אור ברסלב
נשואין ואישות הלכות טהרת הבית › פרק י"ז - הלכות מקוה

נשואין ואישות

הלכות טהרת הבית · פרק י"ז - הלכות מקוה

פרק ט"ז - הטבילה וברכתה

אין טהרה מטומאת נידה אלא טבילה במקוה

א אֵין הַנִּדָּה עוֹלָה מִטֻּמְאָתָהּ עַד שֶׁתִּטְבֹּל כָּל גּוּפָהּ בְּבַת אַחַת בְּמֵי מִקְוֶה אוֹ מַעְיָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה, וְשִׁעוּרָהּ אַמָּה עַל אַמָּה עַל רוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת בִּמְרֻבָּע בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים וַחֲצִי אֶצְבַּע, וְאִם הוּא רָחָב יוֹתֵר וּפָחוֹת אָרֹךְ כָּשֵׁר אִם יְכוֹלָה לְכַסּוֹת בָּהֶן כָּל גּוּפָהּ בְּבַת אַחַת.

גמרא חגיגה יא. "תניא "ורחץ במים" במי מקוה "את כל בשרו" מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלוש אמות, ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה", ובגמרא פסחים יז: "רביעית דחזי להטביל ביה מחטין וצינורות".

ובתורת כהנים פרשת שמיני "אילו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מלא מים על כתפו ועשה מקוה לכתחילה יהיה טהור, תלמוד לומר מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא תלמוד לומר אך מעיין, מעיין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה".

במשנה מקוואות פרק א´ משנה ז´ "למעלה מהן מקוה שיש בו ארבעים סאה שבו טובלין ומטבילין, למעלה מהן מעיין שמימיו מועטים ורבו עליו מים שאובין שווה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהוא".

שיטת הרמב"ם והראב"ד שמעיין מטהר אדם בכל שהוא, ולשיטת הרא"ש והרשב"א גם במעיין צריך ארבעים סאה לטבילת אדם וכתב הר"ן שבאיסור כרת יש לחוש לדבריהם וכך פסק מרן השו"ע סימן ר"א סעיף א´. ולענין טהרת כלים במעיין לכול"ע סגי בכל שהוא.

מה דין טבילה בים

ב דִּין הַיָּם כְּדִין הַמַּעְיָן שֶׁמְּטַהֵר בְּאַרְבָּעִים סְאָה אֲפִלּוּ הֵם זוֹחֲלִין, לָכֵן הַטּוֹבֵל אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ גַּל גָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְנָפַל עַל הָאָדָם עָלְתָה לוֹ טְבִילָה.

כך פסק מרן השו"ע בסימן ר"א סעיף ה´, ושורש ההלכה במשנה מקוואות פ"ה ומשניות פרה פ"ח "כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר הים הגדול כמקוה, ולא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה, רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת" והלכה כרבי יוסי. לשיטת רש"י ור"ש כל הימים והים הגדול יש להם דין מעיין ומטהרין בזוחלין אבל פסולים לזבים, מצורעים ומי חטאת. ולדעת הרמב"ם אם מי הים הם באשבורן דינם כמעיין, ולכול"ע מי ים זוחלים מטהרים את כל הטמאים חוץ מזב ומצורע וכן פסק מרן השו"ע כמ"ש לעיל.

דין מים שאובים

ג אַרְבָּעִים סְאָה שֶׁאָמְרוּ צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁאוּבִים, שֶׁאִם הֵם שְׁאוּבִים פְּסוּלִים.

תורת כהנים פרשת שמיני "אילו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מלא בכתיפו ועשה מקוה לכתחילה יהיה טהור תלמוד לומר מעיין, מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים" וכן בגמרא ב"ק סז. וב"ב סו: "שאני שאיבה דמדרבנן היא" ונחלקו הראשונים אם פיסול שאובה הוא מהתורה או מדרבנן, לדעת ר"י, רמב"ם רשב"א וגאונים פסול שאובה הוא מדרבנן ומן התורה אפילו כולו שאוב כשר גזירא דלמא אטי לאטבולי בכלי שזה ודאי אסור מהתורה דבעינן בור דומיא דמעיין שיהא בקרקע. ושיטת רש"י, רשב"ם, ר"ת, ר"ש, וראב"ד והרא"ש כולו שאוב פסול מהתורה ומה שמקוה נפסל מדרבנן הוא ע"י שלושה לוגין מים שאובים, ור"ת והר"ן כתבו לחלק שאם היו הג´ לוגין בתחילה הוי פיסול מדאורייתא ואם נפלו רק לבסוף הוי פיסול מדרבנן והראב"ד גם חילק וכתב שאם מילא בכתף הוי פיסול דאורייתא אבל שאובין בלא תפיסת יד אדם הוי פסול מדרבנן, והר"ש כתב שאם נשאבו בכלים המקבלים טומאה פסול המקוה מדאורייתא אם בכלים שאינם מקבלים טומאה, כגון כלי גללים או כלי אבנים ואדמה אינו פסול אלא מדרבנן. ומרן השו"ע פסק כגאונים, רמב"ם רשב"א ור"י שמקוה שאוב פסול מדרבנן ורמ"א כתב כדעת רש"י, רא"ש ור"ת שפסול מהתורה וראה הליכות עולם חלק ה´ פרשת שמיני הלכה ב´.

דיני השקה

ד בְּכָל מִקְוֵה טָהֳרָה בִּזְמַנֵּנוּ יֵשׁ אוֹצַר מֵי גְּשָׁמִים שֶׁאֵלָיו מַגִּיעִים מֵי הַגְּשָׁמִים לְלֹא מַגַּע יַד אָדָם, וְהוּא גָּנוּז שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִטְבֹּל בּוֹ, וּבוֹנִים סְבִיבוֹ מִקְוָאוֹת וּמְמַלְּאִים אוֹתָם מִבִּרְזֵי הַמַּיִם אֲשֶׁר שָׁם, וּמִכָּל מִקְוֶה פָּסוּל יֵשׁ חִבּוּר הַשָּׁקָה לְאוֹצַר מֵי הַגְּשָׁמִים הַכָּשֵׁר, וְאַחַר שֶׁהֻשְּׁקוּ הַמַּיִם הֻכְשְׁרוּ הַמִּקְוָאוֹת לִטְבִילָה, בְּאֹפֶן זֶה תָּמִיד אֶפְשָׁר לְהַחְלִיף בְּאוֹתָם מִקְוָאוֹת אֶת הַמַּיִם לְמַיִם נְקִיִּים וּצְלוּלִים לְרַוְחַת הַטּוֹבְלִים.

משנה מקוואות פרק ו´ משנה ז´ "עירוב מקוואות כשפופרת הנוד, כעביה וכחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן, ספק כשפופרת הנוד ספק שאינה כשפופרת הנאד פסולה מפני שהיא (הטבילה) מן התורה". וכן במשנה ח´ ובמשנה ט´. וכן פסק מרן השו"ע בסימן ר"א סעיף נ"ג.

נתן סאה ונטל סאה

ה אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לַמִּקְוֶה מַכְנִיס מַיִם שְׁאוּבִים לְאוֹצַר מֵי הַגְּשָׁמִים וּכְשֶׁיּוֹצֵא הַטּוֹבֵל מֵהַמִּקְוֶה יוֹצְאִים חֲזָרָה מַיִם שְׁאוּבִים וּמֵי גְּשָׁמִים לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה, אֵין זֶה פּוֹסֵל אֶת אוֹצַר מֵי הַגְּשָׁמִים הֱיוֹת וְהָיוּ בּוֹ מִתְּחִלָּה אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִים וְיוֹתֵר.

יבמות פב: "תנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות ונתן סאה ונטל סאה כשר, ואמר רבי יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן עד רובו "וכתבו רש"י, תוספות והרא"ש ועוד ראשונים שעד רובו הוא בהוסיף למקוה מי פירות, אבל אם הוסיף מים שאובים עד עולם כשר ואין זה פוסל את המקוה וכך פסק מרן השו"ע בסימן ר"א סעיף כ"ד, ואף על פי שכתבו רמב"ם והראב"ד שגם במים שאובים הוא עד רובו כתב הבית יוסף שגזרו בו משום מראית העין שיהיה נראה כאלו ניטלו מן המקוה המים הכשרים שהיו בו, ויש לומר שכאן במקוואות שלנו שאין האוצר נראה כלל לטובלים במקוה, יודו גם הרמב"ם והראב"ד בנתן סאה ונטל סאה יותר מחציו של האוצר מי גשמים יהיה כשר היות ולא ניכר הדבר לעין כלל.

טבילה במי מעיין

ו מֵי מַעְיָן מְטַהֲרִין אַף בְּזוֹחֲלִין, כְּלוֹמַר אַף כְּשֶׁהֵם זוֹרְמִים, מֵי גְּשָׁמִים אֵין מְטַהֲרִין אֶלָּא בְּאַשְׁבֹּרֶן, כְּלוֹמַר מִקְוֶה, שֶׁהַמַּיִם מְכֻנָּסִים וְעוֹמְדִים בְּמָקוֹם אֶחָד.

טבילה בנהרות

ז נְהָרוֹת וּנְחָלִים שֶׁמֵּימֵיהֶם בָּאִים מִמַּעְיָנוֹת, מְטַהֲרִים בְּזוֹחֲלִים, וְאִם מֵימֵיהֶם בָּאִים מִמֵּי גְּשָׁמִים אוֹ הַפְשָׁרַת שְׁלָגִים, הֲרֵי הֵם מְטַהֲרִים בְּאַשְׁבֹּרֶן, וְאִם מֵימֵיהֶם מְעֹרָבִים מֵי גְּשָׁמִים וּמֵי מַעְיָנוֹת, הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב, אִם רֹב הַמַּיִם מֵי גְּשָׁמִים אֵין הַנָּהָר מְטַהֵר אֶלָּא כְּשֶׁיּוֹצְרִים בּוֹ אַשְׁבֹּרֶן, וְאִם רֹב הַמַּיִם מִמַּעְיָנוֹת מְטַהֲרִים מֵי הַנָּהָר אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם זוֹחֲלִים, כְּלוֹמַר זוֹרְמִים וְהוֹלְכִים.

כ"כ מרן השו"ע ר"א סעיף ב´ והוא עפ"י גמרא בכורות נה: "תניא, רבי מאיר אומר יובל שמו וכו´ ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרים ורבים מסייע ליה לשמואל וכו´ ופליגא דרב וכו´ אבוה דשמואל עביד להו לבנתיה מקוה ביומי ניסן וכו´ ופליגה דידיה אדידיה דאמר שמואל אין המים מטהרים בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי".

שיטת ר"ת, ר"ש, תה"ד סמ"ג וסמ"ק כשמואל הראשון כיוון דברייתא מסייעה ליה ומותר לטבול בנהרות כל השנה.

ושיטת מהרי"ו ובנימין זאב דבכל מקום שאין בו מקוה סומכים על שיטת ר"ת וטובלים בנהר וכך פסק רמ"א.

וכתבו הר"ן ועוד הרבה ראשונים שלרבינו תם מותר לטבול בנהרות תמיד ואפילו כשמתרבים הרבה מאוד ממה שהיו וזה מסיבה שבריבוי הגשמים מתרבים מי המעינות בכפליים. וחילק הר"ן בדעת ר"ת בין נהרות מכזבים לשאינם מכזבים שהמכזבים ליכא למימר בהם דמברכי מגופייהו.

שיטת הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, מהר"מ מרוטנבורג, רמב"ן, ר"ח ור"י שהלכה כאידך שמואל שלהלכה מחמיר שמואל גזירא משום חרדלית של גשמים שהיא כולה מי גשמים ואם נתיר לטבול בנהרות יבואו להתיר גם במי חרדלית.

ובספר דרכי משה סעיף קטן ז´ כתב שלכול"ע איסור טבילה בנהרות אינו אלא מדרבנן.

ועוד נחלקו הראשונים איך יטבול בנהר בזמן שרבו הנוטפים על הזוחלים לדעת הראב"ד אם התרחב אפיקו של הנהר לא יטבול במקום שנוסף היות ונעשה ממי הגשמים שנוספו, אלא אם כן יעצור שם את זרימת המים לעשות מקוה, ולדעת הרמב"ם אין חילוק ואם רבו הנוטפים על הזוחלין בכל מקום בנהר שטובל צריך לעשות אשבורן משום שאז דין הנהר כדין המקוה בלבד וכך פסק מרן השו"ע.

ולענין אם רבו הזוחלין, כלומר מי המעין, על הנוטפין שהם מי הגשמים או הפשרת השלגים נחלקו ראשונים, הר"ן פסק שיש לנהר דין מעיין לטהר בזוחלין גם במקום שהתרחב עקב ריבוי המים, ולדעת המהרי"ק מה שנוסף ברוחב הנהר עקב ריבוי המים יש לו דין מקוה לטהר באשבורן ושאר מקום הנהר כמו שהיה עד עכשיו מטהר גם בזוחלין. ואם מי גשמים ומי מעיין שווים בשיעורם ב"י בדעת הראב"ד כתב שדין הנהר כמעיין, וש"ך בדעת הראב"ד כתב שדבר זה צ"ע.

(המשך) דיני השקה

ח לְאַחַר שֶׁנִּתְעָרֵב הַמִּקְוֶה הַפָּסוּל עִם הַכָּשֵׁר עַל יְדֵי הַשָּׁקָה אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד וְהֻכְשַׁר לִטְבִילָה, נִשְׁאַר לְעוֹלָם בְּהֶכְשֵׁרוֹ, אֲפִלּוּ נִסְתַּם נֶקֶב הַהַשָּׁקָה אַחַר כָּךְ, וּרְאֵה סְעִיף ד´ לְעֵיל בְּפֶרֶק זֶה.

ט כְּשֶׁבָּא לְהַכְשִׁיר מִקְוֶה שֶׁפָּסוּל מֵהַתּוֹרָה, אוֹ כְּשֶׁרוֹצֶה לְהַשִּׁיק שְׁנֵי מִקְוָאוֹת שֶׁבְּכָל אֶחָד מֵהֶם יֵשׁ פָּחוֹת מֵאַרְבָּעִים סְאָה וְיִתְחַבְּרוּ שְׁנֵיהֶם לְמִקְוֶה כָּשֵׁר, צְרִיכָה הַהַשָּׁקָה לִהְיוֹת עַל יְדֵי נֶקֶב רָחָב כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנֹּאד, שֶׁהוּא נֶקֶב שֶׁאֶפְשָׁר לַהֲפֹךְ בּוֹ שְׁתֵּי הָאֶצְבָּעוֹת הַנִּקְרָאוֹת אֶצְבַּע וְאַמָּה בְּרֶוַח.

י אִם מַכְשִׁירִים מִקְוֶה שָׁאוּב שֶׁפִּסּוּלוֹ מִדְּרַבָּנָן עַל יְדֵי הַשָּׁקָתוֹ לְמִקְוֶה כָּשֵׁר, מַסְפִּיקָה הַשָּׁקָה אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.

כ"פ מרן השו"ע בסעיף נ"ג בשם הרשב"א מטעם שבפיסול מדרבנן הקלו, ופיסול דאורייתא נכשר בהשקה בשעור של כשפופרת הנאד מקורו במשנה מקואות פרק ו´ משנה ז´ וכך פסק הרא"ש בפסקיו. ומה שכתבנו שאם נכשר המקוה על ידי השקה אפילו נסתם אחר כך הנקב נשאר המקוה בהכשרו, אם יש בו שעור ארבעים סאה מים, כך פסק מרן השו"ע בסימן ר"א סעיף נ"ב וכך כתבו הרא"ש והטור ושלא כדעת רי"ו שכתב שהכשר נשאר בהכשרו רק כל עוד הוא מושק לכשר מעיקרו.

כיצד מנקזים את המים למקוה

יא כְּשֶׁרוֹצִים לַעֲשׂוֹת אוֹצַר מֵי גְּשָׁמִים יֵשׁ לְהַזְרִים אֶת מֵי הַגְּשָׁמִים עַל גַּבֵּי דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, כְּגוֹן בִּימוֹת הַחֹרֶף כְּשֶׁיּוֹרְדִים גְּשָׁמִים עַל גַּג הַמִּקְוֶה מְנַקְּזִים אוֹתָם עַל יְדֵי צִנּוֹרוֹת שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה אֶל תּוֹךְ אוֹצַר הַמַּיִם.

יב אִם נִקּוּז מֵי הַגְּשָׁמִים נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי צִנּוֹר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה, אִם יֵרְדוּ הַמַּיִם מִחוּץ לַמִּקְוֶה וְיִזְרְמוּ אֶל הַמִּקְוֶה עַל גַּבֵּי דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, כְּגוֹן מֶלֶט, עֵץ, אֶבֶן וְכַדּוֹמֶה, יִהְיֶה הַמִּקְוֶה כָּשֵׁר.

דין הויתו ע"י טהרה, משנה פרה פרק ו´ משנה ד´ "נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית, פסולים, עלי קנים ועלי אגוזים, כשרים, זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול, דבר שאינו מקבל טומאה כשר".

ובגמרא זבחים כה: "מנא הני מילי דאמר ר"י משום ריב"א אמר קרא אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור, הוייתן ע"י טהרה תהא".

ובמשנה מקואות פרק ה´ משנה ה´ "הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה וכו´ ונוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה אפילו זב וזבה, יורד וטובל דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו" והלכה כרבי יוסי.

שיטת הרמב"ם בזה הוא שלא נאמרה הויתו בטהרה אלא לטהרת זב ומצורע ומי חטאת שנאמר בהם מים חיים. שיטת הרא"ש דבעינן הויתו ע"י טהרה גם לשאר טמאים ואין קפידה אלא בדבר המקבל טומאה מדאורייתא ולכן בצינור של מתכת אע"פ שאין לו בית קיבול אין מזחילין בו, שפשוטי כלי מתכות מקבלים טומאה מהתורה, ואם נעשה הצינור ע"מ לקובעו בקרקע ואח"כ קבעו וחברו לקרקע הרי הוא ראוי להעביר עליו מים למקוה היות ואינו מקבל טומאה וכתב הרשב"א דהוא הדין מחובר לדבר המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה.

יג כָּל זֶה בְּעוֹשֶׂה מִקְוֶה מִמֵּי גְּשָׁמִים, אֲבָל הָעוֹשֶׂה מִקְוֶה בְּהַמְשָׁכַת מֵי מַעְיָן, מֻתָּר אֲפִלּוּ עַל יְדֵי דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה.

כך פסק מרן השו"ע בסתם כהרא"ש, וביש אומרים כתב ויש מי שאינו מחלק בכך והוא בשם הרשב"א, ורמב"ן.

המשכת שאובים

יד מַה שֶּׁאָמַרְנוּ בִּסְעִיף ג´ שֶׁמִּקְוֵה מַיִם שְׁאוּבִים פָּסוּל, הוּא דַּוְקָא כְּשֶׁהָיוּ רֹב מֵי הַמִּקְוֶה שְׁאוּבִים, אֲבָל אִם יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים סְאָה מַיִם הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ כְּשֵׁרִים, וּשְׁאָר הַמִּקְוֶה הֻשְׁלַם עַל יְדֵי כָּךְ שֶׁנִּגְרְרוּ הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִים חוּץ לַמִּקְוֶה וְנִמְשְׁכוּ וְיָרְדוּ לַמִּקְוֶה עַל גַּבֵּי קַרְקַע אוֹ שְׁאָר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה הֲרֵי הַמִּקְוֶה כָּשֵׁר.

כך פסק מרן השו"ע בסימן ר"א סעיף מ"ד, ושורש הלכה זו נמצא במשנה מקוואות פרק ד´ משנה ד´ "מים שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקה ועל מעלות המערה, אם רוב מן הכשר, כשר, ואם רוב מן הפסול, פסול, מחצה למחצה פסול, אימתי בזמן שמתערבים עד שלא יגיעו למקוה, היו מקלחים בתוך המים אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה כשרים עד שלא ירדו לתוכו שלושה לוגין מים שאובים כשר ואם לאו פסול".

ובתוספתא מקוואות פ"ד "ראב"י אומר גג שיש בראשו כ"א סאה וכו´..." ובגמרא תמורה דף יב עמוד א´ "תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר, מקוה שיש בו כ"א סאה של מי גשמים ממלא בכתף, י"ט סאה ופותקן למקוה והן טהורין שהשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה וכו´... כי אתא רבי אמר רבי יוחנן שאובה שהמשיכוה כולה טהורה" וכן במשנה מקוואות פרק ב´ משנה ז´ "המניח קנקנים וכו´..." לדעת הרי"ף, הר"ש אפילו כל הארבעים סאה שאובין שנמשכו למקוה המקוה כשר וזה כרבי יוחנן מגמרא תמורה לעיל.

וכן כדעת רבי יהושע במקוואות פרק ב´ משנה ז´ דשאובה שהמשיכוה כולה כשירה.

ולדעת רב אחא משבחא והרמב"ם והראב"ד והרשב"א יהיה המקוה כשר בתנאי שרובו מים הכשרים להיות קודמים לשאובים וכך פסק מרן השו"ע ורמ"א שם. הראב"ד כתב שכל זה הוא דוקא בהמשיך את המים בכוונה אבל אם המשיכם בלא כוונה מועילה ההמשכה אפילו כל המקוה עשויה ממים שאובים שהמשיכום בזה האופן וכך פסק גם כן הש"ך.

ובענין כמה הוא רוב כשרים, הנה כתב רש"י וכן דקדק הרשב"ץ שצריך היהיו עשרים ואחד סאה, ולדעת הרמב"ם מספיק עשרים סאה ומשהו וכן פסק מרן בשולחן ערוך סימן ר"א סעיף מ"ד.

טו שִׁעוּר הַמְשָׁכָה זֶה אֵינוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים.

כך פסק מרן השו"ע בסעיף מ"ה והוא עפ"י שיטת ר"י, והגהות הסמ"ק, ריב"ש ועוד שהיות ופחות משלושה טפחים נחשב כלבוד לא תהיה ההמשכה פחות משעור זה. ולדעת הרשב"א ורשב"ץ שעור ההמשכה הוא כל שהוא.

טז אֵין הַמְשָׁכָה זוֹ מוֹעֶלֶת אֶלָּא עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אוֹ צִנּוֹר שֶׁלֹּא הָיָה עָלָיו שֵׁם כְּלִי בְּתָלוּשׁ, אֲבָל אִם הִמְשִׁיךְ עַל גַּבֵּי כֵּלִים, אֲפִלּוּ כְּלֵי גְּלָלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, לֹא הֲוֵי הַמְשָׁכָה.

זו לשון הרב יוסף קארו מרן השו"ע בסעיף מ"ו ורמ"א הגיה שם שטוב להחמיר לכתחילה להמשיך את המים על גבי קרקע הראויה לבלוע וכמותו כתב גם כן הש"ך, ומזה בא המנהג להמשיך על גבי מלט.

מרן השו"ע פסק כהראב"ד שכתב שהמשכה זו צריכה להיות על גבי קרקע או על גבי צינור שלא היה עליו שם כלי בתלוש. שיטת הרא"ם והרוקח שאין המשכה מועלת אלא על גבי קרקע הראויה לבלוע והטעם בזה הוא דאז נתבטלו המים אגב הקרקע וכאילו באו מתמצית הקרקע וכך פסק הרמ"א לכתחילה.

כתבו השאלתות והרמב"ם שאפשר להמשיך את השאובים למקוה על גבי צינור אף על פי שאינו ראוי לבלוע רק שיהיה מדברים שאינם פוסלים את המקוה.

מקוה הנעשה משלג וקרח

יז אֵין הַשְּׁאִיבָה פּוֹסֶלֶת אֶלָּא בְּמַיִם, וְלֹא בְּשֶׁלֶג וְקֶרַח, וְלָכֵן אִם הֵבִיא שֶׁלֶג בִּכְלִי וְעָשָׂה מִקְוֶה הֲרֵי זֶה מִקְוֶה כָּשֵׁר, וּבִטְבִילַת נִדָּה יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁתִּטְבֹּל רַק לְאַחַר שֶׁיַּפְשִׁיר הַשֶּׁלֶג.

במשנה מקוואות פרק ז´ משנה א´ "אלו מעלין ולא פוסלין, השלג והברד, והכפור, והגליד, והמלח, והטיט הנרוק, אמר רבי עקיבא היה רבי ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקור והעידו אנשי מידבא משמו שאומר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחילה, רבי יוחנן בן נורי אומר אבן הברד כמים. כיצד מעלין ולא פוסלין, מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת ונפל מהם סאה לתוכו העלהו, נמצאו מעלין ולא פוסלין". תוספתא "עיגולי שלג המשוקעים בבור הרי אלו מעלין, רבי יהודה אומר אין מעלין, ומודה רבי יהודה שהוא מביא טיט הנרוק בעריבה ומשיק ויורד וטובל" וכתב הרא"ש שאפילו עשה כל המקוה משלג שאוב הרי הוא כשר וכך פסק מרן השו"ע בסעיף ל´, ורמ"א בהגה שם הוסיף שטוב להחמיר לכתחילה לטבול אחר שימס השלג.

שיטת הראב"ד היא שהשלג השאוב יכול רק להשלים את המקוה לשעור ארבעים סאה אבל לא שיהיה כל המקוה עשוי ממנו.

שיטת רבנו זרחיה הלוי שהמשנה מדברת בשלג שאינו שאוב, ואילו השאוב דינו כמים ופוסל את המקוה.

כאמור נפסקה ההלכה בשולחן ערוך כדעת הרא"ש ששלג אע"פ שהוא שאוב כשר לעשית מקוה.

עוד דנו הראשונים בענין זה של טבילה במקוה שלג שלדעת רבנו שמריה מותר לטבל בשלג עצמו כשהוא קפוא היות ויש בו ארבעים סאה וכן פסק מרן השו"ע.

ולדעת רבנו אליעזר ורבנו שמחה המובאים במרדכי מותר לטבול בשלג דוקא לאחר שהפשיר וכן כתבו גם כן רש"י והראב"ד וכן פסק רמ"א בשו"ע להחמיר לכתחילה.

בדעת הרמב"ם נחלקו הב"י והש"ך שלב"י אפשר לטבול בקפוא ולדעת הש"ך סובר הרמב"ם שיטבול לאחר שיפשיר שלכן כתב הרמב"ם שיש לרסק את השלג ולב"י ריסוק משמע שאינו מופשר.

גם בדעת רא"ש נחלקו הב"י והש"ך שלדעת הב"י מתיר הרא"ש טבילה בשלג קפוא ולש"ך ימתין עד שיפשיר השלג.

וכתב הב"י שאע"פ שנראין דברי רבנו שמריה, באיסור דאורייתא יש להחמיר, ומכל מקום לנטילת ידים לסעודה אם טבל ידיו בשלג כשהוא קפוא יצא ידי חובת הנטילה.

יח מִקְוֶה שֶׁנַּעֲשָׂה עַל יְדֵי קֶרַח שֶׁקָּפָא בִּמְכוֹנַת הַקְפָּאָה, וְהוּשַׂם בְּבוֹר הַמִּקְוֶה וְהִפְשִׁיר, נֶחְלְקוּ בּוֹ הָאַחֲרוֹנִים אִם כָּשֵׁר לִטְבִילַת נִדָּה, וְלַהֲלָכָה הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר, וְעַל הַצַּד הַיּוֹתֵר טוֹב יֻפְשַׁר הַקֶּרַח מִחוּץ לַמִּקְוֶה כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ מֵימָיו אֶל תּוֹךְ הַמִּקְוֶה בְּהַמְשָׁכָה.

דיני המשכה כתבנו בבאורים לסעיפים י"ד, ט"ו, ט"ז.

בספר מקוה מים מעמ´ קע"ז עד סוף הספר מביא בזה שיטות האחרונים, ויש עוד להוסיף שהיתר מקוה כזה באיסור נידה יש למורה ההוראה לברר אם הוא שעת הדחק ואין מקוה אחר באותו מקום, שאם בקלות אפשר לצאת ידי חובת כל השיטות ודאי שהוא עדיף.

יט פְּרָטֵי עֲשִׂיַּת מִקְוֶה טָהֳרָה כָּשֵׁר הֵם רַבִּים, וְהַבָּא לִבְנוֹת מִקְוֵה טָהֳרָה, וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהִוָּעֵץ עִם מוֹרֵה הוֹרָאוֹת מֻבְהָק וְהַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ.

תוכן העניינים

נשואין ואישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה