פרק יב - שבועות ונדרים · הֲיָדַעְתָּ?!
יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהִשָּׁבַע אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת. וּמְסֻפָּר בַּגְּמָרָא: אֶלֶף עֲיָרוֹת הָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ וְנֶחְרְבוּ כֻּלָּם עַל שֶׁהָיוּ רְגִילִים בִּשְׁבוּעָה, וְאַף שֶׁהָיוּ מְקַיְּמִים שְׁבוּעָתָם. (שו"ע או"ח סי' קנא סעי' א)
מְסֻפָּר בַּיְרוּשַׁלְמִי (שבועות ו, ה): אִשָּׁה נִכְנְסָה לְבֵית חֲבֶרְתָּהּ לָלוּשׁ בָּצֵק, וְהָיוּ לָהּ שְׁנֵי דִּינָרִים קְשׁוּרִים בַּאֲזוֹרָהּ. תּוֹךְ כְּדֵי לִישָׁה נָפְלוּ הַדִּינָרִים לְתוֹךְ הַבָּצֵק וְלֹא הִרְגִּישָׁה בָּזֶה, וְכָךְ אָפְתָה אֶת הַלֶּחֶם. כְּשֶׁנִּזְכְּרָה בְּדִינָרֶיהָ וְרָאֲתָה שֶׁאֵינָם, מִהֲרָה לְבֵיתָהּ וּבִקְשָׁתַם וְלֹא מְצָאָתַם.
חָזְרָה לַחֲבֶרְתָּהּ וְאָמְרָה לָהּ: נָפְלוּ לִי שְׁנֵי דִּינָרִים בְּתוֹךְ בֵּיתֵךְ, תְּנִי נָא לִי אוֹתָם. אָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: אֵינֶנִּי יוֹדַעַת. וְהוֹסִיפָה וְנִשְׁבְּעָה: אֶקְבֹּר בֵּן אֶחָד, אִם אֲנִי יוֹדַעַת הֵיכָן כַּסְפֵּךְ. גָּמְרָה הַשְּׁבוּעָה וּמֵת בֵּן אֶחָד. כְּשֶׁחָזְרוּ מִבֵּית הַקְּבָרוֹת, שָׁמְעָה קוֹל בָּרְחוֹב: אִלּוּ לֹא הָיָה אֱמֶת שֶׁהִיא יוֹדַעַת מַחֲבוֹא הַדִּינָרִים, לֹא הָיְתָה נֶעֱנֶשֶׁת כָּךְ לִקְבֹּר אֶת בְּנָהּ. חָזְרָה שֵׁנִית וְנִשְׁבְּעָה: אִם אֲנִי יוֹדַעַת הֵיכָן הַדִּינָרִים, אָז אֶקְבֹּר אֶת בְּנִי הַשֵּׁנִי. וְכָךְ הָיָה - שֶׁמֵּת גַּם הוּא.
בְּמִדְרַשׁ רַבָּה מַמְשִׁיךְ הַסִּפּוּר, כִּי זְמַן מָה לְאַחַר קְבוּרַת הַבֵּן הַשֵּׁנִי נִכְנְסָה חֲבֶרְתָּהּ וּבִקְשָׁה מִמֶּנָּה, שֶׁלְּטוֹבָתָהּ תּוֹדֶה בְּעִנְיַן פָּרָשַׁת הַדִּינָרִים. קָפְצָה וְנִשְׁבְּעָה שְׁלִישִׁית: אֶקְבֹּר אֶת בְּנִי הַשְּׁלִישִׁי, אִם אֲנִי יוֹדַעַת הֵיכָן דִּינָרַיִךְ. וּמֵת בְּנָהּ הַשְּׁלִישִׁי.
לַמָּחֳרָת אָמַר בַּעְלָהּ שֶׁל בַּעֲלַת הַדִּינָרִים: רָאוּי לָנוּ לְהִכָּנֵס וּלְנַחֵם אֶת שְׁכֶנְתֵּנוּ. לָקְחוּ שְׁנֵי כִּכָּרוֹת לִסְעוּדַת הַבְרָאַת אֲבֵלִים. כְּשֶׁחָתְכוּ אֶת הַלֶּחֶם, נָפְלוּ הַדִּינָרִים שֶׁבְּתוֹכוֹ...
לָכֵן אָמְרוּ חֲכָמִים: הַרְחֵק מִן הַשְּׁבוּעָה, הֵן עַל אֱמֶת וְהֵן עַל שֶׁקֶר, וְאַל תַּכְנִיס אֶת עַצְמְךָ בִּכְלָל לִשְׁבוּעָה. (ויקרא רבה ו, ג)