אור ברסלב
נשואין ואישות הלכות טהרת הבית › פרק ט"ו - עיון, הדחה וחפיפה לפני הטבילה

נשואין ואישות

הלכות טהרת הבית · פרק ט"ו - עיון, הדחה וחפיפה לפני הטבילה

פרק י"ד - הלכות חציצה

עיון הגוף מן התורה, וחפיפה מתקנת עזרא

א מִן הַתּוֹרָה צְרִיכָה הָאִשָּׁה לְעַיֵּן בְּעַצְמָהּ וּבִבְשָׂרָהּ, וּבוֹדֶקֶת כָּל גּוּפָהּ וְשַׂעֲרוֹתֶיהָ סָמוּךְ לִטְבִילָתָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָלֶיהָ שׁוּם דָּבָר חוֹצֵץ, וְתִקֵּן עֶזְרָא שֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹפֶפֶת וְטוֹבֶלֶת, כְּלוֹמַר חוֹפֶפֶת בְּמַיִם חַמִּים וְסוֹרֶקֶת שְׂעָרָהּ בְּמַסְרֵק אוֹ בַּיָּד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ שַׂעֲרוֹתֶיהָ קְשׁוּרוֹת זוֹ בָּזוֹ, וְעוֹד תִּקְּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁתָּדִיחַ הָאִשָּׁה בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הַסְּתָרִים שֶׁלָּהּ בְּמַיִם.

בגמרא בבא קמא פב. "עשר תקנות תקן עזרא... ושתהא אשה חופפת וטובלת" והקשתה הגמרא "דאורייתא היא דתניא ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שער, אמרי דאורייתא לעיוני דלמא מיקטר, אי נמי מאוס משום חציצה ואתא איהו תיקן חפיפה".

וכן בגמרא נידה סו: "אמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשא מדיחה בית קמטיה במים".

ופרש רש"י קמטיה ובית הסתרים דבר אחד הוא בית השחי ובית הסתרים והרא"ם כתב שקמטיה היינו תחת אצילי ידיה ותחת שוקיה, ובית הסתרים הם נקבים שלפנים הגוף כמו הפה אוזנים אף.

ונחלקו הראשונים בענין תקנת עזרא שרבנו שמעיה כתב שתקן עזרא חפיפה במים חמים בכל הגוף, ושיטת רבינו תם ורוב הראשונים שתיקן עזרא חפיפה במים חמים רק במקום שער, ואע"פ שכך הלכה מכל מקום המנהג שתחוף כל גופה במים חמים, וכן פסק מרן השו"ע בסימן קצ"ט סעיף א´. ולענין הדחת בית הקמטים כתב מהרי"ק שתהא הדחה זו במים בלבד וכן פסק הרמ"א בהגהתו לסעיף א´, עוד לענין בית הסתרים ראה באורים לסעיף ל"א בפרק י"ד וסעיפים לא, לב, לד.

מה הדין אם לא עשתה אחד מהם

ב אִם לֹא הֵדִיחָה בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הַסְּתָרִים וְלֹא עִיְּנָה בָּהֶם וְטָבְלָה, עָלְתָה לָהּ טְבִילָתָהּ, אֲבָל אִם לֹא עִיְּנָה בְּגוּפָהּ אַף עַל פִּי שֶׁרָחֲצָה בְּמַיִם חַמִּים לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, שֶׁעִיּוּן הַגּוּף דְּבַר תּוֹרָה הוּא, וַאֲפִלּוּ עִיְּנָה בְּגוּפָהּ אֲבָל לֹא רָחֲצָה בְּחַמִּין אֶת שְׂעָרָהּ כְּתַקָּנַת עֶזְרָא, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.

כך פסק מרן השו"ע בסימן קצ"ט סעיפים ח´ ט´.

מה הדין אם בעליתה מן המקוה מצאה על עצמה חוצץ

ג אִם חָפְפָה רֹאשָׁהּ וְגוּפָהּ בְּמַיִם חַמִּים וְעִיְּנָה בְּגוּפָהּ, וְלֹא מָצְאָה דָּבָר הַחוֹצֵץ, וְיָרְדָה וְטָבְלָה וּכְשֶׁעָלְתָה מָצְאָה בְּעַצְמָהּ דָּבָר הַחוֹצֵץ, הַדִּין הוּא כָּךְ, שֶׁאִם הָיוּ הַחֲפִיפָה וְהַטְּבִילָה בְּאוֹתָהּ עוֹנָה יוֹם אוֹ לַיְלָה אֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת, וְאִם לֹא הָיוּ בְּאוֹתָהּ עוֹנָה צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת.

בגמרא נידה סו: "אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול, איכא דאמרי אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול, מאי בינייהו, איכא בינייהו למסמך לחפיפה טבילה למיחף ביממה ולמטבל בליליא".

ובגמרא חולין י. "טבל ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן".

הרי"ף הר"ן והראב"ד גרסו את הגמרא באופן שונה שבלשנא קמא גרסו "אם באותו יום", בלישנא בתרא "אם סמוך" וגרסת הרמב"ם כגרסא שלפנינו.

וכתבו הרשב"א והטור שלשון סמוך פירושו עונה שבאותה עונה שחפפה טבלה.

עוד יש שינוי בגרסת הרי"ף והר"ן שגורסים "איכא בינייהו למסמך לחפיפה טבילה" וגרסת הגמרא שלפנינו היא שכתוב גם כן "למיחף ביממה ולמטבל בליליא".

ושיטת הרמב"ם בבאור הגמרא ממה שכתב "אינה צריכה לחוף ולטבול" מכל מקום טבילה מיהא בעיא ושיטת הראב"ד דאינה צריכה לא חפיפה ולא טבילה.

ומרן השו"ע בסעיף י´ פסק כגרסת הגמרא שלנו שאם טבלה באותה עונה שחפפה אינה צריכה טבילה אחרת והגיה הרמ"א שאם חפפה בסוף היום וטבלה בתחילת הלילה אע"פ שהוא סמוך צריכה טבילה והוא דיוק שדייק הב"י, וכן הביא מרן השו"ע את דעת הרמב"ם בשמו "ולרמב"ם בין כך ובין כך צריכה טבילה אחרת אלא שזו אינה צריכה לחזור ולחוף וזו צריכה לחזור ולחוף" שאם היו באותה עונה אינה צריכה לחזור ולחוף ואם היו בעונות שונות צריכה גם לחזור ולחוף.

צריכה לסמוך החפיפה והעיון לטבילה

ד יְכוֹלָה לַחְפֹּף וּלְעַיֵּן בְּעַצְמָהּ וּלְהָדִיחַ בֵּית הַסְּתָרִים בְּבֵיתָהּ וְאַחַר כָּךְ תֵּלֵךְ וְתִטְבֹּל בְּמִקְוֶה, אֲבָל אִם עָסְקָה בִּדְבָרִים הַחוֹצְצִים בֵּין חֲפִיפָה לִטְבִילָה תַּחֲזֹר וְתַחְפֹּף לִפְנֵי שֶׁתִּטְבֹּל, וּבְדִיעֲבַד אִם רַק עִיְּנָה בְּעַצְמָהּ שׁוּב וְטָבְלָה עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.

כך כתבו מרן השו"ע והרמ"א בסימן קצ"ט סעיף י"ג. וראה לקמן בפרק זה סעיף י´.

(המשך) מה הדין אם בעליתה מן המקוה מצאה על עצמה חוצץ

ה אִם הַחֲפִיפָה וְהַטְּבִילָה לֹא הָיוּ בְּאוֹתָהּ עוֹנָה, וְאַחַר כָּךְ בַּעֲלִיָּתָהּ מִן הַטְּבִילָה מָצְאָה עַל עַצְמָהּ דָּבָר חוֹצֵץ, כָּתַבְנוּ בִּסְעִיף ג´ שֶׁחוֹזֶרֶת וְטוֹבֶלֶת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא נִתְעַסְּקָה בְּאוֹתוֹ הַמִּין אַחַר הַטְּבִילָה, אֲבָל אִם נִתְעַסְּקָה בּוֹ אַחַר הַטְּבִילָה תּוֹלָה בּוֹ שֶׁנִּדְבַּק בָּהּ לְאַחַר שֶׁכְּבָר טָבְלָה.

אֲבָל אִם לֹא חָפְפָה אוֹ לֹא עִיְּנָה בְּעַצְמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁטָּבְלָה וְלֹא מָצְאָה אַחַר כָּךְ עַל עַצְמָהּ דָּבָר הַחוֹצֵץ לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף ב´.

(המשך) צריכה לסמוך החפיפה והעיון לטבילה

ו הַחֲפִיפָה צְרִיכָה לִהְיוֹת לְכַתְּחִלָּה סָמוּךְ לִטְבִילָתָהּ, וְהַמִּנְהָג הַכָּשֵׁר שֶׁתַּתְחִיל לָחֹף מִבְּעוֹד יוֹם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ וְאָז תִּטְבֹּל, וְכֵן מִנְהָג כָּשֵׁר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁחָפְפָה תִּשָּׂא עִמָּהּ מַסְרֵק לַמִּקְוֶה וְתִסְרֹק שָׁם.

כך כתב מרן השו"ע בסימן קצ"ט סעיף ג´, ומקור ההלכה בגמרא נידה סז: אמר רב הונא אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בשלישי בשבת שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת במצאי שבת, אשה חופפת באחד בשבת וטובלת ברביעי בשבת שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת במצאי יום טוב שחל להיות אחר השבת, אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת במצאי שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר השבת.

ורב חסדא אמר כולהו אמרינן, שכן לא אמרינן, היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר.

ורב יימר אמר אפילו שכן נמי אמרינן לבר מאשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת דלמצאי שני ימים טובים של ראש השנה שלאחר השבת ליתא דאפשר דחופפת בלילה וטובלת בלילה.

דרש מרימר הלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר".

כלומר, בשניהם להחמיר שאם טובלת בחול לא תחפוף מאתמול וכן אם טובלת לאחר שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר השבת תחפוף בליל הטבילה.

ושיטת רש"י, אליבא דהרא"ש, בקושי התירו להרחיק חפיפתה מטבילתה, מכל מקום תחוף ביום משום שמהומה לביתה, פירוש ממהרת לביתה ולא תעשה את ההכנות כהוגן. וכתבו התוספות שלרש"י טוב לה יותר לחוף ביום, והטור כתב שלרש"י אינה יכולה לחוף בלילה אלא מתוך הדחק. ולענין טבילה במצאי שבת לרש"י תחוף בלילה ולשיטת הטור ברש"י מנהג יפה הוא שתחוף גם בערב שבת ביום. ולענין טבילה בליל שבת לרש"י פשוט שתחוף ביום שישי משך היום. והתוספות כתבו בדעת רש"י שאם חל ליל טבילתה במוצאי שבת והוא יום טוב ודאי תחוף ביום שישי ואפילו אם חל ליל טבילתה לאחר שני ימים טובים שלאחר השבת. ולדעת הרא"ש ברש"י במקרים אלו שצריכה לחוף בשישי ולטבול אחר השבת מוטב שתדחה טבילתה ותסמוך חפיפה לטבילה.

השאלתות פסק בשיטתו שצריכה לחוף בלילה סמוך לטבילתה ובארו התוספות והרא"ש ומרדכי שאפילו אליבא דהשאלתות אם החלה מבעוד יום ושוהה עם החפיפה עד הלילה וטובלת מותר הדבר.

ולענין ליל טבילה במצאי שבת דעת השאלתות שתחוף במצאי שבת, ואם חל ליל הטבילה בליל שבת בזה כותב השאלתות שהיות ואי אפשר, מותר לה לחוף ביום שישי, ואפילו אם חלו שני ימים טובים ביום חמישי ושישי תחוף ביום רביעי ותטבול בליל שבת.

עד כאן שיטת רש"י והשאלתות, ולדעת הרמב"ם הלכה כשאלתות שתחוף בלילה ותטבול מיד, ורק בשעת דחק וחולי מותרת להרחיק החפיפה מן הטבילה ומה שנקטה הגמרא מצאי שבת לדוגמא נקטינהו.

מרן השו"ע פסק כהשאלתות שתחוף בלילה אולם גם חשש לדעת רש"י שמא מתוך שתמהר האשה לא תחפוף כראוי ולכן כתב בשעיף ג´ שתתחיל לחוף ביום ותמשיך עד הלילה ואז תטבול.

ואם חל ליל טבילתה בליל שבת כתב מרן השו"ע בסעיף ה´ דתחוף ביום והוא לכול"ע.

וכשחל ליל הטבילה במצאי שבת פסק מרן השו"ע שתחפוף בליל מוצאי שבת, ואם חל ליל טבילתה במצאי שבת וא"א לה לחפוף משום שחל אז יום טוב פסק מרן השו"ע שלכול"ע תחוף ביום שיש ביום ותטבול למוצאי שבת.

מה הדין כשיש בין החפיפה והעיון לטבילה יותר מיום. וכשחל ליל טבילה בליל שבת או מוצ"ש

ז אִם חָל לֵיל טְבִילָתָהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, חוֹפֶפֶת בְּלֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְטוֹבֶלֶת מִיָּד. וְאִם חָל לֵיל טְבִילָתָהּ בְּלֵיל שַׁבָּת, חוֹפֶפֶת בַּיּוֹם וְטוֹבֶלֶת בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְתִשְׁמֹר עַצְמָהּ מִלְּהִתְעַסֵּק בִּדְבָרִים שֶׁיְּכוֹלִים לִגְרֹם לַחֲצִיצָה שֶׁהֲרֵי לֹא יְכוֹלָה לַחֲזֹר וְלַחְפֹּף בְּמִקְוֶה.

וראה מה שכתבנו בפרק י"ג סעיפים ז´ ח´.

ח חָל לֵיל טְבִילָתָהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְהוּא יוֹם טוֹב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָחֹף אָז, תָּחֹף בְּיוֹם שִׁשִּׁי, וְכֵן אִם חָלוּ שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים בְּיוֹם חֲמִישִׁי וְשִׁשִּׁי, וְחָל לֵיל טְבִילָתָהּ בְּלֵיל שַׁבָּת, תָּחֹף בְּיוֹם רְבִיעִי בְּשַׁבָּת, וְתִקְשֹׁר שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁלֹּא יִתְבַּלְבְּלוּ, וּבִשְׁעַת טְבִילָה תְּעַיֵּן וְתִבְדֹּק הֵיטֵב כָּל גּוּפָהּ וְשַׂעֲרוֹת רֹאשָׁהּ שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ, וְתָדִיחַ בֵּית הַסְּתָרִים בְּמַיִם חַמִּים, וְכֵן תַּחְצֹץ שִׁנֶּיהָ בְּטוֹב בִּשְׁעַת הַטְּבִילָה, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ פֵּרוּרִין וְלֹא בָּשָׂר וְלֹא עֶצֶם.

ט גַּם בִּימֵי הַחֹל אִם חָפְפָה וְעִיְּנָה בְּעַצְמָהּ בְּיוֹם אֶחָד וְטָבְלָה בְּלֵיל יוֹם אַחֵר עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.

י אִם מִסִּבָּה כָּל שֶׁהִיא שָׁהֲתָה בֵּין חֲפִיפָה לִטְבִילָה וְנִתְעַסְּקָה בִּדְבָרִים הַגּוֹרְמִים חֲצִיצָה, צְרִיכָה לִבְדֹּק עַצְמָהּ לִפְנֵי שֶׁתִּטְבֹּל, שֶׁמָּא דָּבַק בָּהּ דָּבָר מֵהַדְּבָרִים הַחוֹצְצִים.

תוכן העניינים

נשואין ואישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה