הלכות טהרת הבית · פרק ו´ - חששות, פרישת האיש מאשתו בעונת וסתה
לכמה זמן צריך לפרוש מאשתו
א עַל פִּי מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ בַּפֶּרֶק הַקּוֹדֵם, כָּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ חוֹשֶׁשֶׁת לְעוֹנָה בֵּינוֹנִית, וֶסֶת הַהַפְלָגָה וּוֶסֶת הַחֹדֶשׁ, וּפוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה בַּעֲלָהּ בְּשָׁלֹשׁ עוֹנוֹת אֵלּוּ (כְּשֶׁהַחֹדֶשׁ חָסֵר, כְּלוֹמַר כ"ט יוֹם, חָלִים וֶסֶת הַחֹדֶשׁ וְהָעוֹנָה בֵּינוֹנִית בְּאוֹתוֹ יוֹם) אִם הָרְאִיָּה הָאַחֲרוֹנָה הָיְתָה בַּיּוֹם פּוֹרֵשׁ בַּיּוֹם, וְאִם הָיְתָה בַּלַּיְלָה פּוֹרֵשׁ בַּלַּיְלָה, וּבוֹדֶקֶת עַצְמָהּ בְּסוֹף הָעוֹנָה וְאִם מָצְאָה טְהוֹרָה, מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ. וּגְבוּלוֹת הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה לְעִנְיָן זֶה הֵם הָנֵץ הַחַמָּה וּשְׁקִיעָתָהּ.
המצוה שיהיה אדם פורש מאשתו בעונת וסתה נזכר בפסוק (ויקרא טו´) "והזרתם את בני ישראל מטומאתם", ודרשו חז"ל פסוק זה (בגמ´ שבועות יח:) "מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן", לדעת רב אחאי גאון, רש"י, רי"ף, רי"ו רשב"א, הר"ן מצוה זו היא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכן פסק מרן השו"ע בסימן קפ"ד סעיף י´. ונפ"מ ליוצא לדרך שחייב לפקוד את אשתו סמוך לוסתה שהואיל והפרישה היא מדרבנן, חכמים לא גזרו במקום מצוה. ומ"ש שעונת וסתות היא מהנץ החמה עד שקיעתה, כך הוא בגמ´ נידה סג:, הראב"ד, הרא"ש, הרז"ה, הרמב"ם (פרק ד´ מהלכות א"ב הג´) וכן פסק מרן השו"ע בסימן קפ"ד סעיף ד´.
ב אִשָּׁה שֶׁחוֹשֶׁשֶׁת בַּיּוֹם, מֻתֶּרֶת בַּלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי הָעוֹנָה וּבַלַּיְלָה שֶׁאַחֲרָיו, וְאִם הַחֲשָׁשׁ בַּלַּיְלָה מֻתֶּרֶת בַּיּוֹם שֶׁלְּפָנָיו וּבַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו.
כך פסק מרן השו"ע בסימן קפ"ד סעיף ב´ וזוהי דעת רבי יהודה במתניתין (נידה סג:) ובגמרא, "אמר רבא הלכה כרבי יהודה, ומי אמר רבא הכי, והתניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם, מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן, וכמה, אמר רבא עונה, מאי לאו עונה אחריתי, לא, אותה עונה". לדעת אור זרוע ובב"ח ובן איש חי חוששת ופורשת מבעלה ביום החשש ולילה שלפניו.
והש"ך הבין את דעת האור זרוע אחרת כדעת הראב"ן שאם אין שעה קבועה לראות ביום פורשת גם בלילה שלפניו ואם יש לה שעה קבועה פורשת רק ביום (כל זה בוסת קבוע, ולא בשאינו קבוע כמו שמצוי בזמננו).
ולדעת האגודה היות והוסתות אינן קבועות ירחיק קצת לפני וקצת אחרי אותה עונה שחוששת בה.
ולדעת רבי יהודה בגמרא, בית יוסף, ט"ז, אגור, פתחי תשובה, חוות דעת, וחזון איש, פורשת מבעלה רק ביום החשש באותה עונה בלבד.
מי שפרש שלא כדעת מרן יותר מעונה
ג זוּג שֶׁנָּהֲגוּ לִפְרֹשׁ זֶה מִזּוֹ גַּם בְּעוֹנַת הַוֶּסֶת וְגַם בָּעוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ יְכוֹלִים לְבַטֵּל אֶת מִנְהָגָם ע"י שֶׁיַּעֲשׂוּ הַתָּרַת נְדָרִים וְיֹאמְרוּ שֶׁמִּתְחָרְטִים עַל שֶׁלֹּא אָמְרוּ בַּתְּחִלָּה "בְּלִי נֶדֶר", וְיָכוֹל הַבַּעַל לַעֲשׂוֹת הַתָּרַת נְדָרִים לְעַצְמוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וְגַם לִהְיוֹת שָׁלִיחַ שֶׁל אִשְׁתּוֹ לְהַתִּיר לָהּ.
כך פסק מרן השו"ע בהלכות נדרים סימן רי"ד.
וכן פסק מרן השו"ע ביו"ד סימן רל"ד סעיף נו´ "הבעל נעשה שליח להשאל על נדרי אשתו".
ממה צריכים לפרוש
ד בְּעוֹנַת הַוֶּסֶת, יוֹם אוֹ לַיְלָה, שֶׁבּוֹ חוֹשֶׁשֶׁת הָאִשָּׁה שֶׁמָּא תִּרְאֶה, שֶׁהֵם כָּאָמוּר שְׁלֹשָׁה חֲשָׁשׁוֹת: א. עוֹנָה בֵּינוֹנִית ב. וֶסֶת הַהַפְלָגָה ג. וּוֶסֶת הַחֹדֶשׁ, צְרִיכִים הַבַּעַל וְהָאִשָּׁה לִפְרֹשׁ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְכֵן יֵשׁ לָהֶם לְהִמָּנַע מִלִּישֹׁן בְּאוֹתָהּ מִטָּה, שֶׁמָּא תִּרְאֶה הָאִשָּׁה בִּזְמַן הַשֵּׁנָה וְנִמְצָאִים יְשֵׁנִים יַחַד בִּזְמַן נִדּוּתָהּ, וְגַם מֵחֲשַׁשׁ הֶרְגֵּל עֲבֵרָה שֶׁמָּא יִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם יִצְרָם וִישַׁמְּשׁוּ וּבְתוֹךְ כָּךְ תִּרְאֶה הָאִשָּׁה.
מקור דין זה ברשב"א בספרו תורת הבית שאין הפרישה אלא מתשמיש המטה בלבד, אבל בשאר הקריבות מותרים וכן דעת רש"י והראב"ד וכן כתבו המגיד משנה, הרמב"ן, הגהות מיימוניות, ספר התרומה וכן כתב הרמב"ם (הא"ב פ"ד הי"ב) "ואסור לו לאדם לבוא על אשתו סמוך לוסתה שמא תראה דם בזמן תשמיש" וכן דעת מרן השו"ע והרמ"א שהיות והאיסור לשמש אז הוא מדרבנן לא חיישינן ששאר קריבות יביאו לתשמיש.
ה אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר מִינֵי קְרִיבוֹת, כְּגוֹן חִבּוּק וְנִשּׁוּק, מֻתָּרִים מִן הַדִּין בִּזְמַן הַחֲשָׁשׁוֹת שֶׁל עוֹנַת וִסְתָּהּ, מִכָּל מָקוֹם הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, שֶׁאִם מַכִּיר בְּעַצְמוֹ שֶׁחִבּוּק וְנִשּׁוּק יְכוֹלִים לִגְרֹר אוֹתוֹ לְתַשְׁמִישׁ אוֹ אֲפִלּוּ לְטִפָּה קְטַנָּה שֶׁל שז"ל, שֶׁיִּמְנַע עַצְמוֹ מֵהֶם.
דעת תרומת הדשן והט"ז שכל הקריבויות אסורות מן הדין ודעת הב"ח והש"ך שהן מותרות רק שהמחמיר תבוא עליו ברכה ואע"פ שההלכה כמו כל אותם פוסקים שהבאנו בבאורים לסעיף הקודם, מכל מקום החומרא בזה מהטעמים שהזכרנו היא ודאי חומרא עם טעם.
אם נמשכה הראיה כמה ימים
ו אִם נִמְשֶׁכֶת רְאִיַּת הַדָּמִים מִסְפַּר יָמִים, אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְרֹשׁ (בִּשְׁלֹשֶׁת זְמַנֵּי הַחֲשָׁשׁוֹת, כָּאָמוּר) אֶלָּא בָּעוֹנָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּא הִתְחִילָה הַוֶּסֶת, וּשְׁאָר הַיָּמִים נֶחְשָׁבִים כְּטָפֵל וְנִגְרָרִים אַחַר הָעִקָּר שֶׁהוּא זְמַן הַתְחָלַת הַוֶּסֶת, וּכְשֶׁעָבְרָה הָעוֹנָה וּבָדְקָה עַצְמָהּ וְלֹא רָאֲתָה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לַיָּמִים שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ.
סעיף זה כבר הובא בסימן ה´ סעיף ט´.
כשיש ספק מתי התחילה הראיה
ז קָמָה בַּבֹּקֶר וְרָאֲתָה, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מָתַי הִתְחִילָה הָרְאִיָּה, אִם בְּעוֹנָה זוֹ שֶׁל יוֹם אוֹ בָּעוֹנָה הַקּוֹדֶמֶת שֶׁהִיא לַיְלָה, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת אֶלָּא לְעוֹנָה שֶׁל יוֹם בִּלְבַד.
וְכֵן בְּרָאֲתָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, הֱיוֹת וְהוּא לְאַחַר הַשְּׁקִיעָה חוֹשֶׁשֶׁת לְעוֹנַת לַיְלָה בִּלְבַד.
מקור הדין בראב"ד בספרו בעלי הנפש והביא הראב"ד שני י"א אחד שאוסר גם את הלילה שקדם להנץ החמה והשני אוסר רק את היום, בגרסת הראב"ד שהייתה לפני תורת השלמים אסר הראב"ד את הלילה גם כן, והסכים הרז"ה עם הרא"ש וכן רבנו ירוחם, והכריעו שאין לאוסרה בעונת הלילה, וכן פסק מרן השו"ע בסימן קפ"ד סעיף ד´, וזה מטעם שוסתות דרבנן ופרישה סמוך לוסתה דרבנן וספק בהם נידון לקולא, שהיום ודאי והלילה ספק וספקא דרבנן לקולא, כאמור.
הדין של רואה בבין השמשות מקורו מהש"ך סימן קפ"ד ס"ק יג´.
שכחה מתי הייתה תחילת הראיה האחרונה
ח אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ (רֹב הַנָּשִׁים כַּיּוֹם אֵין וִסְתָּן קָבוּעַ) וְשָׁכְחָה בְּאֵיזֶה יוֹם רָאֲתָה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְחַשֵּׁב אֶת שְׁלֹשֶׁת הַחֲשָׁשׁוֹת שֶׁל עוֹנָה בֵּינוֹנִית, וֶסֶת הַהַפְלָגָה וּוֶסֶת הַחֹדֶשׁ, אֵינָהּ צְרִיכָה לָחוּשׁ וְלִפְרֹשׁ בְּיָמִים אֲחֵרִים, וְאִם זוֹכֶרֶת בְּאֵיזֶה יוֹם רָאֲתָה אֲבָל שָׁכְחָה אֶת וֶסֶת הַהַפְלָגָה הָאַחֲרוֹן שֶׁצְּרִיכָה לָחוּשׁ לוֹ, תָּחוּשׁ לְעוֹנָה בֵּינוֹנִית וּוֶסֶת הַחֹדֶשׁ בִּלְבַד. וְרָאוּי לִנְהֹג שֶׁהָאִישׁ אוֹ הָאִשָּׁה יְסַמְּנוּ אֶצְלָם אֶת תַּאֲרִיךְ תְּחִלַּת הָרְאִיָּה וְעוֹנָתָהּ, יוֹם אוֹ לַיְלָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בָּרוּר וּוַדַּאי לָהֶם, בְּאֵילוּ זְמַנִּים חָלִים תַּאֲרִיכֵי הַפְּרִישָׁה.
חוות דעת (סימן קפ"ד בבאורים סס"ק ד) כתב שאפילו אם היה לה וסת קבוע בין אותם ימים ושכחה איזה יום הוא מותרת בכל אותם ימים, משום דקיימ"ל וסתות דרבנן.
וכן כתב בשו"ת יד יוסף שאשה ששכחה יום וסתה מותרת לשמש בכל יום, ואין לחוש שמא היום הוא סמוך לוסת, משום דאזלינן בתר רוב ימים, וכן הוא במשמרת הטהרה ע"מ עה-עט.
ט דִּין אִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת וּמֵינִיקָה וְכֵן דִּין אִשָּׁה זְקֵנָה נִתְבָּאֲרוּ בְּסוֹף הַפֶּרֶק הַקּוֹדֵם.
דין הנחבית מפני סכנת נפשות
י אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה נֶחְבֵּית מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, וְשָׁהֲתָה שָׁם פֶּרֶק זְמַן, גָּרַם לָהּ פַּחַד זֶה שֶׁתֵּחָשֵׁב כִּמְסֻלֶּקֶת דָּמִים, וְאִם הָיָה זֶה בִּזְמַן אֶחָד מֵהַחֲשָׁשׁוֹת שֶׁהִזְכַּרְנוּ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ לְאַחַר אוֹתָהּ עוֹנָה לְלֹא שֶׁתִּבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ.
כך כתב בשו"ע סימן קפ"ד סעיף ח´, עפ"י המשנה בנידה לט. ובגמ´ בנידה עא. אמרו "פחדא מצמת צמית, בעתותא מרפיא" כלומר פחד וחרדה הנמשכים לזמן מסוים גורמים לסילוק דמים, אבל בהלה הבאה בפתע פתאום מרפה את הגוף וגורמת לראות דם, כמ"ש ותתחלחל המלכה מאוד, שפרסה נידה.
והביא הבית יוסף את הרשב"א שפסק שאינה צריכה בדיקה אפילו לכתחילה ודעת טור ורמ"א שלכתחילה תבדוק ובדעבד אם לא בדקה מותרת.
היוצא לדרך בעונת וסתה של אשתו
יא הָרוֹצֶה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ צָרִיךְ לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּתַשְׁמִישׁ, אֲפִלּוּ חָל אוֹתוֹ זְמַן בְּעוֹנַת הַוֶּסֶת, שֶׁהֲרֵי הַפְּרִישָׁה בְּעוֹנַת וִסְתָּהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּבָזֶה לֹא גָּזְרוּ.
גמ´ יבמות סב: נחלקו הראשונים בבאור גמרא זו.
שיטת ר"ת רז"ה ומהר"מ מרוטנבורג דאסור לפוקדה בתשמיש אלא בדברי ריצוי, ולא חיישינן שמא יבוא עליה, והסמ"ג כתב שמותר בתשמיש, ומכל מקום המחמיר תע"ב ופסק הרמ"א כסמ"ג, לעומתם דעת רש"י צריך לפוקדה בתשמיש וכך פרשו הראב"ד ורב אחאי גאון, בעל הלכות גדולות, רי"ף, רשב"א, "הרא"ה", המאירי, הריטב"א, הר"ן, המגיד משנה, האורחות חיים ועוד, וכן פסק מרן בשו"ע סימן קפ"ד סעיף י´.
יב מַה שֶּׁאָמַרְנוּ שֶׁהַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ צָרִיךְ לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ הוּא דַּוְקָא בַּיּוֹצֵא לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל בַּיּוֹצֵא לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן צְדָקָה אוֹ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, לֹא חִיְּבוּהוּ חֲכָמִים בְּכָךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל מִן הַמִּצְוָה. מִכָּל מָקוֹם, אִם וַדַּאי לוֹ לַיּוֹצֵא לִדְבַר מִצְוָה שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל עַל יְדֵי כָּךְ מִן הַמִּצְוָה נָכוֹן שֶׁיִּפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ קֹדֶם צֵאתוֹ לַדֶּרֶךְ.
כן כתוב בגמ´ יבמות סב: "והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מטריד".
הבא מן הדרך בעונת וסתה של אשתו.
יג הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וּמָצָא אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא בָּעוֹנָה הַסְּמוּכָה לְוִסְתָּהּ, כְּלוֹמַר שֶׁחוֹשֶׁשֶׁת בְּאוֹתָהּ עוֹנָה לְאַחַת הַוְּסָתוֹת, אָסוּר לוֹ לְפָקְדָהּ בְּתַשְׁמִישׁ, אַךְ אִם הִיא טְהוֹרָה וְגַם אֵינָהּ בָּעוֹנָה הַסְּמוּכָה לְוִסְתָּהּ מִצְוָה לְפָקְדָהּ בְּתַשְׁמִישׁ.
המצוה שיפקוד אדם את אשתו, אם עיקרה הוא ליוצא לדרך או לבא מן הדרך, נראה שנחלקו בזה הזהר והגמרא ודעת הזהר שעקר המצוה היא דוקא לבא מן הדרך, שכך הוא בזהר בראשית דף מט´ עמ´ ב´ "האי מאן דנפיק לאורחא יסדר צלותא קמיה קודשא בריך הוא בגין לאמשכא עליה שכינתא דמריה, וכיון דסדר צלותיה ושכינתא שריא עליה יפוק, בגין דשכינתא אזדווגת בהדיה, דישתכח דבר ונוקבא במתא דכר ונוקבא בחקלא, הדא הוא דכתיב צדק לפניו יהלוך וישם לדרך פעמיו, ובכל זמנא דאתעכב באורחא בעי לנטרא עובדוי בגין דזיווגא עילאה לא יתפרש מניה וישתכח פגים בלא דכר ונוקבא וכו´... ובשעתא דעאל לביתיה בעא לחדתא לדביתהו, דההיא זיווגא חדוותא, וחדוותא דשכינתא איהו, ולא עוד אלא דאסגי שלמא, הדא הוא דכתיב וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא ואי לא פקיד לאתתיה חטא איהו ודאי" וכו´ ע"כ.
ליל טבילה דוחה עונת וסתה שאינו קבוע
יד אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה כֶּתֶם, וּפָסְקָה בְּטָהֳרָה וְסָפְרָה וְטָבְלָה וְחָל לֵיל טְבִילָתָהּ בְּעוֹנַת וִסְתָּהּ, אִם הִיא חוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסֶת קָבוּעַ אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ בְּאוֹתָהּ עוֹנָה, וְאִם הַחֲשָׁשׁ הוּא לְוֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ מֻתֶּרֶת לִטְבֹּל וּלְשַׁמֵּשׁ בְּאוֹתָהּ עוֹנָה.
בספר תורת חיים סופר או"ח ר"מ ס"ק ג´ כתב שליל טבילה מצוה מיוחדת בפני עצמה היא ולא מהני לה מחילה, מה שאין כן בשאר עונה, ועוד שגם באותם לילות שאין ראוי לשמש בהם על פי הקבלה, כגון ליל פסח ובליל שבועות וראש השנה, אם חל בהם ליל טבילה חייב לפוקדה, ועוד שהתירו לשמש בשני רעבון בליל טבילה, ומתברר ממה שכתב במשמרת הטהרה שהחוששת לוסת קבוע מותרת לטבול כדי להתיר שאר קריבות, רק שאסורה כאמור בתשמיש, ובוסת שאינו קבוע כתב בתורת השלמים (סימן קפז ס"ק כט) להתיר וכן בשו"ת נהרי אפרסמון, והכנסת יחזקאל כתב להתיר בין בוסת קבוע בין בשאינו קבוע, והובא במשמרת הטהרה היות והפרישה סמוך לוסת, בוסת שאינו קבוע, לכול"ע הינו מדרבנן לכן בכהאי גוונא יש לסמוך על דברי המקילים.
טו כַּלָּה שֶׁלֵּיל חֻפָּתָהּ חָל בָּעוֹנָה הַסְּמוּכָה לְוִסְתָּהּ מֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ, הֱיוֹת וְדִין פְּרִישָׁה סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ הוּא מִדִּבְרֵי חֲכָמִים, וַחֲכָמִים לֹא גָּזְרוּ בִּמְקוֹם מִצְוָה.
בשעת הדחק דוחה ליל טבילה עונת וסת קבוע
טז אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ לִרְאוֹת כָּל לֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, וְנִמְשֶׁכֶת רְאִיָּתָהּ שִׁבְעָה יָמִים וְסוֹפֶרֶת שִׁבְעָה, וְחָל לֵיל טְבִילָתָהּ בָּעוֹנָה הַסְּמוּכָה לְוִסְתָּהּ, מֻתָּר לָהּ לִטְבֹּל וּלְשַׁמֵּשׁ, שֶׁאִם לֹא כֵן תִּהְיֶה אֲסוּרָה עַל בַּעֲלָהּ לְתָמִיד, וּבָזֶה לֹא גָּזְרוּ חֲכָמִים.
כך כתב פתחי תשובה (קפד סק"ד) בשם התפארת למשה וזה למאי דקיימא לן שפרישה סמוך לוסתה הויה רק מדרבנן ואין להוציאה מבעלה משום כך.
המשתמשת בכדורים לדחית הוסת אינה חוששת לעונת וסתה
יז אִשָּׁה הַמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּכַדּוּרִים הַדּוֹחִים אֶת הַוֶּסֶת, וְכֵן כַּלָּה הַמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת בָּהֶם, אֵינָן צְרִיכוֹת לָחוּשׁ לָעוֹנָה הַסְּמוּכָה לַוֶּסֶת לִפְרֹשׁ בָּהּ מִבַּעֲלֵיהֶן.
דין זה יוצא מעצם העובדה שהנסיון הראה שאכן כדורים אלו משנים את אורך זמני המחזור של המשתמשת בהם, ודומה זה לדין אשה הנחבית במחבא שכתבנו בסעיף י´, שבו גורם חיצוני יש בכוחו לשנות את אורך המחזור באופן שאין מקום לחשוש לוסת הקודם וכן יכול להיות נלמד מדין מעוברת ומניקה ששינוי הורמונלי מסלק דמים, מכל מקום עצה טובה היא שלא לקחת כדורים אלו אלא רק ממש בשעת הדחק כשאין ברירה אחרת, כי לא כל הטבעים שווים ויש נשים שכדורים אלו גורמים להן לראית כתמים.
שכחו ושמשו בעונת הוסת
יח אִשָּׁה שֶׁשָּׁכְחָה וְשִׁמְּשָׁה עִם בַּעֲלָהּ בְּעוֹנַת וִסְתָּהּ, וְנִזְכְּרוּ שֶׁאֲסוּרִים בְּתַשְׁמִישׁ, יִפְרֹשׁ הַבַּעַל מִיָּד וַאֲפִלּוּ בְּאֵבֶר חַי, וְאִם חוֹשֵׁשׁ לְשז"ל יִנְעַץ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו בַּמִּטָּה וְיִפְרֹשׁ בְּאֵבֶר מֵת.
שמשו בעונת הוסת וראתה דם איך ינהגו ואיזו תשובה יעשו
יט מִי שֶׁשִּׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ בְּעוֹנַת וִסְתָּהּ, וּבִזְמַן הַתַּשְׁמִישׁ הִרְגִּישָׁה פְּתִיחַת פִּי הַמָּקוֹר לְהוֹצִיא דָּם, יִפְרֹשׁ בְּאֵבֶר מֵת עַל יְדֵי שֶׁיִּנְעַץ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו וְיָדָיו בַּמִּטָּה וְלֹא יִסָּמֵךְ עַל אִשְׁתּוֹ, וְצָרִיךְ תְּשׁוּבָה וְתִקּוּן עַל הָעֲבֵרָה, שֶׁהֲרֵי הָיָה אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְאִם הָיָה זֶה שֶׁלֹּא בְּעוֹנַת וִסְתָּהּ פּוֹרֵשׁ בְּאֵבֶר מֵת וְאֵינוֹ צָרִיךְ כַּפָּרָה שֶׁהֲרֵי הָיָה אָנוּס.
כ בְּשַׁעַר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לְרַבֵּנוּ הָאֲרִ"י מוּבָא כַּמָּה תַּעֲנִיּוֹת יֵשׁ לְהִתְעַנּוֹת עַל כָּל עָווֹן, וּבִלְשׁוֹן חֲכָמִים שֶׁל רַבִּי יוֹסֵף חַיִּים כָּתַב שֶׁיֵּשׁ לִפְדּוֹת אֶת הַתַּעֲנִיּוֹת בְּכֶסֶף שֶׁנִּתָּן לִצְדָקָה, וְכֵן כָּתַב סֵדֶר הַתִּקּוּנִים וְהַפִּדְיוֹנוֹת, וְהַגְּרָ"א כָּתַב בְּאִגֶּרֶת עָלִים לִתְרוּפָה שֶׁהַתְּשׁוּבָה הַנְּכוֹנָה הִיא כְּשֶׁהָאָדָם מְיַסֵּר אֶת עַצְמוֹ, וְלֹא בְּסִגּוּפִים וּבְתַעֲנִיּוֹת, אֶלָּא בְּרֶסֶן פִּיו וְתַאֲווֹתָיו, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכֵחוֹת מוּסָר, וּבְעֵסֶק הַתּוֹרָה בִּשְׁקִידָה וְזֶהוּ טוֹב יוֹתֵר מִכָּל הַסִּגּוּפִים וְהַתַּעֲנִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.