פרק יב - שבועות ונדרים · הֲיָדַעְתָּ?!
יֶשְׁנָם כַּמָּה לְשׁוֹנוֹת שֶׁנִּכְשָׁלִים בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לִזָּהֵר מִלְּהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, כְּגוֹן: "בֶּאֱמֶת", "בֶּאֱמֶת הַתּוֹרָה", "חֵי נַפְשִׁי", "בְּחַיֵּי בְּנִי", "שֶׁכֹּה אֶחְיֶה" וְכַדּוֹמֶה.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַל שִׁבְעָה דְּבָרִים נְגָעִים בָּאִים: עַל לָשׁוֹן הָרָע, וְעַל שְׁפִיכות דָּמִים, וְעַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ, וְעַל הַגָּזֵל, וְעַל צָרוּת הָעַיִן וְכוּ'. עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁכָּתוּב (מלכים ב' ה, כג): "וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרַיִם", וְכָתוּב (שם, כז): "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ". (ערכין טז.)
וְנֶאֱמַר בַּמִּדְרָשׁ (ויקרא רבה ו, ג): אָמַר רַבִּי אַיְבּוּ, מִפְּנֵי מָה מַשְׁבִּיעִים הָאָדָם בְּסֵפֶר תּוֹרָה וּמְבִיאִים לְפָנָיו נוֹדוֹת נְפוּחִים? לוֹמַר, אֶתְמוֹל הָיָה הַנּוֹד הַזֶּה [הֶעָשׂוּי מֵעוֹר בְּהֵמָה] מָלֵא גִּידִים וַעֲצָמוֹת, וְעַכְשָׁו הוּא רֵיק מִכֻּלָּן - כָּךְ הַמַּשְׁבִּיעַ אֶת חֲבֵרוֹ לְשֶׁקֶר, סוֹף שֶׁיֵּצֵא רֵיקָם מִכָּל מָמוֹנוֹ.
וְעוֹד נֶאֱמַר בַּמִּדְרָשׁ (תנחומא מטות א): אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא לְיִשְׂרָאֵל: הֱווּ זְהִירִין בִּנְדָרִים וְאַל תִּפְרְצוּ בָּהֶן, שֶׁכָּל הַפּוֹרֵץ - סוֹפוֹ לִמְעֹל בִּשְׁבוּעוֹת, וְהַמּוֹעֵל בִּשְׁבוּעוֹת - כּוֹפֵר בּוֹ בְּהַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא וְאֵין לוֹ מְחִילָה בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, ז): "כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא".
וּמַעֲשֶׂה בְּרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּזְדַּמֵּן לְעִירוֹ שֶׁל רַבִּי טַרְפוֹן וְחָקַר אַחַר זַרְעוֹ. שָׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ אִם נִשְׁאָר בֵּן לְאוֹתוֹ צַדִּיק, שֶׁהָיָה מְקַפֵּחַ אֶת בָּנָיו, כִּי כְּשֶׁהָיָה נִשְׁבַּע, הָיָה רָגִיל לוֹמַר: "אֲקַפַּח בְּנִי". אָמְרוּ לְרַבִּי: בֵּן לֹא נִשְׁאָר לוֹ, כִּי נֶעֱנַשׁ בִּגְלַל שְׁבוּעוֹתָיו. מֵתוּ לוֹ כָּל בָּנָיו, וְרַק נִשְׁאָר בֵּן לְבִתּוֹ. (בבא מציעא פה.)