אור ברסלב
נשואין ואישות הלכות טהרת הבית › פרק ד´- דברים האסורים בזמן נדותה

נשואין ואישות

הלכות טהרת הבית · פרק ד´- דברים האסורים בזמן נדותה

פרק ג´- נאמנות האשה להעיד בעניני נדותה

איסור נגיעה

א חַיָּב אָדָם לִפְרֹשׁ מֵאִשְׁתּוֹ נִדָּה, מִזְּמַן שֶׁרָאֲתָה עַד שֶׁתִּטְבֹּל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה כָּשֵׁר, וּפְרִישָׁה זוֹ יֵשׁ בָּהּ דְּבָרִים הָאֲסוּרִים מֵהַתּוֹרָה, וְיֵשׁ בָּהּ דְּבָרִים הָאֲסוּרִים מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם שֶׁכֻּלָּם בָּאוּ לְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "...קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד´ אֱלֹהֵיכֶם", וּבֵאֵר רַשִּׁ"י "הֱווּ פְּרוּשִׁים מִן הָעֲרָיוֹת וּמִן הָעֲבֵרָה, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גֶּדֶר עֶרְוָה אַתָּה מוֹצֵא קְדֻשָּׁה".

וּבֵאֵר הַסְּפוֹרְנוֹ "וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים וְהִבְדִּילָם מִטֻּמְאַת הַמַּאֲכָלוֹת וְהַזֶּרַע כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה וְהַנְּגָעִים הַנִּמְשָׁכִים מִמֶּנָּה וּמִטֻּמְאַת הַזָּבָה וְטֻמְאַת הַחַטָּאִים וְכוּ´..."

וּבֵאֵר הַחִידָ"א בְּנַחַל קְדוּמִים "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ... כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי, כְּלוֹמַר אֲנִי מְזֻמָּן לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלְכֶם בְּכָל עֵת שֶׁאַתֶּם קוֹרְאִים אוֹתִי".

ב אָסוּר לִנְגֹּעַ בְּאִשְׁתּוֹ נִדָּה וַאֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה וַאֲפִלּוּ בַּבְּגָדִים שֶׁעָלֶיהָ גַּם אִם אֵינָהּ מַרְגִּישָׁה בִּנְגִיעָתוֹ, וְכֵן הִיא אֲסוּרָה לִנְגֹּעַ בּוֹ וּבַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו, וְעוֹד יִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בִּגְדֵיהֶם שֶׁעֲלֵיהֶם זֶה בָּזֶה. וְלָכֵן אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר מִצַּד הַדִּין לִשְׁנֵיהֶם לָלֶכֶת תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת, מִבְּחִינָה מַעֲשִׂית קָשֶׁה הַדָּבָר שֶׁלֹּא יִתְחַכְּכוּ בִּגְדֵיהֶם זֶה בָּזֶה בִּזְמַן הֲלִיכָתָם.

רמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק יא´ הלכה יט´) "לא יגע בבשרה מפני הרגל עבירה וכן נפסק בטור ובשו"ע סימן קצ"ה סעיף ב´ ואיסור הנגיעה במלבושים שעליה הובא באגודה ובשו"ת התשב"ץ ובאר התשב"ץ שמותר ליגע בבגדיה כשאינם עליה וכן אפילו בכתמי דמה, שלא נאסר זה אלא לטהרות אבל לא לבעלה. ושלא יגעו מלבושיהם זה בזה כתב בערוך השולחן קצ"ה כ´, והחיד"א בשו"ת חיים שאל.

ג מֻתָּר לִנְגֹּעַ בְּמַלְבּוּשֶׁיהָ כְּשֶׁאֵינָם עָלֶיהָ, בְּמִטָּתָהּ כְּשֶׁאֵינָהּ שׁוֹכֶבֶת עָלֶיהָ, וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמַּגֶּבֶת שֶׁלָּהּ וְכֵן אֵין אִסּוּר לָגַעַת בְּכִתְמֵי דָּם שֶׁלָּהּ, שֶׁלֹּא נֶאֱסַר זֶה אֶלָּא לְעִנְיְנֵי טָהֳרוֹת שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם.

אם מותר מגבת אחת לשניהם הגר"ח פלאג´י וכף החיים אסרו, ומהר"מ מבריסק וטהרת הבית כתבו להתיר מעיקר הדין ולאסור רק מצד חסידות מטעם שאין זה גורם להרהור.

איסור הושטה מיד ליד

ד אָסוּר לְהַעֲבִיר חֵפֶץ מִיָּדוֹ לְיָדָהּ, וַאֲפִלּוּ חֵפֶץ אָרֹךְ שֶׁוַּדַּאי שֶׁלֹּא יָבוֹא עַל יְדֵי כָּךְ לִגַּע בִּבְשָׂרָהּ, כְּגוֹן סַפְסָל אוֹ עֶגְלַת תִּינוֹק, מִכָּל מָקוֹם בִּמְקוֹם צֹרֶךְ כְּשֶׁאֵין אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת מֻתָּר לַבַּעַל וְלָאִשָּׁה לְסַיֵּעַ זֶה לָזוֹ בַּהֲזָזַת חֵפֶץ אָרֹךְ, כְּגוֹן לְהַעֲלוֹת אוֹ לְהוֹרִיד עֶגְלַת תִּינוֹק מֵאוֹטוֹבּוּס אוֹ לְדִירָתָם וְלִסְמֹךְ בָּזֶה עַל הַפּוֹסְקִים הַמְּקִלִּים בְּכָךְ וּבִתְנַאי שֶׁיִּזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לִנְגֹּעַ אֶחָד בַּשֵּׁנִי.

לדעת הסמ"ג וסה"ת איסור הושטה מיד ליד הוא בכוס של ברכה כי יש בו צד חיבה אבל בשאר דברים מותר, לעומתם רמב"ן ורשב"א אסרו זאת מטעם שמא יגע בבשרה וכן פסק מרן השו"ע. ופסק בטהרת הבית שבשעת דחק אפשר לסמוך על הסמ"ג וסה"ת בכלי ארוך. ומובא על רש"י שהיה נזהר שלא למסור אפילו מפתח מידו לידה.

ה לִזְרֹק מִיָּדוֹ לְיָדָהּ אוֹ לְהֶפֶךְ יֵשׁ אוֹסְרִים וְיֵשׁ מַתִּירִים וְהַמַּחֲמִיר תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה.

לזרוק מידו לידה אסר המהר"מ מרוטנבורג. ובשו"ת רשב"ץ ומהריק"ש התירו זאת ומרן בשו"ע לא הזכיר זאת לאיסור.

ו בִּבְרִית מִילָה, אִם רוֹצִים הָאָב וְהָאֵם לְהַעֲבִיר אֶת הַתִּינוֹק מִיָּד לְיָד יַעֲשׂוּ זֹאת עַל יְדֵי שִׁמּוּשׁ בִּשְׁתֵּי כָּרִיּוֹת, שֶׁאֶחָד יֹאחַז בַּכָּרִית הַתַּחְתּוֹנָה וְהַשֵּׁנִי יִקַּח אֶת הַתִּינוֹק עִם הַכָּרִית הָעֶלְיוֹנָה, וְהָאַשְׁכְּנַזִּים מַחֲמִירִים בָּזֶה, וּלְמַעֲשֶׂה אַף פַּעַם לֹא רָאִינוּ שֶׁהָאָב לוֹקֵחַ אֶת הַתִּינוֹק מֵאִשְׁתּוֹ, אֶלָּא תָּמִיד הִגִּיעַ אֵלָיו דֶּרֶךְ אָדָם אַחֵר שֶׁהֵבִיא אֶת הַתִּינוֹק מֵעֶזְרַת הַנָּשִׁים.

ז מֻתָּר לָקַחַת תִּינוֹק מִיָּדֶיהָ שֶׁל אִשְׁתּוֹ נִדָּה כְּשֶׁהַתִּינוֹק כְּבָר גָּדוֹל מְעַט וְיוֹדֵעַ לִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ מִידֵי הָאֵם לִידֵי הָאָב.

בשו"ת התשב"ץ התיר זאת מטעם של החי נושא את עצמו, והיות וזו מחלוקת בראשונים שהרי רמב"ם ויראים פסקו להתיר למסור מידו לידה לכן בהצטרפות טעם כל שהוא להקל אפשר להתיר.

ח כָּל מַה שֶּׁאָנוּ מְבָאֲרִים שֶׁאֵין לְהוֹשִׁיט מִיָּדוֹ לְיָדָהּ בִּזְמַן נִדּוּתָהּ בָּרוּר הוּא שֶׁאֵין חִלּוּק בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְגַם הִיא אֲסוּרָה לְהוֹשִׁיט אוֹ לָקַחַת מִיָּדוֹ.

ט אִשָּׁה שֶׁנִּפְטְרָה בִּזְמַן נִדּוּתָהּ, פָּקְעוּ אִסּוּרֵי קְרִיבוֹת וּמֻתָּר לְבַעֲלָהּ לְטַפֵּל בָּהּ לְצָרְכֵי קְבוּרָתָהּ, אֶלָּא שֶׁמֵּחֲמַת צְנִיעוּת טוֹב יוֹתֵר שֶׁיְּטַפְּלוּ בָּהּ נָשִׁים.

כן כתבו בשו"ת שמש צדקה ובשו"ת בית יצחק, ומה שאמרנו שמצד צניעות עדיף שיטפלו בה נשים כתב מרן השו"ע ביו"ד סימן שנ"ב סעיף ג´ "האיש אינו כורך ומקשר את האשה אבל האשה כורכת ומקשרת האיש" ובאר הש"ך הטעם משום הרהור. ונראה נכון מסברא לחלק בדעת מרן ולומר שבאשתו שנפטרה תביר ליביה ונכיס יצריה ואין לחוש לו להרהור באותה שעה.

איסור גילויי חיבה וקרוב דעת

י לֹא יְדַבֵּר עִמָּהּ בְּעִנְיְנֵי תַּשְׁמִישׁ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה, וְכֵן לֹא יִשְׂחֹק וְיָקֵל רֹאשׁ עִמָּהּ בְּאֹפֶן שֶׁיִּגָּרְרוּ לְהִרְהוּרִים וְקֵרוּב דַּעַת. וְהוֹסִיפוּ רַבּוֹתֵינוּ, רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים, גְּדֵרוֹת וּסְיָגִים בְּדָבָר זֶה וְהַפְּרָטִים בָּהֶם מְרֻבִּים, וְאַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו לֵאמֹר אֵיךְ אוּכַל לַעֲמֹד בְּכָל פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת הָאֵלּוּ, כִּי הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ, וְהַמְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט, מִלְּמַטָּה, מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ הַרְבֵּה, מִלְּמַעְלָה. וְאַל יַשִֹיאֲךָ יִצְרְךָ לֵאמֹר כִּי הַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ וְתֹאמַר אֲנִי אֶעֱשֶׂה וְלֹא אֶחֱטָא, כִּי גַּם שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם בֶּן צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, אָמַר אַרְבֶּה וְלֹא אֶחְטָא וּלְבַסּוֹף חָטָא.

יא הַנִּדָּה הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר כָּל הָעֲרָיוֹת, וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לְאִישׁ לְהִתְיַחֵד עִם אִשְׁתּוֹ נִדָּה שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁבָּא עָלֶיהָ פַּעַם אַחַת, וְגַם הִיא עֲתִידָה לִהְיוֹת מֻתֶּרֶת לוֹ לְאַחַר שֶׁתִּסְפֹּר וְתִטְבֹּל, אֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִתְקְפֶנּוּ יִצְרוֹ לָבוֹא לִידֵי עֲבֵרָה.

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד´ הלכה א´, גמ´ כתובות ד. שו"ע סימן קצ"ה וכן כתב מרן בב"י שכיון שיש היתר לאיסורו אין יצרו תקפו.

יב צָרִיךְ מְאֹד לְהִשְׁתַּדֵּל לְהִתְרַחֵק מִלָּלוּן בְּבֵית מְאָרְחִים, אִם אֵרוּחַ זֶה יִגְרֹם שֶׁהַבַּעַל וְהָאִשָּׁה הַדָּרִים בּוֹ יִתְבַּיְּשׁוּ מִלִּישֹׁן בְּיַחַד, וַאֲפִלּוּ אִם הָאִשָּׁה נִדָּה בְּאוֹתוֹ זְמַן.

איתא בעירובין סג: "אמר רב כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויים בה, עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה, ואמר רב יוסף אפילו באשתו נידה" וכ"כ תוס´ יבמות סב: או"ז, רוקח והיינו טעמא מפני שהם בושים ממנו.

יג בְּחֻפַּת נִדָּה יִתֵּן הֶחָתָן אֶת הַטַּבַּעַת בְּרֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ שֶׁל הַכַּלָּה וְיִשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהּ, וְהַכַּלָּה תַּמְשִׁיךְ אַחַר כָּךְ אֶת הַטַּבַּעַת לִמְקוֹמָהּ.

באור זרוע (חלק א´ סוף סימן שמ"א) אומר הרב שבחופת נידה יקדשה החתן בעצמו ומקבלת הטבעת מידו שכיון שעדיין לא נתקדשה לו לית לן בה אם יגע בידה, ובשם הרשב"א התבאר שלא אסרו הושטה מיד ליד אלא באשתו נידה מפני שליבו גס בה ובקריבות מועטת איכא לימחש להרגל עבירה מה שאין כן בשאר נשים.

יד מֻתָּר לְאִישׁ וְאִשְׁתּוֹ לִקְרֹא בְּסֵפֶר אֶחָד בִּזְמַן נִדּוּתָהּ, וְאֵין לָחוּשׁ בָּזֶה לְקֵרוּב דַּעַת, רַק שֶׁיִּזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בִּגְדֵיהֶם זֶה בָּזֶה.

טו מֻתָּר לְאִישׁ לָתֵת לְאִשְׁתּוֹ מַתָּנָה בִּזְמַן נִדּוּתָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיִּזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לְהַרְבּוֹת דִּבְרֵי חִבָּה וְאַהֲבָה, שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לְהֶרְגֵּל עֲבֵרָה. וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ אוֹ בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁבְּדָבָר זֶה יִפְרְצוּ אֶת גְּבוּלוֹת הַהֲלָכָה, יִדְחֶה אֶת מַתַּן הַמַּתָּנָה לַזְּמַן הַיּוֹתֵר טוֹב.

כ"כ הכרתי ופלתי שמותר ליתן מתנה לאשתו נידה כי אין איסור בקירוב דעת אלא רק קירוב דעת המביא לידי גילוי ערוה.

עניני אכילה ושתיה

טז אִם אוֹכְלִים אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ נִדָּה עַל שֻׁלְחָן אֶחָד צְרִיכִים הֶכֵּר בֵּינֵיהֶם, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה דָּבָר מֻנָּח עַל הַשֻּׁלְחָן בֵּינֵיהֶם, כְּגוֹן כִּכַּר לֶחֶם שֶׁאֵינָם אוֹכְלִים מִמֶּנּוּ, קַנְקַן, כּוֹס, צְלוֹחִית וְכַדּוֹמֶה, אוֹ שֶׁכָּל אֶחָד יֹאכַל עַל מַפָּה נִפְרֶדֶת, אוֹ שֶׁאִם תָּמִיד יֵשׁ לָהֶם מְקוֹמוֹת קְבוּעִים, עַכְשָׁו יְשַׁנּוּ אֶת מְקוֹמָם.

וְכֵן לֹא יֹאכְלוּ מִצַּלַּחַת אַחַת אוֹ קְעָרָה אַחַת, אֶלָּא יִטְּלוּ מַה שֶּׁיִּרְצוּ מֵהַקְּעָרָה הַמֶּרְכָּזִית וְיָשִׂימוּ לִפְנֵיהֶם.

במשנה שבת יא. "לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה". ופירש"י "וכל שכן טהור עם הזבה" וכ"כ הראב"ד ורב אחאי גאון, רמב"ן ורשב"א. ולדעת הרמב"ם ועוד ראשונים כל האיסור הוא כשאוכלים בקערה אחת. והם רש"י, מחזור ויטרי, רבי ישעיה מיטרני, רא"ש, ראבי"ה ואו"ז. ומרן השו"ע פסק בסימן קצ"ה סעיף ג´ "לא יאכל עימה על השולחן אלא אם כן יש איזה שינוי, שיהא שם דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה, לחם או קנקן או שיאכל כל אחד במפה שלו".

יז כָּל זֶה כְּשֶׁאוֹכְלִים בְּנֵי הַזּוּג לְבַדָּם, אֲבָל אִם מְסֻבִּין אֶל הַשֻּׁלְחָן אֲנָשִׁים נוֹסָפִים אוֹ אֲפִלּוּ בְּנֵי הַבַּיִת, אֵינָם צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת הֶכֵּר.

יח וְכֵן אִם אוֹכְלִים עַל שֻׁלְחָן גָּדוֹל וְיוֹשְׁבִים רָחוֹק זֶה מִזֶּה, יְכוֹלִים לֶאֱכֹל בְּלֹא לַעֲשׂוֹת שׁוּם הֶכֵּר בֵּינֵיהֶם.

כתבו מהריק´"ש והרא"ה שאם ישנם עוד מסובין אין צורך בהיכר. והרא"ה הוסיף שהיכר הוא דוקא כשיושבים סמוכים, ויוצא מזה שבשולחן גדול ושניהם אינם יושבים סמוכים מותר להם לאכול יחד בלא שיעשו היכר בינהם, אע"פ שאין מסובין נוספים.

יט לֹא יִשְׁתֶּה מִשִּׁיּוּרֵי כּוֹס שֶׁשָּׁתְתָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה בְּפָנֶיהָ, שֶׁבָּזֶה הֲרֵי הוּא מַרְאָה לָהּ חִבָּה וְקֵרוּב דַּעַת הֶעָלוּל לְהָבִיא לִידֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה.

השאלתות כתב שלא ישתה משיורי כוס שלה, וכ"כ רבי אליעזר ממיץ בספר יראים שמשמע מההוא עובדא דתנא דבי אליהו... אכל עימי ושתה עימי, לעומתם דעת הרמב"ם, טור והרא"ש, רשב"א, רי"ו, סמ"ג וסמ"ק להתיר, בכל אופן בשו"ע פסק מרן בסימן קצ"ה סעיף ד´ "לא ישתה משיורי כוס ששתתה היא" וטעמו משום שנהגו להחמיר.

כ אִם הוּרַק הַכּוֹס לְכוֹס אַחֵר, וַאֲפִלּוּ הֻחְזְרוּ הַשְּׁיָרִים אַחַר כָּךְ לְאוֹתוֹ הַכּוֹס, מֻתָּר לָאִישׁ לִשְׁתּוֹתָם.

כא אִם חָזַר וּמִלֵּא אֶת הַכּוֹס וְהוֹסִיף מַשְׁקֶה עַל שְׁיָרֶיהָ, מֻתָּר לִשְׁתּוֹת אֶת אוֹתוֹ הַכּוֹס.

כב אִם שָׁתָה אָדָם אַחֵר בֵּינֵיהֶם, מֻתָּר לַבַּעַל לִשְׁתּוֹת אַחֲרָיו שְׁיָרֵי מַשְׁקֶה שֶׁהִשְׁאִירָה אִשְׁתּוֹ.

כג אִם שָׁתְתָה הָאִשָּׁה חֲצִי כּוֹס שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ, יָכוֹל הוּא לִשְׁתּוֹת שְׁיָרֶיהָ בְּפָנֶיהָ.

כד אִם לֹא יוֹדֵעַ הָאִישׁ שֶׁאוֹתָם שִׁיּוּרֵי מַשְׁקֶה שֶׁבַּכּוֹס הִשְׁאִירָה אִשְׁתּוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ עַל כָּךְ וְיָכוֹל לִשְׁתּוֹתָם.

כה אִם יָצְאָה הָאִשָּׁה לְחֶדֶר אַחֵר וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה שִׁיּוּרֵי מַשְׁקֶה שֶׁלָּהּ בְּפָנֶיהָ מֻתָּר לִשְׁתּוֹתָם, וַאֲפִלּוּ אִם תַּחְזֹר הָאִשָּׁה אַחַר כָּךְ יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ.

להתיר שיירי משקה שלה ע"י שיוסיף וימלא הכוס אסר הש"ך, ובספר שערי טהרה ובספר גופי הלכות, ביאור הלכה, ומהר"י יוזפא התירו, והיות ורוב הפוסקים מתירים לשתות שיירי כוס שלה, ומרן השו"ע אסר רק מכח המנהג הלכך בטעם כל שהוא יש להתיר. ומבואר במרדכי ומובא בדרכי משה ובספר בדי השולחן שאם הפסיק אדם אחר בינהם בשתית הכוס מותר לבעל להמשיך אחריו.

ההיתר שישתה שייריה אם לא שתתה את הכוס בפניו מובא במרדכי שבת פרק א´ סימן רל"ז וכן הביא רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (אה"ז סימן קי"א).

סעיף כ"ד יש להעמיד בשתתה בפניו והניחתו בין שאר כוסות ואינו יודע איזה מהם הוא שייריה, כי אם לא שתתה בפניו כבר הותר לו לשתות שייריה בסעיף כ"ג.

אם יצאה לחדר אחר יכול לשתות אחריה ולהמשיך בשתיתו אף אם חוזרת אח"כ, מקורו בראבי"ה (חלק א´ סימן קע"ג) שכתב שקבל מרבותיו להתיר בזה.

כו לְאִשָּׁה מֻתָּר לִשְׁתּוֹת מִשִּׁיּוּרֵי כּוֹס שֶׁל בַּעֲלָהּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מַרְגִילַתּוּ לְהֶרְגֵּל עֲבֵרָה בְּדָבָר זֶה.

המקור לזה בספר יראים (סי´ קצב), מרדכי (שבת פרק א´ סימן רל"ז), שו"ת תרומת הדשן סימן רנ"ב וכן רמ"א בהגה סימן קצה סעיף ד´.

כז נָהֲגוּ הָאַשְׁכְּנַזִּים לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא יֹאכַל מִשִּׁיּוּרֵי מַאֲכָל שֶׁל אִשְׁתּוֹ נִדָּה בְּפָנֶיהָ, וְכֵן כָּתַב רמ"א בְּשֵׁם י"א, וּלְדַעַת מָרָן הַב"י מֻתָּר לֶאֱכֹל שִׁיּוּרֵי מַאֲכָל שֶׁלָּהּ וְכָךְ מִנְהַג הַסְּפָרַדִּים, וּלְכֻלֵּי עַלְמָא אִם טָעֲמָה הָאִשָּׁה תַּבְשִׁיל שֶׁבִּשְּׁלָה לֹא נֶחְשָׁב כָּל הַשְּׁאָר שִׁיּוּרֵי מַאֲכָל שֶׁלָּהּ.

בספר הפרדס כתב לאסור אכילת שיורי מאכל של אשתו נידה וכן בספר האורה ובמחזור ויטרי, אבל מרן הב"י הביא להלכה את האורחות חיים שהתיר וכ"כ מהריק"ש וכנה"ג שיש סברא לחלק בין אכילה לשתיה כי באכילה היות ואסור להם לאכול ביחד מקערה אחת כבר בזה יש היכר וא"צ להיכר נוסף וכ"כ בשו"ת יד אליהו מלובלין ועוד יש להוסיף שבשתית שיורי כוס מקפידים אנשים יותר והוי גילוי חיבה יותר אם שותה שיורי משקה שלה. וטעימת התבשיל אינה עושה את כל התבשיל לשיריים שלה כ"כ בספר דברי שאול ביוסף דעת (סימן קצ"ה).

כח כָּל הַקֻּלּוֹת שֶׁמָּנִינוּ בִּסְעִיפִים כ´-כ"ה נוֹהֲגִים גַּם כֵּן בַּאֲכִילַת שִׁיּוּרֵי מַאֲכָלָהּ לַנּוֹהֲגִים בָּזֶה אִסּוּר.

כך כתבו הט"ז, סדרי טהרה, תפארת צבי, חופת חתנים, מסגרת השולחן.

איסור ישיבה ושכיבה על מטת אשתו

כט לֹא יֵשֵׁב בַּמִּטָּה הַמְיֻחֶדֶת לָהּ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ, וּשְׁכִיבָה אֲסוּרָה מִקַּל וָחֹמֶר, אֲבָל כָּאָמוּר כָּל זֶה בַּמִּטָּה הַמְיֻחֶדֶת לָהּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּסַפָּה אוֹ מִטָּה שֶׁהָיְתָה יְשֵׁנָה בָּהּ בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם מְשַׁמֶּשֶׁת לִישִׁיבַת בְּנֵי הַבַּיִת.

איסור שכיבה על מטתה מובא בראב"ד בספר בעלי הנפש והרא"ש, ורשב"א הוסיף שהוא כל שכן מאיסור להציע מטתו בפניו, וכן הובא במגיד משנה ושכן פסק הרמב"ן, והטור כתב לא ישב במטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה.

ל מֻתָּר לְאִשָּׁה נִדָּה לִשְׁכַּב עַל מִטַּת בַּעֲלָהּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.

כך כתב החיד"א בשיורי ברכה ס"ק י"ד, וכ"כ רבי שלמה קלוגר בספר מי נידה.

לא אִם הָלְכָה הָאִשָּׁה לִטְבֹּל בְּמִקְוֶה מֻתָּר לְבַעֲלָהּ לִשְׁכַּב בַּמִּטָּה הַמְיֻחֶדֶת לָהּ, שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁבְּוַדַּאי תַּחְזֹר לְבֵיתָהּ כְּשֶׁהִיא טְהוֹרָה, אֵין לָחוּשׁ שֶׁיָּבוֹאוּ לִידֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה.

כן כתב הפתחי תשובה (ס"ק ט´), והיות ואיסור שכיבה על מטתה לא מוזכר בתלמוד ואף הרמב"ם, סמ"ג, סה"ת והרוקח לא הזכירוהו כלל, והמאירי הזכירו בתואר חומרא יתירה במקום שאפשר לחלק ולהקל מקילים.

לב מִטָּה כְּפוּלָה שֶׁבַּלַּיְלָה נִפְתַּחַת וְכָל אֶחָד יָשֵׁן בְּמִטָּתוֹ וּבַיּוֹם נִסְגֶּרֶת וְיוֹשְׁבִים אוֹ שׁוֹכְבִים עָלֶיהָ בְּנֵי הַבַּיִת אוֹ אוֹרְחִים, מֻתָּר לַבַּעַל לִשְׁכַּב בָּהּ, שֶׁהֱיוֹת וְנִשְׁתַּנְּתָה צוּרָתָהּ וּפָנִים חֲדָשׁוֹת בָּאוּ לְכָאן אֵינָהּ אוֹתָהּ מִטַּת אִשְׁתּוֹ.

כן כתב במשמרת הטהרה בתשובה לשאלה שנשאל.

לג מַה שֶּׁאָמַרְנוּ שֶׁאָסוּר לְאִישׁ לִשְׁכַּב בְּמִטַּת אִשְׁתּוֹ נִדָּה הַכַּוָּנָה בָּזֶה מִטָּה שֶׁלָּהּ שֶׁעֲשׂוּיָה לְמִשְׁכָּב וּלְתַשְׁמִישׁ וְלֹא כָּל סוּג מִטָּה אַחֵר אוֹ כִּסֵּא נוֹחַ גָּדוֹל.

כן כתב בספר חזקת טהרה (בדרך קצרה ס"ק א´) ובשו"ת באר משה (חלק ה´ סימן קמ"ד).

לד אָסוּר לְכַסּוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ בִּזְמַן נִדּוּתָהּ בִּשְׂמִיכָתָהּ שֶׁנָּפְלָה מֵעָלֶיהָ אוֹ לְהַנִּיחַ עָלֶיהָ אֶת שְׂמִיכָתוֹ, שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם חִבָּה.

כתב במשמרת הטהרה שכך השיב לשואליו ושכן מצא בשו"ת באר משה (חלק ה´ סימן קמה).

לה אִם אֵין הָאִשָּׁה בָּעִיר מֻתָּר לְבַעֲלָהּ לִשְׁכַּב עַל מִטָּתָהּ הַמְיֻחֶדֶת לָהּ.

כן הוא בפתחי תשובה (ס"ק ט´).

ישיבה על ספסל וטיול ברכב

לו סַפְסָל הַמִּתְנַדְנֵד וְכֵן מִטָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מִתְנַדְנֶדֶת יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לַבַּעַל וְאִשְׁתּוֹ נִדָּה לֵישֵׁב בְּיַחַד עֲלֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם נוֹגְעִים זֶה בָּזוֹ אֲפִלּוּ בְּמַלְבּוּשֵׁיהֶם, וְזֶה מִטַּעַם, שֶׁבְּסַפְסָל מִתְנַדְנֵד מַרְגִּישׁ הַבַּעַל בִּתְנוּעוֹת גּוּפָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ וּבָא לִידֵי הִרְהוּר וְהֶרְגֵּל עֲבֵרָה, וְכֵן יְשִׁיבָתָם יַחַד עַל מִטָּה אַחַת גּוֹרֶמֶת לְהֶרְגֵּל עֲבֵרָה, וְכֵן מִנְהַג הָאַשְׁכְּנַזִּים, וְאִם אָדָם אַחֵר יוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵיהֶם מֻתָּר בֵּין בְּסַפְסָל בֵּין בְּמִטָּה.

וּמִנְהַג הַסְּפָרַדִּים כְּדַעַת הַפּוֹסְקִים הַמַּתִּירִים בָּזֶה, אֶלָּא רַק יִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יִגְּעוּ זֶה בָּזֶה וְלֹא בְּמַלְבּוּשֵׁיהֶם.

המרדכי בשם רש"י כתב שאסור לישב על כסא או ספסל ארוך שאשתו נידה יושבת עליו. וכ"כ באורחות חיים, ומרן הב"י כתב "חומרא זו של ישיבת ספסל שמעתי שנוהגים בה האשכנזים אבל הספרים לא נהגו בה" וכן כתבו תלמידי רבנו יונה, המאירי, המהריק"ש, והחיד"א בשיורי ברכה (סימן קצה אות ח´).

אופן ההיתר שיש לאשכנזים לישב בספסל המתנדנד מובא בדרכי משה בשם האגודה והביאו הרמ"א בהגה שאם יושב אדם אחר ביניהם, מותר. ומובא היתר זה בספר אורחות חיים שהביא הב"י בבדק הבית.

לז לְמִנְהַג הָאַשְׁכְּנַזִּים שֶׁמַּחֲמִירִים שֶׁלֹּא יֵשְׁבוּ הַבַּעַל וְאִשְׁתּוֹ עַל סַפְסָל הַמִּתְנַדְנֵד, יֵשׁ לְהַחֲמִיר גַּם כֵּן בִּנְסִיעָה בַּעֲגָלָה אוֹ בִּסְפִינָה קְטַנָּה אוֹ בִּמְכוֹנִית כְּשֶׁכָּל זֶה בְּדֶרֶךְ טִיּוּל, אֶלָּא אִם כֵּן יַפְסִיק בֵּינֵיהֶם אָדָם אַחֵר אוֹ חֵפֶץ גָּדוֹל, אֲבָל אִם נוֹסְעִים לְעִסְקֵיהֶם מֻתָּרִים לֵישֵׁב זֶה לְיַד זוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגְּעוּ זֶה בָּזוֹ אֲפִלּוּ בְּבִגְדֵיהֶם, וְלַסְּפָרַדִּים מֻתָּר אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ טִיּוּל לֵישֵׁב זֶה לְיַד זוֹ, רַק שֶׁלֹּא יִגְּעוּ זֶה בָּזוֹ וְכַנַּ"ל.

הרמ"א החמיר בנסיעה דרך טיול ואינה אלא לנוהגים להחמיר בספסל שכתב "...וכן לא ילך עם אשתו בעגלה אחת או בספינה אחת אם הולך רק דרך טיול אבל אם הולך בעגלה מעיר לעיר לצרכיו מותר אע"פ שהוא ואשתו לבדם".

לח כְּשֶׁרוֹצִים הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה לִנְסֹעַ בְּיַחַד בְּאוֹטוֹבּוּס וְיֵשׁ בַּסַּפְסָל מָקוֹם לִשְׁנַיִם בִּלְבַד, תֵּשֵׁב הָאִשָּׁה לְצַד הַחַלּוֹן וְהָאִישׁ לְצַד הַמַּעֲבָר, וְיָשִׂימוּ דָּבָר שֶׁיַּחְצֹץ בֵּינֵיהֶם כְּמוֹ תִּיק, וְכֵן אִם נוֹסְעִים בְּרַכֶּבֶת אוֹ טָסִים בְּמָטוֹס, וְנָכוֹן הַדָּבָר גַּם לָאַשְׁכְּנַזִּים.

שְׁכִיבָה בְּמִטָּה אַחַת

כן כתוב בספר טהרת בת ישראל של ר´ קלמן כהנא ושחזק דבריו מדברי החזון איש "טוב עשה המחבר (טהרת בת ישראל) שקבע הדברים כהלכתם".

איסור שכיבה במטה אחת

לט לֹא יִישַׁן עִמָּהּ בְּמִטָּה אֲפִלּוּ כָּל אֶחָד בְּבִגְדּוֹ וְאֵין נוֹגְעִים זֶה בָּזֶה, אֲפִלּוּ אִם הַמִּטָּה רְחָבָה בְּיוֹתֵר, אֲפִלּוּ לְכָל אֶחָד מַצָּעִים מִשֶּׁלּוֹ, וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר אֲפִלּוּ שׁוֹכְבִים בִּשְׁתֵּי מִטּוֹת נִפְרָדוֹת רַק שֶׁנּוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ, לְהַפְרִידָן וּלְהַרְחִיקָן זוֹ מִזּוֹ.

גמ´ שבת יג. אבעיא להו, נידה מהו שתשן עם בעלה וכו´... רמב"ם (פרק י"א מהלכות איסורי ביאה הלכה יח´), ובתנא דבי אליהו (פרק טו) "בימי ליבוניך מהו אצלך, אמרה לו, רחצתי לו רגליו וסכתי לו שמן וישנתי אני עמו במטה אחת אני בבגדי והוא בבגדו ובשרי לא נגע בבשרו, אמר לה ברוך המקום שהרגו שאין לפניו משוא פנים שכן כתוב בתורה ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב".

האיסור גם במטה רחבה שכך אמר רב דימי בגמ´ הנ"ל "רב דימי אמר מטה חדא הואי" ופירש רש"י "מטה רחבה היתה". כתב בספר חזקת טהרה שלהפריד שתי מיטות הנוגעות זו בזו היא חומרא, ובספר טהרת ישראל כתב להרחיק המיטות באופן שלא יוכלו ליגע אחד בשני ע"י הושטת יד חוץ למטה, ויש מי שכתב להרחיק אמה אחת בין המטות וכל אלו הם בגדר חומרות שאין להורות אותם לאחרים והמחמיר יחמיר לעצמו ומצד הדין די בהפסק כל שהוא בין המטות.

מ אַף עַל פִּי שֶׁהַמִּטּוֹת מֻפְרָדוֹת זוֹ מִזּוֹ, אָסוּר לְהִתְכַּסּוֹת שְׁנֵיהֶם בִּשְׂמִיכָה אַחַת.

מא בִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה לֹא שׁוֹכֶבֶת בְּמִטָּתָהּ מֻתָּר לַבַּעַל לִשְׁכַּב בְּמִטָּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַמִּטּוֹת נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ.

הסתכלות באשתו נידה

מב מֻתָּר לָאָדָם לְהַבִּיט וּלְהִסְתַּכֵּל בְּאִשְׁתּוֹ בִּזְמַן נִדּוּתָהּ, וְאֵין בָּזֶה כָּל אִסּוּר, וְגַם מֻתָּר לוֹ לְהַחְמִיא לָהּ בַּעֲדִינוּת עַל טוּב מַרְאֶהָ (בִּשּׁוּלֶיהָ, מַעֲשִׂים שֶׁעָשְׂתָה וְכַדּוֹמֶה) וְאֵין בָּזֶה חֲשָׁשׁ שֶׁל קֵרוּב דַּעַת שֶׁיָּכוֹל לְהָבִיא לִידֵי מִכְשׁוֹל, שֶׁהֱיוֹת וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לוֹ לְאַחַר שֶׁתִּסְפֹּר וְתִטְבֹּל אֵין יִצְרוֹ תַּקִּיף כָּל כָּךְ, וּבְכָל זֹאת גַּם בְּאֵלּוּ הַבָּטָה וְדִבּוּרִים אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּרִים יֵשׁ לְמַעֵט בִּזְמַן נִדּוּתָהּ לַמְּעַט הַהֶכְרֵחִי לִשְׁמִירַת אֲוִירָה נְעִימָה בַּבַּיִת.

כתב החיד"א בספרו מורה באצבע (סימן קט) "ירחיק עצמו מלדבר עם אשתו נידה וסימנך "נאלמתי דומיה החשתי מטוב" ראשי תיבות "נידה" ואף שבזמננו הדבר רחוק מזהירות זו, שהיא מצטערת מאוד על זה, ובעי למעבד לה נייחא, מכל מקום שחוק וקלות ראש הרי אסורים מן הדין, וכמה הרחקות הרחיקו חכמים".

בגמ´ נדרים כ. "א"ר אחא בר´ יאשיה כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה, וכל המסתכל בעקיבה של אשה הויין לו בנים שאינם מהוגנים, אמר רב יוסף, ובאשתו נידה, אמר רבי שמעון בן לקיש עקבה דקתני במקום הטנופת שהוא מכוון כנגד העקב".

ולדעת הרמב"ם באור גמרא זו הוא שאין אסור להסתכל במקומות המכוסים של אשתו נידה אלא רק במקום התורף וחלק על כך הראב"ד ובאר גמרא הנ"ל שהאיסור חל גם על שאר המקומות המכוסים באשתו, ומרן השו"ע פסק כהרמב"ם כמו שפרש אותו בב"י ובכסף משנה וכמו שפרש המגיד משנה בדעת הרמב"ם וכן פסק הריב"ש בתשובה (סימן תכ"ה), וברוקח סימן שי"ז כתב "ובנדרים כ. אסרו להסתכל באשתו נידה במקום התורף כנגד העקב".

ולדעת הרמב"ן והרשב"א יש איסור הסתכלות גם בשאר מקומות מכוסים ובשו"ע הביא מרן את דעת הרשב"א אלא שכתב "לא יסתכל אפילו בעקבה ולא במקומות המכוסים שבה" והשתמש בלשון "לא יסתכל" ולא כתב לשון איסור, כי הלך עפ"י דרכו בבאור הרמב"ם שמצד הדין הדבר מותר כדעת הרמב"ם והרא"ש אלא שלא יסתכל, דרך חומרא, כדעת הראב"ד והרשב"א.

מג אַף עַל פִּי שֶׁמִּצַּד הַדִּין מֻתָּר לְהִסְתַּכֵּל בְּאִשְׁתּוֹ נִדָּה בִּמְקוֹמוֹת הַמְכֻסִּים וְאֵין אִסּוּר אֶלָּא בִּמְקוֹם הַתֹּרֶף בִּלְבַד, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַחֲמִיר בָּזֶה שֶׁלֹּא לְהִסְתַּכֵּל גַּם בִּמְקוֹמוֹת הַמְכֻסִּים.

סעיף זה התבאר בביאורים של הסעיף הקודם.

מד אִשָּׁה יוֹלֶדֶת שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁצְּרִיכָה שֶׁבַּעֲלָהּ יִהְיֶה אִתָּהּ בַּחֲדַר הַלֵּדָה מֻתָּר לְבַעֲלָהּ לִהְיוֹת נוֹכֵחַ בַּחֲדַר הַלֵּדָה בִּזְמַן הַלֵּדָה, רַק שֶׁיִּשְׁמֹר עַצְמוֹ מִלְּהִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתֹּרֶף. וְיָכוֹל לְהַחֲזִיק בְּיָדָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן רָאֲתָה דָּם שֶׁאָז נִטְמְאָה, אוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא הַתִּינוֹק רֹאשׁוֹ יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, שֶׁאָז נִטְמֵאת וְחָלִים דִּינֵי הַהַרְחָקוֹת הַנַּ"ל.

שִׁירָה וּבְשָׂמִים בִּזְמַנֵּי נִדּוּתָהּ

כתב במשמרת הטהרה מרן מאור ישראל שכן השיב לשואלו שמותר לו להיות נוכח בחדר לידה בשעה שאשתו יולדת, וכן השיב הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חלק ב´ מיורה דעה סימן ע"ה).

שירה ובשמים בזמן נידותה

מה מֻתָּר לִשְׁמֹעַ אֶת אִשְׁתּוֹ נִדָּה כְּשֶׁהִיא שָׁרָה, וּמֻתָּר לְאִשְׁתּוֹ כְּשֶׁהִיא נִדָּה לָשִׁיר עִם בַּעֲלָהּ שִׁירֵי שַׁבָּת, שֶׁאֵין דִּינָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ נִדָּה כְּדִין שְׁאָר הָעֲרָיוֹת לְכָל דָּבָר, שֶׁהוֹאִיל וְהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ לְאַחַר זְמַן אֵינוֹ בָּא בָּזֶה לִידֵי מִכְשׁוֹל, וְיֵשׁ מַחֲמִירִים.

כן כתב הגינת ורדים, וכל שכן, שקול וריח ומראה בעריות אין איסורם אלא מדרבנן כמ"ש מהריק"ש, או"ח, רי"ז, ובאשכול (חלק ג´ עמוד קכט) וכן בחיי אדם (נשמת אדם כלל צ´ סימן א´)וכן מהר"ם בריסק בשו"ת (חלק ב´ סימן ע´) ובשו"ת חלק הלוי, ומובא בשדי חמד. והפרי מגדים התיר לשמוע קול זמר של פנויה וכ"כ הפרישה באבהע"ז (סימן כ"א אות ב´) בשם רבו המהרש"ל. וכן דעת הבית שמואל (סימן כ"א ס"ק צ´) וכן בשו"ת חתם סופר (חו"מ סימן ק"צ).

מו מֻתָּר לַבַּעַל לִשְׁמֹעַ קוֹל נְגִינָתָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ בִּזְמַן נִדָּתָהּ וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם קֵרוּב דַּעַת הָאָסוּר.

מז בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לֹא מֻזְכָּר אִסּוּר הֲרָחַת בְּשָׂמִים שֶׁעַל אִשְׁתּוֹ נִדָּה, וְהָרוֹצֶה לְהַחֲמִיר בָּזֶה עַל עַצְמוֹ תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה שֶׁהִיא חֻמְרָה רְאוּיָה.

החמירו בזה החיד"א בספרו ברכי יוסף, והרב בן איש חי (פרשת צו אות כה), ערוך השולחן ועוד.

דברים המותרים ואסורים בזמן נידתה

מח מֻתָּר לְאִשָּׁה נִדָּה לְקַשֵּׁט וּלְיַפּוֹת עַצְמָהּ גַּם בִּזְמַן נִדּוּתָהּ, וְהִתִּירוּ זֹאת חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעֲלָהּ, וְאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה בְּקִשּׁוּטִים וְאִפּוּר בִּימֵי טָהֳרָתָהּ, רָאוּי שֶׁתִּמָּנַע מִזֶּה גַּם בִּזְמַן נִדּוּתָהּ.

גמ´ שבת סד: "תניא והדוה בנידתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונים, עד שבא רבי עקיבא ולימד, אם כן אתה מגנה אותה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא מה תלמוד לומר והדוה בנידתה, בנידה תהא עד שתבא במים" וכן פסקו רי"ף רמב"ם ורא"ש שמותר לאשה להתקשט בימי נידותה כדי שלא תתגנה על בעלה, וכן הטור ומרן השו"ע בסימן קצה סעיף ט´.

מט מֻתָּר לְאִשָּׁה בִּזְמַן נִדּוּתָהּ לִלְמֹד דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁרְגִילָה בִּימֵי טָהֳרָתָהּ וְאֵין בָּזֶה כָּל הֶבְדֵּל, וְכֵן צְרִיכָה אִשָּׁה בִּימֵי נִדּוּתָהּ לְבָרֵךְ וּלְהִתְפַּלֵּל כָּרָגִיל, וְאִם הֶחֱמִירָה בָּזֶה אֵין בְּחֻמְרָה זוֹ כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ הַתָּרַת נְדָרִים אֵינָהּ צְרִיכָה, וְתִתְפַּלֵּל וּתְבָרֵךְ כְּמוֹ שֶׁחִיְּבוּ אוֹתָהּ חֲכָמִים.

נ מֻתָּר לְאִשָּׁה בִּזְמַן נִדּוּתָהּ לָלֶכֶת לַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי וְלָגַעַת וּלְנַשֵּׁק אַבְנֵי הַכֹּתֶל וְכֵן מֻתָּר לָהּ לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלִנְגֹּעַ בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים.

נא רָאוּי לְכָל אִשָּׁה, כְּהַנְהָגָה טוֹבָה, שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת כְּלָל, לֹא בִּזְמַן לְוָיַת הַמֵּת, וְלֹא בְּכָל זְמַן אַחֵר, שֶׁאִם יוֹצְאוֹת בִּזְמַן לְוָיָה גּוֹרְמוֹת רָעוֹת לְעוֹלָם, וְאִם הוֹלְכוֹת לְבֵית הַקְּבָרוֹת בִּשְׁאָר זְמַנִּים מְבֹאָר בְּדִבְרֵי הַגְּרָ"א שֶׁגּוֹרְמוֹת לְעַצְמָן נְזָקִים גְּדוֹלִים. וְכָל זֶה בֵּין אִם הִיא בִּזְמַן נִדּוּתָהּ בֵּין בִּימֵי טָהֳרָתָהּ.

כתב מרן השו"ע ביו"ד סימן שנ"ט סעיף ב´ "יש למנוע מלצאת הנשים לבית הקברות אחר המיטה" ופסק בזה כדברי הזהר פרשת ויקהל שאם יוצאות גורמות רעות לעולם.

וכתב הגר"א באגרתו המפורסמת לאשתו "ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל (נ"א, ששם מתדבקין הקליפות מאוד וכל שכן בנשים) וכל הצרות והעוונות באים מזה".

נב כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁעוֹשָׂה אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ בִּימֵי טָהֳרָתָהּ עוֹשָׂה גַּם כֵּן בִּימֵי נִדָּתָהּ חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס, הַצָּעַת מִטָּתוֹ, וּרְחִיצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, וּנְבָאֵר מְלָאכוֹת אֵלּוּ בַּסְּעִיפִים הַבָּאִים.

נג אָסוּר לְאִשָּׁה לִמְזֹג כּוֹס יַיִן לְבַעֲלָהּ בִּזְמַן נִדּוּתָהּ וּלְהַנִּיחוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לְגִלּוּי חִבָּה וְקֵרוּב דַּעַת, אֶלָּא תַּגִּישׁ אֶת הַכּוֹס לְבַעֲלָהּ בְּאֹפֶן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי מֵהָרָגִיל, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה דָּבָר זֶה סִימָן וְהֶכֵּר בֵּינֵיהֶם שֶׁאֲסוּרִים בְּקֵרוּב דַּעַת, כְּגוֹן, שֶׁתַּגִּישׁ לוֹ בְּיַד שְׂמֹאל, אוֹ תַּנִּיחַ אֶת הַכּוֹס בְּמָקוֹם הַמְרֻחָק מִמֶּנּוּ מְעַט וְהוּא יְקָרֵב אֶת הַכּוֹס אֵלָיו, וְכָל זֶה בִּמְזִיגַת כּוֹס יַיִן בִּלְבַד, אֲבָל בִּשְׁאָר מַשְׁקִים יְכוֹלָה לִמְזֹג וּלְהַגִּישׁ לְבַעֲלָהּ כָּרָגִיל. וְכֵן אָסוּר הַבַּעַל לְהַגִּישׁ כּוֹס יַיִן לִפְנֵי אִשְׁתּוֹ בִּזְמַן נִדּוּתָהּ.

כתובות סא. "אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נידה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס, הרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה, אמר רבא, לא אמרן אלא בפניו, אבל שלא בפניו, לית לן בה".

מרן בב"י הביא את הרשב"א בתורת הבית הקצר שאומר שמזיגת הכוס שאמרו, היינו בכוס של יין המרגיל לדבר עבירה, וכתב מרן על זה שנראה מדבריו ששאר משקים מותרים חוץ מן היין. וכן כתב המאירי (כתובות ד:) "ואין איסור במזיגת הכוס אלא בכוס של יין אבל של מים או שכר מותר".

נד מֻתָּר לְאִשָּׁה לְהַגִּישׁ לְבַעֲלָהּ תַּבְשִׁיל אוֹ שְׁאָר מִינֵי מַאֲכָל וּלְהַנִּיחָם עַל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו בְּלֹא שׁוּם שִׁנּוּי, שֶׁאֵין קֵרוּב דַּעַת אֶלָּא בְּהַגָּשַׁת כּוֹס יַיִן בִּלְבַד.

כמו שנתבאר בסעיף הקודם עפ"י מה שכתב הב"י בשם הרשב"א, והמגיד משנה, שלא אסרו חכמים אלא ביין וכן כתב המאירי, ואע"פ שכתבו כמה מאחרוני אשכנז להחמיר גם בשאר תבשילים כתב בספר פני משה של רבי משה הכהן מג´ירבה "ואני אומר שמן הדין מותר גמור הוא, שהרי בש"ס לא אסרו אלא מזיגת הכוס, ועוד שאין הטעם אלא משום חיבה, ובנתינת קערה של תבשיל לפניו מאי חיבה איכא בהכי, וזה פשוט אפילו לדרדקי דבי רב, וכן מוכח מדברי מרן השו"ע, אבל אין זה מן הפלא על הב"ח הנ"ל כי ידוע שכל דרכם של רבני האשכנזים להחמיר בחומרות כאלה וכיוצא בהן, מינים ממינים שונים ואנו הספרדים לא מחמירים בהם כלל".

נה מְזִיגַת הַכּוֹס שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים הִנָּהּ מְזִיגַת כּוֹס הַיַּיִן בְּמַיִם, אַךְ נִרְאֶה, שֶׁבָּזֶה רָאוּי לְהַחֲמִיר גַּם בִּמְזִיגַת הַיַּיִן עַצְמוֹ מֵהַבַּקְבּוּק אֶל הַכּוֹס, הֱיוֹת וּבִזְמַנֵּנוּ אֵין דֶּרֶךְ לִמְזֹג אֶת הַיֵּינוֹת בְּמַיִם, וְהַיַּיִן מַגִּיעַ מִן הַיֶּקֶב כְּשֶׁהוּא מוּכָן לִשְׁתִיָּה.

עפ"י מה שהביא הבית יוסף בשם הגהות מיימוני, שמזיגת הכוס שאמרו היינו מזיגת היין במים, וכן נראה מדברי הרא"ש בפסקיו (כתובות סא.), אבל יש להוסיף בזה שאין רגילות בזמננו למהול את היין במים אלא רק ביקבים עצמם, ואשה שתוסיף מים בכוס יינו של בעלה בזמן הזה עלולה רק להדאיג אותו אם נשאר בו רוב יין שיוכל לברך הגפן, והיות ולא מוזכר בש"ס בענין זה חילוק אם מדובר במזיגת היין מהכלי או מזיגתו במים, וכוונת חז"ל מובנת, שהיין במייטבו מרגיל לעבירה, הרי שלזמן הזה, כוונת חכמים היא ביין עצמו שיצא מן היקב ומוכן להגשה בלא שום תוספות.

נו אָסוּר לְאָדָם לְשַׁגֵּר כּוֹס יַיִן לְאִשְׁתּוֹ נִדָּה, בֵּין כּוֹס בְּרָכָה אוֹ כּוֹס אַחֶרֶת, כֵּיוָן שֶׁדָּבָר זֶה מַרְאֶה שֶׁנּוֹתֵן דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ, אֲבָל אִם שְׁאָר בְּנֵי הַבַּיִת שׁוֹתִים מֵאוֹתָהּ הַכּוֹס וְהִיא אַחֲרֵיהֶם מֻתָּר, וְנִרְאֶה שֶׁהַדִּין כָּךְ גַּם בְּכוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, שֶׁהִיא שׁוֹתָה אַחֲרָיו וְאַחֲרֶיהָ שְׁאָר בְּנֵי הַבַּיִת, שֶׁיֵּשׁ לְהָקֵל בָּזֶה, וְזֶה כְּשֶׁשּׁוֹתִים כֻּלָּם מִכּוֹס אַחַת, אֲבָל אִם לְכָל אֶחָד יֵשׁ כּוֹס מִשֶּׁלּוֹ נִרְאֶה שֶׁיַּנִּיחַ הַבַּעַל אֶת הַכּוֹס הַמְיֹעֶדֶת לְאִשְׁתּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, בְּלֹא לְקָרֵב אוֹתָהּ אֵלֶיהָ, וְהִיא תִּקַּח אוֹתָהּ בְּעַצְמָהּ אוֹ שֶׁתִּרְמֹז לְאֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת שֶׁיָּבִיא לָהּ אוֹתָהּ.

נז כָּל אֵלּוּ הַהַרְחָקוֹת צָרִיךְ לְהַרְחִיק בֵּין בִּימֵי נִדּוּתָהּ בֵּין בִּימֵי לִבּוּנָהּ שֶׁהֵם כָּל יְמֵי סְפִירַת שִׁבְעָה נְקִיִּים, וְכֵן אֵין חִלּוּק בְּכָל אֵלּוּ בֵּין רוֹאָה מַמָּשׁ לְמוֹצֵאת כֶּתֶם שֶׁלֹּא בְּהַרְגָּשָׁה.

הוא לשון מרן השו"ע סימן קצה סעיף יד.

נח אָסוּר לְאִשָּׁה נִדָּה לְהַצִּיעַ מִטָּתוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ בְּפָנָיו וְלַהֲכִינָהּ לִשְׁכִיבָה, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּסִדּוּר הַסָּדִין וְהַשְּׂמִיכָה וְכַדּוֹמֶה שֶׁהוּא דֶּרֶךְ חִבָּה, אֲבָל סִדּוּר מִזְּרוֹנִים וְכַדּוֹמֶה שֶׁהוּא טֹרַח וְאֵינוֹ דֶּרֶךְ חִבָּה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו מֻתָּר הַכֹּל, אֲפִלּוּ יוֹדֵעַ הַבַּעַל שֶׁאִשְׁתּוֹ מַצִּיעָה לוֹ אֶת הַמִּטָּה וְהוֹפֵךְ פָּנָיו, הֲרֵי הוּא כְּשֶׁלֹּא בְּפָנָיו.

נט מֻתָּר לָאִשָּׁה לְהַצִּיעַ מִטָּתוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ אֲפִלּוּ בְּפָנָיו כְּשֶׁנַּעֲשֶׂה הַדָּבָר לְאַחַר הַשֵּׁנָה וּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבַּיִת נָאֶה וּמְסֻדָּר.

איסור הצעת המטה מבואר בגמ´ (כתובות סא.), תוספות (כתובות צ:) רא"ש, הגהות מיימוני בשם רש"י ור"ת, וכ"כ מרדכי, ריטב"א מאירי, או"ז ועוד ופסק זאת מרן השו"ע בסימן קצ"ה סעיף י"א.

החילוק בין הצעת המטה לשינה או לסידור הבית מובא בשבט הלוי (סעיף י"א ס"ק ב´).

כתב הרשב"א שאם הבעל הופך פניו הרי זה כשלא בפניו בתורת הבית (בית ז´ שער ב´), וכן כתב בספר חזקת טהרה.

ס גַּם הַבַּעַל אָסוּר בָּזֶה, וּכְמוֹ שֶׁאֲסוּרָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה לְהַצִּיעַ מִטָּתוֹ בְּפָנָיו, גַּם הוּא לֹא יַצִּיעַ מִטָּתָהּ בְּפָנֶיהָ.

סא אֲסוּרָה לִצֹּק לוֹ מַיִם כְּדֵי שֶׁיִּרְחַץ בָּהֶם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ נוֹגַעַת בּוֹ, וַאֲפִלּוּ הֵם מַיִם צוֹנְנִים.

אֲבָל מֻתָּר לָהּ לְהָכִין לוֹ מַיִם, אֲפִלּוּ חַמִּים, שֶׁיִּרְחַץ בָּהֶם בְּעַצְמוֹ וַאֲפִלּוּ הֲכָנַת הָאַמְבַּטְיָה שֶׁיִּרְחַץ בָּהּ כָּל גּוּפוֹ, וְטוֹב שֶׁתַּעֲשֶׂה כֵּן שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.

איסור רחיצת פניו ידיו ורגליו מובא בגמ´ (כתובות סא.) ומובא ברשב"א, רמב"ן ובמאירי, רק שהמאירי התיר במים צוננים. ולדעת הט"ז והדרישה התירו הכנת המים לרחיצה וכן מסגרת השולחן, וספר מלבושי טהרה וכן נראה דעת הצמח צדק בפסקי דינים וכן בערוך השולחן.

בשו"ת מנחת יצחק כתב שהכנת האמבטיה שלא בפניו לא הוי חיבה יותר מהצעת המטה שלא בפניו.

סב גַּם לַבַּעַל אָסוּר לִצֹּק מַיִם כְּדֵי שֶׁתִּרְחַץ בָּהֶם אִשְׁתּוֹ נִדָּה וְכַנַּ"ל.

כשהבעל או האשה חולים איך ינהגו

סג אִם חָלָה הַבַּעַל, בְּאֹפֶן שֶׁחָלָה כָּל גּוּפוֹ, וְהוּא זָקוּק לַאֲחֵרִים שֶׁיְּטַפְּלוּ בּוֹ, אֲפִלּוּ הוּא חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים שֶׁמֵּחֲמַת מַחֲלָתוֹ אֵין יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו כָּל כָּךְ, וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁיָּבוֹאוּ לְהֶרְגֵּל עֲבֵרָה, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָאִשָּׁה לְהַרְגִּילוֹ לַעֲבֵרָה. וְלָכֵן אִם אֵין לוֹ מִי שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ מֻתֶּרֶת אִשְׁתּוֹ נִדָּה לְשַׁמְּשׁוֹ, כְּגוֹן לְהַשְׁכִּיבוֹ וְלַהֲקִימוֹ, לְהַאֲכִילוֹ וּלְהַשְׁקוֹתוֹ, לָתֵת בְּיָדוֹ וְלָקַחַת מִיָּדוֹ, וְטוֹב שֶׁתִּזָּהֵר שֶׁלֹּא תִּגַּע בִּבְשָׂרוֹ מַמָּשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֻתַּר לָהּ כָּל הַנַּ"ל תִּשְׁתַּדֵּל לְהִמָּנַע הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר מֵהַצָּעַת הַמִּטָּה בְּפָנָיו, וּמֵרְחִיצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו.

הרא"ש בתשובה (כלל כט´) כתב "מי שהוא חולה ואשתו נידה ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו, רק שתזהר ביותר שתוכל מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו, שמאחר שאין לו זולתה אי אפשר שלא תשמשנו" ודייק הב"י בדבריו שאם אי אפשר בענין אחר מותרת גם לרחוץ פניו ידיו ורגליו ולהציע מטתו בפניו, וכך פסק מרן בשו"ע סעיף טו´.

סד אִם יָדוֹ הַיְמָנִית שֶׁל הַבַּעַל בְּגֶבֶס וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהָנִיחַ תְּפִלָּיו לְבַדּוֹ, יְכוֹלָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה לְהָנִיחַ לוֹ תְּפִלִּין וְתִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא תִּגַּע בִּבְשָׂרוֹ, וְיָכוֹל הַבַּעַל לְבָרֵךְ עַל הֲנָחַת הַתְּפִלִּין.

סה אִשָּׁה שֶׁחָלְתָה וְהִיא בְּנִדָּתָהּ אָסוּר לְבַעֲלָהּ לִנְגֹּעַ בָּהּ וּלְשַׁמְּשָׁהּ כְּגוֹן לְהַשְׁכִּיבָהּ וְלַהֲקִימָהּ וְכַדּוֹמֶה, וַאֲפִלּוּ אִם אֵין לָהּ מִי שֶׁיְּסַיְּעֶנָּה, אֶלָּא יִשְׂכֹּר לָהּ בַּעֲלָהּ אִשָּׁה שֶׁתְּטַפֵּל בָּהּ, וּבִמְקוֹם סַכָּנָה אִם לֹא שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנָּה בְּעַצְמוֹ יֵשׁ לְהָקֵל.

כך פסק תרומת הדשן (סימן רנב) והטעם לזה הוא שהיות והבעל בריא חיישינן שמא יתקפנו יצרו ויפייס את אשתו ויבוא עליה.

סו אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְאִישׁ לְסַיֵּעַ לְאִשְׁתּוֹ הַחוֹלָה, זֶה דַּוְקָא בִּנְגִיעָה, כְּמוֹ לְהַשְׁכִּיבָהּ וְלַהֲקִימָהּ, אֲבָל לִמְסֹר חֵפֶץ מִיָּדוֹ לְיָדָהּ וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בָּהּ רַשָּׁאִים לְהָקֵל, אֲפִלּוּ הִיא חוֹלָה שֶׁאֵין בָּהּ סַכָּנָה, אֶלָּא שֶׁחָלָה כָּל גּוּפָהּ וּזְקוּקָה לְסִיּוּעַ.

תוכן העניינים

נשואין ואישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה