פרק ט - נזיקין · זְהִירוּת בִּגְרִימַת נֶזֶק לַזּוּלַת
א. יֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל כְּכָל הָאֶפְשָׁר לֹא לִגְרֹם נֶזֶק וְלֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁעָלוּל לְהַזִּיק לַאֲחֵרִים בְּכָל עִנְיָנָיו.
ב. הָרוֹאֶה תַּקָּלָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מִצְוָה לְסַלְּקָהּ וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַדָּבָר מֻקְצֶה, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ כְּדֵי לִמְנֹעַ נֶזֶק מֵרַבִּים. (שו"ע או"ח סי' שח סעי' יח)
ג. כְּמוֹ כֵן עֵץ הַנּוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, צָרִיךְ לְהָסִיר הָעֲנָפִים הָעֲלוּלִים לִפְגֹּעַ בָּעוֹבְרִים וְשָׁבִים. (בבא בתרא כז)
ד. אָסוּר לַעֲשׂוֹת מִכְשׁוֹל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. לְפִיכָךְ אָסוּר לְהַשְׁלִיךְ קְלִפָּה אוֹ אֶבֶן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מִשּׁוּם שֶׁמְּהַוִּים תַּקָּלָה. הֵזִיז מִמְּקוֹמָהּ אֶבֶן הַמֻּנַּחַת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לְמֶרְחַק ג' טְפָחִים מִמְּקוֹמָהּ הָרִאשׁוֹן, הֲרֵי הוּא אַחֲרַאי לְתוֹצְאוֹת הַנֶּזֶק, כִּי נֶחְשָׁב שֶׁהוּא עָשָׂה אֶת הַבּוֹר (ב"ק ל), וְיֵשׁ לְהִזָּהֵר מְאֹד בַּמִּקְרֶה הַזֶּה לְסַלֵּק אֶבֶן זוֹ. וְכֵן הַלּוֹמֵד בְּבֵית מִדְרָשׁ יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַטֶּה אֶת הָעַמּוּד [הַסְּטֶנְדֵּר] בְּאֹפֶן שֶׁעָלוּל לִגְרֹם תַּקָּלָה, וְכֵן יִזָּהֵר כְּשֶׁפּוֹשֵׁט רַגְלָיו לְבַל יִהְיוּ לְמִכְשׁוֹל.
ה. הָעוֹשֶׂה צְרָכָיו צָרִיךְ לִבְדֹּק אֶת הַמָּקוֹם לְבַל יְהֵא מְלֻכְלָךְ וְיָבוֹא אָדָם וּמִבְּלִי מֵשִׂים יִתְלַכְלֵךְ. (מ"ב סי' ג)
ו. יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְלַכְלֵךְ מָקוֹם שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִגָּרְמוּ הוֹצְאוֹת נִקּוּי. [אֵלּוּ הַכּוֹתְבִים סִיסְמָאוֹת אוֹ מַדְבִּיקִים מוֹדָעוֹת עַל שֶׁטַח פְּרָטִי, עוֹבְרִים בְּאִסּוּר הֶזֵּק.] וַאֲפִלּוּ אִם הַמָּקוֹם הֶפְקֵר, אִם גּוֹרֵם מַחֲלוֹת - אָסוּר. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יֶשְׁנָהּ חוֹבָה נוֹסֶפֶת לִשְׁמֹר עַל יָפְיָהּ שֶׁל הָאָרֶץ. (ע"פ הגמרא, כתובות קיב)
ז. רָאוּי לְהִזָּהֵר בְּכָל מִקְרֶה שֶׁלֹּא לִגְרֹם הֶפְסֵד לַצִּבּוּר, לָכֵן רָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל דָּבָר בִּזְהִירוּת, וְיֵשׁ לִמְנֹעַ בִּזְבּוּז מַיִם בִּמְקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ אֶפְשָׁרוּת לְחִסָּכוֹן, אוֹ בְּחַשְׁמַל, אוֹ בִּנְסִיעָה מְהִירָה הַמְבַזְבֶּזֶת דֶּלֶק וְכַדּוֹמֶה, אַף שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם עַל מַה שֶּׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ, כֵּיוָן שֶׁטּוֹבַת הַכְּלָל דּוֹרֶשֶׁת חִסָּכוֹן בִּדְבָרִים אֵלּוּ.
ח. אָסוּר לְאָדָם הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּרְכוּשׁ אֲחֵרִים לִגְרֹם לָרְכוּשׁ הֶפְסֵד, כְּגוֹן שִׁמּוּשׁ מֻפְרָז בְּמַכְשִׁירִים שֶׁעָלוּל לְקַלְקֵל אוֹתָם. כְּמוֹ כֵן כַּאֲשֶׁר נִתְבַּקֵּשׁ אָדָם לִקְרֹא לְמִישֶׁהוּ מְסֻיָּם לַטֶּלֶפוֹן לְשִׂיחָה מִחוּץ לָעִיר שֶׁיִּזָּהֵר לְהִזְדָּרֵז, וְכֵן לֹא יַאֲרִיךְ בְּשִׂיחָה בְּעִנְיָנִים שֶׁאֵינָם שַׁיָּכִים לַמְטַלְפֵּן, וְכֵן כְּשֶׁיּוֹצְאִים מִן הַחֶדֶר לְכַבּוֹת אֶת הַחַשְׁמַל, אוֹ לִסְגֹּר בֶּרֶז מְטַפְטֵף.
ט. אָסוּר לְהִתְלוֹנֵן בַּמִּשְׁטָרָה אוֹ בְּבֵית מִשְׁפָּט חִלּוֹנִי אוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁעָלוּל לֵעָנֵשׁ הָאָדָם שֶׁלֹּא עַל פִּי דִּינֵי הַתּוֹרָה. בְּכָל זֹאת מֻתָּר לִמְסֹר גַּנָּב אוֹ מַזִּיק אַחֵר לַמִּשְׁטָרָה כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת הַצִּבּוּר מִנֶּזֶק (הגר"י וייס והגרי"ש אלישיב, מובא בספר "לשון חיים" עמ' נב). עוֹד הֵבִיא שָׁם בְּשֵׁם הַגְּרִי"שׁ אֶלְיָשִׁיב שְׁלִיטָ"א, שֶׁגַּם בְּמִקְרֶה שֶׁל תְּאוּנַת דְּרָכִים שֶׁנִּגְרְמָה בִּפְשִׁיעָה מֻתָּר לִמְסֹר לַמִּשְׁטָרָה, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם כָּזֶה מְסַכֵּן אֶת הַצִּבּוּר.