אור ברסלב
נשואין ואישות הלכות טהרת הבית › פרק ג´- נאמנות האשה להעיד בעניני נדותה

נשואין ואישות

הלכות טהרת הבית · פרק ג´- נאמנות האשה להעיד בעניני נדותה

פרק ב´- דיני מראות הדם וכללי ההוראה בהם

מקור הנאמנות

א אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר כַּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל מִנַּיִן לְנִדָּה שֶׁסּוֹפֶרֶת לְעַצְמָהּ שֶׁנֶּאֱמַר "וְסָפְרָה לָהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר" (ויקרא טו) לָהּ לְעַצְמָהּ (כתובות עב.), וַאֲפִלּוּ אִם מָצָא בְּגָדֶיהָ מְלֻכְלָכִין בְּדָם נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִין עָבַרְתִּי אוֹ בְּדַם צִפּוֹר נִתְעַסַּקְתִּי (הרא"ש שם), הַתּוֹרָה נָתְנָה נֶאֱמָנוּת לָאִשָּׁה לוֹמַר שֶׁנִּטְמְאָה, אוֹ שֶׁטָּבְלָה וְנִטְהֲרָה, אוֹ שֶׁטִּהֵר לָהּ פְּלוֹנִי חָכָם מַרְאֶה שֶׁהֶרְאֲתָה לוֹ, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ הוֹכָחָה לִדְבָרֶיהָ.

כיצד מאבדת נאמנותה וכיצד חוזרת לנאמנותה

ב אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה טְמֵאַת נִדָּה וְאָמְרָה לְבַעֲלָהּ שֶׁטְּהוֹרָה הִיא, אוֹ שֶׁאָמְרָה שֶׁטָּבְלָה וְהִתְבָּרֵר אַחַר כָּךְ שֶׁשֶּׁקֶר אָמְרָה וּבְמֵזִיד, אִבְּדָה אֶת נֶאֱמָנוּתָהּ עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר בְּלֹא סָפֵק שֶׁחָזְרָה בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה.

נאמנות של בעלת תשובה

ג זוּג בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁבֶּעָבָר לֹא שָׁמְרוּ טָהֳרַת מִשְׁפָּחָה וְעַכְשָׁו שׁוֹמְרִים, יֵשׁ לָאִשָּׁה נֶאֱמָנוּת וְאֵינָהּ חֲשׁוּדָה עוֹד עַל דָּבָר זֶה.

כתב הריב"ש שבהיותה פנויה ויצרא אלבשה הייתה בושה מלטבול ואין לחושדה על איסור נידה לאחר שנשאה וכ"כ החוות דעת, ובשו"ת הרי בשמים נתן טעם שאיסור פנויה נידה קל בעיני הבריות והחשוד על איסור קל אינו חשוד על החמור, אפילו שבעצם אין הבדל בין איסור נידה פנויה או נשואה לו. ובעלת תשובה אינה צריכה למסור דברי חברות על כך אלא נעשית נאמנת בסתמא כשמשנה מעשיה.

אומרת טיהר לי החכם את הכתם ולא טיהר

ד אִשָּׁה שֶׁאָמְרָה שֶׁחָכָם טִהֵר לָהּ כֶּתֶם וְאַחַר כָּךְ הִתְבָּרֵר שֶׁלֹּא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, לֹא אִבְּדָה אֶת נֶאֱמָנוּתָהּ לוֹמַר טָבַלְתִּי.

כנ"ל שהחשוד על איסור קל אינו חשוד על איסור חמור.

נאמנות ע"י עשית מעשה

ה יֵשׁ לָאִשָּׁה נֶאֱמָנוּת גַּם עַל יְדֵי עֲשִׂיַּת מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁבָּאָה וְשׁוֹכֶבֶת אֵצֶל בַּעֲלָהּ, נֶאֱמֶנֶת בָּזֶה לְהָעִיד עַל עַצְמָהּ שֶׁטָּבְלָה וְהִיא כְּמוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת טָבַלְתִּי.

מרן בשו"ע קפ"ה סעיף א´ כתב "האשה שהיא בחזקת טמאה אסור לו לבוא עליה עד שתאמר לו טבלתי" וכתב הלחם ושמלה שהסברא פשוטה דשפיר מהני מה ששוכבת אצלו שהרי בדיבור קל שאומרת טבלתי נאמנת ולמה לא תהא נאמנת ע"י מעשה שבאה ושוכבת אצלו.

אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני

ו אִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעֲלָהּ טְמֵאָה אֲנִי, וְחָזְרָה וְאָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי וְדֶרֶךְ שְׂחוֹק אָמַרְתִּי לְךָ תְּחִלָּה טְמֵאָה אֲנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְאִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ נֶאֱמֶנֶת. כֵּיצַד, תְּבָעָהּ בַּעֲלָהּ וַאֲחוֹתוֹ אוֹ אִמּוֹ עִמָּהּ בֶּחָצֵר וְאָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה וְאָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי, וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ טְמֵאָה אֲנִי אֶלָּא מִפְּנֵי אֲחוֹתְךָ וְאִמְּךָ שֶׁמָּא יִרְאוּ אוֹתָנוּ הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

הוא לשון הרמב"ם בפרק ד´ מהלכות איסורי ביאה הלכה י´. ומקור הדין בגמ´ כתובות כב. "בעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו, אמר ליה, אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת".

ז אִם חָזְרָה בָּהּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר נֶאֱמֶנֶת בְּלֹא שֶׁתִּצְטָרֵךְ לָתֵת אֲמַתְלָא.

ח מִינֵי אֲמַתְלָאוֹת שֶׁיְּכוֹלוֹת לְהִתְקַבֵּל:

א. לֹא הָיָה לִי כֹּחַ אוֹ הָיִיתִי חוֹלָה.

ב. הָיִיתִי סְבוּרָה שֶׁאֲנִי טְמֵאָה, כְּגוֹן שֶׁרָאֲתָה כֶּתֶם וְאַחַר כָּךְ טִהֲרוֹ הֶחָכָם.

ג. אָמַרְתִּי כָּךְ מֵחֲמַת קְטָטָה שֶׁהָיְתָה לְךָ עִמִּי.

וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, אִם מְתָרֶצֶת אֶת עַצְמָהּ בְּאֹפֶן הַמִּתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת הֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת.

א. בשם הירושלמי כתובות פרק ב´ הלכה ה´. ב. סה"ת ומרדכי בשם האור זרוע. ג. מהרי"ו. ולהזכיר, טעמו של הרמב"ם היה מפני שמתבישת מאמו ואחותו.

ט אִם נוֹתֶנֶת אֲמַתְלָא שֶׁרַק צָחַקְתִּי אִתְּךָ, הֲרֵי זוֹ אֲמַתְלָא גְּרוּעָה, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן, אִם מַכִּיר הַבַּעַל בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא קַלַּת דַּעַת עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁיְּכוֹלָה לְהִתְלוֹצֵץ גַּם בָּזֶה, יָכוֹל לְהַאֲמִינָהּ וּמֻתֶּרֶת.

י אִם שָׁאַל אֶת אִשְׁתּוֹ אִם טָבְלָה וְאָמְרָה לֹא טָבַלְתִּי וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה וְאָמְרָה טָבַלְתִּי, צְרִיכָה לָתֵת אֲמַתְלָא טוֹבָה לִדְבָרֶיהָ וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת.

יא הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי וְאַחַר כְּדֵי דִּבּוּר (שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי) אָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי וְלֹא נוֹתֶנֶת אֲמַתְלָא טוֹבָה לִדְבָרֶיהָ, צְרִיכָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה וְלִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים וְלִטְבֹּל בְּלֹא בְּרָכָה, וְאֵין אָנוּ מַחְשִׁיבִים דִּבּוּר זֶה כִּרְאִיָה שֶׁצָּרִיךְ לִקְבֹּעַ עַל פִּיהָ חֲשָׁשׁוֹת שֶׁל וֶסֶת הַחֹדֶשׁ, הַפְלָגָה וְעוֹנָה בֵּינוֹנִית.

מכחישה את החכם מתי נאמנת

יב אִשָּׁה שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁחָכָם פְּלוֹנִי טִהֵר מַרְאֶה שֶׁהֶרְאֲתָה לוֹ, וְאוֹתוֹ חָכָם אוֹמֵר שֶׁלֹּא הֶרְאֲתָה לוֹ אוֹ שֶׁאוֹמֵר שֶׁטִּמֵּא אֶת הַמַּרְאֶה, אִם הָיָה הַמַּרְאֶה ע"י הַרְגָּשָׁה שֶׁל פְּתִיחַת פִּי הַמָּקוֹר אוֹ זַעֲזוּעַ הַגּוּף, צְרִיכָה הָאִשָּׁה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה וְלִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים וְלִטְבֹּל בְּלֹא בְּרָכָה, וְאִם הָיָה מַרְאֶה בְּלֹא הֶרְגֵּשׁ, שֶׁמְּטַמֵּא מִדְּרַבָּנָן, מֻתֶּרֶת הָאִשָּׁה לְבַעֲלָהּ.

יג אִם אָמַר עֵד שֶׁרָאָה שֶׁשָּׁאֲלָה הָאִשָּׁה אֶת הֶחָכָם וְטִמֵּא אֶת הַכֶּתֶם, וְהָאִשָּׁה טוֹעֶנֶת שֶׁטִּהֵר אוֹתוֹ, וְאוֹתוֹ חָכָם לֹא נִמְצָא כָּאן שֶׁנִּשְׁאַל אוֹתוֹ, הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ.

החזיקה עצמה לטמאה ע"י מעשה

יד אִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעֲלָהּ שֶׁנִּטְמְאָה, וּבְנוֹסָף עַל זֶה עָשְׂתָה מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁלָּבְשָׁה בְּגָדִים הַמְיֻחָדִים לָהּ לִזְמַן נִדּוּתָהּ, אוֹ שֶׁהִרְחִיקָה אֶת הַמִּטּוֹת בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלָּהֶם וְאַחַר כָּךְ אָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי, אִם אָמְרָה שֶׁאָכֵן רָאֲתָה כֶּתֶם וְטִהֵר לָהּ אוֹתוֹ הֶחָכָם נֶאֱמֶנֶת אֲפִלּוּ עָשְׂתָה כֵּן בִּזְמַן עוֹנַת וִסְתָּהּ, אֲבָל בִּשְׁאָר אֲמַתְלָאוֹת שֶׁזָּכַרְנוּ בִּסְעִיף ח´ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְזֶה כָּאָמוּר אִם עָשְׂתָה מַעֲשֶׂה בִּזְמַן שֶׁהִגִּיעָה עוֹנַת הַוֶּסֶת, אֲבָל אִם עָשְׂתָה זֹאת בִּימֵי טָהֳרָתָהּ וְנָתְנָה אֲמַתְלָא טוֹבָה לְמַעֲשֶׂיהָ, מֻתֶּרֶת.

כשהוחזקה נידה בשכנותיה כתב רשב"א שהיות ועושה מעשה הוא חמור יותר, ונפ"מ שאם עשתה מעשה מפני שלא יכלה לדבר, וכ"כ ב"ח ודרישה. ומהרי"ל כתב שאם החזיקה עצמה נידה אז לכול"ע יודעת שאמתלא שתתן ישמע רק בעלה ולכן כאן חמור יותר שרבים יודעים אפלו ע"י אמירה שאמרה להם בלבד וכ"כ הט"ז.

וחולק השאלתות על הרשב"א ורמב"ן ואומר שבלבשה בגדי נידותא כן מועיל שתתן אמתלא וכתב כרתי ופלתי שמא שאמר הרמב"ן שאינה יכולה לתת אמתלא הוא רק כשעשתה זאת בשעת וסתה וחולק הערוגות הבושם על הכו"פ בזה, ואומר המשמרת הטהרה שכשאינה בשעת וסתה יש בזה ס"ס להקל, שמא הלכה כשאלתות ואם תאמר שלא שמא הלכה ככו"פ.

ואע"פ שאומר רמ"א שאין להקל בס"ס בדבר שיש לו מתירין והרי כאן הוא דבר שיש לו מתירין שהרי יכולה לספור ולטבול מסביר המשמרת הטהרה שלדעת מרן השו"ע לא אמרינן דשל"מ במקום הפסד וכאן יש הרי הפסד מצוה שהרי אתה מצריכו להמתין עד שתטבול.

הבא מן הדרך ומצא אשתו ישנה

טו הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וּמָצָא אִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה, אִם הִנִּיחָהּ בְּחֶזְקַת טְמֵאָה אָסוּר לוֹ לִשְׁהוֹת עִמָּהּ עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ טָבַלְתִּי, וְזֶה אֲפִלּוּ אִם מֵאָז שֶׁיָּצָא מִן הַבַּיִת עָבְרוּ מַסְפִּיק יָמִים כְּדֵי שֶׁתִּפְסֹק מֵרְאִיָּתָהּ וְתִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים וְתִטְבֹּל.

בגמ´ נידה יב. "ת"ר חמרים ופעלים והבאים מבית האבל ומבית המשתה נשיהם להם בחזקת טהרה ובאים ושוהים עמהן בין ישנות בין ערות, בד"א שהניחן בחזקת טהרה אבל הניחן בחזקת טומאה לעולם היא טמאה עד שתאמר לו טהורה אני". ובדף טו. במשנה "כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, הבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה" ובגמ´ "למה לי למיתני הבאים מן הדרך, סד"א ה"מ היכא דאיתיה במתא דרמיא אנפשה ובדקה, אבל היכא דליתיה במתא דלא רמיא אנפשה לא, קמ"ל, אמר ר"ל והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה... אמר רב הונא ל"ש אלא שלא הגיע שעת ויסתה... רבה בר בר חנה אמר אפילו הגיע שעת וסתה נמי מותרת קסבר וסתות דרבנן... אר"ש משמיה דרבי יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה".

טז אִם הִנִּיחָהּ בְּחֶזְקַת טְהוֹרָה וְיֵשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ וּבָא לִפְנֵי שְׁעַת וִסְתָּהּ, וְכֵן אִם אֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ וּבָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לְכֻלֵּי עַלְמָא מֻתֶּרֶת לוֹ וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁאֲלֶנָּה אִם טְהוֹרָה הִיא.

וְאִם הִנִּיחָהּ בְּחֶזְקַת טְהוֹרָה וְיֵשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ וּבָא אַחַר שְׁעַת וִסְתָּהּ אִם עָבְרוּ מִסְפַּר יָמִים שֶׁתּוּכַל לִסְפֹּר וְלִטְבֹּל הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁאֲלֶנָּה וְאִם עוֹד לֹא עָבְרוּ כָּל כָּךְ יָמִים אֲסוּרָה עָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁאֲלֶנָּה וְתֹאמַר טְהוֹרָה אֲנִי, וְכָל זֶה בְּסָפֵק רָאֲתָה אֲבָל אִם וַדַּאי לוֹ שֶׁרָאֲתָה אִשְׁתּוֹ כְּשֶׁלֹּא שָׁהָה בְּבֵיתוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁאֲלֶנָּה אִם טָבְלָה.

מרן השו"ע פסק כשיטת הרשב"א בביאור הגמ´ וכרבי יוחנן. ושלא כהרמב"ם שאמר שאם עברה עונת הוסת אפילו לא עברו אחריו מספר הימים שצריכה כדי לספור ולטבול הרי היא בחזקת טהורה ולא צריך לשאול אותה אם טהורה היא. וקימ"ל וסתות דרבנן וספק ראתה וספק טבלה מוציא מידי ספק ראיה.

יז אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, יוֹם הַשְּׁלֹשִׁים לִרְאִיָּתָהּ (עוֹנָה בֵּינוֹנִית) נֶחְשָׁב לְיוֹם הַוֶּסֶת הַקָּבוּעַ שֶׁלָּהּ לַדִּין הַנִּזְכָּר לְעֵיל.

מתי נאמנת לומר מראה כזה טיהר לי חכם ואבדתיו

(ובפרק ב´ יב´-יד´)

יח נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר כָּזֶה רָאִיתִי וְאִבַּדְתִּיו, וְהֶחָכָם יְטַהֵר אוֹ יְטַמֵּא מַרְאֶה כַּיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁמַּרְאָה לוֹ הָאִשָּׁה, אֲבָל אִם יֵשׁ רְעוּתָא לְפָנֵינוּ שֶׁהֵבִיאָה הָאִשָּׁה מַרְאֶה לֶחָכָם וְהוּא מְטַמְּאוֹ אוֹ אֲפִלּוּ מִסְתַּפֵּק בּוֹ וְהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת שֶׁמַּרְאֶה כָּזֶה טִהֵר לָהּ חָכָם פְּלוֹנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא הִיא טוֹעָה בְּדִמְיוֹנָהּ, וְזֶה בְּמַרְאֶה שֶׁבָּא בְּהַרְגָּשָׁה דְּאוֹרַיְתָא, אֲבָל אִם אוֹמֶרֶת כָּךְ בְּכֶתֶם אוֹ מַרְאֶה עַל עֵד בְּדִיקָה יֵשׁ לְהָקֵל וּלְהַאֲמִינָהּ שֶׁאָכֵן חָכָם פְּלוֹנִי טִהֵר לָהּ מַרְאֶה כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. (בְּפֶרֶק ב´ סְעִיף י"ד כְּבָר כָּתַבְנוּ זֹאת וְעוֹד הֲלָכוֹת בְּעִנְיַן כְּלָלֵי הוֹרָאוֹת חָכָם).

תוכן העניינים

נשואין ואישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה