אור ברסלב
נשואין ואישות הלכות טהרת הבית › פרק י"ב - הפסק בטהרה ושבעה נקיים

נשואין ואישות

הלכות טהרת הבית · פרק י"ב - הפסק בטהרה ושבעה נקיים

פרק י"א - דיני יולדת, מפלת ודמי טוהר

דין נידה וזבה מן התורה ומה גזרו בזה חז"ל

א מִדִּין הַתּוֹרָה, אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דַּם נִדָּה סוֹפֶרֶת שִׁבְעָה יָמִים מִתְּחִלַּת רְאִיָּתָהּ, וּבְלֵיל הַיּוֹם הַשְּׁמִינִי אִם פָּסְקָה מִלִּרְאוֹת, טוֹבֶלֶת. וְאִם רָאֲתָה דַּם זִיבָה בִּרְצִיפוּת שְׁלֹשָׁה יָמִים, צְרִיכָה לִסְפֹּר לְאַחֲרֵיהֶם שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים מֵרְאִיַּת הַדָּם וְאַחַר כָּךְ טוֹבֶלֶת.

וְכָל דָּם שֶׁתִּרְאֶה הָאִשָּׁה בְּשִׁבְעָה יָמִים רִאשׁוֹנִים שֶׁל הַמַּחֲזוֹר הֵם דְּמֵי נִדָּה וּבְאַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם הֲרֵי הֵם דְּמֵי זִיבָה, וּבִזְמַן הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים כְּשֶׁרָאוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין הַנָּשִׁים בְּקִיאוֹת בְּתִקּוּן הַוְּסָתוֹת, לָדַעַת אֵיזֶהוּ דַּם נִדָּה וְאֵיזֶהוּ דַּם זִיבָה, נִקְבְּעָה הַהֲלָכָה לְהַחֲמִיר עַל כָּל אִשָּׁה אֶת חֻמְרוֹת הַנִּדָּה וְהַזָּבָה מִסָּפֵק, וְיִתְבָּאֲרוּ פִּרְטֵי דִּינִים אֵלּוּ בַּהֶמְשֵׁךְ.

בגמרא נידה סו. "אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב התקין רבי בשדות ראתה יום אחד וכו´..." ופירש רש"י "מקום שאין בני תורה ואינן יודעות למנות פתח נידות, מתי הן ימי נידה, מתי הן ימי זוב".

ועוד באותה גמרא "אמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים".

שהיות וזבה גדולה שצריכה לספור שבעה נקיים אם ראתה בהם טפת דם סותרת ספירתה, רצו חכמים שלא יהיה חילוק בין דם נידה לזיבה מהטעם שלא היו בנות ישראל בקיאות בתיקון וסתות.

ב עוֹד תִּקְּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהֱיוֹת וְהַזָּבָה אִם פָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע סוֹתֶרֶת אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּסְפִירַת הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים, כָּךְ יִהְיֶה דִּינָהּ שֶׁל כָּל הָרוֹאָה דָּם, בֵּין נִדּוֹת בֵּין זִיבוֹת, וְלָכֵן, לִפְנֵי שֶׁתִּפְסֹק הַנִּדָּה בְּטָהֳרָה צְרִיכָה לְהַמְתִּין שִׁעוּר זְמַן שֶׁבּוֹ תִּפָּלֵט שִׁכְבַת הַזֶּרַע אוֹ שֶׁתַּפְלִיט אוֹתָהּ בְּעַצְמָהּ.

הַמְתָּנָה לִפְלִיטַת זֶרַע לִפְנֵי הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה

גמרא נידה לג. "בעי רמי בא חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה, רואה הויה וסתרה, או דלמא נוגעת הויה ולא סתרה וכו´... ולא איפשיטא והילכך נקטינן להחמיר בפולטת, וסותרת יום אחד.

ועוד בנידה מב. "בעא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי פולטת שכבת זרע רואה הויה או נוגעת הויה, נ"מ לסתור וכו´..."

בביאור דברי הגמרא נחלקו הראשונים, שלדעת הראב"ד, רבנו שמואל, הרשב"א, הר"ן והמאירי כל הדין של פולטת שכבת זרע נאמר רק לדיני טהרות, בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו ישראל אוכלים טהרות, אבל בזמן הזה לענין להתירה לבעלה אינה צריכה להמתין לפלטת שכבת זרע כלל, ולדעת הרשב"א גם הרי"ף והגאונים סוברים כך.

לעומתם בארו רש"י, תוספות, רא"ש, רבנו חננאל, האשכול, רבי אליעזר ממיץ, הראבי"ה, התרומה, מהר"מ, מרדכי, הגה"מ, סמ"ג, סמ"ק, רוקח, רבנו יונה את דברי הגמרא בענין שצריכה להמתין לפלטת שכבת זרע גם כדי להתירה לבעלה וכך פסק מרן השו"ע בסימן קצו סעיף יא´.

שצריכה להמתין ארבעה ימים לפליטת ש"ז או להפליטו בעצמה, ואם צריכה להמתין כך גם ברואה כתם, ובדמי טוהר ובדם בתולים

ג אִשָּׁה שֶׁשִּׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ וּלְאַחַר מִכֵּן רָאֲתָה, צְרִיכָה לְהַמְתִּין שֵׁשׁ עוֹנוֹת שְׁלֵמוֹת כְּדֵי שֶׁתִּפָּלֵט שִׁכְבַת הַזֶּרַע, וְכָל עוֹנָה הִיא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, וּזְמַן זֶה נִמְדַּד מֵהַתַּשְׁמִישׁ הָאַחֲרוֹן.

וֶהֱיוֹת וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה אֶלָּא לִפְנֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שִׁבְעַת הַיָּמִים הַנְּקִיִּים שְׁלֵמִים לַיְלָה וָיוֹם, יוֹצֵא שֶׁצְּרִיכָה לְהַמְתִּין אַרְבָּעָה יָמִים וּבְסוֹף הַיּוֹם הָרְבִיעִי לִפְסֹק בְּטָהֳרָה, לְדֻגְמָא אִם שִׁמְּשָׁה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן עַד הַשְּׁקִיעָה, פּוֹסֶקֶת בְּטָהֳרָה בְּיוֹם רְבִיעִי לִפְנֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה.

ד אִם שִׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ וּלְאַחַר יוֹמַיִם רָאֲתָה נִדָּה, צְרִיכָה לְהַמְתִּין יוֹמַיִם לְאַחַר תְּחִלַּת הָרְאִיָּה, וְאִם פָּסְקָה מִלִּרְאוֹת דָּם יְכוֹלָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

ה מַה שֶּׁאָמַרְנוּ בִּסְעִיפִים ג´ ד´ הוּא לְדַעַת חַכְמֵי סְפָרַד וּמָרָן הַשו"ע, אֲבָל לְדַעַת חַכְמֵי אַשְׁכְּנַז וְהָרְמָ"א יֵשׁ לְהוֹסִיף עוֹד יוֹם מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא תְּשַׁמֵּשׁ אִשָּׁה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁהוּא הַזְּמַן שֶׁבֵּין הַשְּׁקִיעָה לְצֵאת הַכּוֹכָבִים, וְתִטְעֶה לַחְשֹׁב שֶׁהוּא יוֹם, וְאֵינוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא סָפֵק יוֹם סָפֵק לַיְלָה, וְתַמְתִּין שְׁלֹשָׁה יָמִים בִּמְקוֹם אַרְבָּעָה לִפְלִיטַת שִׁכְבַת זֶרַע, וְלָכֵן צְרִיכוֹת בְּנוֹת אַשְׁכְּנַז לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים וּבְסוֹף הַיּוֹם הַחֲמִישִׁי לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה תִּפְסֹק בְּטָהֳרָה.

עוֹד הֶחְמִירוּ חַכְמֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בֵּין אִם הָיָה הַתַּשְׁמִישׁ הָאַחֲרוֹן כַּמָּה יָמִים לִפְנֵי תְּחִלַּת הָרְאִיָּה אוֹ אִם שִׁמְּשָׁה וְרָאֲתָה אַחַר כָּךְ, אֶלָּא תָּמִיד צְרִיכָה לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים מִתְּחִלַּת הָרְאִיָּה.

בגמרא שבת פו. "תנו רבנן הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דברי רבי אלעזר בן עזריה, רבי ישמעאל אומר פעמים שהן ארבע עונות, פעמים שהן חמש עונות, פעמים שהן שש עונות, רבי עקיבא אומר לעולם חמש עונות".

ובדף פו: "אמר רבי חייא ברבי אבא אמר רבי יוחנן זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים שש עונות שלימות בעינן" ויש בזה גרסת גמרא אחרת "אבל חכמים אומרים שלוש עונות שלימות בעינן" וכך גרסו הרמב"ם, המאירי והאור זרוע וכתב הגר"א שכך הייתה גרסת הגאונים.

מכל מקום רוב הפוסקים כתבו דבעינן שש עונות שלימות וכן פסק מרן השו"ע בסימן קצו סעיף יא´ שצריכה להמתין שש עונות, כגון אם שמשה במצאי שבת או ביום ראשון עד השקיעה ואחר כך ראתה נחשב יום ראשון בשבוע ליום הראשון לפליטת זרע ואין שעור לכמה זמן לפני השקיעה שמשה אפילו מעט זמן נחשב בזה ליום אחד וביום רביעי בשבוע לפני השקיעה אם פסקה מלראות דם תפסוק בטהרה, כי בתוך ארבעה ימים בכל אופן נכנסים שש עונות שלימות מעת לעת.

ולענין החומרא להוסיף עוד יום מחשש שמא תשמש בבין השמשות ותסבור שהוא יום ולא הוא אלא לילה ולכן יצא שתמתין שלושה ימים ולא ארבעה, הנה מקור חשש זה הוא בספר תרומת הדשן (סימן רמ"ה) וכן כתב מהרי"ל בתשובה סימן ק"מ שכך הוא מנהג אשכנז.

ועוד כתב תרומת הדשן שם דגזרינן שמשה אטו לא שמשה ותמיד תמתין חמשה ימים ובסופם תפסוק בטהרה. וכתב על זה מרן הבית יוסף "וכל הדברים האלה חומרות יתרות הן, ואין להן סמך בגמרא לגבי הדין, ולפיכך לא נהגו העולם בכל מקומותינו אלא להמתין ארבעה ימים, ולהתחיל לספור שבעה נקיים מיום חמישי ואילך". וכן פסק מרן השו"ע (בסימן קצ"ו י"א) ורמ"א פסק כתרומת הדשן.

ו הַסּוֹפֶרֶת שִׁבְעָה נְקִיִּים וְנִתְקַלְקְלָה הַסְּפִירָה בְּשֶׁל דָּם שֶׁרָאֲתָה, בֵּין לַסְּפָרַדִּים בֵּין לָאַשְׁכְּנַזִּים אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שׁוּב אַרְבָּעָה יָמִים, אֶלָּא תַּעֲשֶׂה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה כְּשֶׁיִּפָּסֵק הַדָּם.

ז אִשָּׁה שֶׁשִּׁמְּשָׁה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּהְיוֹתָהּ בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית וְטָסָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְדֵי כָּךְ נֶחְסְרוּ מֵאַרְבַּעַת הַיָּמִים כַּמָּה שָׁעוֹת שֶׁל הֶפְרֵשׁ הַזְּמַנִּים בֵּין אַרְצוֹת הַבְּרִית לָאָרֶץ, אֵין זֶה מְשַׁנֶּה אֶת הַדִּין וִיכוֹלָה לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה בְּיוֹם רְבִיעִי לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה.

ראה משמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ תד.

ח סְפָרַדִּים הָרוֹצִים לְסַגֵּל לְעַצְמָם חֻמְרוֹת רָאוּי לָהֶם לִבְחֹר חֻמְרוֹת שֶׁצֻּיְּנוּ לְשֶׁבַח עַל יְדֵי מָרָן הַבֵּית יוֹסֵף, שֶׁהֵן מַקְנוֹת לָאָדָם הַמְקַיְּמָן תּוֹסֶפֶת בַּתּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, וּשְׁאָר חֻמְרוֹת שֶׁהִזְכִּירָן מָרָן וְלֹא הֶחְשִׁיבָן יֵשׁ לוֹמַר שֶׁאֵינָן מַקְנוֹת לִמְקַיְּמָן תּוֹסֶפֶת אוֹ יִתְרוֹן רוּחָנִי בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב, וְאִם לֹא שֶׁיָּצָא שְׂכָרָן בְּהֶפְסֵדָן.

ט אַשְׁכְּנַזִּיָּה שֶׁיָּחוּל לֵיל טְבִילָתָהּ בְּלֵיל שַׁבָּת שֶׁלְּאַחַר יוֹם טוֹב יְכוֹלָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה לְאַחַר אַרְבָּעָה יָמִים כְּדֵי לְקָרֵב אֶת הַחֲפִיפָה לַטְּבִילָה.

כך פסקו הסדרי טהרה, חכמת אדם, צמח צדק, פתחי תשובה ערוך השולחן וספר נהרי אפרסמון כמובא במשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ תב´-תז´.

י אַשְׁכְּנַזִּיָּה שֶׁנּוֹהֶגֶת לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים עַד לַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, אִם הִתְחִילָה רְאִיָּתָהּ בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁהוּא הַזְּמַן בֵּין הַשְּׁקִיעָה לְצֵאת הַכּוֹכָבִים, יְכוֹלָה לְהַחְשִׁיב זְמַן זֶה לְיוֹם אֶחָד, וּמֵאַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים לְהַחְשִׁיבוֹ לְיוֹם שֵׁנִי.

פירוש יכולה הוא לכתחילה, כמו שבארנו במקום אחר שספק ספקא בדברי הפוסקים מותר לכתחילה וספק ספיקא במציאות מותר בדעבד בלבד, וכאן יש להוסיף שרבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי שטעמו ונימוקו עימו ולדעתו בין השמשות של רבי יהודה הוא יום גמור, ואע"פ שדחינו דברי רבי יוסי מפני רבי יהודה היה זה במצוות דאורייתא כמו קריאת שמע ושבת אבל מפני חומרת תרומת הדשן מדוע ידחו דבריו, ועוד שיש כאן שש עונות שלימות בריוח ועוד יש לצרף דעת הרמב"ם והאור זרוע שאינה צריכה להמתין לפליטת שכבת זרע אלא יום וחצי בלבד שהם שלוש עונות וכתב הגר"א כאמור לעיל שכך הייתה גרסת הגאונים.

יא אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָדְעָה שֶׁצְּרִיכָה לְהַמְתִּין לִפְלִיטַת שִׁכְבַת זֶרַע אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה יָמִים, וְרָאֲתָה וֶסֶת קָצָר שֶׁל יוֹמַיִם וּפָסְקָה אַחַר כָּךְ בְּטָהֳרָה וְסָפְרָה שִׁבְעָה נְקִיִּים, טָבְלָה וְלָנָה אֵצֶל בַּעֲלָהּ, אֵין לְהַפְרִישָׁהּ מִמֶּנּוּ, וְכֵן אַשְׁכְּנַזִּיָּה שֶׁטָּעֲתָה בְּמִנְיַן חֲמִשָּׁה הַיָּמִים וְסָפְרָה אַרְבָּעָה וְשִׁבְעָה, אִם עוֹד לֹא הָיְתָה אֵצֶל בַּעֲלָהּ תִּסְפֹּר יוֹם נוֹסָף וְתִטְבֹּל, וְאִם כְּבָר לָנָה אֵצֶל בַּעֲלָהּ אֵין לְהַפְרִישָׁהּ מִמֶּנּוּ.

כך כתב הסדרי טהרה שיש בזה לסמוך על הרמב"ם והגאונים שדין פולטת יש רק בתוך שלוש עונות שהם יום וחצי ובצרוף שיטת הראב"ד והרשב"א שדין פולטת נאמר לענין טהרות ובצרוף נוסף של דעת הרמב"ן שכל שהלכה ברגליה פלטה כבר. וכן פסק החכמת אדם (כלל קי"ז סימן י"ח) והצמח צדק (בפסקי דינים סעיף ל"א) ומשמרת הטהרה עמ´ תי"א.

יב אַשְׁכְּנַזִּיָּה שֶׁבַּעֲלָהּ יוֹצֵא לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא יוּכַל לְפָקְדָהּ לִפְנֵי שֶׁיֵּצֵא אֶלָּא אִם כֵּן תַּקְדִּים בִּטְבִילָתָהּ בְּיוֹם אֶחָד רַשָּׁאִית לִסְפֹּר אַרְבָּעָה וְשִׁבְעָה, וְכֵן אִשָּׁה שֶׁחָל הַבִּיּוּץ שֶׁלָּהּ יוֹם לִפְנֵי טְבִילָתָהּ וּבְשֶׁל כָּךְ אֵינָהּ מִתְעַבֶּרֶת תִּסְפֹּר אַרְבָּעָה וְשִׁבְעָה, וּסְפָרַדִּיָּה שֶׁרוֹצָה בְּשֶׁל כָּךְ לִפְחֹת מֵאַרְבָּעָה יָמִים אֵלּוּ אוֹ שֶׁתִּפְרֹשׁ מִבַּעֲלָהּ לִפְנֵי תְּחִלַּת הַוֶּסֶת יוֹם אוֹ יוֹמַיִם לְפִי הַצֹּרֶךְ, אוֹ שֶׁתַּפְלִיט בְּעַצְמָהּ אֶת שִׁכְבַת הַזֶּרַע וְתִפְסֹק בְּטָהֳרָה.

יג אִשָּׁה סְפָרַדִּיָּה אוֹ אִשָּׁה אַשְׁכְּנַזִּיָּה הַנִּשֵּׂאת לִסְפָרַדִּי, אַף עַל פִּי שֶׁנָּהֲגוּ בְּמִשְׁפַּחְתָּהּ לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים עַד לַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה יְכוֹלָה לִנְהֹג כְּדַעַת מָרָן הַבֵּית יוֹסֵף וְלִסְפֹּר אַרְבָּעָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת הַתָּרַת נְדָרִים עַל כָּךְ.

וְאִם כְּבָר נָהֲגָה בְּעַצְמָהּ לִסְפֹּר חֲמִשָּׁה וְרוֹצָה לְבַטֵּל מִנְהָגָהּ וְלִסְפֹּר אַרְבָּעָה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כָּךְ, אֶלָּא שֶׁאִם חָשְׁבָה שֶׁכָּךְ הַדִּין אֵינָהּ צְרִיכָה הַתָּרַת נְדָרִים, שֶׁהֲרֵי הִיא קַבָּלָה בְּטָעוּת, וְאִם יָדְעָה שֶׁהוּא חֻמְרָא וְאַף עַל פִּי כֵן נָהֲגָה בָּהּ תַּעֲשֶׂה הַתָּרַת נֶדֶר עַל שֶׁלֹּא אָמְרָה מִתְּחִלָּה שֶׁנּוֹהֶגֶת בְּחֻמְרָא זוֹ "בְּלֹא נֶדֶר", וְיָכוֹל בַּעֲלָהּ לִהְיוֹת שָׁלִיחַ לְהַתִּיר אֶת הַנֶּדֶר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה.

גמרא פסחים נ:, ומרן בשו"ע יו"ד רי"ד ב´, וכן בריב"ש (סימן שצ"ט), פר"ח (תצ"ו ז´) ועוד.

יד אַשְׁכְּנַזִּיָּה שֶׁפָּרְשָׁה מִבַּעֲלָהּ בִּגְלַל כֶּתֶם שֶׁרָאֲתָה וְאַחַר כָּךְ פֵּרְסָה נִדָּה סוֹפֶרֶת אֶת חֲמֵשֶׁת הַיָּמִים מִזְּמַן רְאִיַּת הַכֶּתֶם, וְכֵן הַדִּין בְּחָתָן שֶׁפָּרַשׁ בְּשֶׁל דַּם בְּתוּלִים וּלְאַחַר מִכֵּן פֵּרְסָה הַכַּלָּה נִדָּה, שֶׁמּוֹנָה הַכַּלָּה אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה יָמִים מִיּוֹם הַפְּרִישָׁה שֶׁהָיְתָה מֵחֲמַת דַּם הַבְּתוּלִים.

טו הָרוֹאָה כֶּתֶם בְּלֹא הַרְגָּשָׁה וְרוֹצָה לִפְסֹק בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בְּטָהֳרָה בְּלֹא שֶׁתַּמְתִּין אַרְבָּעָה יָמִים, יֵשׁ לָהּ עַל מַה שֶּׁתִּסְמֹךְ, שֶׁדִּין פְּלִיטַת שִׁכְבַת זֶרַע אִם נֶאֱמַר גַּם בַּכְּתָמִים אוֹ רַק בִּרְאִיַּת וֶסֶת שָׁנוּי בְּמַחְלֹקֶת הַפּוֹסְקִים, וְעַל הַצַּד הַיּוֹתֵר טוֹב תַּפְלִיט בְּעַצְמָהּ עַל יְדֵי שֶׁתְּקַנֵּחַ יָפֶה אוֹתוֹ מָקוֹם אוֹ תִּרְחַץ עַצְמָהּ בְּחַמִּין.

דעת ספר התרומה שגם בכתמים צריכה להמתין ארבעה ימים וכ"כ הסמ"ק והמגיד משנה בשם חכמי הצרפתים. וכך פסק רמ"א בשו"ע קצ"ו י"א. אך מרן הבין יוסף כתב בדעת הרי"ף והגאונים שגזירת חכמים על הכתמים לא כלל דין פליטת שכבת זרע וכך כתב בספר האשכול בדעת הרי"ף והגאונים.

טז מִנְהַג אַשְׁכְּנַז לְהַחֲמִיר וּלְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים מִתְּחִלַּת הָרְאִיָּה עַד הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה גַּם בִּכְתָמִים שֶׁלֹּא בְּהַרְגָּשָׁה.

יז אִשָּׁה אַשְׁכְּנַזִּיָּה שֶׁנִּטְמְאָה מֵחֲמַת כֶּתֶם אוֹ בְּדִיקַת עֵד וְלֹא שִׁמְּשָׁה מִסְפַּר יָמִים לִפְנֵי שֶׁנִּטְמְאָה אִם הִיא שְׁעַת הַדְּחַק אוֹ צֹרֶךְ גָּדוֹל, יְכוֹלָה לִסְפֹּר אֶת חֲמֵשֶׁת הַיָּמִים מִזְּמַן הַתַּשְׁמִישׁ הָאַחֲרוֹן וְלִפְסֹק בְּטָהֳרָה, וְזֶה לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז, אֲבָל מִדִּין מָרָן הַבֵּית יוֹסֵף סוֹפֶרֶת אַרְבָּעָה יָמִים מִתַּשְׁמִישׁ אַחֲרוֹן גַּם בִּרְאִיָּה גְּמוּרָה וְכֵן מִנְהַג הַסְּפָרַדִּים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סְעִיפִים ד´ ה´.

כך כתב הש"ך (ס"ק כ"א) לדייק מדברי הרמ"א, והחוות דעת (סק"י), ובשו"ת שואל ונשאל חלק ה´ (יו"ד צז´) וזה כשבעלה בעיר אבל לא שמשו, ויש מפוסקי אשכנז שחילקו, ואסרו אם בעלה בעיר והתירו לספור חמשה ימים מזמן התשמיש האחרון בתנאי שאין בעלה בעיר וכך כתב הב"ח, שו"ת תפארת אדם, שבות יעקב, מסגרת השולחן ומובאים במשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ תכח´ תכט´.

יח לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז בְּרוֹאָה כֶּתֶם וְלֹא הָיָה בַּעֲלָהּ בָּעִיר יְכוֹלָה לִסְפֹּר אֶת חֲמֵשֶׁת הַיָּמִים מִזְּמַן הַתַּשְׁמִישׁ הָאַחֲרוֹן, שֶׁבְּאֵין בַּעֲלָהּ בָּעִיר הֵקֵלּוּ יוֹתֵר.

יט בְּדִין כַּלָּה בְּתוּלָה שֶׁצְּרִיכָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה וְלִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים, גַּם לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז דַּי לָהּ בִּסְפִירַת אַרְבָּעָה וְשִׁבְעָה.

כך כתבנו לעיל בפרק ח´ סעיף ד´.

כ יוֹלֶדֶת שֶׁאַחַר לֵדָתָהּ טָבְלָה וּבִזְמַן יְמֵי דְּמֵי טֹהַר רָאֲתָה, לַסְּפָרַדִּים אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין אַרְבָּעָה יָמִים לִפְלִיטַת שִׁכְבַת זֶרַע, אָמְנָם נָכוֹן שֶׁתַּעֲשֶׂה הַפְלָטַת הַזֶּרַע עַל יְדֵי קִנּוּחַ יָפֶה בְּמוֹךְ אוֹ רְחִיצַת אוֹתוֹ מָקוֹם בְּמַיִם חַמִּים.

וְלָאַשְׁכְּנַזִּים צְרִיכָה לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים לִפְנֵי שֶׁתַּעֲשֶׂה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה וּמַחְמִירִים בָּזֶה אֲפִלּוּ לֹא שִׁמְּשָׁה עִם בַּעֲלָהּ בַּיָּמִים שֶׁקָּדְמוּ לִרְאִיָּתָהּ.

בארנו סעיף זה בפרק י´ סעיף יא´.

כא אִשָּׁה, שֶׁרוֹצָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה מִיָּד כְּשֶׁפָּסְקָה מִלִּרְאוֹת דָּם, בְּלֹא שֶׁתִּצְטָרֵךְ לְהַמְתִּין אַרְבָּעָה יָמִים לִפְלִיטַת הַזֶּרַע, יְכוֹלָה לְהַפְלִיט הַזֶּרַע בְּעַצְמָהּ עַל יְדֵי שֶׁתְּקַנֵּחַ עַצְמָהּ יָפֶה בְּמוֹךְ אוֹ בֶּגֶד רַךְ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אוֹ שֶׁתִּרְחַץ אוֹתוֹ מָקוֹם בְּמַיִם חַמִּים וְהֵם יַפְלִיטוּ מִמֶּנָּה אֶת כָּל הַזֶּרַע וְלִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה תִּפְסֹק בְּטָהֳרָה.

כך פסק מרן השו"ע (סימן קצו סעיף יג´) ומקור הדין ברא"ש בתחילת פרק רביעי דנידה "ואם תרצה להתחיל ספירתה מיד החל ממחרת ראייתה, תקנח יפה במוך או בבגד דק להפליט כל הזרע או תרחץ במים חמים והם יפליטו את כל הזרע וכדתנן (במקואות פרק ח´ משנה ד´) האשה ששמשה וירדה וטבלה ואחר כך כבדה את הבית הרי היא כאילו לא טבלה, ומשמע הא אם כיבדה הבית קודם טבילה, תו לא חיישינן לפליטה, וביבמות סט: בת כהן שנישאת לישראל ומת בעלה טובלת ואוכלת בתרומה לערב, והרי לקמן (מא:) אמרינן, משמשת כל שלושה ימים אסורה לאכול בתרומה שאי אפשר לה שלא תפלוט, אלא ודאי דהא דיבמות איירי כשכבדה את הבית, וכן מוכח בשבת פו: דמהני כיבוד להפליט הזרע".

וכך כתב הרשב"א בתורת הבית קפ"ד עמ´ ב´, תוס´ נידה מא: בד"ה "פולטת" ובספר התרומה סימן צה´, רוקח, שו"ת מהר"מ, הגה"מ, מרדכי, ומשמע בבית יוסף שדעת הרשב"א דתרתי בעינן כיבוד ורחיצה בחמין וכן כתב המאירי, ובשולחן ערוך פסק מרן שתקנח עצמה יפה או תרחץ בחמין ולא הצריך את שניהם ביחד.

והרמ"א כתב בהגהתו לשו"ע סימן קצ"ו סעיף יג´ בשם הסמ"ק והגה"מ "שאין אנו בקיאים בהפלטת זרע ואין לסמוך על זה והכי נהוג שהרי כבר נתבאר שאנו נוהגים להמתין אפילו לא שמשה כלל כדי שלא לחלק בין ספירה לספירה".

כב לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז שֶׁנּוֹהֲגִים לְהַחֲמִיר לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים אֲפִלּוּ לֹא שִׁמְּשָׁה בַּיָּמִים שֶׁלִּפְנֵי הָרְאִיָּה לֹא תּוֹעִיל הַפְלָטַת הַזֶּרַע לְהַקְדִּים אֶת הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה.

זמן ההפסק בטהרה ודין מוך דחוק

כג לְאַחַר שֶׁנִּפְלְטָה שִׁכְבַת הַזֶּרַע מִן הָאִשָּׁה, אוֹ הִסְרִיחָה, כְּלוֹמַר, אִבְּדָה אֶת כֹּחַ הַהוֹלָדָה שֶׁבָּהּ, לְאַחַר שֵׁשׁ עוֹנוֹת שְׁלֵמוֹת, כְּשֶׁכָּל עוֹנָה הִיא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, וּפָסַק הַדָּם, תַּעֲשֶׂה הָאִשָּׁה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה שֶׁהִיא הַבְּדִיקָה שֶׁבָּאָה לְבָרֵר שֶׁאָכֵן פָּסַק הַדָּם מִלָּזוּב.

כד בְּדִיקַת הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה זְמַנָּהּ לְכַתְּחִלָּה מִזְּמַן מִנְחָה קְטַנָּה עַד הַשְּׁקִיעָה, שֶׁהֵם שְׁעָתַיִם וָחֵצִי בְּשָׁעוֹת זְמַנִּיּוֹת, וּכְכָל שֶׁתִּהְיֶה הַבְּדִיקָה קְרוֹבָה יוֹתֵר לִזְמַן הַשְּׁקִיעָה עָדִיף.

כבר בארנו בסעיף א´ שבפרק זה שאע"פ שדין שבעה נקיים נאמר בתורה לגבי זיבה החמירו חז"ל מספק את חומרות הנידה והזבה על כל אשה שרואה דם.

בגמ´ נידה סח. "נידה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ובין השמשות לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה, הרי זו בחזקת טהורה, רבי יהודה אומר כל שלא הפרישה מן המנחה ולמעלה הרי זו בחזקת טמאה וכו´..."

ובארו הראשונים גמרא זו להלכה וכתבו הראב"ד, הרמב"ן, הרשב"א המאירי, רבנו ירוחם, הרב המגיד והרשב"ץ שבדיקת ההפסק בטהרה יכולה להעשות בשחרית באמצע היום או סמוך לבין השמשות וכך נפסק להלכה בשו"ע סימן קצ"ו סעיף א´ וכתב שם מרן להעדיף את הבדיקה שסמוכה לזמן בין השמשות ופרש רמ"א דעתו של מרן השו"ע שיכולה לפסוק בטהרה גם בשחרית אלא שהבדיקה שהיא סמוכה לבין השמשות היא לכתחילה ביחס לבדיקת השחרית, ויוצא מזה שאם יודעת שיקשה עליה מאיזו סיבה לפסוק בטהרה סמוך לשקיעה, כגון שתהיה בדרך, יכולה לפסוק בטהרה בשחרית.

כה טוֹב לִנְהֹג לְהַחֲמִיר, שֶׁתִּבְדֹּק עַצְמָהּ אַחַר הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, שֶׁתַּנִּיחַ מוֹךְ דָּחוּק בְּאוֹתוֹ מָקוֹם לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה וְתוֹצִיאֶנּוּ לְאַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים, וְהוּא עַל מְנָת לְבָרֵר טוֹב יוֹתֵר שֶׁאָכֵן פָּסְקָה מִלִּרְאוֹת דָּם.

וֶהֱיוֹת וּבְדִיקָה זוֹ אֵינָהּ חִיּוּב מִן הַדִּין אֶלָּא בְּגֶדֶר חֻמְרָא, אִם יֵשׁ לָאִשָּׁה רְגִישׁוּת מְיֻחֶדֶת בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אוֹ חַבּוּרָה אוֹ עֲלוּלָה לִרְאוֹת כְּתָמִים מֵאֵיזוֹ סִבָּה שֶׁהִיא הֱיוֹת וּכְבָר פָּסְקָה בְּטָהֳרָה יְכוֹלָה לְהַתְחִיל לִמְנוֹת מִמָּחֳרָת אֶת שִׁבְעַת הַיָּמִים הַנְּקִיִּים בְּלֹא מוֹךְ דָּחוּק וְכֵן כַּלָּה בְּתוּלָה מְנוּעָה מִלַּעֲשׂוֹת בְּדִיקָה זוֹ.

כו אִשָּׁה שֶׁנִּפְתַּח מְקוֹרָהּ לְהוֹצִיא דָּם וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם פָּסְקָה מִלִּרְאוֹת הֱיוֹת וְהָיְתָה זוֹ רְאִיַּת וֶסֶת גְּמוּרָה חַיֶּבֶת מִן הַדִּין לִפְסֹק בְּטָהֳרָה לְאַחַר מִנְחָה קְטַנָּה וְלֹא תּוֹעִיל לָהּ בְּדִיקַת שַׁחֲרִית אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, וְזֹאת מִטַּעַם שֶׁהֻחְזַק מַעְיָנָהּ פָּתוּחַ. אֲבָל אִם אֵינָהּ רְאִיַּת וֶסֶת, וּפָסְקָה בְּטָהֳרָה לִפְנֵי זְמַן מִנְחָה קְטַנָּה בְּדִיעֲבַד עָלְתָה לָהּ, שֶׁבָּזֶה אֵין אָנוּ חוֹשְׁשִׁים שֶׁהֻחְזַק מַעְיָנָהּ לִהְיוֹת פָּתוּחַ.

כז אִשָּׁה שֶׁנִּפְתַּח מְקוֹרָהּ לְהוֹצִיא דָּם וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם פָּסְקָה בְּטָהֳרָה סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה, חַיֶּבֶת מִן הַדִּין לְהַנִּיחַ מוֹךְ דָּחוּק בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּבְדִיעֲבַד, אִם לֹא הִנִּיחַתוּ עָלָה לָהּ הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה וְתַתְחִיל לִמְנוֹת שִׁבְעָה נְקִיִּים מִיּוֹם הַמָּחֳרָת, וְחִיּוּב זֶה נוֹבֵעַ גַּם הוּא מֵהַסִּבָּה שֶׁהֱיוֹת וְהָיְתָה זוֹ רְאִיַּת וֶסֶת, וְלֹא רְאִיַּת כֶּתֶם בְּעָלְמָא, לָכֵן הֻחְזַק מַעְיָן פָּתוּחַ וּצְרִיכָה בְּדִיקָה מְעַלְיָא.

מרן השו"ע בסימן קצ"ו סעיף ב´ כתב "ראתה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום צריכה לבדוק עצמה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות" וכתב הרמ"א בהגה שם "ובדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה אף על פי שלא היה המוך אצלה כל בין השמשות סגי, אבל בדיקת שחרית לא מהני הואיל ולא ראתה אלא רק יום אחד". וזה עפ"י דעת הראב"ד (בשער הספירה והבדיקה עמ´ סח´) תוספות רא"ש (נידה סח) צידה לדרך, ספר התרומה (סימן פז´) סמ"ג, מרדכי פרק ב´ דשבועות סימן תשל"ז, ורבנו ירוחם שלדעתם א"צ מוך דחוק כלל ומ"מ כתב רמ"א להצריכו לכתחילה.

כח לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז שֶׁיֵּשׁ לְהַמְתִּין תָּמִיד חֲמִשָּׁה יָמִים עַד לַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, שְׁנֵי הַסְּעִיפִים הָאַחֲרוֹנִים קַיָּמִים בְּאֹפֶן שֶׁנִּפְתַּח מְקוֹרָהּ לְהוֹצִיא דָּם לְאַחַר שֶׁכְּבָר הִתְחִילָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים, אוֹ שֶׁפָּסְקָה בְּטָהֳרָה וּלְאַחַר שִׁשָּׁה יָמִים הֵחֵלָּה לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים עַל סְמַךְ הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה הָרִאשׁוֹן.

הנפ"מ הראשונה היא לדעת הש"ך ובשניה לדעת החזון איש.

כט אִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה בִּהְיוֹתָהּ בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית וּבִזְמַן שִׁבְעַת הַנְּקִיִּים טָסָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְעַל יְדֵי כָּךְ נֶחְסְרוּ מֵהַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כַּמָּה שָׁעוֹת, לֹא תִּתְחַשֵּׁב בְּחִסָּרוֹן זֶה אֶלָּא תִּטְבֹּל לְפִי צֵאת הַכּוֹכָבִים שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

ראה משמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ רע"ז-ר"פ.

וראה סעיף ז´ לעיל בפרק זה, לדעת מנחת יצחק והגרי"ש אלישיב הולכת לפי אופק ארץ ישראל, התפארת צבי כתב שצריכה לחכות לצאת הכוכבים של אמריקה, ומשמרת הטהרה פסק שבוסת שאינו קבוע שהוא דרבנן לכו"ע יש להקל ובקבוע למ"ד שהוא דאורייתא, יש להחמיר.

ל בַּיּוֹם שֶׁעוֹשָׂה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, מִנְהָג טוֹב הוּא שֶׁתִּרְחַץ עַצְמָהּ אוֹ לְפָחוֹת אוֹתוֹ מָקוֹם, וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין זֶה מְעַכֵּב אֶת הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה אִם לֹא רָחֲצָה כְּלָל, וְהוּא הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה טוֹב לְכַתְּחִלָּה גַּם בִּלְעֲדֵי הָרְחִיצָה.

רחיצה זו אינה מוזכרת במרן בשו"ע ומביאה הרמ"א שכתב "מנהג כשר הוא כשהאשה פוסקת בטהרה שתרחץ ולובשת לבנים..." וטעם רחיצה זו יש לומר שהוא מחשש שמא מעט לכלוך דם מחוץ לבית הרחם ובבדיקה יתלכלך בו העד, ולכן אם אינה רוחצת אותו מקום לפחות היה טוב אם תקנח עצמה במה שנקרא היום מטליות לחות.

לא בַּיּוֹם שֶׁפּוֹסֶקֶת בְּטָהֳרָה תִּלְבַּשׁ בְּגָדִים הַבְּדוּקִים מִכְּתָמִים, וְתַצִּיעַ עַל מִטָּתָהּ סָדִין בָּדוּק, וּסְתָם בֶּגֶד שֶׁנִּתְכַּבֵּס בִּמְכוֹנַת כְּבִיסָה נֶחְשָׁב לְבָדוּק, וְאֵין חִיּוּב לִלְבֹּשׁ דַּוְקָא בְּגָדִים לְבָנִים וּלְהַצִּיעַ סְדִינִים לְבָנִים אֶלָּא הוּא בְּגֶדֶר שֶׁל מִנְהָג טוֹב, וּמִכָּל מָקוֹם גַּם לַנּוֹהֲגוֹת בְּכָךְ אִם יֶשְׁנוֹ חֲשָׁשׁ שֶׁתִּתְקַלְקֵל הַסְּפִירָה מֵחֲמַת כְּתָמִים עָדִיף לְוַתֵּר עַל מִנְהָג כָּשֵׁר זֶה וְלִלְבֹּשׁ בְּגָדִים צִבְעוֹנִיִּים בְּדוּקִים כְּדַעַת מָרָן הַשו"ע וְלִזְכּוֹת בְּמִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וּלְהִנָּצֵל מִן הַחֵטְא.

כתב מרן השו"ע בסימן קצו סעיף ג´ "ביום שפסקה מלאות ובודקת עצמה כאמור, תלבש חלוק הבדוק לה שאין בו כתם ובלילה תשים סדינים הבדוקים מכתמים ומיום המחרת תתחיל לספור שבעה נקיים" וכתב רמ"א שהמנהג ללבוש לבנים ואין לשנות אבל בשעת הדחק כגון הולכת בדרך ואין לה בגדים תוכל לספור שבעה נקיים רק שהחלוק נקי ובדוק מדם. ופשוט שאשה שעלולה לראות כתמים הוא שעת הדחק לענין זה ובמיוחד בדורנו שאין זו דרך הגונה לעכב טבילה לזוג צעיר בשל מנהג טוב שנהגו.

ובמציאות ראינו שגם זוגות מבוגרים לא פסח מעליהם שבט היצר כמ"ש חז"ל שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל ומניח עמי הארץ ומתגרה בתלמידי חכמים. וכאמור אין בזה משום מעלים עיניו מן הטומאה, אלא שבבגד צבעוני לא מתהווה טומאת כתמים מלכתחילה שהרי לא גזרו בהם וכמו שכתבנו לעיל בכמה מקומות משם הפוסקים.

לב הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה וְשִׁבְעַת הַיָּמִים הַנְּקִיִּים שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינָם מֻכְרָחִים שֶׁיִּהְיוּ סְמוּכִים, וְאִם רוֹצִים בְּנֵי הַזּוּג לִדְחוֹת אֶת הַטְּבִילָה יְכוֹלָה הָאִשָּׁה לִדְחוֹת אֶת הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, אוֹ לִפְסֹק בְּטָהֳרָה בַּזְּמַן, אֲבָל לְהַתְחִיל לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים בְּמוֹעֵד מְאֻחָר יוֹתֵר.

לג אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה מִפְּנֵי מַכָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ, תְּחַכֶּה עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלֶיהָ מִסְפַּר הַיָּמִים שֶׁרְגִילָה לִרְאוֹת בָּהֶם, וְלִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה תַּסִּיחַ דַּעְתָּהּ מִכָּל מַחְשָׁבָה, וְתִתֵּן דַּעְתָּהּ אִם תַּרְגִּישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנָּה דָּם מֵהַמָּקוֹר, וְאִם אֵינָהּ מַרְגִּישָׁה כֵּן נֶחְשָׁב לְהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, וּבִבְדִיקַת שִׁבְעָה נְקִיִּים, תַּעֲשֶׂה קִנּוּחַ חִיצוֹנִי בְּעֵד בִּלְבַד. וְכָל זֶה עַל יְדֵי הִתְיָעֲצוּת עִם מוֹרֵה הוֹרָאָה מֻבְהָק. וְיֶשְׁנָהּ עוֹד תַּקָּנָה, שֶׁתִּבְדֹּק אוֹתָהּ אָחוֹת בְּלֹא שֶׁתִּגַּע בַּחַבּוּרָה.

וכן הסכים הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (חלק ב´ סימן נה´ נו´) וכן דעת הנודע ביהודה ואבני מילואים, לעומתם פסק החוות דעת שאם יש לה מכה ואינה יכולה בשל כך לעשות הפסק בטהרה במוך בחורים ובסדקים נשארת טמאה תמיד, והחתם סופר בשו"ת חלק יו"ד סימן קעז´ הסיק שיכולה לעשות כן אך בתנאי שנולדה המכה כשהייתה האשה בחזקת טהרה, ואם לא, אי אפשר שתבחין אם יסגר פי המקור מלהוציא דם. ויש להזכיר כאן דעת הראשונים בדין הפסק בטהרה שלרי"ף וראב"ד אין צורך בבדיקת חורים וסדקים בשבעה הנקיים שזה נאמר לטהרות, ולהתירה לבעלה די בקינוח חיצוני וכן דעת הרמב"ם, כן מובא בשו"ת הנודע ביהודה חלק יורה דעה סימן מו´, ולהפסק בטהרה די שתתן דעתה ועי"כ פוסקת בטהרה ומתחילה לספור שבעה נקיים, ולרמב"ם די בקינוח בלבד שהם מפרשים את הגמרא בענין שבדיקות בעד עד מקום ששמש דש נאמר לאכילת טהרות. בשו"ת אבני נזר יו"ד רנב´ ב´ כתב לסמוך על הראב"ד בכשעברו מספר הימים שרגילה לראות בהם ואם באמת לא ראתה במשך שבעה ימים אלו וטבלה עלתה לה טבילתה כדקיימא לן (נידה טו:) בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה וכן בשו"ת זכרון יוסף (יו"ד י´) וחלקת יואב (יו"ד ל´), חזון איש (יו"ד פא´) שאם יש לה וסת ועברו ימי וסתה תולה במכתה כמ"ש בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה וכ"כ ר"ש קלוגר ועוד במשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ רנד´.

לד עֵדוֹת שֶׁנָּהֲגוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה וּבְדִיקוֹת הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים עַל יְדֵי קִנּוּחַ בִּלְבַד יֵשׁ לָהֶם לְשַׁנּוֹת מִנְהָגָם בְּבוֹאָם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַתְרָא דְּמָרָן הַשו"ע וְלַעֲשׂוֹת בְּדִיקוֹת בְּחוֹרִים וּסְדָקִים כַּאֲשֶׁר פָּסַק.

לכאורה, אם דעת רי"ף רמב"ם וראב"ד שאינה צריכה לבדוק בדיקה פנימית היה מרן השו"ע צריך לפסוק כמותם שהרי"ף ורמב"ם הם שנים מתוך שלושה עמודי הוראה, ויש לומר שפסק בזה שלא כדעתם מחמת ריבוי הראשונים שלא פרשו את הגמרא כמותם והצריכו בדיקת חורים וסדקים ומטעם חומרת איסור כרת.

לה אִשָּׁה שֶׁשָּׁכְחָה לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה וְנִזְכְּרָה לְאַחַר שֶׁשָּׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ יְכוֹלָה עוֹד, בְּדִיעֲבַד, לִפְסֹק בְּטָהֳרָה בִּזְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, עֵד צֵאת הַכּוֹכָבִים שֶׁהֵם שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה דַּקּוֹת וָחֵצִי מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה.

יש כאן ספק ספיקא ברור להקל, ספק שמא לא ראתה כלל מקודם בין השמשות ואם תמצא לומר שראתה איזו טפה ונאבדה שמא בין השמשות יום הוא ויש לצרף לזה את שיטת רבינו תם הראב"ד, הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ה, הרא"ש, הר"ן, הריטב"א, המרדכי, הסמ"ג, הרוקח, המאירי ורבנו ירוחם שלדעתם כל בין השמשות שלנו הוא יום גמור וכן פסק מרן השו"ע בסימן רס"א, ועוד יש לצרף לכל הנ"ל את סברת רבי יוסי שלדעתו כל בין השמשות של רבי יהודה הוא יום גמור ובין השמשות הוא בסופו וכהרף עין. ועוד שמא היא נידה ולא זבה שהרי נשי דידן ספק זבות הן, ואפשר שזו היא כוונת הרא"ש והטור שכתבו שהבדיקה תהיה בבין השמשות וכתב על זה הבית יוסף שהוא לאו דוקא שאינו מוכרח שתעשה הפסק בבין השמשות אלא אם עשתה יצאה ידי חובת הבדיקה אלא שלכתחילה תעשה אותה לפני השקיעה.

לו אִשָּׁה שֶׁרוֹצָה לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית מִבְּעוֹד יוֹם וּצְרִיכָה גַּם כֵּן לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, לְכַתְּחִלָּה תִּפְסֹק בְּטָהֳרָה לִפְנֵי תְּפִלַּת עַרְבִית, וְאִם הָפְכָה אֶת הַסֵּדֶר, וּפָסְקָה בְּטָהֳרָה לְאַחַר עַרְבִית, עָלְתָה לָהּ לְהֶפְסֵק, וַאֲפִלּוּ אִם הִדְלִיקָה נֵרוֹת שַׁבָּת, וְהִתְפַּלְּלָה עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת וְאַחַר כָּךְ הִפְסִיקָה בְּטָהֳרָה עָלְתָה לָהּ, שֶׁכָּל עוֹד לֹא שָׁקְעָה הַחַמָּה הוּא יוֹם לְעִנְיַן הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה.

כך כתב בית יוסף בשם מהרי"ל וכ"ב בשו"ת מהרי"ל החדשות סימן צה, וכן כתב הרמ"א שבדעבד אין לחוש אם כבר עשו הקהל שבת, והדגול מרבבה פסק להקל בזה בין התפללו הקהל או התפללה היא ערבית אעפ"כ יכולה עוד לפסוק בטהרה, וכן החכמת אדם (כלל קיז סימן ה´) וערוך השולחן (ס"ק כ"א) ובספר מלבושי טהרה (סעיף ב´), ובטהרת ישראל (סעיף ד´) ובמשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ רעד´-רעז´.

לז בָּדְקָה עַצְמָהּ בַּלַּיְלָה וּמָצְאָה הָעֵד נָקִי, וְלַמָּחֳרָת לֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ כְּלָל, עוֹלָה לָהּ אוֹתָהּ בְּדִיקָה שֶׁעָשְׂתָה בַּלַּיְלָה לִהְיוֹת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, כְּגוֹן בָּדְקָה בְּלֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּבְיוֹם רִאשׁוֹן לֹא בָּדְקָה כְּלָל, עָלְתָה לָהּ בְּדִיקַת מוֹצָאֵי שַׁבָּת לְהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, וְתַתְחִיל לִמְנוֹת שִׁבְעָה נְקִיִּים מִיּוֹם שֵׁנִי, שֶׁבְּדִיעֲבַד אִם עָשְׂתָה בְּדִיקַת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה בַּלַּיְלָה, עָלְתָה לָהּ.

הִלְכוֹת שִׁבְעָה נְקִיִּים

כך כתב באור לציון חלק א´ סימן ז´.

כמה בדיקות צריכה לבדוק את עצמה

לח שִׁבְעַת הַיָּמִים הַנְּקִיִּים שֶׁלְּאַחַר הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה צְרִיכִים לִהְיוֹת שְׁלֵמִים, כָּל אֶחָד לֵילוֹ וְיוֹמוֹ, וְלָכֵן צְרִיכָה בְּדִיקַת הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה לִהְיוֹת מִבְּעוֹד יוֹם, כְּדֵי שֶׁמִּמָּחֳרַת הַהֶפְסֵק תִּסְפֹּר הָאִשָּׁה יוֹם רִאשׁוֹן וְשָׁלֵם לְשִׁבְעָה נְקִיִּים, וְלֹא אוֹמְרִים מִקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ לְעִנְיָן זֶה, וְאֵין הַיּוֹם שֶׁבּוֹ נַעֲשֶׂה הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה עוֹלֶה לְמִנְיַן שִׁבְעָה אֲפִלּוּ הִפְסִיקָה בְּטָהֳרָה בְּשַׁחֲרִית.

בגמרא נידה לג. בדין בנות כותים נידות מעריסתן דהיינו טעמה משום שיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה וכן פסקו הראשונים שיום שפוסקת בו אינו מכלל שבעה נקיים, ובמשמרת בטהרה חלק ב´ עמ´ רכח´.

לט לְכַתְּחִלָּה, בְּכָל יוֹם מִשִּׁבְעַת הַנְּקִיִּים תִּבְדֹּק עַצְמָהּ פַּעֲמַיִם, אַחַת בְּשַׁחֲרִית, וּשְׁנִיָּה בַּשְּׁעָתַיִם וָחֵצִי הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל הַיּוֹם עַד הַשְּׁקִיעָה, וְאִם בָּדְקָה עַצְמָהּ פַּעֲמַיִם בִּלְבַד בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים, פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּפַעַם שְׁנִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, בְּדִיעֲבַד עָלוּ לָהּ לְשִׁבְעָה נְקִיִּים, וְאִם הִיא אִשָּׁה שֶׁסּוֹבֶלֶת מֵרְאִיַּת כְּתָמִים מֵאֵיזוֹ סִבָּה שֶׁהִיא לְכַתְּחִלָּה תִּבְדֹּק בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי בִּלְבַד, וְיוֹתֵר מִזֶּה, אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ מַכָּה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְשֶׁל כָּךְ מְקַלְקֶלֶת עַצְמָהּ בַּבְּדִיקוֹת תִּבְדֹּק בְּדִיקָה אַחַת בִּלְבַד, אוֹ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְכָל זֹאת מִלְּבַד בְּדִיקַת הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה שֶׁכְּבָר עָשְׂתָה כָּאָמוּר.

בגמרא נידה סו: "הזב והזבה שבדקו עצמם ביום הראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור, ושאר ימים שבינתיים לא בדקו רבי אליעזר אומר הרי הם בחזקת טהרה, רבי יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד, רבי עקיבא אומר אין להם אלא יום שביעי בלבד" ונפסקה הלכה בגמרא כרבי אליעזר.

וכן בנידה ז: "רב אמר תחילתן אע"פ שאין סופן ורבי חנינא אמר תחילתן וסופן בעינן ואמר ליה רבי ירמיה בר אבא לרב ששת..."

לדעת רב תספיק בדיקה אחת בימי שבעה נקיים וכמותו פסקו הרמב"ם, הראב"ד, רבנו זרחיה הלוי, אור זרוע, רבנו אהרון הלוי, והרשב"א, הרא"ש, הטור, הר"ן ורבנו ירוחם וזאת בשל רבי ירמיה בר אבא ורב ששת שפסקו בגמרא כמותו.

ולענין אם בדקה עצמה בדיקה אחת בלבד באמצע שבעת הנקיים כתבו הראב"ד, המאירי, הרא"ש והטור להכשיר ועלו לה לשבעה נקיים, ואילו הרז"ה ורא"ה כתבו שלא עלו לה.

כדעת רבי חנינא דבעינן תחילתן וסופן, כלומר גם בדיקה ביום הראשון וגם בדיקה ביום השביעי פסקו הסמ"ג, ספר התרומה, הרוקח, הגה"מ וספר האשכול.

ומרן השו"ע כתב בסתם כרב ובשם יש אומרים כרבי חנינא וסיים "ואין להקל" והתקשו בדבריו האחרונים שמדוע פסק נגד שלשה עמודי הוראה שאין להקל כדבריהם ותרצו שכוונת מרן שאין להקל לכתחילה אבל בדיעבד אם בדקה ביום ראשון בלבד או שביעי בלבד, עלו לה, ואם יש לה מכה באותו מקום תעשה כך אף לכתחילה, ומכל מקום אם יכולה בשאר ימי הספירה לעשות קינוח חיצוני כל שהוא, באופן שלא יכאב לה ראוי לה לעשות כן, כך כתב הנודע ביהודה, וכן כתבו ערוך השולחן, סדרי טהרה, חתם סופר, חזון איש ועוד שהבדיקות שלאחר ההפסק בטהרה הן מדרבנן ובעת הצורך יש להקל בהן. וכל שכן אם סופרת שבעה נקיים על כתם דרבנן שכתב בשו"ת שואל ונשאל ב´ סק"א שאם בדקה פעם אחת בלבד די לה שאין כאן סרך איסור כרת, ומה שהחמיר מרן השו"ע הוא רק בראיה בהרגשה, ובמשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ שי"ג הביא בזה דעות האחרונים.

מ אִשָּׁה שֶׁרוֹצָה לִבְדֹּק עַצְמָהּ רַק בְּדִיקָה אַחַת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אוֹ בַּשְּׁבִיעִי בִּגְלַל מַכָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ תִּתְיַעֵץ עִם מוֹרֵה הוֹרָאוֹת מֻבְהָק לִפְנֵי כֵן, וְכֵן אִשָּׁה שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ רַק פַּעַם אַחַת בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים תַּעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם.

ראה מש"כ לקמן בסעיף מ"ג בבאורים.

מא אִם לְאַחַר הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה בָּדְקָה עַצְמָהּ בְּמוֹךְ דָּחוּק וְהוֹצִיאַתוּ רַק לְאַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים, בְּדִיעֲבַד, אִם לֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ כְּלָל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן נֶחֱשָׁב לָהּ אוֹתוֹ מוֹךְ לִבְדִיקַת הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים.

כך משמע מדברי הרמ"א בהגה סעיף ד´ וכך מוכח מדברי הנודע ביהודה קמא (יו"ד סוף סימן מ"ו) וכן בספר לחם ושמלה (סק"ה) ובספר חדרי דעה (קצ"ו ד´) ובשו"ת מהרי"א הלוי (חלק א´ ס"ס קמ"א) ובחזון איש (סימן צ"ב אות י"ב) וביביע אומר חלק ה´ (יו"ד ט"ז).

מב אִם עָשְׂתָה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה וְהָיְתָה כַּוָּנָתָהּ לִבְדֹּק בַּיָּמִים רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי בִּלְבַד, וּכְשֶׁבָּדְקָה בַּשְּׁבִיעִי הִסְתַּפְּקָה אִם בָּדְקָה בָּרִאשׁוֹן, תִּטְבֹּל וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ.

דין בדיקות שאחר הפסק בטהרה הוא מדרבנן ורוב הפוסקים פסקו כרב, דתחילתן אע"פ שאין סופן או סופן אע"פ שאין תחילתן, ובדיקה אחת בשבעה נקיים מספקת, כאן היות ויש ספק אם בדקה בראשון אין מקום להחמיר כלל וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל חלק ז´ (יו"ד קס"ח) ומשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ שי"ד.

מג אִם הָיָה בְּדַעְתָּהּ לִבְדֹּק רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי בִּלְבַד וּבָדְקָה בָּרִאשׁוֹן וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁכְחָה לִבְדֹּק וְנִזְכְּרָה אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה, יֵשׁ לָהּ לִבְדֹּק עַצְמָהּ בִּזְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וַאֲפִלּוּ בִּזְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל רַבֵּנוּ תַּם שֶׁהוּא שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם דַּקּוֹת אַחַר הַשְּׁקִיעָה, וְאִם יָצָא הָעֵד נָקִי, תִּטְבֹּל וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ, וְאִם לֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ כְּלָל בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תַּעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם.

ראה משמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ שי"ד שט"ו. ובדעבד כשבדקה עצמה ביום אחד בלבד הדעת נוטה להתיר, ואע"פ שכתב מרן השו"ע שאין להקל כבר בארו אחרונים בדבריו שכוונתו אין להקל לכתחילה אבל בדעבד אין לאסור אותה לבעלה ויש לצרף לזה שנשים בזמן הזה הן ספק זבות בלבד ואינן צריכות שבעה נקיים מדין תורה ועוד שיש אומרים שחומרת רבי זירא היא מנהג שנהגו בנות ישראל על עצמן ולא תקנת חכמים ולכן כל שיש איזה צד להקל שפיר דמי להקל ובקל נפטרים הימנה וכ"כ הרב גליא מסכת (יו"ד ד´) ובמשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ שי"ג, ועוד יש להעיר שברוב הגדול של השואלים הוא שעת הדחק ונחשב לדיעבד, שאם לא נתיר לה לטבול לא יועיל שתספור עוד יום אחד ותבדוק בו כי אז יהיה המרחק בין בדיקה ראשונה לאחרונה יותר מחמשה ימים אלא יצטרך המורה להורות לה לספור שבעה נקיים נוספים והוא דוחק גדול, וכתב בשו"ת בנין עולם שבדעבד או בשעת הדחק שכבר טבלה גם הבית יוסף יודה שאין להחמיר, ועוד יש לצרף דנשי דידן אינן רואות בהרגשת פתיחת פי המקור או זעזוע הגוף וטהורה היא מגזירת הכתוב. ובמשמרת הטהרה הביא בזה דעות הפוסקים בחלק ב´ עמ´ ש"ג-שי"ב והמתיר אשה שפסקה בטהרה ובדקה פעם אחת בלבד יש לו על מה שיסמוך כי רובא דרובא הם בגדר דעבד ושעת הדחק לענין זה.

מד אִם רָאֲתָה כֶּתֶם, שֶׁהוּא טָמֵא מִדְּרַבָּנָן, וְסָפְרָה שִׁבְעָה נְקִיִּים וּבָדְקָה בָּהֶם פַּעַם אַחַת בִּלְבַד, בְּדִיעֲבַד, אֵין לְהַחֲמִיר בָּזֶה וְתִטְבֹּל, אֶלָּא שֶׁלְּכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהוֹרוֹת לַסּוֹפֶרֶת שִׁבְעָה נְקִיִּים עַל כֶּתֶם לִבְדֹּק לְפָחוֹת רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי, וּרְאֵה לְקַמָּן סְעִיף נ"א.

מה אִשָּׁה שֶׁלְּצֹרֶךְ רְפוּאָה צְרִיכָה לְקַלֵּחַ מַיִם אֶל תּוֹךְ צַוַּאר הָרֶחֶם, מֻתֶּרֶת לַעֲשׂוֹת זֹאת בִּזְמַן הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים, שֶׁהֲרֵי בְּחֶזְקַת טְהוֹרָה הִיא, וְנָכוֹן הַדָּבָר גַּם לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז אַף עַל פִּי שֶׁאֵין תּוֹלִים בְּמַכָּה בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים רִאשׁוֹנִים שֶׁל הַנְּקִיִּים.

שהרי מה שאין תולין במכה בג´ ראשונים של הנקיים הוא משום שיש רעותא לפננו שנמצא דם ורוב דמים מגופה באו, אבל כאן לא נמצאה רעותא כ"כ שו"ת דברי מלכיאל ומשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ שט"ז.

מו עָשְׂתָה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, אֲבָל לֹא בָּדְקָה כְּלָל בִּזְמַן שִׁבְעָה נְקִיִּים, לֹא עָלוּ לָהּ שִׁבְעָה נְקִיִּים וְתִסְפֹּר מֵחָדָשׁ וְתִבְדֹּק לְפָחוֹת בְּרִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי, וְאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִבְדֹּק עַצְמָהּ כְּבָר כָּתַבְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף ל"ד.

מז הַסּוּמָא בּוֹדֶקֶת עַצְמָהּ וּמַרְאָה לַחֲבֶרְתָּהּ, הַשּׁוֹטָה שֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתָּהּ מֵחֲמַת חֹלִי חַבְרוֹתֶיהָ בּוֹדְקוֹת אוֹתָהּ, וְחֵרֶשֶׁת אִלֶּמֶת דִּינָהּ כְּשׁוֹטָה, וְאֵלּוּ שֶׁלָּמְדוּ בְּבָתֵּי סֵפֶר לְחֵרְשִׁים אִלְּמִים יֶאֱמֹד מוֹרֵה הוֹרָאָה מֻבְהָק אֶת דַּעְתָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה אִם יֵשׁ בָּהּ מַסְפִּיק דַּעַת לִהְיוֹת אַחֲרָאִית לִבְדֹּק עַצְמָהּ כָּרָאוּי.

כך פסק מרן השו"ע בסימן קצו סעיפים ז´ ח´ ובמשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ ש"ס-שס"ט.

מח אִם בָּדְקָה רַק בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי תִּסְפֹּר עוֹד יוֹמַיִם וְתִבְדֹּק בַּתְּשִׁיעִי וְיֵחָשֵׁב הַשְּׁלִישִׁי לְרִאשׁוֹן וְהַתְּשִׁיעִי לִשְׁבִיעִי.

מט אִם בָּדְקָה כָּל יְמֵי הַסְּפִירָה חוּץ מֵהַשְּׁבִיעִי תּוֹסִיף יוֹם אֶחָד וְתִבְדֹּק בּוֹ, וְיִהְיֶה הַשֵּׁנִי רִאשׁוֹן וְהַשְּׁמִינִי שְׁבִיעִי.

נ בָּדְקָה בָּרִאשׁוֹן וּבַשְּׁלִישִׁי, וּבַשְּׁבִיעִי לֹא בָּדְקָה כְּלָל, תּוֹסִיף יוֹם אֶחָד וְתִבְדֹּק בַּשְּׁמִינִי, וִיצָרֵף הַשְּׁלִישִׁי אֶת הָרִאשׁוֹן לַשְּׁמִינִי אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ יוֹתֵר מֵחֲמִשָּׁה יָמִים בֵּינֵיהֶם, וּבְכָל שְׁלֹשֶׁת הַמִּקְרִים הַמּוּבָאִים בִּסְעִיפִים מ"ח, מ"ט, נ´ אִם בְּסוֹף הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי טָבְלָה וְלָנָה אֵצֶל בַּעֲלָהּ, אֵין מַפְרִישִׁים אוֹתָם, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַל מִי לִסְמֹךְ.

ראה באורים לסעיף לט´.

הסופרת נקיים על כתם או בדיקת עד, או על דם בתולים, או על דמי טוהר

נא אִם סוֹפֶרֶת שִׁבְעָה נְקִיִּים עַל כֶּתֶם שֶׁרָאֲתָה בְּלֹא הַרְגָּשָׁה, אוֹ עַל בְּדִיקַת עֵד שֶׁעָשְׂתָה אוֹ עַל דַּם בְּתוּלִים אוֹ עַל דְּמֵי טֹהַר וּבָדְקָה עַצְמָהּ פַּעַם אַחַת בִּלְבַד בָּרִאשׁוֹן אוֹ בַּשְּׁבִיעִי אוֹ בְּאֶחָד מֵהַיָּמִים הָאֶמְצָעִיִּים, מִלְּבַד הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, עָלוּ לָהּ הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים, תִּטְבֹּל וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ.

אנו מבארים דברי מרן השו"ע שפסק שאין להקל בפחות משתי בדיקות ראשון ושביעי בראיה בהרגשה שעושה את האשה לטמאה מהתורה, אבל בלא הרגשה תהיה כוונתו לפסוק כמ"ש בסתם כרב, רמב"ם, ראב"ד, רז"ה, או"ז, רא"ה, רשב"א, רא"ש, טור הר"ן ורי"ו וטומאת כתמים הרי היא מדרבנן וכן פרישה מדם בתולים הוא מדרבנן, ודמי טוהר הוא מנהג שנהגו ישראל מזמן הגאונים ואינו אפילו בדרבנן, ואילו בדיקת עד אינו דאורייתא בודאי אלא חששא שמא הרגישה וסבורה הייתה שהרגשת עד הוא, מה גם דנשי דידן לאו בנות הרגשה נינהו וחסרה מהן החזקה שסתם ראיה הייתה בהרגשה. ועוד מובא באחרונים סדרי טהרה ופרדס רימונים שבזמנו רוב נשים מבחינות בין הרגשת עד להרגשת דם הבא מן המקור.

דין החוששת לכתמים

נב כָּאָמוּר לְעֵיל, לְכַתְּחִלָּה אִשָּׁה שֶׁסּוֹפֶרֶת שִׁבְעָה נְקִיִּים תִּבְדֹּק עַצְמָהּ פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, אַחַת בְּשַׁחֲרִית וְאַחַת לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה, וּבְדִיעֲבַד אִם בָּדְקָה פָּחוֹת מִזֶּה, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ יָצְאָה יְדֵי חוֹבַת הַבְּדִיקוֹת, אֲבָל אִם חוֹשֶׁשֶׁת לִכְתָמִים יְכוֹלָה לְצַמְצֵם לְכַתְּחִלָּה אֶת מִסְפַּר הַבְּדִיקוֹת לַמִּסְפָּר הַמּוּעָט בְּיוֹתֵר שֶׁמַּרְשָׁה הַהֲלָכָה, כְּמוֹ שֶּׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל וְכֵן לְעִנְיַן לְבִישַׁת צִבְעוֹנִים בִּזְמַן סְפִירַת הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים אִם חוֹשֶׁשֶׁת לִכְתָמִים יְכוֹלָה לְכַתְּחִלָּה לִלְבֹּשׁ צִבְעוֹנִים אַחַר הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה.

אינה צריכה לספור בפה

נג מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה "וְסָפְרָה לָהּ שִׁבְעַת יָמִים" אֵינוֹ מְלַמֵּד שֶׁצְּרִיכָה סְפִירָה בַּפֶּה, אֶלָּא רַק שֶׁתִּתֵּן דַּעְתָּהּ שֶׁמִּיּוֹם פְּלוֹנִי מַתְחִילָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים וּבְיוֹם פְּלוֹנִי מְסַיֶּמֶת וְטוֹבֶלֶת לָעֶרֶב.

כך מבואר בתוספות כתובות עב. ספר האשכול סימן מד´, ספר החינוך מצוה של´, מהר"מ מרוטנבורג בתשובה סמין רצ"ב, רמב"ן בפרשת אמור, ורדב"ז בחלק ד´ סימן כ"ז ובמשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ שכ"א-שכ"ו.

כשהתעורר ספק בספירה או הסח הדעת

נד אִם בְּמַהֲלַךְ הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים הִתְעוֹרֵר סָפֵק אֵצֶל הָאִשָּׁה מָתַי הִפְסִיקָה בְּטָהֳרָה, תֵּלֵךְ לְחֻמְרָא, לְהַחְשִׁיב אֶת הַיּוֹם הַיּוֹתֵר מְאֻחָר כַּיּוֹם שֶׁהִפְסִיקָה בּוֹ בְּטָהֳרָה, וְזֶה בְּרָאֲתָה בְּהַרְגָּשָׁה, אֲבָל בְּכֶתֶם יְכוֹלָה לְהָקֵל.

משמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ שכ"ו-שכ"ח.

נה אִשָּׁה שֶׁפָּסְקָה בְּטָהֳרָה וּבָדְקָה עַצְמָהּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אֶלָּא שֶׁבְּמַהֲלַךְ הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים עָבְרוּ עָלֶיהָ יוֹמַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה שֶׁבָּהֶם הִסִּיחָה דַּעְתָּהּ לְגַמְרֵי מֵהַסְּפִירָה, כְּגוֹן שֶׁנָּסַע בַּעֲלָהּ לַמֶּרְחַקִּים מִתּוֹךְ יְדִיעָה שֶׁיָּשׁוּב לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה, וְהִנֵּה חָזַר כַּעֲבֹר מִסְפַּר יָמִים, אֵין הֶסַּח הַדַּעַת מְעַכֵּב אֶת הַסְּפִירָה, וְתִטְבֹּל בִּזְמַנָּהּ, וְהַחֻמְרָא שֶׁלֹּא לְהַחְשִׁיב אוֹתָם הַיָּמִים מִכְּלַל הַשִּׁבְעָה הִיא חֻמְרָא שֶׁיֵּשׁ לָהּ מָקוֹם, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הֶסַּח הַדַּעַת בְּחֵלֶק מִן הַיּוֹם, אֵין לְהַחֲמִיר בּוֹ כְּלָל.

בשו"ת מעיל צדקה (סימן ס"ג) חידש שהסח הדעת פוסל בשבעה נקיים וכמותו כתב הסדרי טהרה (קצ"ו י"ח) ורב אחרונים כתבו שאין הסח הדעת מעכב כלל כמובא באורך במשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ שכ"ח-של"ח.

נו אִם אַחַת הַבְּדִיקוֹת אוֹ הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה מַצְרִיכִים שְׁאֵלַת חָכָם, מַמְשִׁיכָה לִסְפֹּר וְלִבְדֹּק וְתוֹלָה בְּדַעַת הֶחָכָם וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם הֶסַּח הַדַּעַת.

טעתה והקדימה טבילתה

נז אִם סִיְּמָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים וּבִבְדִיקוֹת כַּדִּין וְנִשְׁאַר לָהּ רַק לִטְבֹּל וְרוֹצָה לִדְחוֹת טְבִילָתָהּ, כְּגוֹן שֶׁאֵין בַּעֲלָהּ בָּעִיר וְיַחֲזֹר רַק בְּעוֹד מִסְפַּר יָמִים, יְכוֹלָה לִדְחוֹת טְבִילָתָהּ, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְשִׁיךְ וְלִבְדֹּק עַצְמָהּ בְּאוֹתָם יָמִים עַד הַטְּבִילָה, וְאִם הֵסִיחָה דַּעְתָּהּ מִלִּטְבֹּל בִּכְלָל בְּאוֹתָם הַיָּמִים אֵין הַדָּבָר מַעֲלֶה אוֹ מוֹרִיד, וּכְשֶׁיָּבוֹא בַּעֲלָהּ תִּטְבֹּל כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְּאָמְנָה אִתּוֹ.

נח אִם טָעֲתָה בִּסְפִירַת הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים וְהִקְדִּימָה טְבִילָתָהּ בְּיוֹם אוֹ יוֹמַיִם וְשִׁמְּשָׁה, תַּפְלִיט בְּעַצְמָהּ אֶת שִׁכְבַת הַזֶּרַע עַל יְדֵי שֶׁתְּקַנֵּחַ יָפֶה אוֹתוֹ מָקוֹם וְאִם אֶפְשָׁר גַּם תִּרְחַץ בְּמַיִם חַמִּים וְתַמְשִׁיךְ לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים מִמָּחֳרָת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁשִּׁמְּשָׁה וּפָלְטָה שִׁכְבַת הַזֶּרַע אֵינוֹ מִמִּנְיַן שִׁבְעָה נְקִיִּים, וְאִם לֹא הִפְלִיטָה שִׁכְבַת הַזֶּרַע, אִם עָבְרוּ אַרְבָּעָה יָמִים מֵהַתַּשְׁמִישׁ כּוֹלֵל יוֹם הַתַּשְׁמִישׁ עַצְמוֹ נֶחֱשֶׁבֶת שִׁכְבַת הַזֶּרַע כְּאִלּוּ נִפְלְטָה וִיכוֹלָה לְהַמְשִׁיךְ לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים.

בתחילת פרק זה בסעיף ב´ בארנו נושא זה.

הבית יוסף בשם הסמ"ק כתב "אם טעתה במנין שבעה נקיים יום אחד וטבלה ושמשה, צריכה להמתין שש עונות שהם ארבעה ימים ואחר כך תמנה יום אחד נקי ותטבול שנית אבל סתירה של אחר שבעה ימים כגון שלא טבלה כראוי ושמשה הרי זו טובלת בכל עת".

נט לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז שֶׁמַּחֲמִירִים לְהַמְתִּין עוֹד יוֹם אֶחָד לִפְלִיטַת שִׁכְבַת זֶרַע וְסוֹפֶרֶת חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעָה וְכֵן שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁאֵינָהּ רַשָּׁאִית לְהַפְלִיט בְּעַצְמָהּ שִׁכְבַת זֶרַע, כָּאן בְּמִקְרֶה שֶׁל טָעֲתָה וְשִׁמְּשָׁה בִּזְמַן שִׁבְעָה נְקִיִּים לֹא גָּזְרוּ, וְלָכֵן תַּמְתִּין אַרְבָּעָה יָמִים לִפְלִיטַת הַזֶּרַע אוֹ שֶׁתַּפְלִיט אוֹתוֹ בְּעַצְמָהּ וְתַשְׁלִים מִלְּמָחֳרָת אֶת מִנְיַן הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים.

כך דעת הרמ"א אליבא דש"ך בס"ק כ"ה.

ס אִם טָעֲתָה בְּיוֹם אֶחָד בִּלְבַד וְטָבְלָה בְּלֵיל שְׁבִיעִי בִּמְקוֹם בְּלֵיל שְׁמִינִי, אַךְ לֹא שִׁמְּשָׁה בַּלַּיְלָה אֶלָּא עַד לַמָּחֳרָת בַּיּוֹם, נֶחֱשָׁב לְעִנְיָן זֶה מִקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתַּשְׁמִישׁ הָיָה בַּעֲבֵרָה, בְּכָל זֹאת עָלוּ לָהּ הַיָּמִים לְשִׁבְעָה נְקִיִּים וְתַחֲזֹר וְתִטְבֹּל בְּלֵיל שְׁמִינִי.

ואינה צריכה להפליט שכבת זרע ולא להמתין ארבעה ימים לפלטתו כך מבואר ברא"ש בתחילת פרק רביעי דנידה שכתב "ונראה לי... שפולטת שכבת זרע אינה סותרת ביום אחרון לשבעה נקיים שדוקא דם שסותר כל המנין סותר גם ביום שביעי עד הערב, אבל פולטת שכבת זרע שאינה סותרת אלא יום אחד אם פלטה אחר שספרה מקצת יום שביעי שוב אינה סותרת שעיקר סתירת שכבת זרע הוא משום דלא מקרי נקיים, וכיון שספרה מקצת יום שביעי כבר שלמו הנקיים וטהורה לבעלה... ושוב מצאתי כדברי בשם רבנו יונה" וכך כתב גם הרשב"א.

סא הֲלָכוֹת אֵלּוּ שֶׁל שִׁמְּשָׁה בִּזְמַן שִׁבְעָה נְקִיִּים, בִּסְעִיפִים נ"ח, נ"ט, ס´, הֵן בֵּין אִם שִׁמְּשָׁה בְּשׁוֹגֵג בֵּין אִם שִׁמְּשָׁה בְּמֵזִיד, כְּגוֹן שֶׁאֶחָד מִבְּנֵי הַזּוּג חָזַר בִּתְשׁוּבָה וְחָפֵץ בִּשְׁמִירַת הַטָּהֳרָה וּבֶן הַזּוּג הַשֵּׁנִי מַחֲזִיק בְּסוּרוֹ.

סב כָּל בְּדִיקוֹת אֵלּוּ, בֵּין בְּדִיקַת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, בֵּין בְּדִיקוֹת הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים צְרִיכוֹת לִהְיוֹת בְּבֶגֶד לָבָן רַךְ וְנָקִי, וְתַכְנִיסֶנּוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם בָּעֹמֶק לַחֹרִים וְלַסְּדָקִים עַד מָקוֹם שֶׁהַשַּׁמָּשׁ דָּשׁ, וְתִרְאֶה אִם יֵשׁ בּוֹ שׁוּם מַרְאֵה אַדְמוּמִית, וְאִם קָשֶׁה לָהּ לְהַכְנִיסוֹ כָּל כָּךְ בָּעֹמֶק, לְפָחוֹת הַבְּדִיקָה שֶׁל הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה וּבְדִיקַת יוֹם רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי יִהְיוּ עַד מָקוֹם שֶׁהַשַּׁמָּשׁ דָּשׁ, וּמִכָּל מָקוֹם אִם לֹא בָּדְקָה כָּל כָּךְ בָּעֹמֶק בְּשׁוּם בְּדִיקָה אֲבָל בָּדְקָה בְּחוֹרִים וּסְדָקִים עָלוּ לָהּ הַבְּדִיקוֹת.

הראיה מבתולה שבודקת עצמה ולא עד מקום ששמש דש, ואעפ"כ עולות לה הבדיקות, ומקור הדין בנידה יז. ורמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק ד´ הלכה טו´, לדעת הרי"ף והראב"ד והרמב"ם גם בדיקת ההפסק בטהרה וגם בדיקות השבעה נקיים די להם בקינוח כל שהוא ואינה צריכה בדיקת חורים וסדקים. ולדעת הרמב"ן והריטב"א בדיקת ההפסק בטהרה תהיה בחורים וסדקים, ובדיקות השבעה נקיים די בבדיקה כל שהיא. ולשיטת הרשב"א והרא"ה גם בהפסק בטהרה וגם בשבעה נקיים צריכה לבדוק עצמה בחורים וסדקים, ואילו לשיטת הרא"ש, ספר האשכול, סמ"ג, סמ"ק וטור צריכה לבדוק עצמה עד מקום שהשמש דש רק שספר האשכול הצריך זאת רק בבדיקת ההפסק בטהרה. עוד יש להעיר לשיטת הרי"ף רמב"ם וראב"ד שלדעתם בדיקת חורים וסדקים נאמרה לגבי אשה להכשירה לאכילת טהרות ולא להתירה לבעלה, שאם הוא להתירה לבעלה יכולה לעשות הפסק בטהרה ע"י נתינת דעת בלבד שאין דם יוצא מן המקור, ובשבעה נקיים תקנח עצמה ותו לא, ולרמב"ם תבדוק עצמה בהפסק בטהרה ע"י קינוח בלבד, ולהזכיר כך פסקו גם כן הנודע ביהודה, האבני מילואים ורבי שלמה קלוגר לגבי אשה שנולדה לה מכה ואין ביכולתה לפסוק בטהרה על ידי בדיקה בעד.

ולענין הלכה פסק מרן השו"ע כדברי רוב הפוסקים שגם בהפסק בטהרה וגם בשבעה נקיים צריכה לבדוק עצמה בחורים וסדקים. וענינה של בדיקת חורים וסדקים כתבו החזון איש ושו"ת ישועות מלכו שכוונת חכמים בזה הייתה שהדחיקה והמשמוש של העד בתוך הפרוזדור גורם לדם אם עוד ישנו לצאת מן החדר.

סג אִשָּׁה שֶׁקָּשֶׁה לָהּ לִבְדֹּק עַצְמָהּ בְּעֵד יָבֵשׁ כִּי הַבְּדִיקָה מַכְאִיבָה לָהּ מֻתָּר לָהּ לְלַחְלֵחַ הָעֵד בְּמַיִם קֹדֶם הַבְּדִיקָה וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא הָיְתָה שָׁם טִפַּת דָּם וְנִמְחֵית.

מקור הלכה זו הוא המהרש"ם בתשובה חלק א´ סימן קמ"ו.

סד אִם בָּדְקָה עַצְמָהּ בִּנְיָר, עָלְתָה לָהּ הַבְּדִיקָה, וּבִתְנַאי שֶׁיְּהֵא זֶה נְיָר רַךְ וְחָזָק שֶׁיְּכוֹלָה לְהַכְנִיסוֹ בְּחוֹרִים וּסְדָקִים, וְשֶׁלֹּא יְהֵא חָלָק מִדַּי בְּאֹפֶן שֶׁאִם תִּהְיֶה טִפַּת דָּם תּוּכַל לִדְבֹּק בּוֹ.

מקור הדין בשו"ת שבט הלוי יו"ד ס"ס ק´ ובמשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ שד"מ.

כשיש לה טבעת

סה אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ טַבַּעַת בְּרַחֲמָהּ, אֵין זֶה מְעַכְּבָהּ מִלִּבְדֹּק עַצְמָהּ, וְלֹא נָחוּשׁ שֶׁמָּא נִתְעַכְּבָה טִפַּת דָּם בֵּין דֹּפֶן הָרֶחֶם לַטַּבַּעַת.

כשיש לה דיאפרגמה

סו אִשָּׁה הַמַּנִּיחָה מִכְסֵה גּוּמִי בְּתוֹךְ הַפְּרוֹזְדוֹר לִמְנִיעַת הֵרָיוֹן לְכַתְּחִלָּה לֹא תִּבְדֹּק עַצְמָהּ עַד שֶׁתְּסִירֶנּוּ, וְאִם בָּדְקָה עַצְמָהּ בְּשָׁעָה שֶׁהַמִּכְסֶה נִשְׁאַר בְּתוֹךְ גּוּפָהּ צְרִיכָה לְהוֹצִיאוֹ וְלַחֲזֹר וְלִבְדֹּק עַצְמָהּ, וְאִם כְּבָר טָבְלָה, בְּדִיעֲבַד אֵין מַצְרִיכִים אוֹתָהּ לַחֲזֹר וְלִטְבֹּל.

דין זה מבואר במשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ שנ"ח.

(המשך) במה בודקת ואיך בודקת

סז כָּל הַבְּדִיקוֹת צְרִיכוֹת לְהֵעָשׂוֹת בְּעֵד הַבָּדוּק לָהּ, כְּלוֹמַר שֶׁרָאַתוּ וְיָדוּעַ לָהּ שֶׁהוּא נָקִי.

נידה יד. במשנה "נמצא על עד שלו..." ובגמרא שם "אתמר בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר מצאה עליו דם, אמר רב טמאה נידה..." "תניא בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם רבי אומר טמאה משום נידה ורבי חייא אומר טמאה משום כתם".

ובנידה נח: משנה "עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם עגול טהור, משוך טמא דברי רבי אליעזר בר´ צדוק" ואפסקא הלכתא בגמרא כוותיה.

ושיטת הרמב"ן והתוספות שעד הבדוק הוא שבדקתו שהוא נקי ולא הניחתו מידה עד שבדקה בו את עצמה.

ושיטת הרשב"א והריטב"א שעד הבדוק הוא עד שראתה אותו שהוא נקי מכתמים והניחתו במקום מוצנע, וכן דרך סתם עדים שמוכרים היום בשקיות פלסטיק שהם בחזקת בדוקים ועומדים שאין דרך להוליכם בשוק ולא מתעסקים בהם בדברים אחרים, ומכל מקום כתם קטן מאוד שאין דרך להבחין בו בקלות אם נמצא על עד הבדיקה ונראה שאינו בא שם מחמת הבדיקה עצמה יש להראותו לחכם הבקי במראות, וראה משמרת הטהרה חלק א´ עמודים לב´ לג´.

שתהיה הבדיקה לאור היום

סח כְּשֶׁבּוֹחֶנֶת הָאִשָּׁה אֶת עֵד הַבְּדִיקָה לְאַחַר שֶׁבָּדְקָה בּוֹ אֶת עַצְמָהּ, בֵּין בַּהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה בֵּין בִּשְׁאָר בְּדִיקוֹת, לְכַתְּחִלּ3ָה תַּעֲשֶׂה זֹאת בְּאוֹר יוֹם, וְאִם הוּא לְאוֹר מְנוֹרַת חַשְׁמַל אוֹ לְאוֹר הַנֵּר לֹא תְּמַהֵר לְהַחְלִיט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גָּוֶן אַדְמוּמִי, שֶׁלִּפְעָמִים הוּא חוּם בָּהִיר וְאוֹר הַמְּנוֹרָה נוֹסֵךְ עָלָיו גָּוֶן אַדְמוּמִי, וּבְמָקוֹם שֶׁמִּסְתַּפֶּקֶת תַּצְנִיעַ אֶת הָעֵד וְתַחֲזֹר וְתִרְאֶנּוּ בְּאוֹר יוֹם.

תוכן העניינים

נשואין ואישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה