אור ברסלב
נשואין ואישות הלכות טהרת הבית › פרק י"א - דיני יולדת, מפלת ודמי טוהר

נשואין ואישות

הלכות טהרת הבית · פרק י"א - דיני יולדת, מפלת ודמי טוהר

פרק י´- דיני כתמים, והרגשה בלא ראיה

מאמתי נטמאת היולדת

א מֵאֵימָתַי נִטְמֵאת הַיּוֹלֶדֶת, מִדְּאוֹרַיְתָא נִטְמֵאת מִשֶּׁיָּצָא רֻבּוֹ שֶׁל הַוָּלָד אוֹ מִצְחוֹ עִם הַגֻּלְגֹּלֶת, וּמִדְּרַבָּנָן נִטְמֵאת גַּם עַל יְדֵי שֶׁיּוֹצִיא יָדוֹ, וְאִם הוֹצִיא רַגְלוֹ הֲרֵי זוֹ מַחֲלֹקֶת הַפּוֹסְקִים וְטוֹב לְהַחֲמִיר.

בגמ´ נידה כח. "אמר רב הונא, הוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה, שנאמר ויהי בלדתה ויתן יד, מתיב רב יהודה הוציא העובר את ידו... מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא" וכן בנידה כט. וכן פסק הרמב"ם בהלכות א"ב פרק י´ הלכה ו´ ז´.

לדעת הרשב"א בתורת הבית הוא דוקא בהוציא ידו אבל בהוציא רגלו לא, אבל כותב הרשב"א שיש להחמיר בזה היות וישנם רבים הסוברים שרגלו או שאר איברים בכלל ידו לענין זה וכך כתבו הרא"ה והרמב"ן. וכל זה נפ"מ להוציא ידו והחזירה ונולד לאחר שבועיים שטמאת לידה כל אותו הזמן, שאל"כ ממאי נפשך נטמאת בנידה מדין אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

ומה שאמרנו הוציא ראשו הכוונה מהחדר שהוא הרחם אל הפרוזדור שהוא צואר הרחם.

יש מהאחרונים שרצו לחדש בזה שאם ישבה על המשבר יש לחוש שמא נפתח רחמה וראתה דם, או אם אחזוה צירים עד שצריכה שחברותיה יעזרו לה ללכת יש לחוש גם כן שמא ראתה דם וכתב המשמרת הטהרה שרוב ככל האחרונים דחו סברא זו מההלכה.

ירידת מים

ב יְרִידַת מַיִם אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת הַיּוֹלֶדֶת אֶלָּא אִם כֵּן יָצָא דָּם עִם הַמַּיִם, שֶׁאָז נִטְמֵאת בְּנִדָּה, אֲבָל בִּסְתָמָא אֵין לָחוּשׁ שֶׁיָּצָא דָּם עִם הַמַּיִם, וְלָכֵן לֹא הִצְרִיכוּהָ חֲכָמִים לִבְדֹּק עַצְמָהּ, וַהֲרֵי הִיא טְהוֹרָה כְּשֶׁהָיְתָה.

צירים

ג אֲחָזוּהָ צִירִים וּפָסְקוּ, אֵינָהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ, שֶׁלֹּא חָשְׁשׁוּ חֲכָמִים לִיצִיאַת דָּם מֵחֲמַת צִירִים, וְאִם קָרָה שֶׁרָאֲתָה לְאַחַר מִכֵּן כֶּתֶם דָּם, דָּנִים בּוֹ דִּינֵי כְּתָמִים מִדְּרַבָּנָן, שֶׁאִם אֵינוֹ כִּגְרִיס וְעוֹד אוֹ שֶׁאֵינוֹ עַל בֶּגֶד לָבָן שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה אֵינוֹ מְטַמֵּא, וְאִם הִתְקַיְּמוּ בּוֹ שְׁלֹשֶׁת הַתְּנָאִים, אִם יְכוֹלָה לִתְלוֹת בְּמַכָּה תּוֹלָה וּטְהוֹרָה.

זמן טומאת לידה

ד בִּתְחִלַּת פָּרָשַׁת תַּזְרִיעַ (ויקרא י"ב) כָּתוּב "וַיְדַבֵּר הַשֵּׁם אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה, בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָה. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ, וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה".

הַיּוֹלֶדֶת הֲרֵי הִיא טְמֵאָה מִן הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה דָּם כְּלָל, בֵּין יָלְדָה חַי בֵּין מֵת וּבֵין אִם הִפִּילָה, וּצְרִיכָה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, שִׁבְעָה נְקִיִּים וּטְבִילָה בִּבְרָכָה, וְיֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין יוֹלֶדֶת זָכָר לְיוֹלֶדֶת נְקֵבָה, שֶׁאִם יָלְדָה זָכָר יְכוֹלָה לִטְבֹּל לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים מִזְּמַן הַלֵּדָה, וְאִם יָלְדָה נְקֵבָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְבֹּל עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלֶיהָ אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם מִזְּמַן הַלֵּדָה, וִיכוֹלָה בְּתוֹךְ זְמַן זֶה שֶׁל שָׁבוּעַ לְזָכָר וּשְׁבוּעַיִם לִנְקֵבָה לִסְפֹּר אֶת שִׁבְעַת הַנְּקִיִּים, אַךְ לֹא תִּטְבֹּל אֶלָּא לְאַחַר שֶׁיַּעַבְרוּ שָׁבוּעַ לְזָכָר וּשְׁבוּעַיִם לִנְקֵבָה. עָבְרָה וְטָבְלָה לִפְנֵי שֶׁהִשְׁלִימָה שְׁבוּעַיִם לִנְקֵבָה לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.

כך נפסק להלכה בטור ובשולחן ערוך בסימן קצ"ד סעיף א´, ולענין שיכולה לספור שבעה נקיים בתוך ימי טומאת היולדת נאמר בגמ´ נידה לז. "תניא רבי מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה, איבעיא להו מהו שתעלה, אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה ורבא אמר אינה סותרת ועולה" ופסק הרמב"ם (בהלכות א"ב פ"ז ה"י) כרבא וכדקיימא לן אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם, ותוס´ נידה לז. כתבו שר"ת פסק כאביי, רב סעדיה גאון ורש"י פסקו כרבא וכן הוא בספר הפרדס הגדול (סימן רע"ד) ובספר האורה (עמ´ קעו) ובמחזור ויטרי (עמ´ תרי"ב) וכן בה"ג, ובשאלתות דרב אחאי גאון, ורבנו חננאל, ורי"ף ראב"ד, רמב"ן רשב"א, ראב"ן, יראים, ריטב"א והרא"ש ועוד הרבה ראשונים וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך כנ"ל.

אם עברה וטבלה לפני שעברו שבועיים לנקבה לא עלתה לה טבילה כך פסק מרן השו"ע קצ"ד א´.

גזירת הגאונים על דמי טוהר

ה לְאַחַר שֶׁעָבְרוּ שִׁבְעָה יָמִים לְזָכָר וּשְׁבוּעַיִם לִנְקֵבָה, גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא שֶׁכָּל הַדָּמִים שֶׁתִּרְאֶה הַיּוֹלֶדֶת בִּשְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה יוֹם הַבָּאִים לְזָכָר וְשִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה יוֹם לִנְקֵבָה, הֵם דְּמֵי טֹהַר וְאֵינָם מְטַמְּאִים וּמִדִּינָא דִּגְמָרָא כָּל אִשָּׁה שֶׁנִּטְהֲרָה לְבַעֲלָהּ לְאַחַר שִׁבְעָה לְזָכָר וּשְׁבוּעַיִם לִנְקֵבָה הָיְתָה נִבְעֶלֶת עַל דְּמֵי הַטֹּהַר. לְאַחַר חֲתִימַת הַגְּמָרָא בִּזְמַן הַגְּאוֹנִים גָּזְרוּ עַל דַּם טֹהַר לְדוּנוֹ כְּדָם טָמֵא וּצְרִיכָה לִפְרֹשׁ מִבַּעֲלָהּ, לִפְסֹק בְּטָהֳרָה, לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים וְלִטְבֹּל בְּלֹא בְּרָכָה. וְאִם צְרִיכָה לְהַמְתִּין אַרְבָּעָה יָמִים לִפְנֵי הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה רְאֵה סְעִיף י"א.

ימי דם טוהר בזכר מסתימים לאחר ארבעים יום מיום הלידה שהם שבעה ימים של טומאת לידה ואחריהם שלושים ושלושה יום דמי טוהר, ובנקבה ארבעה עשר יום לטומאת לידה ולאחריהם ששים וששה יום לדמי טוהר, וביחד שמונים יום, ומיום שמונים ואחד לנקבה וארבעים ואחד לזכר כל דם שתראה הרי הוא דם טמא.

לשיטת הרמב"ן, רי"ף, ראב"ד והרוקח החומרא לפרוש ברואה דם טוהר הוא בכלל חומרת רבי זירא דבנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים וכמו שהחמירו להחשיב כל נידה גם כזבה מטעם שמא יבואו לטעות בין ימי נידה לימי זיבה כך החמירו שלא לבעול על דם טוהר שלא יבואו לטעות בספירת הימים ויבעלו על דם טמא. ולשיטת הרמב"ם, תוס´, ר"ת, סה"ת וסמ"ג החומרא דדם טוהר תלויה במנהג שהתחדש לאחר חתימת הגמרא ולכן לדעתם אין לברך על טבילה זו, ולדעת הרמב"ן וסיעתו יש לברך. ולהלכה טובלת בלא ברכה בין לספרדים בין לאשכנזים.

כמה פעמים בודקת עצמה

ו הַסּוֹפֶרֶת שִׁבְעָה נְקִיִּים עַל דַּם טֹהַר אִם עָשְׂתָה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה וּלְאַחֲרָיו בָּדְקָה רַק בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אוֹ רַק בַּשְּׁבִיעִי אוֹ רַק בְּאֶחָד מֵהַיָּמִים הָאֶמְצָעִיִּים בְּדִיעֲבַד עָלוּ לָהּ הַיָּמִים לְשִׁבְעָה נְקִיִּים וְתִטְבֹּל וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ.

שהיות וגזירת דם טוהר אינה מדינא דגמרא ואין בדם טוהר סרך איסור מן הדין כלל יש לפסוק בהם את הדין כדעת רוב הפוסקים דסבירא להו שהלכה כרב דתחילתן אע"פ שאין סופן, או סופן אע"פ שאין תחילתן, כמ"ש בגמ´ נידה סט.

אינה צריכה לפרוש בליל ארבעים ואחד לזכר ושמונים ואחד לנקיבה

ז תִּקְּנוּ חֲכָמִים לִפְרֹשׁ מִתַּשְׁמִישׁ בְּלֵיל אַרְבָּעִים וְאֶחָד לְזָכָר וּבְלֵּיל שְׁמוֹנִים וְאֶחָד לִנְקֵבָה, וְזֶה בִּימֵיהֶם שֶׁהָיוּ בּוֹעֲלִים עַל דַּם טֹהַר, וּכְדֵי לַעֲשׂוֹת הֶכֵּר לְהַפְרִישׁ בֵּין דָּם טָהוֹר לְדָם טָמֵא תִּקְּנוּ פְּרִישָׁה זוֹ, אֲבָל מֵאָז תְּקוּפַת הַגְּאוֹנִים, שֶׁפָּשַׁט הַמִּנְהָג לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לִבְעֹל עַל דַּם טֹהַר, בָּטְלָה הַתַּקָּנָה לִפְרֹשׁ בְּלֵיל אַרְבָּעִים וְאֶחָד וּשְׁמוֹנִים וְאֶחָד וּמֻתָּרִים לְשַׁמֵּשׁ בְּאוֹתָהּ עוֹנָה.

אין בזה בעיה של ביטול תקנת חכמים מכמה טעמים שנתבארו מדברי הפוסקים במשמרת הטהרה עמ´ ט´-יב´ דהא דקימ"ל כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ואע"פ שבטל הטעם זהו דוקא בדבר הרשות ונאסר במנין, אז אמרינן שאע"פ שבטל הטעם האיסור במקומו עומד אבל אם מתחילה היה דבר של מצוה אלא שנאסר משום גדר וסייג ממילא כשבטל הטעם אין לנו לבטל המצוה בלי שום טעם, וכאן היה ביטול של מצות עונה ואף שאינו בזמן עונתה היה מצוה לשמחה בדבר מצוה. ועוד טעמים יעוי"ש.

לדעת הרא"ש בזמננו שאין בועלים על דם טוהר אין צריך לפרוש בליל מא´ ופא´ וכך כתבו הראב"ד סה"ת סמ"ג וט"ז וכך פסק הרמ"א בתשובה.

מהות הפרישה

ח אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דַּם טֹהַר וְהֻצְרְכָה לִפְרֹשׁ מִבַּעֲלָהּ, כָּאָמוּר, צְרִיכָה לִנְהֹג בְּכָל דִּינֵי הַהַרְחָקוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק ד´.

אם יש דין כתמים בזמן דמי טוהר

ט אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה כֶּתֶם דָּם בְּגֹדֶל יוֹתֵר מִכִּגְרִיס עַל בֶּגֶד לָבָן בִּזְמַן יְמֵי דַּם טֹהַר יֵשׁ בָּזֶה מַחֲלֹקֶת הַפּוֹסְקִים אִם נוֹהֵג אָז דִּין כְּתָמִים, וְלַהֲלָכָה נָכוֹן לְהַחֲמִיר בָּזֶה וְלִנְהֹג כָּל דִּינֵי הַכְּתָמִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּפֶרֶק י´, וּמִכָּל מָקוֹם בֵּין לַסְּפָרַדִּים בֵּין לָאַשְׁכְּנַזִּים יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה מִיָּד וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה יָמִים לִפְלִיטַת שִׁכְבַת זֶרַע, וְטוֹב שֶׁתַּעֲשֶׂה הַפְלָטַת שִׁכְבַת זֶרַע בְּעַצְמָהּ עַל יְדֵי מוֹךְ שֶׁתְּקַנֵּחַ בּוֹ יָפֶה אוֹ תִּרְחַץ בְּמַיִם חַמִּים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְתִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים וְתִטְבֹּל בְּלֹא בְּרָכָה. וְאִם יֵשׁ עוֹד צַד לְהַתִּיר יֵשׁ לְצָרְפוֹ לְהָקֵל וּלְהַתִּירָהּ לְבַעֲלָהּ, וְלִסְמֹךְ עַל הַפּוֹסְקִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵין דִּין כְּתָמִים נוֹהֵג בִּזְמַן יְמֵי דַּם טֹהַר.

לדעת ר"ש קלוגר נוהגים דיני כתמים בימי דם טוהר ולדעתו גם תברך על הטבילה וכן החמירו בזה הנודע ביהודה והחזון איש.

טובלת בלא ברכה כמו שכבר נתבאר שכל איסור זה של דמי טוהר מקורו לאחר חתימת הגמרא ומטעם זה לא תקנו חז"ל ברכה לטבילה זו.

ומה שאמרנו שאם יש עוד צד להתיר יש להקל הוא מטעם שגזירת כתמים היא מדרבנן וגזירת דמי טוהר מנהג ויוצא שכתמים בזמן ימי דם טוהר הם גזירה לגזירה לכן אם הבא לשאול דחוק, או פרטי השאלה שנויים במחלוקת הפוסקים ראוי להורות בזה היתר.

ראתה בזמן תשמיש באותם ימים

י בְּדִין שֶׁל אִשָּׁה שֶׁהִרְגִּישָׁה שֶׁרוֹאָה דָּם בִּזְמַן תַּשְׁמִישׁ שָׁוֶה דִּין יְמֵי דַּם טֹהַר לִשְׁאָר יָמִים שֶׁצָּרִיךְ בַּעֲלָהּ לִפְרֹשׁ מִמֶּנָּה בְּאֵבֶר מֵת, וְאִם פָּרַשׁ בְּאֵבֶר חַי אוֹ שֶׁגָּמַר בִּיאָתוֹ כְּדַרְכּוֹ יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דִּינוֹ חָמוּר כְּדִין הַבָּא עַל הַנִּדָּה.

כתב הראב"ד שיכול לסמוך עליה עד שימות אבר וראיתו מדם בתולים וחלקו על כך התרומה והרשב"א שאין ראיה מדם בתולים לדם טוהר ויפרוש באיבר מת בלא שיסמוך עליה, ולדעת הנו"ב אינו מכרח לחכות עד שימות אבר קל וחומר מדם בתולים שפורש בהם באבר חי וחלק עליו הפתחי תשובה מדברי הרשב"א שהרי בדם בתולים הותר לחתן לפרוש באבר חי כדי שלא יהא ליבו נוקפו מה שאין כן כאן.

אם צריכה להמתין לפליטת ש"ז

יא יוֹלֶדֶת שֶׁסָּפְרָה וְטָבְלָה, וְאַחַר כָּךְ בִּימֵי דַּם טֹהַר רָאֲתָה דַּם וֶסֶת, לַסְּפָרַדִּים, יְכוֹלָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה מִיָּד וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין אַרְבָּעָה יָמִים שֶׁתִּפָּלֵט שִׁכְבַת זֶרַע, וּלְמִנְהַג הָאַשְׁכְּנַזִּים יֵשׁ לְהַמְתִּין גַּם בָּזֶה חֲמִשָּׁה יָמִים לִפְנֵי שֶׁתַּעֲשֶׂה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא שִׁמְּשָׁה עִם בַּעֲלָהּ בַּיָּמִים שֶׁקָּדְמוּ לִרְאִיָּתָהּ.

וְנָכוֹן שֶׁלַּסְּפָרַדִּים תַּעֲשֶׂה הַפְלָטַת שִׁכְבַת זֶרַע עַל יְדֵי קִנּוּחַ בְּמוֹךְ אוֹ רְחִיצָה בְּמַיִם חַמִּים.

לדעת האשכול אינה צריכה להמתין כלל וכן בשו"ת בית דוד בדעת מרן השו"ע לענין כתם, ויש לומר שכל שכן בדם טוהר שיורו, כך ומהחתם סופר נלמד שצריך בדם טוהר להמתין חמשה ימים כמו בכתם.

מנהג טעות

יב מִי שֶׁנָּהֲגָה לִפְרֹשׁ מִבַּעֲלָהּ שְׁמוֹנִים יוֹם לְאַחַר לֵדַת נְקֵבָה וְאַרְבָּעִים לְזָכָר מִצְוָה עָלֶיהָ לְבַטֵּל מִנְהָגָהּ, וְאֵינָהּ צְרִיכָה הַתָּרַת נְדָרִים עַל כָּךְ מִשּׁוּם שֶׁאֵין בְּמִנְהָג זֶה לֹא מִצְוָה וְלֹא מָסֹרֶת אָבוֹת אֶלָּא טָעוּת בַּהֲבָנַת הַתּוֹרָה שֶׁהִטְעוּ הַצְּדוֹקִים וְהַקָּרָאִים כַּמָּה קְהִלּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל.

כתב הרמב"ם (בהלכות איסורי ביאה פרק יא´ הלכה טו´) "זה שתמצא בקצת מקומות שהיולדת זכר לא תשמש עם בעלה עד סוף ארבעים יום והיולדת נקבה עד סוף שמונים יום ואף על פי שאינה רואה דם, אין זה מנהג אלא טעות ודרך אפיקורסות היא באותם מקומות, ומן הצדוקים והקראים למדו דבר זה, ומצוה לכוף אותן כדי להוציא מלבם דבר זה ולהחזירן לדברי רבותינו שתספור שבעה נקיים ותטבול ותהיה טהורה" ומה שאמרנו שאין צריך התרה הוא מטעם שהוא קבלה בטעות שחשבו שיש בזה מצוה ואין בזה, ובמשמרת הטהרה כתב בזה בחלק ב´ עמודים כח´-מו´ סיכום של כל מה שנכתב בענין זה באלף שנים האחרונות ראשונים כמלאכים ואחרונים, ואת מסקנת קודשו כתבנו כאן להלכה.

מפלת לפני ואחרי ארבעים יום

יג אֵין צוּרַת הַוָּלָד נִגְמֶרֶת בְּרֶחֶם הָאִשָּׁה אֶלָּא בַּיּוֹם הָאַרְבָּעִים וְאֶחָד שֶׁל הַהֵרָיוֹן, וְלָכֵן הַמַּפֶּלֶת לְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם טְמֵאָה טֻמְאַת לֵדָה, שָׁבוּעַ לְזָכָר וּשְׁבוּעַיִם לִנְקֵבָה, וְאִם אֵין יָדוּעַ מִין הַוָּלָד חוֹשֶׁשֶׁת לִנְקֵבָה וּמוֹנָה שְׁבוּעַיִם, וְאִם הִפִּילָה בְּאַרְבָּעִים יוֹם הָרִאשׁוֹנִים אֵין כָּאן טֻמְאַת לֵדָה אֶלָּא טֻמְאַת נִדָּה בִּלְבַד, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם.

בגמ´ נידה ל. המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד, ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנידה וכן פסקו הרמב"ם (הא"ב פי´ הא´), הטור, רמב"ן, רשב"א, והמאירי. ומרן השו"ע קצ"ד ב´ ורמ"א.

מאמתי סופרת חודשי ההריון

יד לֵיל הַטְּבִילָה הָאַחֲרוֹנָה נֶחְשָׁב לִתְחִלַּת הַהֵרָיוֹן אֶלָּא אִם כֵּן עָשְׂתָה בְּדִיקַת הֵרָיוֹן לִפְנֵי שֶׁטָּבְלָה וְנוֹדַע לָהּ מִבְּדִיקָה זוֹ שֶׁהִיא בְּהֵרָיוֹן, שֶׁאָז מוֹנָה מִזְּמַן הַטְּבִילָה הַקּוֹדֶמֶת, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁבַּתְּקוּפָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַהֵרָיוֹן תִּרְאֶה הָאִשָּׁה וֶסֶת.

אם נבדקה ע"י רופאה האם נטמאת

טו אִשָּׁה שֶׁנִּבְדְּקָה עַל יְדֵי רוֹפְאָה אוֹ אָחוֹת, וְהֶחְדִּירָה אֶצְבָּעָהּ אוֹ מַכְשִׁיר אֶל תּוֹךְ הַפְּרוֹזְדוֹר, וְלֹא נִכְנַס הַמַּכְשִׁיר אֶל תּוֹךְ הָרֶחֶם עַצְמוֹ, אֵין אָנוּ חוֹשְׁשִׁים לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ, וַאֲפִלּוּ בִּבְדִיקָה שֶׁבָּהּ מַחְדִּירָה הַמְיַלֶּדֶת אֶצְבְּעוֹת יָדָהּ לִפְרוֹזְדוֹר הַיּוֹלֶדֶת לִבְדֹּק רָמַת הַפְּתִיחָה אֵין בָּזֶה חֲשָׁשׁ לְדִמּוּם וְאִם פָּסְקוּ הַצִּירִים בְּלֹא שֶׁיָּלְדָה וְלֹא רָאֲתָה דָּם, וְשָׁבָה לְבֵיתָהּ, מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ.

טז אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם, וְנֶחְלְקוּ הַפּוֹסְקִים רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים בַּדָּבָר, אִם כְּלָל זֶה נָכוֹן בְּכָל עִנְיָן אוֹ בְּדַוְקָא אִם הָיְתָה הַפְּתִיחָה מִתּוֹךְ הָרֶחֶם כְּלַפֵּי חוּץ בְּהוֹלָדָה אוֹ הַפָּלָה, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מֻכְרָח כְּלָל, וְלַהֲלָכָה אָנוּ תּוֹפְסִים שֶׁאִם נִפְתָּח הָרֶחֶם לְהוֹצִיא וָלָד אוֹ חֲתִיכַת בָּשָׂר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶצֶם וְכַדּוֹמֶה, אִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחָה זוֹ בְּלֹא דָּם, אֲבָל אִם הָיְתָה הַפְּתִיחָה מֵהַחוּץ כְּלַפֵּי תּוֹךְ הָרֶחֶם בְּאֹפֶן מְלָאכוּתִי עַל יְדֵי הַחְדָּרַת מַכְשִׁיר, אֵין זֶה מְחַיֵּב שֶׁנִּטְמְאָה הָאִשָּׁה, וּצְרִיכָה לִבְדֹּק עַצְמָהּ, וְאִם לֹא רָאֲתָה דָּם מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ, וַאֲפִלּוּ אִם הָיְתָה בְּדִיקָה זוֹ בִּזְמַן שֶׁהָיְתָה סוֹפֶרֶת שִׁבְעָה נְקִיִּים.

לדעת הבית יוסף והגר"א גם אם פתיחת הקבר באה מבחוץ אי אפשר לפתיחתו בלא דם וכ"כ הנו"ב, והשיג על הנו"ב המהרי"ל דיסקין וכ"כ החזון איש שפתיחת הקבר המוזכרת בגמרא היא התעוררות הלידה ואם כן מנין לנו לחדש כן בפתיחה מבחוץ.

ואע"פ שדעת מרן הבית יוסף להחמיר, מכל מקום יש כאן ספק ספיקא ספק ראשון שמא הלכה כרמב"ם ואור זרוע ורבנו עובדיה מברטנורא שהלכה כמ"ד שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ואם תמצי לומר שהלכה כראב"ד, האשכול, הרמב"ן, רשב"א, רא"ש והמאירי שפסקו שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם שמא לא אמרו כך אלא כשהיתה הפתיחה מבפנים כלפי חוץ דוקא ואע"פ שהוא ספק ספיקא שאינו מתהפך קיימ"ל כדעת מרן השו"ע והרמ"א שאין צריך שיהיה הספק ספיקא מתהפך וכך כתבו גם זרע אמת, פר"ח, מהרי"ט אלגאזי, כנה"ג, חיד"א ועוד הרבה אחרונים.

ופשוט הוא בכל ספרי הפוסקים האחרונים שמועיל לעשות ספק ספיקא בדברי הפוסקים כדי להתיר לכתחילה.

משא"כ ספק ספיקא במציאות שיהיה מותר בדעבד. כדרך שאמרנו בבדיקת הפסק בטהרה בבין השמשות שמותר בדעבד שהוא ספק במציאות, שמא עכשיו הוא עוד יום ואת"ל לילה שמא לא ראתה מתחילתו שהוא ספק במציאות ומותר בדיעבד בלבד.

להמנע מזרוז בלידה

יז יֵשׁ לְהִמָּנַע בְּהֶחְלֵט מִלַּעֲשׂוֹת זֵרוּז לַלֵּדָה הֱיוֹת וּמוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהֵרָיוֹן יָכוֹל לְהִמָּשֵׁךְ בְּמִקְרִים חֲרִיגִים גַּם עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְהוּא נִצְרָךְ לְהִתְפַּתְּחוּתוֹ הַגּוּפָנִית וְהַנַּפְשִׁית שֶׁל הַוָּלָד, וְהַקְדָּמַת הַלֵּדָה עֲלוּלָה לְקַלְקֵל מַזָּלוֹ שֶׁל הַוָּלָד שֶׁיִּהְיֶה ח"ו בַּעֲנִיּוּת וְצַעַר אוֹ יָמוּת קֹדֶם זְמַנּוֹ. לָכֵן אֵין לְהַתִּיר זֹאת אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁקֶפֶת סַכָּנָה לְחַיֵּי הַיּוֹלֶדֶת אוֹ הָעֻבָּר.

רבנו האר"י בשער רוח הקודש תיקון ד´, אגרות משה (יו"ד ב´ ע"ד) ספר הקנה דף מ"ז עמוד ב´.

דין היולדת בניתוח קיסרי

יח אִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה בְּנִתּוּחַ קֵיסָרִי, אִם בָּדְקָה עַצְמָהּ וְלֹא רָאֲתָה דָּם מִן הַמָּקוֹר הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה מִטֻּמְאַת לֵדָה נִדָּה אוֹ זִיבָה, וְלֹא נוֹהֲגִים בָּהּ דִּינֵי יְמֵי דַּם טֹהַר, וְאִם רָאֲתָה דָּם דֶּרֶךְ הַמָּקוֹר הֲרֵי הִיא טְמֵאַת נִדָּה שֶׁצְּרִיכָה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה וְשִׁבְעָה נְקִיִּים, בֵּין אִם יָלְדָה זָכָר בֵּין אִם יָלְדָה נְקֵבָה.

תוכן העניינים

נשואין ואישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה