הלכות נשואין ואישות · פרק כ´ - הלכות תקנת רבנו גרשם מאור הגולה באשה שניה
קשר הנשואין בתורה
א כְּשֶׁיָּבוֹא אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל לְהִתְחַבֵּר עִם אִשָּׁה בְּקֶשֶׁר שֶׁל אִישׁוּת, מֻכְרָח הוּא שֶׁיִּהְיֶה קֶשֶׁר זֶה בְּאֶחָד מֵאַרְבָּעָה אֳפָנִים. שְׁנַיִם אֲסוּרִים וּשְׁנַיִם מֻתָּרִים, אִם הוּא קֶשֶׁר שֶׁאֲסָרַתּוּ הַתּוֹרָה יִקָּרֵא בְּשֵׁם עֲרָיוֹת, וְהֵן הַנָּשִׁים הָאֲסוּרוֹת לִשָּׂא מֵהֶן בֵּין בְּאִסּוּר מִיתַת בֵּית דִּין, אוֹ כָּרֵת, אוֹ בְּלָאו, אוֹ בַּעֲשֵׂה אוֹ שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהֵן הַנִּקְרָאוֹת שְׁנִיּוֹת. אוֹ שֶׁהוּא קֶשֶׁר שֶׁל אִישׁוּת מִזְדַּמֶּנֶת וְנִקְרָא בִּיאַת זְנוּת וְהוּא הָאֹפֶן הַשֵּׁנִי שֶׁאָסְרָה הַתּוֹרָה.
וְאִם הוּא עַל דֶּרֶךְ שֶׁהִתַּרְתּוֹ הַתּוֹרָה יִקָּרֵא בְּשֵׁם נִשּׂוּאִין, שֶׁאָדָם מְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין אִשָּׁה, כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, וְכוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה, אוֹ שֶׁהוּא בְּאֹפֶן הַנִּקְרָא פִּילֶגֶשׁ הַנִּזְכֶּרֶת בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה.
וּלְאַחַר שֶּׁבֵּאַרְנוּ שְׁנֵי הָאֳפָנִים הָרִאשׁוֹנִים בְּפֶרֶק י"ט, נָבוֹא לְבָאֵר בְּפֶרֶק זֶה שְׁנֵי הָאֳפָנִים הָאַחֲרוֹנִים.
ב אַף עַל פִּי שֶׁאֲסוּרָה אִשָּׁה אַחַת לִנָּשֵׂא לְכַמָּה אֲנָשִׁים, וְלַעֲווֹן זְנוּת שֶׁל אֵשֶׁת אִישׁ יֵחָשֵׁב, מֻתָּר הָאִישׁ לִשָּׂא כַּמָּה נָשִׁים בְּחֻפָּה וְקִדּוּשִׁין כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בִּיכָלְתּוֹ לָתֵת לְכָל אַחַת מֵהֶן מְזוֹנוֹתֶיהָ, וּכְסוּתָהּ, מָדוֹר, וְעוֹנָתָהּ וּשְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּתָהּ הַמְבֹאָרִים בְּפֶרֶק י"ח סְעִיף ז´.
בגמרא יבמות סה. "רבא אמר נושא אדם כמה נשים על אשתו והוא דאית ליה...".
וכן כתב ברמב"ם בהלכות אישות פרק י"ד הלכה ג´ "נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת, ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת אלא כל אחת ואחת לעצמה". וכן פסק הרי"ף, וכך הוא במרן השו"ע אבע"ז סימן א סעיף ט "נושא אדם כמה נשים, והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו, ומכל מקום נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מארבע נשים כדי שיגיע לכל אחת עונה בחודש וכו´...".
שיכול להתנות בממון לפני הנשואין
ג יָכוֹל הָאִישׁ לְהַתְנוֹת עִם אִשְׁתּוֹ לִפְנֵי שֶׁיִשָּׂאֶנָּה שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב בְּאֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶם, וּכְמוֹ כֵן, יְכוֹלָה הָאִשָּׁה לְהַתְנוֹת שֶׁלֹּא יִזְכֶּה הַבַּעַל בְּאֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁהוּא זוֹכֶה בָּהֶם, שֶׁהֲרֵי כָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם, וְזֶה חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁאֵין הַתְּנַאי מוֹעִיל בָּהֶם, וְאֵלּוּ הֵם, עוֹנָתָהּ, עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ, וִירֻשָּׁתָהּ. שֶׁאִם הִתְנָה שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ, אוֹ שֶׁלֹּא יִכְתֹּב לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה שֶׁהִיא מָאתַיִם זוּז לִבְתוּלָה אוֹ מֵאָה לִבְעוּלָה, אוֹ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה, אֵין הַתְּנַאי מוֹעִיל.
מה שאמרנו שאם התנה עמה שלא ירשנה אין התנאי תופס הוא דוקא שהתנא על כך לפני אירוסין או לאחר הנישאין, אבל אם התנה בין אירוסין לנישואין תופס התנאי. על עונתה לא מועיל תנאי לדעת רוב הפוסקים והוא מטעם שאינו ענין לממון ועל עיקר כתובה גם כן אי אפשר להתנות מטעם שאם לא יכתוב לה עיקר כתובה, אפילו ברצונה, יהיו בעילותיו כבעילות זנות, ועל ירושתה אינו יכול להתנות מטעם שירושתה מדרבנן ועשו חכמים חיזוק לדבריהם. מרן השו"ע כתב דינים אלו באבע"ז סוף סימן ס"ט וכתב שם הח"מ ס"ק י"ב על סילוק מירושתה שנעשה דוקא בין אירוסין לנישואין שהוא מטעם שלפני ארוסין אין לו שייכות בה, ולאחר נישואין לא יכול להסתלק ממה שהקנו לו חכמים, שעשו חכמים חיזוק לדבריהם, ולכן יכול לסלק עצמו מירושתה רק בזמן שבין אירוסין לנישואין שאז יש לו שייכות בה קצת.
חרם דרבנו גרשום, תקנת הקהלות
ד לִפְנֵי כְּאֶלֶף שָׁנָה קִבְּלוּ עַל עַצְמָם קְהִלּוֹת צָרְפַת וְאַשְׁכְּנַז בְּחֵרֶם תַּקָּנוֹת רַבּוֹת וּבֵינֵיהֶן שְׁתֵּי תַּקָּנוֹת לְעִנְיַן אִישׁוּת, הָאַחַת, שֶׁלֹּא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה נוֹסֶפֶת עַל אִשְׁתּוֹ, וְהַשֵּׁנִית, שֶׁלֹּא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ בְּעַל כָּרְחָהּ וּבְנִגּוּד לִרְצוֹנָהּ, וְנִקְרְאוּ תַּקָּנוֹת אֵלּוּ בְּשֵׁם חֵרֶם דְּרַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם, וְנִקְבַּע זְמַנָּן לָחוּל עַד סוֹף הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי בִּלְבַד, שֶׁרָאוּ חַכְמֵי הַדּוֹר הַהוּא תַּקָּנוֹת אֵלּוּ כְּצֹרֶךְ הַשָּׁעָה מִכַּמָּה טְעָמִים שֶׁנְּפָרֵט לְקַמָּן.
מובאים הדברים בספר יוחסין מאמר ה´, ובשו"ת מהרש"ל סי´ כ"ט כתב שנפטר רבנו גרשום בשנת ד"א ת"ת, ומובא בתשובות מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סימן תתרכ"ב שבשנת תתק"פ חדשו חכמי הדור את התקנות, ועוד מובאים הדברים במחזור ויטרי סימן תקע"ו ובכלבו סימן קט"ז, ושו"ת מהר"מ מינץ סימן ק"ב, ובריטב"א יבמות סד. ונימוקי יוסף שם, ובשו"ת הרשב"א חלק א´ סימן תקנ"ז ומהרי"ק שורש ק"א בשמו, ובשו"ת הרא"ש כלל מ"ג סימן ח´, ומרדכי קידושין סימן תקכ"ב, ובטור ושולחן ערוך סימן א´ סעיף י´ כתב מרן "רבנו גרשום החרים על הנושא על אשתו, אבל ביבמה לא החרים וכן בארוסה, ולא פשטה תקנתו בכל המדינות, ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי". והגיה הרמ"א "ומכל מקום בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד ואין נושאין שתי נשים, וכופין בחרמות ונידויין מי שעובר ונושא שתי נשים לגרש אחת מהן, ויש אומרים דבזמן הזה אין לכוף מי שעבר חרם רבנו גרשום מאחר שכבר נשלם האלף החמישי, ואין נוהגין כן".
מדוע נתקנו התקנות
ה טַעֲמָן שֶׁל תַּקָּנוֹת אֵלּוּ נִתְבָּאֵר בְּדִבְרֵי הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁנִּתְקְנוּ עַל מְנָת לִגְדֹּר בִּפְנֵי הַפָּרִיצִים וְהַהוֹלְלִים הַמִּתְעַלְּלִים בִּנְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁלֹּא כָּרָאוּי, וְכֵן כְּדֵי לִמְנֹעַ קְטָטָה הָעֲלוּלָה לִפְרֹץ בֵּין הַנָּשִׁים, וְהוֹסִיפוּ פּוֹסְקִים אַחֲרוֹנִים טְעָמִים נוֹסָפִים, וּמֵהֶם, חֲשָׁשׁ הוּא שֶׁחָשְׁשׁוּ לְאִישׁ שֶׁלֹּא יוּכַל לְפַרְנֵס אֶת נָשָׁיו, שֶׁהֲרֵי אָנוּ טְרוּדִים וְכַעֲנִיִּים וְכָל מָמוֹנֵנוּ עַל קֶרֶן הַצְּבִי, וְטַעַם נוֹסָף מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לָשֵׂאת נָשִׁים מִמְּקוֹמוֹת שׁוֹנִים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ, מֵחֹסֶר יְדִיעָה, יָבוֹאוּ לָשֵׂאת אָח אֶת אֲחוֹתוֹ, וְכֵן חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא תִּצְמַח מִכָּךְ סַכָּנָה לַיְּהוּדִים הַיּוֹשְׁבִים בֵּין גּוֹיִים, בַּעֲלֵי אוֹתָהּ דָּת אֲשֶׁר אָסוּר בְּחֻקּוֹתֶיהָ לָשֵׂאת שְׁתֵּי נָשִׁים.
הטעם שאמרנו על מנת לגדור בפני הפריצים כתב הרשב"א בתשובה ומובא במהרי"ק שורש ק"א ובדרכי משה סימן א´ אות י´, וטעם מניעת הקטטה מובא בהגהות מרדכי כתובות סי´ רצ"א בשם רבנו אביגדור והובא בדרכי משה, ובלבוש, ובית שמואל ותשובת הר"ן סימן מ"ח.
הטעם שמא לא יוכל לפרנסן כתב מהר"מ פדאוה ובשו"ת משכנות יעקב סימן א´. ושמא ישא אח את אחותו מובא בשו"ת משכנות יעקב סימן א´, ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא חלק א´ סימן קע"ח. בשו"ת מהר"מ שיק אבע"ז סי´ ד´ חשש שיקלקלו אחת את השניה מחמת שנאה. ובשאלת יעבץ מובא הטעם שיכולה לצמוח מזה סכנה ליהודים אם ישאו שתי נשים שהוא נגד דת הגויים והוא צורך שעה והמקום גורם, ושהוא עיקר טעם התקנה ולכן במקום שאין האומות מקפידים על זה, לא גזר.
היכן נתפשטו התקנות
ו שְׁתֵּי תַּקָּנוֹת אֵלּוּ, שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ וְשֶׁלֹּא יְגָרֵשׁ אִשָּׁה בְּעַל כָּרְחָהּ, פָּשְׁטוּ וְנִתְקַבְּלוּ עַל יְדֵי חַכְמֵי אַשְׁכְּנַז, אוּלָם חַכְמֵי הַסְּפָרַדִּים רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים הֵעִידוּ שֶׁלֹּא נִתְפַּשְּׁטוּ תַּקָּנוֹת אֵלּוּ בְּאַרְצוֹתֵיהֶם.
כמו שכבר בארנו כתב מרן השו"ע באבע"ז סימן א´ סעיף ט´ "נושא אדם כמה נשים וכו´..." וכן בסימן קי"ט סעיף ו´ כתב מרן השו"ע "יכול לגרשה בלא דעתה...".
כתב מהרשד"ם ביו"ד סי´ ק"מ שחרם רבנו גרשום לא נתפשט אלא בין האשכנזים, וכן הרדב"ז בתשובה שהובאה בשו"ת מהר"י בי רב ס"ס ס"א כתב שבירושלים ובכל המקומות האלה לא נתפשטה גזירת רגמ"ה ונהגו לישא כמה נשים ואין פוצה פה וכ"כ מהר"מ אלאשקר ס"ס צ"ה שרוב הגלויות, כגון ספרד ומערב ובכל המזרח לא קבלו עליהם מעולם תקנת רגמ"ה לא אז ולא היום, וכן הוא בכנה"ג אבע"ז סי´ א´ ובגב"י אות נ"ג ומהרלנ"ח סימן כ"ו ומהריב"ל ח"א כלל ב´ דף י"ח עמ´ א´, ובשו"ת משפטי צדק חלק ב´ סימן א´, ובשו"ת פרח מטה אהרון חלק ב´ סימן ס"ו, חקרי לב חלק ג´ מיו"ד סימן פ"ז, ובשו"ת צל הכסף חלק ב´ אבע"ז סימן י´, ובשו"ת טוב לישראל דף י"ז עמ´ ג´ והלאה ובשו"ת עולת איש אבע"ז ס"ס ג´, ובשו"ת שארית יוסף ידיד חלק ב´ עמ´ קס"ז, וכמובא באורך יביע אומר חלק שמיני סימן ג´.
גדר התקנה
ז לְפִיכָךְ הַדִּין בָּרוּר, שֶׁעַל אִישׁ מֵעֲדוֹת הָאַשְׁכְּנַזִּים חָל אִסּוּר לָשֵׂאת אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ, אוֹ לְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ בְּעַל כָּרְחָהּ, וְהוּא מִתַּקָּנַת חַכְמֵי הַדּוֹרוֹת. אֶלָּא שֶׁכָּתְבוּ בָּזֶה פּוֹסְקִים רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים כַּמָּה וְכַמָּה הַגְבָּלוֹת וּגְדָרִים שֶׁבָּהֶם לֹא גָּזְרוּ, וְיִתְבָּאֲרוּ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם לְקַמָּן.
כל זה בארצות אירופה שנהגו בהם איסור, אבל בהליכתם לארץ ישראל שלא נהגו בה איסור קל יותר איסורו, והוא בדומה למובא בסעיף ט´, אלא שכאן אנו עוסקים ברבים ובסעיף ט´ ביחיד. וראה עוד בסעיף י"ג ובבאורים.
אין התקנה חלה אלא על הגברים
ח אֵין תַּקָּנָה זוֹ חָלָה כִּי אִם עַל הַגְּבָרִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַנָּשִׁים, אִם נִשְּׂאוּ שְׁתֵּי נָשִׁים מִבְּנוֹת אַשְׁכְּנַז לְאִישׁ אֶחָד מֵעֲדוֹת הַסְּפָרַדִּים לֹא עָבְרוּ עַל הַתַּקָּנָה.
יש בזה מחלוקת בפוסקים, באר היטב הביא שמותרות שתי נשים אשכנזיות לינשא לספרדי אחד, ומשמע שלאשכנזי אחד שחל עליו החרם יהיו אסורות לינשא, וכך כתב אורי וישעי סימן ט"ו, ובספר בית שלמה סימן ה´ בשם המאיר נתיבים סימן ל"ז הביא שגם האשה וגם האיש עוברים על חרם דרבנו גרשום, ובספר דבר אליהו סימן נ"ח כתב שהאיסור חל על הגבר בלבד וכן בתשובות ישועות יעקב אבע"ז סימן כ´, וכתב בבאר היטב סימן א´ סעיף קטן כ´ שכל מקום שיש מחלוקת הפוסקים בתקנה המיקל לא הפסיד, והוסיף שם שכן כתב בדרכי משה.
הלך ממקום שנהגו למקום שלא נהגו
ט אַשְׁכְּנַזִּי שֶׁהָלַךְ מִמָּקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ אִסּוּר לְמָקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ בּוֹ לֶאֱסֹר יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לָשֵׂאת אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ וְיֵשׁ מַתִּירִים, וְיֵשׁ לְהָקֵל בָּזֶה, מִטַּעַם שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ הַיּוֹם אֶלָּא מֵחֲמַת הַמִּנְהָג שֶׁקִּבְּלוּ עַל עַצְמָן הַקְּהִלּוֹת לֶאֱסֹר וְלֹא מֵחֲמַת חֵרֶם הַקַּדְמוֹנִים עַצְמוֹ שֶׁהָיָה עַד לְסוֹף הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי.
בשו"ת הר"ן סימן מ"ח כתב שאין אומרים שמפני שיצא ממקומו יהא החרם מסולק מעליו וכן הביא בשו"ת מהרש"ל סימן י"ד ובים של שלמה יבמות פרק ו´ סימן מ"א אפילו הלך שם להשתקע, מכל מקום, כתב שאם יצא בלא אשה ממקום שנהגו לאסור לא חל עליו האיסור, ובמקום שלא נהגו לאסור יוכל לשאת כמה נשים. לעומתם בשו"ת מהריב"ל ח"ג סי´ ק"כ כתב שהיוצא ממקום שנהגו איסור למקום שלא נהגו יכול לישא כמה נשים אפילו אם כבר נשא אשה במקום הראשון וכ"כ בשו"ת מהר"מ אלאשקר סימן מ"ט, שו"ת רד"ק בית י"ד חדר ב´, שו"ת מהרשד"ם סימן קמ"ט ועוד.
ומה שכתבנו שהיה החרם עד לסוף האלף החמישי, כך כתבו הרשב"א ומהרי"ק והובא בבית יוסף ושו"ע ודרכי משה ושו"ת הרדב"ז ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר וכן כתבו בשו"ת מהרשד"מ, ופני משה חלק ב´ סימן קי"ז.
מה שאמרנו שמחלוקות הפוסקים בדין לשאת אשה על אשתו נידונות לקולא כך כתבו הרבה אחרונים דרכי משה, ב"ש ס"ק כ"א ובסימן ס"ו ס"ק י"א, וח"מ שם ס"ק י"ח כתב שחרם רבנו גרשם קל מאיסור תורה וכן בשו"ת מהרש"ם אבע"ז סי´ ע"ח, ועוד.
אין התקנה תלויה בדעת האשה
י אֵין תַּקָּנָה זוֹ תְּלוּיָה בְּדַעַת הָאִשָּׁה אִם הִיא מוֹחֶלֶת לְבַעֲלָהּ שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה נוֹסֶפֶת עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁאֵינָהּ מוֹחֶלֶת, וְאֵינָם רַשָּׁאִים בְּנֵי אַשְׁכְּנַז הַיּוֹשְׁבִים בְּאוֹתָן אֲרָצוֹת הַנּוֹהֲגוֹת אִסּוּר בַּדָּבָר לָשֵׂאת נָשִׁים עַל נְשׁוֹתֵיהֶם אֲפִלּוּ אִם נְשׁוֹתֵיהֶם תִּתְרַצֶּינָה לְכָךְ.
כתב בתשובות הר"ן סימן מ"ח שאפשר שמדעת האשה יש לו היתר, אלא שיש ספק בדבר שמא נעשתה התקנה לטובת האנשים כדי שלא יכניס מריבה בתוך ביתו, ועוד חשש שמא יאלץ האיש את אשתו למחול על ידי שיקניטנה, ולכן לא הכריע הר"ן בדין זה, והביאו מהריב"ל והובאו אלו הדברים בהגהות רבי עקיבא איגר ס"ק ז´. וכתב הרמ"א בדרכי משה סימן א´ אות ח´ שאין הדבר תלוי באשה אם תתרצה לכך או לא, ובב"ש ס"ק כ´, גינת ורדים חלק ב´ כלל א´ סימן ט´, ברכת רצה סימן צ"ה, זכר יהודה סימן ל"ג, וכן בתשובת בני אברהם אבע"ז סימן נ"ב הביא דעת הרבה גדולים דלא מהני רשותה בחרם דרבנו גרשום.
אם צריך ספרדי התרת שבועה כדי לשא אשה על אשתו
יא כְּבָר בֵּאַרְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף ו´, שֶׁבֵּין מִדִּין תּוֹרָה בֵּין מִדְּרַבָּנָן אֵין שׁוּם אִסּוּר עַל סְפָרַדִּי לָשֵׂאת כַּמָּה נָשִׁים שֶׁיַּחְפֹּץ, בְּחֻפָּה וְקִדּוּשִׁין כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, וּכְמוֹ שֶׁהָיוּ הַדְּבָרִים מֵאָז אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְעַד לַחֲתִימַת הַגְּמָרָא, וְעַד לִזְמַנֵּנוּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה הַדָּבָר מָצוּי, שֶׁרֹב הָעָם לֹא הָיוּ חֲפֵצִים לָשֵׂאת אִשָּׁה נוֹסֶפֶת גַּם בַּדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים, מִכָּל מָקוֹם מָצִינוּ גַּם בִּגְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַדּוֹרוֹת שֶׁנָּשְׂאוּ אוֹ הִשִּׂיאוּ כַּמָּה נָשִׁים כְּשֶׁנִּרְאֶה הָיָה הַדָּבָר בְּעֵינֵיהֶם לְנָחוּץ.
הדברים פשוטים וברורים, אלא שמחוק המדינה אסורים לישא שתי נשים, וזה הטעם שבחמישים שנה האחרונות לא נמצאו כי אם בודדים שנשאו נשים על נשותיהן (וזה באישור בתי הדין הרבניים) ופשוט הוא שאין בחמישים שנה אלו משום קבלה של מנהג שלא לשאת אשה נוספת אלא חוק מדינה המכריח בשב ואל תעשה, ואם יום אחד יתבטל זה החוק לא יהיה צורך בהתרת נדרים או שבועות או התרת קבלה כל שהיא בענין והרוצה בכך יוכל לשאת אשה על אשתו ואף אם לא יוכל לפרנסה כראוי יוכל לעשות עמה תנאי, לפני מעשה הקידושין, שאינו חייב במזונותיה, והתנאי קיים, וכמו שנתבאר לעיל בסעיף ג´.
יב בְּשִׁטְרֵי כְּתֻבּוֹת הַסְּפָרַדִּיּוֹת כָּתוּב "וְלֹא יִשָּׂא וְלֹא יְשַׁדֵּךְ וְלֹא יְקַדֵּשׁ שׁוּם אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ כִּי אִם בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין הַצֶּדֶק". וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁבַּע הֶחָתָן לְקַיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּכְּתֻבָּה נֶאֱמָן לוֹמַר אָנוּס הָיִיתִי בְּדָבָר זֶה, וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יִרְצֶה לָשֵׂאת אִשָּׁה נוֹסֶפֶת, יֵלֵךְ בִּפְנֵי בֵּית דִּין וִיבַקֵּשׁ מֵהֶם רְשׁוּת וְלֵית מַאן דְּיִמְחֶה בִּידֵּיהּ שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן לֹא עֲבֵרָה וְלֹא סְרַךְ עֲבֵרָה, וְעַל הַצַּד הַיּוֹתֵר טוֹב גַּם יַעֲשׂוּ לוֹ הַתָּרָה עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע מִתַּחַת לַחֻפָּה שֶׁלֹּא לִשָּׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ אִם אָכֵן נִשְׁבַּע כָּךְ.
ראה מה שכתב בכיוצא בזה בשו"ת יבי"א חלק ט´ אבע"ז סימן א´ בספרדי שחתם על כתובה שכתוב בה חרם דרבנו גרשום שהתירו הרב לישא אשה על אשתו כדי שיוכל לקיים מצוות פריה ורביה ולא הצריכו לחתימת מאה רבנים מכיון שאין בחתימתו על הכתובה משום קבלת חרם דרבנו גרשום כלל, וכן בשו"ת יביע אומר חלק שמיני סימן ב´ שכתב "ואף למנהג העדות שנשבעים על זה תחת החופה, אין שבועה זו אלא מדרבנן כיון שהיא בלי שם ובלי כינוי, וכמו שהעלו האחרונים, ואמרינן שאדעתא דהכי לא נשבע כמ"ש מהרשד"מ יו"ד ק"מ.
כתב בשו"ת המבי"ט חלק ב´ סימן רכ"ב שהמנהג בארץ ישראל שהרוצה לישא על אשתו מביא ממנה רשות בכתב ושאין מצריכין אותו התרה על שבועתו כי כנראה שבכתובות בזמנו היה כתוב שלא ישא אשה כי אם ברשותה ואחר כך נשבע לקיים כל מה שכתוב בכתובה. וכתב הכנה"ג שבכתובות שלנו כותבים שלא ישא אשה אחרת בלתי רשות בית דין, ולכן אין צריך לרשותה. ובתשובת הרא"ם חלק א´ סימן מ"ו כתב "והמנהג פשוט בזמננו שברשותה לבד סגי, ומעשים בכל יום הוא, ולית דימחה ביד איש העושה זאת לישא אשה על אשתו אחר שנתנה לו רשות" וכן כתב המהר"מ די בוטון סימן ט"ו, והמהר"א ששון סימן רכ"ח, וראה ביביע אומר חלק שביעי אבע"ז סימן ב´.
קהלה שעברה ממקום שנהגו למקום שלא נהגו
יג אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא מָקוֹם שֶׁלֹּא נִתְקַבְּלָה בּוֹ תַּקָּנָה זוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ, וְלָכֵן קְהִלּוֹת מֵאַרְצוֹת אַשְׁכְּנַז שֶׁבָּאוּ לָאָרֶץ וְהִמְשִׁיכוּ לִשְׁמֹר כָּאן עַל מִנְהָגָם בַּתַּקָּנָה הַנַּ"ל, רְשׁוּת הִיא בְּיָדָם, אַךְ אֵינָהּ בְּגֶדֶר חוֹבָה, וִיכוֹלִים לְהַמְשִׁיךְ וְלִנְהֹג בְּמִנְהֲגֵיהֶם, כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים זֹאת בִּשְׁאָר תַּקָּנוֹת, כְּגוֹן אִסּוּר אֲכִילַת קִטְנִיּוֹת בְּפֶסַח, וּבְדִינֵי אִסּוּר וְהֶתֵּר וְכַדּוֹמֶה. אֶלָּא שֶׁבְּדָבָר זֶה יֵשׁ לָלֶכֶת אַחַר הַמֵּקֵל בִּמְקוֹם הַצֹּרֶךְ, כְּמוֹ שֶּׁבֵּאַרְנוּ בִּסְעִיף ט´, וּלְקַמָּן נְבָאֵר הַגְּדָרִים הַהִלְכָתִיִּים שֶׁעַל פִּיהֶם מַתִּירִים גַּם לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז לָשֵׂאת נָשִׁים נוֹסָפוֹת.
וראה עוד בזה בפרק י"ח סעיף כ"ג, ומובא בשו"ת חתם סופר סימן ג´ שהרבנים המחמירים בחדר"ג רבים חללים הפילו, ויודע הוא בשלושה שיצאו לגמרי מן הדת, ומובא בשם הגאון בעל פאת השלחן, רבי ישראל משקלוב, שאמר בשם הגר"א זצ"ל שאילו היה הדבר עולה בידו, היה מוכן לבטל תורה ותפלה, ולכתת רגליו מעיר לעיר, וממדינה למדינה, להשפיע על רבני המקומות לבטל לגמרי החרם דרגמ"ה שלא לישא שתי נשים. והובאו הדברים בספר בית יוסף חדש מהגאון רבי עקיבא יוסף שליזנגר.
וכן מובא בנוסח מכתב שכתב הרב הגאון שמואל העליר מצפת, משנת תרל"ו להרה"ג הנ"ל רבי עקיבא יוסף שלזינגר, וזאת לשונו "הנני מעיד עלי שמים וארץ כי כמה פעמים שמעתי מהגאון החסיד רבי ישראל משקלוב זצ"ל מחבר ספר פאת השלחן, ששמע מפי הגאון האמיתי החסיד רבנו אליהו מוילנא זיע"א, כי אילו היה הדבר עולה בידו היה מבטל תורה ותפילה ומסבב מעיר לעיר וממדינה למדינה לבטל החרם דרבנו גרשום בענין איסור לשאת שתי נשים, כי על ידי ביטול החרם תהיה התקרבות הגאולה. וגם להשפיע שהכהנים ישאו כפיהם לברך ברכת כהנים בכל יום". ובתשובת ב"י אבע"ז הלכות כתובות סימן י"ד כתב לדחות דברי מהר"י די מולינא שערער על פסק מרן וחכמים אחרים עמו להורות היתר לאשכנזי הדר בארץ ישראל לשאת אשה על אשתו וכתב עליו מרן בתוך דבריו "זאת ועוד עמו אתוכח כי מה לו כי נזעק לצאת לריב מהר ולתקוע עצמו לאסור בדבר זה, לפני זמן לא רב היה חכם אשכנזי בירושלים ת"ו זקן ויושב בישיבה שהיתה לו אשה בת בנים, ונשא אשה אחרת עליה, והיו שם הרה"ג הזקן רבי קולונימוס וחכמים אשכנזים אחרים ולא היה פוצה פה ומצפצף, ולמה לא הציל בעת ההיא, לצאת לקראת נשק למחות בידו, וכי משוא פנים יש בדבר, ועוד דהא קימ"ל דהלכתא כסוגיאן דעלמא, והנה בסלוניקי וקושטא ויתר קהילות תוגרמא אשר שם קהילות גדולות מהאשכנזים, וגם במלכות הזאת, מעולם לא נשמע שינדו לשום אשכנזי שנשא אשה על אשתו, ואיך יקום הוא לעשות דבר שלא נשמע ולא נראה כמוהו, ולהתעבר על ריב לא לו, כי הוא ספרדי שמעולם לא קבלו עליהם תקנת רבנו גרשום" עכת"ד. ומובאים הדברים בשו"ת יביע אומר חלק חמישי אבע"ז סימן א´.
אם לא קיים מצות פריה ורביה
יד גַּם בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנִּתְקַבְּלוּ תַּקָּנוֹת רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם, מִי שֶׁשָּׁהָה עִם אִשְׁתּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, וְאֵין אִשְׁתּוֹ רוֹצָה בְּגֵרוּשִׁין, מַתִּירִים בֵּית דִּין לָאִישׁ לִשָּׂא אִשָּׁה נוֹסֶפֶת, שֶׁהֲרֵי לֹא גָּזַר רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם בִּמְקוֹם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה.
הרמ"א בהגה סימן א´ סעיף י´ כתב "ובכל מקום שיש דיחוי מצוה, כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה לא גזר רגמ"ה, אמנם יש חולקים וסבירא להם שחרם רגמ"ה נוהג אפילו במקום מצוה" ובשו"ת עין יצחק חלק ב´ אבע"ז סימן נ"ז פסק בזה שדעת הרמ"א כסתם וכן הלכה, עפ"י הכלל שסתם ויש הלכה כסתם. ומתירים לו לישא אשה אחרת כדי שיוכל לקיים מצות פו"ר ועוד שכתבו האחרונים שחרגמ"ה היה עד לסוף האלף החמישי ומאז ועד עתה אין החרם בתוקפו אלא בגדר של מנהג שנהגו הקהילות לקיים את אותה תקנה קדומה על אף שהיא עצמה, כאמור, אינה בתוקפה.
וכן כתבו הרא"מ, הרד"ק, וב"י שרבנו גרשום לא החרים במקום מצות פריה ורביה וכן רווחת ההלכה בזמננו, ואינה כדעת מהר"י מינץ שכתב שלא התיר רבנו גרשום לישא אחרת אלא רק במקום מצות יבום.
מרן השו"ע באבע"ז סימן קנ"ד סעיף י´ כתב "נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה, או ישא אשה אחרת הראויה לילד, ואם לא ירצה כופין אותו עד שיוציא" וכן הובאו הדברים בשו"ת יביע אומר חלק תשיעי אבע"ז סימן א´ ובחלק שביעי סימן ב´ ובסימן ג´.
מי שאשתו עקרה
טו וְלֹא רַק מִי שֶׁשָּׁהָה עִם אִשְׁתּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה אָנוּ מַתִּירִים לוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה שְׁנִיָּה, אֶלָּא אַף בְּלֹא עָבְרוּ עֶשֶׂר שָׁנִים, אִם יֵשׁ אֻמְדָּנוּת חֲזָקָה שֶׁשּׁוּב לֹא תֵּלֵד, כְּגוֹן שֶׁפָּסַק מִמֶּנָּה אֹרַח כַּנָּשִׁים אוֹ שֶׁנִּתְבָּרֵר שֶׁמִּבְּחִינָה רְפוּאִית אֵין סִכּוּי מַמָּשִׁי שֶׁתִּתְעַבֵּר וְתֵלֵד כְּלָל, אֵין מַצְרִיכִים אֶת הַבַּעַל לִסְמֹךְ עַל הַנֵּס וּלְהַמְתִּין עֶשֶׂר שָׁנִים, אֶלָּא אִם רוֹצֶה לְקַיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה יֵשׁ לְהַתִּיר לוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה נוֹסֶפֶת שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים לֹא בָּזֶה גָּזַר רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם מְאוֹר הַגּוֹלָה.
כך פסקו בשו"ת זכות אבות פ"ב ק"כ ובמשיב דבר צ´, ט´ ובפני דוד אהע"ז סימן ז´ בשם כהונת עולם, ומהר"ש חלק ד´ סימן ל"ו ובספר אבני זכרון חלק ב´ סימן י"ח.
מי שנשתטית אשתו
טז וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁתַּטֵּית אִשְׁתּוֹ, אוֹ שֶׁחָלְתָה חֹלִי הַמּוֹנֵעַ מִמֶּנָּה לְשַׁמֵּשׁ אֶת בֵּיתָהּ, כָּל שֶׁשָּׁהָה עִמָּהּ בַּעֲלָהּ שָׁנָה אוֹ יוֹתֵר בְּטִפּוּלִים רְפוּאִיִּים וְטוֹעֵן שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לִסְבֹּל לִחְיוֹת בְּלֹא אִשָּׁה, יָכוֹל בֵּית הַדִּין לְהַתִּיר לוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה נוֹסֶפֶת וְאֵין מַצְרִיכִים אוֹתוֹ לְהַמְתִּין אוּלַי תִּתְרַפֵּא.
כך כתב בשו"ת צמח צדק שיש להתיר לו ע"י שיחתמו לו על זה מאה רבנים. וריב"ש סימן קכ"ז, וכן הב"ש בסוף סימן ע"ט כתב שלהכריחו להמתין יותר הוא חומרא בלא טעם, וכ"כ בשו"ת כוכב מיעקב קובו אבע"ז סימן ז´ והובא בספר אבני האפוד, ובשו"ת יד אליעזר, ומובאים הדברים בשו"ת יביע אומר חלק שביעי אבע"ז סימן ב´, אות ד´ ובסימן ה´ אות ד´.
אם אין האיש מכוין למצוה
יז אִם אֵין הָאִישׁ מְכַוֵּן לַמִּצְוָה, כְּשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ הֶתֵּר לִשָּׂא אִשָּׁה נוֹסֶפֶת, אֵין זֶה מְעַכֵּב אֶת הַבֵּית דִּין מִלִּתֵּן לוֹ הֶתֵּר שֶׁאֵין מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה תְּלוּיָה בְּכַוָּנַת הַמּוֹלִיד.
בשו"ת יביע אומר חלק שביעי אבע"ז סימן ב´ אותיות ה´ ו´ הביא בזה דעות הפוסקים האחרונים ואת מסקנתו הבאנו כאן להלכה.
וראה עוד בשו"ת יביע אומר חלק שלישי אבע"ז סימן כ"א אות ג´, ד´, בדבר איך נוהגים במי שטוען בפנינו שרוצה לקיים מצוות פריה ורביה וחשוד הוא ליקח אחר כך אשה שאינה בת בנים.
מי מהתקנות חמורה יותר
יח נֶחְלְקוּ חֲכָמִים אַחֲרוֹנִים בִּדְבַר הַתַּקָּנוֹת, אֵיזוֹ מֵהֶן חֲמוּרָה יוֹתֵר, שֶׁלֹּא לְגָרֵשׁ אִשָּׁה בְּעַל כָּרְחָהּ אוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ, וְכָל זֶה אַלִּיבָּא דְּתַקָּנַת קְהִלּוֹת אַשְׁכְּנַז שֶׁהֲרֵי לְדַעַת מָרָן הָרַב יוֹסֵף קַארוֹ בַּעַל הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ יָכוֹל הַבַּעַל לְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ גַּם בְּעַל כָּרְחָהּ אוֹ לָשֵׂאת שְׁתֵּי נָשִׁים, כַּמּוּבָא לְעֵיל סְעִיף ו´.
דעת הנודע ביהודה, חתם סופר, מהר"ם שיק, וכן בשם משמעון פולק שלגרש אשה בעל כורחה חמור יותר ואם אינה מתרצה לגרושין תשאר תחתיו וישא אשה שניה, ולדעת פרי האדמה, דברי חיים, ישועות מלכו ותשובת הב"י לישא שתי נשים חמור יותר, וכתב הרב יונה נבון בספרו גט מקושר קי"ט, כ"ב שלדעת מרן השו"ע לא היתה גזירת רבנו גרשום אלא עד סוף האלף החמישי ולכן לא הזכיר איסור זה שלא לגרש בעל כורחה, ולפוסקי אשכנז טוב יהיה לחוש למה שאמר הר"ן לפייסה שתקבל הגט מרצונה ואם לא תרצה בכך, לספרדים יכול לגרשה בעל כורחה.
מי שאשתו מורדת
יט תַּקָּנָה זוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ אֵינָהּ חָלָה עַל אִישׁ שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹרֶדֶת בּוֹ, וְהִיא הַמּוֹנַעַת עַצְמָהּ מֵחַיֵּי אִישׁוּת עִם בַּעֲלָהּ, בֵּין אִם טָעֲנָה שֶׁמָּאוּס הוּא בְּעֵינֶיהָ וְהוֹכִיחָה דְּבָרֶיהָ, וּבֵין אִם טָעֲנָה שֶׁבִּרְצוֹנָהּ לְצַעֲרוֹ עַל יְדֵי מְנִיעַת הַתַּשְׁמִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְצוֹנָהּ בְּגֵרוּשִׁין, בֵּין זוֹ וּבֵין זוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַגְּנוֹ, אֶלָּא כָּל שֶׁהֶאֱרִיכָה בְּדַרְכָּהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ יֵשׁ לְבֵית דִּין לְהַתִּיר לוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה נוֹסֶפֶת, וְאֵין צָרִיךְ לְהֶתֵּר מֵאָה רַבָּנִים.
כך כתב בשו"ת מהרשד"ם אבע"ז סימן ק"כ וזו לשונו "לא יעלה על הדעת שיהיה אסור בנחושתים ידיו ורגליו ואשתו משחקת ממנו, חלילה, והרי יש בזה כמה איסורים, והתורה דרכיה דרכי נועם, ובודאי שלא עלה על דעת רגמ"ה לתקן בכיוצא בזה, ולכן אין ספק שיש להתיר לאיש הזה לישא אשה אחרת עליה, וכל המעכב בידו הוא חוטא". וכ"כ רבי עקיבא איגר בתשובה מהדורא תניינא סימן פ"ב ומבואר שאין צריך בזה היתר מאה רבנים. וכן כתב רבי יעקב מליסא בשו"ת נחלת יעקב שמותר לישא שניה ואינו צריך היתר של מאה רבנים. וכן כתב השב יעקב ומובא בנחלת יעקב שכל שהדבר נעשה באשמת האשה יש להתיר בלא מאה רבנים, ומובאים כולם בשו"ת יביע אומר חלק שביעי אבע"ז סימן ג´, וכן ישועות מלכו סימן ז´, ראב"ן, ומרדכי, ותשובת מהר"מ בר ברוך, ונתן הישועות מלכו כלל שכל המפסדת כתובתה ע"י פשיעתה, גם תקנת רגמ"ה אבדה, וכן דעת הרב יצחק אלחנן בעין יצחק ח"א ג´, ט"ו. ומהרי"ק, וראה עוד ביבי"א חלק תשיעי אבע"ז סימן א´ וסימן כ"ח.
מי שאשתו עוברת על דת משה ויהודית
כ כָּל אִשָּׁה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁמִּצְוָה עַל בַּעֲלָהּ לְגָרְשָׁהּ, כְּגוֹן הָעוֹבֶרֶת עַל דַּת מֹשֶׁה וְהִיא הַמַּאֲכִילָה אֶת בַּעֲלָהּ דְּבָרִים הָאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה, אוֹ מְשַׁמַּשְׁתּוֹ נִדָּה, וְלֹא יָדַע בְּכָךְ בַּעֲלָהּ, אוֹ הַנּוֹדֶרֶת וְאֵינָהּ מְקַיֶּמֶת. אוֹ שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה לָבוֹא עִם בַּעֲלָהּ לָדוּן בִּפְנֵי בֵּית דִּין צֶדֶק אֶלָּא רַק בִּפְנֵי עַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִים. וְכֵן הָעוֹבֶרֶת עַל דָּת יְהוּדִית, וְהוּא מִנְהַג הַצְּנִיעוּת שֶׁנָּהֲגוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעֲלָהּ, אוֹ שֶׁיָּצָא לָהּ שֵׁם רַע שֶׁמְּזַנָּה וְדַעַת בַּעֲלָהּ סוֹמֶכֶת עַל כָּךְ שֶׁאֱמֶת הַדָּבָר, כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִצְוָה עַל הַבַּעַל לְגָרְשָׁהּ, וְאֵין חֵרֶם דְּרַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם חָל עָלָיו.
כן הוא בחלקת יעקב סימן קמ"ז לרבי יעקב מליסא שהתיר בפשיטות בעוברת על דת בלא מאה רבנים כלל וכן פסק ביביע אומר חלק שביעי סימן ג´ אות א´ שהמסרבת לבוא לדין תורה נקראת כעוברת על דת ומתירים לבעל לישא אשה אחרת.
ועוברת על דת יהודית כתוב בשו"ע אבע"ז סימן קט"ו סעיף ד´ "איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל, ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית, יוצאת לשוק, או למבוי מפולש, או בחצר שהרבים בוקעים בו, וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים (כך היתה אז דרכן, לפרוס רדיד מעל כיסוי הראש) אף על פי ששערה מכוסה במטפחות... או שהיתה משחקת עם הבחורים... או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה, בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה..." וראה סוף הבאורים לסעיף י"ט שהמאבדת כתובתה אבדה גם תקנת רגמ"ה, ובכלל זה שאינו צריך להיתרו מאה רבנים, וכתב רמ"א באבע"ז סימן קט"ו ד´ "ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה ויכול לגרשה בעל כורחה ואין בזה משום חרם רבנו גרשום". וכל זה כשהבעל טוען בתום לב מחמת יראת ה´ שבליבו ולא מתוך קטטה ונוכלות והכל לפי ראות עיני הדיין, כ"כ בשו"ת יבי"א חלק ג´ אבע"ז סימן כ"א.
אם מסרבת האשה לקבל גטה
כא אִם הִתִּירוּ בֵּית דִּין לְאִישׁ לִשָּׂא אִשָּׁה נוֹסֶפֶת וְאֵין הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה חֲפֵצָה לִחְיוֹת עִמּוֹ יוֹתֵר וְגַם אֵינָהּ רוֹצָה בְּקַבָּלַת גִּטָּהּ, יִזָּהֲרוּ בֵּית הַדִּין לְהוֹרוֹת לַבַּעַל לְהַשְׁלִישׁ גֵּט בְּיָדָם וְרַק אַחַר כָּךְ יִתְּנוּ לוֹ אֶת הַהֶתֵּר לִשָּׂא אִשָּׁה, וְיִהְיֶה גֵּט זֶה מֻפְקָד בְּיָדָם לִתְּנוֹ לָהּ כְּשֶׁתִּתְרַצֶּה לְקַבְּלוֹ.
שאנו חוששים שאחר שיקבל היתר וישא אשה יעכב את מתן הגט ותהיה אשתו הראשונה מכשול לרבים שהרי עודנה אשת איש, אלא כאמור יופקד הגט בבית הדין, ויודיעו הם לה עליו שתבוא לקבלו כשתרצה, ואמרינן מסתמא לא שביק איניש היתירא ואכיל איסורא.
פריעת חוב בממון אינה מעכבת מתן הגט
כב אִם אֵין לְאִישׁ דֵּי מָמוֹן לְשַׁלֵּם לְאִשְׁתּוֹ אֶת כְּתֻבָּתָהּ, וְכֵן כָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶם, אֵין זֶה מְעַכֵּב אֶת נְתִינַת הַגֵּט, אֶלָּא אִם פָּסְקוּ בֵּית הַדִּין שֶׁעַל הָאִישׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יִתֵּן גֵּט, וְהַמָּמוֹן יִזָּקֵף עָלָיו בְּחוֹב, וּכְשֶׁיִּהְיֶה לוֹ יְשַׁלֵּם.
בשו"ע אבע"ז סימן קי"ט סעיף ו´ כתב הרמ"א בשם תשובת הרא"ש והריב"ש "ואפילו אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה, אינה יכול לעכב משום זה את הגירושין, אלא תתגרש, ותתבע אותו מה שחייב לה", וכן הלכה.
פילגש
כג נִרְאֶה הָעִקָּר לְדִינָא, שֶׁפִּילֶגֶשׁ הִיא אִשָּׁה הַמְיַחֶדֶת עַצְמָהּ לְאִישׁ בְּלֹא קִדּוּשִׁין וּבְלֹא כְּתֻבָּה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט, שֶׁלָּכֵן אִם הָלְכָה וְנִשְּׂאָה לְאִישׁ אַחֵר בְּחֻפָּה וְקִדּוּשִׁין וְגֵרְשָׁהּ בְּגֵט, מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה לַעֲשׂוֹת אִם הָיְתָה נִשֵּׂאת לוֹ מִתְּחִלָּה. וּבָנֶיהָ מִן הָרִאשׁוֹן וּמִן הַשֵּׁנִי כְּשֵׁרִים. וְדָבָר זֶה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צַד הֶתֵּר, קָרוֹב הוּא אֶל הַזְּנוּת וְהַכִּעוּר וְרָאוּי לְהַחֲמִיר וְלִרְחֹק מִמֶּנּוּ.
כך פסקו הרמב"ן בתשובה בשו"ת המיוחסות סימן רפ"ד שנשאל שם מרבינו יונה אם הפילגש מותרת והשיב לו בהיתר, ומהר"מ פדאוואה, ובשו"ת הר"ן סימן ס"ח, ובשאלת יעב"ץ חלק ב´ סימן ט"ו, ובספר משפטים ישרים להרב רפאל בירדוגו חלק ב´ סימן ק"ע, וכן החיד"א בברכי יוסף ס"ק א´ בשם הריטב"א כתב שאע"פ שדוד גזר על יחוד פנויה מותר לאדם לבא על פילגשו מטעם שדומה לאשת איש שהרי מיוחדת לו, וכן הבא על פילגש חבירו אינו חייב מיתה, וכן מובא בצידה לדרך חלק ב´ סימן ט"ו, ובספר תעלומות לב, ועוד ראה חלקת מחוקק ס"ק ג´ ובית שמואל ס"ק ב´ בסימן כ"ו בשו"ע אבע"ז, וכך נראה דעת מרן השו"ע בכמה מקומות שאין איסור בדבר. ובאבע"ז סימן כ"ו פרש הרמ"א כך את דעת מרן השו"ע והסביר שהמניעה בפילגש היא החשש שמא מחמת בושה לא תטבול ויבוא עליה בנידתה, ומה שאמרו חכמים שהבא על ארוסתו בלא ברכה כבא על הנדה במה דברים אמורים בנושא אשה בחופה וקידושין וכותב לה כתובה שאז אסורה עליו עד לאחר שיברכו להם שבע ברכות, מה שאין כן פילגש שאין בה חופה קידושין וכתובה, ואין זה דומה לנישואין אזרחיים או רפורמים, שאלו כוונתם להרים יד בתורת משה ולבזות קודשי ישראל ובודאי שאינן טובלות לנידתן. על כן, להלכה, העושים כן אין למחות בידם בחוזקה ולביישם ברבים, אבל לבושה גדולה יחשב. וראה עוד בנודע ביהודה תניינא סימן קל"ב שכתב שם שדעת הרי"ף לאסור, ודעת ראב"ד ורא"ש להתיר, ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעת הרמב"ם, וכן לענין חרגמ"ה יש המחשיבים זאת בכלל איסור של אשה שניה ויש חולקים. ויכולנו לעשות עצמנו צדיקים גדולים ולצעוק שזה אסור ולגדור גדר ולעמוד בפרץ, וכאלו להציל רבים ממכשול, אבל אנו מעדיפים להיות נאמנים לאמת, ומלבד זאת, בדור זה בחברה הלא חרדית שרבות בנות הרי הן גרושות או רווקות מבוגרות שנתיאשו מלמצוא בן זוג והרי הן ברשות הרבים, בעוונות, כארבע אבות נזיקין נישופות ברגלי אדם ובהמה ואלפים מהן כבר נפלו בידי מי שאינם בני ברית ובנים זרים ילדו, במציאות כזו מי שצועק על כל דבר שהוא אסור נראה שאין להשם יתברך הרבה תועלת ממנו, ועדיף היה שכל הנשים הנ"ל היו נישאות במקום האפשר אפילו כאשה שניה או אפילו מתייחדות לאיש כפילגש והיו נשארות בגבול הקדושה ומולידות בנים ובנות שכל זה הם דברים ברומו של עולם שהגאולה תלויה בהם כמאמר רבותינו שאין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף. וראה מה שכתבנו לעיל בביאורים לסעיפים י"א י"ג. ואעפ"כ הכל בדיעבד מחמת מצוקת הזמן וירידת הדור שעדיף שיהיו הדברים נעשים בהיתר עד כמה שאפשר, שאל"כ יהיו נעשים ח"ו באיסור וכמו שהסביר הרמ"א בדעת מרן השו"ע.
אשה רעה בעלת מצה ומריבה
כד אִשָּׁה רָעָה בְּדֵעוֹתֶיהָ שֶׁהִיא בַּעֲלַת מַצָּה וּמְרִיבָה אוֹ שֶׁאֵינָהּ צְנוּעָה כִּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת, מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ שֶׁנֶּאֱמַר גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן, וְכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה צַד מִצְוָה שֶׁלֹּא לְהִתְחַבֵּר בְּאִשָּׁה רָעָה, יֵשׁ לוֹמַר דְּלָא חַיְלָא תַּקָּנַת רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם גַּם בִּכְהַאי גַּוְנָא.
וביותר על פי מה שבאר הרשב"א שתקנת רבנו גרשום היא לגדור בפני הפריצים והוללים המתעללים בנשותיהם שלא כראוי, או כטעמו של המרדכי בשם רבנו אביגדור שהוא מפני הקטטה, אין שיכות טעמים אלו לכאן שהרי היא המתעללת בבעלה ומתקוטטת כדלף טורד ביום סגריר, ומדוע תהא החוטאת נשכרת ויצטרך בעלה לסבול כל ימיו. יש לומר שגם בזה לא גזר רבנו גרשום לעגן בני ישראל אל מי שהיא מרה ממות, ופטור מן התקנה, ויתקן עצמו במה שתקנוהו חז"ל בגמ´ יבמות סג: "אמר רבא אשה רעה וכתובתה מרובה, צרתה בצידה, דאמרי אנשי, בחברתא ולא בסילתא" ובית דין שיתיר לבעל כזה לגרש אשתו בעל כורחה, או לשאת אשה נוספת שיחיה עימה בטוב, טוב יעשה, ויש בזה משום "לא תעמוד על דם רעך", וכתיב "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך", וכתיב "אל תמנע טוב מבעליו אם יש לאל ידך לעשות", וזה בין לאשכנזים וק"ו לספרדים שלא קבלו על עצמם תקנות רבנו גרשום מעיקרא.
למעשה מה הדין היום
כה כָּל אֵלּוּ הַהֶתֵּרִים לִשָּׂא אִשָּׁה נוֹסֶפֶת שֶׁדִּבַּרְנוּ בָּהֶם, הַכֹּל כַּמּוּבָן בְּהֶתְאֵם וּבְהִתְיַחֲסוּת לְחֻקֵּי הַמְּדִינָה שֶׁאוֹסְרִים נִשּׂוּאֵי שְׁתֵּי נָשִׁים כְּאֶחָד אִם לֹא בְּאִשּׁוּר מִי שֶׁמֻּסְמָךְ לְכָךְ מִטַּעַם הָרַבָּנוּת הָרָאשִׁית, וּמוּבָן שֶׁיֵּשׁ לְהִמָּנַע מֵעֲרִיכַת קִדּוּשִׁין אוֹ סִדּוּר גִּטִּין שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ בָּתֵּי הַדִּין הָרַבָּנִיִּים, כַּחֹק.
פשוט הוא שחוק המדינה האוסר לאיש אחד לשאת שתי נשים לא בא מתוך רצון לשמור על תקנת הקהילות, אלא כוונתו פשוטה, לשוות לחברה הישראלית אורח חיים ארופאי, שכולל בתוכו, כמובן, גם את המתירנות המערבית, שהיא ממש הפך הפכים של תורת אלהים חיים שקבלנו, שהרי אצלנו הגדרים ידועים וקבועים, מהן העריות ומהן הענשים, ברור מה הטוב ומה הרע, ובמתירנות המערבית הגדרים הולכים ומשתנים לקראת ההיתר המוחלט שהכל יהיה מותר, חוץ מכמובן ביגמיה היא האיסור לשאת שתי נשים, כאותה חיה הפושטת טלפיה לאמור ראו שאני מפריסה פרסה ושוסעת שסע פרסות, אך כמובן אינה מעלה גרה. ואילו אנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, וכי באנו ללמוד צניעות מהם או כיצד להתנהג עם נשותינו, ודאי שלא, וההפך הוא הנכון כדכתיב "כי החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים, ועליך יזרח ה´, וכבודו עליך יראה", מה שלנו אור להם הוא חושך ומה שלנו הוא חושך להם הוא אור, שהמציאות של אור ה´ היא אחת והשינוי הוא במקבלים, לאומות הוא חושך ולנו ישראל הוא אור.