שלום משאש ז"ל שבספק התעברה מגוי תהא הבת מותרת לינשא לכהן.
וגם אם ודאי נולדה אותה הבת מגוי, אם הוא דיעבד ושעת הדחק שכבר הכירה את הכהן ורוצים במאוד זה בזו ויכולה לצאת תקלה אם נאסרם לינשא כתב שם ביבי"א שיש להתירם לינשא וכמו מעשה שהיה בזמן הרב רפאל מאיר פאניזיל זצ"ל שהיה ראש הרבנים בארץ ישראל בזמנו שהתיר בדעבד לזוג כזה לינשא.
ועוד יש להוסיף בזה שפרשו להתיר נישואי בת שאביה גוי לכהן הריטב"א קידושין סז: בשם רבו, המאירי, ונימוקי יוסף, ולדעת הב"י כאמור כך גם דעת הרמב"ם, שלכן פסק מרן השו"ע שהבת פגומה לכהונה דהיינו לכתחילה אבל בדעבד שכבר נשאה לא תצא.
בת ישראל שנתעברה מגוי והולידה בן, אין בו איסור וגם הבת שיוליד זה הבן אינה פגומה ומותרת לכהונה.
דין שאר ישראל בגרושה, זונה וחללה
כד כָּל אֵלּוּ הָאִסּוּרֵי בִּיאָה הָאֲסוּרִים לַכֹּהֲנִים, גְּרוּשָׁה זוֹנָה וַחֲלָלָה, הֲרֵי הֵן מֻתָּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל, וְאֵין מָקוֹם לְהַחֲמִיר בָּזֶה כְּלָל, וּמָצִינוּ בִּגְדוֹלֵי הָאֻמָּה שֶׁנָּשְׂאוּ גִּיּוֹרֶת אוֹ גְּרוּשָׁה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חֲלָלָה, וְכָל הַמַּחְמִיר וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ לְעִנְיָן זֶה כְּכֹהֵן, הֲרֵי זֶה מִן הַמַּתְמִיהִים.
ישראל הרוצה לעשות עצמו ככהן
כה כְּשֶׁנִּכְנְסוּ אֲבוֹתֵינוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יָ-הּ, וְשֵׁבֶט לֵוִי שֶׁהֵם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, הֻזְהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם שֶׁלֹּא יִנְחֲלוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְּוִיִּם, כָּל שֵׁבֶט לֵוִי, חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִם אֲחֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדְּלוּ לַעֲבֹד אֶת ה´ לְשָׁרְתוֹ, וְלִלְמֹד וּלְלַמֵּד אֶת תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה לָרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם, לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נוֹחֲלִין, וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם. שֶׁנֶּאֱמַר, בָּרֵךְ ה´ חֵילוֹ, וְהוּא הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ.
וּבַדָּבָר הַזֶּה שֶׁהוּא עֵסֶק הַתּוֹרָה, יָכוֹל מִי שֶׁיִּרְצֶה מִיִּשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּכֹהֲנִים, שֶׁכָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ, וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ, לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי הַשֵּׁם לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת הַשֵּׁם, וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂאוֹ הָאֱלֹהִים, וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם, הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, וְיִהְיֶה הַשֵּׁם חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ, כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם, הֲרֵי דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר, ה´ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תוֹמִיךְ גּוֹרָלִי.
סעיף זה רובו הוא לשון הרמב"ם בסוף ספר זרעים. מכל מקום בזמננו שהדור הוא דור של בעלי תשובה וחושך ואור משמשים בערבוביה, כל ירא השם, בין בעל תשובה, ובין מי שגדל בישיבות הקדושות, בין בחור בין נשוי וכן בעלות התשובה היקרות, כל מי שמתלבט כמה מזמנו ילמד וכמה מזמנו ישקיע בפרנסה, וכן בכל ענין עקרוני וחשוב, למען השם, יטרח וילך למורה הוראה מובהק וירצה בפניו את השיקולים לכאן ולכאן ויקבל על עצמו לעשות ככל אשר יורהו, ואל יסמוך על הרגשים ודמיונות ולא על הדרשנים למיניהם בין קטנים בין גדולים, שההפרש בין רב פוסק הלכות מוסמך לבין רב דרשן הוא כמו ההבדל בין הודאי לאולי, ומדרשות של מוסר והשקפה אף פעם אין לחליט הלכה למעשה בדבר מה לעשות, אלא רק מתוך ההלכה הצרופה ששם טמון רצון השם מכל אחד ואחד. והדרשנים, עיננו הרואות שאף על פי שמצד אחד מלהיבים את ישראל לשמור את התורה מצד שני מחריבים עולמות בדברי הבל שלהם, שדבריהם לרוב מעורבים מאמת ושקר. לשמוע ולשמוח בדברי מוסר, חשוב מאוד, אולם, הלכה למעשה איך לעשות בסיכום הדברים, זה רק אצל מורה הוראה מובהק, וכמו שכתוב במשלי כ"ח כ"ו "בוטח בלבו הוא כסיל והולך בחכמה הוא ימלט" וכתיב "ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה". (וראה עוד בפרק כ"ב בביאורים לסעיף ס"ג ובפרק כ"ו בביאורים לסעיף י"ט).
פרק כ"ב - אסור אשת איש, מחזיר גרושתו, חדשי הבחנה, מעוברת ומינקת חברו, קטלנית, פצוע דכא, השמוש באמצעי מניעה, הפריה מלאכותית, אסור גויה ודרך תשובה - הלכות אישות.
דין אשת ישראל ואשת כהן שנאנסו
א אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסָה מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ, וְאִלּוּ אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל פֶּרֶק כ"א סְעִיף י"א, וּשְׁתֵּיהֶן הַבָּא עֲלֵיהֶן בֵּין לְאֹנְסָן בֵּין לִרְצוֹנָן דִּינוֹ בְּחֶנֶק, וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין, דִּין שָׁמַיִם לֹא בָּטַל, וּמִן הַשָּׁמַיִם יְזַמְּנוּ לְאוֹתוֹ אָדָם, אוֹ בְּגִלְגוּל זֶה אוֹ בְּהִזְדַמְּנוּת אֲחֶרֶת, מִיתָה בְּחֶנֶק, שֶׁהִיא אוֹ טְבִיעָה אוֹ חֹלִי בְּדַרְכֵי הַנְּשִׁימָה וְכַדּוֹמֶה, וְאִם נִבְעֲלָה בְּרָצוֹן אַף הִיא חַיֶּבֶת בְּאוֹתוֹ הַדִּין, וּכְבָר אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ בְּסִפְרוֹ מִשְׁלֵי "וְאַל יַשִּׂאֲךָ יִצְרְךָ לוֹמַר כִּי הַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ", אַל תִּתְפַּתֶּה לְיִצְרְךָ הָרַע שֶׁאוֹמֵר לְךָ חֲטֹא וְאַחַר כָּךְ מַה שֶּׁיִּהְיֶה יִהְיֶה. וּכְתִיב מִשְׁלֵי ו´ "כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָּצוּד, הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִּשָּׂרַפְנָה, אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה, כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ".
בגמרא יבמות נו. "אמר רב עמרם הא מלתא אמר לן רב ששת ואנהרינהו לעיינין ממתניתין, אשת ישראל שנאנסה אף על פי שמותרת לבעלה פסולה לכהונה" והוא מדכתיב במדבר ה´ "והיא לא נתפסה" כלומר, אותה אשה לא נתפסה בכח אלא זנתה ברצון ולכן אסורה, הא נתפסה מותרת לבעלה ואילו באשת כהן אע"פ שנתפסה אסורה לבעלה "אמר רבא הכל היו בכלל אחרי אשר הוטמאה, כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נתפסה אסורה, הא נתפסה מותרת מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא".
תחלתה באונס וסופה ברצון
ב הָיְתָה תְּחִלַּת הַבִּיאָה בְּאֹנֶס וְסוֹפָהּ בְּרָצוֹן הֲרֵי הִיא נִדּוֹנֶת כְּאֲנוּסָה שֶׁיֵּצֶר הָרָע כְּפָאָהּ אַחַר כָּךְ לִרְצוֹת.
בגמרא כתובות ג: "אמר רבא כל שתחילתה באונס וסופה ברצון, אפילו היא אומרת... מותרת, מאי טעמא, יצר אלבשה" וכן פסק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק א´ הלכה ט´ ובהלכות אישות פרק כ"ג הלכה י"ט.
דין שבויה
ג נָשִׁים שֶׁגָּנְבוּ אוֹתָן לִסְטִים, הֲרֵי הֵן כִּשְׁבוּיוֹת שֶׁהֵן אֲנוּסוֹת וּמֻתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן, וְאִם הֱנִיחוּם הַלִּסְטִים וְיָכְלוּ לֵילֵךְ מִשָּׁם וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הָלְכוּ, אוֹ שֶׁהָלְכוּ אֶל הַלִּסְטִים, הֲרֵי אֵלּוּ בְּרָצוֹן וְאֵינָן אֲנוּסוֹת.
כך פסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק כ"ד הלכה כ´ ופסק כן ע"פ גמרא כתובות נ"א: "אמר רב יהודה הני נשי דגנבו גנבי שריין לגוברייהו, אמרי ליה רבנן לרב יהודה והא קא ממטיאן להו נהמא, מחמת יראה, והא קא משלחן להו גירי, מחמת יראה, ודאי שבקינהו ואזלן מנפשייהו אסירן".
נאנסה בעיר
ד נֶאֶנְסָה בָּעִיר וְלֹא צָעֲקָה, וּמְתָרֶצֶת עַצְמָהּ שֶׁסָּתַם פִּיהָ, אוֹ אִיֵּם לְרָצְחָהּ נֶפֶשׁ אִם תִּצְעַק, הֲרֵי זוֹ אֲנוּסָה, וְלֹא נֹאמַר שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁנִּתְרַצְּתָה, שֶׁהֲרֵי הִיא בָּעִיר וְלֹא צָעֲקָה, וְהַכֹּל לְפִי רְאוּת עֵינֵי הַדַּיָּנִים. וְכֵן אִם מֵחֲמַת פַּחַד מִיתָה שֶׁלָּהּ אוֹ שֶׁל אֲחֵרִים בִּקְּשָׁה לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי הָרוֹצְחִים עַד שֶׁנִּתְרַצְּתָה לְהִבָּעֵל לָהֶם, נֶחְלְקוּ בָּזֶה פּוֹסְקִים רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים, וּמַעֲלָה גְּדוֹלָה הִיא לְדַיָּן שֶׁיּוֹדֵעַ לִמְצֹא פִּתְחֵי הֶתֵּר עַל פִּי כְּלָלֵי הַהוֹרָאָה, בֵּין בַּעֲשִׂיַּת סְפֵקוֹת וּסְפֵקֵי סְפֵקוֹת בֵּין בְּהַגְדָּרָה נְכוֹנָה שֶׁל רֹב וַחֲזָקָה.
ראה רמ"א באבע"ז סימן ז´ סעיף י"א, רש"י, רמב"ן, רא"ה בשיטה אחת ומהרי"ק בשיטה אחרת, וביביע אומר חלק תשיעי אבע"ז סימן ה´ כתב מרן הרב עובדיה יוסף שכשהספק ספיקא הוא במחלוקות הפוסקים, שפיר עבדינן ספק ספיקא לכתחילה שהרי הם ספיקות קיימים ואין אנו גורמים לעשותם, מה שאין כן בספקות במציאות שבהם אנו עושים ספק ספיקא רק בדיעבד, ונותן שם הרב שתי דוגמאות, אחת, למלאות בשבת שעון שעודנו פועל מותר מספק ספיקא שמא הלכה כפנים מאירות ויעב"ץ שאפילו עמד השעון מותר למלאותו ואם תמצא לומר שהלכה כהחולקים ספק הלכה כהפוסקים שכשעודנו פועל מותר למלאותו. והוא כאמור ספק ספיקא בדברי הפוסקים ומותר הוא לכתחילה. השני, לשלוח לגוי כלי לבשל בו ולסמוך על ספק ספיקא, ספק שמא לא יבשל בו, ואם תמצא לומר שכן יבשל בו, שמא יהיה בדבר פגום, ואלו הספיקות הן במציאות ולא בדברי הפוסקים ולכן אין ספק ספיקא זה מותר אלא בדיעבד בלבד. וכן הסכים עמו שם הרב שלום משאש ז"ל.
מה שאמרנו שמעלה גדולה היא להתיר, הוא דברי הגמרא ביצה ב:, ברכות ס., עירובין עב: קידושין ס:, גיטין מא: עד:, חולין נח., נדה נט: "כח דהתירא עדיף", והוא כמובן ע"פ כללי ההוראה כדת וכדין כפי שהורונו רבותינו הפוסקים.
פסקו לה בית דין בטעות
ה הוֹרוּ לָהּ בֵּית דִּין בְּטָעוּת שֶׁאֵין בְּקִדּוּשֵׁי הָרִאשׁוֹן כְּלוּם וּמֻתָּר לָהּ לִנָּשֵׂא לְשֵׁנִי, וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת, וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּלְּתָה טָעוּתָם, הֲרֵי זוֹ אֲנוּסָה וּמֻתֶּרֶת לָרִאשׁוֹן.
כך פסק הרמ"א בסוף סימן י"ז ע"פ תשובת הרשב"א שלמד דין זה ממיכל בת שאול שהיתה מותרת לדוד אחר הנישואין של פלטי בן ליש משום דטעו בית דינו של שאול והורו שהמקדש במלוה ופרוטה דעתו על המלוה.
מה תעשה אשת איש שנאנסה
ו אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁנֶּאֶנְסָה, יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁבִּיכָלְתָּהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר, לְהַפְלִיט שִׁכְבַת זֶרַע אוֹ לְהַזְרִיק קוֹטְלֵי זֶרַע לְמִינֵיהֶם אֶל תּוֹךְ רַחְמָהּ, וְכַדּוֹמֶה, וְאֵינָם חַיָּבִים לִפְרֹשׁ הִיא וּבַעֲלָהּ זֶה מִזּוֹ, שֶׁהֲרֵי אוֹתוֹ רָשָׁע הוּא שֶׁבָּא בִּגְבוּלוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב שֶׁתֵּלֵךְ וְתִטְבֹּל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה, וּכְדֶרֶךְ שֶׁעָשְׂתָה אֶסְתֵּר שֶׁהָיְתָה טוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי. וּצְרִיכָה שֶׁתְּפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיהָ עַל מָה וְלָמָּה עָלָה בְּגוֹרָלָהּ כָּךְ, וּתְקַבֵּל עַל עַצְמָהּ קַבָּלוֹת טוֹבוֹת בְּעִנְיְנֵי צְנִיעוּת וּבְעִנְיַן חִנּוּךְ בְּנוֹתֶיהָ לִצְנִיעוּת וְיִרְאַת שָׁמַיִם.
גם אם יעשו פרישה זה מזו שלושה חודשים, קימ"ל רוב בעילות אחר הבעל ויהיה הולד להלכה מוחזק כבנו של הבעל, בין אם היה האנס גוי בין אם היה ישראל, וגם לא תועיל בזה בדיקת רקמות, וכמו שבארנו לעיל בפרק י"ט סעיף כ"ב.
דין אשת איש שזנתה ברצון
ז אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁזָּנְתָה תַּחַת בַּעֲלָהּ בִּרְצוֹנָהּ, אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ וַאֲסוּרָה לְאוֹתוֹ אָדָם שֶׁבָּא עָלֶיהָ, וְאִם יֵשׁ עַל כָּךְ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ אוֹתָם זֶה עִם זוֹ כְּדֶרֶךְ הַמְנָאֲפִים בֵּית דִּין כּוֹפִין אֶת בַּעֲלָהּ לְהוֹצִיאָהּ, וְאִם נִשֵּׂאת לָזֶה שֶׁאֲסָרָהּ עַל בַּעֲלָהּ כּוֹפִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין לְהוֹצִיאָהּ אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ בָּנִים מִמֶּנּוּ.
רמב"ם אישות כ"ד י"ח "ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם, ואח"כ כופין אותו להוציא... ותצא בלא כתובה ובלא תוספת שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר".
וכן לענין הבועל, במרן השו"ע אבע"ז סימן קע"ח סעיף י"ח "כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזנתה עם זה כשהיתה תחת בעלה הרי זו תצא מזה ואע"פ שיש לה ממנו כמה בנים".
קנא לה בעלה ונסתרה
ח וְכֵן בַּעַל שֶׁנֶּחְשְׁדָה אִשְׁתּוֹ בְּעֵינָיו, וּלְבַשְׁתּוֹ רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא לְאִשְׁתּוֹ, וְאָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי, וְעַל אַף קִנּוּיוֹ הָלְכָה וְנִסְתְּרָה עִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְרָאוּהָ שְׁנֵי עֵדִים, אִם שָׁהֲתָה עִם אוֹתוֹ אָדָם פֶּרֶק זְמַן שֶׁיָּכוֹל לָבוֹא עָלֶיהָ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ וּלְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְזֶה אַף אִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי הוּא אָבִיהָ אוֹ אָחִיהָ, אוֹ גּוֹי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִנָּשֵׂא לָהֶם, מִכָּל מָקוֹם אֲסוּרָה עַל בַּעֲלָהּ.
מקור הלכה זו בתחילת מסכת סוטה וכתבה מרן בשולחן ערוך סימן קע"ח, ובגמ´ סוטה כד. בשם רב הונא. ולענין כמה הוא זמן הסתירה שבו אנו אומרים שיכל לבוא עליה ולאוסרה על בעלה, יש בזה כמה וכמה שיטות באחרונים, ולהלכה אנו מחזיקים שארבע דקות הוא הזמן הקצר ביותר ליחוד, ומרן השו"ע נקט לישנא דגמרא כדי צלית ביצה וגמיעתה. כמ"ש בגמרא סוטה צ. בשם רבי עקיבא.
באיזו בעילה נאסרה על הבעל ועל הבועל
ט בִּיאָה הָאוֹסַרְתָּהּ עַל בַּעֲלָהּ הִיא בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, אִם הָיָה הַבּוֹעֵל מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה וְהִכְנִיס הָעֲטָרָה, וְהָיְתָה הַבִּיאָה בִּרְצוֹנָהּ, כָּאָמוּר, נֶאֶסְרָה עַל בַּעֲלָהּ וּבוֹעֲלָהּ כְּאֶחָד, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בְּשִׁכְבַת זַרְעוֹ שֶׁל הַנּוֹאֵף אִם פָּלְטָה אוֹ לֹא, אוֹ אִם הִשְׁתַּמֵּשׁ הוּא אוֹ הִשְׁתַּמְּשָׁה הִיא בְּאֶמְצָעִי לִמְנִיעַת הֵרָיוֹן.
לא יקנא בינו לבינה
י לֹא יֹאמַר אָדָם לְאִשְׁתּוֹ, אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, אַל תִּסָּתְרִי עִם פְּלוֹנִי שֶׁהֲרֵי לְדַעַת רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה גַּם בְּלֹא עֵדִים נֶחְשָׁב לְקִנּוּי, וְאִם יִקְרֶה מִקְרֶה וְתִסָּתֵר עִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי תִּהְיֶה אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ לְעוֹלָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין כֵּן הֲלָכָה, מִכָּל מָקוֹם לְחֻמְרַת זֶה הַדִּין טוֹב שֶׁיִּזָּהֵר בַּדָּבָר, וְאִם כְּבָר אָמַר לָהּ כָּךְ, יִמְחַל לָהּ עַל דִּבּוּרוֹ זֶה, שֶׁהֲרֵי בַּעַל שֶׁמָּחַל עַל קִנּוּיוֹ קֹדֶם שֶׁנִּסְתְּרָה אִשְׁתּוֹ, קִנּוּיוֹ מָחוּל.
מקור הדין בגמרא סוטה כה. "דאמר רבי יאשיה שלושה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים, בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, וזקן ממרה שרצו בית דין למחול לו מוחלין לו, ובן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו, וכשבאתי אצל חברי שבדרום על שנים הודו לי ועל זקן ממרה לא הודו לי שלא ירבו מחלוקת בישראל... שמע מינה לאחר סתירא אינו מחול, שמע מינה", וכן פסק הרמב"ם בהלכות סוטה פרק א´ הלכה ז´ וכן פסק מרן השו"ע בסימן קע"ח סעיף י"ב.
אם היה הבועל גוי ונתגיר אחר כך
יא אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁזָּנְתָה עִם גּוֹי וְנֶאֶסְרָה עַל בַּעֲלָהּ וְגֵרְשָׁהּ, וְנִתְגַּיֵּר אוֹתוֹ הַגּוֹי מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לוֹ, וְאֵין אָנוּ אוֹמְרִים בָּזֶה שֶׁנֶּאֱסֶרֶת גַּם לַבּוֹעֵל הֱיוֹת וַאֲסוּרָה לוֹ גַּם בְּלָאו הָכֵי שֶׁהֲרֵי גּוֹי הָיָה, וְכֵן הוּא מִטַּעַם שֶׁגֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר הֲרֵי הוּא כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד, וְעַתָּה כְּשֶׁנִּתְגַּיֵּר אֵינָהּ אֲסוּרָה לוֹ.
טעם ראשון הוא של הרא"ש בכתובות, והטעם השני מהריטב"א בכתובות, ומרדכי בסנהדרין פרק שמיני סימן תש"כ בשם רבנו יחיאל. וכן פסק להלכה מרן השו"ע אבע"ז בסימן קע"ח סעיף י"ט.
אין אוסרים על היחוד
יב אֵין אוֹסְרִין עַל הַיִּחוּד, וְלָכֵן אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁעָבְרָה עַל דִּינֵי יִחוּד וְשָׁהֲתָה עִם אָדָם זָר שִׁעוּר זְמַן שֶׁיָּכְלָה לְהִטַּמְּאוֹת, אַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ אֲסוּרָה עַל בַּעֲלָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן קִנֵּא לָהּ בַּעֲלָהּ בִּפְנֵי עֵדִים, וּכְמוֹ שֶּׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף ח´.
אם יש עד אחד שזנתה
יג אִם בָּא עֵד אֶחָד, אוֹ אִשָּׁה, וְהֵעִיד בִּפְנֵי הַבַּעַל שֶׁרָאָה אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁזָּנְתָה, הַדִּין הוּא שֶׁאוֹתָהּ אִשָּׁה מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְגָרְשָׁהּ שֶׁהֲרֵי עֵד אֶחָד אֵינוֹ כְּלוּם. אֲבָל אִם סוֹמֶכֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל הַבַּעַל עָלָיו וּמַאֲמִינוֹ כִּשְׁנֵי עֵדִים חַיָּב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְאֵינָהּ מַפְסֶדֶת כְּתֻבָּתָהּ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מוֹדָה, וְאֵין שְׁנֵי עֵדִים לְהַפְסִידָהּ.
אֲבָל אִם הוֹדְתָה בַּדָּבָר, מְגָרְשָׁהּ וּמַפְסֶדֶת כְּתֻבָּתָהּ.
בגמרא קידושין סו. "אבעיא להו, אשתו זנתה בעד אחד ושותק מהו, אמר אביי נאמן, רבא אמר אינו נאמן, הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים... ורבא אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, ואי לא לא תפקה", וכ"כ הרמב"ם בהלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ז.
דין הרבה עדים פסולים
יד הַרְבֵּה עֵדִים פְּסוּלִים הֲרֵי הֵם כְּעֵד אֶחָד, אִם מַאֲמִין לָהֶם הַבַּעַל חַיָּב לְהוֹצִיאָהּ, וְאִם הִיא מַכְחִישָׁה וְטוֹעֶנֶת שֶׁלֹּא זָנְתָה לֹא אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ.
ראה הוא עצמו את אשתו מזנה
טו אִם רָאָה הוּא אֶת אִשְׁתּוֹ מְזַנָּה תַּחְתָּיו, חַיָּב לְהוֹצִיאָהּ, אַךְ אִם לֹא הוֹדְתָה בְּכָךְ אֵינָהּ מַפְסֶדֶת כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁהֲרֵי אֵין שְׁנֵי עֵדִים עַל הַזְּנוּת.
מה יראו העדים ותאסר
טז אֵין הָעֵדִים צְרִיכִים לִרְאוֹת אֶת הַמַּעֲשֶׂה עַצְמוֹ לִפְרָטָיו, אֶלָּא דַּי שֶׁרָאוּ אוֹתָם זֶה עִם זוֹ כְּדֶרֶךְ הַמְנָאֲפִים חַיָּב בַּעֲלָהּ לְהוֹצִיאָהּ וְהִפְסִידָה כְּתֻבָּה וְתוֹסֶפֶת.
אם אומרת בעצמה שזנתה, האם נאמנת
יז אִשָּׁה שֶׁבָּאָה וְהוֹדְתָה בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ שֶׁזָּנְתָה תַּחְתָּיו אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְאֵינוֹ חַיָּב לְהוֹצִיאָהּ אֶלָּא אִם כֵּן סוֹמֶכֶת דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ וּמַאֲמִינָהּ כִּשְׁנֵי עֵדִים, שֶׁאָז חַיָּב לְהוֹצִיאָהּ וְהִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ וְתוֹסֶפֶת.
מקור הדין נדרים צ: "מתניתין בראשונה היו אומרים שלוש נשים יוצאות ונוטלות כתובה, האומרת טמאה אני לך... חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה...".
וכן פסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ח.
ומרן השו"ע בסימן ו´ סעיף י"ב, ובסימן קט"ו סעיף ו´, ובסימן קע"ח סעיף ט´ בהג"ה. וראה עוד בבאורים לסעיף הבא.
אם נאמנת אשת כהן לומר שנאנסה
יח אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁבָּאָה וְאָמְרָה שֶׁנֶּאֶנְסָה אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר וּמְקַלְקֶלֶת עַל בַּעֲלָהּ, לְאַלְּצוֹ לְגָרְשָׁהּ. וְאִם בַּעֲלָהּ מַאֲמִינָהּ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְגָרְשָׁהּ, אֲבָל אֵינָהּ מַפְסֶדֶת כְּתֻבָּתָהּ.
ראה באורים לסעיף הקודם, אשת כהן אנוסה שווה דינה לאשת ישראל המזנה ברצון.
מכל מקום אף על פי שלא נאסרה על בעלה, עשתה עצמה בהודאתה כאסורה על כל הכהנים אם תתאלמן מבעלה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות א"ב פרק י"ח הלכה ט´ והשיגו הראב"ד שאם לאחר מותו נתנה אמתלא לדבריה שאמרה כן כדי שיוציאנה נאמנת ותהיה מותרת לינשא לכהן. וכן הדין לגבי אשת איש שהודתה שזנתה אע"פ שאינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה, נאמנת לאסור עצמה לכהן אם מת בעלה.
ומה שאמרנו שאינה מפסדת כתובתה הוא מטעם שאומרת שנאנסה, ובאונס לא הפסידוה חכמים כתובתה.
אם ראו בה דבר מכוער
יט אִם רָאָה הַבַּעַל בְּאִשְׁתּוֹ דָּבָר מְכֹעָר, אוֹ שֶׁהָיוּ עֵדִים שֶׁרָאוּ בְּאִשָּׁה זוֹ דָּבָר מְכֹעָר, כְּגוֹן שֶׁרָאוּ שֶׁנִּתְיַחֲדָה עִם פְּלוֹנִי וּבָאוּ אַחֲרֵיהֶם וְרָאוּהָ לוֹבֶשֶׁת בְּגָדֶיהָ, אָמְנָם אֵין בְּכָךְ כְּדֵי לְחַיֵּב אֶת הַבַּעַל לְגָרְשָׁהּ שֶׁהֲרֵי לֹא קִנֵּא וְלֹא הִתְרָה בָּהּ עַל כָּךְ, וְלִרְאוֹת אוֹתָם שׁוֹכְבִים זֶה עִם זוֹ כְּדֶרֶךְ הַמְנָאֲפִים, לֹא רָאוּ, אֲבָל אִם גֵּרְשָׁהּ הַבַּעַל בְּשֶׁל כִּעוּר זֶה אֲסוּרָה לִנָּשֵׂא לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי שֶׁגָּרַם לְכָךְ, וְאִם עָבְרָה וְנִשֵּׂאת לוֹ, לֹא תֵּצֵא, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים מִמֶּנּוּ.
מקור הדין בגמרא יבמות כד: "הנטען על אשת איש והוציאוה על ידו, ונתגרשה מתחת ידי אחר, אם כנס לא יוציא, היכי דמי... במה דברים אמורים כשאין לה בנים.... אבל יש לה בנים לא תצא, ואם באו עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא".
ונחלקו האחרונים בדין זה אם צריך שיצא קול שאינו פוסק שאותה אשה זנתה עם אותו פלוני או שהוא גם בלא יציאת קול. ומרן השו"ע בסימן י"א סעיף א´ כתב שאם התלווה לעידי מעשה הכעור גם קול שאינו פוסק באותה עיר שזנתה הרי זו תצא מתחת יד הנטען אם אין לה בנים ממנו ואם לא הוחזק בעיר קול רינה כזה אינה יוצאת מתחת יד הנטען אע"פ שאין לה ממנו בנים, ודין בנים או בנות לענין זה כמובן שווה.
זנה עם אשת איש ועשה תשובה אם חייב להודיע לבעלה
כ מִי שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ בְּאֹפֶן שֶׁנֶּאֶסְרָה עַל בַּעֲלָהּ, וּלְאַחַר זְמַן הִתְעוֹרֵר לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, וְהִנּוֹ שׁוֹאֵל אִם צָרִיךְ הוּא לְהוֹדִיעַ לְבַעַל הָאִשָּׁה שֶׁעָלָיו לִפְרֹשׁ מֵאִשְׁתּוֹ, אִם יֵשׁ קֹשִׁי גָּדוֹל בַּדָּבָר אֶפְשָׁר לְהוֹרוֹת לוֹ שֶׁלֹּא יוֹדִיעַ, וְאִם יָדוּעַ לוֹ שֶׁהַבַּעַל יַאֲמִינוֹ כִּשְׁנֵי עֵדִים וְיִפְרֹשׁ מֵאִשְׁתּוֹ וְאֵין דָּבָר זֶה כָּרוּךְ בְּבִזָּיוֹן כָּל כָּךְ גָּדוֹל אוֹ סַכָּנָה לֹא יִמָּנַע מִלְּהוֹדִיעַ הַדָּבָר לַבַּעַל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּאִסּוּר חַיִּים מְשֻׁתָּפִים עִם אוֹתָהּ אִשָּׁה.
כך מבואר בשו"ת יביע אומר חלק שני אבע"ז סימן ב´ שלדעת הרב פעלים מכמה טעמים יכול הבועל להימנע מלהודיע הדברים לבעל האשה. וכתב שואל ומשיב קמא סימן רס"ב שיש סברא בפוסקים ראשונים שאם לא היו עדים על הזנות לא נאסרה לבעלה ובצרוף טעם של כבוד הבריות ופגם המשפחה יכול להמנע מלהודיע לבעל, וכן כתב הדברי חיים מצאנז שגם לדעת הרמב"ם אם אין האיסור כתוב מפורש בתורה, נדחה הוא מפני כבוד הבריות והוסיף שכן נהגו להורות כמה מגדולי הדור, וכן כתבו תומת ישרים ולימודי השם שיכול בשב ואל תעשה להימנע מלהודיע מעשיו, ומכל מקום אם אין הדבר מסכן את תהליך החזרה בתשובה שלו וגם יודע שיהיו דבריו נשמעים, טוב ליעצו להודיע מעשיו לבעל כדי שיפרוש שאנו חוששים בזה לדברי הנודע ביהודה וחתם סופר ועוד אחרונים שכתבו להחמיר בזה.
נבעלה באבר מת
כא אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁנִּבְעֲלָה לְזָר בְּאֵיבָר מֵת לֹא נֶאֶסְרָה עַל בַּעֲלָהּ, שֶׁאֵין בְּעִילָה בְּאֵיבָר מֵת נִקְרֵאת בְּעִילָה.
כך כתבו השבות יעקב, הספרי דבי רב, הקרית מלך רב, עצי ארזים והמלב"ים, ומובאים בשו"ת יביע אומר חלק שלישי סימן ח´ אות י"ט.
אסורה לבעל אסורה לבועל גם כשלא היו עדים
כב מִי שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְאֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּכָךְ חוּץ מִשְּׁנֵיהֶם, וְנִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה מִבַּעֲלָהּ מִסִּבּוֹת אֲחֵרוֹת, אַף עַל פִּי כֵן הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה עָלָיו, וְלֹא יִשָּׂאֶנָּה.
אם היו קידושי הראשון פסולים ויתברר שלמפרע לא היתה נשואה כדת וכדין, הרי יתברר למפרע שלא בא עליה כאשת איש אלא כפנויה ומותר לו לישאנה ואפילו אם החזיק אותה כאסורה עליו הוי חזקה בטעות ומותרת.
נשאה בנשואין רפורמיים או אזרחיים וזנתה, מה הדין
כג מִי שֶׁהָיְתָה נְשׂוּאָה בְּנִשּׂוּאִין אֶזְרָחִיִּים אוֹ רֶפוֹרְמִיִּים וְכַדּוֹמֶה, הֲרֵי לַהֲלָכָה אֵינָם כְּלוּם וְאֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת לְאֵשֶׁת אִישׁ, וְאִם זָנְתָה לֹא נֶאֶסְרָה לַבּוֹעֵל, וְאֵין יְלָדֶיהָ מִזָּרִים נֶחְשָׁבִים לְמַמְזֵרִים, שֶׁלַּהֲלָכָה קִדּוּשֵׁיהֶם אֵינָם קִדּוּשִׁין וְגֵרוּשֵׁיהֶם אֵינָם גֵּרוּשִׁין. וּרְאֵה עוֹד לְקַמָּן סְעִיף כ"ט.
קימ"ל אין דבר שבערוה פחות משנים, שצריך מעשה הקידושין ומעשה הגרושין להעשות בפני שני עדים כשרים, ואם אחד מהם פסול אין לנו עדות אלא באחד או אף אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ויש כמה וכמה מיני פיסולים בעדים והם מובאים בשולחן ערוך חלק חושן המשפט, בסימן ל"ג מבאר פיסולי קירבה משפחתית בסימן ל"ד מבאר פיסולים מחמת עבירה שאם אין העד שומר תורה ומצוות כראוי הרי עדותו פסולה ותלוי הדבר באיזו עבירה מדובר שהוא עובר עליה, יש עבירות שפוסלות את עדותו מדאורייתא ויש מדרבנן. בסימן לה´ מובאים פסולי הנשים והקטנים שגזר הקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו, בתורתו הקדושה שאין עדותם עדות למעט דיני עגונה שסמכו בזה חכמים שאשה דייקא ומנסבא וכן בדיני איסור והיתר שאמרינן בהם עד אחד נאמן באיסורין להכשירם. ואלו הרפורמים אין להם עדים כשרים וכי מה יעשה כהן בבית הקברות לבוא ולהעיד שם וכן בנישואין אזרחיים, ואפילו אם בבתי הדין של הרבנות ימצא מי שיצריך בהם גט לחומרא אין בגט זה לאוסרה על הבועל, או לחזור לינשא לראשון לאחר שנשאה השני כדת וגרשה בגט ויש לה בן מהראשון שהוא שעת הדחק, ובעז"ה נדבר בזה בהמשך.
גם לא אמרינן במי שנשא אשה בנישואין אזרחיים או רפורמיים שאנו חוששים שיקדש בביאה שאין אדם עושה בעילותו בעילת זנות זה אינו, שהרי ודאי שאינן הולכות למקוה טהרה ובועל אותה באיסור כרת ואיך לא נאמר שהיא ביאת זנות, ויש בזה דין ודברים בספרי שו"ת אחרונים, ולהלכה, אפילו נפרדה ממנו ונשאה לאחר כבר למדנו שבניה כשרים לבוא בקהל ואין כאן חשש ממזרות, שוב מהטעם הנ"ל שאין קידושיהם קידושין ולא גירושיהם גרושין, ומטעם זה גם כשרים קראים לבוא בקהל ואינם מוחזקים בממזרות, וכן יהודי אתיופיה אין בהם חשש ממזרות שאף על פי שלא היו שם גרושין כדת וכדין גם קידושין כדת משה וישראל ובשני עדים כשרים לא היו שם.
ספק ספקא בשעת הדחק להתירה לבועל אחר שכבר נשאה
כד בְּפוֹסְקִים אַחֲרוֹנִים מוּבֵאת שִׁיטָה הָאוֹמֶרֶת שֶׁאִם לֹא נֶאֶסְרָה הָאִשָּׁה עַל בַּעֲלָהּ, וּכְגוֹן שֶׁנֶּאֶנְסָה, אוֹ אִם נִבְעֲלָה בְּלֹא קִנּוּי וּבְלֹא עֵדִים, מֻתֶּרֶת גַּם לַבּוֹעֵל. וּמוּבֵאת עוֹד סְבָרָא הָאוֹמֶרֶת שֶׁאִשָּׁה שֶׁפָּסַק לָהּ בֵּית הַדִּין שֶׁעָלֶיהָ לְהִתְגָּרֵשׁ מִבַּעֲלָהּ וּכְבָר חָיְתָה בְּנִפְרָד וְלָכֵן שָׁגְגָה לַחְשֹׁב שֶׁהִנָּהּ כְּבָר כִּגְרוּשָׁה, אֵין בָּזֶה מִשּׁוּם וּמָעֲלָה בּוֹ מַעַל, כְּלוֹמַר בְּאִישָׁהּ, וְלָכֵן לֹא תֵּאָסֵר עַל הַבּוֹעֵל, שֶׁצַּד הַשְּׁגָגָה בָּזֶה קָרוֹב הוּא אֶל הָאֹנֶס. שְׁתֵּי סְבָרוֹת אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן לַהֲלָכָה, בְּהִצְטָרְפוּתָן שְׁתֵּיהֶן אֶל הָעֻבְדָּה שֶׁאֶחָד מֵעֵדֵי הַקִּדּוּשִׁין פָּסוּל מִדְּרַבָּנָן וְסָפֵק פָּסוּל מִדְּאוֹרַיְתָא בִּגְלַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וּבְצֵרוּף שֶׁהוּא שְׁעַת הַדְּחַק לִבְנֵי הַזּוּג, שֶׁהֵם כְּבָר נְשׂוּאִים וְהַפְרָדָתָם זֶה מִזּוֹ יְכוֹלָה לִגְרֹם נֶזֶק כָּבֵד לַיְלָדִים, צֵרוּף כָּל אֵלּוּ הַפְּרָטִים בְּכֹחוֹ לְהַתִּיר אֶת בְּנֵי הַזּוּג לְהִשָּׁאֵר נְשׂוּאִים זֶה לָזוֹ.
דין זה לקוח משו"ת יביע אומר חלק תשיעי אבע"ז סימן ח´ שלדעת הרש"ש, שואל ומשיב, רב פעלים, חלקת מחוקק, בית שמואל וגינת ורדים אם לא נאסרה לבעל לא נאסרה לבועל, וכגון שנאנסה או שלא היה קינוי ולא היו עדים ולא נראה בה מעשה מכוער, ולדעת הרא"ש, מהריט"ץ ואורים גדולים אין זה מועיל אלא כל שידע הבועל במעשהו הרי היא אסורה עליו.
וכן עוד אפשר לעשות כאן ספק ספיקא להתירם זה בזו ספק לא חלו קידושי ראשון בגלל פיסול בעדים, ואת"ל שחלו קידושין שמא הלכה כפוסקים הנ"ל שאם לא היו עדים לאוסרה על בעלה אינה אסורה לבועל.
ספק ספקא להתיר באפן שונה
כה בְּפוֹסְקִים אַחֲרוֹנִים מוּבֵאת שִׁיטָה הָאוֹמֶרֶת שֶׁאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁזָּנְתָה עִם שְׁנַיִם הָרִאשׁוֹן אֲסָרָהּ עַל בַּעֲלָהּ וְאִלּוּ הַשֵּׁנִי אֵין אָנוּ אוֹמְרִים בּוֹ כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֶסְרָה לַבַּעַל אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל, וְשִׁיטָה נוֹסֶפֶת הָאוֹמֶרֶת שֶׁאִם לֹא מָעֲלָה מַעַל בְּאִישָׁהּ, שֶׁשָּׁגְגָה לַחְשֹׁב שֶׁאִם בֵּית הַדִּין נָתַן צַו הַפְרָדָה וּפְסַק דִּין שֶׁעֲלֵיהֶם לְהִתְגָּרֵשׁ הֲרֵי הִיא כִּגְרוּשָׁה. שְׁתֵּי שִׁיטוֹת אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן לַהֲלָכָה, צֵרוּפָן יַחַד עִם הָעֻבְדָּה שֶׁהִיא שְׁעַת הַדְּחַק, שֶׁאֵלוּ בְּנֵי הַזּוּג, אוֹתָהּ אִשָּׁה עִם הַבּוֹעֵל הַשֵּׁנִי כְּבָר נִשְּׂאוּ, וְעַתָּה הֵם בְּתַהֲלִיךְ חֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה, וְהַפְרָדָתָם יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לִגְרֹם נֶזֶק כָּבֵד לָהֶם וְלַיְלָדִים, יֵשׁ בְּכֹחָן לְהַתִּיר לְאוֹתוֹ הַזּוּג לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת בְּיַחַד וּלְגַדֵּל יַלְדֵיהֶם לְתוֹרָה וּמִצְווֹת.
דין זה מובא בשו"ת יביע אומר אבע"ז חלק תשיעי סימן ט´ ובעלי אותה שיטה האומרת שאם לא נאסרה לבעלה אלא על ידי בועל ראשון הרי זו מותרת לבועל שני הם המהר"א בן ששון בשו"ת תורת אמת סימן קצ"ו והשבות יעקב.
זנתה תחת בעלה אם תגלה לו
כו זוּג נָשׂוּי שֶׁסִּיְּעָם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהִתְעוֹרְרוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, וְיוֹדַעַת הָאִשָּׁה בְּנַפְשָׁהּ כִּי זָנְתָה תַּחַת בַּעֲלָהּ בְּלֹא יְדִיעָתוֹ בִּהְיוֹתָם חִלּוֹנִיִּים, וּמַכָּה הִיא עַל חֵטְא וְאֵינָהּ יוֹדַעַת אִם לְהוֹדִיעוֹ עַל כָּךְ וּלְקַבֵּל גֵּט, אוֹ לִשְׁתֹּק וּלְהַמְשִׁיךְ בְּיַחַד. לַהֲלָכָה, אִם הִיא רוֹאָה שֶׁיֵּשׁ בְּדֶרֶךְ זוֹ שֶׁל גֵּרוּשִׁין סַכָּנָה רוּחָנִית לָהּ אוֹ לְבַעֲלָהּ אוֹ לְיַלְדֵיהֶם, אֵינָהּ צְרִיכָה לְסַפֵּר לְבַעֲלָהּ אֶת אֲשֶׁר הָיָה, וְרַשָּׁאִית הִיא לְהַמְשִׁיךְ וְלִחְיוֹת עִמּוֹ, וְאִם לֹא תֵּצֵא מִזֶּה תַּקָּלָה אוֹ סַכָּנָה צְרִיכָה לְהוֹדִיעוֹ.
הנודע ביהודה אורח חיים סימן ל"ה הביא מחלוקת ראשונים שעל פיה יוצא שלדעת הרמב"ם צריכה האשה להודיע לבעלה על מנת להפרישו מאיסור, וכי אסור לו לחיות עמה ביחד, ולדעת הרא"ש אינה צריכה להודיעו ולהפרישו, הדברי חיים מצאנז בשו"ת דברי חיים או"ח סימן ל"ה כתב שלכול"ע אינה צריכה להודיעו היות ואין איסור זה מפורש בתורה וכן כתבו רבי יעקב בן נאים מחבר שו"ת זרע יעקב ושו"ת שבט הלוי חלק ח´ סימן רפ"ז, ובשו"ת עמק שאלה כתב שאף לדברי הרמב"ם אין צריך להודיעו שהרי אין הבעל מצווה לחשוד על כך ונחשב לאנוס בחוסר הידיעה, וכן כתב בספר שערי דעה חלק ב´ סימן פ"א, גם לדעת רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים חלק א´ אבע"ז סימן א´ אין צריך להודיע לבעל מטעם שאם זינתה בלא עדים אינה נאסרת לבעלה מדאורייתא אלא מדרבנן ובזה אמרינן שכבוד הבריות דוחה. ולכן שב ואל תעשה עדיף, ותשתוק, ותשתדל מעתה בדרכי הצניעות ותחנך בניה ובנותיה לצניעות ויראת שמים, ולא תדבר מעברה הרע באוזני שום בריה, ואם יזמן לה השם יתברך להציל אשת איש מן הזנות על ידי קרוב רחוקים וכדומה תדע שודאי עשתה בתשובתה רושם גדול בשמים שמגלגלים זכות על ידי זכאי.