הלכות טהרת הבית · פרק ח´- דם בתולים
מדוע צריך לפרוש מחמת דם בתולים
א חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חָשְׁשׁוּ שֶׁמָּא מֵחֲמַת חִמּוּד שֶׁל בִּיאָה רִאשׁוֹנָה יָצְאָה טִפַּת דָּם מִן הַמָּקוֹר וְנִתְעָרְבָה עִם דַּם הַבְּתוּלִים, וַאֲפִלּוּ אִם לְאַחַר בִּיאָה רִאשׁוֹנָה לֹא רָאֲתָה דָּם חָשְׁשׁוּ חֲכָמִים שֶׁמָּא יָצְאָה טִפַּת דָּם מִן הַמָּקוֹר וְחִפָּהוּ שִׁכְבַת זֶרַע, וְלָכֵן הַבּוֹעֵל אֶת הַבְּתוּלָה, לְאַחַר שֶׁגּוֹמֵר בִּיאָתוֹ פּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ בְּאֵבֶר חַי, וּמַתְחִילִין לִנְהֹג הַדִּינִים שֶׁפֵּרַטְנוּ בְּפֶרֶק ד´, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ מְעַט שִׁנּוּיִים בֵּין בְּתוּלָה לְאַחַר בִּיאָה רִאשׁוֹנָה לְבֵין אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה נִדָּה, שֶׁהֲרֵי דַּם הַבְּתוּלִים טָהוֹר, וְהַטֻּמְאָה אֵינָהּ וַדָּאִית אֶלָּא הִיא חֲשָׁשׁ מִדִּבְרֵיהֶם, וּנְבָאֵר שִׁנּוּיִים אֵלּוּ בְּפֶרֶק זֶה.
גמ´ נידה סה: וכתב הרא"ש שחכמים החמירו בדם בתולים שמא יצא דם חימוד של תשמיש ראשון ונתערב בדם בתולים, ואילו רב האי גאון כתב שדם בתולים גורם לדם נידה, כי אשה מזדעזעת ומתחלחלת מתשמיש ראשון וזה גורם לדם נידה לבוא כמ"ש ותתחלחל המלכה מאוד.
בשו"ת יביע אומר הוכיח שדם בתולים איסורו הוא מדרבנן, ולא כמו שפסק בשו"ת רב פעלים שלדעת הרא"ש הוא ספק דאורייתא. לדעת הרא"ש, רז"ה, אשכול, רשב"א, רמב"ן מאירי ומרן השו"ע רשאי לפרוש באבר חי.
מהות הפרישה
ב לְאַחַר בְּעִילַת מִצְוָה אָסוּר לִבְנֵי הַזּוּג לִישֹׁן בְּיַחַד בְּאוֹתָהּ מִטָּה אֲפִלּוּ בְּבִגְדֵיהֶם, אֲבָל מֻתָּר לֶחָתָן לִישֹׁן בְּמִטַּת אִשְׁתּוֹ, אִם אֵינָהּ יְשֵׁנָה בָּהּ, גַּם אִם יֶשְׁנוֹ עוֹד דָּם עַל הַסָּדִין. וְכֵן עֲלֵיהֶם לִנְהֹג דִּינֵי הַהַרְחָקוֹת הַמְבֹאָרִים לְעֵיל בְּפֶרֶק ד´.
לדעת רב האי גאון, הראב"ד, הראבי"ה, תשובות הגאונים, הטור ומרן השו"ע בסימן קצ"ג צריך החתן לפרוש מאשתו לאחר ביאה ראשונה ואינם רשאים לישן במטה אחת אפילו בבגדיהם.
וההיתר לחתן לישן על מטת אשתו כשאינה שוכבת שם מקורו במה שכתב רב האי גאון והביאו הראב"ד בספר בעלי הנפש וכ"כ הרא"ש, טור ומרן השו"ע בסימן קצ"ג.
דין ספק בתולה, אלמנה וגרושה, ודין לא גמר ביאתו, ואם חייבת הכלה לבדוק עצמה לאחר ביאה ראשונה
ג אִם הַכַּלָּה הִנָּהּ אַלְמָנָה אוֹ גְּרוּשָׁה אֵין צָרִיךְ לִפְרֹשׁ מִמֶּנָּה לְאַחַר בִּיאָה רִאשׁוֹנָה אֶלָּא אִם כֵּן הִיא וַדַּאי בְּתוּלָה, אֲבָל אִם הִיא סָפֵק בְּתוּלָה, כְּגוֹן שֶׁבַּעֲלָהּ הַקּוֹדֵם לֹא גָּמַר בִּיאָתוֹ, אִם מָצְאָה דָּם עַל הַסָּדִין לְאַחַר בִּיאָה רִאשׁוֹנָה פּוֹרְשִׁים זֶה מִזּוֹ וְאִם לֹא מָצְאָה אֵינָם פּוֹרְשִׁים. וּלְכַתְּחִלָּה לָצֵאת יְדֵי חוֹבַת כָּל הַפּוֹסְקִים טוֹב שֶׁתִּבְדֹּק עַצְמָהּ בְּעוֹדָהּ שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה, וְאִם כְּבָר יָרְדָה וְהָלְכָה בְּרַגְלֶיהָ גַּם כֵּן מוֹעִילָה בְּדִיקָה, וְכָל זֶה עַל הַצַּד הַיּוֹתֵר טוֹב, מִכָּל מָקוֹם אִם לֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ אֶלָּא רַק אֶת הַסָּדִין וּמָצְאָה נָקִי, מֻתֶּרֶת.
כך כתב בספר לחם ושמלה בשם האגודה שאין צריך לפרוש מאלמנה לאחר ביאה ראשונה ואין בה חשש לדם חימוד שהרי לא נזכר חשש זה בגמרא בבלית או בפוסקים.
ובספק בתולה אין צריך לפרוש אם לא ראתה דם כ"ב חזקת טהרה (בדרך קצרה סק"ה) ובשו"ת חיים וחסד חורי (חיו"ד ס"ס צ"א) ומשמרת הטהרה.
לדעת הראב"ד הבועל את הבתולה ולא מצא דם אינו צריך לפרוש ממנה שהיות ודם בתולים דרבנן לא חיישינן לשמא יצאה טפת דם וחיפהו שכבת זרע.
ולדעת הגאונים, רמב"ן, רשב"א, רא"ש, הר"ן, הגה"מ בשם מהר"מ, רש"י, הטור ומרן השו"ע בסימן קצ"ג כן חוששים לחיפהו שכבת זרע ואסורה לבעלה אפילו לא מצאה דם.
ואם לא היה גמר ביאה, כלומר, שלא הכניס את כל האבר אם לא ראתה דם הסכימו הפוסקים להתירה לבעלה, כן כתב רמ"א בהגה סימן קצ"ג, נודע ביהודה, דרכי תשובה חכמת אדם ועוד וזה כשלא ראתה דם, וכתב בדי השולחן שבדיקת הסדין מספיקה כדי לאמת לנו שלא ראתה היות וגדולי הפוסקים לא הזכירו בזה בדיקה, וכן העיקר להלכה.
סופרת ארבעה ושבעה, וכמה בדיקות צריכה לבדוק
ד דִּין הַכַּלָּה בְּהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה כְּדִין אִשָּׁה נִדָּה שֶׁצְּרִיכָה לְהַמְתִּין שֵׁשׁ עוֹנוֹת שֶׁהֵן אַרְבָּעָה יָמִים, וְאָז תִּפְסֹק בְּטָהֳרָה, וְתִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים, וְתִבְדֹּק עַצְמָהּ בְּכָל יוֹם מֵהֶם, וְאִם בָּדְקָה בְּרִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי בִּלְבַד וַאֲפִלּוּ בְּדִיקָה אַחַת בְּשִׁבְעָה נְקִיִּים, יָצְאָה, וְתִטְבֹּל וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ.
וּבָזֶה גַּם לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז, לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים עַד לַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, יְכוֹלָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה לְאַחַר אַרְבָּעָה יָמִים.
כך כתב החזון איש "שכיון שדין חמישה ימים הוא חומרא, על המחמיר גם בזה עליו להביא ראיה".
יכולה להפליט בעצמה ש"ז גם לדעת האשכנזים
ה אִם פָּסְקָה הַכַּלָּה מִלִּרְאוֹת, וְרוֹצָה לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה כְּבָר לַמָּחֳרָת, יְכוֹלָה לְהַפְלִיט אֶת שִׁכְבַת הַזֶּרַע עַל יְדֵי שֶׁתְּקַנֵּחַ יָפֶה אוֹתוֹ מָקוֹם אוֹ שֶׁתִּרְחַץ בְּמַיִם חַמִּים, וְאַחַר כָּךְ יְכוֹלָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה וְלִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים, וְגַם לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז שֶׁבְּנִדָּה נִמְנָעִים מֵהַפְלָטַת שִׁכְבַת זֶרַע, כָּאן בְּדַם בְּתוּלִים יְכוֹלִים לְהַתִּיר.
לענין נידה כתב הרא"ש שאם תרצה להתחיל ספירתה מיום מחרת ראייתה תקנח יפה במוך או תרחץ במים חמים, ולרמב"ן די אם הלכה ברגליה, ולדעת הרשב"א וסה"ת תרתי בעינן קינוח ורחיצה כדי לצאת כל ספק.
וכך פסק מרן השו"ע בסימן קצו "האשה ששמשה מטתה ואחר כך ראתה דם ופסקה מיד ורוצה לספור שבעה נקיים החל מיום מחרת ראייתה תקנח יפה אותו מקום במוך או בבגד כדי להפליט כל הזרע, או תרחץ במים חמים והם יפליטו כל הזרע" וכ"כ בתרומה, טור, רא"ש ובשו"ת מהר"מ מרוטנברג, והרמ"א פסק כדעת הסמ"ק שאין אנו בקיאים בזה, מכל מקום זה בדם נידה, אבל כאן בדם בתולים שהוא דרבנן גם בני אשכנז יכולים להקל בזה, כך העלה במשמרת הטהרה חלק א´ עמ´ תקח.
בדקה עצמה פעם אחת בלבד
ו כַּלָּה שֶׁעָשְׂתָה הֶפְסֵק הַטָּהֳרָה וּבְמֶשֶׁךְ הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים בָּדְקָה עַצְמָהּ פַּעַם אַחַת בִּלְבַד, בְּדִיעֲבַד יָצְאָה, תִּטְבֹּל וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ.
שהרי מרן כך כתב בסתם, ובי"א החמיר שלפחות תבדוק ראשון ושביעי וסיים שאין להקל, וכל זה בנידה, ואילו כאן, בדם בתולים, אמרינן שלא בזה דבר מרן כשסיים ואין להקל, ובזה יחול כלל ההוראה שסתם ויש הלכה כסתם. שכך כתב מרן השו"ע בסימן קצ"ו סעיף ד´ "בכל יום משבעת ימי הספירה צריכה לבדוק, לכתחילה, את עצמה פעמיים בכל יום, ואם לא בדקה בכל השבעה אלא פעם אחת, לא שנא בדקה ביום ראשון או ביום שביעי או באחד מהימים האמצעיים, מאחר שבדקה ביום שקודם השבעה נקיים ומצאה טהורה עלו לה, ויש אומרים שצריך שתבדוק ביום ראשון מהשבעה נקיים וביום השביעי, ואין להקל" והחמיר בזה מרן השו"ע כיש אומרים היות ויש בזה איסור כרת, ולכן כאן לענין דם בתולים כיון דהוי מדרבנן יש להקל, כך כתב במשמרת הטהרה.
אם ראתה דם בתולים גם בביאה שניה ושלישית
ז בְּבִיאָה שְׁנִיָּה אִם רָאֲתָה דָּם, תּוֹלִים אוֹתוֹ בִּבְתוּלֶיהָ וּצְרִיכִים לִפְרֹשׁ עַד לְאַחַר שֶׁתִּטְבֹּל, וְכֵן בְּבִיאָה שְׁלִישִׁית אִם רָאֲתָה דָּם, שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא כָּלוּ בְּתוּלֶיהָ עַד לְאַחַר שָׁלֹשׁ בִּיאוֹת, אֲבָל אִם בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה גָּמַר בִּיאָתוֹ וּבְבִיאָה שְׁנִיָּה לֹא רָאֲתָה דָּם הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ, אֲפִלּוּ הִרְגִּישָׁה כְּאֵב בְּבִיאָה שְׁנִיָּה לֹא חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יָצְאָה טִפַּת דָּם וְחִפָּהוּ שִׁכְבַת זֶרַע, שֶׁזֶּה הַחֲשָׁשׁ שַׁיָּךְ רַק בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה (וְאִם חַיֶּבֶת לִבְדֹּק עַצְמָהּ רְאֵה לְקַמָּן סְעִיף י´).
כך כתב בשו"ת צמח צדק מליובאוויטש (יו"ד קנ"ד א´) וכן כתב באגרות משה (יו"ד סימן פ"ה).
לאחר ביאה שניה ראתה דם על הסדין
ח אִם מִיָּד לְאַחַר בִּיאָה שְׁנִיָּה רָאֲתָה דָּם עַל הַסָּדִין אוֹ עַל יְדֵי שֶׁקִּנְּחָה עַצְמָהּ, הֲרֵי זֶה דַּם בְּתוּלִים וּפוֹרֶשֶׁת, אֲבָל אִם נִמְצָא עַל הַסָּדִין לְאַחַר זְמַן מֵהַתַּשְׁמִישׁ, נֶחְשָׁב אוֹתוֹ מַרְאֶה לְכֶתֶם בִּלְבַד שֶׁמְּטַמֵּא רַק אִם הָיָה גָּדוֹל מִכִּגְרִיס, עַל סָדִין לָבָן וּבָדוּק. כָּל זֶה כָּאָמוּר בִּתְנַאי שֶׁהַבִּיאָה הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה בִּיאָה שְׁלֵמָה.
אם לא בדקה לאחר ביאה שניה אפילו את הסדין
ט אִם לֹא בָּדְקָה כְּלָל לְאַחַר בִּיאָה שְׁנִיָּה, לֹא אֶת עַצְמָהּ וְלֹא אֶת הַסָּדִין, וְלֹא נִמְצָא הַסָּדִין בְּפָנֵינוּ שֶׁנֵּדַע אִם הָיָה דָּם בְּבִיאָה שְׁנִיָּה אוֹ לֹא, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ, וּבִתְנַאי שֶׁבְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה גָּמַר בִּיאָתוֹ.
מטעם חזקת טהרה שיש לה, ומטעם ספק ספיקא בדרבנן ספק ראתה ספק לא, ואם תמצא לומר שכן ראתה שמא דם בתולים הוא בלבד וטהור, וכן העלה בשו"ת מנחת יצחק חלק ה´ סימן ס"א.
ואם לא ברור לחתן אם גמר ביאתו בביאה ראשונה, הדעת נוטה לומר שהוא ספק בדרבנן ולקולא.
אם חייבת הכלה לבדוק עצמה לאחר ביאה שניה
י נֶחְלְקוּ הָאַחֲרוֹנִים אִם כַּלָּה בְּתוּלָה צְרִיכָה לִבְדֹּק עַצְמָהּ אַחֲרֵי בִּיאָה שְׁנִיָּה אוֹ לֹא, הַאִם צְרִיכָה לִבְדֹּק מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ נָשִׁים שֶׁאֵין בְּתוּלֵיהֶן כָּלִים אֶלָּא בְּבִיאָה שְׁנִיָּה וַאֲפִלּוּ שְׁלִישִׁית, אוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק מִטַּעַם שֶׁהוּא סְפֵק סְפֵקָא בִּדְרַבָּנָן וְעוֹד שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֶזְקַת טָהֳרָה, וְלַהֲלָכָה אֵין עָלֶיהָ חִיּוּב לִבְדֹּק, וְכָל זֶה לְאַחַר שֶׁכְּבָר בָּא עָלֶיהָ בִּיאָה גְּמוּרָה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
חומרת דם בתולים, נאמרו בה שני טעמים א. חשש דם חימוד שנתערב בדם הבתולים ב. חלחלה מביאה ראשונה עלולה לגרום שתצא גם טפת דם נידה, ואע"פ שהן חששות רחוקות החמירו בהם חכמים בביאה ראשונה, ויותר מביאה ראשונה לא מצינו בגמ´ שעשו חילוקים להחמיר, אפילו במצבים של ספק שיכול להתברר, ואם רבי יוחנן וריש לקיש לא מוזכר בהם שחשו לכאב בביאה שניה להצריכה לברר אם יצא ממנה דם מה מצריך אותנו בדור הזה להרבות בפרישות של שבוע ויותר, ועוד בזוגות צעירים בתחילת דרכם וכל זה כמובן בשגמר ביאתו בביאת מצוה.
איסור תשמיש לאור הנר
יא חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוֹרוּנוּ בַּגְּמָרָא פְּסָחִים שֶׁאָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר, שֶׁאִם תִּתְעַבֵּר אִשְׁתּוֹ מִבִּיאָה זוֹ יֵשׁ בָּזֶה ח"ו סַכָּנָה לַוָּלָד, וְכֵן נִפְסַק גַּם כֵּן לַהֲלָכָה בַּשו"ע, וְאִם בָּא הָאוֹר בַּעֲקִיפִין, מֵחֶדֶר צְדָדִי, מֻתָּר לְשַׁמֵּשׁ לְאוֹרוֹ, וְכָל זֶה גַּם בְּבִיאַת מִצְוָה שֶׁל כַּלָּה בְּתוּלָה.
ביאה ראשונה בשבת
יב הַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּתוּלָה וְהִתְיַחֲדוּ לִפְנֵי שַׁבָּת, אֲפִלּוּ יִחוּד שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִיאָה, יָכוֹל לָבוֹא עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת וְאֵין בָּזֶה אִסּוּר, לֹא שֶׁל חוֹבֵל, וְלֹא שֶׁל צוֹבֵעַ בַּסָּדִין, וְאִם הַכַּלָּה אַלְמָנָה אוֹ גְּרוּשָׁה, וְהִתְיַחֲדוּ הֶחָתָן וְהַכַּלָּה לִפְנֵי הַשַּׁבָּת יִחוּד הָרָאוּי לְבִיאָה, מֻתָּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה בְּשַׁבָּת.
אינה חייבת ללבוש בגדי לבן
יג אֵין חִיּוּב עַל הַכַּלָּה לְהַצִּיעַ תַּחְתֶּיהָ סָדִין לָבָן דַּוְקָא אוֹ לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים תַּחְתּוֹנִיִּים לְבָנִים.
אם בביאה ראשונה מאי נפקא לן מסדין לבן, הרי חייבת הבתולה לפרוש מבעלה אפילו לא ראתה דם כלל, ואם בביאה שניה, למה יהיה דינה חמור מדין נידה דאורייתא שבשבעת ימי הנקיים שלה מצריכה מרן להציע סדין נקי ובדוק ולא הקפיד על צבע לבן דוקא.
הוסרו בתוליה בכלי, מה הדין
יד בְּתוּלָה שֶׁהוּסְרוּ בְּתוּלֶיהָ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי בְּעִילָה, אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁטֻּפְּלָה עַל יְדֵי רוֹפְאָה שֶׁהֵסִירָה אֶת בְּתוּלֶיהָ בִּכְלִי, אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד, הֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ, שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא דַּם מַכָּה בְּעָלְמָא.