הלכות טהרת הבית · פרק י"ד - הלכות חציצה
הגדרה, מהי חציצה
א לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאֵין הַטְּבִילָה עוֹלָה לַחֲצָאִין, שֶׁאִם יִטְבֹּל הָאָדָם אֵיבָר אֵיבָר בְּמִקְוֶה לֹא תַּעֲלֶה לוֹ טְבִילָה עַד שֶׁיִּטְבֹּל כָּל גּוּפוֹ כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר בְּוַיִּקְרָא כ"ב ה´ ו´ ז´: "אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכָל טֻמְאָתוֹ, נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם, וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא", וְלִמְּדוּנוּ חֲכָמִים פֵּרוּשׁ הַפְּסוּקִים: "מַה בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ כְּאֶחָד, אַף בִּיאָתוֹ בַּמַּיִם כֻּלּוֹ כְּאֶחָד".
הַגְדָּרַת הַחֲצִיצָה
ב כָּל דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה דָּבוּק אֶל גּוּף הָאָדָם אוֹ שַׂעֲרוֹתָיו וְיִמְנַע בִּיאַת מֵי הַמִּקְוֶה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, נִקְרָא חוֹצֵץ וּפוֹסֵל אֶת הַטְּבִילָה, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה כַּמָּה חִלּוּקֵי דִּינִים.
ג דָּבָר שֶׁהוּא חוֹפֶה רֹב הַגּוּף וְגַם מַקְפֶּדֶת עָלָיו הָאִשָּׁה לַהֲסִירוֹ הֲוֵי חוֹצֵץ מֵהַתּוֹרָה, וְגָזְרוּ חֲכָמִים עַל חֲצִיצָה בְּמִעוּט הַגּוּף שֶׁמַּקְפֶּדֶת עָלֶיהָ, וְעַל רֹב הַגּוּף שֶׁאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלֶיהָ, וְדָבָר שֶׁהוּא חוֹצֵץ בְּמִעוּט הַגּוּף וְגַם אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלָיו לֹא גָּזְרוּ בּוֹ וְאֵינוֹ נֶחֱשָׁב לְחוֹצֵץ כְּלָל, וְאֵלּוּ אַרְבָּעָה מִינֵי חֲצִיצָה הֵם הַיְסוֹד לַהֲבָנַת זֶה הַפֶּרֶק.
בגמרא נידה סז: "אמר רבי יצחק דבר תורה רובו המקפיד עליו חוצץ, רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, וגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד, ולגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מעוטו המקפיד, היא גופא גזירא ואנן ניקום ונגזור גזירא לגזירא". ופרש רש"י את הגמרא שמדברת דוקא בשערו אבל בבשרו, אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ, ואילו הרמב"ם ורבנו תם, והרא"ש מבארים את הגמרא במדברת גם בבשרו ולכן אם חופה החוצץ מיעוט בשרו וגם אינו מקפיד על קיומו הרי זה אינו חוצץ כלל וכך פסק מרן השו"ע.
ד מַה שֶּׁאָמַרְנוּ שֶׁחֲצִיצָה בְּמִעוּט הַגּוּף שֶׁאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלָיו אֵינוֹ חוֹצֵץ הוּא אִם דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁלֹּא לְהַקְפִּיד בָּזֶה, אֲבָל אִם דֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת, הֲרֵי הוּא חוֹצֵץ.
לדעת הראב"ד, רא"ש, הר"ן, הטור שאם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו מקרי הקפדה והוי חציצה אע"פ שהיא אינה מקפדת עליו עכשיו, ולדעת הרשב"א ורבנו ירוחם תמיד בכל אופן בטלה דעתה אצל כל אדם דאם לא תאמר כן הרי נתת דבריך לשיעורין, ואילו הבית יוסף הביא את דברי הרמב"ם דבתר דידה אזלינן בין להקל בין להחמיר, ויוצא בזה שאם היא מקפדת ואין דרך העולם להקפיד בזה לרמב"ם טור מרדכי ודרכי משה נקרא חציצה, ואינו חציצה לדעת הרשב"א, ואילו הבית יוסף הסתפק בדין זה. כמו הרמב"ם פסקו הב"ח הש"ך והט"ז דלעולם אזלינן בתר דידה בין להקל בין להחמיר, ושיטת הטור, כאמור, שמחמיר לשני הצדדים או כשהיא מקפדת או כשרוב העולם מקפידים.
ומה שכתבנו בסעיף זה כך פסק מרן השו"ע בסימן קצ"ח סעיף א´. וסעיף ה´ הוא דברי הרמ"א בסעיף א´ בשם הגהות ש"ד.
ה לְכַתְּחִלָּה לֹא תִּטְבֹּל אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָם חוֹצְצִים גְּזֵרָה אָטוּ דְּבָרִים הַחוֹצְצִים, וּבְדִיעֲבַד, אִם טָבְלָה בִּבְגָדִים רְפוּיִים שֶׁעָלֶיהָ וּבְתַכְשִׁיטִים שֶׁאֵינָם מְהֻדָּקִים לִבְשָׂרָהּ עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.
חציצה בשערות
ו קְשָׁרִים בַּשְּׂעָרוֹת נֶחֱשָׁבִים לַחֲצִיצָה וְלָכֵן צְרִיכָה לְסָרֵק שַׂעֲרוֹתֶיהָ לִפְנֵי הַטְּבִילָה וּלְנַתֵּק הַקְּשָׁרִים, וְכָל שֶׁסֵּרְקָה שַׂעֲרוֹתֶיהָ עַד שֶׁאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת אִם נִשְׁאֲרוּ עוֹד קְשָׁרִים, הֲוֵי שְׁאָר הַקְּשָׁרִים מִעוּט שֶׁאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת וְאֵינָם חוֹצְצִים.
ז וְכֵן הַדִּין בְּבֵיצֵי כִּנִּים הַדְּבוּקִים לְשַׂעֲרוֹתֶיהָ, סוֹרֶקֶת שַׂעֲרוֹתֶיהָ בַּמַּסְרֵק הַמְיֻחָד לְכָךְ עַד שֶׁתָּנוּחַ דַּעְתָּהּ, וּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר הוּא חוֹצֵץ בְּמִעוּט שֶׁאֵינָהּ מַקְפִּידָה עָלָיו, וּמֻתָּר.
נחלקו הפוסקים כיצד להחשיב את השער, הרמב"ם כתב דשערו של אדם אינו כגוף בפני עצמו ולכן אפילו אם כל שערותיה קשורות ומסובכות אם אינה מקפידה על כך עלתה לה טבילה, ואלו לשיטת הגאונים ורוב הראשונים השער נידון כגוף בפני עצמו ואם ישנם קשרים ברוב השערות אף על פי שאינה מקפידה הרי זו חציצה, וכן פסק מרן השו"ע בסימן קצ"ח סעיף ה´, והסביר הר"ן שמקור שיטת הגאונים בזה דאית לן תרי קראי, חד לשערו וחד לבשרו, ולכן כל אחד הוא גוף בפני עצמו.
ח קַשְׂקַשִּׂים בְּשַׂעֲרוֹת הָרֹאשׁ אֵינָם חוֹצְצִים, וְכֵן אִם צָבְעָה אוֹ חִמְצְנָה שַׂעֲרוֹתֶיהָ אֵין בָּזֶה חֲצִיצָה מִטַּעַם שֶׁאֵין מַמָּשׁוּת חוֹצֶצֶת בַּצֶּבַע.
כתבו הרא"ש הרשב"א ורבנו ירוחם שהצבע שצובעות בו הנשים פניהן וידיהן ושערות ראשן אינו חוצץ מטעם שנוי הוא להן ואינן מקפידות אלא אדרבא עשאוהו במתכוין ומחדשות אותו תמיד. ונתנו בזה עוד טעם שהרי נעשה הצבע כגופו של שער, וכתב ע"ז הש"ך שכך הדין אע"פ שחופה הצבע רוב או כל השער, והרי הדבר כמו בבגד צבוע שאין הצבע מציאות נפרדת מהבגד אלא כגופו של בגד, וכן מצינו טבילה לפרוכת של בית המקדש אע"פ שיש בה תכלת וארגמן ותולעת שני.
ועוד טעם שאין ניכר פה ממשו של צבע אלא מראיתו וכן פסק מרן השו"ע בסימן קצ"ח סעיף י"ז.
ט מִנְהַג בְּנוֹת סְפָרַד לְהָסִיר שְׂעַר בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה לִפְנֵי הַטְּבִילָה, וְאִם טָבְלָה בְּלֹא לַהֲסִירוֹ תָּלוּי הַדָּבָר בִּקְפִידַת בַּעֲלָהּ, שֶׁאִם מַקְפִּיד בָּזֶה הֲרֵי הוּא חוֹצֵץ וְאִם אֵינוֹ מַקְפִּיד אֵינוֹ חוֹצֵץ.
בגמרא סנהדרין כא. דרש רבא "מאי דכתיב ויצא לך שם בגוים ביופיך, שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא שער בית הערוה" ופרשו רש"י תוספות, ותוספות הרא"ש שקודם שחטאו וגבהו בנות ציון לא היה גדל אצלן שער באותם מקומות מה שאין כן אצל הגויות ולכן אמר הנביא ויצא לך שם בגוים ביופיך ולאחר שחטאו וגבהו והלכו נטויות גרון וכו´ ונחרב בית המקדש צמח בהם השער באותן מקומות, וכן הובא בזהר בכמה מקומות שבניגוד לשער הראש שראוי לאשה לגדלו, שער בית השחי ובית הערוה שגדל בזמן טומאתה יש לה לסלקו עם עודפי הצפרנים שגדלו באותו הזמן, ולכן מנהג זה של בנות ספרד יסודתו בהררי קודש, ובכל זאת בני זוג שכבר נהגו בכך ורוצים לשנות מנהגם בזה יכולים לעשות התרת נדרים, וק"ו מי שלא נהגה כך יכולה שלא להסירם, רק תזהר לרחוץ ולנקות המקום היטב.
חציצה בעיניים
י לִפְלוּף, פֵּרוּשׁ צוֹאַת הָעַיִן, שֶׁחוּץ לָעַיִן חוֹצֵץ אֲפִלּוּ הוּא לַח, וְלִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ, וְאִם הוּא יָבֵשׁ חוֹצֵץ וְהוּא שֶׁהִתְחִיל לְהוֹרִיק.
יא נָתְנָה טִפּוֹת עֵינַיִם לִרְפוּאָה בְּתוֹךְ עֵינֶיהָ אֵינָן חוֹצְצוֹת.
יב עַדְשׁוֹת מַגָּע שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְהוֹצִיאָן מֵהָעֵינַיִם לֹא בִּזְמַן רְחִיצָה וְלֹא בִּזְמַן שֵׁנָה הֲרֵי הֵן מֻתָּרוֹת לִטְבֹּל בָּהֶן, וְאִם דַּרְכָּהּ לְהוֹצִיאָן בְּאֵלּוּ הַזְּמַנִּים צְרִיכָה לְהוֹצִיאָן אַף לִפְנֵי הַטְּבִילָה, וְאִם עָבְרָה וְטָבְלָה בָּהֶן עָלְתָה לָהּ טְבִילָתָהּ, אֶלָּא שֶׁאִם עוֹד לֹא שִׁמְּשָׁה נָכוֹן שֶׁתַּחֲזֹר וְתִטְבֹּל טְבִילָה אַחֶרֶת.
בגמרא נידה סז. "אמר רבי אבא הני רבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי... אמר מר עוקבא לפלוף שבעין... אמר שמואל כחול שבתוך העין... א"ר יוחנן פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה".
ונחלקו הראשונים במסקנת הגמרא, שיטת הראב"ד רשב"א והרמב"ם שיש לגרוס בגמרא אחר אלו השמועות "ולית הילכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי אתמד הכי לטהרות אבל לבעלה טהורה, כי הא דאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה" לעומתם כתבו רש"י והתוספות והרא"ש שאין גורסים את הגרסא הנ"ל וכל הני שמועות הרי הן להלכה גם לבעלה וכך פסק מרן השו"ע בסעיף ל"ט בשם "יש אומרים", ומשמע מלשונו של מרן שאוסר הדבר לכתחילה מתוך שכתב לא תעצים עיניה ביותר שהוא לשון שלכתחילה לא תעשה כן, וכן משמע מהבן איש חי שהוא רק לכתחילה לא תעצים עיניה ביותר וכתב הרמב"ן בסוף הלכות נידה וזאת לשונו "ומדיני החציצה לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדאי ומחפש אחר הספקות לפסול טבילתה בדבר הקל, כי אם כן, אין לדבר סוף, אלא אחר שחפפה ראשה וסרקה במסרק וחפפה ורחצה כל גופה בחמין ונזהרה לבלתי תגע בשום דבר חוצץ ותעשה טבילתה בפשיטות איבריה וכל גופה, ולא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להם קץ וסוף, כגון עצמה עיניה ביותר, קרצה שפתותיה ביותר ומשאר הספיקות כי מי יוכל להבחין בין עצמה ביותר, ובין לא עצמה ביותר, עכ"ל הרמב"ן.
וכן ראה הליכות עולם חלק ה´ עמ´ ק"צ.
יג עַיִן תּוֹתֶבֶת, אִם נוֹהֶגֶת לַהֲסִירָהּ רַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת, אוֹ שֶׁאֵינָהּ מְסִירָה אוֹתָהּ כְּלָל, אוֹ שֶׁמִּצְטַעֶרֶת אוֹ מִתְבַּיֶּשֶׁת בַּהֲסָרָתָהּ, הֲרֵי הִיא בְּמִעוּט הַגּוּף וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת, וְלָכֵן אֵינָהּ חוֹצֶצֶת וִיכוֹלָה לִטְבֹּל בְּלִי לַהֲסִירָהּ תְּחִלָּה.
דין איפור ותכשיטים
יד אִם טָבְלָה עִם רִיסִים מְלָאכוּתִיִּים הַדְּבוּקִים לְעַפְעַפֶּיהָ, אִם הֵם בְּמַצָּב שֶׁאֵינָהּ מִתְבַּיֶּשֶׁת לָלֶכֶת בָּהֶם, הֲרֵי הֵם בְּמִעוּט הַגּוּף וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת וְלָכֵן אֵינָם חוֹצְצִים.
טו אִפּוּר שֶׁמַּחֲזִיק לְכַמָּה שָׁנִים אֵינוֹ חוֹצֵץ בַּטְּבִילָה, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ עִיּוּן אִם הוּא מֻתָּר מִדִּין כְּתֹבֶת קַעֲקַע.
טז אִפּוּר וּצְבָעִים שֶׁשָּׂמָה עַל רִיסֵי עֵינֶיהָ, עַפְעַפֶּיהָ, שִׂפְתוֹתֶיהָ וּשְׁאָר חֶלְקֵי הַפָּנִים, בְּכֻלָּם הַכְּלָל הוּא אֶחָד: אִם הָאִפּוּר בְּמַצָּב תַּקִּין, וְהִיא רוֹצָה בְּקִיּוּמוֹ, וְאֵינוֹ מִתְקַלְקֵל בַּמַּיִם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁוּת הֲרֵי הוּא דָּבוּק בְּמִעוּט הַגּוּף וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלָיו וְלָכֵן אֵינוֹ חוֹצֵץ, אֲבָל אִם אֵינוֹ בְּמַצָּב תַּקִּין וְלָכֵן אֵינָהּ רוֹצָה בְּקִיּוּמוֹ, אוֹ שֶׁרוֹצָה לְהַחֲלִיפוֹ לְאַחַר הַטְּבִילָה, אוֹ שֶׁעָתִיד לְהִתְקַלְקֵל כְּשֶׁיָּבוֹא בְּמַגָּע עִם מֵי הַמִּקְוֶה הֱיוֹת וְיֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁוּת וְדָבוּק בְּמִעוּט הַגּוּף הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ.
יז הֻשְׁחֲרוּ אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מֵחֲמַת רִמּוֹנִים אוֹ אֱגוֹזִים שֶׁקִּלְּפָה, אוֹ נִכְתְּמוּ בִּדְיוֹ, אוֹ שָׂמָה עַל יָדָהּ חִינָה, שׁוֹטֶפֶת יָדֶיהָ בְּסַבּוֹן וּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר אֵינוֹ חוֹצֵץ אֲפִלּוּ מַקְפֶּדֶת עָלָיו, הֱיוֹת וְאֵין לוֹ מַמָּשׁוּת שֶׁתַּחְצֹץ.
יח אִם טָבְלָה וְשָׁכְחָה לְהָסִיר מֵעָלֶיהָ תַּכְשִׁיטִים כְּגוֹן טַבַּעַת, עֲגִילִים, צְמִידִים אוֹ שַׁרְשֶׁרֶת, אִם הֵם רְפוּיִים וִיכוֹלִים הַמַּיִם לְהִכָּנֵס בֵּינָם לְבֵין הַגּוּף אֵינָם חוֹצְצִים, וְאִם הֵם הֲדוּקִים מְאֹד בְּאֹפֶן כָּזֶה שֶׁאֵין אֶפְשָׁרוּת לַמַּיִם לְהִכָּנֵס תַּחְתֵּיהֶם, הַדִּין הוּא כָּךְ, שֶׁאִם הוּא תַּכְשִׁיט שֶׁמַּקְפֶּדֶת עָלָיו לַהֲסִירוֹ לְעִתִּים מְזֻמָּנוֹת הֲרֵי הוּא חוֹצֵץ, וְאִם אֵינָהּ מְסִירָתוֹ אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ בְּמִעוּט הַגּוּף וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלָיו וּמֻתֶּרֶת לִטְבֹּל כְּשֶׁהוּא עָלֶיהָ, מִכָּל מָקוֹם דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְהָסִיר מֵעֲלֵיהֶן כָּל תַּכְשִׁיט שֶׁהוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס עַצְמָן לִסְפֵקוֹת.
יט טַבַּעַת שֶׁאֵינָהּ יוֹצֵאת מִן הָאֶצְבַּע, תְּסוֹבֵב אוֹתָהּ מְעַט סְבִיב אֶצְבָּעָהּ בְּתוֹךְ מֵי הַמִּקְוֶה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ הַמַּיִם תַּחְתֶּיהָ.
אזנים וחוטם
כ צוֹאַת הַחֹטֶם וְהָאֹזֶן, אִם נִרְאֵית לָעַיִן צְרִיכָה לְקַנְּחָם, וְאִם אֵינָהּ נִרְאֵית לָעַיִן, שֶׁנִּמְצֵאת בְּתוֹךְ חֲלַל הָאַף וְהָאֹזֶן, אֵינָהּ חוֹצֶצֶת.
כא אִשָּׁה שֶׁהִנִּיחָה בְּאָזְנֶיהָ צֶמֶר גֶּפֶן עִם תְּרוּפָה אוֹ שַׁעֲוָה, וּמִטְּעָמִים רְפוּאִיִּים צְרִיכָה לִמְנֹעַ כְּנִיסַת מַיִם לְאָזְנֶיהָ, יְכוֹלָה לְהַשְׁאִיר אֶת צֶמֶר הַגֶּפֶן אוֹ הַשַּׁעֲוָה בְּתוֹךְ הָאֹזֶן, רַק שֶׁתַּכְנִיסֵם בְּעֹמֶק הָאֹזֶן, וְכֵן כְּשֶׁעוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה יְכוֹלָה לְהַרְטִיב יָדֶיהָ וְחִיצוֹנִיּוּת אָזְנֶיהָ וְתִטְבֹּל כְּשֶׁאֶצְבְּעוֹתֶיהָ בְּתוֹךְ אָזְנֶיהָ, בְּאֹפֶן שֶׁיַּשִּׁיקוּ הַמַּיִם שֶׁבִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ וְכִפְלֵי יָדֶיהָ אֲשֶׁר לְיַד הַמַּרְפְּקִים לְמֵי הַמִּקְוֶה, וְאִם תַּעֲשֶׂה זֹאת חֲבֶרְתָּהּ שֶׁתַּנִּיחַ אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מְלֻחְלָחוֹת בְּמֵי הַמִּקְוֶה בְּתוֹךְ אָזְנֶיהָ אֶפְשָׁר גַּם כֵּן. וְאִם צְרִיכָה אִטּוּם מֻחְלָט שֶׁל הָאָזְנַיִם תַּעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם.
פה, שיניים ובית הסתרים
כב פְּצָעִים שֶׁעָלוּ בְּתוֹךְ הַפֶּה, הַלָּשׁוֹן אוֹ הַחֲנִיכַיִם אֵינָם חוֹצְצִים, וְכֵן אֶבֶן בַּשִּׁנַּיִם שֶׁמִּצְטַבֵּר עַל דָּפְנֵי הַשִּׁנַּיִם אֵינוֹ חוֹצֵץ אֲפִלּוּ עוֹמֶדֶת לַהֲסִירוֹ בְּקָרוֹב, וְכֵן סְתִימָה קְבוּעָה, כֶּתֶר, הַשְׁתָּלוֹת וְשִׁנַּיִם תּוֹתָבוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהוֹצִיאָם אֵינָם חוֹצְצִים.
כג סְתִימָה זְמַנִּית הֱיוֹת וְרוֹצָה בְּקִיּוּמָהּ אֵינָהּ חוֹצֶצֶת.
כד גֶּשֶׁר לְיִשּׁוּר הַשִּׁנַּיִם אִם הוּא קָבוּעַ אֵינוֹ חוֹצֵץ וְאִם הוּא נִשְׁלָף וְדַרְכָּהּ לְהוֹצִיאוֹ מִדֵּי פַּעַם, תּוֹצִיא אוֹתוֹ לִפְנֵי הַטְּבִילָה.
כה מַעֲרֶכֶת שִׁנַּיִם תּוֹתָבוֹת שֶׁמִּדֵּי פַּעַם מוֹצִיאָה אוֹתָהּ כְּדֵי לְשָׁטְפָהּ וּלְנַקּוֹתָהּ צְרִיכָה לְהוֹצִיאָהּ לִפְנֵי הַטְּבִילָה, וְאִם הִתְבַּיְּשָׁה לַהֲסִירָן וְטָבְלָה עִם אוֹתָן שִׁנַּיִם תּוֹתָבוֹת בְּדִיעֲבַד עָלְתָה לָהּ טְבִילָה אִם הֵן רְפוּיוֹת, וְאִם אֵינָן רְפוּיוֹת תַּעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם.
זו היא מחלוקת בדברי האחרונים אם שיניים תותבות שרגילה להסירם מידי פעם נחשבות לחוצצות בטבילה אפילו בדעבד או לא והיות ולדעת הריטב"א רשב"א ורמב"ן ראוי לביאת מים אינו אלא מדרבנן יש לסמוך על כך בדעבד שכבר טבלה, מכל מקום אם עוד לא שמשה עם בעלה נכון הוא שתחזור ותטבול בלא ברכה.
כו אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְתֹּחַ פִּיהָ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בּוֹ הַמַּיִם, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא בֵּית הַסְּתָרִים וְצָרִיךְ לִהְיוֹת רַק רָאוּי לְבִיאַת מַיִם שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ חוֹצֵץ, וַאֲסוּרָה לִקְפֹּץ פִּיהָ בְּכֹחַ אֶלָּא תַּשִּׁיק שְׂפָתֶיהָ זוֹ לְזוֹ דִּבּוּק בֵּינוֹנִי.
בגמרא קידושין כה. ונידה סו: "מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת" ובגמרא בארו שמהפסוק "ורחץ בשרו במים", מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי ומכל מקום בעינן שיהיה הפה ראוי להכניס בו מים, וכדרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. והתוספות בגמ´ מנחות יח: סוברים שמהתורה בעינן ראוי לביאת מים, ולדעת הריטב"א ראוי לביאת מים אינו אלא מדרבנן ויש בזה כמה קולות א. אם לא בדקה פיה לפני הטבילה ובדקה לאחריה ולא מצאה חוצץ לא חיישינן שהיה ונשר במקוה. ב. לא בדקה לפני ולאחר הטבילה אכלה ונמצא עצם חוצץ בין שיניה תלינן שבא מאכילתה ולא היה שם בזמן הטבילה, כ"כ הראב"ד וכן פסק מרן השו"ע בסימן קצ"ח סעיפים כ"ה כ"ו, ואילו הש"ך פסק כרוקח שצריכה לטבול שוב.
כז צְרִיכָה לַחְצֹץ שִׁנֶּיהָ לִפְנֵי שֶׁתִּטְבֹּל שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהֶן דָּבָר חוֹצֵץ, וְאִם טָבְלָה וּלְאַחַר מִכֵּן מָצְאָה עֶצֶם תָּקוּעַ בְּחָזְקָה בֵּין שִׁנֶּיהָ וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִתְלוֹת שֶׁבָּא שָׁם לְאַחַר הַטְּבִילָה, תַּחֲזֹר וְתִטְבֹּל. וְאִם לְאַחַר שֶׁטָּבְלָה מָצְאָה בָּשָׂר בֵּין שִׁנֶּיהָ אֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְבֹּל כִּי הוּא דָּבָר רַךְ שֶׁעָשׂוּי לְהִתְעַכֵּל וּלְהִתְבַּטֵּל.
כך פסקו האשכול, מהר"מ והמאירי, בית הסתרים צריך להיות ראוי מדרבנן היות והינו מיעוט הגוף, גם לתוס´ שכתבו שהוא מן התורה זה במשלים לרוב הגוף וכ"כ החת"ס וחזון איש, הליכות עולם חלק ה´ עמ´ קפ"ו-קפ"ז.
כח שֵׁן מִתְנַדְנֶדֶת אוֹ שְׁבוּרָה אֵינָהּ חוֹצֶצֶת.
כט טַבַּעַת לִמְנִיעַת הֵרָיוֹן אֵינָהּ חֲצִיצָה, אֲבָל דִּיאַפְרַגְמָה שֶׁהִנִּיחָה בְּצַוַּאר הָרֶחֶם צְרִיכָה לְהוֹצִיאָהּ לִפְנֵי הַטְּבִילָה.
פצעים, תחבושת וגבס
ל דָּם יָבֵשׁ חוֹצֵץ וְדָם לַח אֵינוֹ חוֹצֵץ, וְלָכֵן חַבּוּרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּם יָבֵשׁ אִם נִסְרַךְ הַדָּם עַל הָעוֹר שֶׁלֹּא מֵעַל הַחַבּוּרָה וְנִתְיַבֵּשׁ שָׁם עָלֶיהָ לַהֲסִירוֹ, וְאִם הִתְיַבֵּשׁ מֵעַל פִּי הַמַּכָּה, מְרַכֶּכֶת וּמְסִירָה מַה שֶּׁאֶפְשָׁר מִן הַדָּם הַיָּבֵשׁ, אֲבָל אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְצֹעַ עַצְמָהּ וְלֹא לִפְתֹּחַ מֵחָדָשׁ אֶת הַמַּכָּה, שֶׁהֲרֵי אִם כּוֹאֵב לָהּ הַדָּבָר אֵינָהּ מַקְפִּידָה לַהֲסִירוֹ, וַהֲוֵי חוֹפֶה עַל מִעוּט הַגּוּף וְאֵינָהּ מַקְפִּידָה וְלָכֵן אֵינוֹ חוֹצֵץ.
לא דָּם קָרוּשׁ שֶׁנִּצְרַר מִתַּחַת לָעוֹר, אוֹ מֻגְלָה הַמְכֻסָּה בְּשִׁכְבַת עוֹר דַּק אֵינָם חוֹצְצִים.
לב אִם מָרְחָה עַל עוֹרָהּ מִשְׁחָה כְּגוֹן וָזֶלִין, אוֹ קְרֶם לַיָּדַיִם, מִשְׁחָה אַנְטִיבִּיּוֹטִית וְכַדּוֹמֶה, לְכַתְּחִלָּה תְּקַנְּחֵם לִפְנֵי שֶׁתִּטְבֹּל.
לג פְּלַסְטֶר וְתַחְבֹּשֶׁת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה אִם יְכוֹלָה לַהֲסִירָם וְלִטְבֹּל תְּסִירֵם וְתִטְבֹּל, וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַהֲסִירָם שֶׁהַדָּבָר מַכְאִיב לָהּ, אוֹ שֶׁאָסוּר לַמַּכָּה לָבוֹא בְּמַגָּע עִם הַמַּיִם, הֲרֵי הִיא מַקְפִּידָה עֲלֵיהֶם שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ בִּמְקוֹמָם וֶהֱיוֹת וְחוֹפִים רַק מִעוּט הַגּוּף, אֵינָם חוֹצְצִים. מִכָּל מָקוֹם אִם בְּתוֹךְ פֶּרֶק זְמַן מוּעָט יִסְתַּיֵּם הַטִּפּוּל וְתֵלֵךְ לְהוֹרִידָם תִּדְחֶה אֶת הַטְּבִילָה, וְהַכֹּל מִתּוֹךְ הִתְיָעֲצוּת עִם מוֹרֵה הוֹרָאָה.
לד גֶּבֶס שֶׁהוּשַׂם עַל מְנָת שֶׁיִּתְאַחֶה הַשֶּׁבֶר, הֲרֵי הוּא חוֹפֶה מִעוּט הַגּוּף וְגַם אֵינָהּ מַקְפִּידָה עַל קִיּוּמוֹ אֶלָּא אַדְּרַבָּא, רוֹצָה בּוֹ עַל מְנָת שֶׁתַּבְרִיא, מִכָּל מָקוֹם אֵין לְהַתִּיר לִטְבֹּל עִם גֶּבֶס בְּלֹא הֶתֵּר מִמּוֹרֵה הוֹרָאוֹת מֻבְהָק, וְאִם כְּבָר הֻבְרַר שֶׁהָיָה אִחוּי מֻשְׁלָם שֶׁל הַשֶּׁבֶר וְנִקְבַּע לָהּ זְמַן לְהוֹרָדַת הַגֶּבֶס, תַּמְתִּין וְתִטְבֹּל לְאַחַר מִכֵּן, שֶׁהֲרֵי עַתָּה מַקְפֶּדֶת עָלָיו לַהֲסִירוֹ.
תוספתא וכתבה ר"ש בפרק תשיעי דמקוואות, וכתב הבית יוסף במסקנה דהשירים, והנזמים, והטבעות, והקטלאות, ואגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר אם הם רפויים אינם חוצצים ואם הם מהודקים חוצצים ושמוסכם הדבר על כל הראשונים, ואילו הב"ח כתב שיש בה מחלוקת הראשונים שלר"ש, רא"ש ורשב"א והסמ"ג אגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר לא נשנו בתוספתא אלא לענין טומאה ולא לענין חציצה, דלענין חציצה אגד וקשקשים אפילו רפויים חוצצים דלא עיילי בהו מיא שפיר אפילו רפויים. ולרמב"ם גם אגד וקשקשים נשנו בתוספתא לענין חציצה ולכן רפויים אינם חוצצים ומהודקים חוצצים. ופסק מרן השו"ע בסעיף כ"ג השירים והנזמים והטבעות והקטלאות אם הם רפויים אינם חוצצים ואם הם מהודקים חוצצים וכן הדין באגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר.
לה קוֹץ הַתָּקוּעַ בַּבָּשָׂר, אִם כֻּלּוֹ מְכֻסֶּה עַל יְדֵי הָעוֹר אֵינוֹ חוֹצֵץ אֲפִלּוּ רוֹאָה אוֹתוֹ בְּוַדָּאוּת, וְאִם הוּא שָׁוֶה בְּגָבְהוֹ לָעוֹר, אִם נִרְאֶה - חוֹצֵץ, וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה - אֵינוֹ חוֹצֵץ, וְאִם בּוֹלֵט הוּא מֵעַל הָעוֹר הֲרֵי הוּא חוֹצֵץ.
משנה בסוף מקוואות "חץ התחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו".
ובתוספתא "הנכנס לו חץ בירכו רבי אומר אינו חוצץ, וחכמים אומרים הרי זה חוצץ, במה דברים אמורים בשל מתכת אבל בשל עץ הרי זה חוצץ, ואם קרם עליה עור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ" וכתב הב"י שיש שתי אפשרויות לבאר את התוספתא. וכתבו הרא"ש, רבנו ירוחם והטור דקוץ דינו כחץ.
מרן השו"ע פסק כלשון המשנה שתלוי הדבר בראיתו של הקוץ אם נראה חוצץ ואם לא אינו חוצץ.
והש"ך פסק שאם הקוץ משוקע בבשר נחשב לאינו נראה ואינו חוצץ. ולדעת הטור אם קרם עור על פני הקוץ מלמעלה - אינו חוצץ.
לו הַדִּין בִּתְפָרִים קַל מִדִּין קוֹץ הַתָּחוּב בַּבָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי בִּתְפָרִים נִיחָא לָהּ וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת, וְהוּא וַדַּאי בְּמִעוּט הַגּוּף, וְאִם הוּא בְּתוֹךְ הַפֶּה הוּא תַּרְתֵּי דְּרַבָּנָן גַּם מִעוּט הַגּוּף וְגַם צָרִיךְ לִהְיוֹת רָאוּי לְבִיאַת מַיִם מִדְּרַבָּנָן, וְלָכֵן אֵין הַתְּפָרִים חוֹצְצִים. אוּלָם, אִם כְּבָר הָיָה אִחוּי מֻשְׁלָם שֶׁל הַפֶּצַע וְלֹא נוֹתַר אֶלָּא לְהָסִיר אֶת הַתְּפָרִים עַתָּה וַדַּאי מַקְפִּידָה עֲלֵיהֶם לַהֲסִירָם, וְאִם הֵם תְּפָרִים הַנִּרְאִים וּבוֹלְטִים מֵעַל הָעוֹר תְּסִירֵם וְאַחַר כָּךְ תִּטְבֹּל.
מה שכתבנו שבית הסתרים צריך שיהיה ראוי לביאת מים לדעת הרמב"ן רשב"א וריטב"א הוא מדרבנן ולדעת התוס´ הוא מדאורייתא אלא שהאחרונים מפרשים דעת התוספות שמדברים באופן שבית הסתרים משלים לחוצץ אחר להיות רוב הגוף, אבל כשהוא לעצמו, אינם חולקים על הרמב"ן רשב"א וריטב"א ובזה גם הם סוברים שראוי הוא מדרבנן.
עור
לז קִלּוּפֵי עוֹר בְּרֹאשָׁהּ, דְּהַיְנוּ קַשְׂקַשִּׂים, אֵינָם חוֹצְצִים, וְכֵן אֵלּוּ הַנִּגְרָמִים עֵקֶב שִׁזּוּף בַּשֶּׁמֶשׁ אוֹ מַחֲלוֹת עוֹר אֵינָם חוֹצְצִים.
לח יַבָּלוֹת וּשְׁאָר גִּדּוּלֵי עוֹר אֵינָם חוֹצְצִים אֲפִלּוּ נִמְצֵאת בִּשְׁלַבֵּי טִפּוּל לַהֲסִירָם, וְכֵן עוֹר מֵת בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם וּבִסְבִיבוֹת צִפָּרְנֵי הָרַגְלַיִם. וְאִם רְגִילָה לְהָסִיר אוֹתוֹ מִדֵּי פַּעַם, תַּעֲשֶׂה זֹאת גַּם לִפְנֵי שֶׁטּוֹבֶלֶת.
לט חֲתִיכוֹת עוֹר קְטַנּוֹת מִסָּבִיב לְצִפָּרְנֵי הַיָּדַיִם, אִם מַקְפִּידָה עֲלֵיהֶן, נָכוֹן שֶׁתְּסִירֵן בַּעֲדִינוּת, וְכֵן עוֹר מֵת אִם יֶשְׁנוֹ מִסָּבִיב לְצִפָּרְנֵי הַיָּדַיִם, אִם מַקְפִּידָה עַל כָּךְ רָאוּי שֶׁתְּסִירוֹ, וְכָל זֶה כְּשֶׁלֹּא נִגְרַם לָהּ צַעַר מִכָּךְ, שֶׁאִם כֵּן הֲרֵי אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת וְאֵינוֹ חוֹצֵץ, וְאִם אַף פַּעַם אֵינָהּ מִתְעַסֶּקֶת בְּאוֹתָן חֲתִיכוֹת עוֹר קְטַנּוֹת לְחָתְכָן וְכֵן בְּאוֹתוֹ עוֹר מֵת מוּעָט שֶׁבְּקֵרוּב לִקְצוֹת הַצִּפָּרְנַיִם, הֲרֵי אֵינָהּ צְרִיכָה לַהֲסִירָם לִפְנֵי טְבִילָה, שֶׁרַק מִעוּט נָשִׁים מַקְפִּידוֹת וּמְדַקְדְּקוֹת עַל עַצְמָן בְּכָךְ.
חציצה בצפרנים
מ צוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר חוֹצֵץ, כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר אֵינוֹ חוֹצֵץ, וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר חוֹצֵץ, וּלְפִי שֶׁאֵין אֶפְשָׁרוּת לְכַוֵּן מַה נִּקְרָא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגְדּוֹ נָהֲגוּ הַנָּשִׁים לִטֹּל צִפָּרְנֵיהֶם בִּשְׁעַת טְבִילָה.
כ"כ מרן השו"ע סימן קצ"ח סעיף י"ח, וכתב בספרו בית יוסף שכ"כ הסמ"ג וסה"ת, והמאירי והרוקח וכן האור זרוע כולם כתבו שכל שאין צואה תחת הציפורן, הציפורן עצמה אינה חוצצת ותמה מפני מה נהגו הנשים ליטול צפרנים, שאינן צריכות כי אם להוציא הצואה שתחת הצפרנים, מיהו הואיל וכבר נהגו הנשים בכך אין להתיר הדבר הזה שמנהג אבותינו תורה הוא.
מא דַּוְקָא בָּצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן חוֹצֵץ, אֲבָל הַצִּפֹּרֶן עַצְמָהּ אֵינָהּ חוֹצֶצֶת, וַאֲפִלּוּ אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה וְעוֹמֶדֶת לֵחָתֵךְ, וּפוֹרַחַת וְעוֹבֶרֶת מִכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, אֵינָהּ חוֹצֶצֶת.
כך כתב מרן השו"ע בסעיף כ´ והגיה הרמ"א שמאחר וכבר נהגו ליטול הצפורנים אם לא נטלה צריכה טבילה אחרת וכתב על זה באר הגולה שמעתי היינו כל זמן שלא שמשה עם בעלה וכך כתב הט"ז.
ומרן השו"ע הביא בבית יוסף את מקור הדין שאין הצפורן לכשלעצמה חוצצת מדברי הראבי"ה בשם הגאונים והובא במרדכי וסה"ת. וש"ך כתב שמצא בראב"ן שצפורן חוצצת וזה מטעם שהיות ועתידה לקצצן חייצי השתא, ובתשובת חת"ס (סימן קצ"ה) בדין כלות שעתידות לקצוץ שערותיהן אחר הטבילה כתב שאעפ"כ אינן חוצצות והביאו פ"ת (ס"ק י"ב) וכתבו תוספות והגהש"ד שאם שכחה ליטול צפורניה טוב להחמיר ותטבול פעם שניה משום שאי אפשר שלא יהיה בהם טיט.
מב אִשָּׁה שֶׁטָּבְלָה בְּלֹא לִקְצֹץ אֶת הַצִּפָּרְנַיִם אֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְבֹּל, וְזֶה אִם הָיוּ צִפָּרְנֶיהָ נְקִיּוֹת, וְכֵן הַדִּין בְּצִפָּרְנֵי הָרַגְלַיִם, וְאִלּוּ לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז בְּצִפָּרְנֵי הַיָּדַיִם אִם לֹא קָצְצָה תַּחֲזֹר וְתִטְבֹּל, וּבְצִפָּרְנֵי הָרַגְלַיִם אִם לֹא קָצְצָה אוֹתָן אַף עַל פִּי כֵן עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, וְכָל זֶה כְּשֶׁעוֹד לֹא שִׁמְּשָׁה עִם בַּעֲלָהּ, שֶׁאִם שִׁמְּשָׁה, גַּם לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז לֹא תַּחֲזֹר וְתִטְבֹּל.
אם כבר שמשה לא תחזור ותטבול שלא תוציא לעז על בעילתה, ומה שחילקנו בין צפרני הידים לצפרני הרגלים כך כתב פתחי תשובה (ס"ק י´) בשם מהר"ר דניאל דבצפורני הרגלים יש להקל שאינה צריכה טבילה אחרת הגם שאינה יודעת אם היה נקי, וכתב שאפשר אפילו יודעת שלא היה נקי אינה צריכה טבילה אחרת, שברגלים אין דרכן של הנשים להקפיד.
מג נָשִׁים הַנּוֹהֲגוֹת לְגַדֵּל צִפָּרְנַיִם וּלְצָבְעָן בְּלַק אוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁהֵן קוֹרְאוֹת מִבְנֶה לַצִּפָּרְנַיִם, כָּל זֶה אֵינוֹ חוֹצֵץ בַּטְּבִילָה מִטַּעַם שֶׁחוֹפֶה מִעוּט הַגּוּף וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלָיו אֶלָּא אַדְּרַבָּא רוֹצָה בְּקִיּוּמוֹ, וְאִם טָבְלָה כָּךְ עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, וְזֶה כְּשֶׁהַצֶּבַע וְהַמִּבְנֶה נִרְאִים שְׁלֵמִים, אֲבָל אִם מֵחֲמַת יָשְׁנָם הִתְקַלְקְלוּ הַצֶּבַע אוֹ הַמִּבְנֶה בְּאֹפֶן שֶׁאוֹתָהּ אִשָּׁה מַקְפִּידָה שֶׁלֹּא לְהֵרָאוֹת בָּהֶן הֲרֵי הֵם חוֹצְצִים וְלֹא תִּטְבֹּל עַד שֶׁתְּסִירֵם.
מד מִנְהַג בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לִטֹּל הַצִּפָּרְנַיִם הָעוֹדְפוֹת מֵעַל בְּשַׂר הָאֶצְבָּעוֹת קֹדֶם טְבִילָתָן, בֵּין צִפָּרְנֵי הַיָּדַיִם בֵּין צִפָּרְנֵי הָרַגְלַיִם, וּמֵאַחַר שֶׁנָּהֲגוּ כָּךְ אֵין לְשַׁנּוֹת, וְכָל מַה שֶּׁאָנוּ מַתִּירִים לְאִשָּׁה לִטְבֹּל בְּצִפָּרְנַיִם גְּדוֹלוֹת וּצְבוּעוֹת הוּא מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ מַסְכִּימָה לְקָצְצָן, וְלָכֵן אָנוּ מַעֲמִידִים אֶת הַהֲלָכָה עַל עִקַּר הַדִּין כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ בְּאִסּוּר כָּרֵת.
מה אִם חָל לֵיל טְבִילָתָהּ בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב וְלֹא נָטְלָה צִפָּרְנֶיהָ, אִם הִיא סְפָרַדִּיָּה תְּנַקֶּה הֵיטֵב מִתַּחַת לַצִּפָּרְנַיִם וְתִטְבֹּל, וְאִם הִיא אַשְׁכְּנַזִּיָּה תְּבַקֵּשׁ מִגּוֹיָה לִטֹּל לָהּ, וְאִם אֵין שָׁם גּוֹיָה יְכוֹלָה גַּם הִיא לִטְבֹּל אַחַר שֶׁתְּנַקֶּה מִתַּחַת לְצִפָּרְנֶיהָ כָּרָאוּי.
מו אִם חָל לֵיל הַטְּבִילָה בְּחֹל הַמּוֹעֵד, נוֹטֶלֶת צִפָּרְנֶיהָ כָּרָגִיל, בֵּין סְפָרַדִּיָּה וּבֵין אַשְׁכְּנַזִּיָּה.
עוֹד בְּהִלְכוֹת חֲצִיצָה
אם לא הדיחה בית הסתרים
מז אִם לֹא הֵדִיחָה בֵּית הַסְּתָרִים וּבֵית הַקְּמָטִים שֶׁלָּהּ וְנִמְצָא בָּהֶם דָּבָר חוֹצֵץ, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, וְאִם לֹא נִמְצָא עָלֶיהָ דָּבָר חוֹצֵץ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּדְקָה קֹדֶם טְבִילָה עָלְתָה לָהּ טְבִילָה וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לִבְדִיקַת הַגּוּף וַחֲפִיפַת הָרֹאשׁ.
הוא לשון מרן השו"ע בסעיף כ"ה, וראה באורים לסעיף ל"א.
קרצה שפתותיה, קפצה ידה, מה הדין
מח נָתְנָה שְׂעָרָהּ בְּפִיהָ, אוֹ קָרְצָה בְּשִֹפְתוֹתֶיהָ אוֹ קָפְצָה יָדָהּ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא בָּאוּ הַמַּיִם בָּהֶם, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.
הוא לשון מרן השו"ע בסעיף כ"ז וראה מה שכתבנו בשם הרמב"ן בבאורים לסעיף י"ב.
אם מותרת לאחוז ביד חברתה כשטובלת
מט לֹא תֶּאֱחֹז בָּהּ חֲבֶרְתָּהּ בְּיָדֶיהָ בִּשְׁעַת טְבִילָה אֶלָּא אִם כֵּן רִפְּתָה יָדָהּ כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּיִם בִּמְקוֹם אֲחִיזַת יָדֶיהָ, וְזֶה כְּשֶׁיָּדֶיהָ יְבֵשׁוֹת, אֲבָל אִם הִרְטִיבוּ יְדֵיהֶן בְּמַיִם תְּחִלָּה מֻתֶּרֶת לֶאֱחֹז בִּידֵי חֲבֶרְתָּהּ, שֶׁרְטִיבוּת הַמַּיִם שֶׁבֵּין יְדֵיהֶן חִבּוּר הוּא לְמֵי הַמִּקְוֶה.
מקור הדין במקוואות פרק ח´ משנה ה´ "האוחז באדם ובכלים והטבילן, טמאים, ואם הדיח את ידיו במים טהורין, רבי שמעון אומר ירפה כדי שיבואו בהם המים".
וכתבו רמב"ם ורמב"ן והרא"ה דר"ש קאי על הרישא של ת"ק ויוצא שדעת ת"ק שאם לא הדיח ידיו אף ברפוי אסור, גזירא שמא לא ירפו וכך פסקו ג"כ הב"ח והש"ך לכתחילה.
ואילו לדעת הרשב"א, ובה"ג והטור רבי שמעון קאי על הסיפא דת"ק ויוצא דלת"ק אם הדיח ידו מותר אף במהודק וברפוי מותר לאחוז אע"פ שלא הדיח וכן פסק מרן השו"ע שהבאנו דבריו בסעיף זה וכך פסקו הט"ז והדרישה.
וכתב הרשב"א שלא מצינו גזירת רפוי אטו שאינו רפוי, ואילו הרמב"ם כתב שמתוך שהוא בהול ומתפחד דוחק ידיו שלא במתכוין.
ולכול"ע אם הדיח ידיו מותר לאחוז אפילו במהודק, אמנם כאן יש שינוי מעט, שלדעת הרמב"ם והרמב"ן אפילו אם אחז בכח אין כאן חציצה היות והדיח ידיו תחילה, ולדעת הרשב"א לא ידחוק הרבה וכ"כ המרדכי וכ"כ הט"ז ס"ק כ"ז.
כתב הש"ך שהדחה זו תעשה במי המקוה עצמם ולט"ז יכולה להדיח ידיה גם במים תלושים.
איך תטבול אשה שאינה יכולה לעמוד
נ אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד עַל רַגְלֶיהָ תֹּאחַזְנָה שְׁתֵּי נָשִׁים בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ וְיָדִיחוּ יְדֵיהֶן תְּחִלָּה, וְאֵין תַּקָּנָה אִם יוֹשִׁיבוּהָ אוֹ יַשְׁכִּיבוּהָ עַל סָדִין וְתִטְבֹּל, שֶׁהֲרֵי סָדִין מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵין טוֹבְלִים עַל גַּבָּיו.
מבואר בסעיף הקודם.
אין טובלים על גבי כלים
נא אֵין טוֹבְלִין בְּמִקְוֶה עַל גַּבֵּי כֵּלִים מִשּׁוּם גְּזֵרַת הַמֶּרְחֲצָאוֹת וּמִשּׁוּם בִּעֲתוּתָא שֶׁלֹּא תִּטְבֹּל כָּרָאוּי מִשּׁוּם פַּחַד שֶׁמָּא תִּפֹּל, וְלָכֵן צְרִיכוֹת לִהְיוֹת מַדְרֵגוֹת הַמִּקְוֶה מֵאֶבֶן, וּצְרִיכָה הַמַּדְרֵגָה לִהְיוֹת רְחָבָה אַרְבָּעָה טְפָחִים לְבַל תִּפְחַד לִפֹּל מִמֶּנָּה.
גמרא נידה סו: "אמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול, סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות הא על גבי סילתא שפיר דמי, אמר ליה רב חנן מנהרדעא התם טעמא מאי משום דבעית, סילתא נמי ביעתא". ומה שכתבנו הוא מלשון מרן השו"ע בסעיף ל"א.
צריך בלנית שתשגיח על הטובלת
נב בְּכָל מִקְוֶה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה בַּלָּנִית, וְהִיא אִשָּׁה הַגְּדוֹלָה מִגִּיל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, שֶׁתִּרְאֶה שֶׁהָאִשָּׁה הַטּוֹבֶלֶת אֵין שְׂעָרָהּ צָף עַל גַּבֵּי הַמַּיִם, וְאִם טוֹבֶלֶת לְבַד אוֹ בַּלַּיְלָה תַּחְבֹּשׁ כּוֹבַע צֶמֶר רָפוּי עַל שַׂעֲרוֹתֶיהָ אוֹ שֶׁתִּכְבְּשֵׁם בְּיָדָהּ אֶל מִתַּחַת לַמַּיִם, וּבְכוֹבַע עָדִיף כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְרַפּוֹת יָדֶיהָ בְּשָׁעָה שֶׁטּוֹבֶלֶת.
כ"פ מרן השו"ע בסעיף מ´ והוא מדברי הרא"ש, טור ורשב"א.
טבילה אינה צריכה כוונה
נג אִשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַמַּיִם וְלֹא הָיְתָה כַּוָּנָתָהּ לִטְבֹּל עָלְתָה לָהּ טְבִילָתָהּ, שֶׁאֵין הַטְּבִילָה צְרִיכָה כַּוָּנָה מְיֻחֶדֶת, וְגַם אֵין חִיּוּב שֶׁתִּטְבֹּל שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אֶלָּא בְּפַעַם אַחַת נִטְהֶרֶת בְּוַדַּאי.
בגמרא חולין לא. "אתמר נידה שנאנסה וטבלה אמר רב יהודה אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ורבי יוחנן אמר אף לביתה לא טהורה..." ובעמוד ב´ "היכי דמי נידה שנאנסה וטבלה אלימה דאנסה חבירתה ואטבלה, כוונה דחבירתה כוונה מעליתא היא..." ופסקו רמב"ם והר"ן הלכה כרב שבדעבד עלתה לה טבילה וכן פסק מרן השו"ע בסעיף מ"ח, ולשיטת הרשב"א והרוקח אפילו בדעבד לא עלתה לה טבילה, ופסק רמ"א שלכתחילה תחזור ותטבול ועל זה כתב הש"ך שתטבול בלא ברכה, ואילו אם הטבילתה חבירתה כתבו הש"ך וט"ז שלכול"ע כוונתה של חבירתה מספיקה ועלתה לה טבילה.
תרפה גופה בזמן הטבילה
נד לֹא תִּטְבֹּל בְּקוֹמָה זְקוּפָה, וְאַל תִּשְׁחֶה הַרְבֵּה, אֶלָּא שׁוֹחָה מְעַט כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה גּוּפָהּ רָפוּי וְלֹא יִהְיוּ קְמָטִים נִדְבָּקִים זֶה בָּזֶה וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהַרְחִיק יַרְכוֹתֶיהָ זוֹ מִזּוֹ יוֹתֵר מִדַּי וְגַם לֹא לְהַרְחִיק זְרוֹעוֹתֶיהָ מֵהַגּוּף יוֹתֵר מִדַּי אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵם בְּעֵת הִלּוּכָהּ, וְאִם שִׁנְּתָה כְּגוֹן שֶׁשָּׁחֲתָה בְּיוֹתֵר אוֹ זָקְפָה בְּיוֹתֵר עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.